ע.א. 426/79 - סולל בונה בע"מ נגד מאיר מזרחי
*פיצויי נזיקין עקב תאונת עבודה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 513/77 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו)
המשיב עבד אצל המערערת כטרקטוריסט. במסגרת עבודתו נדרש ע"י מנהל העבודה לעלות על גג של קרון שהיה מוצב באתר הבניה כדי למתוח כבל של טלפון שהשתלשל מהגג והפריע לתנועה. המשיב טיפס על הקרון שגובהו היה למעלה מ-3 מטר, החליק ונפל.גגו של הקרון היה קמור ומצופה פח וביהמ"ש המחוזי סבר כי ע"י הוראתו למשיב לבצע את העבודה חשף מנהל העבודה את המשיב לסכנה של נפילה מן הגג מבלי לנקוט אמצעי זהירות למניעת סכנה זו. ביהמ"ש הטיל את מלוא האחריות על המערערת וקבע סכומי פיצויים שונים. ערעורה של המערערת הוא הן על סכומי הפיצויים והן על כך שביהמ"ש לא קבע רשלנות תורמת על המשיב ואילו המשיב מערער על סכומי הפיצויים השונים.
א. המסקנה בדבר הצורך לנקוט אמצעי זהירות נתמכה בעדות מפקח העבודה של משרד העבודה שקבע כי עבודה כגון זו יש לבצע בצורה מסויימת ויש לנקוט אמצעים למניעת סכנת נפילה והמדובר הוא בדרכים ואמצעים פשוטים למדי. אין לקבל את טענת המערערת כי בנקיטת צעדים כאלה יש משום הכבדה יתירה ומוגזמת כשמדובר בעבודה פעוטה ופשוטה. לא זו בלבד שדעתו של המומחה לא נסתרה ונמצאה סבירה, אלא שבשום פנים אין לקבל את הטענה כי אמצעי הזהירות שיש לנקוט עומדים ביחס שווה אל חשיבות או ערך העבודה שיש לבצע. מה שעומד למבחן הוא הסיכון שבו כרוך ביצוע העבודה ולא חשיבותה וערכה.
ב. אשר לטענה כי נפילה כזו עלולה לקרות לכל אדם לא רק במהלך העבודה - עובדה היא כי למשיב אירעה התאונה עקב ההוראה לבצע עבודה על גג הקרון בלי לנקוט אמצעי זהירות וסיכון זה היה טבוע באופי האירוע שבו נדרש לבצע את העבודה. יחד עם זאת, ומבחינתו של המשיב, לא היתה התוצאה הצפויה של נפילה וחבלה קרובה עד כדי כך שמחוייב היה לחרוג ממסגרת המשמעת ולהפר את ההוראה שניתנה לו ע"י הממונה עליו ולסרב לבצעה.
ג. עקב התאונה נגרמה למשיב נכות לצמיתות בשיעור של 38 אחוז, אין הוא יכול לחזור לעבודתו כטרקטוריסט והוא הצליח לעבור הכשרה בקורסים לעבודה אחרת והוא עובד עתה בעבודותיו האחרות. ביהמ"ש המחוזי חישב את נזקו של המשיב מבחינת הפסד השתכרות על יסוד ההנחה שהיה ממשיך לעבוד כטרקטוריסט אם כי לא בהכרח אצל המערערת. ביהמ"ש עמד על כך כי שכרו של טרקטוריסט בשוק הפרטי גבוה ב-50 אחוז לפחות על זה הקבוע בהסכם ההסתדרותי והפרש זה מהווה לגבי עובדים מסויימים כח משיכה להעדיף את השוק הפרטי. כמו כן גם אצל המערערת יש עובדים העובדים בתנאי קבלנות ומגיעים להכנסה הגבוהה בכ-50 אחוז לעומת זו שבמשכורת יציבה. מאידך יש יתרונות בתנאי עבודה אצל מעביד ציבורי הן בתנאים סוציאליים והן מבחינת הביטחון הכלכלי בתקופות שפל. אי לכך קבע ביהמ"ש המחוזי את אומדן הפסד ההשתכרות בהפרש שבין מה שמרויח היום המשיב לבין ההכנסה של טרקטוריסט שכיר בתוספת 20 אחוז בהתחשב באפשרות של מעבר לעבודה אצל מעביד פרטי. בשיקולים אלה אין יסוד להתערב.
ד. המערערת טענה כי מן הדין היה לגלם את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, שנוכו מסכום הפיצויים, על מנת להגיע להכנסה ברוטו ממקור זה, כשם שגם הפסד שכר מחושב על פי הכנסה משוערת ברוטו. ב"כ המערערת הסתפק בהזכרת טענה זו בלי לבססה ולנמקה וביהמ"ש העליון השיב על כך בקצרה בהפנותו אל ע"א 132/78 שפורסם בתקצירי סביר כרך י"ד עמוד 170. (באותו פסק דין נקבע כי פטור תקבולי נכות ממס הכנסה בא להיטיב עם הניזוקים ולא עם המזיקים ולפיכך הניכוי הוא התקבול נטו ולא כערך התקבול ברוטו. נ.ס.).
ה. מאידך יש לקבל את ערעורו של המשיב לענין גיל הפרישה החזוי בחישוב הפסד השתכרות בעתיד. ביהמ"ש העריך את ההפסד רק עד גיל 52, בסוברו כי בגיל זה ממילא היה נאלץ המשיב לזנוח עבודתו כטרקטוריסט ולהיקלט בעבודה אחרת. טוען המשיב שצריך היה לזכותו בהפסד השתכרות עד גיל 65 כמקובל בפסיקה אף לגבי מקצועות להם דרוש כח פיזי. אכן, למרות שעבודת טרקטוריסט מאומצת, הרי בהיעדר גורמים מיוחדים אין לקבוע את הגיל של 52 כסיום הפעילות במקצוע זה, וודאי לא במוסדות ציבוריים כמו המערערת. לפיכך נקבע כי המשיב ראוי להפסד השתכרות במקצועו זה עד גיל 60.
ו. מסכום הפיצוי המגיע למערער יש להפחית כאמור את קיצבת הנכות שיקבל מן הביטוח הלאומי, אך מקיצבת נכות זו יש להפחית, כדרישת המשיב, את ערכה המהוון של קיצבת הזיקנה שלה ממילא זכאי המשיב ללא כל קשר עם התאונה.
ז. המשיב זכאי גם להצמדה וריבית ביחס לסכומים שנתגבשו בזמן הגשת התביעה ובתקופה שעד למתן פסק הדין וכן מכאן ועד תשלום בפועל על מלוא הסכומים שנפסקו. ביהמ"ש המחוזי פסק ריבית בלבד ובענין זה יש לקבל את הערעור.
ח. המשיב התרעם גם על מיעוט הפיצוי שנפסק בגין כאב וסבל, היינו סכום של 80 אלף ל"י, וכן טען כי קופח לענין שכר טירחה בסך 45 אלף ל"י בלבד ללא מס ערך מוסף. אין להתערב בענין הפיצוי על כאב וסבל ואולם באשר לשכ"ט עו"ד יש להתחשב בתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין וגם לפי סכום הפיצויים שפסק ביהמ"ש המחוזי צריך היה לפסוק 57 אלף ל"י שכר טירחה בתוספת מע"מ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי עו"ד א.ב. הלוי למערערת, עו"ד ד. פרנקל למשיב. 7.4.81).
ע.א. 530/79 - אלה שפניר נגד מינה דנציגר
*פירוש צוואה (הערעור נדחה).
המנוח משה דנציגר היה נשוי לאמה של המערערת והתגרש ממנה בשנת 1960 כשהמערערת היתה בת שנתיים. הוא נישא לאחר מכן למשיבה ובשנת 1975 ערך צוואה בה פירט בפיסקאות ב' ג' ו-ד' שבצוואה את הרכוש שיש לו
וקבע כי כל מה שישאר מרכושו "במזומנים, במטלטלין, ובנכסי דניידי... ובמפורש בסעיפים ב' ג' ו-ד' לשטר צוואה זה תקבל אשתי...". כן קבע כי מיתרת העזבון תשלם האשה לבתו (היא המערערת) מהנישואין הראשונים סכום של 8 אלפים ל"י "זה יהיה סכום הירושה בשבילה ולמען למנוע ספיקות לגבי כל ירושתי, הרי עם תשלום הסך 8 אלפים ל"י לבתי... לא תהיה לה לאחרונה כל טענות ומענות ולא תוכל לדרוש... כל חלק מירושתי...". הוראה נוספת בצוואה היתה כי אם הוא ואשתו (המשיבה) יסתלקו מהחיים הרי בנסיבות אלה הוא מצווה מחצית מרכושו לבתו והיתרה לאחרים. המחלוקת בין המערערת לבין אשת המנוח התעוררה ביחס לנכס מקרקעין שנרכש בשנת 1975 ע"י אמו של המנוח ואשר נרשם במחציתו על שם הבן ולאחר פטירתו עברה המשיבה לגור עם חמותה באותה דירה. גדר הספק נובע מכך כי בפיסקאות ב' ג' ו-ד' מפורטות זכויות שונות בלי להזכיר את מחצית הדירה ומכאן טענת המערערת שהמנוח לא התכוון לצוות בצוואתו על מחצית הדירה. ביהמ"ש המחוזי הכריע במחלוקת עפ"י גירסת המשיבה וזאת בעיקר על פי אומד דעתו של המצווה כפי שנראתה לו משתמעת מתוך לשון הצוואה עצמה. הערעור נדמה. צדק השופט במסקנתו כי על פי עיקרי הצוואה עולה אומד דעתו של המנוח כי אשתו תזכה גם במחצית הדירה וכי הבת תקבל 8 אלפים ל"י ותו לא. בעלי הדין ביקשו להתבסס גם על החלופה השניה של סעיף 54 (א) לחוק הירושה המסמיך את ביהמ"ש לקבוע את אומד דעתו של המצווה לא רק כפי שהיא עולה מתוך הצוואה עצמה אלא גם כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות והביאו ראיות חיצוניות על הנסיבות. אכן, גם מן הנסיבות החיצוניות עולה אומד דעתו של המנוח כי אשתו תירש את כל מה שיש לו חוץ מאותם 8 אלפים ל"י. מדובר בבת שהיתה בת שנתיים כשאמה התגרשה מאביה ומאז היא היתה עם אמה ושום קשר לא היה לה עם אביה ואף לא דיברה עמו. בנסיבות דנן עולה כוונת המצווה הן מלשון הצוואה והן מן הנסיבות החיצוניות כי המנוח רצה להוריש את הכל לאשתו המשיבה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ט. גרינשטיין למערערת, עו"ד ב. קב למשיבה. 16.4.81).
ע.א. 887/80 - בן עזרי שולה נגד בן עזרי מאיר
*מזונות (הערעור נתקבל).
ביוני 1978 חוייב המשיב לשלם למערערת מזונות בסכום של 3300 ל"י לחודש צמוד עבור עצמה ועבור ששת ילדיהם הקטינים של בני הזוג. בינתיים בגרה אחת מן הבנות והשניה עמדה להגיע לגיל הבגרות באפריל 1981. המשיב הגיש בקשה להפחית משיעור המזונות שבו חוייב וביהמ"ש נעתר למבוקשו וקבע שעקב הגיע הבת לבגרות יופחת שיעור המזונות עד לסכום של 2830 ל"י לחודש. הערעור נתקבל. ביהמ"ש המחוזי דן בבקשת המשיב עוד לפני שחלף הזמן להגשת כתב הגנה ובטרם הוגש כתב ההגנה, כבר מטעם זה יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. כמו כן צודק ב"כ המערערת כי תובענה להפחתת שיעור המזונות עקב שינוי בנסיבות יש להגיש על דרך של הגשת כתב תביעה. על הפגם הטכני הזה אולי ניתן היה להתגבר, בנסיבות המקרה, אילו צירף המשיב לבקשתו הרצאת פרטים כאמור בתקנה 363 לתקנות סדר הדין בתצהיר כמצוות אותה תקנה. המשיב לא נקט בדרך הנאותה ולא צירף מסמכים אלה לכתב תביעתו. פגם זה הביא לפגם נוסף, שאילו היו לפני ביהמ"ש תצהירים והרצאות פרטים של שני בעלי הדין ניתן היה לשקול מחדש מה שיעור המזונות שהמשיב חב בו בהתחשב בכך שאחת משתי בנותיו הגיעה לגיל הבגרות. אין זה בטוח כלל שלאור העיון בנתונים שבמסמכים אלה היה
מגיע ביהמ"ש לאותה תוצאה אליה הגיע. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר התיק לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, לוין, טירקל. עו"ד י. חובב למערערת, המשיב לעצמו. 7.4.81).
ע.א. 828/80 - דוד שרגא נגד רות שרגא ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל).
המשיבה הראשונה היא אשתו של המערער והשניה היא בתם הקטינה. בני הזוג נישאו באוגוסט 1974. האשה מוצאה ממשפחה יוצאת גרמניה והבעל מוצאו מאירן. משפחת האשה גרה בפתח תקוה ומשפחת המערער ביבנה,שבה עובד הבעל כמורה בבית ספר. כבר לאחר הנישואין ביקש כל אחד מבני הזוג לקבוע את מקום המגורים בקירבת ההורים. לבסוף הסכימה האשה לגור ביבנה ולדבריה סלדה מן המגורים שם וחודשיים לאחר הנישואין עזבה את בית בעלה וחזרה לבית הוריה. לטענתה הירבה הבעל לזנחה ולבלות בבית הוריו, וכן אין היא יכולה להסתגל למשפחת הבעל בשל הבדלי המנטליות והמנהגים. בני הזוג חיו בנפרד שנתיים, נעשו נסיונות לאיחוי הקרעים ולבסוף השלימו השניים וחתמו על הסכם שלפיו יעברו לגור ברחובות ויבקשו מן ההורים שלא לבקר אצלם. גם לאחר שעברו לגור ברחובות היו לאשה טענות נגד בעלה שהוא מקדים לצאת לעבודה ליבנה כדי לבקר את בני המשפחה ומתאחר שם מאותה סיבה. בתחילת 1977 נכנסה המשיבה להריון והיתה צריכה לשכב בשמירת הריון, ביולי 1977 נפטר אבי בעלה והיא עברה יחד אתו לבית אמו למשך ימי השבעה. תוך כדי ימי השבעה אמר לה בעלה כי לא יחזור לגור ברחובות ואז שבה עם אמה לפתח תקוה. היא הגישה לביהמ"ש תביעת מזונות נגד בעלה בשמה עבורה ועבור ילדתם הקטינה. כן התקיים בבית הדין דיון בקשר לתביעה של הבעל לשלום בית. ביה"ד קבע שאין סיכוי לאחות את הקרע בין בני הזוג ואין מקום להמשך הדיונים בענין זה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה זכאית למזונות למרות שעזבה את בית הבעל וזאת משום שאין היא מחוייבת לסבול שקרובי בעלה, כגון חמותה או אחותו, יגורו יחד עמה באותה דירה, או יבואו לדירתם הנפרדת של בני הזוג כאשר הם גורמים סבל שאין היא חייבת לשאת בו. ביהמ"ש המחוזי קבע עוד כי בצדק התנגדה האשה לנסיון הבעל להפוך את יבנה למקום מגורי הקבע שלהם. כמו כן, משהוברר כי הבעל לא מילא אחר התחייבויותיו בהסכם רשאית היא לעזוב את הבית והבעל חייב לזון אותה. הערעור נתקבל. הבעל אינו חייב במזונותאשתו אלא אם זו ממלאת חובותיה כלפיו. כשהאשה עוזבת את הבית ללא טעם המצדיק את מעשיה אין הבעל חייב במזונותיה. עליה להביא ראיות כי סיבת העזיבה איננה ממנה אלא כי יש לה טעם מבורר למעשה, ומידת ההוכחה הנדרשת ממנה היא קלה יחסית. בעניננו התרשמו ביה"ד וביהמ"ש שאין תקנה לנישואי בני הזוג. גישתם הנוקשה של שני הצדדים שללה מראש כל סיכוי להשלמה בין השניים ועובדה שלאחר חודשיים עזבה האשה את דירת בני הזוג. פרשת העזיבה הראשונה אינה נושא לדיון אם כי יש בה כדי להשליך על רקע הסכסוכים בשלב השני. סכסוכים אלה סבבו בעיקר על רצון האשה להחליף את עיר המגורים ואין ראיה לכך שבני המשפחה או בעלה הרעו עמה בתקופה הראשונה האמורה, אלא הפריעה לה הקירבה היתרה אל בני משפחת הבעל בתור שכאלה על דרכיהם ואורחותיהם. מכל הנתונים אין לומר כי היה לאשה טעם מבורר לעזיבת הבית באופן שהבעל יחוייב בהמשך תשלום המזונות למרות שאינה גרה עמו. גלוי וברור כי חזקה עתה דעת המשיבה שלא לחזור ולחיות עם בעלה גם אם יפייסנה ויתרצה לה. המשיבה סולדת מכל קשר עם בעלה. איש אינו כופה על אשה מגורים עם מי שמאוס עליה ובסביבה שעימה אינה יכולה להשלים. ברם גם אם קמה ונוצרה חובת מזונות כאשר עזבה האשה את הבית בהיותה בהריון,
הרי אין לומר כי חובה זו שרירה וקיימת היום כאשר ההתרחקות של האשה מבעלה הלכה והעמיקה. מן הראוי ששני הצדדים ימצאו דרך נאותה ומכובדת להיפרדות זה מזו, אך אין לחייב את הבעל היום במזונות האשה.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד צ. מנור למערער, עו"ד מ. פתבג-בילקר למשיבות. 12.5.81).
ע.א. 645/80 - רבקה טולידנו נגד ברוך טולידנו
*מזונות (הערעור נדחה).
בעלי הדין נישאו בשנת 1949 ולהם שלושה ילדים בגירים. האשה עזבה את דירתם המשותפת של בני הזוג בשנת 1977 והגישה תביעת מזונות נגד הבעל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היה לאשה טעם מבורר לעזיבת הבית, אך לדעתו היא משתכרת מעבודתה ובהתחשב בהכנסות הבעל ובהכנסותיה אין הבעל חייב לזונה. הערעור נדחה. ב"כ המערערת טען כי משקבע ביהמ"ש שיש לה אמתלה מבוררת למגורים בנפרד קמה לה באופן אוטומטי הזכות למזונות והעובדה שהיא עובדת איננה עילה לשלילת מזונותיה אלא, לפי הדין האישי, זכאי הבעל למעשה ידיה והוא יכול לראות ברווחיה פרעון לתשלום מזונותיה וחובת ההוכחה חלה על הבעל. אין מקום להתערב בענין שלפנינו מאחר שהכרעת ביהמ"ש לגופה היא נכונה. יהיה הניסוח אשר ננקט אשר יהיה, אם האשה מרוויחה ממעשי ידיה ואיננה מוסרת הכנסותיה לידי בעלה יכול הבעל להשתחרר מחובת המזונות אם ועד כמה שהאשה יכולה להתפרנס מרווחיה. אכן, אין לבעל כוח לדרוש מהאשה לעבוד כדי שיהיה פטור ממזונותיה, אך הנסיבות כמות שהן, שהאשה עובדת ומתפרנסת, מביאות לכך שהבעל לא יחוייב במזונות.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. חובב למערערת, עו"ד ר. צמח למשיבים. 4.5.81).
ע.א. 397/80 - דקלה גל ואח' נגד יאיר גל
*מזונות (הערעור נתקבל).
המערערים הם אשתו ובנו הקטין של המשיב. האשה עזבה את דירת בני הזוג והיא גרה כיום בנפרד. באפריל 1978 קבע ביהמ"ש המחוזי סכום מזונות שעל המשיב לשלם לבתו הקטינה, ועתה פנה לביהמ"ש בבקשה להקטין את סכום המזונות, בטענה כי כאשר נקבע סכום המזונות עבד כעצמאי וכיום הוא עובד כשכיר ושכרו ירד. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענת המערער וקבע כי שכרו ירד וסכומי ההכנסה שלו ושל אשתו שווים ולפיכך ביטל את חיוב המשיב לשלם לאשתו מזונות. אשר למזונות עבור הילד קבע עבור מזונות וכיסוי שכרה של מטפלת בשעות עבודתה של האם 3070 ל"י לחודש צמוד מיום 1.4.80 ואילך, וזאת בנוסף לקיצבת הביטוח הלאומי, וכן יחוייב הבעל לשלם את מחצית התשלום החודשי על חשבון המשכנתא הרובצת על הדירה. הערעור נתקבל. המשיב הצהיר שכיום אין הוא עובד עוד כשכיר אצל החברה בה עבד בעת שהתנהל המשפט בביהמ"ש המחוזי, ופרטים על המקום החדש לא היה מוכן לגלות שמא המערערת תציק לו במקום עבודתו. נימוק זה לאי גילוי פרטים אין ביהמ"ש יכול להתחשב בו. עוד הצהיר המשיב שהוא עובד רק מחצית משרה וכי הוא מקדיש את זמנו ללימוד אלקטרוניקה. רצונו של המשיב להתקדם במקצועו מובן, אבל חובתו הראשונית היא לדאוג למזונות בנו הקטין כדי מחסורו. הסכומים שקבע השופט תוך שינוי פסק דינו הקודם נופלים בהרבה מן הדרוש במידה סבירה למזונות הילד, כולל שכר המטפלת, שלעזרתה זקוקה האם כדי שתוכל לצאת לעבודה ולדאוג לפרנסתה וליתר צורכי הילד במזון ובביגוד. המשיב מסוגל להשתכר
יותר מהסכומים שעליהם העיד אם יכיר בחובתו לזון את בנו. לא היה מקום לשינוי סכום המזונות הצמוד שנפסק בשעתו ויש להחזיר על כנו את פסק הדין הקודם.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. 22.3.81).
ע.פ. 873/79 - יהודה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביקר בטורקיה והביא משם חצי ק"ג הרואין לישראל. על המערער הושת עונש של 7 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף ל"י וכן הופעל במצטבר עונש של שנתיים מאסר על תנאי שנגזר עליו בשל עבירות סמים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בביהמ"ש המחוזי טען הסניגור כי המערער מכור לסמים והביא את הסם לשימוש פרטי, אך ביהמ"ש קבע כי הכמות שמדובר בה מעידה על הכוונה לסחור בסמים, והוסיף שטענת ההתמכרות אף לא הוכחה. בערעור הוגשה תעודת עובד ציבור המצביעה על כך שהמערער מכור לסמים מאז 1956, וכן פירט הסניגור את הרקע האישי והמשפחתי של המערער ונסיבות מקילות אחרות המצדיקות, לטענתו, הקלה בעונש. אכן, הטעמים שהביא הסניגור הם כבדי משקל אך אין בהם כדי לדחות מפניהם את חומרת המעשה. מדובר בסם הרסני ובכמות שדי בה כדי להכין אלפי מנות שהיו מוצאות דרכן למספר גדול של צרכנים. דוקא המערער שלקה הוא עצמו בקללת הסמים חייב היה להבין את משמעות מעשהו. נוסף לכך יש לציין כי למערער רשימה של עשרות הרשעות קודמות ובכללן עבירות סמים. לכך יש להוסיף כי שלושה חוד- שים לפני המעשה תוקנה פקודת הסמים והעונש המירבי הוגדל מ-10 ל-15 שנות מאסר, ובכך אמר המחוקק את דברו, ועל ביהמ"ש לתת תוקף לרצון המחוקק ולהטיל את מוראו של הדין על עוברי עבירה בכח למען לא יזיקו עוד.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד רום ורוזנבוים למערער, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 13.4.81).
ע.פ. 738/80 - שמואל עורקני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גנב אקדח ואיים בו על קופאי בבנק ושדד סכום של 50 אלף ל"י. הוא נדון ל-5 שנות מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. כל השיקולים לקולא שהועלו כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי, לרבות עובדת התמכרותו של המערער לסמים. העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות במידתו.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, טירקל. עו"ד נוימן למערער, עו"ד נ. בן אור למשיבה. 13.4.81).
ע.פ. 277+785/80 - מאיר גרוסמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שורה של עבירות פריצה לדירות וגניבות מתוכן ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הצביע על כך שמדובר בהרשעתו הראשונה וכן שהוא מתחרט על מעשיו ושיתף פעולה עם חוקריו. כן הצביע על מצבו המשפחתי, נשוי ואב לשני ילדים. אולם המערער ביצע במשך תקופה של מספר חודשים שרשרת ארוכה של עבירות גניבה והתפרצות מבלי שהרכוש הגנוב נמצא. המערער פעל מתוך בחירתו שלו וחרף מצבו הכלכלי שלא היה רע כלל ועיקר. הוא התחבר עם כנופייה עבריינית אשר במסגרתה פעל במשך התקופה האמורה. העונש שהוטל אינו חמור כלל ועיקר. נכון שזו ההרשעה הראשונה של המערער אך מדובר
בשרשרת עבירות שבוצעה ונמשכה תקופה ארוכה למדי ובנסיבות אלה אין לייחס לראשוניות משקל יתר על המידה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, טירקל. עו"ד ש. רוזנבוים למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 13.4.81).
ע.פ. 638/80 - רוני ביקובסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר לסחר בסמים והחזקת סמים ונדון ל-7 שנות מאסר, מחציתן בפועל, וכן הופעלו 3 מאסרים על תנאי כשהם חופפים כולם את המאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער עם אחרים קשרו קשר ליצא כמות גדולה של חשיש לדנמרק. אחד הקושרים היה אמור להוביל את הסם לחו"ל במזוודתו והמערער צריך היה להגיע לעיר היעד כדי לקבל את המזוודה ולמכור את הסם. המערער עשה את מעשהו מתוך רצון להרויח סכום ניכר של כסף בבת אחת, הוא נעצר מאחר שהשלטונות עלו על פעולות הקבוצה ולא בשל כך שהחליט ברגע האחרון לחזור בו מביצוע העבירה. העונש שנגזר על המערער זהה לעונש שהוטל על הקושר שתפקידו היה להוביל את הסם, אך כשמדובר בחבורת קושרים המחלקת בין חבריה את התפקידים, קשה לקבוע את הדרוג המיוחד של החומרה שיש לייחס למעשהו של כל אחד מן הקושרים. נגד המערער היו תלויים ועומדים שלושה עונשי מאסר על תנאי, שניים מהם בענייני סמים, ואם כי מדובר באותם מקרים בכמויות קטנות ביותר של סם, הרי החומרה טמונה בכך שביצע את המעשה הנדון זמן קצר יחסית אחרי שהוטלו עליו המאסרים על תנאי. מכאן כי המאסר על תנאי שנועד להזהיר ולהרתיע לא פעל את פעולתו כאשר ניצבה בפני המערער ההזדמנות להרויח סכום גדול ע"י מעשה שנראה לו קל יחסית. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' לידסקי למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 6.4.81).
ע.פ. 804/80 - יוסף בן הרוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-25 עבירות הכוללות פריצות, גניבות, שימוש ברכב בלי רשות, החזקה בסמים, החזקת נשק, זיוף ובריחה ממאסר חוקי. הוא נדון ל-4 שנות מאסר בנוסף לכל עונש אחר שהוא מרצה וכן הופעלו שתי תקופות מאסר על תנאי של שנתיים החופפות ביניהן ומצטברות לעונש זה, ומכיון שבעת ביצוע העבירות היה המערער משוחרר ברשיון הורתה ועדת השחרורים להפעיל את השליש האחרון של תקופת המאסר הקודמת. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין ספק שתקופת המאסר הכוללת ארוכה מאד, אך כך גם רשימת העבירות שבהן הורשע ורשימת הרשעותיו הקודמות.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. רובינשטיין למערער,עו"ד אשכר למשיבה. 14.4.81).
ע.פ. 909/80 - יעקב לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - זו היתה מבוססת על האמון שנתן השופט בעדי התביעה ואם כי נתגלו פה ושם אי דיוקים אין
אלה אי דיוקים היורדים לשורשו של ענין ורשאי היה ביהמ"ש לבסס את ההרשעה על העדויות שבאו לפניו. אשר לעונש - בהתחשב עם חומרת העבירות של סחר בסמים והצורך בהרתעה לא היה מנוס מלהטיל עונש מאסר משמעותי על המערער. יחד עם זאת, אין למערער הרשעות קודמות והוא מפרנס משפחה של 4 ילדים ויש לקוות שלמד הפעם לקח ולא יחזור לסורו. בהתחשב בכל אלה הוחלט להפחית במידת מה מהעונש ולהעמיד את המאסר בפועל על שנה וחצי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, טירקל. עו"ד נוסבאום למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 16.4.81).
ע.פ. 154/81 - עזרה מליחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של חיים על רווחי זונה (הערעור נדחה).
המערער היה במאסר מספר שנים ולאחר ששוחרר נחקר במשטרה בחשד שחי על רווחיה של זונה לפני המאסר. הוא מסר הודעה בה תיאר את מערכת היחסים שלו עם נערה פלונית שהיתה חברתו לפני שנדון למאסר, היינו מספר שנים לפני המועד שבו מסר את אמרתו. כשנשאל אם ידע במה עסקה אותה נערה כשהיה חברה לפני המאסר השיב תחילה שאינו רוצה לענות ולאחר מכן אמר כי היא עסקה בזנות, לשאלה נוספת אם באותה עת קיבל ממנה כסף השיב המערער בחיוב. על יסוד אמרה זו ו"דבר מה נוסף" הורשע המערער ונדון ל-18 חודשים מאמר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי דברי המערער באשר לקבלת הכסף מאותה נערה ביודעו שהיא זונה אינם חד משמעיים ונתונים לפירושים שונים, ואולם מתוך בדיקת האמרה כולה עולה בבירור כי המערער ידע שהיא עוסקת בזנות וכי קיבל כספים ממנה. אשר למידת העונש - טען המערער כי מדובר בעבירה שנעברה בשנת 1975 ומכיון שעבר זמן רב יש להקל בעונש. אין לקבל טענה זו. למערער הרשעות קודמות לא מעטות והדיון בעבירה אחרי שחלף זמן רב יחסית נבע מכך שהעבירה נתגלתה רק אחרי שחרורו של המערער מהמאסר בו היה נתון. לאור מהותה של העבירה שלצדה קבע המחוקק עונש מקסימום של 5 שנים אין לומר שביהמ"ש הפריז לחומרה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 7.4.81).
ע.פ. 745/79 - אליהו מנשה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ועל מידת העונש נדחה).
בעקבות חשד כי מקום מסויים בפתח תקוה משמש לסחר בסמים הוצבה במקום תצפית של המשטרה. השוטרים ראו 5 צעירים עומדים במקום. כעבור זמן הגיעה מונית שממנה ירד אלמוני וניגש אל אחד מתוך החמישה שהיה לבוש חולצה בצבע חרדל והושיט לו מה שנחזה בעיניהם כשטר כסף. האיש שקיבל את הכסף ניגש אל מקום מחבוא, הכניס ידו לשם ושלף דבר מסויים שמסר לאלמוני. זה האחרון חזר למונית שהסתלקה מן המקום ואנשי התצפית רדפו אחריה ולא הצליחו לעצור את המונית. הם נעדרו מן המקום כ-15 דקות. בשובם עצרו את החמישה ואז זיהו בוודאות שהאדם הלבוש חולצת גולף בצבע חרדל הינו המערער המוכר להם מקודם. בחיפוש על גופם לא נתגלה להם דבר פרט לסכום של 350 ל"י שנתגלה אצל אדם אחר מתוך החבורה. במקום המחבוא נמצאו שתי חתיכות חשיש במשקל של 13 גרם. על יסוד כל אלה קבע ביהמ"ש המחוזי כי החפץ המסויים שמסר המערער לאלמוני היה סם מסוכן והרשיע את המערער בעבירות של סחר בסם והחזקת סמים. לנוכח שיקולים לקולא נמנע ביהמ"ש מלגזור
על המערער מאסר בפועל והסתפק בהטלת מאסר על תנאי ל-3 שנים. הערעור על ההרשעה נתקבל באשר לסחר בסמים ונקבע שאין להרשיע את המערער בסחר אלא בהחזקת סמים ואילו מידת העונש נשארה על כנה.
אשר להרשעה בסחר בסמים - עובדת הימצאות חתיכות החשיש במחבוא ושליפת החפץ המסויים מאותו מקום ע"י המערער יש בהם כדי להחשיד את המערער בסחר בסמים אך אין די באלה כדי להרשיעו בעבירה זו. אין בפנינו שמץ ראיה מה היה טיבו של אותו חפץ מסויים שמסר המערער לנוסע במונית ואפילו נניח שהיה זה סם הרי אין אנו יודעים אם היה זה אחד מן הסמים המוגדרים כסם מסוכן. מאידך ניתן להרשיע את המערער בעבירה של החזקת סמים באשר לסם שנמצא במקום המחבוא וזאת על יסוד העובדה שהמערער נראה ניגש לאותו מחבוא ומוציא משם דברים ומכאן שליטתו על החומר שנמצא שם. אין יסוד להניח שאנשי המשטרה טעו בזהותו של האיש שניגש למקום המחבוא.
אשר למידת העונש - אמנם זוכה המערער מן העבירה של סחר בסמים, אעפ"כ אין להפחית מן העונש של 3 שנות מאסר על תנאי. עונש זה מוגזם לקולא כשמדובר בסחר בסמים ואפילו בהחזקה בו, כאשר הכמות היא מסחרית, או שהיא מבוצעת בנסיבות המצביעות על כוונה לסחור בה. העונש נגזר ע"י ביהמ"ש המחוזי לאור המוטיבציה החזקה להשתקם שעליה הצביע שרות המבחן, אולם מסתבר שבינתיים הורשע המערער בעבירות נוספות ובכללן סחר בסמים ונדון לשנות מאסר מרובות. בד בבד גם הופעל המאסר על תנאי דנא חציו חופף וחציו מצטבר. אין אפשרות לעצום עין מן ההתפתחות שחלה לאחר גזר הדין המעידה שהתקוה שתלה שרות המבחן בהטבת דרכו של המערער היתה בלתי מבוססת.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. רובינשטייןלמערער, עו"ד ד. קובל למשיבה. 13.4.81).
ע.פ. 269/80 - רפאל מנחם בן עזרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע באינוסה של קטינה בת שנתיים וחצי ובגרימת חבלה חמורה לקטינה הנ"ל ונדון ל-12 שנות מאסר. הערעור נדחה. הסניגור טען כי מדובר באדם שהוא מפגר בשכלו ובאירוע יוצא דופן אצל המערער ולכן רב הסיכוי כי לא יחזור על מעשהו. כן טען שביהמ"ש נתפס לכלל טעות כאשר ראה משום תכנון בהתנהגותו של המערער לפני ביצוע המעשה. על אף האמור אין להתערב במידת העונש. מדובר במעשה שהוא מחריד בנסיבותיו. הנזק הפיזי שנגרם לקטינה עקב החבלה בה נחבלה כתוצאה ממעשה האינוס הוא חמור עם השלכות אפשריות לכל ימי חייה. מחוות הדעת הרפואית עולה שהמערער סובל מפיגור ואולם נובע מתוך העדויות שהיה מודע באופן מלא למהות מעשהו. המערער נגרר לביצוע המעשה על ידי התגברות יצרו אך בכך אין דבר יוצא דופן כאשר מדובר בעבירה בעלת אופי מיני. גם ענין התכנון המוקדם שעליו דיבר ביהמ"ש המחוזי נובע מהתייחסות לשלבים שונים בהשתלשלות האירועים. הנסיונות השונים של המערער בהודעותיו למנוע את הרושם שתכנן את המעשה מצביעים על כך שהוא מבין היטב את משמעות מעשיו. על העונש לבטא את הצורך בהגנה על הציבור מפני מעשים דומים בעתיד מצד המערער.
(בפני השופטים: שמגר, לוין, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אפל למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 26.4.81).
ע.פ. 686+660/79 - גבריאל חשש מאיר פאדל ואריה והב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש של חשש נתקבל).
המתלוננת הובאה פעמיים, בתחבולות שוא, לצריפו של המערער חשש. בפעם הראשונה אנס אותה חשש ואיים עליה כי יפוצץ את הבית שלה אם תתלונן במשטרה ואכן היא לא התלוננה אלא סיפרה את המקרה לאמה ולחברתה ולאחר חודש שוב הובאה לשם בתחבולת שוא והפעם אנסו אותה בזה אחר זה שלושת המערערים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים עפ"י עדותה של המתלוננת, נערה בת 16 וחצי בזמן האירוע, וראיות סיוע שהיו לפניו, ועל ההרשעה ערערו חשש ופאדל וערעורם נדחה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על חשש מאסר של 13 שנים וכן מאסר מצטבר על תנאי שהופעל, ואילו פאדל ווהב נדונו כל אחד למאסר של 5 שנים. כל השלושה ערערו על חומרת העונש וביהמ"ש קיבל רק את ערעורו של חשש על חומרת העונש והעמיד את תקופת המאסר על 8 שנים ועוד מאסרים על תנאי שהופעלו במצטבר.
באשר לעדותה של המתלוננת - היה ביהמ"ש ער להתנהגותה המתירנית ולכל ההערות שהועלו נגד אישיותה והגיע למסקנה שיש להאמין לה. ביהמ"ש גם קיבל את הסברה של המתלוננת שלא הלכה למשטרה לא לאחר המקרה הראשון ולא לאחר המקרה השני ולמעשה נודע כל הענין למשטרה רק לאחר זמן תוך כדי חקירת מקרה אחר. התנהגות המתלוננת עקב הפחד מפני המערער חשש איננה בלתי סבירה בהתחשב בגילה, אורח חייה, רמת השכלתה והתפתחותה כפי שנתגלו בראיות שהובאו לביהמ"ש. כמו כן אין למצוא פגם בראיות הסיוע שהיו לפני ביהמ"ש המחוזי.
אשר לעונש - בענין פאדל אין לומר שביהמ"ש החמיר אתו יתר על המידה. העבירות שבהן הורשע היו חמורות, לא היו לו הרשעות קודמות ולא נמצא דופי בעברו, ברם הוא נטל חלק פעיל בהבאת המתלוננת לצריפו של חשש באירוע השני ולא שעה להפצרותיה ולבכיה של המתלוננת כשזו ניסתה לשכנעו שירפה ממנה. ביהמ"ש שקל כראוי את כל הנסיבות כשהטיל על פאדל את העונש של 5 שנות מאסר שהוא קטן בהרבה מן העונש המירבי הקבוע עבור עבירת האינוס. גם בענין עונשו של והב אין להתערב. הוא היה בעת ביצוע העבירה בן 22 והיתה לו עבירה קודמת. נוכח חומרת העבירות והעובדה שהוא היה במאסר בגין עבירה קודמת ולא למד לקח מן ההכרח להטיל עליו מאסר לתקופה לא קצרה ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. שונה המצב לגבי העבריין העיקרי המערער חשש. בעת ביצוע העבירות היה בן 25 והיו תלויים נגדו שני מאסרים על תנאי והיה אסיר משוחרר ברשיון. בין הרשעותיו הקודמות היו עבירות נגד המוסר. בנוסף למאסר הנ"ל של 15 שנים הוא נדון למאסר של שנה וחצי על מעשה מגונה וכן הופקע רשיונו להתהלך חופשי למשך 10 חודשים באופן שביחד עליו לרצות למעלה מ-17 שנות מאסר. אכן, עונשו של חשש צריך להיות חמור ולתקופה ארוכה, אך נראה כי ניתן לקצר את אורך תקופת המאסר מתוך תקוה שעדיין לא אפסה האפשרות של הפנית חייו לאפיקים חיוביים. מאסר לתקופה ארוכה של למעלה מ-17 שנה עלול לסתום את הגולל על כל סיכוי שהוא להחזרתו למוטב. בכל הנתונים ניתן להעמיד את המאסר החדש על 8 שנים במקום 13 שנים וכל המאסרים האחרים יהיו כאמור לעיל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, מ. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן, עוה"ד י. זעפרן, א. אורן ודורון למערערים השונים. עוה"ד גב' י. טפירו וד. פלפל למשיבה. 27.4.81).
ע.פ. 896/80 - שמואל יוקר נגד מדינת ישראל
*קבלת טענת התיישנות בלי לשמוע ראיות התביעה לענין זה (הערעור נדחה).
בבימ"ש השלום הוגש כתב אישום נגד המערער בשל אי מסירת הצהרות בהתאם לחוק מס שבח מקרקעין, עבירות שנעברו בשנת 1973. מאחר
שמדובר בעוון הרי תקופת ההתיישנות הינה 5 שנים מיום ביצוע העבירות, אלא אם כן נערכה לגביהם, בין השאר, חקירה עפ"י חיקוק, ואז מתחיל מנין התקופה מיום ההליך האחרון בחקירה וכו'. בתחילת הדיון הודה המערער בעובדות אך טען טענת התיישנות ולאחר השמעת טענות נדחתה הישיבה למתן החלטה וביהמ"ש קיבל את הטענה בדבר ההתיישנות. כמסתבר ביקש נציג התביעה להרשות לו להביא ראיות כדי להראות שהעבירות לא התיישנו, דהיינו שנערכה חקירה כאמור, אך השופט כנראה לא שם לב לבקשה זו וממילא לא נתן הוראות בדבר שמיעת ראיות. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור התביעה והחזיר את התיק לבימ"ש השלום על מנת שהתביעה תוכל להביא ראיות בשאלת ההתיישנות. הערעור נדחה. כשמעלה הנאשם טענת התיישנות צריך ביהמ"ש לאפשר לתביעה להשיב לטענה ובכלל זה לאפשר לה להביא ראיות. אין צורך לטעון בכתב האישום טענה של חוסר התיישנותואין לקבל את דעת שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי כי במקום שבו עולה טענת ההתיישנות מיניה וביה למקרא כתב האישום כי אז צריכה התביעה לטעון חוסר התיישנות בכתב התביעה. טענת חוסר התיישנות אינה באה, אף במקרה כזה, בגדר תיאור עובדות המהוות את העבירה כנדרש בחוק לגבי ניסוח כתב האישום.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד גיורא למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 15.4.81).
ע.פ. 953/80 - עלי אמרוטה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י שומר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד כשומר באתר בנייה של מלון בתל אביב שבמחסנו אוחסנו סחורות שונות. היתה אז הפסקה בבניה שנמשכה זמן רב. בחודש מאי 1975 נפרץ המחסן ע"י המערער ואחרים שנטלו מתוכו אביזרים שונים. הפרשה חזרה על עצמה כעבור שנה. ערכו של הרכוש שנגנב הסתכם אז ב-60 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן קנס של 1000 שקל והערעור על חומרת העונש נתקבל. משום מה הוגש כתב האישום רק בחודש יולי 1977, כשנתיים לאחר מעשה העבירה הראשון, ורק לקראת סוף 1980 נתברר המשפט. זמן ממושך זה שעבר עד שנגזר העונש יש בו נסיבה המצדיקה הקלה בעונש. כמו כן אדם אחר שהיה שותף לעבירות הנ"ל נדון למאסר של שנה אחת על תנאי ולקנס של 5 אלפים ל"י בלבד וגם בשל כך יש להקל בעונשו של המערער. כמו כן אין למערער עבר פלילי, הוא נשוי ואב ל-4 ילדים קטינים וכן תומך באב ישיש. במצב דברים זה דין יעשה אם המאסר בפועל יועמד על 6 חודשים בלבד.
(בפני השופטים: י. כהן, ש. לוין, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד קלפנוביץ למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 12.3.81).
ע.פ. 869/80 - גילברט מיכל נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה ב-19 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומשיכת שיקים ללא כיסוי ונדונה ל-21 חודשים מאסר בפועל ו-27 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 9 חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. את העבירות ביצעה המערערת בזמן קצר של כשבועיים ימים ולטענת הסניגור יש בכך כדי להעיד שמעשים אלה היו תוצאה של משבר בחייה של המערערת שהיא היום כבת 32 ושנגרם עקב התערערות היחסים בינה לבין בעלה באותו פרק זמן. משבר זה חלף, הבעל ביטל את תביעת הגירושין שהגיש נגדה וכן פרע חלק מן החובות שנוצרו והתחייב לפרוע את יתרת
החובות. אין ספק שמדובר בעבירות חמורות, וחומרה מיוחדת בכך שמדובר בקבלת טובין לצורכי מותרות ולא לצרכים חיוניים. כמו כן למערערת 3 הרשעות קודמות שאחת מהן בשל עבירה דומה. אעפ"כ ניתן להקל בעונש בהתחשב בנסיבות האישיות של המערערת והסיכוי הקיים שמשפחתה תשוקם. לפיכך נתקבל הערעור באופן ש-6 חודשים מתוך המאסר על תנאי שהופעל יהיו חופפים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד א. פדרמן למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 16.4.81).
ע.פ. 224/80 - מדינת ישראל נגד מוריס ששון
*קולת העונש (החזקת רימוני רסס ונסיון של שימוש בהם) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב רכש בשתי הזדמנויות 3 רימוני רסס שבשימוש צה"ל ושני חזיזים, ועל כך הורשע בעבירות של החזקה והובלת נשק שלא כדין. לאחר מכן הורה המשיב לאדם ששמו דנוש למסור לאחד גבריאל חזן רימון והזיז, ביודעו שחזן רוצה להשתמש ברימון כדי לפוצץ ביתו של אדם כנקמה על הלשנה. בפועל נמסר רק החזיז כי השלמת המשימה הופרעה ע"י המשטרה. בגין מעשה זה הורשע המשיב במתן אמצעים לביצוע פשע באשר להזיז ובעבירת נסיון באשר לרימון. כן הורשע המשיב כהחזקת סם מסוכן, וב- 3 מקרים של התפרצות לבנין וגניבה. ביהמ"ש גזר על המשיב מאסר של שנתיים בפועל ושנה מאסר על תנאי בגין הענין הקשור ברימונים, שנה מאסר בפועל חופף ושבה מאסר על תנאי בגין עבירות הסמים, ובגין עבירות ההתפרצות גזר על המערער שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ומאלה 6 חודשים מצטברים, וכן הופעל מאסר על תנאי של 3 חודשים במצטבר ומתוך כל המאסרים ינוכו 5 חודשים מעצר. כך שעל המשיב היה לרצות שנתיים וארבעה חודשים מאסר בפועל מיום גזר הדין. הערעור על קולת העונש נתקבל. מן הראוי היה להטיל על המשיב עונשים חמורים בהרבה מאלה שפסק ביהמ"ש המחוזי. חומרה מיוחדת ישנה בעבירות הקשורות ברימוני הרסס שהם נשק מסוכן ביותר והמשיב לא הסס למסור רימון אחד לשימושו של אחד כדי שזה יפוצץ בית. אין גם לזלזל בחומרת עבירות ההתפרצות ובנוסף לכך למשיב הרשעות קודמות מרובות למדי ובכללן גניבות, סרסרות למעשה זנות והחזקת סמים. לפיכך יש לקבל את הערעור ולגזור על המשיב בגין כל העבירות והפעלת המאסר על תנאי 57 חודשי מאסר שמהם יש לנכות את תקופת המאסר של 5 חודשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד גב' י. טייפרו למערערת, עו"ד א. עינב למשיב. 28.4.81).
ע.פ. 944/80 - יהודה אבוקסיס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף כרטיס לוטו (הערעור נדחה).
לאחר שכרטיס לוטו זכה בפרס והכרטיס שזכה הוקרן בטלויזיה, ולאחר שבעל הכרטיס גבה את סכום הזכיה, הגיש המערער, באמצעות בנק עותק הדומה לכרטיס שזכה כשעליו טבוע המספר הסידורי של הטופס שזכה ותבע את הזכיה. כמסתבר נפרץ ימים ספורים לאחר הזכיה דוכן הפיס שבו נמכר כרטיס הלוטו המקורי ובמכונה בוצע זיוף הטופס. עפ"י חומר הראיות היה הטופס שבגינו נמסר סכום הזכיה למחזיקו העתק של הטופס שהיה במפעל הפיס ואילו הטופס שהוגש ע"י המערער לא היה זהה לאותו טופס, אם כי למעשה אין צורך לעשות את הטופס המקורי וההעתק בניר קופי וניתן למלא כל אחד מהם לחוד. עפ"י הראיות הנסיבתיות הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירות פריצה, זיוף, שימוש במסמך מזוייף ונסיון לקבלת דבר במרמה והערעור נדחה. אכן, דין הוא שכדי שביהמ"ש
יסתמך על עדויות נסיבתיות להרשעת נאשם צריך שאותן עדויות יצביעו באופן חד משמעי על המסקנה המרשיעה, ואמנם לא היתה כל סטיה במקרה שלפנינו מהלכה זו. אין חולקין שהכרטיס שהוגש ע"י המערער לגביה היה מזוייף ושהוטבעו בו המספרים במכונה של בעל ביתן הפיס שנפרץ, והכרטיס הנ"ל נמצא בחזקתו של המערער סמוך אחרי הזיוף והפריצה הנ"ל. עפ"י הילכת ההחזקה התכופה רואים במחזיק את מבצע העבירה, ואין נפקא מינה אם מדובר בהחזקת רכוש שנגנב סמוך אחרי גניבתו או מדובר בטופס שהוטבעו בו מספרים במכונה שהיתה בביתן שנפרץ. אותה חזקה חלה גם כאן. אשר למידת העונש - המערער נדון ל-3 שנות מאסר שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 3 חודשים ואין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד א. ישי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 5.3.81).
ע.פ. 685/80 - יהודה חזן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בסחיטה באיומים ובהחזקת נשק שלא כדין ונדון בגין עבירות המרמה והסחיטה ל-4 וחצי שנות מאסר ובגין החזקת נשק לשנה אחת מאסר כשמחצית השנה חופפת כך שעל המערער לרצות 5 שנות מאסר. כן נדון לשנתיים מאסר על תנאי וקנס של 350 אלף ל"י. העונש הוקל במקצת. המערער הורשע בהוצאת יהלומים בשווי של 60 אלף דולר במרמה, ובהוצאת 150 אלף ל"י בסחיטה מבעל חנות תכשיטים. התנהגותו של המערער היא חמורה ביותר והעונש שהוטל עליו אינו חמור כלל ועיקר. התנהגותו של המערער היתה מתוחכמת ומתוכננת ומלווה במעשי אלימות וכרוכה בסכומי כסף ניכרים. הסניגורית טענה כי חייו של המערער בבית הכלא קשים מנשוא שכן מתנכלים לחייו בהיותו עד מדינה בעבירות אחרות והוא שוהה בבדידות קשה. ברם גם אם יובא ענין זה בחשבון אין צידוק להתערבות במידת העונש. עם זאת הסכימה ב"כ התביעה כי ילקחו בחשבון 6 חודשים שבהם שהה המערער בתנאי מעצר הלכה למעשה בתחנת משמר הגבול וזאת לצורך הגנה עליו בהיותו עד מדינה במשפט פלילי. 6 חודשים אלה ניתן להפחית כך שעונש המאסר בגין עבירות המרמה והסחיטה יעמוד על 4 שנים בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, מ. כהן. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד גב' ש. אמיר למשיבה. 5.4.81).
ע.פ. 803/80 - מישל אבוטבול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת פריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של התפרצות וגניבה, השגת גבול, החזקת נכס חשוד בניגוד לסעיף 413 לחוק העונשין, ונדון בגין כל העבירות לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הוא ערער על הרשעתו בהחזקת נכס חשוד ועל חומרת העונש הכולל וערעורו נדחה. באישום של החזקת נכס חשוד העיד אחד שושן. בעדותו בביהמ"ש ייחס עבירה זו למישהו אחר, הוא הוכרז כעד עויין והוגשה הודעתו במשטרה ובחקירתו טען כי מסר את ההודעה במשטרה מאחר והוכה ע"י השוטרים. לאחר הגשת ההודעה במשטרה ביקשה התביעה להשמיע עדים לגבי הנסיבות שבהן ניתנה ההודעה ובקשתה היתה כי ביהמ"ש יפעיל לגבי האמרה את הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. הסניגור התנגד להזמנת עדים וביהמ"ש קבע כי למעשה אין צורך להוכיח לגבי אמרה של עד כי ניתנה מרצון טוב וחופשי, אך אין הדרך חסומה בפני התביעה לגולל את נסיבות נתינתה של האמרה, כולל נתינתה
מרצון טוב וחופשי, על מנת לחזק את מהימנותה ומשקלה לצורך העדפתה על פני העדות הסותרת של העד בביהמ"ש. לבסוף החליט ביהמ"ש להעדיף את הנאמר באמרה הנ"ל על פני עדותו של שושן בביהמ"ש ובכך אין להתערב. אכן, לשם הגשת אמרה כנ"ל אין צורך לקיים משפט זוטא או הליך דיוני מיוחד ומספיק אם אין נתינת האמרה שנויה במחלוקת. אם מתעוררת השאלה אם נמסרה האמרה ע"י העד, אפשר להוכיח את נתינתה ע"י הצגתה בפני העד בזמן עדותו ואפשר להביא עדים שזו היא אמרתו של העד. אין צורך שהאישור יהיה לצורך הגשת האמרה לפי סעיף 10א הנ"ל וגם אם אישר העד שזוהי אמרתו כאשר הוגשה לצורך הכרזתו כעד עויין ניתן להשתמש בה לאחר מכן לצורך סעיף 10א. כן צדק ביהמ"ש המחוזי שיש לאבחן בין קבילותה של אמרה לבין שאלת המשקל באשר לדברים האמורים באמרה ואין פסול בהבאת עדים שיעידו על הנסיבות שבהן מסר העד את הודעתו במשטרה. כמו כן היה בחומר הראיות בכדי לחזק את האמרה הנ"ל כנדרש עפ"י החוק. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בנסיבות הענין.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. שרפון למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 27.4.81).
עש"מ 1/81 - גבריאל פיצחזדה נגד נציבות שירות המדינה
*עונש משמעתי לאחר הרשעה בגניבת שק דואר (הערעור נדחה).
המערער הורשע בגניבת שק דואר בנמל התעופה בלוד בהיותו עובד ציבור ונדון למאסר 10 שנים ולתשלום קנס וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה. לאחר מכן הועמד לדין בפני בית הדין המשמעתי והלה החליט לפטר את המבקש ללא תשלום פיצויי פיטורין ולפסלו לשרות המדינה לצמיתות. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות היו חמורות ובצדק קבע בית הדין שבנסיבות מקרה זה התוצאה ההכרחית חייבת להיות פיטורין ללא תשלום פיצויים ופסילה משרות המדינה לצמיתות.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 29.4.81).
מ"ח 2/81 - משה אלקובי נגד מדינת ישראל
*בקשה למשפט חוזר בטענה של גילוי ראיה חדשה
(בקשה לעריכת משפט חוזר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע כשותף לעבירה של התפרצות לדירת מגורים וגניבת תמונות יקרות ערך וערעורו על ההרשעה נדחה בשעתו. עתה טוען המבקש כי נתגלתה ראיה חדשה, היינו דו"ח של איש משטרה על עשיית המעתק של טביעת אצבעות שנמצאו במקום הפשע, ושדו"ח זה יכול היה לשמש ראיה חשובה לחפותו של המבקש מן הפשע. מתברר שאותו דו"ח היה מצוי בתיק החקירה המשטרתית שהיה פתוח לעיון הסניגור. דו"ח זה היה מקשה אחת עם חוות הדעת של המומחה המשטרתי לטביעות אצבעות וחוות הדעת הוגשה במשפט כראיה מטעם ההגנה. דבר לא מנע מן הסניגור לבקש באותו מעמד גם את השגת דו"ח המעתק נשוא הבקשה הזאת אך הוא לא עשה כן. ברור מכל אלה כי לא נתמלא התנאי לעריכת משפט חוזר, היינו שראיה חדשה לא יכלה להיות בידי הנדון או לא יכלה להיות ידועה לו בשעת ברור משפטו.
(בפני: הנשיא לנדוי. 18.5.81).