תקציר סביר כרך ט"ז חוברת 8

ע.א. 571/78 - יעקב אבו קרס נגד וינר את סיקו

*קביעת הפסד השתכרות בעתיד בתביעת נזיקין.(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 633/76 - הערעור נתקבל בחלקו)

המערער עבד אצל המשיבה בפירוק גג ולוחות אזבסט, נגרמה לו תאונה ונחבל. בעת התאונה היה המערער בן 18, לאחר שסיים בי"ס מקצועי למסגרות מכנית, וביום התאונה,ביוני 1974, היה שכרו 1300 ל"י לחודש. כתוצאה מן התאונה סבל המערער משבר בעצם הירך שברים ביד, ופצע בעין. נקבעה לו נכות צמיתה של 27 אחוז. לאחר התאונה עבר המערער קורס להכשרה מקצועית בחשמל תעשייתי ובנובמבר 1977 קיבל רשיון לעסוק כחשמלאי. כאשר העיד המערער בפברואר 1978 כבר עבד בחשמלאות ולפי עדותו השתכר סכום הקרוב לשכר הממוצע במשק, אם כי בסיכומים שהגיש ביוני, טען ב"כ המערער כי עבודת המערער הופסקה בינתיים. לא באה ראיה לטענה זו עד למתן פסק הדין ביום 1.9.78. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה לשלם למערער הפסד השתכרות בעבר עד סוף שנת 1977, באשר לדעתו החל המערער לעבוד בתחילת 1978, ובאשר להפסד השתכרות בעתיד קבע סכום גלובלי של 150 אלף ל"י. מכאן הערעור.

א. אשר להפסד השתכרות בעבר - המערער החל להשתכר בשנת 1978, כעדותו בביהמ"ש, משכורתו היתה קרובה לשכר הממוצע במשק ומכיון שמדובר בנזק מיוחד שעל התובע להוכיחו, ולא באה ראיה שבינתיים הופסקה עבודת המערער במקום עבודתו, הרי שבדין לא נפסקו לו פיצויים עבור הפסד עבודה מינואר 1978 ועד למתן פסק הדין.
ב. אשר להפסד השתכרות בעתיד - השופט פסק סכום גלובלי והמערער קובל על השיטה שבה נקט השופט וגם על הסכום שפסק על פי שיטה זו. בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד קיימות שתי שיטות: שיטה של חישוב מתמטי והשיטה של פסיקת סכום גלובלי. למעשה אין לראות שוני עקרוני בין שתי השיטות מבחינת הפיצוי שהנפגע זכאי לו. לפי שתי השיטות הוא זכאי לפיצוי שישפה אותו על ההפסד הצפוי לו מהמגבלה הנובעת מן התאונה והשוני הוא רק בבחירת הדרך שבה יגיע ביהמ"ש לקביעת סכום הפיצוי. יתרונה של שיטת הסכום הגלובלי הוא בקיצור ההליך והימנעות מהתמקחות בדיון בפרטי פרטים של סכומים, כאשר בלאו הכי יש תמיד חלק לא קטן של אי וודאות, ואף מידת מה של ניחוש והערכות של אובדן השתכרות בעתיד. ברם גם לפי שיטה גלובלית אין בפסיקת "סכום גלובלי" מילת קסם, ואין מדובר בסכום כלשהו אלא בסכום המבוסס על נתונים שהוכחו, כגון מקצועו וכושרו של הנפגע והשכר שהשתכר ומשתכר או שעשוי להשתכר, גילו, כושר התאמתו למקצוע אחר וגובה השכר שהוא עלול להשתכר בו ועוד.
ג. כאשר קיימים נתונים מוכחים מבסס עליהם ביהמ"ש את מסקנתו ובהיעדר נתונים מוכחים על כושרו של הנפגע לעבוד ולהשתכר במקצועו, פוסקים בתי המשפט את אובדן כושר ההשתכרות כשווה לאחוז הנכות הכללי של הנפגע. בעניננו מדובר בבחור צעיר שנכותו נקבעה בשעור של 27 אחוז, אך אין זה המקרה שבו ניתן לראות אחוז זה כתואם את אחוז הפסד ההשתכרות בעתיד. לפני התאונה למד המערער מסגרות מכנית ובעקבות הנכות למד חשמלאות. השכר במקצוע החשמלאות אינו נמוך מזה שבמקצוע מסגרות המכנית, אם כי אין ספק שגם בעבודה זו יהיה המערער מוגבל הן בכמות העבודה שיהיה מסוגל לבצע והן בסיכוייו בתחרות בשוק העבודה. בנסיבות המקרה סביר יהיה להגדיל את הסכום שנפסק למערער בגין אובדן כושר
השתכרות בעתיד בסכום של 75 אלף ל"י בתוספת הצמדה וריבית מיום פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.
ד. הסכום הסופי שנפסק למערער תלוי גם בניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי שקבע למערער נכות צמיתה של 19 אחוז ביוני 1976. המומחה הרפואי במשפט קבע בינואר 1978 נכות של 27 אחוז, ואילו היה המערער זכאי לגימלה לפי אחוז זה מהמוסד לביטוח לאומי היה מגדיל בכך בכמה מונים את הסכום שיש לנכות מן הפיצוי שהמשיבה כמעבידה חייבת לשלם למערער. מתרעמת ב"כ המשיבה שהמערער לא הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לעיון מחדש על יסוד טענת החמרה במצב, ואולם אין כאן ראיה על קיום החמרה. נכון אמנם שאחוזי הנכות לפי חוות דעת המומחה גבוהים יותר והוא מציין התפתחות שינויים אורטופדיים באברים הפגועים, אבל סביר להניח שדבר כזה היה צפוי, ועל כל פנים אין ראיה שהתפתחות זו לא נלקחה בחשבון ע"י הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי.
ה. טוענת המשיבה כי השופט פסק למערער פיצוי עבור אובדן השתכרות בעבר בתוספת ריבית על כל הסכום ולאחר מכן ניכה את גימלאות המוסד לביטוח לאומי בעוד שאת הריבית צריך היה לפסוק על סכום הפיצוי בניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי. הטענה נכונה לכאורה אבל זה דבר קטן יחסית ואינו מצדיק פתיחת החשבון מחדש .
ו. המערער מתרעם על כך שנפסק לו סכום של 25 אלף ל"י בלבד שכ"ט עו"ד בביהמ"ש המחוזי בעוד שלפי התעריף המינימלי צריך היה הסכום להיות 48 אלף ל"י. אכן הסכום נמוך מן התעריף המינימלי ואולם בקביעת שכה"ט ביהמ"ש לערעורים לא בנקל יתערב. כאן התנהל משפט קצר ובנסיבות המקרה ניתן להשאיר את הסכום כפי שנקבע בביהמ"ש המחוזי, אבל מאידך יקבע סכום הוצאות גדול יחסית בערעור זה, היינו סכום של ס5 אלף ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, בכור. החלטה - השופט בכור עו"ד אורון למערער, עו"ד שידלובסקי למשיבה. 17.9.80).

ע.א. 707/79 - וינר את סיקו ואח' נגד סימון אמסלם

אחריות בתאונת עבודה. קביעת הפסד השתכרות בעתיד.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1547/77 - הערעור נתקבל בחלקו)

המשיב (להלן העובד) הועסק בשירותה של המערערת העוסקת בכיסוי גגות בלוחות אזבסט. ביום התאונה עבד המשיב על גג מבנה מטעם המערערת. בהיותו על הגג מעד, נפל מגובה של 6 וחצי מטר ונחבל קשות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האחריות לתאונה, הן בעוולת רשלנות ותן בעוולה של היפר חובה חקוקה, רובצת על המעבידה וכי אין לייחס לעובד רשלנות תורמת. כמו כן נפסקו פיצויים. בערעור טוענת המעבידה כי אין לייחס לה כל אחריות, כי יש לייחס לעובד רשלנות תורמת, וכן נסב הערעור על גובה הפיצויים
שנפסקו ועל החלטתו של השופט שלא לאפשר למעבידה לחקור חקירה שכנגד את הרופאים שהגישו חוות דעת בענין נכותו הרפואית של העובד.
א. לענין האחריות - המדובר בכיסוי גג בלוחות אזבסט, על לוחות אלה אין לדרוך שכן מדריכה ישירה עשויים הלוחות להישבר. לכן משתמשים בלוחות זחילה המונחים על הגג ועליהם ניתן לדרוך. העובד פסע על לוח זחילה אך הוא מעד ונפל. למפקח מטעם משרד העבודה אמר העובד, כ-10 ימים לאחר התאונה, כי תוך כדי הליכה רגילה על לוח הזחילה חרג מגבולות הלוח, דרך על אזבסט ונפל. את גירסתו שינה העובד כאשר העיד בביהמ"ש ולטענתו עמד לעבור מלוח זחילה אחד ללוח זחילה אחר שהיה מסודר בזוית, ומשהרים את רגלו התחלק אחורה לוח הזחילה הראשון שלא היה מחובר לגג בזויות ביטחון כנדרש, וכתוצאה מכך איבד את שיווי משקלו ונפל. ביהמ"ש המחוזי ניתח בקפדנות את שתי הגירסאות והחליט להאמין לדברים שאמר התובע בעדותו בביהמ"ש ולא לדברים שאמר למפקח מטעם משרד העבודה. לנוכח הראיות שהיו בפני ביהמ"ש אין להתערב בממצא זה.
ב. על יסוד הגירסה העובדתית כאמור קבע ביהמ"ש את אחריות המעבידה הן בעוולת הרשלנות והן בעוולה של היפר חובה חקוקה. רשלנות המעבידה התבטאה בכך כי לא הנהיגה ולא פיקחה על קיומה של שיטת עבודה בטוחה. המעבידה לא הדריכה את העובדים בדרך שבה יש להציב ולחזק את לוחות הזחילה ולא פיקחה הלכה למעשה על אופן ביצוע העבודה במקום. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. בחובה כפולה זו לא עמדה המעבידה כאן. היא לא הדריכה את העובדים כיצד להניח את לוחות הזחילה ולחזקם וכתוצאה מכך נוצר סיכון לביטחונו של העובד שהתממש וגרם לתאונה. זאת ועוד, המעבידה לא דאגה לכך כי הלכה למעשה יקויים פיקוח על אופן ביצוע העבודה במקום. נכון שהיה במקום מפקח מטעם הקיבוץ הארצי שהזמין את העבודה, אך מפקח זה לא הפעיל פיקוח נאות והמעבידה לא התענינה כלל לדעת אם מופעל על ידו פיקוח ראוי. הסתמכות על אחרים יכולה לפטור מאחריות רק אם היא כרוכה בפיקוח ובוידוא ביצוע ושלובה עימם.
ג. עצם העובדה שהתאונה נגרמה בחצרים של הקבלן הראשי ולא ברכושו של קבלן המשנה אינה מעלה ואינה מורידה וזאת לא רק משום שגם בענין זה מוטלת חובה על המעביד, אלא בעיקר משום שלא הסיכון שבחצרים גרם לתאונה אלא שיטת העבודה הלקויה גרמה לתאונה, ואין המעביד משתחרר מחובתו להנהיג שיטת עבודה ראויה שעה שעובדיו עובדים בחצרים זרים. כיון שהמעבידה אחראית כלפי העובד על פי עוולת הרשלנות אין צורך לדון בשאלה אם ניתן לבסס את האפשרות גם על היפר חובה חקוקה.
ד. אשר לטענת הרשלנות התורמת - צדק ביהמ"ש המחוזי, על פי הראיות שהיו בפניו, כי העובד לא היה מנהל עבודה במקום ואין זה נכון כי חובתו היתה לדאוג לבטחון העובדים במקום. העובד לא הניח לוחות נוספים כי לא ידע שעליו לעשות כן, ולא תיקן את תנוחת הלוחות הקיימים כי לא ידע שיש לעשות כן. העובד שלא הודרך לא חש כלל בסכנה האורבת לו ולא נקט אמצעים לשמירת ביטחונו. אין לדרוש מן העובד כי ינקוט באמצעי זהירות מיוחדים שלא נדרשו ממנו ושאינם מקובלים במקום עבודתו ולפיכך אין לייחס לו כל רשלנות תורמת.

ה. אשר להערכת הנזק - אין להתערב באשר לפסיקת הפסד ההשתכרות בעבר, ואולם באשר לעתיד נקבע הפסד ההשתכרות בשיעור של ס3 אחוז וזאת על פי קביעת אחוז הנכות הפיזית שנגרמה לעובד. ברם קביעת אחוז הנכות נערכה עפ"י חוות דעתם של שני רופאים, חוות הדעת הוגשו לביהמ"ש באמצעות העובד עצמו ומשביקש ב"כ המעבידה לחקור את הרופאים בחקירה שכנגד סירב לכך ביהמ"ש ובכך טעה. בפרשת התביעה צורפו שתי חוות הדעת הנזכרות ובכתב ההגנה ציינה המעבידה כי אם העובד מבקש להסתמך על חוות דעת אלה יהיה על הרופאים לעמוד בחקירה נגדית. בקדם המשפט הודיע ב"כ המעבידה כי אין בכוונתו לבקש בדיקת העובד ע"י רופא מטעמו. במשפט העיד התובע ובמהלך עדותו הגיש את חוות הדעת הרפואיות. ב"כ המעביד ביקש לחקור את הרופאים וביהמ"ש דחה את הבקשה באשר לדעתו ויתר על חקירה זו. בכך טעה ביהמ"ש. זכותו של בעל דין היא לחקור בחקירה שכנגד רופא שהגיש חוות דעת רפואית מטעם היריב. זכות זו מעוגנת בחוק ובפסיקה. יכול בעל דין לוותר על זכותו לחקירה נגדית, וויתור זה יכול שיהא מפורש ויכול שישתמע מדבריו והתנהגותו. בעניננו אין כל מקום לייחס לב"כ המעבידה כוונת ויתור שכזו. המעבידה עמדה על רצונה לחקור את הרופאים כבר בכתב ההגנה וחזרה ועמדה על זכותה זו כאשר חוות הדעת הוגשה לביהמ"ש הימנעות המעבידה להביא רופאים משלה אין בה כדי להצביע על ויתור המעבידה לחקור את רופאי התובע. כיון שכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקביעת אחוז הנכות ואחוז הפסד ההשתכרות בעתיד.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק עו"ד י. אלמוג למערערים, עו"ד ש. פיכמן למשיב. 23.9.80).

ע.א. 811/77 - גמליאל משה ובית אריזה פרי אור בע"מ נגד מיכאל ג'ון קרן וחתמי לוידס ואח'

*פירוש פוליסת ביטוח (הערעור נתקבל).

המערערים ביטחו אצל המשיבה מלגזה בפוליסת "ביטוח מכונות חקלאיות". אחד התנאים שבפוליסה קובע כ"שימוש מותר" מטרות "חברתיות ביתיות ולתענוג ולמטרות עבודות חקלאיות כלשהן ולימוד...". התובע הוא קבלן לעבודות אינסטלציה והשתמש במלגזה לשם הובלה של פיגום מאולתר ממיכלי פרי, הוא עלה עליו כדי להתקין ווסתי חום במבנה הבחלה של הפרי ותוך כדי עבודה נפל ונחבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התקנת ווסתי החום, אם כי דרושה היא לשם ביצוע עבודה חקלאית, אינה בעצמה נכנסת לגדר עבודה חקלאית כמשמעותה בפוליסה ולפיכך דחה את תביעת המערערים. הערעור נתקבל.
מ"מ הנשיא ח. כהן ציין כי גם אם עבודת החשמל שעשה התובע לא היתה עבודה חקלאית במשמעותה הרגילה והדקדוקית, הרי לא במשמעות רגילה ודקדוקית עוסקים אנו. יש לפרש את התנאי של הפוליסה כמות שהוא תוך כדי מאמץ ליתן משמעות לכל מילה ודיבור המצויים בו. אין לקבל את טענת המשיבים שאי אפשר להשתמש במלגזה למטרות ביתיות ולתענוג ושלכן שימושים אלה אינם מותרים. ראשית, לא הוכח שהמלגזה אינה מסוגלת לשמש גם למטרות ביתיות ולתענוג; שנית, המשיבים הם שניסחו את תנאי השימוש המותר ובעצם ניסוח תנאי השימוש יש משום ראיה מספקת שכל המכונות המבוטחות ניתנות לשימוש למטרות המצויינות
בפוליסה; ושלישית, אילו רצו המשיבים להוציא מכלל שימוש המותר לגבי המלגזות שימוש שאינו למטרות חקלאיות צריכים היו לעשות זאת מפורשות בפוליסה. משלא עשו כן הרי שהתירו את עצם השימוש במלגזה לאותן מטרות הכתובות בפוליסה, ואם להפקת תענוגות מותר השימוש הרי להפקת תועלת חיונית למטרת עבודה חקלאית לא כל שכן. יכולים המבוטחים לומר כי אם מותר השימוש במלגזה לשם תענוג בלבד ממילא אינו אמור לתועלת המבוטחים שהוא גם תענוגם, כשהסיכון בשימוש זה אינו שונה ואינו גדול מן הסיכון בשימוש לשם תענוג. ברם אפילו לא היה השימוש לתענוג או למטרה חברתית של המבוטח ניתן להכניסו למסגרת השימוש "הביתי".
השופטת בן עתו:
יש לתמוך את קבלת הערעור על הסיפא של הגדרת השימוש המותר המדברת על עבודות חקלאיות כלשהן. מעצם העובדה שחברת הביטוח כללה בשימוש המותר גם מטרות חברתיות וכו' ניתן להסיק שהצדדים התכוונו שהפיסקה בדבר עבודות חקלאיות ינתן לה פירוש רחב ביותר ככל שסובל הכתוב. לא סביר הוא כי יהיה מותר להשתמש במלגזה למטרת תענוג ואסור יהיה להעביר בה מתקן לצורך ביצוע עבודה שמטרתה הסופית היא חקלאית כמו הבחלת פרי הדר. השימוש שנעשה במלגזה הוא מסוג השימושים שנוהגים בדרך כלל במלגזה, להעברת מתקנים ממקום למקום, ובאשר למטרה הסופית של הפעולה הרי המטרה הסופית היא הבחלת הפרי וזו בודאי מטרה חקלאית במסגרת בית אריזה.
השופט שמגר:
לאור נוסחן של הוראות הפוליסה הדנות בשימושים המותרים במלגזה הרי שיש לקבל את הערעור הן בהתחשב בכך כי הבחלת הפרי היא בגדר עבודה חקלאית כמשמעותו של מונח זה בהקשר הכללי, והן לאור הכללתם המפורשת של שימושים ביתיים בגדר אלה המותרים לפי הפוליסה, והמונח שימוש ביתי כולל גם תיקון מתקנים ביתיים ולאו דוקא בית מגורים אלא גם בית אריזה כאשר המלגזה היא מכליו של בית האריזה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, גב' בן עתו. עוה"ד א. נוביק וא. לנמן למערערים עו"ד שאנן למשיבים. 23.9.80).

ע.א. 57/79 - פקיד השומה חיפה נגד מספנות ישראל בע"מ

*רווח הון או רווח פירות(הערעור נדחה).

המשיבה מנהלת עסק של בניית ותיקון אניות, חלק גדול מהעבודות שהיא מקבלת לביצוע נמשכות זמן רב ולפיכך בחוזה העבודה התמורה מתבטאת במטבע חוץ. המשיבה מקבלת מלקוחותיה תשלומים על חשבון התמורה ועם גמר העבודה היא מוציאה חשבון סופי ומקבלת את היתרה. היא קיבלה תשלומים במטבע זר על חשבון חוזים ועבודות במהלך הביצוע, הפקידה אותם בחשבון מטבע זר וביום 9.11.74 כאשר חל פיחות בשער המטבע הישראלי היו לה סכומי כסף באותו חשבון. המערער ראה בתוספת שנבעה מן הפיחות הכנסה שבפירות בשנת המס 1974, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המשיבה והערעור על כך נדחה. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים בביהמ"ש המחוזי היתה אם ההכנסה היא הכנסה שבפירות או הכנסת הון וביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר בהכנסה הונית, אך הוסיף כי גם אם מדובר בהכנסה שבפירות הרי לפי שיטת החשבונאות שמנהלת המשיבה אין לראות את ההכנסה כהכנסה לשנת המס 1974 אלא כהכנסה בשנים שלאחריה שבהן העבודה
תיגמר, וביהמ"ש העליון דחה את הערעור משום שאכן גם אם זו הכנסה שבפירות הרי ההכנסה היא בשנים שלאחר 1974 ועל כן, מכל מקום, אין המשיבה חייבת לשלם מס באותה שנה. המערער הסכים בסופו של דבר כי לפי שיטת החשבונאות שמנהלת המשיבה, היינו שיטה של עבודות גמורות שבשנת גמר העבודה מובאים בחשבון ההוצאות וההכנסות, אין לייחס את ההכנסה לשנת 1974 כפי שחשב המערער תחילה, ולפיכך, מכל מקום, דין הערעור להידחות. אך המערער ביקש כי ביהמ"ש העליון יתייחס גם לשאלה אם מדובר ברווח הון או ברווח פירות וזאת כדי שלא יהיה מעשה בית דין בשנים שלאחר מכן.
השופט בכור העיר כי כל שנת מס היא יחידה בפני עצמה ומה שנפסק בשנה קודמת אינו יפה לשנה שלאחריה ומכיון שכך לא יהא זה מעשה בית דין. אעפ"כ נכון להתייחס גם לשאלה זו על מנת למנוע יתרון שלא כדין לאחד הצדדים בדיונים הבאים, כאשר נמנע מהצד שכנגד לבחון את השאלה בערעור, וזאת אפילו אם אין מדובר ביצירת מעשה בית דין אלא רק בהבעת דעה של השופט שדן בענין. לגופו של ענין הגיע השופט בכור למסקנה כי אין מדובר בהכנסה הונית. כאשר מתנהלים החשבונות בשיטה המסחרית וההכנסה בכל שנה נכנסת למעגל עיסקו של הנישום והוא משלם עליה מס, כי אז יכול הנישום להוציא חלק מנכסיו מהעסק ולהפוך אותם לנכס הוני. אין הדבר חל כאשר הנישום משתמש בשיטה של עבודות גמורות. ביסודה של שיטה זו פיקציה שכל התגמולים וההוצאות נוצרו בשנת גמר העבודה ואם המשיבה בחרה לעצמה שיטה זו עליה לקבלה כולה כמיקשה אחת. לכן מבחינה זו התקבולים שנתקבלו ע"י המשיבה על החשבון, אינם תקבולים בשנת קבלתם כי אם בשנת גמר העבודה ולא ניתן לנתק תקבולים אלה ממקורם כהכנסה שבפירות כל עוד לא נגמרה העבודה שבגינה נתקבלו וסכומים אלה טרם נכנסו להתחשבנות לצרכי מס.
השופט אלון הסכים לפסק דינו של השופט בכור, ואילו השופטת בן עתו הסכימה שיש לדחות את הערעור אך מבלי להביע דעה בשאלה העקרונית אם הרווח שהופק הוא רווח פירות או רווח הון.

(בפני השופטים: אלון, בכור, גב' בן עתו. עו"ד א. בן טובים למערער, עו"ד ליפא מאיר למשיבה. 9.10.80).

ע.א. 572/79 - טחנת קמח יפו 1972 בע"מ נגד פקיד השומה

*המחיר המקורי" לצורך חישוב פחת לענין מס הכנסה (הערעור נדחה).

המערערת עשתה בשנת 1972 חוזה עם טחנת קמח יפו - באר שבע בע"מ (להלן המוכרת) אשר לפיו רכשה המערערת מאת המוכרת טחנת קמח על כל ציודה. בחוזה נקבע מחיר הטחנה ל-1.9 מליון ל"י ומנון המחיר פורט כדלהלן: עבור המגרש והמבנים 1.5 מליון ל"י ועבור הציוד, המכונות והחלפים 400 אלף ל"י. לצורך חישוב הפחת על הציוד והמכונות קובעת פקודת מס הכנסה כי "סכום הפחת יחושב לפי אחוזים... מן המחיר המקורי שעלה לנישום". הפקודה אינה מגדירה מה הוא מחיר מקורי אך פשוטו של מקרא הוא כי המחיר המקורי לענין נכס שנקנה הוא המחיר שהנישום שילם עבור הנכס. בעניננו קבע פקיד השומה את "המחיר המקורי" לצורך חישוב הפחת על יסוד האמור בחוזה, דהיינו, 400 אלף ל"י עבור הציור והמכונות כאמור. על הערכה זו חלקה המערערת ולטענתה מחיר זה אינו מציאותי ואינו תואם את מחיר השוק בעת הרכישה. לטענתה נקבע המינון כאמור כדי להקנות למוכרת יתרון מס. שני הצדדים הסכימו בביהמ"ש המחוזי כי שווי השוק של המכונות והציוד בעת עריכת החוזה היה 950 אלף ל"י ושווי המקרקעין 950 אלף ל"י. על יסוד
כך הציגו הצדדים לביהמ"ש המחוזי את השאלה "האם כאשר שווי השוק של המכונות והציוד הוא גבוה ממה שהוסכם... רשאי הקונה לתבוע כי המחיר המקורי של המכונות והציוד יהיה בהתאם לשווי השוק, או שהוא קשור בהסכם שחתם בו נקבע שווי אחר נמוך יותר למכונות ולציוד". ביהמ"ש המחוזי פסק כי המינון הנקוב בחוזה אינו מונע מפקיד השומה להפעיל סמכותו ולברר אם החלוקה של התמורה מתאימה לשווי האמיתי של המרכיבים השונים, ובמקרה מתאים יוכל ביהמ"ש לתקן טעות שנפלה במינון, אך יחד עם זאת "צד לחוזה אינו יכול לבקש תיקון המעוות לאחר שהצד השני נהנה מן המינון שנקבע בחוזה ואין אפשרות לבטל את תוצאות העיוות שבמינון המוסכם... התיקון... צריך להיעשות בבירור שבין כל הצדדים המעונינים". ביהמ"ש הוסיף כי הוא לא יכול להשתמש בכוחו לשנות את המינון אלא אם נמצאים לפניו שני הצדדים להסכם. הערעור נדחה. על פי לשון החוק "המחיר המקורי" קובע לצורך הפחת ואין כל חשיבות לשאלה מה הוא מחיר השוק של הנכס. המחיר המקורי משקף את מה שהקונה שילם למעשה ולא המחיר שעשוי היה לשלם אילו עשה עיסקה אחרת. מכאן, כי "המחיר המקורי" לענין הפחת הוא המחיר החוזי שעליו הסכימו הצדדים ולא מחיר השוק שעליו עשויים היו הצדדים להסכים. ניתוח זה מבוסס על ההנחה כי החוזה שבין הצדדים משקף את ההסכם שבין הצדדים. יתכן וצד יטען בפני פקיד השומה שהאמור בחוזה איננו המחיר שהסכימו לו הצדדים, וזאת משום שאותו צד טעה או הוטעה, או שהחוזה הוא למראית עין בלבד, או טעמים אחרים אשר על פי דיני החוזים הביאו לביטולו או לבטלותו של החוזה. הטענות צריכות להיות נוגעות לקשר החוזי שבין הצדדים ולא ליחס שבין מחיר החוזה לבין מחיר השוק. משקבעו הצדדים לחוזה מחיר שבו נמכר הנכס רשאים הצדדים להוכיח כי מחיר זה אינו משקף את מה שהוסכם בין הצדדים, שבן החוזה שביניהם נגוע בפגם שמכח דיני החוזים הביא לביטולו או לבטלותו. אשר למקרה דנן - ביהמ"ש המחוזי העמיד את כוחו של צד להסכם לדרוש שינוי המינון על כך ששני הצדדים להסכם יתייצבו בפני פקיד השומה, אך נראה שאין לתלות את ההכרעה באירוע המקרי אם שני הצדדים ניצבים בפני פקיד השומה אם לאו. השאלה המכרעת איננה מי הם הצדדים המופיעים בפני פקיד השומה אלא מה היא הטענה הנטענת בפני פקיד השומה. על כן, אפילו ניצבים שני הצדדים בפני פקיד השומה, ושניהם טוענים כי מחיר השוק שונה מהמחיר החוזי אין בכך ולא כלום, שכן החוזה מחייב את שניהם. לפיכך כל עוד החוזה עומד על מכונו יש לנהוג על פיו ויש למנן על פיו ולמחיר השוק אין כל חשיבות.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, לוין, החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. ליפא למערער, עו"ד ד. קובל למשיב. 14.10.80).

ע.א. 525/79 - בנימין רוזנברג נגד פקיד שומה ת"א

*מכירת "ידע" כריווח הון (הערעור נדחה).

המערער עבד בתעשיה הצבאית בשנת 1948 ורכש לו ידע בייצור פלסי מים לכיוון תותחים. עם שחרורו פתח בית מלאכה לייצור פלסי מים. לאחר מכן עסק בפיתוחים שונים הנוגעים לפלסים כאמור ובכלל זה ייצור עינים לפלס. בשנת 1973 ייסד חברה פרטית ומכר לה את הרכוש של העסק שלו וכן העביר לה את המוניטין של העסק תמורת סכום של 200 אלף ל"י. בשנת 1974 חתמו המערער וחברתו הסכם עם קיבוץ הגושרים שלפיו מכרו את המפעל לקיבוץ כשהתמורה חולקה לשניים: לחברה עבור הציוד והמוניטין ולמערער עצמו עבור הידע לייצור פלסים ועבור הידע בייצור עינים. פקיד השומה ראה בתשלום ששולם למערער
עצמו חלק משכר העבודה בגין המשך עבודתו במפעל שעבר לקיבוץ וביהמ"ש המחוזי קבע כי תשלום עבור הידע לייצור פלסים הוא תשלום שכר, שכן ידע זה נמכר בשעתו ע"י המערער לחברה ועתה נמכר ע"י החברה לקיבוץ ואילו באשר לידע לייצור עינים קבע ביהמ"ש המחוזי כי אכן מדובר במכירת נכס הון, אך קבע כי אין לראות את הידע הזה שבידי המערער כנכס הון משנת 1948, כך שהוא פטור ממס רווח הון כפי שחל בעת העיסקה, אלא ראה את הידע של ייצור עינים כאמור כנכס שבידי המערער רק בשנת 1972 שאז החל להתעניין באופן ממשי בנדון זה. הערעור נדחה. קיים דמיון רב בין מוניטין של רוכש עסק לבין ידע שאדם צובר במשך הזמן אך עלולים להיות גם הבדלים לא מבוטלים. תקופת רכישת המוניטין מתחילה עם תחילת העיסוק בעסק ונמשכת לכל אורך התקופה, לעומת זאת רכישת ידע בתחום מקצועי כל שהוא אין לומר כי היא מתחילה בתחילת הלימוד. קשה לקבוע מסמרות בענין כגון זה ויש לדון בכל ענין לפי נסיבותיו המיוחדות. בהתענינות התיאורטית בעבר של המערער אין לראות עדיין התחלה של רכישת ידע לשם קביעת התחלת תקופת ההחזקה ומאידך בפועל הידע הממשי של המערער החל כאשר תכפו נסיעותיו לגרמניה למפעל המייצר את הציוד המשוכלל הדרוש לייצור זה. כך קבע ביהמ"ש המחוזי ואין מקום להתערב בממצאו של השופט.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד ג. אמיר למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 4.9.80).

ע.א. 335/79 - פקיד שומה כפר סבא נגד אגודת ידידי האוניברסיטה העברית

*דרישת "מוסד ציבורי" לפטור ממס בגין הכנסה מפרדס (הערעור נתקבל).

המשיבה היא "מוסד ציבורי" כמשמעותו בסעיף 9 (2) לפקודת מס הכנסה ולפי אותו סעיף "הכנסתו של... מוסד ציבורי, במידה שלא הושגה בעסק שהם עוסקים בו..." פטורה ממס. המשיבה קיבלה תרומה של חלק מפרדס. כאשר הפרדס היה בבעלותו של התורם, עיבד אותו משק גן חיים, אגודה שיתופית בע"מ, העוסקת בעיבוד פרדסים בסביבה. לאחר שהמשיבה קיבלה את התרומה החלה להתענין במכירת הפרדס אך הדבר עלה בידיה רק כעבור שנתים וחצי. בינתיים המשיכה אגודת משק גן חיים לעבד את הפרדס. האגודה השיתופית היתה מוכרת את הפרי של הפרדס ולאחר מכן מעבירה לבעלי הפרדס את ההכנסות בניכוי ההוצאות עבור עיבוד הפרדס וניהולו. הסכום שקיבלה המשיבה חוייב ע"י המערער במס הכנסה וערעורה של המשיבה נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור על כך נתקבל. העובדה שהמשיבה בפועל לא עשתה כל דבר בקשר עם ניהול הפרדס, אלא הוא נשאר במשך כל התקופה בעיבודה של אגודה שיתופית שעיבדה אותה קודם, אינה יכולה להוציא את הפרדס מגדר עסק. הפרדס היה עסק גם כאשר בעליו אינו מעבד אותו בעצמו אלא מוסר את העיבוד לאדם אחר. על פי היחסים שבין האגודה והמשיבה לא השכירה המשיבה את הפרדס לאגודה אלא האגודה היתה מעבדת את הפרדס, מוכרת את פריו, מזכה את חשבון הבעל ברווח שהושג ומחייבת את חשבונו בהוצאות העיבוד והשכר שלה. העובדה שהמשיבה החזיקה בפרדס רק לשם מכירתו, אינה עומדת בסתירה לכך שבתקופה שהחזיקה בו הוא היה בידיה כעסק שהיא עסקה בו. ביהמ"ש העיר אגב כך ביחס לחיוב בעל דין בהוצאות ובמס ערך מוסף על ההוצאות כי ביהמ"ש רשאי לפסוק הוצאות בתוספת מס ערך מוסף, אם כי הוא יכול גם לפסוק הוצאות בסכום כולל שיכלול גם את המס ערך מוסף.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד מ. ליפא למשיבה. 4.9.80).

ע.א. 384/80 - יהודית בן ציון נגד ראובן פייבוש

*הרשאת בי"ד לשכירות לדייר לתקן את גג הבנין (הערעור נדחה).

המשיב גר ברירה השייכת למערערת. היו דליפות לדירתו של המשיב והמערערת הזמינה מומחה שזיפת את שטח הגג שמעל דירת המשיב, כ-32 מ"ר מתוך שטח הגג הכולל של 85 מ"ר. הדליפה נמשכה גם לאחר מכן וביה"ד לשכירותחייב את בעלת הבית לזפת את הגג, ואם לא תעשה כן הירשה את הדייר לעשות כן. בביה"ד ניסתה המערערת להוכיח שהיא קיבלה מהחברה המזפתת כתב אחריות לפיו אחראית היא לתיקונים בשל החדרת מים עד לשנת 1981, ביה"ד סירב לקבל כתב אחריות זה כראיה משום שהחותם עליו לא בא להעיד ובערעור לבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. שופט המיעוט היה בדעה שמן הדין היה לקבל מסמך זה כראיה ואילו קיבלו אותו כראיה מן הראוי היה לתת למערערת הזדמנות לממש את האחריות תחילה, לפני שיורשה המשיב לעשות עבודות זיפות על דעת עצמו. שופטי הרוב סברו שענין לשיקול דעת ביה"ד לשכירות הוא אם לקבל ראיה ואם לאו, ולדעתם לא טעה בית הדין בשיקול דעתו שלא לקבל את המסמך כראיה. ברם, שופטי הרוב סברו כי אפילו היה ביה"ד מקבל את המסמך כראיה לא היתה התוצאה אחרת מזו שהגיע אליה בין הדין. הערעור נדחה.

מ"מ הנשיא ח. כהן:
לענין קבלת המסמך כראיה גם ללא אימותו בעדות חותמו נראית דעת המיעוט. המחוקק שיחרר את בית הדין מכבלי דיני הראיות, בסעיף 141 לחוק הגנת הדייר, ואם כי רשות היא לבית הדין לקבל גם ראיה בלתי קבילה, אין על בית הדין לעמוד על כל הדרישות הפורמליות של אימות מסמכים בטרם יקבלם כראיה כשאין חשד ואין טענה שהמסמך הוא מזוייף. בסירובו לקבל כראיה את כתב האחריות טעה בית הדין לשכירות בשיקול דעתו. אולם אפילו נתקבל כתב האחריות כראיה כשרה, עדיין שאלה היא אם יש במסמך זה כדי לשנות את התוצאות והתשובה לכך היא שלילית. כתב האחריות מוגבל לאותו שטח מצומצם בלבד שעליו נעשתה עבודות הזיפות כאמור, ולפי עדות מומחה תיקון יעיל של הגג נגד דליפה מחייב זיפות הגג כולו ולא רק זיפות חלקי. לפיכך לא היה טעם לתת למערערת את ההזדמנות לממש את האחריות תחילה.

השופט בייסקי:
במקרים מתאימים ראוי הוא שביה"ד לשכירות לא יעמוד על נקודות פורמליות לענין קבלת ראיה שלא היתה מתקבלת בבימ"ש אחר, כשם שהוא רשאי לעשות מכח חוק הגנת הדייר, ואולם אין לומר ששגה ביה"ד כאשר סייג קבלת כתב האחריות בסייג שחותמו יעיד על תוכנו ועל משמעותו. זאת משום שכתב האחריות מסוייג למקומות שבהם בוצע הזיפות, והיה צורך לברר אם תיקון חלקי כזה עשוי להיות יעיל למניעת דליפות בדירת המשיב. לשם כך צריך היה החותם לבוא ולהעיד גם מטעם זה יש לדחות את הערעור.

השופט י. בהן:
מסמך האחריות בחתימת החברה שביצעה את הזיפות נתקבל כראיה ע"י בית הדין על כך שהמערערת קיבלה מסמך זה מידי מי שחתם עליו. כל מה שנאמר במסמך הוא כי החברה נותנת אחריות לתיקון זיפות הגג והתחייבות זו של החברה היתה ראיה קבילה גם לגבי תוכנה, מבלי צורך שיופיע מישהו מטעם החברה, והמערערת
היתה רשאית להעיד על כך שהמסמך שאותו הציגה הוא התחייבות של החברה לתקן את הגג. לפיכך לא היה הצורך להיזקק להוראות סעיף 141 לחוק הגנת הדייר במקרה דנן. ברם קבלת המסמך כראיה אין בה לשנות את תוצאות הדיון, שכן על פי הראיות יש צורך בזיפות כל הגג כדי למנוע את הדליפה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, בייסקי. עו"ד ריינר למערערת, עו"ד קובו למשיב. 17.9.80).

ע.א. 354/79 - גד מעין נגד ממרם ניהול תכנון פיתוח בע"מ

*חישוב הפסד השתכרות בעתיד בתביעת נזיקין (הערעור נדחה).

המערער נפגע בעינו בעת עבודתו מטעם המשיבה בפירוק ובהריסת קירות באתר בניה. המערער סובל מנכות לצמיתות בשיעור של ס2 אחוז. באחריות לתאונה נושאת המשיבה בשיעור של 75 אחוז ותרומת רשלנותו של המערער היא בשיעור של 25 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער פיצויים בשיעור 300 אלף ל"י, בניכוי 25 אחוז בגין תרומת רשלנות, ומתוך סכום זה עבור הפסד השתכרות בעתיד היה פיצוי של 150 אלף ל"י. כיון שגימלאות הביטוח הלאומי הסתכמו בסכום של 325 אלף ל"י יצא כי תביעת הפיצויים של המערער נדחתה למעשה. טענת המערער בערעור היא כי צריך היה לפסוק לו עבור הפסד השתכרות בעתיד סכום העולה על 150 אלף ל"י וערעורו נדחה. קיימת מחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון אם יש לפסוק הפסד השתכרות בעתיד עפ"י חישוב גלוי הניתן לבחינה ולביקורת בערכאת ערעור, או שמא מוטב לפסוק סכום גלובלי, אך בעניננו אין צורך להכריע בכך. המחלוקת הנדונה מתעוררת כאשר קיימים בפני ביהמ"ש נתונים המאפשרים לו עריכת חישוב ובהיעדר נתונים אלה גם מי שדוגל בשיטת החישוב החשבוני אין לו במה להיאחז. בעניננו אין כל נתונים לקביעת הפסד ההשתכרות בעתיד. מדובר בתובע שהוא בן 30. לאחר שחרורו מצה"ל החל לומד כלכלה באוניברסיטת תל- אביב. התאונה אירעה בתום שנת הלימודים הראשונה, הפגיעה היתה בעין ולטענת המערער צריך היה להפסיק לימודי כלכלה שהצריכו עיון בחומר כתוב ובמספרים ועבר ללמודי מדעי המדינה, ובאלה, כך הוא טוען, אין הוא יכול להשתכר כמו בכלכלה. טענה זו נדחתה. לא הובאה שום ראיה לביסוס הטענה כי אילו סיים המערער את לימודי הכלכלה היה עשוי להשתכר יותר משהו משתכר בפועל כיום. לא הובאה גם ראיה על כך שסיכויי ההשתכרות או סיכויי השגת עבודה של בעל תואר במדעי המדינה קטנים מאלה של בעל תואר בכלכלה. מבקש המערער כי ביהמ"ש יראה את אחוזי הנכות שנקבעו לו כבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד, אולם הנכות שאחוזיה נקבעים עפ"י טבלאות למיניהן אינה אלא נכות קלינית ואילו לגבי הפסד השתכרות קובעת הנכות הפונקציונלית. לפעמים חופפות השתיים זו את זו, או לפחות ניתן ללמוד מן האחת על השניה, ופעמים אחרות אין כל קשר בין השתיים. פגיעה בעין עלולה לגרום אי נוחות וצער, שבודאי צריכים להתבטא בפסיקת גימלאות בגין כאב וסבל, אולם מי שנפגע בעין אחת אינו מפסיד את כושר הראיה ואם אינו עוסק במקצוע יוצא דופן המצריך ראיה טובה במיוחד, כמעט שלא ניתן להוכיחלגביו פגיעה פונקציונלית הפוגעת באופן משמעותי בכושר ההשתכרות. בנסיבות אלה לא רק שאין זהות, אלא כמעט שאין קשר, בין אחוזי הנכות שנקבעו ובין הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד. בהיעדר בסיס אחר לחישוב לא היה מנוס מהליכה בדרך של קביעת פיצוי בסכום גלובלי, תוך לקיחה בחשבון כי למערער יקשה לעמוד בלחצים של עבודה רצופה ללא הפסקה ובמידה מסויימת יהיה מוגבל בבחירת סוג העבודה. בנסיבות האמורות אין לומר שהשופט קמץ ידו במיוחד או שהסכום שנפסק
אינו עומד ביחס סביר למידת הנזק שהוכחה

(בפני השופטים: גב' בן פורת, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופטת בן עתו. עו"ד צ. אלטר למערער, עו"ד ר. וייס למשיבה. 16.10.80).

ע.א. 558+618/79 - שמואל מיוחס נגד חכם ציון ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים (ערעורים של התובע והנתבע - ערעורו של התובע נתקבל בחלקו וערעורו של הנתבע נדחה).

אין ממש בטענת הנתבעים שעל פי חומר הראיות צריך היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי התובע התרשל התרשלות תורמת שגרמה לתאונת הדרכים שבה נפגע. אשר לשיעור הפיצויים שפסקו לתובע מתרעמים שני הצדדים על מידתם ולטענת הנתבעים קיבל התובע אחרי מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי תשלומים נוספים מן המוסד לביטוח לאומי. אולם זהו ענין לביהמ"ש המחוזי לענות בו ואין זה ענין לערעור לביהמ"ש העליון. אשר לטענת התובע שביהמ"ש קמץ ידו כשפסק לו סכום של 200 אלף ל"י פיצויים בגין הפסדי השתכרותו ממכירת תמונות בעתיד שהוא צייר או עתיד לצייר - אין לקבל את קביעת המומחה באשר לערכן של התמונות. הערר של התמונות כפי שהוא מוערך ע"י מומחה אינו הנתון הקובע, ואף לא הנתון החשוב, לאומדן ההפסד שהצייר מפסיד ע"י הגבלת כושרו לצייר להבא. התובע לא מכר מתמונותיו אלא מספר זעיר בלבד, ויותר מאשר צייר לשם מכירה ומסחר צייר לשם הנאה. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שנזקי התאונה לא שללו מן התובע לחלוטין את כח יצירתו האומנותית, אין להתערב בפיצוי שנפסק. לעומת זאת צדק התובע כי לא נפסק לו פיצוי נאות עבור הפסד השתכרות בעתיד באומן כללי. בראש נזקים זה נפסק לתובע סכום של 75 אלף ל"י בלבד ולפי שנות השתכרותו בכח של התובע יסתכם הפיצוי בסכום של 3000 ל"י לשנה בלבד. בהתחשב בכך שנכותו של התובע מסתכמת ב-25 אחוז בקירוב, מן הדין להעלות את סכום הפיצויים תוך כדי התחשבות מה בסיכונים הנובעים מנכות זו ויש להעמיד את סכום הפיצוי על 125 אלף ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, לוין, גב' בן עתו. עו"ד א. לוי למערער, עו"ד י. אבק למשיבים. 6.10.80).

ע.א. 325/79 - משה דננו נגד פקסטרפיל חברה בע"מ

*מחיקת תביעה על הסף (הערעור נתקבל).

המערער שהוא מומחה בענף הנייר תבע את המשיבה שהיא בעלת מפעל לייצור נייר בפורטוגל לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. עפ"י האמור בכתב התביעה הוסכם בין הצדדים כי המערער ישמש סוכן בלעדי ליצוגה של המשיבה בישראל ובשטחים ותמורת כך יקבל עמלה בשיעור של 6 אחוזים. לטענתו לא קיבל כל עמלה מן המשיבה וזו אף שיווקה סחורתה בשוק המקומי שלא באמצעותו דבר המהווה הפרת ההסכם. בקשת המערער היתה למתן חשבונות על עיסקאות המשיבה בישראל ולתשלום כספים המגיעים לו בגין עיסקאות אלה וכן צו מניעה האוסר על המשיבה לשווק סחורתה בישראל שלא באמצעות המערער. לכתב התביעה צורפו מספר מכתבים ובהם הצעות המערער להתקשרות עם המשיבה ותשובות המשיבה והתכתבות נוספת בין הצדדים. המשיבה לא הגישה כתב הגנה והמערער עיקל את כספי המשיבה וביקש למנות חוקר עפ"י תקנה 138 לתקנות סדר הדין האזרחי. בדיון בתביעה גופה לא הופיעה המשיבה וביהמ"ש המחוזי קבע כי עפ"י המכתבים שהוחלפו בין הצדדים עולה כי המערער הוא נציגה של המשיבה בישראל אך לא סוכנה הבלעדי, ולפיכך רשאית המשיבה להפיץ מוצרים בישראל שלא באמצעות המערער ואין היא חייבת לשלם לו וממילא לא להמציא לו חשבונות ומטעמים אלה
נדחתה התביעה. הערעור נתקבל. עפ"י גישת ביהמ"ש המחוזי שימש המערער כנציגה של המשיבה אם כי לא נציגה הבלעדי ועפ"י גישה זו זכאי המערער לכאורה לדמי עמלה בגין העיסקאות שהוא עצמו השתתף בהן ומה צידוק יש על כן בדחיית התביעה כולה ועל שום מה לא ימונה חוקר לבחינת החשבונות הקשורים בעסקאות אלה? אך גם מעבר לזאת. המכתבים שצורפו אין בהם כדי להצביע על סוכנות ייחודית, אך זכותו של המערער לתשלום כספים בגין העיסקאות שבין המשיבה לבין קונים שלא באמצעות המערער אינה מותנית רק בכך כי בלשונם המפורשת של המכתבים יאמר שהמערער זכאי לכספים אלה. ביטויים המופיעים בהסכם יש לפרשם עפ"י אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מן החוזה או מתוך הנסיבות. הצדדים הסכימו כי המערער יהיה נציג של המשיבה בישראל ויתכן כי נציג זה עפ"י אומד דעתם של הצדדים ונסיבות הענין הוא נציג בלעדי דוקא. ענין זה מחייב הוכחה והנטל מוטל על המערער ואין סיבה מדוע לא תינתן למערער האפשרות להוכיח את גירסתו. יתכן גם ויש בענין זה נוהג המקובל בחוזים מסוג זה וגם משום כך יש לאפשר למערער להוכיח את תביעתו. המשיבה לא הגישה כתב הגנה ועל ביהמ"ש ליתן פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד, אם כי רשאי הוא במקרה כגון זה שלפנינו, כשהתביעה איננה על סכום קצוב, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של התביעה אך ביהמ"ש לא דרש הוכחה כלשהי מצד המערער אלא מחק את התביעה. אשר למינוי חוקר הרי מצויים אנו בשלב מוקדם של התביעה כשהמערער טרם החל בהבאת ראיות ובנסיבות אלה אין מקום להורות על מינוי חוקר בשלב זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. בר חיים למערער. 16.10.80).

ע.פ. 182/80 - נאיף אלג'ולה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע במכירת 3 גרם חשיש לשוטר מוסווה ונדון למאסר של שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי עברו של המערער נקי ולפי תסקיר שירות המבחן אין לומר שהוא בעל אישיות ואורח חיים עברייניים. מאידך היתה עדות השוטר המוסווה כי המערער אמר לו שיוכל להמשיך ולספק לו סמים ומכאן שאין מדובר בהסתבכות מקרית בלבד בסחר בסמים. המסקנה מכל הנ"ל היא שאין להתערב בגזר הדין. הסכנה הרבה הטמונה בסחר בסמים והצורך להרתיע אנשים העוסקים בכך מחייבים להחמיר בענישה, כדי לנסות בדרך זו לעצור את הנגע גם כאשר מדובר בנאשם שאין לו עבר פלילי בעניני סמים.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. קרביס למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 1.10.80).

ע.פ. 374/80 -עזרא יעקב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה בידי מורשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ולשנתיים וחצי מאסר על תנאי בגין עבירות של גניבה בידי מורשה, זיוף מסמך, שימוש במסמך מזוייף, התחזות לאדם אחר וקבלת דבר במרמה. הערעור על חומרת העונש נדחה. את העבירות העיקריות ביצע המערער כשעבד כשומר בסניף משרד הקליטה ברמלה, גנב שם שיקים עם תעודות עולה ואחרי זיוף השיקים גבה את סכומיהם. למערער הרשעות קודמות מרובות בעבירות נגד הרכוש ובעבירות מרמה וכבר נדון לא פעם לעונשי מאסר לתקופות לא קצרות. הוא אב ל-7 ילדים ואין
ספק שמאסרו גורם סבל למשפחה, אך אין לומר כי ביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד י. יפתח למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 5.10.80).

ע.פ. 491/80 - מדינת ישראל נגד באדווי ג'ולאני

*מידת העונש (הברחות זהב ממצרים) (ערעורים על מידת העונש - הערעור על קולת העונש נתקבל).

המשיב הורשע ב-4 הברחות זהב מאיסמעיליה לישראל, מסוף 1979 ועד סוף פברואר 1980, במשקל של 222 ק"ג זהב. האישומים היו של הברחת זהב, התחמקות מתשלום מכס ומס ערך מוסף וכן עבירות על חוקי המטבע. המשלוח האחרון של 118 ק"ג זהב נתפס וחולט ונמכר בבורסה של לונדון ב-90 מליון לירות ישראליות. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב לשנה וחצי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 15 מליון ל"י והערעור על קולת העונש נתקבל. הסניגור ביקש להקל בעונש ולראות את העבירות בראש וראשונה כהברחות כאשר העונש המירבי הוא 6 חודשי מאסר. לטענתו העבירות האחרות אינן אלא נגררות ואין להשתמש כקנה מידה בעונש המאסר המירבי הקבוע לפי חוק מס ערך מוסף שהוא 3 שנות מאסר ולא לפי חוק הפיקוח על המטבע שהוא 3 שנות מאסר. כמו כן ציין כי מדובר באדם מכובד בקרב בני עדתו, בעל עבר ללא רבב, ששליחתו למאסר, ולו לתקופה קצרה, מהווה עונש כבד וכן ביקש להתחשב בבריאותו הלקויה של המשיב. כן טען שיש להפחית את סכום הקנס וזאת בהתחשב בכך שההנאה הכספית שצמחה מההברחות היתה מעטה. לטענתו, לא הובאה ראיה בדבר מחירו של הזהב המוברח בשוק הישראלי ולמעשה לא היה לו כאן מחיר שוק וללא ראיה כזאת נשמט הבסיס לחישוב הקנס שביהמ"ש מוסמך להטילו. לעומתו טען ב"כ המדינה כי היקף ההברחות בתיק הוא אדיר עד שאין לו למצוא לו אח ורע, ועובדה זו מחייבת לגזור עונש מאסר לתקופה ארוכה יותר, כגון העונש המירבי על אחד מארבעת האישומים. לטענתו העבירות בוצעו בנסיבות מחמירות מחמת היקפן, מספרן ותיחכומן. גם הטענה שלא הוכח הבסיס לחישוב הקנס אין לקבלה. לשם כך, די בעובדה שחלק מכלל הזהב שהוברח נמכר בסכום של כ-90 מליון ל"י ונעלה מכל ספק סביר שהקנס בסך 15 מליון ל"י נופל לאין ערוך מערכם של הטובין כפול שלושה שזה הבסיס הקובע. ביהמ"ש העליון החליט כי בהתחשב בכל נסיבות המקרה אין העונש תואם את מידת החומרה של המעשים, בעיקר מחמת היקפם והעובדה שכמות הזהב שהבריח המשיב, תוך ניצול מעמדו המיוחד של השליח איש האו"ם, הלכה וגדלה, עובדה אשר לכאורה אין בה כדי להצביע על כוונה לחדול מעבירות נוספות. ברם מכיון שאין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין בערעור הרי די בכך שעונש המאסר בפועל יועמד על שנתיים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ח. ברנזון למערערת, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב. 6.10.80).

ע.פ. 371/80 - שמואל רגן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בגין עבירות רבות וחמורות של גניבה ממעבידו ומעילה באמונו הוטל על המערער מאסר בפועל של 37 חודשים וחצי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים וחצי שמתוכן 7 חודשים ומחצה מצטברים. עוד מתברר שמאחר והעבירות נעברו בתקופה שהמערער היה משוחרר ברשיון יהא עליו לשאת עוד תקופה של 20 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ממש בטענה כי המאסר על תנאי לא היה ניתן להפעלה באשר העבירות החדשות
נעברו בטרם תמה תקופת המאמר שנפסקה למערער בפסק דין קודם. התנאי היה שהנאשם לא יעבור עבירה מיום שחרורו מן המאסר, ופירושו של דבר שיחרור בפועל ולא היום אשר בו צריכה היתה תקופת המאסר להסתיים. כן אין ממש בטענה שהשופט צריך היה להשתמש בשיקול דעתו ולהאריך למערער את המאסר על תנאי. על עבירות כה רבות וחמורות שעבר הנאשם, לאחר שריצה קודם לכן מאסר ממושך ובטרם תמה תקופת המאסר שנגזרה עליו, אין מקום להאריך מאסר על תנאי. ואולם בנסיבות המיוחדות של המערער ניתן להקל עמו במקצת. יש להתחשב בעובדה שלמאסר החדש מצטברת עוד תקופת 20 חודשים שארית המאסר הקודם בגין ביטול הרשיון, המערער הוא אדם ידוע חולי שבילה תקופה ניכרת ממאסרו בביה"ח ומתסקיר שירות המבחן עולה שאינו כולו בעל אופי שלילי. אם כי מבחינת ריבוי עבירותיו וחומרתן אין העונש שהוטל חמור יתר על המידה, הרי מבחינת הנסיבות האישיות ראוי המערער לעידוד שיחזור בו מדרך הפשע. לפיכך יעמוד עונשו על שנתיים וחצי מאסר בפועל כשתקופת המאסר על תנאי תהיה חופפת מאסר זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, אלון. עו"ד עינב למערער, עו"ד צור למשיבה. 8.10.80).

ע.פ. 198/80 - ניסים עמר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקבלת תעודת ביטוח רכב במרמה וחומרת העונש

(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער נהג במרץ 1977 במכונית ופגע בהולכת רגל. בעת התאונה לא היתה ברשותו תעודת ביטוח ונדרש ע"י המשטרה להציג תעודה כזאת. למחרת היום הוא פנה לסוכן ביטוח ושידל אותו שיתן לו תעודת ביטוח זמנית שתוקפה יהיה מלפני יום התאונה והסוכן שוכנע ע"י המערער שיתן לו תעודה זמנית כאמור. את התעודה הציג המערער למשטרה ולפיכך לא הוגש נגדו אישום בעבירה של נהיגה ללא ביטוח. לבסוף התגלה הענין והמערער הואשם בעבירות של קבלת דבר במרמה ושידול למתן תעודה כוזבת והורשע בשתי עבירות אלה. הוא נדון לחודשיים מאסר בפועל, לשנה מאסר על תנאי וקנס של סך אלפים ל"י והערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל בוטל. בערעור על ההרשעה טען הסניגור כי המערער סבר לתומו שיש לו ביטוח כי במשך כמה חודשים שקדמו לתאונה קיבל תעודות ביטוח זמניות וסבר כי תעודת הביטוח הנמצאת בידי הסוכן היא עבור תקופת ביטוח של שנה אחת אלא שנותנים לו תעודות זמניות. טענה זו לא נתקבלה. התנהגותו של המערער בכל הפרשה מראה כי ידע היטב כי בשעת התאונה לא היה לו ביטוח בר תוקף וכי המסמך שקיבל הוא כוזב בפרט מהותי, היינו בפרט המתייחס לתקופת הביטוח. על כוונתו וידיעתו של המערער ניתן ללמוד מן השיחה שבינו לבין סוכן הביטוח וכן מן ההודעה שמסר למשטרה כאשר נתבקש להציג את תעודת הביטוח. לפיכך בדין הורשע. אשר למידת העונש - לכשעצמו איננו חמור, ואעפ"כ, ולאחר היסוס, הגיע ביהמ"ש לידי מסקנה לבטל את המאסר בפועל. זאת משום שסוכן הביטוח, שאשמתו גדולה יותר, באשר הוצאת תעודת הביטוח היא מעילה באמון של חברת הביטוח, וגם פגיעה באינטרס הציבורי שניתן יהיה לסמוך על תעודות ביטוח המוצאות ע"י חברות הביטוח, יצא בעונש קל של מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י. אמנם היו נסיבות מקילות במשפטו של הסוכן אך גם ההתחשבות בנסיבות אלה אינה מצדיקה את הפער שבין העונשין שהוטלו על כל אחד משני המעורבים בפרשה. כמו כן, מאז ביצוע העבירה ועד היום עברה תקופה של למעלה מ-3 וחצי שנים, המערער אינו מראה נטיות פליליות, ויש להניח שהיה כאן כישלון חד פעמי שלא יחזור עוד.