ע.א. 79+160/80/851 - שולמית בנדל ואח' נגד דורון בנדל
*קיום צוואה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק עז' 257/76 - הערעור נדחה).
.
בתחילת שנות ה-70, בהיותו כבן 70, התערער מצבו הגופני והנפשי של המנוח שמעון בנדל לאחר שקרו לו שני אסונות, אשתו נפטרה וכן נפטר בנו גדעון. המנוח החל שותה לשכרה ולהזניח את עצמו. התפתחו בין המנוח לבין בנו עוזי יחסים רעים ובצוואה שעשההמנוח באוקטובר 1970 הדיר את עוזי מהירושה, אך קבע כי בניו של עוזי ירשו את החלקשל עוזי. בצוואה שניה שערך בנובמבר 1971 הדיר כבר גם את בניו של עוזי מהירושה. בשתי הצוואות אחד הנהנים הוא בנו דורון באנדל וכן נהנים שני המערערים, בניו של בנו המנוח גדעון בנדל. במרץ 1973 אושפז המנוח בבי"ח פסיכיאטרי ואובחנו אצלו הפרעות תקשורת, זיכרון פגוע, מצב בלבולי ודיבור שלא לענין, אך מפעם לפעם הוא היה בדעה צלולה. בהיותו בן 75 עשה צוואה נוספת שבה הדיר מרכושו גם את בני בניו המנוחגדעון וציווה את כל רכושו למשיב. לאחר פטירתו ביקש המשיב לקיים את הצוואה וביהמ"ש נעתר לבקשה. על אישור הצוואה מערערים בני גדעון המנוח באמצעות אמם וכן הבן עוזי בנדל.
א. לטענת המערערים כי המנוח לא הבחין, בשעת עריכת הצוואה, בטיבה של הצוואה - כדי לפסול צוואה מחמת שהמצווה לא הכיר בטיבה צריך להוכיח כי המצווה אכן לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה כשהוא ערך אותה. נטל השכנוע מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו. חוסר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה ולפיכך תקפה צוואה שנעשתה בתקופה שבה ידע המנוח להבחין בטיבה גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב. הביטוי כי המצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" לא הוגדר ע"י המחוקק ואין זה רצוי כי בימ"ש יקבע בו מסמרות. המחוקק קבע הנחיה כללית שמטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעתו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. בעניננו יש בחומר הרפואי כדי להצביע על מצבו של המנוח לפני שערך את הצוואה ולאחר שערך אותה ואין החומר הרפואי נותן תמונה ברורה על מצבו בעת שערך את הצוואה. ברם מכל הראיות, חוות הדעת הרפואיות ועדויות העדים לצוואה, עולה באופן פוזיטיבי כי המנוח היה במצב נפשי ופיזי שאיפשר לו להיות מודע לכך שהוא עורך צוואה וכן הוא ידע את טיבה של הצוואה כשהוא ערך אותה.
ב. אין לקבל את טענת המערערים כי בשעת עריכת הצוואה היה המנוח נתון להשפעתו הבלתי הוגנת של המשיב. טענת המערערים היא כי רק בדרך זו ניתן להסביר את העובדה שהמנוח ביטל צוואה קודמת והדיר לחלוטין מירושתו לא רק את בנו עוזי שעמו היתה לו מחלוקת אלא גם את בניו של בנו גדעון שהיה אהוב עליו. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לשאלה זו והגיע למסקנה שאין כל ראיה על עובדות היכולות להיחשב כבסיס לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. נכון שהמשיב היה קרוב לאביו והיה בא לבקרו בבית חולים לעיתים קרובות, ויתכן אף שהיתה למשיב השפעה על אביו, אך אין כל הוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. עצם העובדה שהמשיב הוא היורש היחיד אין בה כדי ליצור הנחה עובדתית כי הוא הפעיל השפעה בלתי הוגנת. מתקבל על הדעת שהצוואה שיקפה את הכרת התודה של המנוח למשיב והכרת תודה אינה מצביעה על השפעה בלתי הוגנת.
ג. אשר לטענה של פגם בצוואה באשר המנוח לא הצהיר כשחתם על הצוואה שזו צוואתו ועדי הצוואה לא אישרו בו במעמד כי המנוח הצהיר כאמור - אחת העדות לצוואה העידה כי בסיימה לקרוא את הצוואה למנוח אמר המנוח "שככה הוא רוצה שיהיה כתוב" וכן כי הצוואה היא "בסדר" ולאחר מכן חתם על הצוואה. אכן עפ"י חוק הירושה צריך המצווה להצהיר בפני העדים שזו צוואתו (יסוד עובדתי) והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה כי המצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו (יסוד ראייתי). אפשר להניח, מבלי לפסוק בדבר, כי דברי המצווה שכך הוא רוצה שהצוואה תהיה וכי היא בסדר מהווים מילוי המוטל עליו להצהיר שזו צוואתו. גם אם אין זהות בין הנוסחה שבה נוקט החוק לבין הביטוי שבו השתמש המצווה הרי מה שנדרש אינו זיהוי בנוסחות אלא זהוי במהות. ברם, יהא ענין זה כאשר יהא, ודאי הוא שעדי הצוואה לא עשו את המוטל עליהם ולא אישרו במעמד החתימה על הצוואה שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו. נמצא כי היסוד הראייתי חסר בעניננו. ביהמ"ש המחוזי השתמש בסעיף 25 לחוק הירושה וקיים את הצוואה על אף הפגם, והשאלה היא אם היה מקום לעשות שימוש בסמכות הנתונה לביהמ"ש. לשם כך היה מוטל הנטל על הטוען לקיום הצוואה להראות כי הצוואה היא אמיתית, וכי היא נעשתה תוך גמירת הדעת וצלילות הדעת הדרושים. בענין שלפנינו הרים המשיב את הנטל המוטל עליו. זאת לאחר שהוכח כי המצווה ידע להבחין בטיב הצוואה וכי הצוואה הוקראה למנוח והוא היה בצלילות הדעת הנדרשת לגבי גמירת דעת וכן שאמר שככה הוא רוצה שיהיה כתוב וכי הצוואה היא בסדר.
ד. הועלתה טענה כי המשיב לקח חלק בעריכת הצוואה. המשיב העיד שהמנוח פנה אליו ואמר שהוא רוצה לשנות את צוואתו, מסר לו את כל הפרטים וביקש ממנו לפנות לעו"ד שזה יערוך צוואה, ואכן המשיב פנה לעו"ד, הלה הכין צוואה ולאחר כשבועיים לקח המשיב את הצוואה לאביו והיה נוכח בעת החתימה. במצב העובדתי האמור אין לומר שהמשיב לקח חלק בעריכת הצוואה. ההוראה הקובעת כי צוואה שהנהנה על פיה נטל חלק בעריכתה בטלה נובעת מהחשש שמא כרוכה בחתימת הצוואה גניבת דעתו של המצווה. המחוקק יצר מעין הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה. תוצאה זו קשה היא שכן היא שוללת כל שיקול דעת ליתן תוקף לצוואה אם ברור שהנהנה לא השפיע על המצווה ומכאן הגישה שיש לפרש הוראה זו על דרך הצימצום. מה היא נטילת חלק בעריכת צוואה תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בעניננו, תצהירו ועדותו של המשיב היו מהימנים על ביהמ"ש ועל פי דברי המשיב באה היוזמה מהמנוח שמסר למשיב את פרטי הצוואה בלי שהמשיב נטל חלק בגיבוש ההנחיות שניתנו לעו"ד. מכאן שתפקידו של המשיב הצטמצם בפעולת שליחות גרידא ואין בסיס עובדתי לטענה שהמשיב נטל חלק בעריכת הצוואה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק עוה"ד י. נני וגב' דותן למערערים, עו"ד א. זיונץ למשיב. 29.4.81).
ע.פ. 806/80 - בנימין סויסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו).
המערער הורשע בכך שמכר פעמיים כמויות קטנות של חשיש לשוטר מוסווה ובגין שתי עבירות אלה נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 10 אלפים ל"י. ערעורו של המערער על הרשעתו וערעורה של המדינה על קולת העונש נדחו. את ההרשעה ביסס ביהמ"ש על עדותו של השוטר המוסווה וכל הטענות של המערער כנגד מהימנותה של עדות זו כבר נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין להתערב בכך. אשר למידת העונש - אין חולק על כך כי העונש קל ביותר בהשוואה לעונשים שבתי המשפט נוטים להטיל על עברייני סמים וכן יש למערער רשימה של הרשעות קודמות אך אין ביניהן עבירות סמים. מאידך היו ראיות המצביעות על כך שמאז שעבר את העבירות הנדונות התחיל המערער לעלות על דרך הישר והוא מקדיש מרץ וזמן לפעילות ציבורית מועילה בקרב נוער במצוקה בשכונות ולאחרונה הוא אף מועסק בשכר ע"י עירית ירושלים במסגרת תוכנית לשיקום בני נוער. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: י. כהן, לוין, טירקל. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. תוסיה כהן למערער,עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 16.3.81).
ע.פ. 405/80 - מדינת ישראל נגד זבולון שדמי
*זיכוי עבירת שוחד בתום פרשת התביעה (הערעור נתקבל).
המשיב היה רב ממונה על בתי אוכל ומלונות ואחראי על משגיחי הכשרות בבתי המלון והואשם בכך שקיבל מבתי מלון כספים ואירוח וכדו'. בתום פרשת התביעה טען המשיב שאין עליו להשיב על האשמות וטענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי. השופט נכנס לעבי הקורה של בדיקת העובדות וקביעת מהימנות העדים והסתמך בין היתר גם על דברים שנאמרו בהודעות המשיב למשטרה ואף מצא לנכון לקבוע ממצאים מסויימים עפ"י הודעות אלה. באשר לאישומים הקשורים בקבלת המתנות מבתי המלון סבר ביהמ"ש כי לא הוכחה כוונת בעלי בתי המלון לשחד את המשיב ולא היתה הוכחה שהכסף ניתן ונתקבל על מנת שהמשיב לא יקפיד בעניני כשרות. לפיכך זיכה את המשיב מעבירות אלה. הערעור נתקבל. ביהמ"ש המחוזי נתפס לכלל טעות יסודית בענין תפקידו של ביהמ"ש כשהוא בוחן אחרי סיום עדויות התביעה האם האשמות הוכחו לכאורה. בשלב זה ביהמ"ש לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן יתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב סיום עדויות התביעה, אך בדרך כלל את הטענה שלפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות בעיקר בהתקיים אחד משניים אלה: כאשר לא הובאה עדות כלשהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה; או כאשר מסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו ע"י התביעה הן כה בלתי אמינות עד שאף ערכאה שיפוטית לא היתה מסתמכת עליהן. נסיבות שבהן נזקק ביהמ"ש בשלב של תום פרשת התביעה לענין האמינות הן חריגות ובעניננו אין ספק שלא התקיים התנאי שלפיו הראיות היו בעליל בלתי ראויות לאמון עד כדי כך ששום בימ"ש לא היה סומך עליהן. גם הסתמכותו של השופט על גירסת המשיב במשטרה לא היתה במקומה. העובדות שבהן מודה נאשם במשטרה יכולות לשמש בידי התביעה כראיות נגדו, אך הסברים שהוא נותן באותה הודאה אינם בבחינת ראיה שעל ביהמ"ש לשקול את מהימנותה, אלא אם כן חזר עליהם בעדותו בביהמ"ש ולשלב זה המשפט טרם הגיע.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, מ. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. אמיר למערערת, עו"ד י. טוניק למשיב. 4.3.81).
ע.פ. 812/80 - ציון איבני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בהיותו אסיר בכלא באר שבע נתפסו בחזקתו של המערער 23 גרם חשיש ו-14 תבליות מטדון. הוא נדון ל-6 חדשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי כשהעונש מצטבר למאסר האחר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער כבר נענש בכך שועדת השחרורים לא הפחיתה לו שליש מן המאסר הראשון ועל כן אין להענישו פעמיים בגין אותו מעשה עצמו. כן טען שהערכאה הראשונה לא התחשבה בעובדה זו כאשר הטילה את העונש בתיק זה. אולם, מעשהו של המערער הוא מעשה חמור שכן הוא שימש אמצעי להחזקת סם בבית הסוהר. על מעשה זה יש לגזור עונש עצמאי ואי הפחתת השליש אין בה כדי להשפיע.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, מ. כהן. עו"ד נוימן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה.16.3.81).
ע.פ. 366/80 - ראפיק עבד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער חשד בדודו כי לקח חלק בהצתת ביתו ובאחד הימים הלך עם תת מקלע לבית דודו ופתח בירי לעבר הדוד ובני משפחתו. הדוד נפגע בחזהו, אחת הבנות נפצעה ברגלה, בת שניה התעוורה בעינה ובן נפגע בחוט השדרה ונשאר משותק לכל ימי חייו. כן נפגעו שני בנים צעירים יותר. המערער נדון ל-12 שנה מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. אכן נתגלו במערער הפרעות אישיות והוא מקבל טיפולים נפשיים ואולם מסתבר כי פרט לתופעה של פסיכופטיות לא נתגלו תופעות פסיכוטיות של ממש והמערער אחראי למעשיו. לאור חומרתו המפליגה של מעשה העבירה אין מקום להקל בעונש.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. מלך למערער, עו"ד ד. אשכר למשיבה. 14.4.81).
ע.פ. 459/80 - יצחק אדרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שמכר מספר פעמים סמים לשוטר מוסווה, פעמיים סיפק לו סם מסוג הרואין ופעמיים טבליות מטדון. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הצביע על נסיבות אישיות שונות שבגינן ביקש להקל בעונשו ואולם מתוך חומר הראיות עולה כי בעיירתו שדרות שימש המערער כתובת קבועה למשתמשים בסמים. הוא מכר את אחד הסמים המסוכנים, הרואין, בכמות לא מבוטלת. הוא עשה כן מתוך החלטתו שלו מבלי שהוא עצמו מכור לסמים. הצטברותם של גורמים אלה מובילה למסקנה שיש לאשר את גזר הדין וזאת כדי להרתיע אחרים מפני פעילות עבריינית בכלל ופעילות בסמים מסוכנים בפרט. תחנות הממכר הן חולייה חיונית לשרשרת העיסוק בסחר בסמים ועל החברה המהוגנת לנקוט עמדה תקיפה כלפי חוליה חשובה זו.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט ברק. המערער לעצמו. עו"ד גב' בן אור למשיבה. 13.4.81).
ע.פ. 11/81 - דורון גרשון פטר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (זיוף,מרמה,גרימת תקלה צבורית ונשיאת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות זיוף מסמכים, קבלת דבר במרמה, נשיאת נשק שלא כדין וגרימת תקלה ציבורית ובגין כל אלה נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת
העונש נדחה. למערער אין הרשעות קודמות, הוא בעל כשרונות רבים ועד לביצוע עבירות אלה לא היו בעיות עם תיפקודו. ניתן להגיד שמעשי העבירה היו מעשי שטות שלא נעשו כדי להשיג טובת הנאה אישית, אלא כדי לתת פורקן לדמיונו של המערער ולהבליט את חשיבותו. בפני ביהמ"ש המחוזי הובאו חוות דעת על אישיותו של המערער והתברר שהוא זקוק לטיפול וכן הובאו ראיות ששיבחו את מסירותו למילוי תפקידו בצבא. מאידך, את העבירה של גרימת תקלה ציבורית עבר בנסיבות חמורות ביותר. היה זה בתקופה שהמשטרה עסקה בחיפושים אחרי חוטף הילד אורון ירדן ואז המערער התקשר עם תחנת השידור "קול השלום" מספר פעמים והתחזה כחוטף הילד וסיפר סיפורי בדים על מקום הימצאו של הילד וכו'. לולא הנסיבות המקילות מן הראוי היה להטיל עונש מאסר לתקופה יותר ארוכה. אכן המערער זקוק לטיפול אך אין די בכך כדי לגרום להפחתת העונש שאינו חמור כלל בהתחשב בחומרת העבירות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, טירקל. עו"ד א. ברוכין למערער, עו"ד ד. שפילמשיב. 16.4.81).
ע.פ. 625/80 - אבי סיני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מרמה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת מרמה בכך שמכר מכונית למתלונן והציג את עצמו כבעלים השלישי של המכונית בעוד שלמעשה הוא היה כבר הבעלים החמישי ומספר העברות הבעלות לא נרשמו ברשיון הרכב. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 6 חודשים מאסר על תנאי וכן הטיל עליו קנס של 40 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי האמין למתלונן שהוא שאל במפורש את המערער אם הוא הבעלים השלישי של הרכב ושהלה ענה בחיוב, וכן קיבל ראיות כי יש הבדל במחיר בין מצב שבו המוכר הוא בעלים שלישי ובין מצב שהוא בעלים חמישי של הרכב. בכל הנ"ל אין להתערב. ניתן להסיק מנסיבות הענין כי נתלוותה כוונה פלילית לטענתו של המערער שהוא הבעלים השלישי. באשר לאחת העדויות לא קיבל ביהמ"ש את דברי העד כמיקשה אחת. היו דברים בהם לא הסתמך על דברי העד והיו קטעים בהם העדיף את דברי העד על פני עדות המערער. ביהמ"ש רשאי היה לנקוט דרך זו של ייחוס משקל שונה לקטעים שונים של אותה עדות ובלבד שניתן למצוא יסוד סביר להבחנה בה מאבחן ביהמ"ש בין חלקי העדות. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. הסניגור טען נגד הפעלת סעיף 3 לחוק העונשין שעל יסודו נגזר למערער קנס בסך 40 אלף ל"י, באשר לטענתו לא נגרם כל נזק למתלונן כי הרכב נמכר במחיר סביר ולא היתה טובת הנאה למערער. טענה זו אין לקבל מאחר והיו ראיות לפני ביהמ"ש המחוזי על ההפרש במחיר הרכב שנוצר עקב ריבוי בעלים. לענין גרימת נזק ממון או השגת טובת הנאה קובעת הכוונה והתוצאה המיידית של ביצוע העבירה ולא ההתפתחות הסופית.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. אלעד למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 6.4.81).
ע.פ. 735/80 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות התפרצות וסחיטה באיומים (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירות של התפרצות וגניבה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, וכן הורשע בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428(א) לחוק העונשין ובשל עבירה זו נדון ל-4 שנות מאסר שמתוכן שנתיים מאסר בפועל המצטבר למאסר האחר. הערעור על ההרשעה בעבירת הסחיטה נדחה ועל מידת העונש נתקבל שכן המערער הואשם בעבירה לפי
הרישא של סעיף 428(א) הקובעת עונש המקסימלי של 3 שנים מאסר בלבד. לפיכך שונה העונש בגין עבירת הסחיטה והועמד על 3 שנות מאסר שמתוכן שנה וחצי מאסר בפועל מצטבר למאסר האחר.
עבירת הסחיטה ראשיתה בשריפת מכוניתו של סוכן ביטוח בבאר שבע. החשד נפל על אחד סרוסי והוא העיד במשטרה כי המערער דרש ממנו שיפצה את סוכן הביטוח בסכום של 10 אלפים ל"י בגין שריפת המכונית, אך הוא סרוסי סירב באשר לטענתו לא הוא ששרף את המכונית. כאשר הובא המערער לדין חזר בו סרוסי מאמירתו במשטרה. בביהמ"ש אמר "לא ידעתי מה אני אומר אבל אני לא אומר שזה לא נכון. אם זה כתוב בהודעתי במשטרה יכול להיות שאמנם מה שכתוב שם הוא נכון ויכול להיות שזה גם לא נכון...". ביהמ"ש המחוזי הסיק עפ"י התנהגות העד כי הוא פוחד וכי אמרתו למשטרה היתה אמרת אמת. אי לכך הפעיל את ההוראה החדשה של סעיף 10א לפקודת הראיות שלפיו ניתן לקבל כעדות אמרה במשטרה וכן מצא ראיות נוספות לחיזוק האמרה ועל יסוד אלה הרשיע את המערער. לענין זה נדחה הערעור.
לטענת הסניגור לא היה מקום להפעיל את סעיף 10א מפני שסעיף זה נכנס לתוקפו לאחר ביצוע העבירה. לטענתו היתה בכך הפעלה רטרואקטיבית של הוראה חדשה זו. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מן הטעם שסעיף 10א לא שינה את הדין המהותי אלא את דיני הראיות בלבד ובדרך כלל יש להוראות שבדיני הדיון ובדיני הראיות תחולה רטרואקטיבית אם ההליכים שבהם מופעלת ההוראה החדשה מתקיימים אחרי חקיקתה. הסניגור טען כי ההוראה החדשה חוללה שינוי מהותי בזכויות הנאשם ושללה ממנו את זכות החקירה הנגדית שחשיבותה הרבה הודגשה בפסיקה. יש לדחות טענה זו. ראשית, אין זה נכון, לפחות מבחינה פורמלית, שניטלה מן הנאשם זכות החקירה הנגדית שהרי העד הופיע בביהמ"ש והסניגור יכול היה לחקור אותו חקירה נגדית כדי להוכיח שהאמרה למשטרה היתה אמרה כוזבת. שנית, אין לומר על הוראה זו שהיא משנה זכויות מהותיות של הנאשם. ההוראה החדשה אינה אלא שינוי שבדיני הראיות גרידא, ובנידון זה אין כל זכות קנויה בידי העבריין שלא תוכח אשמתו אלא באותה דרך שהיתה נהוגה בשעת עבירתו.
אשר לטענה שלא הובאו ראיות מספיקות כדי לחזק את האמרה שנתקבלה כראיה, כדרוש לפי סעיף 10א (ד) לפקודה - כוונת המחוקק היתה לאו דוקא לראיות סיוע כדקדוקיה אלא גם למשהו פחות מזה. בהערכת הראיות לחיזוק האמרה יש לזכור את החששות האופפים את הדרך החדשה להגשת האמרה כראיה. קיים חשש שמא יש לעד מניע לסבך את הנאשם באישום פלילי כדי לגולל את האשמה מעל עצמו או ברגשי נקמנות. חששות אלה חייבים להיות לנגד עיני ביהמ"ש כשהוא בא לשקול את משקל הראיות שבהן מבקשת התביעה לחזק את האמרה שנתקבלה. ברם, כאמור אין צורך בראיית סיוע דוקא כהגדרתה הטכנית בפסיקה. בעניננו, הובאו ראיות ממשיות לחיזוק אמרתו של סרוסי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 27.4.81).
ע.פ. 653/80 - ארנה אופנהיים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות, גניבה ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה עפ"י הודאתה ב-45 עבירות של פריצה לדירות וגניבה מתוכן, ובעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזאת במשך זמן קצר של חודשיים בתחילת 1980. עם מעצרה הודתה המערערת מיד בכל העבירות. היא נדונה ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים
מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנתיים וחצי. המערערת נולדה והתחנכה בקיבוץ ולאחר סיום שירותה בצה"ל יצאה להולנד שם באה במגע עם עולם הסמים. לאחר שובה ובהיותה כבר מכורה לסמים התקשרה עם הנאשמים האחרים והסתבכה בעבירות כשהיא נגררת אחרי אחד הנאשמים על רקע רומנטי. הסניגור ציין את העובדה שביצעה את העבירות מתוך היגררות על רקע סמים כאמור, וציין גם כי חלקה במעשה ההתפרצות היה פסיבי יותר מאשר המשתתפים האחרים, וכן קובל הסניגור כי העונש שהוטל על המערערת אינו עומד ביחס מתאים לחלקה במעשים בעיקר לעומת משתתפת אחרת שאף היא נאשמה באותו תיק ועליה נגזרו רק 15 חודשי מאסר. אין לומר כי העונש מוגזם בהתחשב במספר הרב של העבירות, גם כשמתחשבים בחלקה הפסיבי יותר של המערערת במעשים. אשר לעונש הקל שהוטל על הנאשמת האחרת הרי ההסבר לכך מצוי בגוף גזר הדין. עם כל הנטיה לשמור על אחידות העונשים ביחס לנאשמים באותן פרשיות הרי נסיבות אישיות ועברו של כל נאשם נבחנים ביחס לכל נאשם. מבחינה זו לא היה מקום להתערב בעונש. ברם לפי דו"ח שרות המבחן ישנה התקדמות אצל המערערת לקראת שיקום ובהתחשב בסיכוי זה הוקל במקצת העונש כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד לידסקי למערערת, עו"ד ד. שפי למשיבה. 16.4.81).
ע.פ. 737/80 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות על סעיפים 347(ב) ו-354(א) לחוק העונשין ובנסיון לבצע עבירה על סעיף 354(א) הנ"ל ובשל מעשים אלה נגזרו למערער 4 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשים שבהם הורשע המערער בוצעו כלפי בנותיו הקטינות, אחת ילידת 1962, לגביה עשה המערער את המעשים המיוחסים לו החל משנת 1971, השניה ילידת 1968, לגביה ביצע המערער את עבירותיו החל משנת 1974, והנסיון לבצע עבירה בוצע ב-1979 כלפי הבית השלישית שהיא ילידת 1970. המדובר במעשים שנמשכו זמן רב ואשר הנזק לקורבנות עלול להיות רב ביותר. הסניגור טען כי ביסוד המעשים מונח היעדר שליטה חלקי של המערער בדחפיו המיניים כפי שעולה מחוות דעת רפואית. שהוגשה לביהמ"ש. אין ספק כי רק אדם מופרע יכול לבצע מעשים מזעזעים כגון אלה שביצע המערער, אך אין כל ראיה כי המופרעות הגיעה כדי מחלת נפש. המערער הוא אישיות עם הפרעות בהתנהגות אך הוא נושא באחריות על מעשיו, לא רק שלא נתקיימו לגביו הכללים הפוטרים מאחריות פלילית בשל אי שפיות, אלא בהיעדר הוכחה על פסיכוזה הוא גם נושא באחריות פלילית כאשר איננו שולט בדחפיו.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. ליכט למערער עו"ד ח. לירן למשיבה. 7.4.81).
ע.פ. 34+35/80+22 - סלומון ביטון וחיים ביטון נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלוננת היתה תלמידה בסמינר ליד חיפה והכירה את המערער חיים ביטון. הוא הציע לה לנסוע עימו לחיפה כדי לסעוד שם במסעדה. בהיותם בחיפה הציע המערער לנסוע לדירת אחיו הנשוי, סלומון ביטון, בטירת הכרמל כדי לאכול שם ארוחת ערב והמתלוננת הסכימה לכך. האשה הכינה ארוחת ערב ולאחר מכן חזו בטלויזיה. בשעה 8 וחצי בערב כאשר המתלוננת הביעה רצונה לחזור לסמינר נעל חיים ביטון את דלת הדירה ודרישות המתלוננת לאפשר לה לצאת משם לא
הועילו, וכן פניותיה לאח סלומון ולאשתו לא נענו. באין ברירה ביקשה המתלוננת ללון בחדר השינה יחד עם אשתו של סלומון, אך גם לכך נענתה בסירוב והוצע לה ללון בסלון יחד עם חיים ביטון. המערער חיים דרש מהתלוננת לשכב עמו וכשסירבה סטר לה על פניה והמשיך להכותה כשהיא צעקה. לקול הרעש יצא סלומון מחדר השינה ועל תלונתה של המתלוננת הציע לה סלומון שתשכב עם חיים ואחרי זה גם הוא סלומון, ישכב עמה. כשאיימה לצעוק סגר סלומון את החלון. סלומון שוב עזב את הסלון וחיים בעל אותה נגד רצונה. אחרי כן בעל אותה גם סלומון תוך איום בסכין גילוח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלוננת ודחה את גירסת האחים שבעלו אותה בהסכמתה, הרשיע את המערערים באינוס בנסיבות מחמירות, ודן אותם ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ראייה מסייעת לעדות המתלוננת מצא ביהמ"ש המחוזי במצבה הנרגש של המתלוננת כששבה לסמינר וכן בעובדה שבפיג'מה שניתנה לה ע"י אשתו של סלומון, נתלש בכח הכפתור העליון של החולצה, ועובדה זו מתאימה לעדות המתלוננת כי חיים סלומון הפשיט אותה בכח. ראייה נוספת מצויה בנעילת הדלת לפניה, עובדה שאינה שנויה עוד במחלוקת ופירושה כליאת המתלוננת בדירה לקראת ביצוע זממם של המערערים. אשר למידת העונש - עבירות האינוס בוצעו ע"י השניים בזה אחרי זה כשהמתלוננת חסרת אונים. מן הראוי להטיל עונשים מרתיעים על מעשי הפקרות כאלה וההתחשבות במשפחות המערערים הסובלות ממאסרם הממושך של המערערים חייבת לסגת בפני הצורך להגן על ערכי מוסר בסיסיים שהתרופפו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד מ. מנשה וא. מלר למערערים. עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 12.4.81).
ע.פ. 746/80 - אליהו דרעי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סחיטה (הערעור נדחה).
המערער היה אסיר בכלא שטה יחד עם המתלונן. בשתי הודעות לקצין המודיעין של בית הכלא סיפר המתלונן שהמערער דרש ממנו פיצוי של 700 אלף ל"י, משום שבהליך פלילי נגד המתלונן סיבך גם אחרים, ואם לא ימלא אחרי דרישה זו יוצא לפועל גזר דין מוות שכבר הוחלט עליו. המערער הועמד לדין בגין עבירה של סחיטה באיומים. בעדותו בביהמ"ש שינה המתלונן את גירסתו וסיפר כי רצה להיות שותף בסטקייה של אבי המערער ולפיכך פנה למערער וזה קיבל את ההצעה אם ישקיע המתלונן 700 אלף ל"י. ברם, כך העיד המתלונן, לפתע נתקל בפחד משום שהסכום גדול ועל כן המציא את הסיפור על הסחיטה בפני קצין המודיעין. המתלונן נחקר על גירסתו החדשה ועל נסיבות מסירת ההודעות לקצין המודיעין וביהמ"ש שקל את שאר העדויות והראיות שבאו בפניו והחליט כי נתקיימו בהודעות כל התנאים לקבילותן כמפורט בסעיף 10א' לפקודת הראיות, וכי אין ספק שתוכנן של ההודעות משקף את העובדות כהווייתן, והרשיע את המערער בעבירה שבה הואשם. הערעור נדחה. ביסוד קביעתו של ביהמ"ש המחוזי שדחה את גירסת המתלונן בביהמ"ש מונחת שאלה של מהימנות המסורה כמקובל וכרגיל לערכאה הדיונית ובנוסף לכך גם ההגיון הפשוט תומך במסקנה האמורה. אילו מדובר היה בהצעה עסקית שיזם המתלונן לא היה לו כל יסוד לפחד וכן ניתן היה לצפות שהמערער יעלה את הגירסה בהזדמנות הראשונה, אך למעשה העלה אותה רק בשלב ההגנה במשפט. אין זאת אלא שהמתלונן הגה ראשון את הרעיון והוא, המערער, נאחז בו כעוגן הצלה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת ש. לוין בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גב' י. עשבילמערער, עו"ד ד. קרבל למשיבה. 13.4.81).
ע.פ. 696/80 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של הריגה, שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה בתקופת פסילה וללא תעודת ביטוח ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-18 חודשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. שירות המבחן לנוער הציע להאריך למערער תקופת מאסר על תנאי של שבה שתלויה ועומדת נגדו וכן תקופת שלילת רשיון הנהיגה ולהטיל עליו קנס אך לא לשלוח אותו לבית הסוהר. מדובר בעבירות שבוצעו כאשר המערער היה בן 16 וחצי ושליחתו למאסר לתקופה ניכרת עשויה לדרדרו לעולם הפשע. מאידך, מהוות העבירות שביצע מעשה מובהק של בריונות שהביא להריגתה של אשה ולפציעתם של 3 אנשים. לנוכח התוצאות החמורות של העבירה ואופיה ולנוכח העובדה שלמערער הרשעה קודמת, אין לקבל את המלצת שרות המבחן ואף כי המערער עומד לפני גיוסו אין להימנע מלהטיל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של ממש. העונש שגזר ביהמ"ש המחוזי אינו חמור כלל ולא היה מקום להתערב בו אילמלא חלפו בינתיים 17 חודשים מיום ביצוע העבירה ו-8 חודשים מיום גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי. בינתיים הסתדר המערער בעבודה קבועה. בנסיבות אלה ניתן להקל עם המערער ולהעמיד את המאסר בפועל על 12 חודשים.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד ש. מרקוס למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 24.3.81).
ע.פ. 907/80 - חמד אבו שאח ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים ביצעו שוד כלפי נהג אוטובוס, איימו עליו באקדח ובסכין ונטלו ממנו 8,500 ל"י ומסמכים שונים. ביהמ"ש המחוזי גזר לשניים מן המערערים 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי ולשניים מן המערערים 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור וכן שירות המבחן המליצו להקל בעונש ואולם אין לקבל המלצה זו בשל אופי העבירה בה מדובר, היינו שוד מזויין, עבירה אשר תדירותה וריבוייה מדאיגים לא במעט ואין להתעלם מן הגורם המרתיע.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נדב חלד למערער, עו"ד גב' ד. וקסלר למשיבה. 8.4.81).
ע.פ. 904/80 - אליהו פנחס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כמוכר במשביר המרכזי והוא גנב במקום עבודתו 3 מכסחות דשא ששווין 17 אלף ל"י ושלושה מסורים שערכם 15 אלף ל"י. הוא נדון ל-3 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 2,500 שקלים והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש כי כל המאסר יהיה על תנאי שכן מדובר על כשלון חד פעמי וראשון ואין בעונש מאסר של 3 חודשים כדי להשיג אפקט מרתיע מבחינה ציבורית וגם מבחינת המדיניות העונשית הנכונה צריך היה לגזור את כל תקופת המאסר באופן מותנה. אין לקבל טענות אלה. המערער מעל באמון מעבידו ושלח ידו ברכוש שבא אליו במסגרת עבודתו ואין לומר כי תקופת המאסר בפועל חמורה יתר על המידה. ביהמ"ש התחשב בחרטתו של המערער והיעדר הרשעות קודמות וכן בעובדה שחלק מסויים מן הגניבה הוחזר למעביד. גניבה ממעביד היא עבירה שתדירותה אינה מועטה ומן הנכון להטיל עונש מאסר בפועל כגורם הרתעתי.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. רפאל למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 9.4.81).
ע.א. 769/80 - יעקב רודיטי נגד דפנה ואורית רודיטי
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות).
ענינו של ערעור זה פס"ד מזונות שניתן נגד המערער לטובת שתי בנותיו המשיבות בעקבות הסכם גירושין בינו לבין אשתו. לפי ההסכם נמכרה דירת בני הזוג והוקמה קרן לטובת הילדים הקטינים שתחולק ביניהם כשיגיעו לגיל מסויים, ובינתים יכול האב למשוך מתוך כספי ההצמדה והרי- בית של הקרן את כל סכום המזונות שצריך יהיה לשלם לילדים, וכן נקבע סעיף שיפוי של האם לטובת האב במקרה של תביעה למזונות בסכום העולה על זה שהוסכם בהסכם. האם, כאפוטרופוס של הקטינות, תבעה הגדלת סכום המזונות וביהמ"ש המחוזי העלה את סכום המזונות וחייב את האשה להשתתף בחלק מסכום המזונות, בהתחשב במידת ההשתכרות של הצדדים אך לא מכח הסכם השיפוי שכן בהודעת צד ג' של האב הוא ביקש לחייב את האם מדין צדקה או מכל דין אחר, ולא הזכיר את הסכם השיפוי. ברם, מכיון שהסכם השיפוי הוגש קבע ביהמ"ש העליון שלמרות שהדבר לא נטען במפורש בהודעה לצד ג' ניתן להסתמך על הסכם השיפוי כדי לדון בחיוב של האם על יסוד הסכם השיפוי. לגופו של ענין הגיעו השופטים שמגר וטירקל לכלל מסקנה שיש להפחית במידת מה את סכום המזונות ולחייב את האשה בתשלום מלוא סכום השיפוי, אך לא עתה אלא לאחר שהילדים יגדלו, כדי שלא לפגוע בכוחה של האם לזון את הילדים. השופט בייסקי סבר שאין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לא באשר לסכום המזונות ולא באשר לשיעור סכום השיפוי שהאם חוייבה בו.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. עו"ד א. מולודיק למערער, עו"ד פ. קניר למשיבים. 30.4.81).
ע.א. 791/80 - צבי שיאון נגד אביבה שיאון ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות לבתו הקטינה בשיעור של 9500 ל"י החל ממאי 1980 צמוד למדד. הערעור על גובה הסכום נדחה. המערער עובד במשרד הבטחון בתפקיד מאבטח, שוהה רבות בחו"ל וזוכה נוסף לשכרו לדמי אשל המשולמים במטבע חוץ. באשר לתקופת הגשת התביעה קבע ביהמ"ש כי המערער משתכר נטו בין 10 ל-12 אלף ל"י וכן דמי האשל ששיעורם נע בין 175 ל-470 דולרים לחודש. ביהמ"ש העליון דחה את טענת המערער כי אין לקחת בחשבון את סכום דמי האשל. ביהמ"ש המחוזי תרגם את סכום הדולרים ללירות ולטענת המערער אין לעשות חישוב זה מאחר שסכום הדולרים הוא מוציא בחו"ל עפ"י יוקר המחיה וכח הקניה דשם. ברם אין נפקא מינה אם הדולרים מוצאים בארץ או מחוצה לה. הכנסת המערער אינה מתמצית בסכומים המצויינים בתלוש המשכורת, למערער הכנסה העולה על משכורתו ואם עליו לפרנס את בתו הקטינה שנשארה בידי האם המגדלת אותה ודואגת למדורה ולשלומה הרי עליו להפריש מהכנסתו לסוגיה את הסכומים הדרושים לצרכיו ההכרחיים של הקטין גם אם פירוש הדבר צימצום מה בהוצאותיו הדולריות.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב. הוכמן למערער, עו"ד מ. מרכוס למשיבים. 6.4.81).
ע.א. 588/80 - גאולה ארואטי נגד משה ארואטי
*מזונות (הערעור נדחה).
בהסכם גירושין בין הורי המערערת הוסכם בשנת 1975 כי המשיב ישלם למערערת מזונות 1500 ל"י לחודש. לאחרונה פנתה המערערת לביה"ד
הרבני וביקשה להגדיל את מזונותיה, הענין הגיע לביה"ד הגדול ושם התחייב המשיב מרצונו להוסיף למערערת מינואר 1979 500 ל"י לחודש, היינו 2000 ל"י לחודש וכך נפסק. עתה פנתה המערערת לביהמ"ש וביקשה פס"ד הצהרתי כי הסכום שעליו הוסכם בהסכם הגירושין צמוד למדד יוקר המחייה מיום עשיית ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה. משהביאה המערערת את ענין המזונות לביה"ד הרבני והמשיב לא חלק על סמכות ביה"ד קנה ביה"ד לעצמו סמכות לדון בנושא זה ואין המערערת יכולה עתה לפנות באותו נושא עצמו לביהמ"ש המחוזי, תהיה צורתה הפורמלית של הפניה אשר תהיה - בקשה להגדלת המזונות או בקשה לפירוש הסכם שנעשה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ב. אבולוף למערערת, המשיב לעצמו. 27.4.81).
ע.א. 526/80 - דוד רחמים נגד ניסים רחמים
*מזונות (הערעור נדחה).
בין הורי המערער מתנהלים הליכים משפטיים בפני ביה"ד הרבני ובכללם היתה תביעת מזונות של האם לכיסוי הוצאות המערער. בנוסף לכך הוגשה תובענה מפורשת של המערער נגד המשיב אף היא בביה"ד הרבני וימים ספורים לפני שהגיעה תובענה זו לבירור פסק ביה"ד בתובענה אחרת שבו תבעה האם את המזונות עבור המערער. כאשר הגיעה התובענה של המערער עצמו לדיון היפנה בית הדין להחלטתו האמורה שניתנה ימים ספורים קודם לכן. סכום המזונות שנפסק שם היה 600 ל"י לחודש. לאחר מכן פנה המערער לביהמ"ש ותבע מזונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה מאחר וקיים פס"ד למזונות בענינו של המערער שניתן בביה"ד הרבני על יסוד ההתדיינות בין המערער לבין אביו שלא במסגרת ההתדיינות בין ההורים. הערעור נדחה. לבית הדין הוגשה תובענה מטעם המערער ובשמו וביה"ד הכריע בענין מבלי לקיים דיון מפורט בתביעה מאחר וימים ספורים קודם לכן פסק בענין מזונות אלה. החלטת בית הדין המפנה את הצדדים לתיק הקודם איננה החלטה מינהלית פנימית, אלא יש בה מעין הליך של איחוד הדיון ופריסת ההחלטה בדבר שיעור המזונות על שני התיקים גם יחד. מי שפונה לבית הדין בתביעת מזונות איננו יכול לאחר מכן לפנות באותו ענין ממש לביהמ"ש המחוזי, שהרי לא יתמו דיונים והתדיינויות אם כל ענין יגיע להכרעה שיפוטית בשתי מערכות המשפט גם יחד.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. צברי למערער, עו"ד א. שבירו למשיב. 6.4.81).
ע.א. 868/80 - יוסף גיגי נגד גליה גיגי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
שלושת המשיבים הם ילדיו הקטינים של המערער כבני 6,7 ושנה. המערער הינו בעל עסק עצמאי לייצור דוודים והאם אינה עובדת. טענת המשיבים היתה כי הכנסת המערער בעת הגשת התובענה הגיעה ל-50 אלף ל"י לחודש ובעת הדיון דובר על 100 אלף ל"י לחודש. המערער הגיש העתק דו"ח שהגיש למס הכנסה שלפיו השתכר 13 אלף ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער וסבר כי לאור דרכי הפרסום של עסקו, אופיו של המפעל, מספר העובדים שבו ועוד, אין לקבל את הטענה כי מדובר בעסק כושל. ביהמ"ש הסיק על הכנסות המערער גם מן העדות של אשתו שאמרה כי הוא חוזר הביתה מאוחר בלילה וכי בערבים הוא מבלה ולדעת ביהמ"ש המחוזי בילויים כאלה עולים כסף ומכאן סיוע לכך שאין הכנסותיו זעומות. על יסוד אלה הועמד שיעור המזונות על 14 אלף ל"י לחודש צמוד למדד נובמבר 1979. הערעור נדחה. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מעוגן
בממצאים שנקבעו על יסוד טענות האשה, וכולל ענין הבילויים של המערער. אין ספק כי הקושי בקביעת הערכות מדוייקות יותר נובע מן הטענות הבלתי אמינות של המערער כי הרחיק לכת וטען שהשתכר במשך כל שנת 1979 100 אלף ל"י ברוטו בלבד. בעיקרו של דבר הוערכה הכנסתו של המערער על יסוד טיב עיסוקו ולא נסמכה על נתונים מספריים מדוייקים. טענות המערער יש בהן כדי להצביע על כך שהערכתו של ביהמ"ש המחוזי נוטה לצד הגבוה, אך אין בכך בלבד כדי ליצור עילה להתערבות במסקנותיו, כאשר העובדות כפי שהוצגו על ידי המערער אינן אמינות ובלתי סבירות על פניהן. אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בסכום המזונות רק בשל כך שהוא היה נוטה לפסוק סכום נמוך במידה מסויימת אילו הוא היה דן בענין מעיקרו.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערער, עו"ד א. בן דרור למשיבים. 6.4.81).
ע.א. 522/79 - סודילה ג'ודי נגד סלים סמיר
*הגנת הדייר לדיירת משנה (הערעור נדחה).
המערערת הינה דיירת מוגנת בדירה בת 4 חדרים. באפריל 1969 נעשה חוזה שכירות שלפיו השכירה המערערת למשיב בהשכרת משנה לשנה אחת "שני חדרים ושירותים לצורך השימוש בהם כסלון מספרה לגברות". בימ"ש השלום נתן צו פינוי נגד המשיב ואילו ביהמ"ש המחוזי מצא כי המשיב הוא דייר מוגן בתור דייר משנה. הערעור נדחה. לטענת המערערת כי השכירות נעשתה אחרי המועד הקובע לצורך סעיף 10 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), דהיינו אחרי 20.8.68 והמשיב לא שילם דמי מפתח בעד ההשכרה - ביהמ"ש המחוזי דחה את הטיעון הזה משני טעמים: כי המערערת עצמה החזיקה והיתה זכאית להחזיק בדירה כולה בתאריך הקובע ועל כן יוצא הענין מגדר תחולת סעיף 10; והטעם השני, שלמשיב לא הושכרה "יחידה בפני עצמה" כאמור בסעיף 13 של החוק, כי לא נתמלא תנאי שהיחידה תכיל מטבח נפרד. אין לקבל את הטענה כי המערערת לא השתמשה בפועל בדירה לפני השכרת המשנה ולכן חל סעיף 10, שכן המערערת החזיקה בדירה כולה ושילמה עבורה דמי שכירות לבעל הבית ועל כן לא חשוב אם נעשה שימוש בפועל בחדרים ואם לאו. אשר למטבח הנפרד - מעיד חוזה השכרת המשנה עצמו שלא הושכר למשיב מטבח נפרד ועל כן אין לקבל את הטענה כי לא הוכח ששני החדרים שהושכרו לא היה להם מטבח.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד בהיג' תמימי למערערת, עו"ד מרגריאן למשיב. 27.4.81).
ע.א. 702/79 - רם ורדי נגד יוסף יוסיפוף ומגדל חברה לביטוח
*אחריות בנזיקין בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים ברק ולוין כנגד דעתו החולקת של השופט מ. כהן).
המערער נסע על אופנוע ברחוב מודיעין מכיוון גבעתיים לרמת גן וכשהתקרב לרחוב מעלה השחר המסתעף מרחוב מודיעין ימינה הגיחה ממולו מכונית נהוגה בידי המשיב ופנתה שמאלה לכיוון רחוב מעלה השחר וגרמה לתאונה שבה נפגע המערער. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים אחריות של 75 אחוז לתאונה ועל המערער 25 אחוז וחייב את המשיבים לשלם למערער את סכומי הנזק המיוחד וכן סכום של 60 אלף ל"י בעד כאב וסבל ו-150 אלף ל"י כפיצוי גלובלי בעד הפסד השתכרות. הערעור על ייחוס רשלנות תורמת למערערת נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ולוין, בפסק דין מפי השופט לוין, כנגד דעתו החולקת של השופט מ. כהן ובאשר לסכומי הנזיקין נדחה הערעור פרט לענין הריבית. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי חנה מימין כיוון נסיעתו של המערער טנדר שיצא ממפרץ חניה והחל לנסוע לכיוון רחוב
מעלה השחר, הטנדר הסתיר לפני המשיב את מציאותו של המערער שנהג אחרי הטנדר ולדעת השופט צריך היה המערער, בנוסעו מאחורי הטנדר, לצפות אפשרות שמא יבוא רכב מהכיוון הנגדי שפניו מועדות לרחוב מעלה השחר. אין לקבל גישה זו של ביהמ"ש המחוזי, קבע השופט לוין. השופט לא אמר מה צריך היה המערער לעשות כדי למנוע את התאונה. אם כוונת השופט היתה שעל המערער היה לעצור את אופנועו כליל מחשש שמא יגיח רכב ממול - הרי שבכך טעה. רחוב מודיעין הוא עורק תחבורתי עמוס והטלת חובת עצירה בנסיבות אלה על הנוסע בו היתה עשויה להביא לתקלה בתנועה. מאידך אם סבר השופט כי על המערער היה להאט את מהירות נסיעתו בנסיבות הענין - הרי בכך צדק, אך לא הוכח כלל שהמערער נהג במהירות העולה על המהירות הסבירה בנסיבות הדרך. להיפך, הוכח שהוא נסע באיטיות רבה. מאחר שעל המשיבים להראות קיומה של רשלנות תורמת מצד המערער הרי הם לא עמדו בנטל המוטל עליהם.
אשר לסכום הפיצויים - הראיות הובאו בפני ביהמ"ש כ-4 שנים לאחר התאונה וביהמ"ש סבר כי למרות שנגרמה למערער נכות פיזית של 15 אחוז הרי הנכות לא הסבה לו פגיעה תיפקודית. כיון שכך אין לומר שהסכומים שנפסקו למערער נמוכים עד כדי הצדקת התערבות ביהמ"ש שלערעור. אין גם לקבל את הטענה כי ביהמ"ש צריך היה לתת דעתו על שיעור הפיצויים שהיו נפסקים לניזוק בנסיבות דומות לפי חוק הפיצויים (נפגעי תאונות דרכים), שיעור העולה על מה שנפסק, שכן הקריטריונים לענין שומת הנזק שנקבעו לפי החוק האמור אינם זהים לאלה שיש לנקוט בהם לגבי תאונות שאירעו לפני תחילת החוק ואין להקיש מאלה על אלה. בענין אחד יש לתקן את פסה"ד והוא על ידי חיוב המשיבים לשלם למערער ריבית בשיעור של 3 אחוז מיום התאונה על הסכום של 60 אלף ל"י שנפסק בעד כאב וסבל.
השופט מ. כהן הסכים לתיקון בענין הריבית אך סבר שאין להתערב בענין תרומת הרשלנות.
(בפני השופטים: ברק, לוין, מ. כהן. עו"ד ד. אלדור למערער, עו"ד גב' י. וולפיילד למשיבים.9.4.81).
ע.א. 258/80 - אבו סאלח ואח' נגד סלמאן וציון, חברה לביטוח
*העלאת טענה עקב "שינוי חזית" (ערעור על פסק דין חלקי - הערעור נדחה).
המערערים נפגעו בתאונת דרכים ותבעו את נהג הרכב שהסיעם ואת ציון חברה לביטוח. זו התגוננה בטענות שונות אך במהלך הדיון הועלתה הטענה כי למעשה נהג בטנדר אחיו של המבוטח שלא היה לו רשיון נהיגה ולפיכך אין פוליסת הביטוח תופסת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד חברת הביטוח מן הטעם הנ"ל והערעור על כך נדחה. אכן בכתב ההגנה לא טענה חברת הביטוח את הטענה האמורה, אלא הסתמכה על טענות הגנה אחרות, ואולם היה שינוי חזית בעת הדיון באשר לזהותו של הנוהג, ולא זו בלבד אלא שכאשר חברת ציון ביקשה לתקן את כתב ההגנה הודיע ב"כ המערערים כי אין צורך בתיקון ההגנה ואם ירצו להביא ראיות בענין מי שנהג ברכב אין מניעה לכך. עתה טוענים המערערים כי שאלת זהותו של הנהג לא הועלתה בכתב ההגנה ואולם כאמור היתה הרחבת החזית לשאלת זהות הנוהג ולפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד צ. לוטן למערערים, עו"ד י. כהנא לחברת הביטוח. 14.4.81).
ע.א. 619/79 - אפרים סילג'י נגד עזבון המנוח בלה האן
*שימוש ביפוי כח בלתי חוזר למכירת דירת (הערעור נדחה).
המנוח היה אדם ערירי ובהיותו בגיל זיקנה נקשרו קשרי ידידות בינו ובין המערער, אפרים סילג'י, שהיה שכנו במושב קדרון. לאחר מכן רכש המנוח דירה בגדרה ועבר לשם. המנוח הבטיח להעביר את הדירה כמתנה למערער ובלבד שתישמר למנוח זכות מגורים בדירה וגם זכות למכור אותה בחייו ולעשות בה עיסקות אחרות כרצונו. הדברים גובשו בשני מסמכים שהוכנו ע"י עו"ד ועליהם חתם סילג'י. מסמך אחד הינו תצהיר של סילג'י כי המנוח עומד להעביר לו את הדירה ללא תמורה ולמנוח תישאר זכות מגורים בדירה למשך כל ימי חייו ויוכל למכור את הדירה אם ירצה בכך. השני הוא יפוי כח מיוחד ובלתי חוזר למנוח שלפיו הוא רשאי להעביר את הדירה ולמוכרה לפי ראות עיניו. הדירה הועברה על שמו של המערער בפנקסי הרישום ללא תמורה. לאחר מכן נוצרו יחסי ידידות בין המנוח ובין שכנים לדירתו החדשה. המנוח התכוון לעבור לבית אבות והחליט להשתמש ביפוי הכח מסילג'י למכירת הדירה לאחד השכנים. המנוח עשה הסכם עם הקונה ופנה לביהמ"ש לקבלת הצהרה כי יפוי הכח שנתן לו המערער הינו בתוקף. לפני שההמרצה באה לדיון נפטר המנוח. ביהמ"ש נתן את ההצהרה שיפוי הכח בתוקף וכן שהמנוח היה רשאי למכור את הדירה וכי החוזה שנעשה הוא חוזה מחייב. הערעור נדחה. מתעוררת שאלה אם העיסקה שעשה המנוח עם המערער לא היתה בטלה מלכתחילה בהיותה מתנה שהוקנתה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, ועיסקה כזאת ניתן היה לעשותה רק בדרך צוואה. ברם, מכיון שהמשיב לא טען לבטלות העיסקה אין צורך לדון בכך. אם אכן העיסקה היתה תקיפה מלכתחילה, הרי כשם שהמתנה היתה תקיפה כך גם היפוי כח והתנאים שנתלוו למתנה, ולפיכך רשאי היה המנוח לעשות בדירה כחפצו בהתאם ליפוי הכח. אשר לטענת המערער כי חזרתו של המנוח מן המתנה שינתה את מצבו לרעה ומשום כך ההסכם שעשה למכירת הדירה בטל וזאת בהסתמך על סעיף 5(ב) של חוק המתנה - טענה זו מוטעית ביסודה כי סעיף 5(ב) של החוק דן בהתחייבות לתת מתנה ולא במתנה שהושלמה ע"י העברת הנכס בפנקסי הרישום.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ג. כפיר למערער, עו"ד ע. ליבאי למשיב. 9.4.81).
ע.א. 662/80 - אביבה אלון ואח' נגד אמנון אלון
*מזונות
(הערעור נתקבל בחלקו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למערערים, אשתו ושני ילדיו הקטינים, מזונות חדשיים של 15 אלף ל"י החל מיום 27.7.80. תביעת האשה היתה לסכום של 20 אלף ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב יכול לספק את צרכי המערערים אם כי יש לקבוע הסדר פורמלי כלשהו, כדי להניח דעתו של המשיב, כי הכספים אכן יוצאו לצורכי כלכלת הבית בלבד. בנוסף לסכומים הנ"ל חוייב הבעל ביתר הוצאות הבית ותשלום חובות כפי שהוא עשה עד כה. ביהמ"ש לא קבע את סכום ההוצאות האחרות, ובאשר לסכום שנפסק לכלכלת הבית קבע כי על האשה להשתמש בכסף למטרה הנ"ל בלבד ועליה להמציא קבלות ואישורים על הסכומים שהיא מוציאה. הערעור נתקבל בחלקו. אשר לטענה כי שיעור המזונות נמוך מדי - בכך אין ביהמ"ש שלערעור מתערב אלא אם נפלה טעות משמעותית בחישובים. מאידך אין לחייב את האשה לשמור קבלות ואישורים כי מערכת יחסים המושתתת על ביקורת חשבונות כגון זו יש בה כדי לגרום הכבדה וניכור נוספים בין הצדדים.
(בפני השופטים : שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. 6.4.81).