ע.א. 768/80 - יוסף לחם ואח' נגד אליהו פומרנץ ואח'
*אי הגשת עיקרי טיעון בערעור. * סמכויות המפקח על רישום מקרקעין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 23/80 - הערעור נדחה).
הצדדים הם בעלי דירות בבית משותף והמערערים בנו מבנה ברכוש המשותף. תביעת המשיבים בפני המפקח על רישום מקרקעין נתקבלה והלה הורה על הריסת המבנה. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי אך שני הצדדים לא הגישו עיקרי טיעון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בסברו כי הוא חייב לעשות כן בהיעדר עיקרי טיעון. המערעריםביקשו רשות ערעור לביהמ"ש העליון וניתנה להם הרשות לגבי שתי שאלות: אם מן הדין והצדק היה לדחות את הערעור בשל אי הגשת עיקרי טיעון, ואם המפקח היה מוסמך לתת את צו ההריסה שנתן.
מ"מ הנשיא י. כהן:
א. על אף אי הגשת עיקרי טיעון רשאי ביהמ"ש הדן בערעור להרשות השמעת טענות אם הוא מוצא זאת לנכון בנסיבות הענין. מסעיפי החוק והתקנות אין ללמוד כי חוק ולא יעבור הוא שמי שלא הגיש עיקרי טיעון לא יורשה להשמיע את טענותיו.
ב. כאשר ביהמ"ש אינו מוכן להשתמש בשיקול דעתו ולהרשות השמעת טענות עקב אי הגשת עיקרי טיעון, אין התוצאה דחיית הערעור, אלא לכל היותר מחיקתו. מי שלא הגיש עיקרי טיעון וביהמ"ש לא הרשה לו לתקן את המעוות ע"י דחיית המועד להגשת עיקרי טיעון או ע"י מתן רשות לטעון בהיעדר עיקרי טיעון, דינו שווה לדינו של מי שלא התייצב לדיון בערעור, וחלות על ענינו הוראות תקנות סדר הדין האזרחי הנוגעות לאי התייצבות בעל דין בערעור. לפי הוראות אלה אין ביהמ"ש יכול לדחות ערעור אלא יכול הוא, אם המערער לא התייצב, למחוק את הערעור ויכול הוא גם לדחות את הדיון למועד אחר. במקרה שרק המערער לא התייצב אך המשיב התיצב, יכול ביהמ"ש לברר את הערעור ולתת פסק דין כפי שיראה לו מתוצאות הבירור. במקרה דנא, אף אחד מבעלי הדין לא הגיש עיקרי טיעון, ועל כן אם סבר ביהמ"ש שאין להרשות לבעלי הדין לתקן את מה שהחסירו, היה עליו לדחות את הדיון או למחוק את הערעור אך לא היה רשאי לדחות את הערעור.
ג. ביהמ"ש המחוזי צריך היה לשקול את האפשרויות השונות העומדות לפניו, לבחור באחת מהן ולנמק את בחירתו, אך נראה מפסק הדין כי ביהמ"ש לא שקל את האפשרויות האלה הואיל והיה סבור כי תוצאת אי הגשת עיקרי טיעון מחייבת דחיית הערעור. לפיכך צודקים המערערים ומבחינה זו היה מקום לקבל את ערעורם.
ד. ברם, יש לדחות את הערעור מכיון שבשאלה השניה, לגופו של ענין, אין לקבל את עמדתם, שכן המפקח מוסמך לתת צו הריסה. לפי סעיף 22 לחוק המקרקעין "סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר השגת גבול... לגבי הרכוש המשותף, רשאי התובע להביאו... לפני המפקח". מהוראה זו ברור שהמפקח רשאי להכריע בסכסוך בענין השגת גבול ברכוש המשותף, ויש לו את כל הסמכויות שיש לשופט שלום כשזה דן
בתביעה אזרחית. בימ"ש השלום במקרה כגון זה רשאי לתת צו עשה שהוא צו הריסה ומכיון שהמפקח היה מוסמך לדון בסכסוך שהובא לפניו הרי היה מוסמך לתת את צו ההריסה.
הנשיא לנדוי:
מסכים.
השופט ש. לוין:
מסכים שביהמ"ש רשאי לפי שיקול דעתו להרשות השמעת טענות על אף היעדר עיקרי טיעון. אולם אין לעשות שימוש בשיקול דעת זה כדבר שבשגרה. מטרת עיקרי הטיעון היא ליתן הודעה לבעלי הדין שכנגד על קו הטיעון של הטוען ולהעמיד את ביהמ"ש מראש על הפלוגתאות שתידונה בערעור. גישה ליברלית מדי תחטיא את מטרת התקנה ולפיכך לא היה מקום להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי במקרה זה במידה שלא היה מוכן לשמוע טענות בעלי הדין ללא הגשת עיקרי טיעון. אשר למעמדו של בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעון, נכון שיש לראותו כמי שלא התייצב לדיון.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין. עו"ד מ. קדם למערערים, עו"ד י. אנגל למשיבים. 22.6.81).
ער"מ 1/81 - רינה סבלר נגד עירית תל אביב
*סדרי דין בבי"ד משמעתי. רשלנית אחות בבית חולים (הערעור נדחה).
המערערת עבדה במעבדת בנק הדם של בי"ח איכילוב החל משנת 1977. בינואר 1980 עבדה במשמרת הלילה ונדרשה לבצע התאמת דם לשתי חולות שהיו מאושפזות במחלקה הכירורגית. היא ערכה בדיקות התאמה וקבעה כי התוצאות הן חיוביות, היינו שאי אפשר להתאים דם לשתי החולות. למחרת בבוקר נערכה בדיקה חוזרת ע"י עובד אחר של המעבדה ותוצאותיה היו הפוכות מאלו שאליהן הגיעה המערערת. באי התאמת דם לחולה יש כדי לסכן את בריאותו של החולה והמערערת הועמדה לדין בפני בית הדין למשמעת של עובדי העיריה באשמת התרשלות במילוי תפקידה. ביה"ד גזר על המערערת פיטורין תוך תשלום של 75 אחוז פיצויי פיטורין וכן פסל אותה לעבודה ברשות המקומית למשך 3 שנים. הערעור נגד ההרשעה ונגד מידת העונש נדחה. הסניגור טען כי תוצאות הבדיקות שנערכו למחרת בבוקר לא הוכחו כדבעי אך בית הדין קבע את ממצאו הן על דברי המערערת כשמסרה הודעה בחקירה והן על עדויות מנהל בנק הדם והממונה הישירה על המערערת. שתי עדויות אחרונות אמנם היו עדויות שמיעה אך בית הדין קיבל אותן בהסתמכו על סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות. הסניגור הלין על כך שבית הדין הסתמך על דברי ההודעה שהושמעו ע"י המערערת בעת חקירתה ושהוגשו לבית הדין כאשר נחקרה ע"י התובע. הדרך הדיונית שננקטה ע"י התביעה היתה לקויה. אם ביקשה להגיש אמרה שנמסרה ע"י הנאשם עליה היה לעשות כן בשלב הבאת עדויות התביעה. זאת ועוד, על התביעה להוכיח כי האימרה נמסרה באופן חופשי ומרצון לפני שבית הדין יחליט אם לקבלה ואם לאו. אכן, אין בית הדין כפוף לדיני הראיות ואולם אין פירושו של דבר כי הסטיה מדיני הראיות היא השיגרה. כמו כן התעוררה כאן שאלה אם ראוי היה כי מי ששימש כחוקר גם יופיע כתובע וגם מכך יש להימנע.
ברם על אף הפגמים הנ"ל אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי וזאת לנוכח דברי העדויות של רופאי בית החולים על מערכת הנתונים העובדתית באשר לבדיקה הנוספת של הדם. אשר לשאלת הרשלנות - השאלה היא אם עשתה המערערת מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או אם לא השתמשה במשלוח ידה במיומנות, או לא נקטה מידת הזהירות שאדם סביר וכשיר לפעול במשלוח ידה היה משתמש או נוקט באותן נסיבות. בענין זה היו עדויות אנשי המקצוע כי התנהגות המערערת לקתה ברשלנות. כיון שכך אין להתערב באשר להרשעה. אשר לעונש - בית הדין התייחס לחומרת המעשה והחליט על פיטורין ותשלום פיצויים, אם כי בהתחשב בכך שהמערערת כמעט לא עבדה בשנה האחרונה עד תום ההליכים הוא ניכה לה 25 אחוז מסכום הפיצויים. הרשלנות היתה חמורה ואין לומר כי בית הדין הפריז לחומרה בהטלת העונש.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד רודיטי למערערת, עו"ד סמו למשיבה. 9.6.81).
ד"נ 4/81 - המהפך אגודה שיתופית בע"מ נגד פקיד שומה ירושלים
*בקשה לדיון נוסף בשאלה שהפכה לאקדמית בלבד (בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי התבררו ערעורים על שומות העותרת למס הכנסה בשנות המס 1960-1964 ובפברואר 1978 הודיע ביהמ"ש המחוזי כי הוא דוחה את הערעורים של העותרת וכי הוא מחייב את המערערת בריבית חוקית מיום הגשת הערעורים ועד ליום התשלום. אז ביקש נציג פקיד השומה מביהמ"ש כי יורה על תשלום הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף 185 לפקודת מס הכנסה, וכאשר הושמעה הערה זו הודיע הנשיא שהוא צריך לעיין בה ודחה את החלטתו ליום אחר. כעבור שבוע נתן החלטה לתיקון פסק הדין ע"י שינוי החיוב מריבית חוקית כאמור להצמדה וריבית. בערעור לביהמ"ש העליון סבר מ"מ הנשיא ח. כהן כי לביהמ"ש המחוזי לא היתה עוד סמכות לתקן את פסק דינו אחרי היום שנקבע לשימוע פסק הדין, ואילו שופטי הרוב סברו שהיה מוסמך לתקן את פסק דינו. ברם שלושת השופטים היו תמימי דעים שביהמ"ש העליון עצמו היה מוסמך להפעיל את סעיף 185 הנ"ל בערעור, אם כי דעתו של מ"מ הנשיא היתה שבנסיבות הענין אין זה מן הראוי לעשות כן ואילו שופטי הרוב סברו שיש להפעיל את הסמכות ולחייב את המבקשת בתשלום ריבית והצמדה. הבקשה הנדונה היא לערוך דיון נוסף בשאלה אם גמר ביהמ"ש המחוזי את מלאכתו ביום שבו הודיע את פסק דינו לפני תיקונו ואם לאו. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. גם אם צדק מ"מ הנשיא בסברתו שנשיא ביהמ"ש המחוזי חרג מסמכותו בתיקון שעשה בפסק דינו, מכל מקום היה ביהמ"ש העליון מוסמך להפעיל את סעיף 185 עפ"י יוזמתו, כדי לתת אותו פסק דין שמן הראוי היה כי הערכאה הראשונה תיתן אותו, ולפיכך הופכת השאלה בדבר סמכות ביהמ"ש המחוזי לאקדמית בלבד. עם זאת העיר הנשיא לנדוי כי נראית לו הסברה שכאשר הודיע ביהמ"ש המחוזי שהוא צריך לזמן נוסף כדי לעיין בבעיה שעוררו לפניו בענין חיוב בהצמדה, השאיר בזה אותה שאלה כשהיא עדיין פתוחה, ולמעשה חזר בו "תוך כדי דיבור" מן ההוראה ביחס לחיוב בריבית בלבד. לא היה זה איפוא מקרה של תיקון פסק הדין אחרי שנתינתו תמה ונשלמה, אלא פתיחת השאלה מחדש בו במקום מבלי שמלאכתו של ביהמ"ש הושלמה באותו מעמד.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ש. תוסיה כהן לעותרת, עו"ד גב' מרגלית למשיב. 3.5.81).
ד"נ 5/81 - יצחק פרומקין נגד מדינת ישראל
*דיון נוסף כאשר המבקש הורשע לראשונה בביהמ"ש העליון (בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
המערער זוכה בביהמ"ש המחוזי מאשמת קבלת שוחד וביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה והרשיעו. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. אין ממש בטענה שנאשם שהורשע לראשונה בביהמ"ש העליון זכאי לדיון נוסף היות ולא היתה לו הזדמנות לתקוף את ההרשעה. עריכתו של דיון נוסף מותרת רק מפאת חשיבותה, חידושה, או קשיותה של הלכה שנפסקה בענין. אשר לטענה כי השאלה אם הנוהג לתת מתנות לעובדי ציבור נכנס לגדר קבלת שוחד ראויה לדיון נוסף - נוהג זה כבר היה נושא לדיונים רבים ונקבע חד משמעית כי בהתקיים קשר בין הענקת המתנה לבין תפקידו של המקבל הרי זו עבירת שוחד. העובדות במקרה הנדון עונות על ההנחיות שנקבעו בפסיקה שבהן קבלת מתנות מהווה קבלת שוחד. גם הקביעה כי הטיפול במרפאה הפרטית של המערער באותם מקרים שבהם טיפל לאחר מכן במסגרת הצבאית והעניק את התעודות הרפואיות מהווה שוחד - אינה הלכה חדשה. הבדיקות "הפרטיות" בשכר במרפאה הפרטית היו שלב הכנה גרידא להוצאת האישורים הרפואיים במסגרת הציבורית. לפי החוק אין נפקא מינה בשוחד איזו צורה לובשת טובת ההנאה כל עוד נתקבלה ע"י עובד הציבור בעד מילוי תפקידו, בין בעד פעולה מסויימת ובין כדי להטות משוא פנים בדרך כלל.
(בפני: השופטת בן פורת. 12.4.81).
ב"ש 134/81 - חני ג'רבי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
ענינו של העורר כבר הגיע לביהמ"ש העליון בנובמבר 1980 ונדחתה בקשתו לשחרור בערובה תוך הבעת תקוה כי המשך השמיעה של המשפט יוחש ככל האפשר. כיום עצור העורר כבר למעלה מ-8 חודשים והמשפט עדיין לא הסתיים. בקשת העורר לשחרור בערובה נדחתה. נקבעו שני ימים נוספים במועד קרוב לשמיעת עדי ההגנה ולטענות הסיכום וכמסתבר עשה השופט מצדו מאמצים מיוחדים להביא את המשפט לידי גמר, אך באחת ההזדמנויות הודיע הסניגור כי אינו יכול להופיע באשר יש לו ענינים אחרים באותו יום, ובמועד אחר שנקבע למשפט לא הובאו עדי ההגנה שצריך היה להביאם. מכאן שלא בביהמ"ש תלוי דבר היותו של המבקש במעצר תקופה כה ארוכה אלא בפרקליט שאינו מספיק לשתף פעולה בהחשת המשפט. כיון שכך אין להביא בחשבון את הימשכות המשפט עד היום כשיקול לשחרורו של העורר בערובה כפי שבדרך כלל צריך היה להביא זאת בחשבון. לעצם הענין, האישום הוא בעבירה חמורה על רקע של אלימות חמורה וקיים חשש של התלקחות מעשי אלימות נוספים בין שתי המשפחות הנוגעות בדבר אם העורר ישוחרר בערובה לפני סיום משפטו. דרך אגב, אין מניעה לכך - ואדרבה, הדבר עשוי למנוע כפילות של דיונים - שאותו שופט המברר את המשפט ידון גם בענין המשך המעצר של הנאשם העומד לדין לפניו. גם אם יוזכר בהקשר זה עבר פלילי של הנאשם בודאי ידע השופט לדון עפ"י הראיות שהובאו במשפט ועל פיהם בלבד.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. זיו למבקש, עו"ד ד. אשכר למשיבה. 12.5.81).
ב.ש. 115/81 - לופו ישראל אלנבוגן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בקבלת 6 שקלים עתיקים השייכים למוזיאון ישראל בידיעה כי הם נלקחו בעוון. בימ"ש השלום קבע כי העורר מכר 3 מן השקלים לאדם אחר כאשר הוא היה בשוויצריה וכי העורר ידע ששקלים אלה הושגו בעוון.
אעפ"כ החליט לשחרר את העורר מן הטעם שלא הוכח, לפי הדין הרלוונטי, שהעבירה נעברה בישראל ולא ניתנה הסכמת היועץ המשפטי להעמיד את העורר בגין עבירה שבוצעה בחו"ל. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וזה הורה על מעצרו של העורר עד לגמר הדיון בערעור, אך העורר יוכל להשתחרר בערבות של 25 אלף שקל בערבות בנקאית או במזומן. העורר לא הפקיד את הערבויות מחוסר יכולת. עררו נדחה. אכן, אין דינו, לענין המעצר, של מי שטרם נחרץ דינו בערכאה ראשונה כדינו של מי שזוכה והתביעה הגישה ערעור על הזיכוי, ואפשר להתייחס להחלטת בימ"ש השלום כאל פסק דין זיכוי. העורר טוען שאין לו אפשרות להמציא את הערבות כתנאי לשחרורו ואף לא ערבות פחותה מזו שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בינתיים הוגש נגד העורר כתב אישום בבימ"ש השלום המיחס לו החזקת רכוש החשוד כגנוב וכן שיקים שנגנבו. בקשר לאישום זה נעצר העורר עד גמר ההליכים וכיום הוא עצור במקביל בגין ההליך ההוא ובגין ההליך הנוכחי. מתברר שבהזדמנות קודמת עזב העורר את תחומי המדינה למרות צו עיכוב יציאה שניתן נגדו. בנסיבות אלה יש מקום למתן צו שיבטיח את התייצבותו של העורר לשמיעת הערעור אם צו כזה לא יבחן קיים למעלה מחשש שבירור הערעור יסוכל. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט ש. לוין. 15.5.81).
ב.ש. 155/81 - מדינת ישראל נגד מחמוד אברהים
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם ב-3 פרטי אישום הכוללים הספקת 41 גרם של קנביס תרבותי (מריחואנה) לשוטר סמוי; מכירת כ-300 גרם קנביס תרבותי לאותו שוטר תמורת 500 שקל; בקשירת קשר למכור לאותו שוטר 5 ק"ג קנביס תמורת 24 אלף ל"י כל ק"ג. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך השופט הורה לשחרר את המשיב בערבות מכמה נימוקים ובכללם כי המריחואנה הוא סם פחות חריף מחשיש; באשר ל"קשר" שבאישום השלישי "התעוררו ספקות אם אישום זה הינו מוצדק מבחינה משפטית באשר הקשר הנטען נעשה עם שוטר סמוי שלא פעל תוך כוונה פלילית אמיתית לקשור קשר"; עברו של המשיב כמעט נקי וכן כתב האישום הוגש כ-10 חודשים אחרי עבירת הקשר ואין בפי התביעה טענה כי בפרק זמן זה ביצע המשיב עבירות נוספות כך שהמשיב אינו מסוכן לציבור. הערר נתקבל. אשר לשאלת הקשר - לא זה השלב להכריע בשאלה האם העובדות המפורטות מהוות מבחינה משפטית עבירת קשר כנטען, שהרי לפחות נסיון לקשר יש כאן. גם העובדה שקנביס תרבותי מהווה סם פחות חריף מחשיש אינה שיקול שכן ניתן בתהליך מתאים להפיק מאותו חומר גם חשיש. בהיעדר השיקולים הנ"ל נותרה בעיקר העובדה שחלפו כ-10 חודשים מביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום, אך אפשר להבין את הקשיים שבפני המשטרה כשעליה להחליט אם לחשוף את זהותו של שוטר סמוי ולהחיש את משפטו של חשוד, או להשלים משך תקופה לא קצרה עם הסיכון הנשקף מן החשוד ולנצל את השוטר הסמוי כדי ללכוד סוחרי סם נוספים. אכן אפשר שהמשיב יזוכה בדין אך בשלב זה יש בידי התביעה עדויות לכאורה המהוות בסיס מספיק בטוח לצו מעצר. העובדה שהתביעה לא טענה כי במשך 10 חודשים ביצע המשיב עבירות נוספות אין בה כדי ללמד שלא נשקפת ממנו סכנה לציבור. סביר להניח שהמשטרה הסתפקה לגביו בראיות שצברה ופנתה ללכידת סוחרים אחרים. כל החשוד בסחר בסמים שיש נגדו ראיות לכאורה טמונה בו סכנה לציבור ולפיכך יש לעוצרו.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גב' וכסלר למבקשת, עו"ד מיכאלי למשיב. 19.5.81).
ב.ש. 140/81 - משה נהרי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערעור נדחה).
העורר הואשם בעבירות של נהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח והחזקת רכוש בידיעה שהושג בפשע וביהמ"ש הורה לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העבירות הן חמורות והפכו למכת מדינה וקיימות גם ראיות לכאורה למכביר. בשלב זה די, למשל, בעובדה שהוא נתפס תוך כדי ישיבה על יד הגה המכונית כשהרכוש שהושג בהתפרצויות נמצא ברכב. החשש שמא מדובר באדם חף מפשע קיים בכל הליך של מעצר עד תום ההליכים, שהרי אותה עת עומדת לכל נאשם חזקת החפות מפשע. כאן יש להוסיף כי שניים מתוך חמשת הנאשמים סיבכו את העורר בהודעותיהם למשטרה באשר לעבירות שהוא מואשם בהן. כמו כן לעורר הרשעות קודמות.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד סמי יונה למבקש, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 13.5.81).
ב.ש. 141/81 - מדינת ישראל נגד יוסף קישק וסמי חסונה
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בחבלה ובפציעה בנסיבות מחמירות כאשר דפקו על דלתו של המתלונן ומשפתח הלה את הדלת ניצבו בפניו כשהם רעולי פנים ובידי המשיב הראשון אקדח שלוף. הוא ירה לעבר המתלונן ופגע בראשו. המשיבים טענו כי לא הם שביצעו את המעשה וכי בזמן האירוע שהו במקום אחר. לעומתם התבססה התביעה על עדותו של המתלונן שמסר במשטרה כי זיהה בבירור את המשיבים כמי שתקפו אותו. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיבים בערובה והערר נתקבל. אין מחלוקת כי אם יש בידי התביעה ראיות לכאורה כדי לבסס את האישום כי אז מוצדק מעצר המשיבים עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בסיס ראייתי כזה. בכך שגה ביהמ"ש. בידי התביעה מצויה עדות המתלונן אשר אם תימצא אמינה יש בה כדי להוות בסיס להרשעת המשיבים. השאלה אם הזיהוי של המתלונן הוא אמין ואם לאו תקבע ע"י ביהמ"ש בעת ניהול המשפט.
(בפני: השופט ברק. 6.5.81).
ב.ש. 135/81 - מנשה סופר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות התפרצות ושוד וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. לפי כתב האישום התפרץ העורר יחד עם אחר לדירה פלונית ומשנתגלה ע"י בעלת הבית תקף אותה וברח כשהוא נוטל איתו סכומי כסף שונים. בידי התביעה עדותה של שכנה שראתה את העורר כשהוא רץ יחד עם חבר מכיוון ביתה של הנשדדת. בנסיבות אלה הונח היסוד הראייתי לכאורה, המספיק למתן צו מעצר עד תום ההליכים, בהתחשב בכך שהתקיימו גם התנאים הנוספים המצדיקים זאת, היינו שמדובר בעבירה שבוצעה בנסיבות אלימות ושלעורר עבר פלילי הכולל עבירות אלימות.
(בפני: השופט ברק. עו"ד ז. סגל למבקש, עו"ד ד. קובל למשיבה. 6.5.81).
ב.ש. 121/81 - חטתם קוטיני נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת כ-250 גרם חשיש וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. המעיל שבו נמצא החשיש היה מונח בין רגליו של העורר שנסע במונית שבתוכה היו עוד 3 נוסעים. כשנצטוו הנוסעים לרדת מן המונית לצורכי חיפוש השאיר העורר את המעיל מתחת למושב ויצא לבוש חולצה בלבד למרות שמזג האויר לא היה קייצי. בידי המשטרה גם ראיה לכאורה כי לפני
שיצא מן המכונית התכופף העורר והוציא מן המעיל את תעודת הזהות שלו. טוען הסניגור כי המשטרה לא טרחה למדוד את המעיל על גופו של העורר אם הוא הולם אותו ואם לאו ואולם אין מקום במסגרת הנוכחית לבחון אם עשתה המשטרה כל שיכלה לעשות להשגת ראיות חותכות. השאלה כעת היא אם הראיות המצויות בידי התביעה מספיקות לכאורה והתשובה לכך היא חיובית. כמו כן כמות הסם היא גדולה יחסית ומצביעה על כמות מסחרית, וכיום לא רק לגבי סחר בסמים אלא גם לגבי מחזיקים בסם בכמות מסחרית המדיניות היא שיש לעוצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד בסן לעורר, עו"ד בן אור למשיבה. 1.5.81).
ב.ש. 112/81 - שלמה אילוז נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
במכוניתו של העורר נמצאה כמות של כ-275 גרם חשיש וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. הכמות שמדובר בה עולה על המקובל בצריכה עצמית ועולה עשרות מונים על הכמות שהמחוקק ראה לקבוע אותה בתור חזקה שנועדה לסחר. טוען הסניגור כי יש בכוחו של הנאשם לטעון ולהוכיח שהכמות שהחזיק בה נועדה לצריכה עצמית. אולם כמות הסם כשלעצמה היא חריגה ואין צורך להביע כאן דעה אם יתכנו מקרים שביהמ"ש יקבע שאף כמות גדולה כזו תחשב ככמות לצריכה עצמית. ברור כי כאשר מדובר בסוליה שלמה של חשיש מוצדק להתייחס אליה לכאורה ככמות המיועדת לסחר. בימים אלה כשעבירות הסחר בסמים מתרבות וגואות, גובר האינטרס הציבורי לבלום סחר זה על הטענה שנאשם פלוני לא הסתבך עד כה בפלילים כפי שטוען הסניגור. אין למצוא פגם בשיקול דעת ביהמ"ש שציווה על מעצר העורר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גולן לעורר, עו"ד בן אור למשיבה. 16.4.81).
ב.ש. 106/81 - יעקב בן הרוש נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת חשיש במשקל של למעלה מק"ג וכן בהחזקת כלים המיועדים לעישון סמים והחזקת סם מסוכן בבית המעצר בירושלים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. החשיש נמצא בעליית הגג מעל דירתו של העורר ואילו הכלים האחרים נמצאו בתוך דירתו. טענת הסניגור הינה שעליית הגג נמצאת אמנם מעל דירת העורר אך גם לאחרים עשויה להיות בנקל גישה אליה, ואם כך הדבר אין לומר כי החזקה היתה דוקא בחצרו של העורר. אין לקבל טענה זו. הטענה שגם מישהו אחר יכול להיכנס למקום בנקל היא טענת הגנה שאם תתקבל תהא לה משמעות במשפט גופו. ואולם לצורך הראיות לכאורה שבידי התביעה ומבחינת החזקה על פי פקודת הסמים המסוכנים - עליית גג של דירת דייר אף היא בחזקתו, ולפחות לכאורה אין נפקא מינה אם למישהו אחר עשויה להיות גישה לשם.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גולן לעורר, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 16.4.81).
ב.ש. 116/81 - בנימין סויסה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר לא התייצב במועד לריצוי עונש מאסר ובגין כך הורשע בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. לאחר הכרעת הדין ביקש הסניגור כי יוגש תסקיר מאת שרות המבחן. מבחינת הדין לא היה הכרח בתסקיר כי אותה עת ריצה העורר עונש מאסר כאמור ובהחלטתו אמר ביהמ"ש כי אם ב"כ הנאשם עומד על כך הרי הוא מצווה על הגשת תסקיר קצין מבחן. המשפט נדחה לגז"ד לתאריך אחר
והתביעה ביקשה צו מעצר עד תום ההליכים, כי העורר עומד להשתחרר לפני שיוגש התסקיר של שרות המבחן. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר והערר נדחה. ב"כ העורר טוען כי הבקשה לצו מעצר הושמעה ע"י המדינה בע"פ, מבלי להגיש בקשה בכתב, והוא מסתמך על גישת ביהמ"ש העליון שמתח ביקורת על כך שהפרקליטות אינה טורחת להגיש בקשות למעצר עד תום ההליכים מבעוד מועד ובכתב. ברם פסק הדין שאליו הפנה הסניגור קובע גם שישנם מקרים חריגים שבהם יהיה צודק להגיש על אתר את הבקשה למעצר והמקרא דנא הוא אחד המקרים החריגים האלה. אשר לטענה כי העובדה שביהמ"ש מצא לנכון להזדקק לתסקיר שרות המבחן אינה מתיישבת עם הסברה שהוא מתכוון להטיל על העורר מאסר דוקא - שיקול דעתו של ביהמ"ש העומד לגזור את הדין חופשי עד לגזירת הדין ממש ואין להוציא שום מסקנות לכוון גזר הדין מהעובדה שביהמ"ש ביקש תסקיר מאת שרות המבחן. לעניננו חשוב שהעורר הורשע בעבירה שעניינה אי התייצבות לריצוי עונש שנגזר עליו אף שתחילת הריצוי נדחתה לפי בקשתו פעמיים. משזלזל העורר בכגון דא אף שזכה להתחשבות ביהמ"ש על סמך נסיבות אישיות, אין לו יסוד לצפות כי יתחשב בו ביהמ"ש עוד לאחר ההרשעה בדין.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ר. בר חיים לעורר, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 16.4.81).
ב.ש. 86/81 - אליזרוב סלומון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
בבימ"ש השלום בנתניה הוגש כתב אישום נגד העורר בגין עבירות נגד הרכוש וביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר וביהמ"ש העליון קבע כי אין לעורר זכות לערר שני בפני ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון קיבל טענת ב"כ המשיבה שלפי סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי קיימת זכות ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי בערר מבימ"ש השלום אם טרם הוגש כתב האישום בבימ"ש השלום - ומכאן שכאשר כבר הוגש כתב אישום בבימ"ש השלום, אין עוד זכות לערר שני בביהמ"ש העליון, אחרי החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בערר שהוגש לו.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' י. לב ארי לעורר, עו"ד גב' קובל למשיבה. 26.4.81).
ב.ש. 100/81 - אברהים עבדול האדי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום בעבירות רצח ושוד וביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו אומר השופט כי "הראיות הן קלושות אולם בהתחשב בחומרת העבירה שהמדובר בה ברצח תוך ביצוע פשע, ובהתחשב בהוראות סעיף 31 לחוק סדר הדין הפלילי אינני מוצא לאפשרי שלא להיעתר לבקשה ואני מצווה על מעצרם... עד תום ההליכים". טוען הסניגור כי השופט נתפס לכלל טעות בסברו שלאור סעיף 31 הנ"ל אין בידו לצוות שלא לעצור את העורר. הערר נדחה. מן הדברים שנאמרו ע"י ביהמ"ש המחוזי אין ללמוד דוקא על טעות של השופט. יש להבין את החלטת ביהמ"ש כי באישום ברצח הברירה היא לצוות על מעצר עד תום ההליכים או שלא להוציא צו מעצר כלל וביהמ"ש החליט להשתמש בחלופה הראשונה אף שהראיות לא היו חותכות וחד משמעיות. לגופו של ענין, מתברר כי אחרי שנעצר העורר הוא התכחש לא רק לשייכות למעשה אלא להיכרות כלשהי עם מי שנאשם יחד עמו בכתב האישום ואשר טביעת אצבעו נמצאה בביתה של המנוחה. מסתבר כי זו התכחשות שוא ובידי המשטרה ראיות שהמערער הכיר מלפני כן את הנאשם השני וכן יש שיחה מוקלטת על הכרות זו ועל שייכותו של המערער למעשה הנדון. אכן הראיות לכאורה האמורות אינן חותכות וחד משמעיות אך אין לומר כי
אין הן קושרות את העורר עם המעשה המיוחס לו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד זיו לעורר, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 26.4.81).
ב.ש. 117/81 - מרק ליטבק נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בפני בימ"ש השלום בשימוש ברכב ללא רשות, בנהיגה ללא רשיון נהיגה, בנהיגה ללא פוליסת ביטוח ובגרימת נזק למכונית אשר בה נהג. מדובר בצעיר בן 21 שלחובתו רשימה ארוכה של עבירות קודמות ובכללן 6 הרשעות בפריצה ו-10 הרשעות קודמות בשימוש ברכב ללא רשות הבעלים. בימ"ש השלום נתן בשעתו צו מעצר נגד העורר עד תום ההליכים והענין הגיע כערר לביהמ"ש העליון ב-22.3.81. באותה בקשה ציין ביהמ"ש העליון כי הוא יוצא מתוך הנחה שניתן יהיה להעניק זכות קדימה למשפטו של העורר מאחר והוא נמצא במעצר ועררו של העורר נדחה. ביום 31.3.81 החל המשפט ודיונים נוספים נתקיימו ביום 7.4.81 והמשך המשפט נקבע ליום 29.4.81, ובימ"ש השלום אמר כי באותו תאריך ישתדל לסיים את המשפט ואם יהא צורך בכך יקבע מועד מוקדם ככל האפשר להמשך המשפט. העורר ביקש שוב לשחררו בערובה ובקשתו נדחתה ע"י הערכאות דלמטה וגם הערר על כך נדחה. הטעם העיקרי לערר מעוגן בסעיף 115 לחוק סדר הדין הפלילי המורה כי יש לקיים משפט ברציפות יום יום עד גמירה אלא אם ראה ביהמ"ש מטעמים שיירשמו כי אין כל אפשרות להתנהג כך. כמסתבר עשה בימ"ש השלום מאמצים לסיים את המשפט מהר ככל האפשר, אך התברר שיש עיכובים עקב חקירות העדים ובדיון מיום 7.4.81 חקר הסניגור עד אחד כשעתיים ומעלה. מבלי להביע דעה אם החקירה היתה לענין או לאו, הרי חקירה כה ממושכת גורעת מן האפשרות לסיים משפט תוך זמן סביר. השאלה המרכזית עתה היא אם יש להורות על שחרור העורר מן המעצר רק בשל כך שהמשפט איננו מתנהל מיום ליום. התשובה לכך היא שלילית. סעיף 115 הנ"ל קובע ברורות כי אפשר והמשפט לא יתנהל מיום ליום אם אין אפשרות לנהוג כך. אין מקום ליישומה של אמת מידה אוטומטית שמכוחה יצווה ביהמ"ש על שחרור מן המעצר רק בשל כך שהמשך הדיון נדחה למספר ימים שאינו רב. כל מקרה צריך להיבדק לאור נסיבותיו ובהקשר זה יש להביא בחשבון את משך הזמן הכללי של המעצר, את גודל ההפסקות בין ההמשכים של הדיון, את חומרת העבירה ואת הצורר להגן על הציבור ושיקולים כיוצא באלה. בהתחשב בכל האמור אין מקום לפסול את שיקוליו וטעמיו של בימ"ש השלום להמשך המעצר.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. שפטל לעורר, עו"ד ד. קובל למשיבה. 23.4.81).
ב.ש. 119/81 - מדינת ישראל נגד שרגא ברקוביץ
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב נעצר ביום 12.4.81 לחקירה בחשד של תיווך לשוחד, כשהמדובר בנטילת חלק פעיל בשחרורם של בחורים שלא כדין משרות בצה"ל, הדרכתם כיצד להעמיד פנים כמי שאינם שפויים בדעתם, קבלת כספים מהם ותשלום כספים כשוחד לאנשי רפואה ואנשי לשכת הגיוס. ביום 14.4.81 הורה שופט בימ"ש השלום על מעצר העורר לתקופה של 10 ימים, ועררו לביהמ"ש המחוזי נתקבל בחלקו. בימ"ש המחוזי לא התעלם מהיותה של חקירת הפרשה עדיין בעיצומה, החליט להתחשב בטעמיו האישיים של העורר שכאיש דת ושומר מסורת ביקש שלא למנוע בעדו להשתתף עם בני משפחתו בליל הסדר. לפיכך הורה השופט המחוזי כי המשיב ימצא מחוץ למקום מגוריו כדי שלא יבוא במגע עם שאר המעורבים בפרשה וכי לאחר ליל הסדר יתייצב בתחנת המשטרה להמשך החקירה. הערר נתקבל. בהודעות של העורר במשטרה יש חומר למכביר המחייב המשך החקירה והמשך המעצר.
אין לומר כי חששות התביעה כי בתקופת השחרור עשוי המשיב לבוא במגע עם שאר המעורבים בפרשה הם מופרכים על פניהם. העבירה היא חמורה כשלעצמה ואם כי טעמיו של ביהמ"ש המחוזי הם בעלי משקל אין הם שקולים כנגד הסכנה של סיכול החקירה.
(בפני: השופט ש. לוין. 17.4.81).
ב.ש. 107/81 - זוהר בן שמעון ורוני כהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הענין הוחזר לעיון ביהמ"ש המחוזי).
העוררים הואשמו בעבירות של שוד, בכך שבשני תאריכים קרעו העוררים מכח מצוואריהן של שתי נשים ברחוב שרשרות זהב וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד גמר ההליכים באומרו כי "יש לעקור תופעות אלימות ובריונות". בערר נטען כי העוררים הם אנשים צעירים העומדים לפני גיוסם לשרות צבאי וכי שלטונות הצבא מוכנים לקבל אותם על אף העבירות שעברו וע"י כך למנוע את הידרדרותם הנוספת לדרך הפשע. הערר נתקבל והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי לעיון נוסף. אין לזלזל בשיקולי ביהמ"ש המחוזי וברור לעין שחומרת העבירה היא רבה. עם זאת, בהתחשב בנתונים האישיים כאמור, הרי אם קיימת אפשרות להגביל לתקופה מסויימת את תנועותיהם של העוררים ע"י שהייה במקום בטוח מחוץ לבית המעצר, על מנת שבאותה תקופה יתברר משפטם, הרי דרך זו עדיפה על דרך המעצר. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שישקול אם קיימים התנאים שעל פיהם ניתן להגביל את תנועותיהם של העותרים ואלו בטוחות יכולים הם לתת להופעתם במשפט ולמניעת האפשרות שיבואו בקשר זה עם זה, והיה אם ימצא השופט שתנאים אלה אינם קיימים ישארו העוררים במעצר אך אם ניתן לקיים תנאים כאמור ישוחררו העוררים על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד סעד לעוררים, עו"ד אשכר למשיבה. 17.4.81).
ב.ש. 132/81 - מדינת ישראל נגד ציון מור יוסף
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשתי עבירות של סחר בסמים, במקרה האחד מדובר ב-25 גרם חשיש ובמקרה השני בשתי מנות ל.ס.ד. והתביעה ביקשה לעוצרו עד גמר ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה והערר נתקבל. בעובדות המתייחסות לאישום השני הודה המשיב וגם לענין האישום הראשון קיימת הודאתו לגבי כמה מנדבכי האישום. נימוקי ביהמ"ש המחוזי לשחרורו של המשיב היו עברו הנקי ושרותו המלא בצה"ל, אך מתברר שהמשיב לא סיים שירות מלא בצה"ל לאחר שנפקד יותר מ-100 ימים מן השרות. הוא תירץ עובדה זו במצבו הכלכלי הקשה. כמו כן המשיב הוא מפרנס יחיד של משפחה גדולה ובתוכה אביו הנכה, אשתו פוטרה מעבודתה ולטענתו נאלץ לבצע את העבירות עקב מצבו הכלכלי הקשה. ברם, כלל הוא שבעבירות סמים יש לעצור את הנאשם בשל חומרת העבירה כאשר יש חומר ראיות המצדיק את הדבר. במקרה דנן אין עילה מספקת לסטות מן הכלל הנ"ל. באישום השני שבו מודה המשיב מדובר בסם ל.ס.ד. שתקלתו מרובה ולענין ביצוע עבירה כזו צריך משקל נסיבותיו האישיות של המשיב להידחות, לענין המעצר, מפני חומרת המעשה.
(בפני: השופט ש. לוין. 1.5.81).
ב.ש. 262/81 - אליהו בגה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
מתוך מכונית שבה נהג העורר, ושבה נסעו עוד 3 אנשים, נזרקה חבילה שהכילה 10 מנות הרואין ואין בידי המשטרה ראיות מי מהנוכחים במכונית זרק את ההרואין. הארבעה נעצרו ע"י המשטרה וביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את שלושת הנוסעים בערובה ובאשר למבקש החליט לעוצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. השופט המחוזי ציין בהחלטתו שיש הבדל בין סיכויי התביעה להוכיח את החזקת הסם נגד הנוסעים במכונית לבין סיכוייה בהוכחות נגד העורר מכיון שהעורר לא נתן הסבר מדוע נמלט מן המשטרה כשזו רדפה אחרי מכוניתו. ברם, נראה שבענין קיום המרדף הראיות לכאורה אינן כה ברורות וחד משמעיות שניתן להצדיק על פיהן את החזקת העורר לבדו במעצר כאשר חבריו שוחררו כולם.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 9.6.81).
ב.ש. 145/81 - מקסים כהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של החזקת סם מסוכן, בעבירה של החזקת כלים לסמים, ובעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. אכן, כל אחת מן העבירות המיוחסות לעורר כשלעצמה לא היתה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, אולם יש חשיבות למשקל המצטבר של העבירות שרובן קשורות לעניני סמים. כמו כן, בעת ביצוע העבירה היה תלוי נגד העורר מאסר על תנאי ואם יורשע בעבירה הרי ההרשעה גוררת הפעלת המאסר על תנאי אם כי, ככל הנראה, ניתן גם להאריכו. לכל אלה מתווספת העובדה שלעורר רשימה ארוכה מאד של הרשעות קודמות וכבר נדון מספר פעמים למאסר. בנסיבות אלה, גם אם שגה השופט כאשר סבר כי קיימת חובה להפעיל את המאסר על תנאי אם יורשע העורר, אין עילה להתערב בהחלטתו בדבר מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 9.6.81).
ב.ש. 166/81 - מדינת ישראל נגד דוד אלקובי
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המשיב הועמד לדין בגין עבירות שונות וביום 10.5.81 הורה ביהמ"ש לבדוק את המשיב תוך 48 שעות ע"י שני רופאים שאחד מהם יהיה בקיא במחלות לב וזאת נוכח טענותיו של המשיב שאינו זוכה לטיפול רפואי בשל מחלת לב כרונית שממנה הוא סובל. כן הורה כי הדו"ח הרפואי יוגש לו תוך 15 יום. המשיב לא הועמד לבדיקה בתוך 48 שעות וביום 25.5.81 הורה ביהמ"ש לשחרר את המשיב בערבות מן הנימוק שהמשטרה לא מילאה אחרי הוראתו כאמור. הערר נדחה. אמנם הבדיקה לא בוצעה כלשונה תוך 48 שעות אי ההוראה השניה שתוך 15 יום יוגש לביהמ"ש אישור רפואי על מצבו של המשיב כן בוצעה, ואילו רק באי מילוי ההוראה היה מדובר היה מקום לבטל את השחרור מן המעצר. השופט צריך לשקול אם יש לגמול על זלזול בהוראתו בשחרור המשיב בערובה, כי הרי ככלות הכל גם אינטרס הציבור נוגע בדבר. אולם אין מחלוקת שהמשיב חולה לב ושהמשך מעצרו הארוך עלול להרע את מצבו הבריאותי, אם יהא זקוק לעזרה רפואית דחופה בגלל מצב חריף העלול להיווצר מחדש אצל אדם חולה כמוהו. משום כך בלבד, ולמרות חומרת האישומים אין להתערב בהחלטה לשחרר את המשיב העצור מאז נובמבר 1980.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ארד למבקשת, עו"ד מ. זיו למשיב. 2.6.81).
ב.ש. 154/81 - אפרים אלנבוגן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המבקש הואשם בהחזקת 26 ק"ג חשיש וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי המבקש טייל על שפת הים באחד הערבים, מצא צמיג ובו החשיש וביקש להחביא את החשיש כדי להחליט מה יעשה בו. כאשר העביר חלק ממנו ממקום למקום נתפס ע"י המשטרה. התביעה מוכנה להניח כי אכן אלה הן העובדות, אך לדעתה גם על פי מערכת עובדות זו מן הראוי לעצור את המבקש לאור חומרת העבירה. אכן, המקרה אינו קל, אך בסופו של דבר נראה כי לאור הכמות הרבה של החשיש מזה ולאור העובדה שהמבקש על פי עדותו שלו, לא העביר את החשיש למשטרה, מן הראוי היה לצוות על מעצרו עד תום ההליכים. עם זאת יש לדאוג לכך כי המשפט יתקיים תוך זמן קצר ביותר שכן המבקש עצור כבר למעלה מ-3 שבועות והוא מבקש להודות בעובדות בעת משפטו.
(בפני: השופט ברק. 22.5.81).
ב.ש. 169/81 - מדינת ישראל נגד משה שם טוב
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
קבלן בשם גיאת העסיק את המשיב בעבודות צבעות ולטענת המשיב התחמק הקבלן מן החובה לשלם את חובותיו. המשיב גייס לעזרתו 3 מחבריו והארבעה דרשו מהמתלונן כי יתלווה אליהם והובילוהו לפרדס, שם היכוהו ודרשו ממנו לשלם את החוב במזומנים. לאחר מכן הובל למקומות שונים כדי שיגייס את הכסף ובשלב כלשהו הצליח המתלונן להימלט. ה-4 הואשמו בסחיטה ובגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. אחד מן ה-4 שוחרר בהיותו קטין. שניים מן ה-4 נעצרו עד תום ההליכים על פי הוראת ביהמ"ש המחוזי. לשניים אלה יש הרשעות קודמות ובכללן בשל מעשי אלימות. את המשיב החליט ביהמ"ש לשחרר בערובה בציינו כי הוא האיש שהמתלונן לא שילם לו את כספו, ואם כי אין להצדיק תקיפה על רקע של סכסוך כספי הרי יש להתחשב בעובדה שאין לו הרשעות קודמות. הערר נתקבל. מדובר בפרשה של מעשים אלימים חמורים אשר לגביהם יש ראיות לכאורה. העובדה שמדובר על גביית חוב אין בה כדי לסלק את האופי הפלילי מן המעשה. תופעה כגון זו היא בעלת סממנים ברורים של סכנה כללית לשלום הציבור. זאת ועוד, ההבחנה שעשה ביהמ"ש בין הנאשמים השונים יש בה כדי להצביע על גישה מקילה כלפי בעל החוב. חבריו שנחלצו לעזרתו למען גביית החוב נעצרו ואילו מי שעמד בראש המבצע וכיוון אותו שוחרר בערובה. עלול להשתמע מכך כי חומרתו של המעשה שונה כאשר המבצע יכול להצביע על קיומו של חוב שלא סולק. לפיכך יש לעצור גם את המשיב.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ד. וכסלר לעוררת, המשיב לעצמו. 3.6.81).
המ' 302/81 - משה שלמה נגד מדינת ישראל
*עכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעכוב בצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המשיב הורשע בהחלפת מספרי זיהוי של רכב כשחרט מספר זיהוי של רכב שהפך לגרוטאה בתוך רכב אורגינלי כך שהרכב האחר קיבל את זהותה של הגרוטאה, עבירות של שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וזיוף של מספר המשמש לזיהוי רכב, ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. המבקש הגיש ערעור ובינתיים ביקש לשחררו בערבות. בקשתו נדחתה. חזקת החפות שוב אינה עומדת למי שהורשע בפלילים, אפילו תלוי ועומד ערעורו של המערער על הרשעתו בדין. מדובר בעבירות חמורות שהן נפוצות במציאות של ימינו. לפי הראיות שהיו בפני ביהמ"ש אין לומר שהסיכוי כי ערעורו של המבקש להתקבל הוא כזה העשוי להצדיק שחרורו ממאסר עד תום ההליכים בערעור.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גיפס למבקש, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 13.5.81).
המ' 304/81 - אחמד מהג'נה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות של נשיאת נשק ושיבוש מהלכי משפט ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. בקשתו היא לעיכוב ביצוע גזר הדין עד לשמיעת הערעור. טענת הסניגור היא כי הכרעת הדין מעוררת מספר בעיות משפטיות קשות וחשובות אשר בפתרונן טעתה הערכאה הראשונה ולדעתו יש בנסיבות אלה צידוק לעיכוב הביצוע. הבקשה נדחתה. גם בהנחה כי בעיות משפטיות קשות עשויות להתעורר בערעור אין בכך צידוק לעיכוב ביצוע גזר הדין. תהא העמדה אשר תהא כלפי טענות המבקש, אין לומר כי נפלה בפסק הדין טעות בולטת ושיש בו עיוות בולט.
(בפני: השופט ברק. עו"ד נ. גולדברג למבקש, עו"ד מרגלית למשיבה. 21.5.81).
המ' 268/81 - גרייס קוזמוס נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות מספר ונדון למאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים ולקנסות. גזר הדין ניתן ביום 24.3.81 וביהמ"ש הורה על דחיית ביצוע העונש לתקופה של חודש ימים על מנת שהמאסר יתחיל ביום 27.4.81. ביום 23.4.81 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין וזאת שלושה ימים לאחר שהגיש ערעור על חומרת העונש. הבקשה נדחתה. נאשם במשפט פלילי המבקש לעכב ביצוע גזר דין חייב להזדרז ולהגיש את בקשתו. בעניננו חיכה המבקש כחודש ימים ולא מן הנמנע שניתן היה להקדים את הדיון בערעור ויתכן שפסק הדין היה ניתן עוד לפני המועד שנקבע לריצוי העונש. בנסיבות אלה אין לדחות את ביצוע המאסר בפועל. מאידך, צודק המבקש כי יקשה עליו לשלם את הקנס שהוטל עליו בהיותו במאסר ולפיכך יעוכב הביצוע של תשלום הקנס במידה וטרם שולם.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד כיוף למבקש, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 24.4.81).
המ' 232/81 - עמרם לוסקי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה.) המבקש הורשע בעבירות מרמה, לקיחת שוחד, הדחה לעדות והפרת אמונים ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. העבירות בוצעו כאשר שימש העורר כקצין במשטרת ישראל. הבקשה היא לדחיית ריצוי עונש המאסר עד גמר ההליכים בערעור. הסניגור העלה 3 נימוקים המצדיקים לדעתו את דחיית המאסר: הערעור לא ישמע בקרוב; המבקש הוא חולה ולאחר אישפוזים חוזרים ובתוכם בגין מחושי לב ומחלות אחרות; כאשר שימש המבקש קצין במשטרת ישראל הצטיין בתפקידו ואין ספק כי אסירים רבים בבית הסוהר יתנכלו לו קשות ובמצבו הבריאותי יש לכך משמעות. הבקשה נתקבלה. הכלל המקובל הוא שלאחר גזר הדין על הנדון להתחיל מיד לרצות את עונשו אלא אם קיימים נימוקים מיוחדים שלא לנהוג כך ובעניננו הנימוקים המצטברים האמורים מצדיקים לנהוג שלא על פי הכלל הנ"ל. ענין בריאותו של המבקש כשלעצמו אינו מצדיק דחיית ביצוע המאסר, וגם ענין השהיית שמיעת הערעור אינה סיבה מספקת לדחיית תחילת ריצוי העונש. מאידך יש משקל לטענה האחרונה של הסניגור. מבחינת מעמדו בעבר במשך שנים כלפי העולם העברייני עלול המבקש להיות אובייקט קל להתנכלויות של אסירים. נכון כי בכל הנסיבות יהא מוטל על שלטונות בית הסוהר להבטיח את שלומו של המבקש אם וכאשר יתחיל לרצות את עונשו, ואולם כאשר לשיקול זה מתווסף השיקול על מצב בריאותו של העורר והעובדה כי אין יסוד לחשש שעם סיום
שמיעת הערעור לא יתייצב העורר לריצוי העונש, ניתן לראות במקרה זה מקרה מיוחד שבו ישנה הצדקה לדחות את תחילת ריצוי העונש.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד הגלר למבקש, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 26.4.81).
המ' 236/81 - מיכה בן לולו נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע במכירת הרואין ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. יחד עמו הועמדו לדין שניים אחרים ואלה יצאו בעונשים קלים יותר. המבקש הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר הדין ובקשתו לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחתה. הטענה העיקרית של הסניגור הינה כי לנוכח השוני בעונשים יש סיכוי טוב כי ערעורו של המבקש יתקבל, לפחות, באשר לחומרת העונש ומכיון שהעורר כבר נתון במאסר חודשים אחדים ועשוי לעבור פרק זמן נוסף עד שיישמע הערעור עשוי הוא לרצות עונש ארוך יותר מאשר ייקבע לו. אין לקבל טענה זו. אין זה המועד לקבוע דעה באשר למידת העונשים של העבריינים השונים, ואין זה דבר נדיר כי שניים או יותר שהועמדו לדין, ואפילו בכתב אישום אחד, יוטלו עליהם עונשים שונים בתכלית. מלבד השיקול של מהות העבירה הרי מדיניות הענישה מושפעת לא מעט מגורמים נוספים ובכללם הנסיבות האישיות של כל נאשם, הרשעותיו הקודמות, סיכויי שיקומו וכדו'. כל השיקולים האלה אינם עומדים לדיון עתה. ככל שמדובר בבקשה הנוכחית הרי הכלל הוא שנאשם שדינו נגזר, עליו להתחיל מיד בריצוי ענשו מלבד במקרים יוצאים מן הכלל.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד צ. מועלם למבקש, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 16.4.81).
המ' 119/81 - פישל גרודה ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*רשות ערעור על פס"ד פינוי
(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום ציווה על המבקשים לסלק ידם משטח קרקע שבו הם מחזיקים והשייך למשיבים ונתן להם אורכה של 6 חודשים לביצוע הפינוי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לטענת המבקשים שהם דיירים מוגנים על פי החוק - בפסק הדין צויין כי הם אמנם שכרו בזמנו את הקרקע אך השכירות היתה למטרת גידולי פלחה והם עצמם העידו שהשתמשו בקרקע לצורכי "משק פרות" ועל כן ברור על פי הוראות סעיף 4 לחוק הגנת הדייר שלא נוצרה דיירות המוגנת ע"י החוק. אשר לטענתם השניה של המבקשים שבהתחשב בכך שהחזיקו במקום במשך תקופה של כ-20 שנה אחרי שנסתיים חוזה השכירות, מבלי שהוגשה נגדם כל תביעה שהיא יש לראותם כבני רשות ולא ניתן היה לפנותם מן המקום על פי התביעה שהיתה מבוססת על השגת גבול - גם לטענה זו אין סיכוי להתקבל. אמנם העובדה שעבר זמן רב מאז תפיסת הקרקע כשבעל הקרקע נמנע מתגובה כלשהי יכולה ליצור רשיון מכללא, אך רשיון כזה הוא רשיון חינם שניתן לבטלו בכל עת והוא מתבטל כשבעל הקרקע מגלה את דעתו שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון. גילוי דעת שכזה יכול להיעשות גם ע"י עצם הגשת התביעה. בעניננו, המבקשים החזיקו בקרקע ללא תשלום דמי שכירות, החזקתם היתה שלא כדין ואף אם היו בני רשות הרי הפכו למשיגי גבול בעת שהוגשה התביעה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 9.6.81).