ע.א. 831/79 ראובן וקסלמן ושות' נגד חברת חלקה 35 בגוש........ואח' [פ"ד לה (2) 533]*פירוש הסכם מכירת מקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 605/79 - הערעור נדחה פה אחד והחלטה להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בתיקון כתב התביעה נתקבלה ברוב דעות).
ביום 24.11.71 כתב עו"ד רוזנשטיין מכתב לחברה המערערת בו הוא מאשר כי "סוכם בזה היום כי אתה תרכוש את השטח של 48,140 מ"ר בגוש.......... חלקות (כאן באות מספריהן של 7 חלקות) בסך כולל של 1,450,000 ל"י. צויין בהמשך מי ישא במסים השונים וכן כי "החוזה ייערך תוך 24 שעות וייחתם ע"י כל הצדדים". באותו מעמד הופקד בידי עוה"ד סכום של 100,000 ל"י. היתרה נועדה לתשלום ביום ההעברה, אך לא צויין תאריך לכך. בין החלקות שהוזכרו במכתב לא נכללה חלקה 35. למחרת היום נערך חוזה פורמלי בין 7 "חברות חלקה" כשכל אחת מהן היא בעלת אחת החלקות, ושוב צויינו מספרי החלקות ללא שצויינה החלקה 35. בין הצדדים נתגלעו לאחר מכן חילוקי דעות, הוגשה תובענה לביצוע בעין כשהמוכרות טוענות שהמערערת הפרה את ההסכם, התובענה נסתיימה בפשרה והקונה הוסיפה למחיר החלקות, והוכנסו שינויים מסויימים בהסכם. במרץ 1979 הגישה המערערת תובענה בה טענה כי למעשה רכשה גם את החלקה 35 השייכת למשיבה, כי השטח בלי חלקה 35 הינו פחות מהכתוב בהסכם ואילו עם החלקה השטח הוא פחות או יותר כפי שצויין בהסכם, וכי הדבר נתגלה לה רק בעת עשיית פרצלציה בשנת 1975. בכתב התביעה נאמר כי עו"ד רוזנשטיין כתב את המכתב (להלן הסכם א') כשלוח של כל החברות, כולל המשיבה, ושבהשמיטו את החלקה 35 הטעה את המערערת בין שעשה זאת מתוך -טעות ובין שעשה כן בזדון. בית- המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף מן הטעם שלא נכרת כל הסכם בין המערערת לבין המשיבה, שלא היתה צד להסכם א' ולא להסכם שנכרת למחרת היום (להלן הסכם ב'), ושמכל מקום לא נערכה מעולם התחייבות בכתב למכירת חלקה 35, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין. מכאן הערעור.
הנשיא לנדוי:
א. בערעור מבססת המערערת את זכותה על "הסכם א' " וטוענת כי עו"ד רוזנשטיין התחייב למכור גם את החלקה 35 ואת המכתב כתב גם בשם החברה המשיבה. לדעתה מן הדין לאכוף את ההתחייבות הזאת מבלי להזדקק להסכם ב' שבו לכל הדעות המשיבה אינה מופיעה כצד. אכן, אילו ניתן היה לראות בהסכם א' התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין ואף לראות בה התחייבות שעדיין קיימת, כי אז גילתה המערערת עילת תביעה ולא היה מקום לדחות את התובענה על הסף. אז ניתן היה להוכיח בעדות בעל פה כי עו"ד רוזנשטיין פעל גם בשם המשיבה. בנדון זה גוברות הוראות חוק השליחות על סעיף 8 לחוק המקרקעין, לאמר מותר להוכיח בראיות בעל פה שפלוני פעל בתור שליחו של אלמוני, והוכחת השליחות אינה טעונה הוכחה נכתב. ברם, ההתחייבות שבהסכם א' אינה עומדת עוד בעינה. ב"הסכם ב' " שנערך למחרת היום בא לקיצו הסכם א'. אילו היה הסכם ב' רק הרחבת האמור בהסכם א', תוך הוספת תנאים שגרתיים מקובלים, ניתן היה לחזור להסכם א'. אולם בהסכם ב' יש שינויים מהותיים לעומת הסכם א', ודי בשינויים אלה כדי להעמיד את ההתקשרות על בסיס חדש, המונע חזרה להסכם א'. זאת ועוד, במסגרת המשפט הקודם באו הצדדים שוב לידי הסכם חדש וודאי שאין לחזור להסכם א'.
ב. עילה חילופית נוספת העלתה המערערת בערעור והיא עילת נזיקין בטענת
מצג שוא, על יסוד סעיף 56 לפקודת הנזיקין, כי בציון השטח והחלקות שבהסכם א', תוך השמטת חלקה 35 היה משום מצג שוא שגרם למערערת נזק. בטענה זו יש שינוי מהותי וסטייה מן הנטען בכתב התביעה ואין להרשות זאת לראשונה בשלב הערעור. עילה זו עדיין פתוחה בפני המערערת והיא יכולה להעלותה בתביעה חדשה. לפיכך אין להרשות תיקון בשלב הערעור ואין להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי לדיון בבקשה לתיקון כתב התביעה.
השופט לוין:
א. בניגוד לדעת הנשיא כי הוראות חוק השליחות גוברות על הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין, לפחות כאשר הקונה לא ידע על קיומה של שליחות או על זהות השולח, וכי במקרה זה ניתן להוכיח בעל פה מי הוא המוכר, סבור השופט לוין כי הוראות סעיף 8 גוברות על חוק השליחות ואין להוכיח בעל פה מי הוא המוכר - השולח כאשר מהחוזה לא ברור מי הוא השולח. ברם, כאמור, אין ענין זה צריך להכרעה בענין דנא, שכן הסכם ב' ביטל את הסכם א' כמבואר לעיל.
ב. אשר לטענה החדשה בעילה של תרמית - אילו הועלה הענין לראשונה בערעור לא היה מקום להרשות תיקון כתב התביעה, אולם בסיכום הטענות בביהמ"ש המחוזי כבר רמזה המערערת על כוונתה לתבוע את המשיבים בעילה של תרמית ולפיכך יש לאפשר לה לתקן כתב תביעתה ע"י החזרת התיק לביהמ"ש המחוזי שיחליט אם לאפשר תיקון כתב התביעה ואם לאו.
השופטת בן פורת:
א. לענין האפשרות להוכיח בעל פה את דבר השליחות בניגוד לאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין - ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה להוכיח בעל פה את זהות השולח, אך אין עניננו נכנס למסגרת זו, לפיכך ניתן להשאיר בצריך עיון את הנושא הנדון.
ב. לענין החזרת הנושא לביהמ"ש המחוזי שיחליט אם להתיר למערערת לתקן כתב תביעתה הצטרפה השופטת בן פורת לדעת השופט לוין.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, לוין. עו"ד מ. כספי למערערת, עוה"ד א. שחם ומ. הרצוג למשיבים. 26.1.81). ע.א 682/80 רפאל פרבר נגד אסתר פרבר ואח'
*מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1573/79 - הערעור נתקבל).
המשיבים הם אשתו ושני ילדיו הקטינים של המערער. בני הזוג נישאו בשנת 1971 הם התגוררו בדירת שבבעלותם בתל אביב, ובראשית שנת 1979 עזב המערער
את בני משפחתו ומאז הוא מתגורר בדירת אשה אחרת. המערער הינו שכיר, אולם יש לו רכוש אשר בחלקו בא לו מהוריו במתנה ובחלקו בירושה. ביהמ"ש המחוזי בדק את רמת החיים של בני הזוג בטרם נפרדו כדי שזו תהיה לו אמת מידה לגובה המזונות שיקבע. כן בדק את אפשרויותיו של הבעל. הוא בעל 5 דירות המושכרות בדיירות מוגנת וכן רכש דירה בת 5 חדרים באפקה לפני הגשת התביעה. לפני הפירוד רכש מכונית מפוארת וטלביזיה צבעונית ונסע עם אשתו מספר פעמים לחו"ל. כן יש לו חסכונות בבנקים. ביהמ"ש המחוזי הגדיר את רמת החיים של בני הזוג מעל ל"צנועה" או "סבירה" וכן קבע כי המערער יכול למכור בשני מליון ל"י את הדירה באפקה ומהריבית של 2 אחוז לחודש הוא יכול להגדיל את הכנסותיו בכדי 40 אלף ל"י לחודש. כן בדק את צרכי המשיבות ולבסוף פסק סכום של 18 אלף ל"י לחודש צמוד למדד מאי 1979 למזונות המשיבים, וכן הוצאות החזקת הבית ללא קביעת סכום. מכאן הערעור.
א. ערכאת הערעור איננה בוחנת את כל הנתונים העובדתיים בנוגע ליכלתו של החייב במזונות וצרכיהם של הזכאים למזונות כדי להגיע למסקנה מה צריך היה לפסוק. ערכאת הערעור בוחנת רק אם לא נפלה טעות יסודית לכאן או לכאן, ואם יש בה כדי להצדיק התערבות בפסיקת ביהמ"ש דלמטה.
ב. אין להפריד בין הכנסתו השוטפת של המערער לבין רכושו לצורך קביעת אפשרויותיו לשלם מזונות, ואין להפריד בין שכרו החדשי לבין הרכוש שבא לו מהוריו. כן אין נפקא מינה אם רכוש זה בא לו לפני הפירוד מאשתו או אחריו. העובדה שהוא נפרד מאשתו אינה מוציאה מגדר אפשרויותיו לזון את משפחתו את הרכוש שבא לו לאחר הפירוד.
ג. אמת המידה של רמת החיים של בני הזוג לפני הפירוד אינה יכולה להיחשב כבלעדית בכל התנאים. ביהמ"ש רשאי להביא בחשבון את רכושו והכנסותיו של החייב במזונות כשם שהוא רשאי להביא בחשבון את רמת חיי בני הזוג לפני הפירוד.
ד. אם מוסיפים לסכום של 18 אלף ל"י שנפסק את ההצמדה ואת ההוצאות להחזקת הדירה, צריך היום המערער לשלם למעלה מ-70 אלף ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי ערך חישובים שונים כדי להגיע לסכום זה, אך חלק מחישוביו אינם עומדים במבחן הבקורת.
ה. בהביאו בחשבון את האפשרות למכור את הדירה הנוספת שרכש המערער ולקבל על סכום התמורה 2 אחוז ריבית לחודש, לא הביא ביהמ"ש בחשבון את המסים שיש לשלם במכירת הדירה וכן המס החל על ההכנסה מריבית. ההנחה שאפשר לקבל הכנסה נטו של 2 אחוז לחודש תוך שמירה על ערך הכסף אינה מדוייקת. אשרלענין רמת החיים של בני הזוג לפני הפירוד - הם היו אמנם מעל לרמה הממוצעת של השכיר, אך רכישת טלביזיה צבעונית ומקרר חדש לאחר פטירת ההורים אינה מצביעה על רמת חיים גבוהה במיוחד. גם הדירות המוגנות - הכנסותיהן טעונות מס. כמו כן אין לקבוע חיוב בהוצאות החזקת הבית ללא תקרה, דבר שעלול להקפיץ את שיעור המזונות מבלי שאפשר יהיה לווסת את ההוצאות המוצאות למטרות אחרות.
ו. מכל האמור עולה כי ביהמ"ש המחוזי הפריז בנסיבות מקרה זה במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור. לפיכך הועמד סכום המזונות על סך 15 אלף ל"י (שהם כיום 57 אלף ל"י) כשסכום זה כולל את כל הוצאות הבית.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. בן מנשה למערער, עו"ד צ. שרון למשיבים. 28.1.81).
ע.א. 434/79 גרץ... גרמניה נגד מוחמד דג'אני ואח'
*סמכות בימ"ש בישראל בענין שטר חליפין שקובל בירושלים בתקופה הירדנית
* הדין החל בתובענה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 370/69 - הערעור נתקבל).
המערערת היא חברה גרמנית שביום 23.11.1966 משכה על המשיבה השניה, "אלקטרוניק.... ירדן" (להלן המשיבה) שטר חליפין לפקודת עצמה על סך 22 אלף מרקים גרמניים, שקובל, לטענתה, ע"י המשיב "ו/או" ע"י המשיבה, ביום 22.5.67, בירושלים המזרחית, הוצג שם לפרעון וחולל. כל זאת כאשר ירושלים המזרחית היתה עדיין בשלטון ירדני. בשנת 1969 הגישה המערערת תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים, ונטען כי המשיבה השניה היא שותפות בה שותפים המשיבים 3 ו-4 או שהיא שם מסחרי. המשיבים הגישו כתב הגנה ותביעה נגדית. הדיון בביהמ"ש המחוזי החל רק בשנת 1975 והשאלות שהציג לעצמו ביהמ"ש היו: האם השטר הוא בר פרעון בישראל; אם כן, איזה דין יחיל ביהמ"ש הישראלי על השטר. ביהמ"ש המחוזי .קבע כי אמנם ביהמ"ש בישראל "קנה את סמכותו כלפי הנתבעים" לאחר שהוחלו המינהל, השלטון והמשפט של ישראל על מזרח ירושלים, אולם אין בכך כדי להקנות לביהמ"ש בישראל סמכות לאכוף את פרעון השטר בהיותו שטר שהוצא, נחתם וקובל והיה אמור להפרע בחוץ לארץ. לדעת ביהמ"ש המחוזי החלת המשפט כאמור אינה חלה למפרע. אשר לשאלה של ברירת הדין קבע ביהמ"ש המחוזי שהיה על המערערת לטעון בכתב התביעה את הדין הזר החל על הענין ומשלא עשתה כן אין כתב התביעה מגלה עילה. מכל מקום מכיון שלא נטען ולא הוכח הדין הזר החל על הענין, אין גם להשתמש בחזקת שוויון הדינים. לפיכך דחה את התביעה על הסף. מכאן הערעור.
א. הזמנתו של נתבע כדין לביהמ"ש מקנה את הסמכות לביהמ"ש מבחינה בינלאומית וצדק ביהמ"ש במסקנתו כי יש לביהמ"ש בישראל סמכות דיון בעקבות החלת המשפט הישראלי, אך שגה בסברו שאין כח לביהמ"ש במקרה דנא לאכוף את פרעון השטר. אין נפקא מינה היכן נולדה העילה, שכן גם עילה שכולה נוצרה בחו"ל מוסמך ביהמ"ש בישראל לדון בה ובלבד שהתובע יוכל לבסס את סמכותו של ביהמ"ש על תקנה 3 לתקנות סדר הדין. משהוזמנו הנתבעים כדין אכן קנה ביהמ"ש את הכח והסמכות לאכוף את פרעונו של השטר. אין בתוצאה זאת משום החלה למפרע של המשפט הישראלי.
ב. לענין הדין החל על המקרה - העובדה שלא נטען מה הוא הדין החל אינה מונעת החלת הדין הישראלי. חוק זר דינו כדין עובדה שיש להוכיחה ובעל דין הטוען שיש להחיל דין זר צריך לפרש בכתב התביעה מה הוא הדין הזר ומה הן קביעותיו, ואם אינו טוען זאת, ידון ביהמ"ש בענין לפי הדין הישראלי. לפיכך אינו דומה כתב תביעה שלא נטענה בו טענת הדין התל על הענין לכתב תביעה שלא נטענה בו עובדה מן העובדות המהוות את העילה.
ג. לגופו של ענין אין ספק כי המשיב חתם על שטר החליפין והטביע את החותמת הנושאת את שמה של המשיבה השניה. הוא טוען רק שלא הוא שהוסיף את המלים
הלועזיות "קובל וישולם בתאריך....". אולם לפי פקודת השטרות מספקת חתימת הנמשך על פני השטר, בלא תוספת מלים, כדי לשמש קיבול.
ד. המשיבה השניה היתה רשומה תחילה כשותפות בה היתה אשת המשיב שותפה, אך מתוך המסמכים שהוגשו עולה כי השותפות התפרקה עוד לפני חתימת השטר. מכאן כי המשיבה - השותפות והמשיבות שהיו שותפות בה אינן חייבות על פי חתימת הקיבול. המשיב חתם על פי יפוי כח שנתנה לו אשתו כשותפת בשותפות המשיבה השניה, ויפוי כח זה פג תקפו לפני החתימה של המשיב. מכאן שהלה חתם ללא הרשאה ובשם תאגיד שלא היה קיים עוד ולפיכך הוא חב חבות אישית מכח מצג השוא שלו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, לוין, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' ר. ראנד למערערת, עו"ד ע. רוזובסקי למשיבים. 12.1.81). ע.א. 650/78 משה כליף ואח' נגד מדינת ישראל
*שיפוי המדינה בגין תשלומים שהיא משלמת לניזוק לפי חוק שירות המדינה
(גמלאות).
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1215/75 - הערעור נתקבל בחלקו).
בנובמבר 1969 אירעה תאונת דרכים בה נספה המנוח יהודה אוליאל (להלן העובד) ויורשיו והתלויים בו תבעו את הנהג (המערער הראשון) ואת הפול לבטוח חובה (המערערת השניה). כשנה לאחר מכן ניתן פסק דין בהסכמה שלפיו חוייבו הנהג והמבטח לשלם לתובעים 15 אלף ל"י לסלוק מלא של החוב "למעט כל תביעה אפשרית מטעם המוסד לביטוח לאומי ו/או מדינת ישראל". בעת פטירתו עבד העובד בשירות המדינה והתאונה אירעה תוך כדי עבודתו. התלויים בעובד זכאים איפוא הן לקיצבת הביטוח הלאומי, והן לקצבה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות). אכן הן המוסד לבטוח לאומי והן המדינה שילמו וישלמו לשאירים קצבאות והם זכאים להשבה נגד הנהג ונגד המבטח. המוסד לביטוח לאומי הגיע לידי הסכם עם המבטח שלפיו ישלם המבטח למוסד סכום של כ-50 אלף ל"י. מאידך, המו"מ בין המדינה למבטח לא עלה יפה והוגשה תביעה ע"י המדינה לתשלום סכום של 230 אלף ל"י המהווה הערכה של הסכומים שישולמו ע"י המדינה לתלויים. ביהמ"ש המחוזי העריך את סכום הפיצויים לו זכאים התלויים על פי דיני הנזיקין בסכום של 825 אלף ל"י. סכום זה עולה בהרבה על הסכום שנתבע ע"י המדינה, וזאת גם אם יופחת הסכום ששולם למוסד לביטוח לאומי, ולפיכך נפסק לזכות המדינה סכום של 230 אלף ל"י כפי שנתבע. מכאן הערעור.
א. המדינה זכאית, לפי סעיף 60 לחוק שרות המדינה (גמלאות), לשיפוי רק בגין הגימלה שהיא משלמת ורק עד לסכום שבו היה המזיק מתחייב אילו נתבע ע"י הניזוק.
ב. אין לקבל את טענת המערערים כי בעת אירוע התאונה היתה מוטלת על המדינה חובת תשלום של 70 אחוז מהשכר ולפיכך צריך היה לעשות את חשבון
התשלומים של המדינה לפי אחוז זה, ולא לפי תשלום של 90 אחוז כפי שנקבע בחוק לאחר קרות התאונה ולאחר הגשת התובענה. זכותה של המדינה כלפי המזיק היא לפיצוי על הקיצבה ששילמה ושתשלם. שינויים בסכומים אלה הם רלבנטיים ביחסים שבין הניזוק לבין המדינה ולא ביחסים שבין המדינה לבין המזיק. המזיק חב בהשבה כלפי המדינה על כל הסכומים שזו משלמת לניזוק, ובלבד שהסכומים הם במסגרת סכום הפיצויים שהמזיק היה מתחייב כלפי הניזוק עצמו.
ג. אשר לטענה כי השינוי בתשלום מ-70 אחוז ל-90 אחוז לפי החוק אינו חל על עניננו, ואם המדינה משלמת 90 אחוז הרי תשלום זה אינו מעוגן בחוק ואין המדינה זכאית להשבה - לפי החוק לתיקון דיני נזיקין (הטבת נזקי גוף) מטיב אשר הטיב את נזקו של הניזוק רשאי להיפרע מהמזיק ולענין זכות זו אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או בהתנדבות. כך שגם אם המעבר בתשלום מ- 70 אחוז ל- 90 אחוז אינו מעוגן בחוק הגמלאות הרי ההשבה נובעת מכח דיני הנזיקין.
ד. טענה אחרת של המערערים היא כי ביהמ"ש לא לקח בחשבון, כאשר קבע את סכום הפיצויים שלו זכאים התלויים בסך 825 אלף ל"י, את תשלומי מס ההכנסה שהעובד היה משלם ממשכורתו. גם טענה זו בדין נדחתה. כבר נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי לצורך קביעת סכום הפיצויים אין להפחית את תשלומי מס ההכנסה שהניזוק היה נושא בהם. הלכה זו יפה גם כאשר מדובר בתלויים ולא בניזוק עצמו.
ה. מאידך צודקים המערערים כי מסכום הפיצויים של 825 אלף ל"י יש להפחית לא רק את הסכום של 50 אלף ל"י ששולם בפועל לביטוח הלאומי ע"י המערערים, אלא את כל הסכומים שקיבלו ושיקבלו התלויים מהביטוח הלאומי. מהפיצויים שלהם זכאי ניזוק מהמזיק יש להפחית את התשלומים שמקבל הניזוק מהביטוח הלאומי. לפיכך יחוייבו המערערים לשלם למדינה את הסכום שנפסק או את ההפרש שבין סכום הפיצויים לבין הסכומים שהניזוק מקבל מהמוסד לביטוח לאומי, הכל לפי הסכום הקטן יותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד אלמוג למערערים, עו"ד ראובני למשיבה. 7.1.81).
ע.פ. 617/80 יצחק למברטו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סחיטה עקב איום על שוטר שלא יעצור את הנאשם.(ערעור על פס"ד וגז"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 816/79 - הערעור נדחה).
המערער וחברו ריצו עונש מאסר ובמסגרת עבודת שיקום הורשו לצאת מהכלא כדי להגיע למקום עבודתם, וביום הנדון המערער לא הלך למקום עבודתו והגיע לצפון תל-אביב. שני שוטרים ביקשו מהמערער וחברו להזדהות, המערער דחף את השוטר והחל לברוח. התפתח מרדף ולבסוף השיגו השוטרים את המערער ואחד מהם תפס אותו. המערער שלף אקדח ותקע אותו בצלעותיו של השוטר, כשהאקדח דרוך וכדור בבית הבליעה. השוטר העיד כי המערער גם לחץ על ההדק אלא שלא נפלט כדור ולפיכך
הואשם המערער בנסיון לרצח. בית-המשפט המחוזי קבע כי קיים ספק בדבר אם לחץ המערער על ההדק וזיכה את המערער מאשמת נסיון לרצח אך הרשיע אותו בעבירה של נשיאת נשק ושל סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין. הוא גזר למערער עונש של 5 שנות מאסר בפועל. מכאן הערעור.
א. לטענה כי לא היה מקום להרשיע את המערער לפי סעיף 428 באשר פניית השוטרים למערער כי יציג תעודת זהות היתה מעיקרה ללא סמכות ומכאן כי המערער היה רשאי להסתלק מהמקום בלי לענות לשאלת השוטרים - אין לקבל טענה זו. לפי החוק חייב כל אזרח לשאת תעודת זהות ולהציגה בפני השוטר. סירוב להציג את התעודה מהווה עבירה. אמנם לא יועמד אדם לדין אם אינו נושא עמו תעודה ובלבד שיציג את התעודה במשטרה תוך 48 שעות, אך ההסדר המתואר אינו שולל מן השוטר את הסמכות לדרוש הצגת התעודה. אם האדם שנדרש להציג תעודה פותח במנוסה, שתחילתה בדחיפת השוטר, יש בכך לכאורה משום הפרעה לשוטר והשוטר רשאי לעצור את האיש, אף מבלי שנתעורר בלבו לפני כן חשד שבוצעה עבירה. איום בכלי נשק על השוטר מהווה איום בפגיעה בגופו של השוטר כדי שיימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו.
ב. ממהותו ותכנו של כתב האישום נובע כי העובדות ששימשו בסיס להרשעה נטענו בכתב האישום, אם כי תוך ייחוס עבירה יותר חמורה מזו שבה הורשע לבסוף המערער, ומכאן כי ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן כנגד הסעיף שבו הורשע.
ג. אשר לעונש - המערער נתון מזה שנים מספר בכלא ואת העבירה הנדונה עבר זמן קצר לפני שחרורו בהפחתת שליש. נטען כי את האקדח החזיק מפחד אנשי העולם התחתון. אולם למערער הרשעות קודמות חמורות באפיין ובתוכן התפרצויות, שוד, גרימת נזק ונסיון לרצח. העונש שנגזר נמנה מיום המקרה, כך שהוא חופף את שליש המאסר הקודם שלא הופחת. שלטונות בית הסהר נתנו אמון במערער ושלחו אותו לעבודת שיקום, אך הוא מעל באמון שנתנו בו. בנסיבות המקרה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט שמגר עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.1.81).
בג"צ 542/80 - ציון רובבצ'י נגד נציבות שרות בתי הסהר
*ביקור אצל אסיר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שפוט למאסר עולם והוא קובל על כך שאין נותנים לחברו בשם דוגה לבקרו. העתירה נדחתה. מתצהיר מטעם המשיבה עולה כי אותו דוגה הוא אסיר לשעבר ודמות ידועה ומרכזית בקרב העבריינים בירושלים וקיים חשש כי ע"י ביקורו יעביר הוראות לאסירים בבית הסהר. לטענת המערער ביקר דוגה אצלו במשך שנתיים ורק לאחרונה נאסרו ביקוריו, אך המשיבה הסבירה כי במשך השנתיים לא היו ערים לכך כי דוגה הוא עבריין ודבר זה הוברר לאחרונה. אשר לטענה כי התקנה שלפיה אדם שהיה אסיר פלילי לא יבקר אסיר בבית סהר אלא באישור הנציב אינה הוראה סבירה - אין כל פגם בהוראה הנ"ל, נוכח הצורך לשמור על הבטחון בבתי הסהר.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, טירקל. העותר לעצמו, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 18.1.81).
בג"צ 583/80 - עזרא נוה נגד נציב מס הכנסה
*רישום כיועץ מס (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר ביקש להירשם כיועץ
מס לפי פקודת מס הכנסה, אלא שלפי הכללים צריך שליועץ מס תהיה השכלה תיכוניתולעותר אין השכלה כזאת. על פי החוק רשאי נציב מס הכנסה לרשום כיועץ מס גם מי שאין לו השכלה תיכונית אם ראה לעשות כן בנסיבות המקרה. בעניננו טען העותר לנסיבות מיוחדות בהיותו נכה 100 אחוז. המשיב דחה את בקשת העותר בהיותו סבור כי אין לו כיום סמכות לרשום יועץ מס שאין לו השכלה תיכונית. המשיב סבר כי האמור בחוק כי מי שרוצה להירשם כיועץ מס למרות שאין לו הכישורים לכך צריך להירשם תוך 3 חדשים חל גם על המקרה דנא. העתירה נתקבלה. בג"צ קבע כי הוראת החוק בדבר הצורך להגיש תוך 3 חדשים את הבקשה להירשם כיועץ מס לפי החוק למי שאין לו הנתונים הנדרשים בחוק, נוגעת למי שכיהן יועץ מס לפני תחילת החוק ואין לו הכישורים המסויימים הנדרשים בחוק לגבי יועצים כאלה. מה שאין כן לגבי מועמדים חדשים אשר חסרה להם השכלה תיכונית או שלא עמדו בבחינות הדרושות. לפיכך על המשיב לדון בעניינו של העותר לגופו, אם יש לשחררו מהצורך בהשכלה תיכונית אם לאו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא ה. כהן. הוסיפה השופטת בן פורת. עו"ד ג. עמיר לעותר, עו"ד א. בן-טובים למשיב. 25.2.81). =בג"צ 190/80 - חיים בוחבוט נגד שר המשטרה ואח'
*סירוב להעניק רשיון לנשיאת נשק (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שירת במשמר הגבול וכיום הינו בעל מזנון בקרית נורדאו בנתניה. במזנון מצויה גם תחנת טוטו והוא פתוח עד שעה 11 בלילה. העותר ביקש רשיון לנשיאת אקדח ופקיד הרישוי הפנה את בקשת העותר למשטרה. זו התנגדה למתן הרשיון. העתירה נדחתה. אין להקיש לנושא זה מזכות ההגנה העצמית שבידי כל אזרח, או זכות לחופש הביטוי או לחופש העיסוק. הזכות להגנה עצמית אין פירושה שלכל אזרח זכות יסוד לשאת נשק. להיפך, המחוקק קבע, בודאי מטעמים טובים של שמירה על בטחון הצבור, כי אין לשאת נשק אלא ברשיון. אשר לצורך בהנמקת הסירוב - אין פקיד הרישוי חייב לנמק סירוב להענקת רשיון לשאת נשק והפטור לנמק כאמור חל גם כאשר הסירוב נובע מהתנגדות המשטרה, כך שגם זו אינה חייבת לנמק התנגדותה. ברם, בעניננו ניתן לבג"צ נמוק לסירוב ולפיכך יכול בג"צ להעביר תחת שבט הביקורת את חוקיותו וסבירותו של הנימוק. תוך בדיקת נסיבות המקרה הגיע בג"צ למסקנה כי הסירוב בדין יסודו.
המשטרה נתנה מספר נימוקים, ובכללם כי המזנון של העותר משמש מקום מפגש לעבריינים, אך אין צורך לדון בשאלה זו שכן די בנימוק שמגמת המשטרה היא לצמצם ככל האפשר את מספר האנשים שבידיהם כלי נשק והיא קבעה קריטריונים למתן רשיונות, ובקריטריונים אלה אין העותר עומד. הקריטריונים הם כשמדובר בעסק שיש בו רכוש רב, כגון מלטשות יהלומים, או בעסקים הנמצאים במקומות בודדים או מסוכנים כגון תחנות דלק וכיוצא באלה. מזנונו של העותר נמצא בשכונת מגורים שבה גרים אלפי אנשים והיקף העסקות שלו אינו גדול. צדקו המשיבים הן בסבירות הקריטריונים שקבעו והן בשאלה אם עסקו של העותר עונה לקריטריונים אלה. כאשר הקריטריונים שנקבעו הם סבירים, הרי השיקול בדבר מידת הסכנה הצפויה למקום פלוני ואם מקרה מסויים נופל בגדרם של קריטריונים אלה, הינו שיקול דעת שעל הרשות הנוגעת לכך להחליט ובג"צ לא ישים שיקוליו במקום שיקולה של הרשות.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' בן עתו. החלטה - השופט אלון. עו"ד שמואלי לעותר,עו"ד ש. צור למשיבים. 28.1.81).
בג"צ 581/80 - אליהו אמסלם נגד נציב שרות בתי הסהר ואח'
*החזקה באגף בידוד בכלא וסרוב לתת חופשות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר מרצה עונש מאסר של 49 חדשים ומפעם לפעם הורתה ועדת ההפרדה של בית הכלא להחזיקו באגף הבידוד. כמו כן מסרבת הנהלת הכלא לתת לעותר חופשות, וזאת לפי דרישת המשטרה. עתירת העותר נדחתה. לפי תצהירי המשיבים יש בידיהם מידע כי העותר הוא מנהיג כנופיית עבריינים בירושלים העוסקת בתחומי פשיעה שונים, היא ביחסי יריבות עם כנופייה אחרת וגם בבית הסהר ממשיך העותר להנהיג את חברי כנופייתו שבכללם אסירים המבצעים לפי הוראותיו מעשי פיגוע באסירים אחרים. פורטו מקרים רבים של מעשי פיגוע שבוצעו בתקופות שבהן לא היה העותר בבידוד, לעומת הרגיעה כאשר העותר נמצא בבידוד. הוא הדין באשר לחופשות של העותר. אין פגם בגישה זו של המשיבים. אין בידי המשיבים ראיות קבילות בבתי המשפט על מעשי העותר, אולם כאשר מדובר ברשות מינהלית, המשתמשת בשיקול דעתה על פי דין, אין היא כבולה בדיני הראיות החלים בביהמ"ש. רשאית רשות כזאת לבסס החלטותיה על ידיעות שהגיעו אליה ושאותן לא ניתן להוכיח בבימ"ש. על פי התקנות רשאי מנהל ביה"ס להחליט על החזקה בבידוד אם הדבר דרוש למען קיום הסדר הטוב וכאמור החליט שההפרדה דרושה למען הסדר הטוב. גם באשר למתן חופשות, נתון הדבר לשיקול דעת הרשויות המוסמכות לכך ואין פגם בהחלטת מנהל ביה"ס להתחשב בהתנגדות המשטרה, שכן את החלטתו לתת חופשות רשאי הוא לתת בהתייעצות עם רשויות המשטרה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד סגל לעותר, עו"ד ש. צור למשיבים. 22.1.81).
בג"צ 351/80 - חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ נגד שר האנרגיה ואח'
*רכישת זכיון חברת החשמל בירושלים המזרחית (התנגדות לצו על תנאי - הצו נגד שר האנרגיה בוטל ונגד מפקד יהודה ושומרון הפך להחלטי).
ענינה של העתירה שתי הודעות שנמסרו לעותרת בענין רכישת זכיונה להספקת חשמל בירושלים המזרחית ובחלק מהגדה. בכל הנוגע להספקת החשמל בירושלים המזרחית, שעליה הוחל משפט המדינה, נמסרה הודעת הרכישה ע"י שר האנרגיה ובכל הנוגע להספקה בשטחים המוחזקים נמסרה ההודעה ע"י מפקד יהודה ושומרון. בג"צ החליט לבטל את הצו על תנאי שהוצא נגד שר האנרגיה ולעשות להחלטי את הצו שהוציא נגד מפקד יהודה ושומרון. באשר לחלק הנוגע לירושלים המזרחית ניתח השופט י. כהן את סעיפי הזכיון שוויו לחלק מפקודה מנדטורית וסמכויותיה של הממשלה מבחינה כלכלית ומדינית לרכוש את זכויות החברה, והגיע למסקנה כי הודעת הרכישה בכל הנוגע לשטח שבו חל המשפט הישראלי בדין יסודה. מאידך פסל ביהמ"ש את הודעת הרכישה של מפקד יהודה ושומרון ביחס לשטח שעליו לא הוחל המשפט של מדינת ישראל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד ש.תוסיה כהן, א. הכהן, ח. נקארה, מ. מעארי, פ. לנגר לעותרת, עו"ד י. בר סלע למשיבים. 16.2.81).
בג"צ 746/80 - פלוני נגד מדינת ישראל
*דרישה שלא להעמיד לדין פלילי בעקבות הסכם עם הפרקליטות (העתירה נדחתה).
העותר שימש כחוקר פרטי והמשטרה עמדה להעמידו לדין בעבירות שונות. כדי למלט עצמו מאימת הרין בא לידי 3 הסכמים עם המשנה לפרקליט המדינה ופרקליט המחוז שלא יועמד לדין אם ימסור למשטרה מידע בענינים אחרים נגד עובדי מדינה בעבירות שוחד. העותר מסר את המידע אך לדעת התביעה לא היה בו די כדי להעמיד לדין את האנשים שלגביהם היה המידע. כיון שכך הוחלט להעמיד לדין את העותר בעבירות שלגביהן הובטח לו שלא יועמד לדין. עתירת העותר נגד העמדתו לדין נדחתה. בג"צ הגיע למסקנה כי בהסכמים היתה התחייבות מוחלטת שלא להעמיד את העותר לדין רק אם ימסור מידע מספיק
להרשעת החשודים ואילו אם החומר לא יספיק לכך רק תשקול התביעה שלא להעמידו לדין אך לא התחייבה לכך. בג"צ ציין כי יש לו סמכות להתערב בשיקול דעת היועהמ"ש בכגון דא אם להעמיד את העותר לדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. הוסיף השופט בייסקי. העותר לעצמו, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 3.2.81). ע.פ. 562/80 - חאדר מאדי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
יצאנית שעמדה בכביש אפק הותקפה ע"י שנים וכספה נשדד ממנה. היא העידה כי הותקפה ע"י אחת חנה עמר ו"גבר כושי". חנה עמר הודתה באשמת השוד והעידה כי הגבר שהיה עמה הינו המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשוד וגזר עליו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. העדות המרכזית היתה של שותף לדבר עבירה, אך ביהמ"ש היה ער לכך ונתן אמון בדברי העדה. את הסיוע מצא ביהמ"ש בעדות המתלוננת כאמור והסתירות שהיו בין שתי העדויות שלה הוסברו ע"י ביהמ"ש. תמיכה נוספת לטענות התביעה היתה בסתירות שהיו בגרסאות השונות של המערער בדבר מקום היותו באותו ערב.
אשר לעונש - מדובר בעבירה שענשה המירבי 20 שנות מאסר ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד כ. טער למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 12.1.81).
ע.פ. 423/80 - שמואל עדי נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי וחומרת העונש (ערעור על הפעלת מאסר על תנאי ועל חומרת העונש - הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של פריצה וגניבה ובעבירת סמים ונדון ל-30 חדשי מאסר בפועל. כן הופעל מאסר על תנאי שהוטל עליו בגין עבירת סמים אחרת לתקופה של 3 שנים, וביהמ"ש הורה כי מתוך המאסר החדש שנתיים יהיו חופפות ו-6 חדשים מצטברים. הערעור על הפעלת המאסר על תנאי נדחה ועל חומרת העונש נתקבל ונקבע כי כל המאסר החדש יהיה חופף. בפסה"ד שבו הוטל המאסר על תנאי נקבע כי המאסר יופעל אם יעבור המערער עבירה מסוג פשע או "עבירה כלשהי לפי מסכת ה' לפח"פ, למעט הפרקים ל' ו-לא' או על עבירה איזו שהיא לפי פקודת הסמים...". ביקש המערער לפרש את הפיסקה כאילו המלה "למעט" מוסבת גם על עבירה לפי פקודת הסמים. ולא היא. המלה באה למעט רק פרקים ל' ו-לא'. אין כל ספק לגבי פירוש הפיסקה הנ"ל ומה גם שהמאסר על תנאי הוטל בעבירת סמים וברורה כוונת ביהמ"ש להרתיע את המערער מביצוע עבירות סמים בעתיד.
אשר לעונש - חל שינוי לטובה במערער ויש תקוה כי על אף עברו הפלילי יחזור למוטב. כמו כן הצליח להגמל מסמים ובמשך השנתיים שהוא בכלא לא היו תלונות נגדו. ב"כ התביעה הסכימה שניתן להקל עם המערער ואכן החליט ביהמ"ש להקל כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד י. נוסמן למערער, עו"ד גב' ד. קובל למשיבה. 22.1.81).
ע.פ. 587/80 - נחמן כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סחיטה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 428 (א) לחוק העונשין באשר איים על המתלונן בעל פה שיפגע בו אם לא ישלם לו כסף, ונדון בגין עבירה זו ובגין עוד שתי עבירות לפי סעיף 431
לחוק העונשין ל-6 שנות מאסר, מחציתן בפועל ומחציתן על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה - המתלונן העיד כי המערער אמר לו "פשוט מאד, אתה צריך לתת, לשלם בשביל שאנחנו נעזוב אותך בשקט" ומכאן שאם לא ישלם לא יעזבוהו בשקט. טענת המערער כי המלים "בשביל שאנחנו נעזוב אותך בשקט" לא נאמרו על ידו אלא הם בגדר פירוש לדרישת התשלום לא הוכחה להנחת דעתו של ביהמ"ש שקיבל את הדברים כפשוטם כפי שיצאו מפי המתלונן.
אשר לעונש - העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה לפי סעיף 428 הוא 3 שנות מאסר ובגין העבירות האחרות שנה אחת מאסר לכל עבירה, כך שביהמ"ש חרג ממסגרת המקסימום בהטילו את העונש. כמו כן אין זה מן הראוי להטיל על המערער את העונש המירבי. לפיכך יהיה העונש 4 שנות מאסר, מחציתן בפועל ומחציתן על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, טירקל. עו"ד ש. רוזנבוים למערער, עו"ד מ.ד. גולדמן למשיבה. 15.1.81).
ע.פ. 574/80 - משה יצחק מישאלשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביצע 5 פריצות בהיותו נתון במבחן ובחלק מן הפריצות נגנב רכוש בעל ערך ניכר. הוא נדון ל-6 שנות מאסר, מחציתן בפועל, וכן הופעל מאסר על תנאי של 4 חדשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. שירות המבחן ממליץ לקצר את תקופת המאסר כדי להקדים עבודת שיקום לקראת צאתו של המערער מבית הסהר, ומתברר כי המערער משתדל להתקדם בלימודים ויכול להיות כי יחזור למוטב. אעפ"כ אין להתערב במידת העונש. כאשר עבר את העבירות עמד המערער להינשא ומשפחתו עזרה לו. כך שלא היה קיים לחץ חיצוני עליו שיכול היה לפחות להסביר את העובדה שדווקא בזמן כזה עבר את העבירות. מכת הפריצות מכבידה על חיי אזרחים שלוים ויש צורך בהחמרת הענשים גם בסוג עבירות זה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, מ. כהן. עו"ד גב' ד. קיסרי למערער, עו"ד גב' ד. קובל למשיבה. 19.1.81).
ע.פ. 327/80 - משה נגד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה פרט להפחתת תקופת מאסר על תנאי).
המערער הורשע בחמש עבירות של מכירת חשיש לשוטר מוסווה ונדון ל-18 חדשים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה, אך המאסר על תנאי הועמד על 18 חדשים. באשר למאסר בפועל - מדובר בחמש עבירות של מכירת חשיש ואין לומר בנסיבות אלה כי ביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם המערער. בענין אחד יש לשנות את גזר הדין והוא אורך תקופת המאסר על תנאי. אין להגזים בהטלת ענשי מאסר על תנאי לתקופה ארוכה, מה גם כשהתנאי הוא שהמאסר יופעל בכל עבירה שהיא פשע או עבירת סמים. לפיכך שונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, בייסקי, טירקל. עו"ד רוזנבוים למערער, עו"ד גב' וקסלר למשיבה. 13.1.81).
ע.פ. 83/80 - יעקב אברג'יל ואברהם זבידה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
אברג'יל הורשע בביצוע למעלה - ממאה פריצות ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, וזבידה הורשע בביצוע למעלה מחמישים פריצות ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר
על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את העובדה שהמערערים הם צעירים וכי עמדו תחת לחץ עבריינים אחרים שהשפיעו עליהם באיומים ובמעשי אלימות לבצע את העבירות ולהתחלק עמם בשלל, ונהג עם המערערים במידת הרחמים המירבית האפשרית במקרה זה, ואין סיבה להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: י. כהן, מ. כהן, טירקל. עו"ד ש. זכריה למערערים, עו"ד גב' ד. קובל למשיבה. 26.1.81).
ע.פ. 532/80 - אורי בן הדר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבות ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בסדרה של גניבות ממעביד שבהן נטל לעצמו מכספי חברת ג'נראל מהנדסים סכומים המסתכמים ב-800 אלף ל"י וכן הוציא שיקים ללא כיסוי בסכום של 20 אלף ל"י. בעוד שסכום אחרון זה הוחזר על ידיו הרי מכספי המעביד לא השיב דבר. ביהמ"ש גזר למערער 5 שנות מאסר, מחצית בפועל, והן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים והערעור על חומרת העונש נדחה. לטענת המערער הפסיד את הכספים בהימורים להם הוא מכור מחמת דחף נפשי, וכן הוא מבקש להתחשב בחרטתו הכנה. ברם, המערער שעלה ארצה בשנת 1960 הסתבך כבר סמוך לעלייתו בעבירות של קבלת כסף בטענות שוא, משיכת שיקים ללא כיסוי וגניבות ממעביד, וכן עבר את העבירות הנדונות כאשר מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, לוין. המערער לעצמו, עו"ד ד. אשכר למשיבה. 20.1.81).
ע.פ. 642/80 - איברהים אלכאלס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת וגרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של תקיפה ובעבירה אחת של חבלה חמורה בכך שדקר את המתלונן בסכין, ונדון לארבע שנים מאסר שמתוכן שנתיים בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 21 חדשים שמתוכן 12 חדשים חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא צעיר בן 22, אך הוא בעל הרשעות קודמות מרובות וכבר ריצה כמה ענשי מאסר ואת העבירות הנדונות עבר כאשר היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי לתקופה ממושכת והדבר לא הרתיעו. המזל גרם לכך שלא היו תוצאות יותר חמורות לדקירת המתלונן.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. עו"ד ע. חבש למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 11.1.81).
ע.פ. 203/80 - עדנאן עתאמנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תיווך במכירת נשק שנגנב מצה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התיידד עם חייל וזה הציע למערער כי ימצא קונה בשביל תת מקלע "עוזי" שהחייל יספק. המערער מצא קונה, שהכירו כסוחר נשק, וזה קנה מהחייל בחמש עסקאות 5 תת מקלעים בסיועו הפעיל של המערער, והסוחר שילם למערער כספים עבור שירותיו. לאחר מכן המשיך החייל למכור לסוחר נשק ללא סיועו של המערער ובגין אותן עסקאות לא הואשם המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת נשק ללא היתר ודן אותו לשש שנות מאסר מחציתן בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. כמסתבר מכר הסוחר את הנשק לקונים שונים, כפריים שקנו אותו בקשר עם סכסוכים בין חמולות, והנשק לא הגיע לגורמים עויינים או לאנשי העולם התחתון. כנסיבות מקילות צויינו גם העובדות שהמערער שיתף פעולה עם המשטרה לגילוי האשמים האחרים, בעבר הגיש עזרה לשלטונות ובגין כך היה לו רשיון לנשיאת נשק, אולם נסיבות אלה הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. הסניגור טען גם כי לנוכח עקרון
אחידות העונשים יש להקל בעונשו של המערער, בהתחשב בכך שסוחר הנשק נדון ל-3 שנות מאסר בפועל בלבד למרות שעשה עסקאות נשק נוספות. ברם, אין לומר כי קיים פער המצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור בעונש. למעשה נדונו הן המערער והן הסוחר ל-3 שנות מאסר בפועל ואילו המאסר על תנאי שהוטל על המערער אינו מכביד עליו שכן הותנה בעבירה של החזקת נשק ללא היתר בלבד. המעשים שביצע המערער הם חמורים. בתור אדם מבוגר צריך היה לדעת שהנשק עלול להגיע ליסודות מסוכנים, וכאדם שהיה לו קשר עם עניני בטחון ודאי שצריך היה להיות ער לכך. בכל הנסיבות אין להתערב בענין העונש.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. עו"ד מ. מסראווה למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.1.81).
ע.פ. 130/80 - מדינת ישראל נגד סלומון קורדובה
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בהחזקת חצי גרם אופיום, מכירת חצי גרם אופיום, והחזקת חשיש וזאת כאשר היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגין עבירת סמים. המערער נדון לשנה אחת מאסר על תנאי בגין העבירות החדשות והמאסר על תנאי הקודם הוארך, וכן הוטלו עליו קנסות כספיים. הערעור על קולת העונש נתקבל והמאסר על תנאי הקודם הופעל.
ביהמ"ש המחוזי נתן נימוקים להחלטתו לעשות יוצא מן הכלל ולא להפעיל את המאסר על תנאי, ואולם הוא טעה טעות משפטית כאשר האריך את המאסר על תנאי. משהטיל על המערער עונש של מאסר על תנאי, ולא רק קנס כספי, לא היה - ביהמ"ש מוסמך להאריך את המאסר על תנאי. סעיף 56 לחוק העונשין קובע כי ניתן להאריך מאסר על תנאי רק כשאין מטילים בעבירה החדשה מאסר, וכבר נפסק כי גם הטלת מאסר על תנאי מהווה מאסר לצורך הסעיף הנ"ל. לפיכך יופעל המאסר על תנאי ל-6 חדשים ובהתחשב בנסיבות המקילות לא יחמיר ביהמ"ש עם המערער מעבר לכך.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד ע. אפרת למשיב. 1.1.81).
ע.פ. 519/80 - נפתלי שטיינמץ נגד מדינת ישראל
*הסבת שיקים הנקובים במטבע זר (הערעור נתקבל).
המערער עוסק בייצור כלי כסף ולצורך עיסוקו נהג לרכוש מתכת כסף, כחומר גלם, מחברת "דומקס". בסוף מאי 1978 רכש בשתי הזדמנויות כסף מהחברה ושילם בשני שיקים הנקובים במטבע זר. בשל מעשים אלה הואשם בעבירת ביצוע עיסקה במטבע זר ללא היתר. בימ"ש השלום קבע כי אמנם העיסקה היתה צריכה להיתר מיוחד והיתר כזה לא קיבל המערער, אך זיכה את המערער בקבעו כי טעה טעות כנה וסבירה בסברו כי הפעולה מותרת מכח ההיתרים שניתנו עם הנהגת הליברליזציה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערער והערעור על כך נתקבל. בסיום הטיעונים בביהמ"ש העליון נותרה להכרעה שאלה אחת והיא אם הטעות של המערער היתה סבירה כאשר חשב שהעיסקה מותרת. התשובה לכך היא חיובית. ב"כ התביעה טען כי מכיון שעד למהפך היו עיסקאות כאלה אסורות צריך היה המערער להתענין היטב אם לאחר המהפך הותרו פעולות כאלה. מאידך טען המערער כי פקידי חברת דומקס אמרו לו שהוא רשאי להסב להם ישירות את השיקים ואין הוא צריך להפקידם תחילה בחשבונו בבנק וכך גם אמר לו פקיד הבנק שאליו פנה. בנסיבות הענין יצא המערער ידי חובתו בבירורים שעשה כאמור. יש לבחון "סבירות" הנחתו של המערער על רקע המציאות כפי שהיתה באותו זמן. חוקי המטבע שנתקבלו אותה עת באו להנהיג ליברליזציה בעיניני מטבע חוץ ולא היתה מחלוקת בין הצדדים שהמצב החוקי לא היה ברור. אין לבוא
בטרוניה עם המערער שהסתפק במה שנאמר לו ע"י מנהל דומקס, חברה המבצעת יום יום עסקאות בהיקף גדול, ומותר היה לו להניח כי המידע שנמסר לו הוא מהימן, וכן יכול היה לסמוך על פקיד הבנק שאותו שאל על המצב החוקי. כמו כן, חברת דומקס הפקידה מיד את השיקים שנתן לה המערער כך שבסופו של דבר הגיע המטבע הזר לפקדון שאליו היה צריך להגיע, תוך "דילוג" על שלב של הפקדה בפקדון אחר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ליפא מאיר למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 4.1.81).
ע.פ. 631/80 - יוסף עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלושה מקרים של מכירת הרואין, בסחר בחשיש ובחזקת 9 חתיכות חשיש. הוא נדון ל-3 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי והופעל במצטבר מאסר על תנאי לשנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר פלילי. נגזר עליו בעבר מאסר ל-5 שנים ולאחר שריצה שנה אחת קיבל חנינה ושוחרר בינואר 1979. למרות זאת חזר לסורו. נטען כי עסק בסחר בסמים כדי לממן רכישת סמים לעצמו וכן כי יש סיכוי שיחזור למוטב. למרות האמור אין להקל בענשו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ע. אפרת למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 25.1.81).
ע.פ. 548/80 - יוסף כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער בילה יחד עם המערערת במסיבה, הוא הציע לה הסעה לביתה, אך בדרך סטה לתוך פרדס ושם אנס את המתלוננת בנסיבות חמורות למדי, תפס בגרונה, חנק אותה והכה אותה. המערער נדון ל-5 שנות מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של 15 חדשים חציו חופף וחציו מצטבר, וביהמ"ש העליון דחה את הערעור פרט לכך שכל המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף. המתלוננת הופיעה בביהמ"ש והודיעה כי סלחה למערער שאותו הכירה עוד מלפני המקרה וכן הוא הודה באשמה וחסך מביהמ"ש זמן וכן חסך מהמתלוננת את הצורך להופיע ולהעיד על עצם המעשה. אין ליחס משקל של ממש לטענות אלה ובמיוחד בנסיבות הענין כאשר היו ראיות חזקות שממילא לא השאירו למערער ברירה אלא להודות. לגופו של ענין אין העונש חמור מדי. רק בענין הפעלת המאסר על תנאי ניתן להקל באופן שכולו יהיה חופף את העונש החדש. זאת משום שהעבירה הנדונה היתה עבירת מין ראשונה של המערער והמאסר על תנאי הוטל בגין עבירה נגד הרכוש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי, עו"ד א. גורן למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 25.1.81).
ע.פ. 330/80 - מחבוב בן יחיא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (משיכת שיקים ללא כיסוי)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בכחמשים עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי. במשך כשלוש שנים רימה סוחרים שונים ומרובים והוציא מידיהם סחורה במרמה. הוא נדון ל-7 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, כדי להבטיח את צבור הסוחרים מתעלולי המערער יש לכלאו לתקופה ממושכת, אך השופט החמיר עמו יתר על המידה. מתסקיר שרות המבחן עולה כי לא אפסו כל תקוות שהמערער יחזור מדרך הפשע לחיי עבודה תקינים ומה גם שזכה לחינוך טוב בבית הוריו. כדי לעודדו ניתן להקל עמו באופן שמתוך שבע שנות המאסר יהיו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, מ. כהן. עו"ד י. טלמור למערער, עו"ד י. ראובני למשיבה. 28.1.81).