ב.ש. 295/80 יוסף ומשה יצחקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים
(ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק ב.ש. 356/80 - הערר נדחה)
העורר הואשם בעבירות של גניבת פרטי רכוש בערך של כ-5 אלפים ל"י מתוך מכונית ביום 10.12.79, ובהתפרצות לדירת מגורים ביום 14.4.80 וגניבת מזומנים בסכום של 5אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים כשהוא מתאר את הראיות מטעם התביעה כ"מוצקות למדי", היינו טביעת אצבע של העורר שנמצאה על צדו הפנימי של החלון הקדמי ברכב וכן טביעת אצבע שנמצאה בדירה שבה אירעה הפריצה,ובנוסף לכך נמצאו בחזקת העורר, כשנה לאחר הגניבה, חלק מן הדברים שנגנבו מתוך הרכב. כן ציין ביהמ"ש המחוזי כנסיבות לחומרה את גל ההתפרצויות והגניבות הפוקד את הארץ ולדעתו יש להתייחס לעבירות אלו בחומרת גם לצורכי מעצר בטרם משפט. גם עברו הפלילי של העורר הכולל הרשעות מספר נגד הרכוש הוסיף שיקול לחומרה והצביע, לדעת ביהמ"ש המחוזי, במצטבר לשאר השיקולים, על הסכנה הנשקפת לציבור מפניו. הסניגור טען כי צריך היה להביא בחשבון את דברי העורר בעת הארכת המעצר שמא נשען באקראי על הרכב וכך נגעה ידו בשמשה מצדה הפנימי, ואשר לטביעת אצבע שנמצאה בדירה הרי ביקר בה כשחיפש דירה עבור קרובת משפחה. כמו כן טען העורר כי פרטי הרכוש שנגנבו מהרכב ושנמצאו אצלו - נמצאו רק לאחר שנת ומחמת ריחוק הזמן אין לייחס למציאת הרכוש ערך הוכחתי לענין הגניבה. כן טען שהעבירות המיוחסות לו אינןחמורות וגם אם הן חמורות הרי נפסק בב.ש. 197/76 כי חומרת העבירות כשלעצמה אינה נימוק למאסר.
א. ראיות התביעה הן אכן מוצקות למדי. טביעות אצבע הוכרו זה מכבר כראיה בלעדית ניצחת לזיהוי האדם, ואם כי זו רק ראיה נסיבתית, שכן הנאשם יכול להביא הסבר להימצאותה המתיישב עם חפותו, הרי בשלב זה אין לומר שמול טביעות האצבע עומד הסבר שעל פניו עשוי להתיישב עם חפותו של העורר, מה גם שבנוסף לטביעת האצבע ברכב נמצאו ברשות העורר חלק מן הגנובים. הגירסה שביקר בדירה שנפרצה במהלך חיפושיו אחרי דירה למשפחתו הועלתה לראשונה בטיעון הסניגור בעת שמיעת הערר, בעוד שבהודעת העורר במשטרה הוא הכחיש כל קשר עם הדירה.
ב. מובן מאליו שאסור לקבוע בשלב זה מסמרות וקיימת תמיד האפשרות שהגירסה הנשמעת בלתי הגיונית או קשה לשכנוע מתאמתת לאחר דיון משפטי מקיף, אך אין אלה שיקולים היפים לשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים. ככלות הכל חזקת החפות חלה על כל נאשם ואילו מהימנות הראיות נשקלת ונקבעת רק בתום ההליך השיפוטי. לפי החומר המצוי עתה אין יסוד להטיל ספק במשקלן של ראיות התביעה ואין הן מופרכות על פיהן.
ג. אשר לחומרה שבה יש להתייחס, לענין המעצר, לעבירות הכלולות בכתב האישום - מכת ההתפרצויות והגניבות שפשתה במדינה מחייבת לכלול סוג זה של עבירות בין אלה שחומרתן היחסית, יחד עם עבר פלילי הכולל הרשעות נגד הרכוש או שיקוליםמחמירים אחרים, מצדיקה החזקת אדם במעצר. ההחלטה בב.ש. 183/80 שם שוחרר נאשם לפני שנגזר דינו, אינה ענין לכאן, שכן שם מדובר באדם שהרשעתו הקודמת האחרונה היתה מספר שנים רב לפני העבירות שבהן הורשע, אחרי ההרשעה דחה ביהמ"ש את מתן גזר הדין כדי לקבל תסקיר שרות המבחן לאור טענות ההגנה שהנאשם חזר למוטב ומתמיד בעבודה, ובנסיבות כאלה החלטה לעצרו ע"י ביהמ"ש
העליון היתה בגדר התערבות לא נאותה במלאכתו של השופט שטרם נשלמה. גם הנאמר בב.ש. 197/76 בדבר חומרת עבירה לענין מעצר, אינו לענין לכאן שכן אין מדובר הפעם בחומרת העבירות כשהיא לעצמה.
ד. עברו הפלילי של העורר תואר בצדק כעשיר, ואשר לטענה כי המשטרה התרשלה באיתור האדם שיש לייחס לו את הטביעות שנמצאו בדירה וברכב - אין בכך כדי להצדיק שחרורו של העורר בערבות.
(בפני : השופטת בן פורת עו"ד בר חיים למבקש, עו"ד ראובני למשיבה. 26.10.80).
ע.א. 62/80 איילה גלזר ואח' נגד משה גלזר
*מזונות לאשה שעזבה את בית בעלה
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק מ.א. 223/78 - הערעור נדחה)
המערערת השלישית והמשיב נישאו בשנת 1966 ולהם שני ילדים קטינים. בשנת 1972 נסעה המשפחה לארה"ב והמשיב שוהה שם עד היום והכנסתו היא כ-1200 דולר לחודש. בארה"ב התערערו היחסים בין בני הזוג והמשיב הסכים כי האשה וילדיה יחזרו לישראל. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת האשה כאילו נעוצה סיבת המשבר בחיי הנישואיןבכך שהמשיב ביקש להאריך את שהותו בארה"ב ואולי אף להישאר שם בהתייחסו בין היתר לאחד ממכתביה של האשה אל הבעל בו ביקשה לטפל בקבלת אזרחות אמריקאיתעבורה. זאת ועוד, היו סימוכין לטענה כי המערערת קיימה קשרים עם גבר אחר ואףהביעה בפניו את נכונותה לעזוב את משפחתה כדי להתגורר עימו. חזרתה של האשה ארצה נעשתה אמנם על דעת המשיב, אחרי שהגיעו ביניהם להסכמה שעליהם להיפרד, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכמה זו ניתנה משום שחיי הנישואין עלו על שירטון ובכוונתה של האשה היה בכל מקרה לעזוב את הנתבע ולנטוש את ביתו. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי האשה היא שגרמה בהתנהגותה למצב שהביא לכך כי הבעל יסכים שתעזוב את הדירה והיא גם נתנה ביטוי לסירובה כי הבעל יגור עימה תחת קורת גג אחד בשובו לישראל, ולאור נתונים אלה ראה ביהמ"ש המחוזי את האשה "מעין מורדת" שאינה זכאית למזונות. אשר לילדים קבע ביהמ"ש המחוזי מזונות של 7- אלפים ל"י לחודש מיום15.10.79 צמוד למדד יוקר המחייה. מכאן הערעור.
א. טעם הערעור הראשון מתייחס לכך שהמשיב לא הופיע בביהמ"ש כדי להיחקר על תצהירו אלא ביהמ"ש החליט להעביר אליו שאלון לארה"ב. אין בטענות אלה עילה של התערבות ערכאת הערעור. עפ"י פקודת הראיות ביהמ"ש רשאי היה לקבוע כי המשיב יענה על שאלון בחו"ל. אין עילה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי שהרשה הגשת שאלון במקום חקירה כאן. המערערים טוענים כי היתה חשיבות מיוחדת לחקירת המשיב באשר הלה העלה טענה בקשר לקשרים של המערערת השלישית עם גבר אחר. ספק אם נושא זה צריך היה להכריע בשאלת דרך חקירתו של המשיב, שכן לביהמ"ש הוגשו מכתבים בענין זה, לרבות מכתב בכתב ידה של המערערת, שלא נתנה לו הסבר, והיה קיים גם מכתב שהתקבל בידה והיא לא הכחישה את האוטנטיות של המכתב האחר. ביהמ"ש לא הסיק מסקנות מעבר למה
שהשתמע מן ההתכתבות האמורה, ומכל מקום לא היה יסוד להניח כי המשיב יודע פרטים נוספים על אלה העולים מן המכתבים.
ב. אשר לטענה כי האשה אינה מורדת כי היא עזבה את בית בני הזוג משהתברר לה כי הבעל מבקש לרדת מן הארץ והיא רצתה לחזור לארץ - אין בסיס לטענה זו וביהמ"ש המחוזי קבע במפורש שענין השהות בארה"ב לא היה בגדר סלע מחלוקת בין בני הזוג. מכאן שאין צורר להתייחס לשאלה האקדמית אם תיחשב אשה למעין מורדת, אם תינתק מבעלה עקב רצונו לעזוב את הארץ או לא לשוב אליה.
ג. שאלה נפרדת היא מה משמעותה של הסכמת הבעל לשובה של האשה עם ילדיה לישראל. לענין זה יש לאבחן בין חזרה מוסכמת של בן הזוג או בת הזוג לישראל במסגרת תוכניותיהם המשותפות של הבעל והאשה, לבין מקרה שבו השיבה לישראל אינה אלא תוצאה נגררת מניתוק היחסים שקדם לה. אם הפרידה בין בני הזוג היא בגדר מהלך מוסכם שאין לו שורשים ביחסים קודמים שבין בני הזוג אין להסיק מכך מסקנה שהבעל פטור מהחובות כלפי אשתו. לא כן הדבר אם עזיבת האשה היא פועל יוצא של סכסוכים שבעקבותיהם חזקה דעתה של האשה כי ברצונה להיפרד מבעלה. לא היתה ראיה לכך שהמשיב נהג כלפי המערערת באופן שהיה בו כדי להצדיק את רצונה להיפרד ממנו ומשהתברר לו כי זו כוונתה הסכים בלית ברירה לכך שתיסע לישראל עם הילדים. שאלת היסוד היא איפוא אם היה טעם מבורר להינתקותה של האשה מבעלה ולא אם השלים הבעל לאחר מעשה לעזיבת האשה. טעם מבורר כאמור לא הוכח.
ד. אשר לגובה המזונות - סכום של 7 אלפים ל"י שנפסק איננו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור שכן אין ערכאת הערעור מתערבת בשיעור המזונות אם מדובר על נטיה קלה לכיוון זה או אחר.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר עו"ד ב. אדלר למערערים, עו"ד ע. גדעוני למשיב. 20.10.80).
ע.פ. 314/79 - נביל מסארווה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק המתייחסת להתקנת צינור חלול ויריה באמצעותו (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת נשק שלא כדין ונדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. המערער נטל מוט, השחיז את קצהו, הכניס לחלל צינור כדור, וע"י דחיפה במוט נגרמה יריה, הכדור שנפלט פגע בסלע ורסיס פגע בצוארו של המערער. השאלה שהתעוררה היתה אם היה זה "נשק" כהגדרתו באחת החלופות של סעיף 144 לחוק העונשין והתשובה לכך היא חיובית. אחת החלופות מגדירה נשק כ"כלי שמסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם" וכו'. אין ספק שהכדור המתואר אכן "נועד להזיק לאדם" שהרי בפועל נורתה יריה ורסיס פגע במערער עצמו. כמו כן הוכח כי המוט המושחז כשהוא מופעל בתוך הצינור "מסוגל לפלוט" את הכדור המזיק. לפיכך ההרשעה בדין יסודה. אשר לעונש - הוא נוטה אמנם לצד החומרה אך לא במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש. עברו של המערער אינו נקי והוא הורשע בעבר בתקיפת
שוטר ובפריצה לבתי עסק. כמו כן אין לקבל את הטענה כי המערער עשה את המעשה לשם שעשוע בלבד, כאשר טענה זו נדחתה כבלתי מהימנה על רקע הודעתו במשטרה בדבר כלי נשק אחר שהכין בעבר. כמו כן הכנת כלים המסוגלים לפלוט כדורים הוא מעשה חמור ומסוכן מה גם שאינו הראשון מבחינתו של המערער. לפיכך יזם לדחות גם את הערעור על מידת העונש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. מסארווה למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 1.10.80).
ע.פ. 214/80 - יהודה שושן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מכר בשתי הזדמנויות שונות סם מסוג הרואין לשוטר מוסווה, בפעם הראשונה מכר לו 85 מ"ג ובפעם השניה, לאחר מספר ימים, 62 מ"מ. הוא הורשע בתיווך לסחר בסם מסוכן ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ולשנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה שני טעמים עיקריים בטיעונו להקלה בעונש: כי המערער אינו מתווך רגיל אלא נרקומן הזקוק לצרכיו הוא ומשקנה לעצמו קנה גם לשוטר המוסווה שהתלווה אליו לקניה; כי המערער הודח ע"י הסוכן הממשלתי שהציג עצמו בפני המערער כנרקומן, עצבני, רועד וזקוק לסם. ברם אם כי יתכן שהמערער איננו מתווך קלסי ורכש את הסם לצרכיו הוא, הרי הוא לא משך ידו מתיווך ברכישת סם עבור זולתו. בעת העיסקה הראשונה ציין המערער בפני השוטר המוסווה "תגיד לחברה שיש חומר והם יכולים לבוא" ובעת העיסקה השניה אמר לשוטר כי הוא "מגיע אליו תמיד כשהחומר נגמר לו". מקטעים אלה עולה שהמערער איננו רק נרקומן הרוכש לצריכתו העצמית. על רקע זה מקבלת גם הטענה השניה בדבר התנהגותו המיוחדת של השוטר, אופי חריף פחות, אם כי אין בכך כדי להצדיקה במלואה. כשמדובר בסם מסוכן וקשה הרי העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה.5.10.80).
ע.פ. 133/80 - מאיר בן שמעון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, שהוא בן ס2, הורשע ב-10 התפרצויות לבתי מגורים ולאוטובוסים בהן גנב מזומנים ודברי ערך בשווי של כרבע מליון ל"י כשהרכוש לא נתפס. הוא נדון ל-18 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי ל-16 חודשים והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער אמנם צעיר לימים, אך לאור ריבוי העבירות והיקפן העונש נוטה לקולה ולא לחומרה. אשר להפעלת המאסר על תנאי במצטבר זהו הכלל ואין לומר שמדובר במקרה חריג המצדיק סטיה מכלל זה. תסקיר שרות המבחן גם אינו כולל המלצה טיפולית.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. המערער לעצמו, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 7.10.80).
ע.פ. 322/80 - ציון סימונה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי בגין התפרצות וגניבה וביהמ"ש העליון החליט להקל בעונשו. עפ"י בקשת ביהמ"ש העליון הגיש שירות המבחן תסקיר על המערער והתנהגותו בעת המאסר ומן התסקיר עולה שקיימת כעת תוכנית בעלת סיכוי טוב לשיקומו של המערער, ומשפחתו מוכנה לעזור בענין זה. נוצרו נסיבות מיוחדות שיש
בהן כדי להצדיק את ההפחתה בתקופת המאסר בפועל ואף נציגת התביעה הסכימה שאכן ניתן להקל בעונש. לפיכך הופחת עונש המאסר בפועל והועמד על שנה אחת ושתי שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' ארד למשיבה. 23.9.80).
ע.א. 271/80 -צ'ראלי חרדון נגד ז'נט חרדון ואח'
*פסיקת מזונות כאשר הנתבע, תושב ארה"ב, לא הופיע לחקירה על תצהירו (הערעור נתקבל).
המערער, תושב ארה"ב, נישא למשיבה, תושבת ישראל, כשכוונת הצדדים היתה להתגורר בארה"ב. כאשר הגיעה המשיבה לארה"ב שינתה את טעמה וחזרה לישראל וכאן נולד הילד שהוא המשיב השני. החלה התדיינות בין בני הזוג בביה"ד הרבני וכן בביהמ"ש. באחת ההתדיינויות האלה הוגשה תביעה, נשוא ערעור זה, שבה נתבקש ביהמ"ש המחוזי לפסוק מזונות בסכום, של 20 אלף ל"י. התביעה לוותה בטופס 38 ובתצהיר והמערער הגיש כתב הגנה מלווה בטופס 38 ובתצהיר, ולתצהיר גם צורפו מסמכים שבעזרתם ביקש להראות שהוא מחוסר עבודה, וזאת מול טענת המשיבים שהמערער משתכר 15 אלף דולר לחודש. המשיבה לא נחקרה על תצהירה, וכאשר החל הדיון ביקש ב"כ המשיבים כי כתב ההגנה של המערער ימחק על אתר מאחר והמערער לא הופיע לחקירה על תצהירו. ביהמ"ש החליט כמבוקש ופסק מזונות של 20 אלף ל"י. בטרם חתם ביהמ"ש על פסק הדין ביקש פרקליט המערער כי תינתן לו אפשרות להשמיע את טענותיו ואחרי ששמע. את הטענות החליט מחדש כי מאחר והמערער לא התייצב לחקירה על תצהירו ולא ביקש להיחקר בחו"ל יש לראותו כמי שלא הגיש כתב הגנה ולפיכך יש לפסוק בהתאם לתביעה. הערעור נתקבל. המערער לא הגיע ארצה לחקירה על תצהירו משום שחשש שמא יוצא צו עיכוב יציאה נגדו, אך לא היה בכך כדי לשלול מפרקליטו העלאת בקשות בפני ביהמ"ש לקביעת דרך חילופית לחקירת המערער. ההיענות לבקשות כאלה נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש, אך לא נעשה אפילו נסיון להביא את השאלה לדיון. יכול היה המערער לבקש שמישהו אחר המכיר את ענינו באופן אישי יתן תצהיר, כגון אביו או אמו שאצלם הוא עבד בעבר, ורשאי היה לבקש שיוותר ביהמ"ש על חקירתו ושיומצא לו שאלון שהשיב עליו בחו"ל. כל אלה לא עשה. לפיכך, לכאורה, לא היה מקום להתערבות בפסק הדין אילמלא שניים אלה: הפרוטוקול איננו מצביע על כך שניתנה למערער אפשרות להתייחס כיאות לבקשה של מחיקת כתב הגנה; מזונות זמניים יש בהם כדי להסיר את החשש שמעבר הזמן גורם סבל למשיבים. לפיכך הוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי שיתן למערער הזדמנות להעלות בפרוטרוט הצעותיו הדיוניות לפני שתינתן ההחלטה הסופית בענין, וכן הסכום של 20 אלף ל"י שנפסק יהפך למזונות זמניים עד אשר ינתן פסק הדין הסופי.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ל. סמוב למערער, עו"ד ש. גלס למשיבים. 16.10.80).
ע.א. 471/80 - אפרים כספי ואח' נגד יפה מכנס - כספי
*מזונות לילדים כשגם האם עובדת (הערעור נדחה).
המערער הראשון שהוא אביהם של שלושת המערערים האחרים, ילדיו הקטינים, חוייב בתשלום מזונות הילדים בשיעור שהיה מגיע בינואר 1980 לסכום של כ-11,500 ל"י בעוד המערער השתכר אותה תקופה כ-25 אלף ל"י. המשיבה, אמם של המערערים, המחזיקה את הילדים אצלה, עובדת גם היא ומשתכרת סכום זהה למשכורת האב. לביהמ"ש המחוזי הוגשה תביעת האב לחייב את המשיבה ב-50 אחוז מהסכומים שהוא נושא בהם. ביהמ"ש דחה את התביעה בציינו כי שוכנע
שהמשיבה מוציאה על מזונות הילדים מעבר לסכומים שהמערער חוייב בהם, וזאת בין היתר בהתחשב בכך שההתאמה למדד נעשית רק אחת ל-6 חודשים. זאת ועוד, מאחר והילדים אצל האם עליה להחזיק עוזרת כדי שתוכל לצאת לעבודה, וגם דבר זה עולה כסף רב. הערעור נדחה. אכן יש נסיבות שבהן זהה חובת האם לחובת האב בענין מזונות הילדים, אולם כל אימת שבאה בפני ביהמ"ש בקשה לחייב את האם בתשלום, על ביהמ"ש לבחון מה תהיה משמעות הדבר מבחינת המזונות של הקטינים. אם אין במזונות כדי לכסות את מלוא צרכי הקטינים והאם מוסיפה לקיומם והיא עושה כן ע"י השתכרות מעבודה, המתאפשרת ע"י שכירת עוזרת בבית, אין הצדקה לכך שחלק מן החיוב שהוטל על האב יוטל על האם.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בזק למערערים, המשיבה לעצמה. 16.10.80).
ע.א. 469/80 - שרה סטולר ואח' נגד דוד סטולר
*כריכת מזונות האשה בתביעת גירושין ושיעור המזונות לילדים (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי פסק למזונות המערערים השני והשלישי, ילדי המערערת והמשיב, מזונות בסכום כולל של 7 אלפים ל"י לחודש ודחה את תביעת המערערת הראשונה מפאת חוסר סמכות. הערעור נדחה. בביהמ"ש המחוזי תבעו שלושת המערערים מזונות בסכום של 15 אלף ל"י וביהמ"ש קבע כי עוד בטרם החלו ההליכים בפניו נפתחו בביה"ד הרבני הליכים מטעם המשיב לשלום בית או גירושין ובתובענה זו נכרך גם ענין המזונות של האשה וכי הכריכה היתה כנה. זאת ועוד, ביה"ד אף פסק כבר סכום של 10 אלפים ל"י לחודש מזונות לאשה. אין לגלות פסול במסקנת ביהמ"ש כי הכריכה נעשתה כדין ובכנות, וכי אף התביעה לבית הדין הוגשה בכנות, ולפיכך לא היתה סמכות לביהמ"ש לדון במזונות האשה. מאידך, הילדים לא היו צד לתובענה בבית הדין ומה שפסק היה רק למזונות האשה ואין מניעה לכך שביהמ"ש המחוזי ידון בתביעת הקטינים.
אשר לשיעור המזונות, הבעל לא הגיש לביהמ"ש 12 תלושי משכורת אלא הסתפק בהגשת 4 תלושים וגם בהצעת הפרטים ציין רק פרטי השתכרות של 4 חודשים בלבד. לפיכך ביקש ביהמ"ש לפסוק את מזונות הקטינים בהתאם לצורכיהם, אך אלה לא פורטו לא בכתב התביעה ולא בהמצאת הפרטים. מאחר ומדובר בפסיקת מזונות לפי המינימום הדרוש לקטינים הוחלט לחייב את המערער לשלם 7 אלפים ל"י למזונות שני הקטינים וכן קבלת דמי הביטוח הלאומי ע"י האשה. בכך אין להתערב. המערערים טענו גם כי ביהמ"ש המחוזי הזמינם לדיון במזונות זמניים אך המשיך ודן בתביעה לגופה ובכך מנע מהם הבאת מלוא טענותיהם ועדויותיהם. טענה זו אין לה יסוד. המשכת הדיון מותרת לפי תקנות סדר הדין האזרחי. זאת ועוד, ביהמ"ש כלל לא נתבקש לשמוע עדים גם כאשר היה ברור בעליל שהוא נפנה לדיון לגופו של ענין והצדדים נתבקשו להגיש סיכומים בכתב.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. 16.10.80).
ע.א. 412/80 - דור זנד נגד יונה זנד ואח'
*שינוי שיעור מזונות עקב שינוי נסיבות (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיבים הגישו בשעתו תביעת מזונות נגד המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום מזונות, ובערעור של המערער לביהמ"ש העליון נקבע כי מכיון שהמערער משלם משכנתא של 3 אלפים ל"י לחודש יש לנכות מסכום המזונות את דמי הביטוח הלאומי שהאשה מקבלת. לאחר מכן התברר כי הסכום שהמערער שילם למשכנתא היה 300 ל"י לחודש ולא 3 אלפים, וכי נפלה טעות בהוצאת הפרטים
של המערער. לפיכך הגישו המשיבים תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה ובה ביקשו שינוי שיעור המזונות עקב שינוי נסיבות, והשינוי שעליו מדובר מתייחס לטעות שנפלה בטופס 38 ושגרמה להטעייתם של בתי המשפט בשתי הערכאות. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו בציינו כי אילו ידע ביהמ"ש העליון את האמת, היינו כי המערער צריך לשלם למשכנתא 2700 ל"י פחות ממה שהניח על יסוד האמור בטופס 38, לא היה מפחית את מלוא קיצבות הילדים מן המזונות. על כן החליט ביהמ"ש המחוזי להוסיף למזונות שנפסקו סכום של כ-2500 ל"י. הערעור נתקבל באשר לגובה הסכום. לעצם שינוי הסכום הסכים ביהמ"ש העליון, שכן אם נפלה טעות בטופס 38 כאמור, ניתן היה לראות בטעות האמורה נסיבה חדשה שעשויה לשנות את גישתו של ביהמ"ש לענין קביעת חלוקת הנטל בין האב לאם, והמשיבים רשאים היו לפנות לביהמ"ש ולבקש דיון מחודש לאור שינוי הנסיבות שנתגלה. ברם לא היה מקום להוסיף לסכום המזונות סכום זה או אחר, אלא צריך היה לבטל את החלטת ביהמ"ש העליון הקודמת, ולקבוע שכספי הביטוח הלאומי יוחזרו לאם. כן קיבל ביהמ"ש העליון את ערעור האב וקבע תקרה של 1500 ל"י לצורך הוצאות ריפוי שיניים של הילדים, ולא כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי הוצאות לריפוי שיניים ללא כל תקרה.
(בפני השופטים: שמגר, בכור, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. בן מנשה למערער, עו"ד א. גרינשטיין למשיבים. 20.10.80).
ע.א. 761/79 - חנוך פינקל ואח' נגד הדר חברה לבטוח בע"מ
*תשלומי ביטוח בגין תכשיטים שנטעו שאבדו כשביהמ"ש לא האמין לתובעים כי התכשיטים אבדו (הערעור נדחה).
המערערים עלו ארצה ב-1947 ומרבית שנותיהם חיו באמריקה הדרומית. בשנת 1975 עמדו לחזור פעם נוספת לאמריקה הדרומית. הם ביטחו אצל המשיבה תכשיטים בסכום של כ-430 אלף ל"י. המערערים יצאו את הארץ לגוואטמלה ואח"כ טענו כי כתוצאה מאירועים שונים נגנבה מהם מזוודה ובה כל התכשיטים. הענין הגיע לביהמ"ש המחוזי אשר דחה את תביעת המערערים, בקובעו כי לא הוכח שהתכשיטים אבדו כטענת התובעים. בערעור קודם לביהמ"ש העליון ראה ביהמ"ש בשאלת מהימנות גירסת המערערים על אובדן תכשיטים שאלה מרכזית, ולאחר שב"כ המערערים הצביע על כמה טעויות עובדתיות בפסקו של ביהמ"ש המחוזי החליט ביהמ"ש להחזיר את הענין לאותו שופט שיביע דעתו בהתחשב בטעויות שהיו בסיכום הנתונים. השופט שמע את טיעוני הצדדים ודחה שוב את התביעה בציינו כי המערערים בעדויותיהם אינם מהימנים עליו. הערעור נדחה.
השופט בכור בפסק דינו ציין כי ביהמ"ש יכול היה להתייחס למהימנות העדים למרות שפסק הדין השני ניתן מספר שנים לאחר שמיעת העדות. לא מדובר כאן בשופט ששמע עדים ואחרי מספר שנים נותן פסק דין כאשר קשה לקבוע התרשמות של מהימנות עד. כאן נתן השופט את פסק דינו הראשון זמן קצר לאחר שמיעת הראיות וכבר אז אמר שהוא מתקשה לקבל את גירסת המערערים ולמעשה דחה אותה מחוסר אמון אם כי לא אמר במפורש שעשה כן בגלל הרושם שעשו עליו המערערים.
לגופו של ענין טוען ב"כ המערערים כי עול ההוכחה קל יותר בביטוח מפני כל הסיכונים לעומת ביטוח מפני סיכון מוגדר אולם אין הפרקליט צודק בהסתמכותו על האסמכתאות בענין זה. נכון שבביטוח מפני כל הסיכונים עול ההוכחה קל יותר כי על התובע להוכיח רק את הנזק מבלי שיוכיח את הסיבה שגרמה לנזק, אולם כאן לא הוכח כלל הנזק ולכן אין תחולה למה שנאמר שם.
מ"מ הנשיא ח. כהן העיר בפסק דין נפרד כי כל הסבריו ושיקוליו של ביהמ"ש דלמטה כיצד הגיע למסקנה שאין לסמוך על עדויות המערערים מופרכים על פניהם.
ברם, עדיין נשאלת השאלה אם יש לאל ידי ביהמ"ש שלערעור לקבוע, עפ"י עדויות המערערים, עובדות הנוגדות והסותרות את אלה שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי והתשובה לכך היא שלילית. גם אם נדחים כל ההסברים והשיקולים של ביהמ"ש המחוזי לא יהא בכך אלא להראות שעדויות המערערים יכול והיו עדויות אמת אך עדיין צריך השופט להתרשם מהן שאכן דברי אמת הן. אפילו סיפור המערערים יוצא ידי חובת הסבירות, עדיין צריך הוא לצאת ידי חובת המהימנות, ואת המהימנות הזו לא יוכל לקבוע אלא שופט שראה ושמע את העדים והתרשם מהם במישרין. זאת ועוד, למרות שמדובר בשתי עדויות נפרדות, של הבעל ושל האשה, הרי להלכה אין הן אלא עדות אחת הניזונה ממקור אחד, אף שהיא באה משתי פיות. זאת לא משום שמדובר באיש ואשתו, כי אם משום שסיפורם סיפור אחד הוא המשותף לשניהם והתואם ביניהם (בדרך הטבע, לא בדרך הקנוניה). לא באה לעדות המערערים כל ראית סיוע ממקור חיצוני. סעיף 54 לפקודת הראיות הקובע שאין לפסוק עפ"י עדות יחידה של בעל הדין או של בן זוגו יפה גם לעניננו כשהעידו גם הבעל וגם אשתו. טעמה של הוראת סעיף 54 למנוע ולסכל תביעה מבויימת שיקשה אל נתבע לסותרה או להזימה ותביעה מעין זו שלפנינו היא ממין התביעות שיקשה מאד על הנתבע לסותרן או להזימן בראיות משלו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, בכור. עו"ד ע. כהן למערערים, עו"ד ב. זייגר למשיבה. 17.9.80).
ע.א. 86/79 - פאול קניג נגד יהושע כהן
*קיום צוואה (הערעור נדחה).
אשתו של המשיב היתה מסוכסכת אתו, וכשלוש שנים לאחר נישואיה, בגיל 23, באה למלון שרתון בתל אביב וביקשה חדר בקומה ה-20, וקפצה מהחדר יחד עם בתה בת ה-3 והשתיים נהרגו. בחדר מצאה המשטרה מספר פתקים ובכללם פתק שכותרתו "צוואה" ובו נאמר "כל מה ששייך לי באופן רשמי כספים וכו' לחלק בין 4 האחים שלי" ופתק נוסף שבו דרשה כי המשיב לא ישתתף בהלוויה וכו'. המערער, שהוא אחיה של המנוחה, ביקש לראות בפתקים האמורים צוואה ולאשר את הפתקים כצוואה בכתב יד ואילו המשיב התנגד לכך. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער, בין היתר, באשר הפתקים אינם נושאים את חתימת המנוחה ואת תאריך עשייתם. הערעור נדחה. סעיף 19 לחוק הירושה קובע כי "צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו". סעיף 25 לחוק הירושה קובע כי אם אין לביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה "רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של עדים או בתאריך הצוואה" וכו'. המחלוקת בין הצדדים היא אם מוסמך ביהמ"ש, עפ"י הוראות סעיף 25 הנ"ל, לקיים צוואה בכתב רק אם היא נושאת את התאריך ואת חתימת המצווה כשיש בהם פגם זה או אחר, או אם מוסמך הוא לקיים צוואה בכתב יד גם כאשר אין בה כל תאריך וחתימה. בעבר הגיע לביהמ"ש העליון דיון בצוואה שנעשתה בפני עדים ושלא היה עליה תאריך וביהמ"ש העליון קבע כי ניתן לרפא גם פגם זה לפי סעיף 25, ואולם יש להבחין בין צוואה בפני עדים שעליה חל סעיף 20 לחוק, ובין צוואה בכתב יד שעליה חל סעיף 19 לחוק. יש להבחין בין פגם בחתימה קיימת או פגם בתאריך קיים בצוואה בכתב יד לבין פגם באחד ההליכים בצוואה בפני עדים שלגביה ניתן לומר שההליך של ציון התאריך הוא הליך שנפגם במובן סעיף 25 לחוק גם כאשר התאריך לא צויין כלל. אין לומר כי היעדר חתימה או היעדר תאריך בצוואה הם בכלל פגם במובן סעיף 19 שניתן לרפא אותו לפי סעיף 25. המחוקק ביקש לתת תוקף לביצוע רצון המת וסעיף 25 בא להקל על השגת מטרה זו ואין לתת לסעיף זה פירוש
דווקני ומצמצם, אבל אין גם לקבל את הפירוש המרחיק לכת של המערער שאינו מתיישב עם משמעות דברי המחוקק במובנם המקובל בלשון בני אדם. בצוואה לפי סעיף 20 ישנם שלושה מרכיבים שאינם ניתנים לריפוי והם המצווה, שני עדים והכתב; ובצוואה בכתב שלושת המרכיבים של כתב היד, חתימה ותאריך הם מרכיבים שבהיעדר אחד מהם, לעומת פגם באחד מהם, אין המסמך מהווה צוואה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בכור, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עוה"ד מ. כספי ושפרן למערער, עו"ד שכטר למשיב. 21.10.80).
ע.א. 220/79 - עזבון ציביה עמרמי ואח' נגד שרה מחדון ואח'
*דחיית תביעה על הסף עקב השתק עקיף (הערעור נדחה).
שנים מהמערערים וחמשת המשיבות הם אחים ואחיות כשהוריהם מנחם עמרמי (להלן האב) וצביה עמרמי (להלן האם) נפטרו. בינואר 1973 חתם האב בטביעת אצבע על הסכם בינו לבין בנותיו להעביר להן חלקות קרקע ובמרץ 1973 חתם על שטרי מכר, שוב בטביעת אצבע, להעברת החלקות על שמן ואלה נרשמו כדין על שם הבנות. חודשיים לאחר מכן נפטר האב. זמן קצר לאחר פטירתו הגישו האם ושני הבנים תובענה לביהמ"ש המחוזי להצהיר על בטלות ההעברות הנ"ל, בנימוק שחתימת המנוח הושגה ע"י הנתבעות במרמה או הטעיה ולפיכך החלקות הן חלק מעזבון המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין יסוד לטענה הנ"ל ודחה את בקשת האם ושני בניה וערעורם לביהמ"ש העליון נדחה. בינתיים הגישה האם תובענה חדשה בה ביקשה להכריז על בטלות ההעברות החלקות הנ"ל בנימוק שמחצית הנכסים שייכת לה לפי עקרון השיתוף בנכסים בין בני הזוג. לאחר מכן נפטרה האם והתובענה חודשה ע"י הבנים ועזבון המנוחה שביקשו להצהיר כי הנכסים נרכשו ע"י המנוחים מנחם וצביה עמרמי מכספים שחסכו בעקבות עבודתם המשותפת במשך שנים רבות ולפיכך אין תוקף להעברה על שם הבנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין והערעור על כך נדחה. טענת המערערים היא שבהליך הקודם אין מצדם הודאה בבעלותו הבלעדית של המנוח באותם נכסים, בין מפורש ובין מכללא, ויתירה מזו, ממצא המוסק רק מכללא אינו יכול להוות בסיס לטענת השתק כשמדובר בהשתק עקיף ולא בהשתק ישיר. כן טענו שבתיק הנדון כאן אין המערערים חולקים על עצם תוקפו של ההסכם וגם אם יזכו בתביעתם לא יהא בכך כדי לגרוע מתוקפו של ההסכם ומכיון שכך אין כאן מעשה בית דין המשתיק את התביעה החדשה. לטענתם עילות התביעה שונות שכן בתביעה הקודמת ביקשו להצהיר שהסכם מסויים הוא בטל, ואילו בתביעה החדשה מבוקש פסק דין הצהרתי בדבר בעלות האם כדי מחצית הנכסים מכח חיי השיתוף. הטענות נדחו. נכון כי לפי ההלכה הפסוקה יכול לשמש כבסיס להשתק עקיף רק ממצא בשאלה שהועמדה במפורש במחלוקת והממצא שנקבע במשפט הקודם חייב להיות ממצא חיובי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. אולם בעניננו אכן קיים ממצא פוזטיבי ברוח זה ולפיכך דין הערעור להידחות. כאשר בא אדם לתבוע הצהרה על בטלותו של הסכם שהוא עצמו לא היה צד לו, עליו לציין בכתב התביעה מה הקשר שלו לנושא ההסכם המקנה לו עילת תביעה מעין זו. ואכן, בתובענה הקודמת נאמר כי "התובעים הנ"ל הם יורשיו על פי דין ו/או יורשיו על פי צוואה של המנוח הנ"ל. משמע שהאינטרס המוצהר של התובעים בנשוא התובענה, שהיקנה להם מעמד של בעלי פלוגתא, אינו רק חלק מתיאור הרקע העובדתי, אלא נדבך חיוני שבלעדיו אין לתביעתם. אינטרס זה מתבטא בכך שבהתבטל המתנה שנתן המנוח יחזרו הנכסים לעזבון ומכאן שתביעתם נדונה והוכרעה על בסיס טענתם שעליהם ליהנות מן הנכסים כיורשים והממצא שאמנם כך הוא מצוי ממילא ובהכרח ביסודו של פסק הדין. כדי שהתובענות
תהיינה מתיישבות או משלימות צריכה היתה התובענה הקודמת להיות מוגבלת למחצית הנכסים נשוא ההסכם שעליו חתם האב והתובענה הנוכחית צריכה היתה להתייחס למחצית האחרת. אולם בהליך הקודם הציגו עצמם התובעים כיורשי המנוח לגבי התביעה כולה וביקשו לראות את ההסכם כולו כבטל ומבוטל. הוראת המערערים בתובענה הקודמת כי מעמדם כבעלי דין נובעת מהיותם יורשי המנוח היתה עובדה חיונית שבלעדיה לא היתה להם עילה לבקש שהמתנה כולה תוכרז כבטלה. בהודעה זו נתפסים היורשים. אין צריך לומר שממצא אינו פחות פוזיטיבי רק משום שלא היה עליו חולק, או משום שהושתת על הודאתו של בעל דין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. גוטסמן למערערים, עו"ד א. וירניק למשיבים. 7.10.80).
ע.א. 732/78 - משה קרפ וציון בוארון נגד משה טיגרמן ואח'
*פירוש סעיף "עיכוב ביצוע" בהסכם מכירת מקרקעין (הערעור נדחה).
המערערים היו בעלים בחלקים שווים של מקרקעין וביום 22.1.78 חתמו על חוזה למכירת החלקה לשלושת המשיבים. בחוזה התחייבו המערערים "שניהם ביחד וכל אחד לחוד" למכור את החלקה למשיבים תמורת 700 אלף ל"י ובין היתר נקבע כי הסכום יהיה צמוד לדולר. צויין בהסכם כי העברת המגרש תבוצע תוך 10 ימים מתאריך חתימת החוזה ובמקרה וההעברה לא תבוצע תוך המועד הנזכר לעיל "ואי הביצוע לא יהיה מסיבה כלשהי התלויה במוכרים" יתבטל החוזה בתום 10 הימים ללא כל חבות שהיא מאת כל צד. כמסתבר ניהל המערער השני מו"מ עם אחד גור ארי לפני שמכר את החלקה למשיבים, ונערך מסמך למכירת מחצית החלקה לגור ארי. העיסקה לא יצאה לפועל, ההסכם ביניהם בוטל וגור ארי החזיר למערער השני את המסמך החתום. בדיעבד הוברר כי גור ארי השאיר אצלו צילום מהמסמך. משבאו הצדדים, בתום עשרת הימים, לבצע את ההעברה הוברר שיום לפני כן נרשמה הערת אזהרה על מחצית זכות הבעלות של המערער השני לפי בקשת גור ארי שהשתמש בצילום המסמך שהשאיר בידיו ללא ידיעת המערער השני. לפיכך לא בוצעה ההעברה. בסופו של דבר בוטלה הערת האזהרה אך המערערים סירבו לבצע את העברת המקרקעין בטענה כי העיכוב איננו "מסיבה כלשהי התלויה במוכרים" ולפיכך החוזה בטל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לראות את העיכוב כסיבה התלויה במערער השני ומאחר והתחייבות המערערים היתה יחד ולחוד הרי שלא היתה הצדקה למערערים שלא לבצע את העברת החלקה תוך זמן סביר לאחר שהדבר התאפשר. הערעור נדחה. המונח "תלויה במוכרים" רחב למדי כדי לכלול בחובו מקרה כגון זה שבפנינו.
(בפני השופטים: י. כהן, בכור, ברק. החלטה - השופט בכור. עו"ד בקי למערערים, עו"ד ליזר למשיבים. 8.10.80).
ע.א. 136/79 - רובין טפירו ואח' נגד אפרים בירמן
*אכיפת הסכם למכירת מקרקעין (הערעור נתקבל).
לפי הסכם ממאי 1971 התחייב המשיב למכור ולהעביר למערערים חלקת קרקע על שפת הכנרת ובגוף ההסכם אישר המשיב כי קיבל את מלוא התמורה בסך 10 אלפים ל"י עבור מילוי כל התחייבויותיו. בהסכם קיים סעיף האומר שהמוכר (המשיב) מצהיר כי ידוע לו כי אחד הקונים הינו אזרח מדינה זרה והעיסקה כפופה לאישורו של המפקח על מטבע חוץ. נאמר באותו סעיף כי במידה והמפקח לא יתן אישור יהא החוזה בטל והתמורה ששולמה תוחזר לידי הקונים. בסעיף אחר התחייבו הקונים להעביר בהקדם את החוזה לידי המפקח כדי לקבל את האישור לביצוע העיסקה. המשיב התחייב עוד התחייבויות שונות בגוף ההסכם ובכללם
להמציא רשיונות בניה שונים, אולם בפועל לא קיים את התחייבויותיו, לא מכר את החזקה כמתחייב מן ההסכם ולא העביר את החלקה על שם המערערים. תביעת המערערים לביהמ"ש המחוזי לאכיפת ההסכם נדחתה. ביהמ"ש סבר כי ההסכם בטל מחמת "תנאי מתלה" במובן סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) ומשום כך אין ביכולתם של המערערים לבסס עליו את תביעתם. ביהמ"ש סבר כי ההסכם בטל מעיקרו או "שבק חיים לכל חי". הערעור נתקבל. חוק החוזים (חלק כללי) עדיין לא היה בתוקף כאשר נחתם ההסכם בין המתקשרים, ואת המחלוקת צריך היה להכריע על פי הדין שהיה בתוקף בעת ההתקשרות, גם אילו מצא ביהמ"ש שבסוגיה אשר לפניו לא הכניס החוק החדש שינויים או חידושים לעומת הדין הקודם. ביהמ"ש קבע את בטלות ההסכם מעיקרו בהסתמכו על התחייבות המערערים להגיש את החוזה לאגף מטבע חוץ דבר שלא קויים ע"י המערערים, אולם, המשיב הוא שלמעשה הפר את ההסכם וזאת לא משום אי הגשת החוזה לאישור אגף מטבע חוץ. מסתבר כי בין בעלי הדין היו עוד עיסקאות ולטענת המשיב לא שילמו לו כספים שונים והיתה הסכמה שכל עוד לא ישולם לו הסכום שחייבים לו בגין עיסקות אחרות לא יבצע את המתחייב עפ"י ההסכם דנא. הנה כי כן זו הסיבה האמיתית לאי השלמת העיסקה והיא נעוצה בסירובו של המשיב דוקא והוא שהפר את ההסכם. אשר לאישור המפקח - המערערים יושבים באנגליה וביקשו מעורך הדין שמונה בגוף ההסכם לטפל בכל הדרוש להעברת המקרקעין כי הוא יעביר את ההסכם לאישור, אך הוא לא עשה כן באשר ידע שהמשיב מסרב להעביר את הקרקע מן הסיבה האמורה. יש להדגיש כי המשיב מעולם לא ראה את ההסכם מבוטל בגלל אי מתן האישור.
ביהמ"ש המחוזי סבר כי החוזה בטל מעצמו, בלי שהמשיב יהיה אף מחוייב להודיע על ביטולו, וכך לא צדק. גם אם יש לראות בהוראה האמורה בהסכם תניה יסודית שהופרה כביכול ע"י המערערים, גם אז, עפ"י סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הזכות בידי הנפגע לבטל. את החוזה ע"י מתן הודעה למפר. הפרת תניה בסיסית מקנה לצד המקיים ברירת ביטול אך הוא צריך להשתמש בברירה זו ולהודיע על הביטול ואין ההסכם שובק חיים מעצמו ללא שהמקיים מודיע על ביטולו של ההסכם. האמת היא שהמשיב לא רק שלא גילה רצונו להסתלק מן ההסכם, אלא אף לא היה מעונין בכך כל עוד אי ביצוע התחייבויותיו שימש בידו אמצעי לממש את העיסקות האחרות שעשה עם המערערים במשך השנים. לפיכך יש לצוות על אכיפת ההסכם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, בייסקי, לוין. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד י. רוזנברג ונ. לוינסון למערערים, עו"ד א. שמואל למשיב. 9.10.80).
ע.א. 300/78 - דוד ויוסף מזרחי נגד חליל טנקרי ואח'
*אי התערבות בימ"ש שלערעור בממצאים עובדתיים (הערעור נדחה).
המערערים היו סוחרים אמידים בעיר טריפולי שבלבנון והמשיבים היו סוחרים אמידים בבירות. המערערים עלו ארצה בסוף שנת 1965 והמשיבים עלו באוגוסט 1970. בשנת 1972 הגישו המשיבים תביעה נגד המערערים לתשלום סכומי כסף מוגדרים ותמכו תביעתם, בין היתר, בעילה של שטרות ובעילה של עיסקת מכירת טובין למערערים שבגינה ניתנו השטרות. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום סכום התביעה בהשתיתו את פסקו על העילה השניה. גירסת המשיבים היתה כי מכרו למערערים כלי זכוכית במחיר של כ-150 אלף לירות לבנוניות וקיבלו שטרות שלא נפרעו, ולעומת זאת היתה גירסת המערערים כי לפני שעמדו לעלות לישראל ביקר המערער אצל המשיב, התחשבן איתו ולסילוק החשבון מסר לו כמות
של סחורה ותשלומים אחרים, אך משביקש החזרת השטרות אמר לו המשיב כי השטרות אינם בידו. ביהמ"ש המחוזי קיבל כאמינה את גירסת המשיבים ולא נתן אמון בגירסת המערערים. הערעור נדחה. כלל גדול הוא שבהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקותזאת אין בימ"ש שלערעור מתערב באמון שנתן השופט ששמע את המשפט בגירסת אחד הצדדים. אמון השופט היה מבוסס על הרושם שעשו עליו העדים וגם על בדיקת ההגיון הפנימי של כל אחת משתי הגירסאות ואכן לפי חומר הראיות נראית סבירה מסקנת ביהמ"ש.
לאחר שהמערערים עלו ארצה הם הוכרזו בלבנון כפושטי רגל והמשיב מסר את 45 השטרות שהיו בידיו לנאמן בפשיטת הרגל כשהגיש לנאמן הוכחת חוב בגין החוב הנדון. טוען ב"כ המערערים שכאשר חייב מוכרז כפושט רגל, זכות הנושה היא לפנות לנאמן והנושה אכן עשה כן וגם קיבל חלק מן התשלום ולכן לא נותרה לו זכות תביעה מאת החייב, לא בלבנון ולא במקום אחר כלשהו מחוץ לבנון, לרבות מדינת ישראל. אולם, המערער שהוכרז כפושט רגל לאחר שעזב את לבנון לא שיתף פעולה עם הנאמן והשלטונות, ולא הובאה ראיה אם נסתיימו הליכי פשיטת הרגל ואם ניתן שחרור לפושט הרגל. החוב נוצר בלבנון אך לאחר שהחייב עזב את לבנון לצמיתות וקבע את מושבו בארץ, קמה לנושה זכות תביעה נגדו בארץ, והחייב שבא להתגונן צריך להרים את הנטל ולהראות שעל פי העובדות שהוכחו והמצב המשפטי קם מחסום בדרכו של הנושה, וראיות כאלה לא הובאו. אין ראיה שהליכי פשיטת הרגל בלבנון הגיעו לקיצם ושניתן שם שחרור לפושט הרגל, ולכן אין צורך לדון בשאלה מה היה המצב אילו הוכח שביהמ"ש בלבנון נתן לפושט הרגל שחרור עם תום ההליכים שם.
הערעור נתקבל באשר לגובה הריבית, שכן נפסק כי הסכום ישולם בלירות ישראליות כערכן של הלירות הלבנוניות ביום התשלום בפועל, ומכיון שהמטבע הלבנוני נמנה על המטבעות היציבים, הרי כשהחוב צמוד לשער מטבע קשה או יציב אין לפסוק את הריבית בשיעורים המקסימליים הקבועים בחוק ויש להעמיד את אחוז הריבית על 9 אחוז לשנה.
(בפני השופטים: בכור, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בכור. עו"ד ד. חוטר ישי למערערים, עו"ד יוחאי למשיבים. 21.10.80).
בג"צ 427/80 - מרדכי רויטמן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*התערבות בשיקול דעתו של היועהמ"ש שלא לנקוט הליכים פליליים (העתירה נדחתה).
העותר ביקש שינקטו הליכים פליליים נגד מנהלים של בנק שהעידו נגדו בענין עבירה של העלמת מס באשר לטענתו דברי העדות היו עדות שקר. העותר כבר נקט שורה של צעדים משפטיים בנדון ומשהפסיד בהם פנה ליועץ המשפטי וביקש לנקוט את ההליכים הפליליים. היועץ המשפטי דחה את בקשתו ועתירתו לבג"צ נדחתה. היועץ המשפטי הגיע למסקנה שאין יסוד ואין הצדקה להגיש את האישום נגד מנהלי הבנק, ואין בג"צ יושב בערעור על החלטת היועץ המשפטי לממשלה. אשר לטענה כי טעמיו של היועץ המשפטי לדחיית הערר הם מוטעים ובלתי סבירים הואיל וחומר הראיות שהעותר המציא לו מצביע על אשמת מנהל הבנק ופקידיו - ההלכות באשר לתחום התערבות בג"צ בשיקול דעתו של היועץ המשפטי בנוגע לנקיטת ההליכים הפליליים על ידו הן כי שיקול דעת זה כמעט שאין לו סייג. הנימוק היחידי היכול להניע את בג"צ להתערב בשיקול דעת זה הוא שהיועץ המשפטי פעל בחוסר תום לב. אפילו שוכנע בג"צ כי היועץ המשפטי טעה בשיקול דעתו או בנימוקים שהביאוהו למסקנותיו לא היתה שום עילה להתערבות, שהרי ההחלטה אם להגיש אישום פלילי נגד פלוני ואם לאו מסורה לתחום סמכויותיו
הקונסטיטוציוניות של היועץ המשפטי וטומנת בחובה את הפררוגטיבה או הסיכוי של טעות. מאידך אין לאזרח שום זכות מוקנית לכוף על היועץ המשפטי הגשת אישום פלילי כנגד אזרח אחר. לפנים מן הדרוש, ציין בג"צ כי בין נימוקי היועץ המשפטי מצוי גם הנימוק כי הפרשה התעוררה לפני למעלה מ-13 שנים ויהיה זה בלתי הוגן כלפי מנהל הבנק ופקידיו להגיש נגדם קובלנה פלילית בשל פרשה ישנה כזאת. שיקול זה הינו סביר ואינו מוטעה לגופו.
(בפני השופטים: בכור, בייסקי, לוין. עו"ד טל לעותר, 7.10.80).
בג"צ 586/80 - מעליות ישאליפט נגד אוניברסיטת תל-אביב ונחושתן מעליות בע"מ
*פניה לבג"צ כאשר העותר יכול לקבל סעד בבימ"ש אחר (העתירה נדחתה).
המשיבה הראשונה שהיא "מוסד מוכר" להשכלה גבוהה שלחה הצעת מכרז לעותרת ולמשיבה השניה והצעת העותרת לא נתקבלה. היא מבקשת צו נגד המשיבה שתיתן טעם מדוע לא תדון לגופן בהצעות השונות שהוגשו ע"י המציעים, וזאת בלי להתחשב עם המו"מ שהמשיבה ניהלה אחרי הגשת ההצעות עם המציעים השונים. כמו כן היא מבקשת כי המשיבה תגלה מה הוא הסכום שהציעה המשיבה השניה. העתירה נדחתה. העתירה אינה מגלה עילה לדיון בבג"צ. גם אם המשיבה היא "מוסד מוכר" לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה, הרי במקרה דנא לא פעלה כ"גוף הממלא תפקיד ציבורי עפ"י דין" כאמור בסעיף 7 (ב) (2) לחוק בתי המשפט. אשר להוראת סעיף 7 (א) לחוק - סעיף זה קובע כי בג"צ ידון בענינים שאינם בסמכותו של בימ"ש אחר, אך הסכסוך בין העותרת ובין המשיבות הוא בסמכותם של בתי משפט רגילים. כל סעד שאותו יכולה להשיג העותרת בין עפ"י דיני חוזים ובין עפ"י עקרונות המשפט הציבורי, אם הם חלים במקרה דנא, יכול להינתן בבימ"ש רגיל בתובענה שהיא תגיש נגד המשיבות. אמנם ככל הנראה מדובר כאן ביחסים טרום חוזיים, אך אם עפ"י הדין מגיע איזה שהוא סעד לעותרת, הרי הדין שלפיו חייב ביהמ"ש לדון אינו שונה בבג"צ מאשר בבתי משפט אחרים.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אברהם דורון לעותר. 6.10.80).
בר"ע 241/80 - טובה אקשטיין נגד יצחק אקשטיין
*החזקת ילדים (הבקשה נדחתה).
לצדדים שני ילדים קטנים, אחד בגיל 8 ואחד בגיל 4 שהיו אצל הוריהם במושב יגול. האם עזבה את בעלה וילדיה ביולי 1980 ועברה לגור בתל-אביב. רק בסופי שבוע ביקרה אותם בביתם במושב. באחד הלילות הוציאה את הילדים מן הבית ולקחה אותם לדירתה ללא ידיעת האב וללא הסכמתו. היא ביקשה וקיבלה בביהמ"ש המחוזי, במעמד צד אחד צו מניעה זמני נגד האב האוסר עליו ליטול את הילדים אליו. לבקשת האב ביטל ביהמ"ש את צו המניעה הזמני והורה על החזרת הילדים למקומם במושב עד שביהמ"ש יברר את הענין עד תומו. בקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת טוענת כי טובת ילדים קטנים כאלה היא תמיד אצל אמם והם אף נרשמו כבר לבית ספר ולגן ילדים בתל אביב. אולם השאלה מה טובת הילדים מחייבת, להיות אצל האם או אצל האב, היא שאלה שתעמוד לבירור בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי ועד שתגיע שאלה זו לבירור ולהכרעה אין המבקשת יכולה להישמע בטענה שטובת הילדים היא שיהיו אצלה ולא אצל האב. היא עצמה השאירה אותם אצל האב מרצונה כשעזבה את הבית ויש להעמידה בחזקתה שלא היתה משאירתם שם לנפשם אילו חששה שטובתם אינה שם.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 22.10.80).
בר"ע 244/80 - אלן פארק נגד מרים פארק ואח'
*בקשה לעיכוב הליכים בסכסוך אישות עקב פניה קודמת לבי"ד רבני כאשר הפונה אינו תושב הארץ (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו נגד המערער תביעה בענינים שונים של מזונות וכו' והמבקש ביקש כי ביהמ"ש ידחה את התביעה על הסף משום שהוא הקדים והגיש תביעת גירושין לבי"ד רבני ובה כרך גם את הענינים המשמשים עילה לתובענה של ביהמ"ש המחוזי. בית המשפט סירב לדחות את התובענה על הסף ובקשה לרשות ערעור נדחתה. טעמו של ביהמ"ש היה שהמבקש אינו אזרח ותושב המדינה ועל כן אין לבי"ד רבני סמכות של שיפוט ייחודי בנדון, ואף הסכמתו לשיפוט בי"ד רבני אינה מועילה, משום שלפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים דרושה לכך גם הסכמת יתר הצדדים הנוגעים בדבר והמשיבה אינה מסכימה לכך. טוען המבקש שהשופטת טעתה כשפסקה כי אינו תושב המדינה שהרי היו ראיות כי הביא ארצה את כל רכושו וכי בני הזוג באו ארצה כדי לנסות ולהשתקע במקום, ברם לעומת ראיות אלה היתה הודיית המבקש עצמו כי הוא נמצא בישראל כתייר עם רשיון ישיבה ל-3 חודשים ואחת ממכוניותיו נרשמה בדרכונו כתייר. זאת ראיה מספקת להשתית עליה את הממצא כי המבקש איננו תושב המדינה ויהיו אשר יהיו תוכניותיו להבא.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 22.10.80).
בר"ע 247/80 - דוד רובין נגד יעקב גניס ואח'
*מינוי מומחה רפואי (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תובענה לביהמ"ש בשל נזקי תאונת דרכים והשופט מינה מומחה רפואי שיחווה דעתו בשאלה מה אחוז הנכות שנגרמה למבקש ובאיזו מידה משפיעה נכות זו על תפקודו בחיי יום יום. המבקש אמר כי אין צורך למנות מומחה רפואי, אך אין בחומר הראיות כל ראיה לכך כי המבקש התנגד למינויו של אותו רופא דוקא לא לפני המינוי ולא לאחריו. עתה משהגיש הרופא את חוות דעתו, שאין דעת המבקש נוחה ממנה, הגיש בקשה למנות מומחה רפואי אחר ונוסף או לחקור את הרופא חקירה שכנגד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ופסל את הגישה שפוסלים מומחים רפואיים מאחר שחוות דעתם אינה רצויה. בקשה לרשות ערעור נדחתה. אין זה ענין הראוי לבוא בפני ביהמ"ש שלערעור בשלב זה. השאלה שבמחלוקת אם הרופא שהגיש את חוות דעתו הוא נוירולוג או פסיכיאטר ניתנת להוכחה על נקלה אף ללא חקירת הרופא עצמו.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 22.10.80).
בר"ע 222/80 - מאיר סרגובי נגד עמיחי סרגובי ואח'
*עיכוב יציאה מהארץ בגין חיוב מזונות
(הבקשה נדחתה).
המבקש מתרעם על כך שאף על פי שהוטלו עיקולים על נכסיו כדי להבטיח פרעון מזונות אשתו וילדו אסר השופט על יציאתו מהארץ כל עוד לא יפקיד פקדון או ימציא ערובה להנחת דעתו של ביהמ"ש להבטחת תשלום המזונות בתקופת היעדרו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. השאלה אם העיקולים דיים להבטיח תשלום המזונות אם לאו היא ענין לשופט שדן בנושא לענות בו, ואינה ענין הראוי לבוא בפני ביהמ"ש שלערעור. אם אמנם יהא לאל ידי המבקש להניח דעתו של ביהמ"ש כי לא יעדר מהארץ אלא לתקופה מוגבלת בלבד, ושלתקופה זו מכסים העיקולים את חוב המזונות הניתנים למימוש מהיר לצורך זה, כי אז תוכל "הערבות המתאימה" שעל המבקש לתת כדי שיוכל לצאת מן הארץ להיקבע בסכום שלא יכביד על המבקש הכבדה ניכרת. אבל כל אלה הן שאלות שבעובדה ובשיקול דעת ואינן שאלות הראויות לבוא לבימ"ש של ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 26.10.80).