ע.א. 520/79 משה גולן ואח' נגד יונה לב
*פיצויי נזיקין עקב תאונת דרכים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1635/76 - הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב, יליד 1907, החזיק וניהל בקרית מוצקין בית מסחר לרהיטים ולרשותו גם טנדרשבעזרתו היה נוהג להוביל את הרהיטים לבית הלקוח. במאי 1975 ביקר בירושלים ושם נפגע בתאונת דרכים ונקבעה לו נכות צמיתה של 15 אחוז. בשאלת האחריות הסכימו הצדדים בביהמ"ש המחוזי כי המשיב ישא ברשלנות תורמת של 7 וחצי אחוז. ביהמ"ש המחוזי קבע תשלומים בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, כאב וסבל וכו' אך לא ניכה את הרשלנות התורמת מן הסכום שחייב. על הקביעות השונות באשר לגובה התשלומים ועל אי ניכוי סכום כלשהו בגין רשלנות תורמת נסב הערעור.
א. המשיב מסכים שביהמ"ש שגה כאשר לא ניכה סכומים בגין רשלנות תורמת, אך לטענתו אין להחיל את ההפחתה על מרכיב הנזק המוגדר "כאב וסבל". אין לסייג זה של המשיב כל אחיזה בפרוטוקול הדיון. הוסכם בין הצדדים על חיוב ברשלנות תורמת וזה חל על כל מרכיבי הנזק. לפיכך יש לנכות מכל מרכיבי הפיצוי את השיעור של 7 וחצי אחוז בגין רשלנות תורמת.
ב. לאחר שהמשיב השתחרר מאישפוזו לא יכול היה לנהל יותר את החנות והשכיר אותה ולטענתו למרות שנכותו היתה 15 אחוז הוא לא יכול יותר לעבוד בחנות וצריך היה להכיר בהפסד השתכרותו בכלל פרט לסכומים שהרויח מכך שהשכיר את החנות. דעה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי. עם זאת סבר כי למרות שהנכות היא בשיעור של 15 אחוז הרי הפסד כושר ההשתכרות יש להעמידו על 25 אחוז ובכך אין להתערב. בדרך כלל ישנה התאמה בין הנכות הצמיתה ובין הפסד כושר ההשתכרות אך יש והנכות הפיסית לחוד והמציאות התיפקודית לחוד. קורה והפסד כושר השתכרות בפועל עולה פי כמה על שיעור הנכות באחוזים. כאן צדק השופט כשהתחשב בכך שמדובר באדם זקן וחלש יחסית כאשר פגיעת התאונה בו היתה גבוהה מהשיעור שניתן לו ביטוי בנכות הפיסית. בכך אין להתערב.
ג. אשר לרמת ההכנסה של המשיב לפני התאונה - ביהמ"ש דלמטה סמך על עדותו של המשיב בנדון כל השתכר עובר לתאונה 40 אלף ל"י לשנה וזו גם היתה הצהרתו בפני פקיד השומה. בכך אין להתערב. טוען בא כח המערערים שאין די בעדותו היחידה של המשיב והיא טעונה סיוע. לטענתו לא היה מקום להסתייע בדו"ח שהגיש המשיב לפקיד השומה, שכן דו"ח זה הוגש לאחר התאונה וקיים חשש שבמתכוון הצהיר על רמת הכנסה גבוהה יותר במגמה להבנות מכך כשיבוא לתבוע את נזקיו. חשש זה תלוי על בלימה. הצהרתו של אדם בפני פקיד השומה על הכנסותיו אינה הצהרה של מה בכך. היא מחייבת את המצהיר ועומדת במבחן ביקורתו של פקיד השומה.
ד. ביהמ"ש העריך את יכולתו של המשיב להמשיך ולעסוק במסחר הרהיטים, אלמלא התאונה, עד לגיל 75 וגם בכך אין להתערב. נושא זה הוא בתחום ההשערה בכל מקרה ומקרה, וכשם שאפשר לקבוע ככלל מנחה שאדם יעבוד עד גיל פרישה,
שהוא לגבר ברוב רובם של המקרים 65 שנה, כך אפשר לקבוע את תוחלת העבודה של אדם בגיל גבוה יותר. ביהמ"ש חופשי לעשות כן עפ"י התרשמותו מהאדם הניצב לפניו והעובדות המצביעות על טיב עבודתו ודרך תיפקודו בעבר. לכן יכול היה ביהמ"ש לקבוע את אשר קבע ולחשב למשיב פיצוי על הפסד השתכרות בעתיד ל-3 שנים נוספות מיום פסק הדין בשנת 1979 ועד שיגיע המשיב לגיל 75 בשנת 1982.
ה. צודק ב"כ המערערים כי ביהמ"ש צריך היה לנכות מסכום הפסד ההשתכרות בעתיד חלק על יסוד היוון. כשפוסקים פיצוי על נזק לעתיד לבוא מן הדין להוון מתוכו את התשואה שכספים אלה, המשתלמים לו מיידית, יביאו לו בעתיד. הצורך בהיוון במקרים כאלה נקבע כהלכה מזה שנים ועל פיו נוהגים בתי המשפט בכל מקרה כזה. לפיכך יש להוון כאן מסכום הפיצוי לעתיד 5 אחוז על בסיס של 3 אחוז לשנה.
ו. בגין כאב וסבל קבע ביהמ"ש סכום של 50 אלף ל"י וקבע כי סכום זה ישא ריבית בשיעור של 7 וחצי אחוז לשנה מיום הגשת התביעה ועד יום מתן פסק הדין. בכך יש להתערב. שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל תואם את רמת הפיצוי בנושא זה כפי שהתקיימה סמוך למתן פסק הדין וכיון שכך אפשר לראות בפיצוי במרכיב נזק זה כמגלם בתוכו הצמדה של רמת הפיצוי, כפי שהיתה בעת אירוע התאונה, לשינויים בערכו של הכסף במרוצת השנים. כאשר סכום הוא צמוד שיעור הריבית יהא בשיעור של 3 אחוז לשנה על כן יש לקבוע בעניננו ריבית של 3 אחוז מיום התאונה ועד ליום פסק הדין .
ז. אין לקבל את טענת המערערים שצריך היה להתייחס לתאונה כתאונת עבודה ולהפחית מסכום הפיצוי את מה שהמוסד לביטוח לאומי ישלם למשיב או שהמשיב היה זכאי לקבל אילו הגיש למוסד תביעה. אמנם בעדותו ציין המשיב שהיה בירושלים בעניני עבודה, אך דברים אלה הושמעו אגב אורחא ואין לדעת אם לא היה בירושלים בראש ובראשונה בביקור אצל בתו שאצלה לן בלילה, ואז אין הוא זכאי לקבל פיצויים מהביטוח הלאומי. נושא זה לא הועמד בצורה מפורשת לדיון ולבירור בכתב הגנה ולפיכך לא התייחס לכך ביהמ"ש דלמטה ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: מ"מ; הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד א. ליכטמן למערערים, עו"ד י. יונגר למשיב. 27.5.81).
המ' 117/81 - דינה מוטולה ואח' נגד רחל קסלר
*סעד מן הצדק בפינוי מושכר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לשקול מחדש את ענין מתן הסעד מטעמי צדק, אחרי שהוכחה הפרה נמשכת של תנאי השכירות, באי תשלום דמי השכירות המגיעים במשך 17 חודש, וכן מוסמך היה לשנות את התנאים שבהם מן הראוי להושיט סעד כזה. ביהמ"ש המחוזי מצא שסכום הפיצוי שקבע בימ"ש השלום בסד 30 אלף ל"י אין בו כדי לכפר על ההפרה שהיה בה משום זלזול בחובות המבקשים כדיירים והוסיף עוד 70 אלף ל"י לפי ערך הכסף בפברואר
1981. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ב"כ המבקשים טוען שביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון שיקוליו גם את ערך הדירה מבלי שהיו לפניו ראיות לערכה של הדירה, אך על טענה זו אין לתת רשות ערעור כי זהו ענין שבאומדן ומותר היה להביא גורם זה בחשבון גם בלי הערכה מדוייקת. בודאי לא היה מקום להעמיד את סכום הפיצוי רק על הבסיס של דמי השכירות הנמוכים יחסית.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ע. תיק למבקשים, עו"ד ע. כהן למשיבה. 2.6.81). המ' 49/81 - דבורה נוסינוב ואח' נגד נחום כהן
*מילוי תנאי שנקבע בהענקת סעד מן הצדק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב הינו דייר מוגן אצל המבקשות. הוא לא שילם שכר דירה במועד ובית משפט השלום נתן פסק דין נגד המשיב, אך העניק לו סעד מן הצדק שלא לפנותו ולתנאי שיסלק תוך זמן קבוע את דמי השכירות המגיעים ממנו וכן פיצוי והוצאות. המבקשות טענו שהמשיב לא עמד בתשלומים ופנו ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לפנות את המשיב מן הדירה. הרשמת קבעה שהמשיב מילא את המוטל עליו וערעור המבקשות בביהמ"ש המחוזי נדחה על הסף מפני שהמבקשות לא הגישו עיקרי טיעון כדרוש על פי תקנות סדר הדין. לכך הוסיף ביהמ"ש המחוזי שגם לגופו של ענין לא היה מגיע לתוצאה אחרת. הבקשה למתן רשות ערעור נדחתה. מבלי להיזקק לבעיה הדיונית שהביאה לדחיית הערעור על הסף, הרי לגופו של ענין צדקה הרשמת. המשיב יצא ידי חובתו בהציעו את הסכום שהגיע למבקשות לעורך הדין שייצג את המבקשות במשפט הפינוי, מבלי שידע כי עו"ד זה חדל בינתיים לייצג את המבקשות, וכאשר נדחה ע"י עוה"ד הפקיד את הכסף לזכות המבקשות בבנק. גם ביחס לגובה הסכום המגיע אין לבוא בטענות אל המשיב כשפירט את חשבונו במכתב אל עוה"ד ועל כך לא קיבל כל תגובה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. גאון למבקשות, עו"ד מ. שכטר למשיב. 21.4.81). המ' 42/81 - רחל שכנר ואח' נגד יוסף דובוב
*צו פינוי עקב העברת המושכר ללא רשות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
למנוח אריה שכנר הושכר בית עסק לפני עשרות שנים ע"י המשיב ולעת זיקנתו מסר את בית העסק לשני פועלים שעבדו עימו ויחד עימם ייסד חברה בע"מ. בבימ"ש השלום טען המנוח שמסר את בית העסק לחברה בהסכמת המשיב אך טענה זו נדחתה והשופט פסק על פינוי המושכר מפני שלדעתו היתה העברת המושכר אסורה על המנוח, וכן קבע שהמנוח נטש את המושכר. לפני גמר הדיון בבימ"ש השלום ואחרי הגשת הסיכומים נפטר המנוח והשופט צירף את אלמנתו ואת בנו כנתבעים נוספים. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי אך הלה דחה את הערעור על הסף משום שעיקרי הטיעון הוגשו רק יום אחד לפני הישיבה שבה הגיע הערעור לבירור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מבלי להכריע בשאלה אם היה מקום לדחות את הערעור מן הנימוק הפורמלי, הרי גם לגופו של ענין אין המבקשים צודקים בערעורם. האלמנה והבן לא טענו לזכויות דיירות משלהם במושכר ומכל מקום אין לדיירים, כיורשים, זכויות אלא למי שמוסיף לנהל במושכר את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו. אשר לחברה בע"מ, שגם היא מערערת - הרי היא לא הוכיחה זכות במושכר כי הטענה שהמשיב הסכים להעברת המושכר לחברה נדחתה. אשר לבקשה להושטת סעד מן הצדק - לאחר שדייר הלך לעולמו אין עוד למי להושיט סעד מן הצדק.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. סלטון למבקשים, עו"ד א. חלד למשיב. 1.5.81).
המ' 45/81 - יעקב אבינתן ואח' נגד דוד ממן ואח'
*הסכם לדמי שכירות בבית עסק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
אין מקום להבחין בין הענין נשוא הבקשה הזו וההלכה של ביהמ"ש העליון בע.א. 403/72, פד"י כ"ז (1) 423, שהסכם על דמי שכירות של בית עסק כוחו יפה כל עוד לא שונו דמי השכירות המקסימליים כפי שהיו בעת עריכת ההסכם, ושאחרי שינוי כזה מוסמך בית הדין לשכירות לקבוע את דמי השכירות מחדש, למרות האמור בהסכם ולמרות סעיף 52(א) של חוק הגנת הדייר. אם היתה הצדקה להלכה זו בעת נתינתה, על אחת כמה וכמה יש לה הצדקה כיום, בזמנים של שחיקה גוברת והולכת של ערך הכסף. בא כח המבקשים טוען כי דמי השכירות המוסכמים נקבעו בהתחשב בהשקעה של סכום כסף ניכר שהמבקשים השקיעו במושכר. אלה דברים שביה"ד יכול להביאם בהשבון בעת פסיקת דמי השכירות,אך אין בהם כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין כאמור.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ש. הלוי למבקשים, עו"ד י. דר למשיבים. 1.5.81).
המ' 808/80 - יהודה לנקרי נגד מרים סמו ואח'
*אי הגשת עיקרי טיעון. מחלוקת בענין שכירות מוגנת (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום קבע כי המבקש איננו דייר מוגן במושכר של המשיבים וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על הסף באשר לא הוגשו עיקרי טיעון ע"י המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מבלי לדון בשאלה אם היה מקום לדחות את התביעה על הסף בשל אי הגשת עיקרי טיעון, הרי לגופו של ענין אין סיכוי למבקש להצליח בערעור. חוזה השכירות שנעשה עם המבקש קובע שהמבקש לא שילם דמי מפתח ושהחנות הושכרה לו אחרי שנת תשכ"ח, כשהיא ריקה. מתברר שלפני המבקשת החזיק בחנות שוכר בשם טומשובר שלא שילם דמי מפתח ובשכירות בלתי מוגנת. הלה פינה את החנות מרצונו ולפיכך חל על ההשכרה למבקש סעיף 10 של חוק הגנת הדייר, כי החנות "פונתה כדין", כמשמעות מונח זה בסעיף 10. לא היה מקום לחזור להיסטוריה הקודמת של השכרת החנות הזאת, כאשר פינתה אותה דיירת אחרת תמורת דמי עזיבה ולבדוק שמא הסכום שקיבלה אותה דיירת היה פחות מן המקובל לפי תנאי השוק דאז. כל הטיעון הזה שבו ביקש בא כח המבקש להעביר את הדיון לפסים של סעיף 12 לחוק החטיא את המטרה, מאחר שבין אותה דיירת ובין המבקש "חצץ" הסוחר טומשובר. גם בטענה שהמבקש שילם דמי מפתח בצורת הוצאות לתיקון המושכר לא היה ממש. ההוצאות היו דרושות כדי לאפשר למבקש קבלת רשיון עבור העסק שניהל בחנות זו והוא הוציא את ההוצאות על דעתו ולא על יסוד הסכם השכירות עם המשיבים וזאת אפילו עשה את התיקונים בהסכמת המשיבים.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד משה ח. כהן למבקש, עו"ד א. אלופי למשיבים. 8.5.81).
המ' 309/81 - שמאי קנצפולסקי נגד חברת אתרים בע"מ ואח'
*הפסקת חקירה נגדית שנתמשכה ללא הצדקה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום ציווה על המבקש לפנות מחסן של החברה, המשיבה, על שפת ימה של תל אביב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הועלו טענות שונות בבקשה לרשות ערעור שנדחו ובכלל זה טענה של פרקליטת המבקש, שהיא אשתו, שנגרם לו עיוות דין מפני שבשלב מסויים פקעה סבלנותו של השופט והוא החליט להפסיק את חקירתו הנגדית של אחד העדים. מתוך עיון בפרוטוקול של החקירה הנגדית עולה כי זו גלשה על גדותיה מעבר לכל מידה סבירה. השופט התרה בפרקליטה באמצע הישיבה שהוא דורש ממנה לרכז את חקירתה כראוי ושעליה לסיימה עד לסוף אותה ישיבה.
הפרקליטה לא שעתה לאזהרת השופט ובסוף הישיבה הארוכה קיים השופט את התראתו והפסיק את החקירה. מותר היה לו לנהוג כך על פי שיקול דעתו כי המקרה היה מקרה קיצוני שהצדיק נקיטת אמצעי בלתי שיגרתי כזה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' קנצפולסקי למבקש, עו"ד גב' קונשטוק לעירית תל-אביב. 29.5.81).
המ' 96/80 - מוחמד אלמועטי נגד זהרה אלדין ואח'
*תביעת פינוי באשר בנו של הדייר ואשתו גרים בדירה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעת פינוי נגד המשיביםותביעתו נדחתה בשתי הערכאות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. על עילות מספר הושתתה תביעת הפינוי ואלה נדחו. אחת העילות היתה כי בנו של השוכר המקורי ואשת הבן גרים בדירה. אין יסוד למתן רשות ערעור נוסף ביחס לעילה זו. בנו של השוכר המקורי נולד בבית נשוא השכירות ודבר מגוריו במושכר בודאי לא נעלם מעיני המבקש. אף אין פסול בקביעת בימ"ש השלום כי לבן היתה רשות מן הדין להכניס ולשכן במושכר את בת זוגו.
(בפני: הנשיא לנדוי. המבקש לעצמו, עו"ד ה. מרגריאן למשיבים. 12.5.81).
המ' 612/80 - ניסים פז נגד מדינת ישראל
*השאלה אם שימוש ברכב ללא רשות מהווה השגת גבול לצורך הפעלת מאסר על תנאי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירות שונות ובכללן שימוש ברכב (קטנוע) ללא רשות הבעלים, עבירה על סעיף 401 לחוק העונשין ועבירות אחרות הקשורות לנהיגת רכב. בימ"ש השלום גזר למבקש שנה מאסר בפועל בגין עבירות אלה והפעיל 3 שנים מאסר על תנאי כאשר התנאי היה "שלא יעבור על פשע ומסכת ה' לפח"פ". בימ"ש השלום מצא כי ע"י שימוש ברכב בלי רשות לפי סעיף 401, לחוק, הפר המערער את התנאי שלא יעבור עבירה מן העבירות המנויות במסכת ה' של פח"פ, דהיינו עבירה של הסגת גבול. (כן הופעל מאסר על תנאי נוסף של שנתיים שהוטל על המערער במשפט אחר כשכל המאסרים חופפים). טענת המערער היתה כי לא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי של 3 שנים מן הטעם כי שימוש ברכב ללא רשות איננה מהווה עבירה של הסגת גבול לגבי אותו רכב. בתי המשפט דלמטה דחו טענה זו בציינם כי שימוש ברכב ללא רשות כרוך מטבע הדברים בעבירה של הסגת גבול לגבי אותו רכב. הערעור על כך נתקבל. בשלושה פסקי דין עמדו הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, והשופטת בן פורת על התנאים שבהם ניתן להפעיל מאסר על תנאי עקב ביצוע העבירה החדשה בניגוד לתנאי. השאלה היא תמיד אם העבירה הנוספת שבוצעה מכילה בחובה את יסודותיה של אחת העבירות המפורטות בגזר הדין שהטיל מאסר על תנאי, ובעניננו אין לומר כי העבירה של שימוש ברכב ללא רשות כוללת בחובה, תמיד, את היסודות של הגדרת העבירה של הסגת גבול פלילית.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, השופטת בן פורת. עו"ד נ. קנת למערער,עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 27.4.81).
המ' 770/80 - יצחק אפלבוים נגד משה ששון
*קביעת דמי שכירות בבית עסק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
בית דין לשכירות דחה את תביעת המבקש לקביעת דמי שכירות של בית עסק שהמשיב מחזיק בו, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נתקבלה באשר לאחד הנימוקים שהועלו ע"י המבקש. טענתו העיקרית של המבקש היתה שיש להחיל את הוראות סעיף
44(א)(2) לחוק הגנת הדייר החל על דמי שכירות של דירות, בקשר ליחסים שהיו קיימים בין בעל הבית ובין הדייר העשויים להשפיע על קביעת שיעורם של דמי השכירות, בדרך ההיקש גם על בתי עסק. בטענה זו אין ממש כי מהיעדרה של הוראה מקבילה בפרק ג' של החוק, ביחס לדמי שכירות של בתי עסק, משתמע ברורות שהמחוקקלא רצה בהוראה דומה לגבי בתי עסק, על כן באשר לטענה זו לא ניתנה רשות ערעור. מאידך - בית הדין לשכירות דחה על הסף את בקשת המבקש לקביעת דמי שכירות כי הוא ראה בסכום ששולם והמוזכר בבקשה לקביעת דמי שכירות, שיעור של דמי השכירות שהיה מוסכם בשעתו ומכיון שהמשיב הביע נכונותו להוסיף את התוספת הקבועה בחוק לא ראה מקום לדון בתובענה. ברם מקריאת כתבי הטענות אי אפשר היה להגיע למסקנה של ביה"ד לשכירות ולפיכך ניתנה רשות לערער בשאלה אם בית הדין צדק בדחותו את הבקשה על הסף בלי להיכנס לדיון על חישוב דמי השכירות המגיעים לפי התקנות הנזכרות.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד א. ישי למבקש, עו"ד מ. ולרו למשיב. 22.5.81).
המ' 833/80 - אברהם טרומפולר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה על חוק שרות הצבור (הגבלות לאחר פרישה) (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש היה ראש חוליה אצל פקיד שומה למס הכנסה ובמסגרת תפקידו טיפל בנישום מסויים. לאחר שפרש משרותו ייצג את הנישום באשר לשומות המס שלו. הוא הועמד לדין בעבירה על חוק שרות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) האוסר על מי שטיפל אגב מילוי תפקידו בשרות הציבור בענינו של אדם פלוני לייצג אותו אחרי פרישתו מהשרות באותו ענין כלפי המוסד של שרות הציבור שבו שירת והורשע בדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש הופיע בשם הלקוח אצל פקיד השומה וכן הופיע יחד עמו בביהמ"ש המחוזי כאשר נדון עררו, המבקש לא הורשה לטעון בעת הבירור המשפטי אבל השתתף בדיון על פשרה שהתקיים בלשכת השופט. פעילות זו עבור הנישום נגדה את רוח האיסור שבחוק הנ"ל וגם את כתבו. בטענת הסניגור ש"ייצוג" בחוק הנ"ל פירושו רק ייצוג לשם עשיית פעולה משפטית מן הסוג המוגדר בחוק השליחות, הוא מבקש לתת להוראת המחוקק משמעות צרה שהיתה מחטיאה את מטרתה, דהיינו הטלת איסור על ניצול מידע וקשרים שרכש עובד הציבור לשם השגת יתרונות עבור לקוחותיו אחרי פרישתו מן השרות בענין שהוא עצמו היה מטפל בו בהיותו עובד הציבור. אין ממש בטענה שייצוג כלפי מוסד ציבור חייב להתבטא בעימות דוקא בין הלקוח ובין מוסד ציבורי ולא גם בשתדלנות ובהשגת "פרוטקציה" כמו כאן.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. רובין למבקש עו"ד ד. אשכר למשיבה. 12.5.81).
המ' 246/81 - מדינת ישראל נגד סלון מרכזי בע"מ ואח'
*הסמכות להארכת מועד בבקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי ניתן פסק דין בערעורם של המערערים (המשיבים דנא) בערעור פלילי. מחמת טעות במועד מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה לרשות ערעור של המבקשת באיחור של יום אחד. ב"כ המשיבים ביקש למחוק את הערעור מן הרשימה באשר הוגש באיחור והמבקשת הגיבה על הבקשה וביקשה, בין היתר, להאריך לה את המועד להגשת הבקשה לרשות לערעור. הבקשה נדחתה. צודק ב"כ המשיבים בטענתו המקדמית כי לביהמ"ש אין כלל סמכות להאריך מועדים להגשת בקשות לרשות לערער. ההסמכה בסעיף 182 היא לגבי ערעור בלבד ואילו התכוון
המחוקק להחיל הסמכה זו גם על בקשות לרשות לערעור היה אומר זאת במפורש.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד טפיירו למבקשת, עו"ד ג. אדרת למשיבים. 13.5.81).
המ' 177/81 - ד"ר אלברט מנחם ואח' נגד ד"ר ואב שילה
*הארכת מועד לצורך תיקון כתב הערעור ועיקרי הטיעון (בקשה למתן ארכה - הבקשה נתקבלה).
לפני כשנתיים הוגש ערעור לביהמ"ש העליון על החלטת ביהמ"ש המחוזי, ולאחר שהוכן תיק הערעור לשמיעה ונקבע מועד לדיון, הגישו המבקשים בקשה לדחייה באשר פרקליטם נפטר והם נאלצו להתקשר עם עו"ד אחר. הפרקליט החדש מבקש עתה לתקן את עיקרי הטיעון ואת כתב הערעור ולהעלות בו טענה משפטית חדשה. לדעתו יש להיעתר לבקשה שכן מדובר בטענה משפטית ובניגוד לטענה עובדתית ניתן להעלותה בשלב הערעור. המשיב התנגד לבקשה באשר המועדים להגשת כתב הערעור ועיקרי הטיעון מוגבלים בזמן והבקשה היא למעשה להארכת מועד לתוספת נימוקי ערעור לאלה שכבר הוגשו ועל המבקשים להראות "טעם מיוחד" להארכת המועד ולא הצליחו בכך. רשם ביהמ"ש העליון קבע כר אכן אין זכות למבקשים לתקן את כתב הערעור אלא אם כן יוארך המועד, ומכאן שצודק ב"כ המשיבים כי בקשת המערערים היא למעשה בקשה להארכת מועד שנקבעה בחיקוק, להגשת נימוקי ערעור חדשים, ואולם המערערים הצליחו להראות "טעם מיוחד" להאריך להם את המועד. נכון שהבקשה הוגשה באיחור רב, אלא שלאיחור זה ניתן הסבר מתקבל על הדעת. פרקליטם של המבקשים שייצג אותם בביהמ"ש המחוזי והגיש את הערעור נפטר כחודש ימים לפני הגשת בקשה זו. כאשר מועבר הליך מידי עו"ד אחד למשנהו, בנסיבות הקיימות כאן, רשאי, ואולי אף חייב עוה"ד החדש לבחון את נימוקי הטיעון בערעור ולבנותם על פי דרכו והבנתו, ואם מצא שאלה אינם תואמים את תפיסתו, רשאי הוא לבקש את תיקונם. כלל זה לא יחול על כל החלפה של עו"ד, אלא אם כן ההחלפה נעשתה בנסיבות שאין שליטה עליהם. בעובדה זו יש לראות "טעם מיוחד" להארכת המועד. נימוק נוסף העלה ב"כ המבקשים והוא שמכיון שההליך תלוי ועומד בערעור לפני ביהמ"ש, הרי עובדה זו עצמה יכולה לשמש "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך באותו הענין. לפיכך יש להאריך את המועד כמבוקש.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. גירון למבקשים, עו"ד י. אבימור למשיב. 27.5.81).
המ' 186/81 - המועצה המקומית אעבלין נגד זאב אוסבלנסקי ואח'
*רשות ערעור לענין מנין הימים של צו הפסקה מינהלי לפי חוק רישוי עסקים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
נגד המשיבים ניתן צו הפסקה מינהלי על יסוד סעיף 20 של חוק רישוי עסקים. על פי סעיף 21 לחוק תוקפו של צו הפסקה מנהלי כזה הוא 30 יום. ביהמ"ש נתן צו שעיכב את הפעלת צו ההפסקה המינהלי, וזאת על פי סעיף 22 לחוק, וצו העיכוב היה תקף מספר ימים. השאלה שמבקשים להעמיד לברור בערעור הינה אם הימים שבהם עוכב צו ההפסקה המינהלי מכח החלטת ביהמ"ש באים במנין 30 הימים. טענת המבקשת הינה שימי העיכוב אינם באים במנין, כך שתוקפו של הצו המינהלי הוארך ממילא מעבר ל-30 הימים, כמספר הימים שבהם חל העיכוב. טענה זו נדחתה בשתי הערכאות דלמטה, ואכן נראה שערכאות אלה הגיעו למסקנה הנכונה ואין מקום להרשות ערעור נוסף.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ר. שטוב למבקשת, עו"ד ר. חן למשיבים. 26.5.81).
המ' 231/81 - מרדכי זליבנסקי ואח' נגד מדינת ישראל
*טענה כי שתי עבירות מס הינן למעשה עבירה אחת ואין חובה להפעיל מאסר על תנאי (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש שהוא מנהל חברה וגם החברה עצמה הורשעו בעבירות של אי הגשת דוחו"ת למס הכנסה לשנות המס 1976 ו-1977. כתב האישום הכיל גם אישום של אי קיום דרישה להגיש אותם דוחו"ת. מן העבירה של אי קיום דרישה להגיש את הדו"חות זוכה המבקש בבימ"ש השלום, אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המערערים גם בעבירה של אי קיום הדרישה. המבקש נדון ל-3 חודשי מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 5 חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המבקש בחופף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המאסר על תנאי הופעל בגין העבירות של שנת המס 1977, שכן הוא הוטל לאחר שכבר נעברו העבירות ביחס לשנת המס 1976. טענת המבקש היתה כי שתי העבירות שבהן הורשע לגבי שנת 1977, היינו אל הגשת הדו"ח ואי הענות לדרישה להגיש את הדו"ח, היוו פרשה אחת ולא שתי עבירות, ומשום כך לא היתה חובה להפעיל את המאסר על תנאי. טענה זו נדחתה. המבקש עבר שתי עבירות הנפרדות זו מזו לא רק מבחינת הזמן אלא גם עפ"י יסודותיהן, כי לאי הגשת הדו"ח בעבירה הראשונה מתווסף לאחר מכן אי הציות להוראת פקיד שומה בעבירה השניה. מכיון שמדובר בשתי עבירות היתה חובה להפעיל את המאסר על תנאי.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ב. לוינבוק למבקשים, עו"ד גב' ארד למשיבה. 2.6.81).
בר"ע 118/81 - חיים אייזלר נגד חוה אייזלר
*הארכת מועד לצורך בקשה לגילוי מסמכים ותשובה לשאלון (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי תובעת המשיבה פסק דין הצהרתי שכל הרכוש הרשום על שם בעלה המבקש שייך לבני הזוג בחלקים שווים. עפ"י בקשת המשיבה החליט ביהמ"ש להורות למבקש להשיב על שאלון ולגלות מסמכים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לטענת ב"כ המבקש הוגשו הבקשות לגילוי מסמכים ושאלון באיחור רב ולא היה "טעם מיוחד" להארכת המועד ואף לא הוגשה בקשה להארכה כזו. כן טוען המבקש שאין לחייב אותו לתת פרטים על הנכסים הרשומים בשמו בלבד כל עוד לא ניתן פס"ד הצהרתי שהנכסים שייכים במשותף לבני הזוג. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. גם אם נצא מתוך הנחה שביהמ"ש המחוזי נהג לפנים משורת הדין עם המשיבה בענין הארכת המועד, הרי הדיון בתביעה עדיין לא החל ואף לא ברור מתי תתברר התביעה, ואם ביהמ"ש המחוזי מצא שיש תועלת לשני הצדדים בגילוי המסמכים ובתשובה לשאלון, כי אז אין מקום לתת רשות ערעור. לא מתעוררת כל שאלה בעלת חשיבות המצדיקה ערעור על החלטה זו. אשר למתן פרטים על הרכוש בתשובה לשאלון - על פי תקנה 117 לתקנות סדר הדין יש להשיב לשאלות שהן לענין הנידון, ובמקרה דנא כשמדובר בבני זוג שנישאו בשנת 1956 ויש טענה מצד האשה בדבר שיתוף בנכסים, השאלות בדבר פרטים על הרכוש הן שאלות לענין.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 27.5.81).
בר"ע 305/80 - שילה רפאל ואח' נגד שלמה רצקובסקי ואח'
*זכותו של נתבע לדרוש בדיקה רפואית אצל רופא שאינו גר בעירו של התובע (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
במסגרת תובענה בנזיקין שהגיש קטין בביהמ"ש המחוזי בירושלים נגד נהג הרכב הפוגע וחברת הביטוח, הגישה התביעה חוות דעת של מומחה רפואי שלפיה נגרמה לקטין נכות צמיתה של 25 אחוז. בהסתמכם על תקנה 171 (א) לתקנות סדר הדין שלחו המשיבים לתובע דרישה בכתב להיבדק אצל רופא מטעמם שמקום מגוריו בתל אביב, בעוד שהתאונה אירעה בירושלים והקטין גר בירושלים. התובע סירב להיבדק אצל רופא
בתל אביב וביהמ"ש קבע כי אם יעמוד בסירובו לא יוכל לסמוך על חוות הדעת הרפואית שהגיש. השופט ראה בסירובו של התובע אל היענות לדרישה "ללא הצדק סביר" במובן תקנה 179(ב) לתקנות הנ"ל ועל כן, בלשון התקנה, "לא יזקק ביהמ"ש להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון". הערעור נתקבל. בשלושה פסקי דין הבהירו שופטי ביהמ"ש העליון על שום מה צודק התובע במקרה דנא. ביהמ"ש הבהיר כי לצורך בירור השאלה אם יש לתובע הצדק סביר או לאו יש לפרש את הנתונים פירוש הנוטה לטובתו של התובע. כדי שתופעל הסנקציה לפי תקנה 179(ב) צריך שיתמלאו שני תנאים: שהבקשה של הנתבע כשלעצמה תהיה סבירה, שהסירוב יהיה לא סביר ובנוסף לכך שסירובו של התובע יהא עשוי לפגוע בהכרעתו הצודקת של המשפט לגופו. בעניננו אין לומר כי דרישת המשיבים היא סבירה. הם סתמו ולא פירשו מי הרופא מטעמם. לא מן הנמנע שבישראל גילוי זהותו של רופא הוא תנאי בל יעבור לסבירותה של דרישת הנתבע, אך בהיעדר טיעון ברוח זו אפשר לצאת מתוך הנחה שאין זה כך. ניתן גם להניח שמדובר ברופא מומחה שאין בו ובמומחיותו כל רבב, אך כדי לכפות על התובע לנסוע מעיר לעיר על הנתבע לטעון ולהוכיח שהטלטול מוצדק, כגון שבעיר מגוריו של התובע אין מומחים ראויים לשמם. כן ישנה אפשרות שהנתבע יטען ויוכיח שהרופא שהוא מציע הוא בעל ידע או כישורים מיוחדיםומוצדק להעדיפו על פני האחרים משום נדירותה או סיבוכה של הפגיעה הנטענת. כאן מדובר בקטלן המתגורר בירושלים, עיר שבה מומחים רבים בשדדו הרפואה ואם סברו הנתבעים שאין די מומחים בשטח שבו מדובר צריכים היו לטעון טענה זו בביהמ"ש ולהניח לה יסוד ראייתי. המסקנה היא שלא הוכחה סבירותה של דרישת המשיבים ומשלא נתמלא התנאי הראשון של המבחן דלעיל אין צורך לדון בשאלה השניה אם אי היענות התובע לדרישה יש בה כדי לפגוע בהכרעה צודקתבמשפט. למעשה יאמר שאין כל ראיה כי סירובו של הקטין עשוי למנוע הכרעה צודקת במשפט. להיפך, יש יסוד איתן להניח כי בעיר כירושלים קיימים מומחים גם בשטח הרפואה הנדון.
(בפני השופטים: גב' בן פורת ברק, מ. כהן. עו"ד פונדמינסקי למבקשים, עו"ד א. זליכוב למשיבים. 4.6.81).
בר"ע 94/81 - אנדרי זהות ואח' נגד יעקב שולביץ ואח'
*עיכוב הליכי הוצל"פ (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום חייב את המבקשים לשלם סכומי כסף שונים למשיב הראשון והלה המחה את זכותו לקבל את סכומי הכסף לפי פסק הדין למשיב השני. כאשר זה החל בפעולות הוצאה לפועל טענו המבקשים כי הוסכם ביניהם ובין המשיב הראשון שלא יגבה את החוב לפי פסק הדין ולפיכך גם המשיב השני אינו יכול לגבותו. המבקשים הגישו לביהמ"ש תביעה לפס"ד הצהרתי שאין הם חייבים לשלם את סכום החוב וביקשו צו זמני לעיכוב הליכי ההוצל"פ עד גמר בירור תביעתם. בקשתם לצו עיכוב זמני נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כדי לקבל צו מניעה זמני לא די להראות שיש למבקשים סיכוי לזכות בתביעתם, אלא היה עליהם גם להראות, שאם לא ינתן הצו הזמני יגרם להם נזק שקשה יהא לתקנו, בין מכיון שאין ביכולתם לשלם את הסכום, ובין מכיון שאם ישלמו את הסכום לא יוכלו להיפרע מן המשיב השני אם יצליחו בתביעתם. בבקשת המבקשים אין כל זכר לכך שהוצאה לפועל של פסק הדין עלולה לגרום להם נזק שקשה יהיה לתקנו. לפיכך בדין נדחתה הבקשה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 3.5.81).
בר"ע 113/81 - עזרא ג'מיל נגד ארמונד דואב
*בקשה לביטול פסק בורר שהוגשה לאחר המועד (הבקשה נדחתה).
המשיב ביקש בביהמ"ש אישור פסק בורר ואחרי שהמבקש קיבל את בקשת המשיב הגיש מצדו בקשה לביטול הפסק. דא עקא שהבקשה לביטול הוגשה אחרי שחלף המועד הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות וב"כ המשיב טען שיש לדחות את הבקשה לביטול הפסק מכיון שהוגשה באיחור. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש בקבעו שעל פני פסק הבוררות אין לומר שהבורר חרג ממסגרתסמכויותיו, ולכן אין כאן טעות על פני הפסק המביאה לבטלות הפסק מעיקרו, וכן לא הובאו בפני ביהמ"ש טעמים מיוחדים המצדיקים להאריך את המועד להגשת בקשת הביטול. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. על פי הוראת סעיף 27(א) לחוק הבוררות רשאי ביהמ"ש להאריך את המועד רק מטעמים מיוחדים. בעניננו לא ניתן טעם מיוחד והעובדה שהמבקש מלא טענות שונות נגד הפסק, שאילו היו מתקבלות היו יכולות לשמש עילה לביטול הפסק, אינה יכולה לשמש "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 15.5.81).
בר"ע 80/81 - עירית חיפה נגד שורה בע"מ
*בקשה לביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).
סכסוך שנתגלה בין המבקשת לבין המשיבה נמסר לבוררות ומשפסק הבורר מה שפסק ביקשה המבקשת מביהמ"ש כי יבטל את פסקו של הבורר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת העלתה טענות שונות באשר לחוסר סמכות וחריגה מסמכות אך כל אלה נדונו ע"י ביהמ"ש המחוזי ונדחו ואין הצדקה לתת רשות ערעור. יש להדגיש כי אין ביהמ"ש יושב כבימ"ש לערעור על פסקי בורר. כשבימ"ש דן בפסק בורר אין הוא מעביר את הפסק תחת שבט הביקורת. אין לפסול פסק בורר מחמת ספק אלא הפסק נהנה מן הספק, וישנם מקרים שבהם טענה שיכולה להיות בעלת משקל נגד בימ"ש בערכאה ראשונה מאבדת את כל משקלה כשהיא מכוונת נגד פסק בורר. בתי המשפט חותרים לקראת סופרות פסק הבורר כדי שהבוררות תהא תחליף לביהמ"ש ולא מבוא אליו.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 12.5.81).
בר"ע 37/81 - מחמוד ביאשרה נגד מוחמד אלראזק
*אין צורך ברשות ערעור על החלטה שלא לתקן לוח הזכויות לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (הבקשה נדחתה).
המבקשים עתרו לביהמ"ש המחוזי בנצרת לתיקון לוח הזכויות לגבי חלקה פלונית כאמור בסעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. ביום שנקבע לשמיעת המשפט לא הופיעו המבקשים או פרקליטם אך הופיע פרקליט המשיבים. השופט המתין עד לשעה 12 של אותו יום ולאחר מכן החליט לדחות את הבקשה בהיעדר הופעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה מן הטעם שעל החלטה לפי סעיף 59 יש ערעור בזכות ואין צורך ברשות ערעור. כמסתבר טילפן פרקליט המבקשים יום לפני הישיבה הנדונה והודיע שהוא חולה וישלח למחרת היום תעודה רפואית כחוק, ברם לא שלח תעודה כזו ולא בירר אם נדחה המשפט כבקשתו. הוא הגיש בקשה לרשות ערעור אך צודק פרקליט המשיבים כי החלטת ביהמ"ש המחוזי הינה כדין פסק דין ולפיכך היה על המבקשים להגיש ערעור ללא בקשה לרשות ערעור ומשהגישו בקשה לרשות ערעור דין בקשתם להידחות. אין להיעתר לבקשת המבקשים להתייחס לבקשת הרשות כאל ערעור. באשר לבקשה האחרת להאריך את המועד להגשת ערעור, עדיין יוכל המערער להגיש בקשה מתאימה לרשם שיחליט בנדון.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, לוין. עו"ד אבו רחמה למערערים, עו"ד סלמן למשיבים. 10.5.81).
בר"ע 104/81 - אמנון כהן נגד ועדת התלונות של משרד התחבורה
*בקשה לרשות ערעור על החלטת ועדת ערר לפי החוק לפקוח על מצרכים ושרותים (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא בעל מוסך וועדת התלונות החליטה לזמן אותו לבחינה מעשית ואם לא יעמוד בה להתלות את רשיון מוסכו. הוא הגיש ערר לועדת עררים, לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושרותים, שבראשה יושב שופט מחוזי. הערר הוגש לאחר שעבר המועד החוקי להגשתו ויו"ר הועדה סרב להאריך את התקופה על פי סמכותו לפי החוק הנ"ל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. העובדה ששופט בימ"ש מחוזי מכהן, על פי החוק, כיו"ר הועדה, אין משמעותה שהחלטתו של אותו שופט בתפקידו כיו"ר הועדה ניתן לערער עליה בפני ביהמ"ש העליון אחרי קבלת רשות לפי חוק בתי המשפט. בחוק הפיקוח על מצרכים ושרותים אין כל הוראה בדבר זכות ערעור על החלטת ועדת הערר או על החלטת יו"ר הועדה. לגבי החלטות בועדת הערר נאמר בחוק כי ההחלטה היא סופית.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 5.5.81).
בר"ע 103/81 - פדיה, מושב עובדים נגד זנוח מושב עובדים
*הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה בביהמ"ש המחוזי לבטל פסק דין של בורר שניתן בסכסוך שבינה לבין המשיבה. היא הגישה את בקשתה לאחר שעבר המועד החוקי ולפיכך ביקשה כי יוארך המועד. הבקשה נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לפי סעיף 27 לחוק הבוררות רשאי ביהמ"ש להאריך את המועד מטעמים מיוחדים שיירשמו, אך הסיבות שניתנו ע"י המבקשת על האיחור בהגשת הבקשה מצביעות על רשלנות בטיפול כתיק ואין בהן טעם מיוחד. אין למבקשת כל סיכוי להצליח בערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שביסס אותה על הנימוקים הנ"ל. כאשר המחוקק התנה את הארכת המועד בקיום תנאים מיוחדים הוא גילה בכך את כוונתו שיש צורך כטעמים בעלי משקל מיוחד לשם הצדקת הארכת המועד. בהיעדר טעם מיוחד אין להיכנס לשאלה האם יש בפי המבקשת נימוקים ממשיים לביטול פסק הבורר.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 3.5.81).
המ' 645/79 - (ע.א. 393/79) - סטלה שרות מכוניות בע"מ נגד חברת נתיבי איילון
*ע.א. 393/79) - הגשת ערעור שכנגד בענין אישור פסק בוררות כאשר המערער שכנגד כבר ביקש רשות ערעור ובקשתו נדחתהבע"מ
(בקשה לדחיית ערעור שכנגד - הבקשה נתקבלה).
בין הצדדים התקיימה בוררות וניתן פסק בוררים. העותרת הגישה בקשה לקיים את פסק הבוררים והמשיבה הגישה בקשה לבטלו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המשיבה לביטול הפסק וקיבל רק בחלקה את בקשת העותרת לקיום הפסק. שני הצדדים הגישו בקשות לרשות ערעור לביהמ"ש העליון. הבקשה לרשות ערעור של המשיבה נדחתה במרץ 1979 ואילו הבקשה לרשות ערעור של המבקשת נתקבלה בשאלת החיוב בריבית והצמדה בלבד והיא השתמשה ברשות זו והגישה הודעת ערעור. משקיבלה המשיבה את הודעת הערעור הגישה ערעור שכנגד ובו חזרה והעלתה את כל אותן טענות נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי שנדחו במסגרת הדיון בעתירתה לרשות ערעור. המבקשת הגישה בקשה לדחות על הסף את הערעור שכנגד והבקשה נתקבלה. כמו בערעור בזכות כך גם בערעור ברשות, לאחר שניתנה הרשות לצד אחד לערער, ואפילו הרשות מוגבלת לענין זה או אחר, יכול הצד השני להגיש ערעור שכנגד בו אין הוא מוגבל ויכול להעלות כל טענה שיש לו. זאת בדרך כלל. אולם בעניננו הגישה המשיבה בקשה לרשות ערעור ובקשתה נדחתה, ולאחר החלטה שכזו שוב אין להעלות על הדעת
שהודעת הערעור שהגישה המבקשת על סמך הרשות שקיבלה הפכה את הקערה על פיה ונתנה למשיבה רשות לחזור ולהעלות בערעור שכנגד אותן טענות עצמן שנידחו בבקשתה לרשות ערעור. החלטה הדוחה בקשה לרשות ערעור היא סופית ומחייבת ומהווה סוף פסוק. פסק הדין ניתן מפי השופטת בן פורת שהוסיפה כי השאלה אם גם דחיית בקשה לרשות ערעור על "החלטה אחרת" היא "סוף פסוק", כך שאין לחזור ולתקוף אותה במסגרת ערעור על פסק הדין, אינה ניצבת כאן לפנינווכשם שהבעיה הושארה בצריך עיון בפסקי דין שניתנו לפני כן ניתן להשאירה בצריך עיון גם עתה.
מ"מ הנשיא י. כהן הביע דעתו שכשמדובר ב"החלטה אחרת" אין לחסום בפני בעל הדין האפשרות להעלות את ערעורו על ההחלטה האחרת במסגרת הערעור הכללי גם אם לפני כן נדחתה בקשתו לרשות ערעור על ההחלטה האחרת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, אלון. 31.5.81).
בר"ע 117/81 - וולתר רות ואח' נגד דיק אנד קומפני ואח'
*רשות ערעור על סעד ביניים (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי נתן צווי מניעה ועיקול זמניים נגד המבקשיםלפי תביעת המשיבות ולמבקשים ישנן השגות שונות על סעד הביניים הנ"ל. בקשתם לרשות ערעור נדחתה. גם אם צודק ב"כ המבקשים בכל טענותיו אין כאן ענין שצריך להעסיק את ביהמ"ש העליון בדרך של ערעור. ההשגות הן בשאלת חובת הגילוי החלות על מי שמבקש סעד ביניים וההלכות בדבר חובה זו הן ברורות למדי ונדונו בשורה של פסקי דין. במקרה דנא השאלה התעוררה בהליכים טרומיים של סעד זמני וכבר התריע ביהמ"ש העליון נגד נטיה הולכת וגוברת של בעלי דין לערערעל כל החלטה והחלטה של ביהמ"ש דלמטה שניתנה לפני שמיעת המשפט. באי כח הצדדים אינם חייבים לערער רק מפני שיש להם טענה שחושבים אותה בעלת משקל, אלא עליהם לקחת בחשבון השאלה אם יגרם להם נזק רציני במקרה שההחלטה תישאר בתוקפה ואם תהיה להם אפשרות להתקיפה בערעור אחרי שינתן פסק הדין הסופי.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 21.5.81).
בר"ע 61/81 - בר-רם בע"מ נגד ישעיהו בלאס ואח'
*בקשה לרשות ערעור "מטעמי זהירות" על פס"ד חלקי (הבקשה נדחתה).
בפסק דין חלקי ציווה ביהמ"ש המחוזי על המבקשת להימנע מלהפר פטנט של המשיבים (התובעים) וחייב אותה לתת למשיבים דו"ח על היקף ההפרה של הפטנט ולשלם את הוצאותיהם בחלק הראשון של המשפט. עתה צריך המשפט להימשך לגבי התביעה הכספית של המשיבים הקשורה לטענתם בהפרת הפטנט. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין החלקי, אך בנוסף לכך הגישה בקשה לרשות ערעור "מטעמי זהירות". אין המבקשת (הנתבעת) זקוקה לרשות ערעור מכיון שיש לה זכות לערער על פסק הדין החלקי. המשיבים מסכימים גם הם שיש למבקשת זכות ערעור. לא היה במקרה דנא כל מקום לספק שהחלטת ביהמ"ש המחוזי היתה בבחינת פסק דין חלקי, כאמור בתקנה 214, מכיון שלתובעים ניתנו סעדים ע"י ביהמ"ש לגבי חלק מתביעותיהם, והמשך הדיון לא יהא בו כדי לשנות דבר לענין סעדים אלה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 16.4.81).
בר"ע 132/81 - ד"ר נורית קייזר ואח' נגד רובינשטיין חברה קבלנית בע"מ
*חוסר סמכות מקומית כשנקבע בהסכם מקום שיפוט בעיר אחרת (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בירושלים בקשה בדרך המרצה להצהרה כי הם זכאים לאכיפת חוזה לרכישת דירה מאת המשיבה. המשיבה טענה בין היתר חוסר סמכות מקומית והסתמכה על סעיף בחוזה הקובע כי לביהמ"ש בתל-אביב תהיה סמכות שיפוט ייחודית בכל סכסוך בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקשים הינה כי התנאי בדבר סמכות השיפוט הוא תנאי מגביל בחוזה אחיד ויש בו משום קיפוח הלקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העשוי להביא לידי קפוח הלקוחות ועל כן התנאי בטל. את טענתו מבסס ב"כ המבקשים על הוראות סעיף 15(9) ו-15(5) לחוק החוזים. אין לקבל טענה זו. בפסקה (9) הנ"ל מדובר בתנאי אשר "מקנה לספק זכות לבחור, על דעתו בלבד, בביהמ"ש שלפניו יתברר הסכסוך" ואילו הוראת סעיף השיפוט בחווה קבעה על דעת שני הצדדים החתומים על החוזה את סמכות השיפוט של בתי המשפט בתל אביב. בפיסקה (5) הנ"ל מדובר על תנאי אשר "מהווה ויתור מראש של הלקוח על זכות מזכויותיו שהיתה נובעת מן החוזה אילולא אותו תנאי" ואולם זכות המבקשים להגיש תביעתם בביהמ"ש בירושלים איננה זכות הנובעת מן החוזה אלא זכות המבוססת על תקנות סדר הדין האזרחי. יתר על כן, ספק רב אם ניתן לפרש את הביטוי "זכות" כמתייחס לענין סדרי דין של סמכות מקומית. בהמרצת הפתיחה לא עוררו המבקשים כל טענה שהיא בדבר בטלות סעיפים מסויימים של החוזה ואם לטענתם יש בחוזה הוראות שצריך לראות אותן כבטלות עפ"י חוק החוזים היה עליהם לטעון ולהוכיח שהתנאי המגביל יש בו משום קיפוח הלקוחות או יתרון בלתי הוגן של הספק.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 10.6.81 ).
בר"ע 130/81 - חברת גוש... בע"מ ואח' נגד מבני פלס בע"מ
*המרת עיקולים כספיים בעיקול על מקרקעין (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו שתי תביעות נגד המשיבה על סכום של 7,3 מליון שקלים ועל פי בקשתם הוטלו עיקולים זמניים על כספי המשיבה בבנקים ובמוסדות שונים. המשיבה ביקשה להמיר. עיקולים אלה בהטלת עיקול על מקרקעין שלה, באשר העיקול על הכספים משתק את עסקיה וגורם לה נזק רב. רשם ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה, ערעור המבקשים בביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקשים היא שלא מן הראוי היה להמיר את העיקול של הכספים בעיקול מקרקעין מכיון שההוצאה לפועל של עיקול כספים יותר פשוטה ונוחה מהוצאה לפועל של עיקול מקרקעין. ברם, כבר נפסק כי ענין המרת העיקולים הזמניים נתון לשיקול דעתו של השופט הדן בענין ואין ביהמ"ש שלערעור מתערב בכך בדרך כלל. כדי שיהיה למבקשים סיכוי לזכות בערעור לא די בכך שהם מצביעים על כך שיותר נוח לגבות את החוב כאשר העיקול מוטל על כספים, אלא עליהם להראות גם שהרשם שדן בענין השתמש בשיקול דעתו בדרך לא נכונה, ואת זאת הם לא הצליחו. הרשם פירט את כל נסיבות הענין וציין שהמקרקעין שהוצעו כבטחון חופשיים מכל שעבוד וערכם רב, וכן הדגיש את הנסיבות המיוחדות של המקרה כאשר התביעה היא בחלקה המכריע תביעת פיצויים עבור הפרת חוזה. אין זה נכון שהרשם לא נתן למבקשים אפשרות להביא ראיות מצדם בדבר שווי המקרקעין, שכן מן הפרוטוקול עולה שלא ביקשו בפה מלא לדחות את שמיעת הבקשה למועד אחר כפי שיוכלו להביא ראיות על שווי המקרקעין.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 3.6.81).
בר"ע 1/81 - דן שנבל ואח' נגד רמי אלוביץ ואח'
*סדרי דין בערעור על החלטת בימ"ש לתביעות קטנות (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו תביעה נגד המערערים בביהמ"ש לתביעות קטנות ובהיעדרם ניתן פסק דין נגדם. הם הגישו בקשה לביטול פסק הדין משני טעמים: לכל אחד מן המבקשים היו סיבות טובות שלא להופיע לדיון כאשר ניתן פסק הדין; יש להם הגנה לעצם הענין. ביהמ"ש לתביעות קטנות דחה טענות אלה. כעבור 4 ימים הגישו המבקשים בקשה לביהמ"ש המחוזי לקבלת רשות ערעור על פסק הדין, וזאת בהתאם לתקנה 16 לתקנות המאפשרת הגשת ערעור ברשות על פסק דין של ביהמ"ש לתביעות קטנות תוך 7 ימים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתם הטרומית של המשיבים שלפיה איחרו המבקשים את המועד של 7 ימים ועל כן דחה את הבקשה לרשות ערעור על הסף. הבקשה לרשות ערעור על החלטה זו נדחתה. המערערים הגישו לביהמ"ש העליון את בקשתם לרשות ערעור בהסתמך על סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט המאפשר הגשת ערעור ברשות על פסק דין שנתן ביהמ"ש המחוזי בערעור. ברם, למבקשים לא היתה כלל אפשרות חוקית להגיש בקשה לרשות ערעור כבר בפני ביהמ"ש המחוזי. משנדחתה בקשתם לביהמ"ש לתביעות קטנות לבטל את פסק הדין נסתתמה בפניהם דרך הערעור. היתה בידם ברירה בין הגשת בקשה לרשות ערעור בתוך 7 ימים לבין הגשת בקשה באותו בימ"ש לביטולו של פסק הדין והם בחרו בדרך השניה. אילו ניתנה החלטה הדוחה בקשה לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד בבימ"ש רגיל הרי שכמו על כל "החלטה אחרת" ניתן היה לבקש רשות לערער עליה, אולם בבימ"ש לתביעות קטנות אין אפשרות לערער על החלטה אחרת, ולו גם ברשות. (דברים אלה אמורים לגבי החלטה אחרת מסויימת והיא לדחות בקשה לביטול פסק דין שכן שונה המצב בהחלטה אחרת במשך מהלך המשפט). גם לגופו של ענין לא צדקו המבקשים בהגנתם.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. רסלר למערערים, עו"ד חירם למשיבים. 9.6.81).
ע.א. 616/79 - ג'מבה אסטבלישמנט ודוז נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*זיכוי מס שבח במכירה שהיא הפקעה
(הערעור נתקבל).
לפי חוק מס שבח מקרקעין, במכירת זכות במקרקעין שהיא הפקעה, ינתן למוכר זיכוי מן המס שהוא חייב בו בסכומים שונים כאשר על שלושת אלפים הלירות הראשונות הזיכוי הוא יותר גדול. למערערת היו מספר רב של חלקות שהופקעו והמשיב נתן את הזיכוי כאילו כל החלקות ביחד מהוות עיסקת מכירה אחת, כך שנתן זיכוי פעם אחת בלבד. המערערת טענה כי יש לתת לה זיכוי בגין כל חלקה בנפרד. ועדת הערר קיבלה ברוב דעות את עמדת המשיב והערעור על כך נתקבל. בשיטת רישום מקרקעין הנהוגה בישראל הרישום מתנהל עפ"י יחידות רישום נפרדות כשלגבי כל אחת נרשמות זכויות וחובות בנפרד. על כן, בדרך כלל, כשמדובר בפעולות הקשורות בהעברת מקרקעין מן הראוי להניח שנגד עיני המחוקק עמדו המקרקעין כשהם רשומים כיחידות נפרדות ורישום זה הוא ששימש את המחוקק כבסיס להוראות שבחוק (יש לציין שהסכומים שלגביהם ניתנים הזיכויים איבדו כמעט לחלוטין את ערכם עקב ירידת ערך המטבע מאז חקיקת החוק משנת 1968).
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, אלון. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן, עו"ד עידו אמגור למערערת, עו"ד דן שפי למשיב. 27.5.81).