ע.א. 228/79 - שלמה גולדמן ואגד בע"מ נגד רוברט גבאי ואח'
*אחריות בנזיקין בתאונת דרכים.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 742/74 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
המשיב הראשון (להלן הנפגע) נהג בקטנוע ובמושב האחורי ישבה המשיבה השניה (להלן הנפגעת) כשלפנים, ליד הכידון לרגלי הנפגע, עמד הילד של הנפגעת. המשיב השלישי (להלן נהג הטנדר) נהג מהכיוון הנגדי טנדר שעל גגו שני סולמות שלא נקשרו.בצד ימין של הכביש, בכוון נסיעת הטנדר, עמד אוטובוס נהוג בידי המערער הראשון (להלן המערער) ונהגו היה עסוק בהעלאת נוסעים. האוטובוס לא הוחנה בתוך המפרץ המצוי למטרה זו, אלא במרחק של 2.2 מטר מהשפה הימנית, ובהתחשב ברוחבו של האוטובוס הוא תפס למעלה ממחצית הכביש כך שבלט וחסם כ-75 ס"מ מהמסלול המיועד לתנועה הנגדית. משהגיע נהג הטנדר לאוטובוס החל לעקוף מבלי לוודא אם הדרך שבפניופנויה. אותה שעה הגיע מהכוון הנגדי הקטנוע, הסולמות שעל גג הטנדר פגעו בדופן השמאלי של האוטובוס והם נשמטו ופגעו ברוכבי הקטנוע וכתוצאה מכך איבד הנהג את הכרתו והקטנוע התהפך. ביהמ"ש המחוזי הטיל על נהג הטנדר 75 אחוז מהאחריות לתאונה ועל המערער וחברת אגד 25 אחוז מן האחריות, וכך קבע את הפיצויים לנפגעים.המערער וחברת אגד מערערים על כך שיוחסה להם אחריות לתאונה ולחילופין על גובה האחוז ואילו הנפגעים מערערים על סכומי הפיצויים השונים שנקבעו.
א. אין לקבל את טענת המערערים כי רשלנותו של נהג הטנדר היא כה גדולה וחמורה עד שהיא מבטלת כליל כל אשם של נהג האוטובוס אף אם היה אשם כלשהו מצדו. עיקר הרשלנות רובצת לפתחו של נהג הטנדר, אך רשלנותו החמורה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות נהג האוטובוס לבין התאונה. ע"י כך שלא חנה סמוך לשפת הכביש ובמפרץ לא רק שחסם את כל הכביש המיועד לכיוון נסיעתו אלא גם חלק מהמיועד לתנועה הנגדית. מי שנוהג כך גורם הלכה למעשה מכשול ותקלה לזרימת התנועה בשני הכיוונים ומכריח כלי רכב שמאחוריו לעצירה מוחלטת והמתנה. נהג אוטובוס שמחנה כך את רכבו חייב לצפות כי נהגי כלי רכב שמאחוריו לא יהיו סבלניים עד שהוא יתחיל לנסוע אלא ינסו לעוקפו. החנייה כזו של האוטובוס מהווה גם היעדר התחשבות בצורכי התנועה ובנעשה על הכביש שלא נועד לשימוש אוטובוסים בלבד. ההלכה היא כי לענין הקשר הסיבתי קובע מבחן הציפיות ועל פי מבחן זה יש לבחון אם יכול היה המזיק הראשוני לחזות מראש את ההתערבות של המזיק השני (בעניננו נהג הטנדר), ויש מקרים בהם מעשה הרשלנות החמור מצד הגורם המתערב צריך היה להיות בגדר הציפיות הסבירה של המזיק הראשון (בעניננו נהג האוטובוס).
ב. אשר להתערבות בענין גובה האחריות שהוטלה ע"י כל אחד מן הצדדים והחלוקה ביניהם - בימ"ש שלערעור אינו מתערב בנקל בחלוקת אחריות כזו. הוא עושה כך רק אם נתגלתה שגיאה בולטת ואין זה מספיק להצביע על כך שניתן להגיע לחלוקה שונה במעט מאשר קבע ביהמ"ש דלמטה. בענין דנא תואמת קביעת ביהמ"ש המחוזי את הנסיבות.
ג. אשר לטענת המערערים כי גם על הנפגע צריך היה להטיל אחריות מכיון שהתרשל בכך שאיפשר לילד לעמוד לפנים בעת הנסיעה בקטנוע, אכן עצם הסעת הילד
במצב זה היא בבחינת רשלנות. אולם ככל שמדובר בתאונה הנדונה, יש לבחון ולקבוע אם רשלנות זו היה לה קשר לתאונה ותרמה לאירועה בצורה כלשהי. התשובה לכך היא שלילית. הסולמות נפלו על ראשיהם של שני נוסעי הקטנוע וקרקפות שניהם נפגעו והתובע הוא איבד את הכרתו והתהפך. נמצא כי לעמידתו של הילד במקום שעמד לא היה כל קשר עם התאונה וגרימתה והיא אירעה כל כולה ובאורח בלעדי עקב פגיעת הסולמות.
ד. הנפגעת מלינה על הפיצוי שנקבע לה בגין הפסד השתכרות בעתיד בסכום של 36 אלף ל"י בלבד, מחושב לפי 3 שנים עבודה בעתיד ולטענתה צריך היה לזכותה בהפסד השתכרות עד שתגיע לגיל 60. נקבעה לה נכות צמיתה של 10 אחוז בקשר למיחושים בעלי אופי תפקודי לאחר זעזוע מוח, אך לאחר התאונה היא חזרה לעבודה והפסיקה מיוזמתה לעבוד לאחר מספר שנים וצדק ביהמ"ש המחוזי כי הפסקת העבודה לא נבעה מן הפגיעה אלא מכך שילדה ילד רביעי. עם זאת סבר ביהמ"ש המחוזי "מטעמי זהירות" שיש לפסוק לה פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד במשך 3 שנים. צודקת המשיבה שיש להגדיל סכום זה והפיצוי צריך להינתן לא על בסיס חישוב של 3 שנות עבודה נוספות אלא על בסיס שונה. המשיבה היתה אשה עובדת והיא הפסיקה לעבוד לאחר שנולד לה ילד רביעי הרי כשהילדים יגדלו היא עשויה לחזור לעבודה. אז הנכות התיפקודית החלקית שוב עלולה להתבטא בהפסד הכנסה. כיון שכך יש לפסוק סכום גלובאלי של 90 אלף ל"י במקום של 36 אלף ל"י.
ה. הנפגע מלין על מיעוט הפיצוי שנקצב לו עבור כאב וסבל היינו סכום של 35 אלף ל"י. אף שאין זה דרכו של בימ"ש שלערעור להתערב בכגון דא הרי כאן יש צידוק להתערב, ולו מהסיבה שסכום כזה נפסק גם לנפגעת כשפגיעתה, היתה קלה בהרבה מזו של הנפגע שנקבעה לו נכות צמיתה של 15 אחוז. כמו כן נקבעו אצלו סימנים אופייניים של נוירוזה תגובתית והוא זקוק לטיפול תמידי עקב מיחושיו. לפיכך יש להעמיד את הסכום בגין כאב וסבל על 50 אלף ל"י.
ו. כמו כן יש לקבל את ערעורם של שני הנפגעים על כך שלא נפסקה להם הצמדה בגין הנזקים בעבר. מאז תוקן חוק פסיקת ריבית והצמדה מקובל הוא לפסוק הצמדה גם על ענין תלוי ועומד בפני ביהמ"ש, ואין כל סיבות מיוחדות שלא לנהוג כך במקרה דנן. ביהמ"ש המחוזי חייב את המזיקים בריבית רגילה ויש לשנות את פסה"ד כך שבמקום הריבית בשיעור שקבע ביהמ"ש המחוזי, ייקבעו ריבית והצמדה במובן חוק פסיקת ריבית מסוף אותה שנה שלגביה נפסק כל סכום, ובלבד שלגבי הסכומים שלפני הגשת כתב התביעה תיחשב ההצמדה מיום הגשת התביעה בלבד. ההצמדה והריבית על הסכומים שנפסקו בגין כאב וסבל והפסד השתכרות בעתיד יחושבו מיום פסק הדין.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט בייסקי. 31.5.81).
בג"צ 267/81 - גג שרותי חניה בע"מ נגד רשות שדה התעופה בישראל ואח'
*טענה של פגם במכרו שהועלתה לאחר שהעותרת הפסידה במכרז.
* טענה כי ההצעה הזוכה מבוססת על הפסדים.
(עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה).
רשות שדות התעופה (להלן הרשות) הוציאה מכרז לניהול מגרשי החניה לכלי רכב בנמל התעופה בן גוריון. הוגשו מספר הצעות ובכללן הצעת העותרת אשר היתה בעלת הזיכיון עד להוצאת המכרז וכן הצעת המשיבה הרביעית (להלן המשיבה). על המציעים היה לציין את שיעור האחוזים מתוך הפדיון שהם מוכנים לשלם לרשות תמורת הזיכיון ובעוד העותרת הציעה 67 אחוז הרי המשיבה הציעה 76 אחוז. ועדת הנכסים של הרשות, שעליה היה להחליט בענין המכרז, העדיפה את הצעת המשיבה על הצעת העותרת ועל כן העתירה.
א. טענת העותרת היא שהיה פגם במכרז, שכן לפי הוראת חוק רשות שדות התעופה היתה חובה לקבל את אישור שר התחבורה לקביעת תנאי ההתקשרות לפני הוצאת המכרז. אין זה בטוח שהפירוש שנותנת העותרת לסעיף הרלוונטי בחוק אכן מחייב אישור מוקדם של שר התחבורה, אך גם אילו היתה חובה כזו, אין העותרת יכולה להסתמך על פגם זה לשם ביטול תוצאות המכרז. אם היה זה פגם במכרז, הרי לא היה זה פגם נסתר אלא צריך היה להיות נגד עיני העותרת לפני שהגישה את הצעתה. אין להשלים עם כך שאדם משתתף במכרז מתוך תקוה שיזכה בו ורק אחרי שלא זכה הוא חוקר ודורש בדבר קיום פגמים בהליכי המכרז אותם יכול היה לגלות עוד לפני כן.
ב. טענה אחרת של העותרת היא כי הצעת המשיבה אינה סבירה באשר היתה הצעה גרעונית, שכן המשיבה הודיעה לרשות שהצעתה מבוססת על תחשיב גרעוני שנתי של 180 אלף שקל ולטענת העותרת הרי זו הצעה מסוג ההצעות הבלתי שפויות שמהן יש להתעלם, מכיון שקיימת סכנה שאם תתקבל הצעה כזו לא ינתן השרות הראוי ע"י בעל המכרז. העותרת טוענת עוד כי חברי ועדת הנכסים אכן היו ערים לנושא זה והממונה על מסחר ונכסים היה בדעה שאין לקבל את הצעת המשיבה בגלל פגם זה, אלא שחברי הועדה קיבלו את דעתו של יו"ר הרשות, שאין לו כלל מעמד בענין המכרז, שהציע לקבל את ההצעה כי היא טובה יותר לרשות. לטענת העותרת לא הפעילה ועדת הנכסים בענין זה את שיקול דעתה ועל כל פנים שיקול דעתה הביא אותה להחלטה בלתי סבירה. טענה זו אינה מבוססת. לפי הנאמר בעתירה התעוררו ספקות אצל חברי ועדת הנכסים אחרי ששמעו את דעתו של הממונה על מסחר ונכסים לפיה אין לקבל את הצעת המשיבה, אך אין למצוא פגם בכך שלנוכח ספיקות אלה שמעה ועדת הנכסים את דעתו של יו"ר הרשות ואחרי ששקלה בענין החליטה כפי שהחליטה. אכן, לא תמיד חייב המזמין לקבל את ההצעה שהיא הנוחה ביותר עבורו מבחינה כספית, ויתכן שבג"צ לא היה מוצא מקום להתערבות אילו היתה ועדת הנכסים מחליטה לדחות את הצעת המשיבה ולקבל את הצעת העותרת, אך אין פירושו של דבר שהכרעת ועדת הנכסים לקבל את הצעת המשיבה היתה בלתי סבירה. אין כל הלכה שמן הדין הוא לפסול כל הצעה שאין בצדה רווח למציע, ושענין רווחיות ההצעה, או הגרעון שיש בה, חייב להיות השיקול המכריע בדיוני ועדות מכרזים. אין גם יסוד לטענה שועדת הנכסים המירה את שיקול דעתה בשיקול דעתו של יו"ר הרשות. הועדה רשאית היתה לשמוע את דעתו של יו"ר הרשות בענין זה ואין
להוציא צו על תנאי בגין העובדה שאחרי ששקלה בענין העדיפה הועדה את עמדתו של יו"ר הרשות על פני עמדת הממונה על מסחר ונכסים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד וולף לעותרת. 25.5.81).
בג"צ 1/81 - ויקי שירן ואח' נגד רשות השידור ואח'
*התערבות בהחלטת רשות השדור להקרין הסדרה "עמוד האש".
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
בעתירה זו ביקשו העותרים למנוע מרשות השידור את הקרנתה של הסידרה "עמוד האש" וזאת בטענה כי היא מתעלמת מחלקם של בני עדות המזרח בקידום הציונות ובנין הארץ. העותרים הם אקדמאים, פעילים בענייני חברה וחינוך, ופועלים במסגרות אירגוניות שונות. הם ילידי ארצות האיסלם השכנות. אחת העותרות היא "ארגון תנועת ציונות למען שוויון" אשר שמה לה למטרה ללחום בכל דרך חוקית נגד הקרנת תוכנית הטלויזיה עמוד האש.
בג"צ ייחס את פסק דינו לשני נושאים: זכות העמידה של העותרים בפני בג"צ (המשיבים ביקשו לדחות על הסף את העתירה בטענה טרומית כי אין לעותרים זכות עמידה בפני בג"צ); והנושא השני היה לגופו של ענין אם על בג"צ להתערב בשיקול דעתה של רשות השידור.
פסק הדין העיקרי ניתן מפי השופט שמגר אשר סקר את הפסיקה בענין זכות העמידה בפני בג"צ והגיע למסקנה כי יש לעותרים זכות עמידה. כן עמד על מרחב ההתערבות של בג"צ בפעולות הרשות, ובכללן בפעולות רשות השידור, והגיע למסקנה כי אין להתערב בענין דנא בשיקול דעת רשות השידור אשר לאחר דיונים החליטה שיש להקרין את הסידרה הנדונה. רק במקרים קיצוניים יתערב בג"צ בשיקולים של הרשות הממונה על שרותי השידור.
השופטת בן פורת, בפסק דין קצר, הצטרפה לפסק דינו של השופט שמגר בציינה כי לנוכח ההחלטה לגופו של ענין, אין צורר להעמיק בשאלת זכות העמידה בתור שכזאת, אך ציינה כי חלקה עם אלה הגורסים כי אין כל הכרח, להקמת זכות עמידה, שהפגיעה הנטענת תהיה מוגבלת לעותר בלבד ולא לקבוצת אנשים שעליה הוא נמנה.
השופט לוין שהצטרף אף הוא לפסק הדין ציין כי לנוכח ההחלטה לגופו של ענין אין צורך להכריע בעתירה זו בשאלה אם היה לעותרים מעמד לצורך הגשת העתירה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. עו"ד שמעון שטרית לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 28.4.81).
ע.א. 641/79 - פנינה מלצר ואח' נגד מנהל מס שבח
*שווי הרכישה" לצרכי מס שבח של נכס שלא הוערך לצורך מס עזבון (הערעור נתקבל).
המערערים ירשו בשנת 1968 מאביהם בעלות על מחצית דירה. הם הגישו דו"ח למנהל מס עזבון על נכסי האב והצהירו כי שווי מחצית הדירה שירשו הוא 8 אלפים ל"י. בשנת 1977 מכרו המערערים את הדירה והמשיב קבע את שווי הרכישה של מחצית הדירה הנ"ל בסכום של 8 אלפים ל"י, כפי שהוצהר לצורכי מס עזבון, וזאת לפי הוראת סעיף 26 לחוק מס שבח מקרקעין האומר כי שווי הרכישה של זכות במקרקעין שהגיע למוכר בדרך ירושה "הוא שוויה ביום פטירת המשיב, ואם נקבע שוויה לצורך מס עזבון - השווי שנקבע כאמור". המערערים עררו בפני ועדת ערר וטענו כי הוראת סעיף 26 אינה חלה במקרה דנא מכיון שמנהל מס עזבון לא קבע כל שווי של המחצית הנ"ל של הדירה, כי הצהרתם על סך 8 אלפים ל"י נעשתה מתוך טעות בתום לב, וכי שווי הדירה בעת פטירת האב עלה בהרבה על הסכום שהוצהר.
טענתם נדחתה ע"י ועדת הערר והערעור על כך נתקבל. לפי סעיף 14 של חוק מס עזבון, משהוגש דו"ח למנהל רשאי הוא לאשר את הדו"ח ולעשות שומה לפיו או לשום את המס לפי מיטב שפיטתו. אותו סעיף קובע כי "המנהל ימסור הודעה על השומה לכל אדם שהוא רואה אותו חייב במס". במקרה דנא לא הובאה כל ראיה כי נעשתה ע"י המנהל אחת הפעולות שעליהן מדובר בסעיף 14 הנ"ל. המערערים לא קיבלו כל הודעה על שומה וגם לא קיבלו כל הודעה על אישור הדו"ח או הודעה שאין הם חייבים בתשלום מס עזבון. לא הובאה גם כל ראיה שנעשתה איזה שהיא פעולה פנימית ע"י מנהל מס עזבון לקביעת שווי נכסי העזבון או של אישור הדו"ח של המערערים. יש להבחין מקרה זה מן המקרה שנדון בע"א 49/79 (פד"י ל"ד (1) 365). באותו מקרה נמסרה הודעה ע"י מנהל מס עזבון ליורשים שהעזבון אינו חייב במס הואיל והניכויים עולים על נכסי העזבון, ולפיכך דחה ביהמ"ש העליון את טענת היורשים שלא נעשתה קביעת שווי המקרקעין ע"י מנהל מס עזבון. כך שהיתה שם ראיה כי מנהל מס עזבון עשה פעולה עפ"י סעיף 14 הנ"ל ואישר את הדו"ח שהוגש לו ע"י היורשים. מעובדה זו ניתן היה להסיק שאימץ לעצמו את הצהרת היורשים בדבר שווי הנכס. מה שאין כן בעניננו שלא נמסרה כל הודעה ליורשים על אישור הדו"ח ולא הובאה כל ראיה שהדו"ח אושר ע"י מנהל מס עזבון. בענין זה חובת הראיה על המשיב כי הרי הוא שטוען שהשווי ביום פטירת המוריש נקבע לצורך מס עזבון. אין לשלול את האפשרות שלא נעשתה כל פעולה ע"י מנהל מס עזבון לגבי הדו"ח של היורשים אולי מתוך נוחות מנהלית או מתוך הזנחה. העובדה שהמערערים הצהירו לצרכי מס עזבון על שווי של 8 אלפים ל"י אינה חוסמת לפניהם את הדרך לטעון כיום כי השווי בעת הפטירה היה גדול יותר. רק קביעה שנעשתה ע"י מנהל מס עזבון מחייבת את המשיב לענין קביעת השווי ולא הצהרה של מי שהגיש את הדו"ח. יתכן שבעת קביעת שווי הנכס בעת הפטירה יהיה המשיב רשאי להתחשב בהצהרת המערערים שניתנה לצורך קביעת מס עזבון כאחת העובדות שתהיינה להן השפעה בשומה שתיעשה על ידו, אך יצטרך להתעלם מהצהרה זו אם יתברר שהשווי שעליו הוצהר רחוק מהשווי האמיתי. לענין זה אין הבדל אם הצהרת המערערים היתה מוטעית מתוך שגגה או מתוך זדון.
ענין אחר שנדון בפני ועדת הערר היה אם המשיב חייב לשלם למערערים ריבית והפרשי הצמדה עבור סכום שנקבע על ידו בטעות ושהוחזר למערערים כתוצאה מתיקון השומה. ועדת הערר פסקה כי על המשיב לשלם הפרשי הצמדה וריבית, אך הורתה כי המשיב רשאי לעכב את התשלום עד להכרעה בענין דומה ע"י ביהמ"ש העליון. גם בענין זה נתקבל הערעור. לא היה מקום להתנות תשלום הפרשי הצמדה וריבית עד שתיפול הכרעה בענין דומה בביהמ"ש העליון, וכלל לא ידוע על ערעור התלוי ועומד בביהמ"ש העליון בענין החיוב בהפרשי הצמדה וריבית במקרה של החזר מס שנגבה בטעות ע"י המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ע. אמגור למערערים, עו"ד ד. שפי למשיב. 22.6.81).
ע.א. 329/81 - צבי כץ ואח' נגד פקיד השומה נתניה
*הגשת נימוקי שומה בערעור מס הכנסה לאחר שעבר המועד (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק ו-מ. כהן נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
המבקשים הגישו ערעור בביהמ"ש המחוזי על הודעת שומה של המשיב ולפי התקנות על המשיב להגיש נימוקי שומה לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום. על פי התקנות רואים את הערעור כהגשת תביעה והגשת נימוקי השומה ככתב הגנה.
המשיב לא הגיש בתוך התקופה של 30 יום את נימוקי השומה ומאידך המבקשים לא ביקשו קבלת פסק דין. לאחר זמן רב המשיב הגיש את נימוקי השומה ואז התעוררו המבקשים וביקשו פסק דין מבלי שביהמ"ש יתחשב בהגשת נימוקי השומה. המשיב מצדו הגיש בקשה להארכת מועד. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת פסק דין וקבע כי הוא רואה את נימוקי השומה שהוגשו ככתב הגנה כדין וזאת בהסתמך על הפסיקה שלפיה גם במקרה של אי הגשת כתב הגנה במועד, אם התובע לא ביקש פסק דין ובינתיים הגיש הנתבע את כתב ההגנה, יש לדון בענין כאילו הוגש כתב הגנה במועד. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחה ברוב דעות השופטים ברק ומ. כהן נגד דעתו החולקת של השופט טירקל. בדעת מיעוט קבע השופט טירקל שיש להבחין בין מקרה שבו לא מוגש כתב הגנה במועד, שהרי המועד להגשת כתב הגנה נקבע ע"י ביהמ"ש, לבין מקרה שבו פקיד השומה לא מגיש את נימוקי שומתו במועד החוקי, כאשר המועד החוקי נקבע בתקנות. השופט מ. כהן הבהיר כי השוני היחידי בין כתב הגנה רגיל לבין המקרה דנא הוא שבאיחור בהגשת נימוקי השומה יש להגיש בקשה להארכת מועד בעוד שבכתב הגנה רגיל אין דורשים בקשה להארכת מועד אלא ברגע שהוגש כתב הגנה רואים אותו כאילו הוגש במועד. השופט ברק בפסק דינו סבר כי הילכת ביהמ"ש באשר לאיחור בהגשת כתב הגנה חלה גם על ענין איחור בהגשת נימוקי השומה. אין הוא רואה מקום להבחין בין כתב הגנה לבין נימוקי שומה.
(בפני השופטים: ברק, מ. כהן, טירקל. עו"ד פלג אריאל למבקשים, עו"ד גב' גורני דניאלה למשיב. 19.5.81).
ע.א. 80+635/79/832 _ וקנין רפאל נגד התעשיה הצבאית
*פיצויים בגין תאונת עבודה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער נפגע בתאונת עבודה בתעשיה הצבאית, נפגע בעמוד השדרה ונגרמה לו נכות אורטופדית בשיעור של 25 אחוז, ונכות נוירולוגית בשיעורים לא גבוהים. הערעורים נסבו על שיעורי הפיצויים שנפסקו למערער. ערעורו של המערער נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה. ביהמ"ש פסק בפריט של כאב וסבל סכום של 100 אלף ל"י ואם כי יש יסוד לטענת המערער כי הסכום נמוך מדי הרי אין הוא נמוך עד כדי שיצדיק התערבות בימ"ש שלערעור.
באשר להפסדי השתכרות בעתיד קבע ביהמ"ש את ההפסד לפי קנה מידה של השתכרות עובד אחר במפעל ואין עילה מספקת להתערב במסקנתו של השופט בענין זה. ברם משלקח ביהמ"ש כקנה מידה את שיעור השתכרותו של העובד השני, היו לפניו ראיות על השתכרות זו 7 חודשים לפני יום פסק הדין וצודק המערער כי צריך היה לשערך את הפסד ההשתכרות למועד פסק הדין, דבר שהשופט לא עשה. כמו כן צודק המערער בכך שבפוסקו למערער בפריט זה לפי נכותו הפונקציונלית קפץ השופט את ידו יתר על המידה. התאונה שללה מן המערער את כושרו לעבוד בעבודות הכרוכות במאמץ גופני ובהתחשב בגילו ובנתונים שהוכחו בפני ביהמ"ש יש יסוד מה להגדלת הסכומים שנפסקו למערער בפריט זה. בגין שני נתונים אלה הוגדל הסכום בפריט זה בחצי מליון ל"י. לגבי הפסדי השתכרות בעבר קבע ביהמ"ש סכום של כ-60 אלף ל"י והמדינה מלינה על כך שביהמ"ש לא לקח בחשבון את העובדה שהמערער נמנע מלעשות נסיון להשתקם במסגרת המוסד לביטוח לאומי. לטענת המדינה מכיון שמדובר בנזק מיוחד צריך היה המערער להוכיח את נזקו. מבחינה עקרוניתהדין עם המדינה אך אין עילה להתערב בקביעת השופט שכן הוכח שהמערער לא עבד בתקופה הרלוונטית כלל והוכח שהוא היה מוגבל מבחינה פונקציונלית ובכך
יצא המערער ידי חובת ההוכחה שהיתה מוטלת עליו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד י. כהן למערער,עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 13.5.81).
ע.א. 16/81 - אשר בלומברגר נגד איבונה בלומברגר ואח'
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער חויב לשלם לאשתו ולשלושת בנותיו הקטינות מזונות. לאחר מכן הגיעה אחת הבנות לגיל בגרות. ביום 13.1.80 תבע המערער להקטין את סכום המזונות בטענה כי אחת הבנות בגרה כאמור. בינתיים הגיעו הצדדים להסכם גירושין והגט ניתן ביום 11.11.80. ביהמ"ש המחוזי דן בנסיבות החדשות שנוצרו, במזונותיהן של שתי הקטינות, וקבע שישולם להן סכום של 1800 שקל לחודש. הסכום הוצמד למדד של נובמבר 1980. בתום הקראת פסק הדין ביקש פרקליטו של המערער שביהמ"ש יחליט מה דין המזונות ששולמו בתקופה שחלפה מהגשת התביעה בינואר 1980 ועד ליום מתן הגט בנובמבר 1980. ביהמ"ש החליט כי אין על המשיבה להחזיר סכומים כלשהם למערער. ערעורו של המערער על קביעה זו וכן ערעור המשיבות על הסכום שנפסק נדחו.
כאשר מועלית טענה בדבר שינוי נסיבות קובע ביהמ"ש לפי הנתונים שלפניו מאימתי חל השינוי, ורשאי ביהמ"ש להביא בחשבון שיקוליו כי סכומים שכבר שולמו יתכן מאד וכבר הוצאו וכי על כן לא יוחזרו תשלומים שכבר שולמו. זאת ועוד, השינוי המהותי בנסיבות חל למעשה רק עם מתן הגט ולא עם התבגרותה של אחת הבנות, כי יש הרבה הוצאות המוצאות במידה שווה על שתי קטינות ועל 3 קטינות, ואין לכן אפשרות לקבוע בכל מקרה חלוקה מדוייקת, וכל מקרה נבדק על כן לפי נסיבותיו. בנסיבות שלפנינו הדרישה להחזרת תשלומים יש לראות בה דקדוקי עניות ואין להצדיק התערבות ערכאת ערעור בשיקול דעת הערכאה הראשונה.
כמו כן אין להתערב בשיעור המזונות שנפסק, כפי שדורשות המשיבות, שכן הסכום חושב לפרטיו ואין ערכאת הערעור שבה ומעריכה את צורכי הזכאית למזונות אלא אם כן נפלה טעות מהותית בחישובים או בשיקולים.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. זילברגר למערער,עו"ד מ. הוכמן למשיבות. 21.5.81).
ע.א. 638/80 - נינה רביב נגד דוד רביב
*ביטול פסק דין (הערעור נדחה).
הצדדים נישאו בשנת 1975 ולהם שתי בנות. בין בני הזוג פרצו סכסוכים ובאפריל 1978 חתמו על הסכם שענינו נסיון לחיות בשלום, ובתום הנסיון, אם לא יעלה הדבר, להתגרש. בהסכם נקבעו ענינים כספיים שונים כגון מזונות וכדו' במקרה של גירושין. בנובמבר 1978 הוגשה תביעת מזונות ע"י המערערת מבלי שהוזכר שם ההסכם הנדון. בדצמבר 1978 נחתם נספח להסכם הנ"ל ובו הסכמה למתן גט בתנאים שונים הקשורים למזונות ובסעיף האחרון בתוספת ההסכם נאמר "הצד- דים מבקשים ליתן תוקף של פסק דין להסכם ולנספח". שבועיים לאחר שנחתמה התוספת הנ"ל הגיש ב"כ המערערת לתיק המזונות בקשה בה ציין כי "בתיק זה הוגשה ע"י התובעת תביעה למזונות; הצדדים הגיעו להסכם ביניהם ביום 16.4.78 אליו הוסף נספח ביום 17.12.78... אשר על כן מתבקש ביהמ"ש ליתן תוקף של פסק דין להסכם ולנספח". ביהמ"ש רשם על גבי הבקשה "כמבוקש" וחתם. על יסוד החלטה זו נפתח תיק הוצאה לפועל. המשיב הגיש בקשה בדרך המרצה לביטול פסק הדין וב"כ המערערת טען כי על המשיב להגיש תובענה נפרדת ואז הגיש תובענה נפרדת בה ביקש לבטל את פסק הדין, בין היתר, משום שהושג במרמה. ביהמ"ש
המחוזי נעתר לבקשה וביטל את פסק הדין שבו אישר את ההסכם והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היה מקום להגשת ההסכמים לאישורו של ביהמ"ש במעמד צד אחד מבלי להודיע על כך למשיב ומבלי לקבל הסכמתו לכך, או לפחות מבלי שהמשיב יוזמן להגיב על כך. הבקשה למתן תוקף של פסק דין מנוסחת כאילו היא מוגשת על דעת שני הצדדים ועל כן ניתן צו המאשר את ההסכם בלי להזמין את המשיב. ואכן, גם כשיש הסכמה בין הצדדים להגיש הסכם לביהמ"ש לקבלת תוקף של פסק דין אין צד אחד רשאי לפנות לביהמ"ש מבלי למסור הודעה על כך לצד השני. כדי שביהמ"ש יאשר הסכם מבלי לשמוע את שני הצדדים צריך שהבקשה תוגש לפניו על דעת שני הצדדים, ואילו אם רק צד אחד הגיש את הבקשה צריך להזמין גם את הצד השני ולשמוע את עמדתו באשר למתן תוקף להסכם.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. טלמור למערערת, עו"ד ס. חיים למשיב. 21.5.81).
ע.א. 863/80 - אביבה ברורמן נגד יואל ברורמן
*חוסר סמכות לדון בתביעה למזונות עקב כריכת המזונות בתביעת גירושין לבי"ד רבני (הערעור נדחה ברוב דעות).
הצדדים נשואים מזה כ-4 שנים. ביום 27.5.80 הגיש המשיב לביה"ד הרבני תביעת גירושין נגד אשתו ובתביעה כרך את עניני מזונותיה וחלוקת הרכוש בין בני הזוג. בו ביום כתב אל אשתו מכתב ובו הודיע לה על צאתו בשליחות לקניה ולאתיופיה ואינו מזכיר שהגיש תביעת גירושין. 10 ימים לאחר הגשת התביעה כתב המשיב למערערת מכתב מאתיופיה ובו הוא מביע רצון של פיוס כדי לחזור ולחיות חיים שקטים ושלווים וכן הוא מביע בו את אהבתו אליה. לאחר שהוגשה התביעה לביה"ד הרבני כאמור הגישה המערערת תביעה לביהמ"ש למזונותיה. המשיב טען חוסר סמכות מאחר שהוגשה התביעה הנ"ל לבית הדין הרבני והגיש תצהיר על העובדות הנטענות על ידו. הוא נחקר על תצהירו ע"י ב"כ האשה ואילו האשה לא הגישה תצהיר לאימות הטענות שהעלה בא כוחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תביעת הגירושין הוגשה בכוונה כנה וכי ענין המזונות נכרך בה כדין ובכנות ולכן הסמכות היא לביה"ד הרבני. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים שמגר ומ. כהן נגד דעתו החולקת של השופט בייסקי.
השופט שמגר ציין בפסק דינו כי בכדי שתביעת הגירושין תחסום את דרכה של האשה לתבוע מזונות בבימ"ש צריך שתביעת הגירושין תוגש בכוונה כנה וכי ענין המזונות יכרך בתביעה זו כדין ובכנות. נטל השכנוע מוטל על הבעל הטוען את חוסר הסמכות, וביהמ"ש המחוזי ציין כי מצד אחד היעדר תצהיר נגדי מטעם האשה אשר היה לכאורה מאמת את טיעון בא כוחה, ומאידך העובדה שדברי הבעל לכאורה אמינים, מגיעים למסקנה כי הבעל יצא ידי חובת ההוכחה. בכך אין להתערב. המשיב נחקר על תצהירו ודבריו היו לכאורה אמינים בעיני ביהמ"ש ובכך די בשלב הדיוני האמור. המערערת לא יכלה להסתפק בשב ואל תעשה ולא להגיש תצהיר מצדה כנגד דברי הבעל שבאו לבסס את כנות התביעה וכריכת המזונות בה. אשר למכתב שכתב המשיב למערערת לאחר הגשת התביעה ובו מעין נסיון פיוס - אין בכך כדי לסתור כנותה של הגשת התביעה. יש במכתב כדי להצביע על התלבטות לאחר מעשה ורצון לנסות ולשקם יחסיהם של בני הזוג.
השופט מ. כהן הצטרף לפסק דינו של השופט שמגר וציין כי המכתב של המשיב אכן מעיד על רצונו לעשות נסיון נוסף לחיות בשלום עם המערערת, ואין במכתב כדי להצדיק שביהמ"ש העליון יהפוך את ממצאו העובדתי של ביהמ"ש המחוזי שתביעת הגירושין ומה שכרך בה המשיב היו כנים. כיון שכך אין צורך להתייחס לשאלה
על מי חובת הראיה בענין כנות הכריכה של המזונות ולא רק כנות תביעת הגירושין עצמה.
השופט בייסקי בדעת מיעוט סבר כי גם אם האשה לא הגישה תצהיר שכנגד, ניתן לקבוע על יסוד תצהירו של המשיב וחקירתו אם אכן התביעה וכריכת המזונות היו כנות. השופט בייסקי סבר כי לנוכח העובדה שביום הגשת התביעה כתב המשיב מכתב למערערת שהוא נוסע בשליחות וכן בהתחשב במכתב שכתב לה מחו"ל ניתן ללמוד כי תביעת הגירושין לא היתה כנה. המכתב מבטא את רגשותיו הכנים ורצונו של המשיב להמשיך בחיי הנישואין משום שהוא אוהב את אשתו ואילו התצהיר נוסח ע"י עורך דינו המתמצא בפסיקה השוטפת כשהמטרה היא לכלול בו דברים ברוח ההלכה כדי להשיג את מבוקשו.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. עו"ד צ. תמיר למערערת, עו"ד נ. מימון למשיב. 31.5.81).
ע.א. 98/81 - נג'יה גבאי נגד לימור גבאי ואח'
*חיוב הסבתא להשתתף במזונות הנכדות (הערעור נתקבל בחלקו).
שלושת המשיבות הן נכדותיה של המערערת שהיא האם של אביהן המנוח. אבי המשיבות נרצח והן נשארו אצל אמן (להלן האם). האם עובדת ומשתכרת כ-15 אלף ל"י לחודש, וקצבאות הבטוח הלאומי הן כ-17 אלף ל"י. האם והמשיבות מתגוררות אצל סבתן השניה ואין להן הוצאות על דיור. המערערת היא אם שכולה, בנה האחד נהרג בעת שירות בצה"ל ובנה השני, אבי המשיבות, נרצח. המערערת מקבלת קיצבאות ששיעורן 18 אלף ל"י לחודש והיא מקבלת דמי שכירות בסך 10 אלפים ל"י מהשכרת דוכן לממכר ירקות בשוק הכרמל. לטענת המשיבות הן חיות בצימצום וההכנסה הכוללת של האם אינה מספיקה לקיומן. ביהמ"ש המחוזי סבר שהמערערת, כאדם יחיד שהכנסתה כ-28 אלף ל"י לחודש, יכולה להוסיף משלה לקיומן של הקטינות והוא קבע את התוספת בסכום של 4ר אלף ל"י לחודש, כך שלמערערת ישאר לקיומה סכום של 14 אלף ל"י לחודש. המערערת טענה כי אין היא צריכה כלל לשלם עבור הקטינות באשר לא הוכח מחסורן מחד גיסא ולא הוכחה יכולתה היא לתרום למזונותיהן מאידך גיסא; ולחילופין, ביקשה הפחתת שיעור המזונות. ערעורה בענין עצם חיובה נדחה ואשר לשיעור המזונות נתקבל. לפי חוק תיקון דיני משפחה (מזונות) חייב אדם במזונות נכדיו, אך זאת בכפיפות לשלושה תנאים החייבים להתקיים בטרם קמה החובה לספק מזונות כאמור. שלושת התנאים הם: יש בידי הנתבע לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו; התובע, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו; התובע אינו יכול לקבל מזונות מבן משפחה הקודם לנתבע לפי הסדר שנקבע בחוק. המשיבות זכאיות לקבל מזונות מאמן ומעזבון אביהן אך אין באלה די כדי לספק צרכיהן ולמלא מחסורן. כיון שכך חייבת הסבתא למלא את החסר לאחר שהוכח שיש בידה לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמה. חובה זו חלה גם על הסבתא מצד האם, וגם אם לא הוגשה הודעת צד ג' נגדה הרי כאשר בא ביהמ"ש לקבוע את היקף המזונות המוטל על מי שחייב בהם, רשאי הוא לתת דעתו לכל הנסיבות, לרבות לקיומם של חייבים נוספים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערערת להפריש מחצית הכנסתה לטובת נכדותיה, אך סכום זה גבוה מדי. לא היה מקום להפחית מהכנסתה של המערערת את המחצית כי יש בכך הן הפרזה באשר למה שדרוש לסיפוק צורכי הקטינות והן, בעיקר, בכל הנוגע להותרת סכום סביר לסיפוק צורכי המערערת. לפיכך יועמד הסכום על 2500 ל"י לכל נכדה ולשלושת הנכדות סכום של 7500 ל"י צמוד למדד.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אמיר גורן למערערת, עו"ד אורי צפת למשיבות. 21.5.81).
ע.א. 625/80 - יגאל גרינשטיין נגד דנית גרינשטיין ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות בתו הקטינה, 9400 ל"י לחודש החל מיולי 1980, כשהסכום צמוד וכן בתשלום דמי הביטוח הרפואי של הבת וקיצבת הילדים תשולם לידי האשה. ביהמ"ש המחווי בחן את צורכי הבת ואת יכולתו של האב והגיע למסקנה האמורה. המערער טען כי הוא משתכר 15 אלף ל"י לחודש ואילו אשתו משתכרת 25 אלף ל"י לחודש ועל כן עליה להשתתף במזונות הבת, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבעל משתכר כ-35 אלף ל"י לחודש. אשר לצורכי הבת קבע כי היא זקוקה ל-1900 ל"י לחודש הוצאות מעון (אלה מגיעות לסך 3000 ל"י לחודש אך ביהמ"ש לא הטיל את כל הנטל על המערער), וכן קבע 2500 ל"י בלבד למדור של הבת כאשר הדירה שהאם שכרה בירושלים עולה לה 10000 ל"י לחודש, וזאת כיון ששכה"ד בירושלים גבוה והאשה היא שהחליטה לעבור למען נוחיותה מנתניה לירושלים. אשר לכלכלת הבת ויתר ההוצאות קבע ביהמ"ש סכום של 5 אלפים ל"י. בסך הכל 9400 ל"י. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע ממצאים עובדתיים לאחר שבדק היטב את כל הנתונים ואין כל מקום להתערב בממצאיו. אשר לתביעת המערער שהאשה תחוייב בהשתתפות במזונות - תביעתו מבוססת על דין צדקה, ובהתחשב בגילה של הקטינה חלה חובת המזונות מכח הדין האישי על האב, ולאור יכולתו של האב לזון את בתו אין מקום לפוטרו מן החובה האמורה. זאת ועוד, הבת מוחזקת ע"י האם והבת היתה זכאית לתבוע גם דמי טיפול שהם על פי הדין האישי חלק מן המזונות, ועל כן יש לראות את אי הטלתו של תשלום כאמור על האב כהשתתפות עקיפה של האשה בסך הכל של המזונות.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד יחיאל גרברץ למערער, עו"ד אברהם אייזמן למשיבות. 21.5.81).
ע.א. 603/80 - אסטבלישמנט נאתאל נגד אולידיי אינק
*עיקול על ידי בימ"ש כאשר בין הצדדים מתנהלים דיונים בבוררות (הערעור נדחה).
למערערת בתי מלון בתל אביב והיא עשתה הסכם עם המשיבה שלפיה תנהל המשיבה את בתי המלון. המערערת היא חברה רשומה בוואדוז והמשיבה היא חברה מארה"ב. ההסכם לא עלה יפה ובהתאם לאחד מסעיפיו נמסר הענין לבוררות. המשיבה תבעה בבוררות פיצויים והגישה גם בקשה לביהמ"ש המחוזי לעקל את שני המלונות של המערערת כדי להבטיח סכומי תביעתה למקרה שתזכה בבוררות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נדחה. רשות ערעור ניתנה למערערת בשתי שאלות בלבד: אם רשאי או חייב ביהמ"ש שלפניו באה בקשת סעד זמני לפי חוק הבוררות, כאשר הדיון בפני הבוררים כבר התחיל והתקדם, לבקש מאת הבוררים חוות דעת לענין הסעד הזמני המבוקש לפני שיתן או יסרב לתת את הסעד הזמני; והאם במקרה דנא היתה ראיה מספקת לצורך העיקול הזמני. אשר לשאלה הראשונה - לביהמ"ש סמכות לתת סעד של עיקול זמני והבטחת סכום שהבורר עשוי לפסוק גם כאשר הבוררות כבר החלה. התעוררה שאלה אם גם לבורר עצמו סמכות מקבילה להטיל עיקול זמני. התשובה לכך מוטלת בספק ונראה שעל כל פנים ביחס להטלת עיקול סמכותו של ביהמ"ש היא ייחודית ואין לבוררים סמכות מקבילה אך אין הבעיה טעונה הכרעה בערעור דנא. לענין בקשת חוות דעת הבוררים לצורך מתן סעד זמני, ביהמ"ש רשאי לבקש חוות דעת זו כאשר באה לפניו בקשת עיקול או סעד אחר אחרי שכבר התחיל הדיון בבוררות עצמה, אבל אין ביהמ"ש חייב לנהוג כך. אשר לשאלה אם באה בפני ביהמ"ש ראיה מספקת לצורך הטלת עיקול - התשובה היא חיובית. היה תצהיר של אחד ממנהלי המשיבה באשר לחישוב ההפסדים שנגרמו לה. כמו כן
המערערת היא חברה וודוזית ואין יודעים אם יש לה נכסים בארץ מחוץ לשני בתי המלון שעוקלו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. שפאר למערערת, עו"ד מ. בן חיים למשיבה. 20.5.81).
ע.א. 644/79 - כפר פינס בע"מ נגד מיכאל אפשטיין ואח'
*מינוי בורר (הערעור נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי הוגשה המרצה לפירוק שותפות שבין המשיבים 1-4 לבין המשיבים 5 ו-6 והכפר המערער היה גם הוא משיב באותה בקשה וגם נגדו ביקשו המשיבים סעדים שונים. באי כח בעלי הדין טענו טענותיהם לפני השופט ולאחר מכן ניתנה החלטה שכה נאמר "אחרי בירור עם הפרקליטים הוחלט: ... למנות... בורר לפי חוק הבוררות". המערער קיבל רשות ערעור על החלטה זו וערעורו נתקבל. טענת המערער היא שמעולם לא ניתנה הסכמה מצד המערער למינוי בורר ואף לא נתבקש מינוי בורר בבקשה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי ובעת הדיון בפניו. ביהמ"ש לא היה מוסמך למנות בורר אלא אם היה קיים הסכם בוררות ואין למצוא כל זכר בפרוטוקול הדיון של ביהמ"ש המחוזי שהמערער הסכים שיתמנה בורר. אשר לטענת המשיבים כי המערער הסכים לאחר מכן לקיום הבוררות ע"י הופעה בפני הבורר - אין להיזקק לטענה זו בערעור זה שמופנה נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי בעוד שההופעה לפני הבורר היתה כמובן לאחר מכן. שאלת השתתפות המערער בבוררות יתכן שתצטרך להתברר בדיונים המתנהלים בפני ביהמ"ש בענין אישור פסק הבורר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ד. לוין. עו"ד קוזלובסקי למערער, עו"דצ'צ'יק למשיבים. 5.5.81).
ע.א. 745/79 - עירית גולדברג נגד אורי שליטין ואח'
*פיצויים בגין תאונת דרכים (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת נפגעה בתאונת דרכים כאשר המשיב נהג ברכב צבאי. המשיבים הודו באחריותם לתאונה וביהמ"ש קבע למערערת סכום של 80 אלף ל"י פיצוי כללי על כאב וסבל ו-8500 ל"י הוצאות כשלכל אלה מתווספת ריבית בשיעורים המקובלים בתקופות הרלוונטיות. הערעור בענין סכום הפיצויים נדחה ובאשר להצמדה נתקבל. הערעור מכוון בעיקרו נגד דחיית תביעתה של המערערת לקצוב לה פיצוי על הפחתת כושר השתכרות בעתיד וזאת למרות שנקבעה לה נכות לצמיתות בשיעור של 20 אחוז. צדק ביהמ"ש המחוזי שאין צפויה למערערת הפחתת כושר השתכרות שמקורה בתאונה. הנכות הצמיתה שנקבעה לה היא 10 אחוז בגין פגיעה בשטח העצבים, אך חוות הדעת הרפואית קבעה שאין כל ממצא נוירולוגי חולני אצל המערערת, כך שאין לומר על נכות זו שיש לה השלכה על כושר ההשתכרות של המערערת. עוד 10 אחוז נכות תמידית נפסקו בגין צלקת שנתגלתה מאחורי אוזן שמאל, וגם נכות זו אין לומר עליה שתהיה לה השלכה על כושר ההשתכרות. צודק ב"כ המערערת כל כשמדובר בנערה צעירה שטרם השתלבה בחיים ועדיין נעדרים נתונים על הפסד השתכרותה בעתיד מן הדין לעשות יסוד לפסיקת הפסד כושר השתכרות את שיעור הנכות הרפואית. ברם, תנאי ראשוני לכך כי הנכות הרפואית שנקבעה היא גם נכות פונקציונלית שיש לה השלכה והשפעה על כושרו של הנפגע ועלולה היא להפחית את יכולת ההשתכרות שלו. בעניננו הנכות שנקבעה עקב המום הקוסמטי אינה משמעותית. זו פגיעה שללא ספק גורמת למערערת אי נוחות וסבל אשר הפיצוי בגינו הוא במסגרת הפיצוי הכולל על כאב וסבל כפי שקבע
ביהמ"ש המחוזי.
מאידך צודקת המערערת שצריך היה להצמיד את הסכומים שנפסקו לה, ובמיוחד כאשר חלק מן הסכום לא סולק מיד עם פסק הדין אלא כעבור מספר חודשים. באשר לפיצוי בגין כאב וסבל - ההנחה היא כי הסכום נקבע לפי ערכו ביום פסק הדין ומשום כך תחול ההצמדה מיום פסק הדין ואילך.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד יצחק יהב למערערת, עו"ד יוסף בן נאור למשיבים. 4.6.81).
ע.א. 302/79 - צדוק ושרה כהן נגד יעקב כהן ואח'
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
בשעה 11 בלילה ירדו המערערים מאוטובוס וחצו כביש דו מסלולי שבאמצעיתו אי הפרדה. בהיותם סמוך לאי הפרדה פגעה בהם מכונית פרטית נהוגה ע"י המשיב. השניים נחבלו ואושפזו למשך 3 ימים ואחר כך נזקקו לטיפול רפואי נוסף. נקבעה לכל אחד מהם נכות צמיתה של 10 אחוז המתבטאת בסחרחורת והפרעות בשווי משקל. המערער היה בעת התאונה, ב-1972, בגיל 66 ואשתו היתה בגיל 54. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים אחראים בשיעור של 25 אחוז לתאונה ובנסיבות המקרה ועל פי הנתונים שהיו בפניו קבע סכום פיצוי באופן גלובלי לגבי כל אחד מן המערערים. סכום זה, הטומן בחובו הפסד השתכרות בעתיד, הפסד השתכרות במשך 6 שבועות בעבר ופיצוי על כאב וסבל הועמד על סך 90 אלף ל"י לגבי המערער הראשון, ובאשר למערערת השניה נקבע סכום גלובאלי של 50 אלף ל"י בגין פיצוי עבור כאב וסבל, ובמידה מסויימת עבור הצורך להיעזר בעבודות משק בית בעתיד. הערעור על תרומת הרשלנות ועל מידת הפיצוי נדחה.
באשר לתרומת הרשלנות - המערערים ירדו מהאוטובוס וחצו במקום את הכביש למרות שבמרחק כ-45 מטר מן המקום נמצא מעבר חציה ועל ידו צומת מרומזר. במקום ללכת כברת דרך קטנה ולעבור במעבר חציה בחרו המערערים לחצות את הכביש במקום שבו התרחשה התאונה. כמו כן התרשלו בכך שלא הסתכלו היטב לנעשה על הכביש ואילו היו עושים כן היה מספיק שדה ראיה כדי לראות את המכונית כשהיא מתקרבת.
אשר לקביעת סכום הפיצוי בחישוב גלובאלי - בנושא זה קיימת מחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון אם טוב ורצוי לקבוע פיצוי כללי לנפגעי תאונות בסכום גלובאלי או שמא רצוי וראוי כי חישוב שיעור הפיצוי בגין נזק כללי בעתיד יהיה מדוקדק לפרטיו של הנזק עפ"י נתונים קיימים. למעשה, אין לקבוע מסמרות בסוגייה זו ועדיף תמיד שביל הביניים. אם ניתן עפ"י הנתונים המוכחים בעת הדיון להגיע לכלל חישוב מפורט, אמין ומתקבל על הדעת, עדיף לחשב את הפיצוי בדרך הקונבנציונלית, מאידך, באין נתונים מספיקים לעריכת חישוב כזה הרי כל שיחושב לפרטים יצא מאולץ, משוער ובגדר הימור מסויים. במקרה כזה עדיף לחשב את הדברים על פי אומדן גלובאלי המביא בחשבון עובדות ונתונים שניתן היה לשאוב מחומר הראיות. בעניננו לא הובאו ראיות שמתוכן ניתן היה לחשב באופן מפורט את אובדן ההשתכרות בעתיד ולפיכך בדין הלך ביהמ"ש המחוזי בדרך האומדן הגלובלי.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד עידו אמגור למערערים, עו"ד ר. ארז לחברת הביטוח. 10.6.81).
ע.א. 88/80 - מחמוד מוסטפה בלביסי נגד זאב ברן ואח'
*תשלום שכר טרחה לאדריכל (הערעור נדחה).
למערער חלקת אדמה של 10 דונם בשכונת שועפת בירה2לים והמשיב הינו אדריכל. בשנים 1972 עד 1974 תיכנן המשיב פרוייקט שכלל הקמת
מוסכים ובתי מלאכה על חלקתו של המערער ולאחר מלחמת יום הכיפורים חזר בו המערער מביצוע הפרוייקט והופסק התכנון של המשיב. המערער נדרש לשלם למשיב עבור עבודתו, אך הוא טען כי המשיב סמך על כך שיקבל את התשלום רק אם יימצאו יזמים לביצוע הפרוייקט. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב שהמערער הוא שהזמין את העבודה, ולא יזם יהודי כפי שטען המערער, וכן נתן המערער הוראות למשיב בקשר לביצוע העבודה ולהכנסת שינויים בה, והבטיח לו כי שכרו ישולם לו. לפיכך חייב ביהמ"ש את המערער לשלם למשיב את שכרו הראוי על פי התעריפון של אגודת האינג'נרים במסגרת השלבים שכבר בוצעו והערעור על כך נדחה. קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי באשר להתחייבות המערער לתשלום והמו"מ שהתנהל הינם ממצאים עובדתיים שאין בימ"ש שלערעור מתערב בהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין, עו"דש. גנסין למערער, עו"ד א. הר ציון למשיבים. 10.6.81).
ע.א. 869/79 - ש. גטר צרכי צילום בע"מ נגד אוריינט קולור בע"מ
*פירוש "אגרת חוב" שניתנה להבטחת חובות שונים (ערעור וערעור נגדי - החלטת ביהמ"ש דלמטה בוטלה והענין הוחזר אליו לדיון מחודש).
בין הצדדים למשיבה היה הסכם להספקת צורכי צילום ע"י המערערת, יבואנית צורכי צילום, למשיבה. ההסכם הופר והמערערת טוענת לנזקים שנגרמו לה ואילו המשיבה יש לה תביעות נגדיות. המשיבה נתנה למערערת, במסגרת ההסכם שביניהן, שיעבוד בצורת איגרת חוב להבטחת כספים שהמשיבה תהיה חייבת למערערת, וניתנה זכות למערערת לממש את אגרת החוב במידה והחוב יעלה על 1 ורבע מליון ל"י. משהופר ההסכם ביקשה המשיבה בדרך המרצה לאסור על המערערת לממש את איגרת החוב ובמסגרת המרצה זו צריך הלה ביהמ"ש לפרש את תנאי איגרת החוב. ביהמ"ש נתן החלטה ושני הצדדים ערערו עליה. הערעור נתקבל וביהמ"ש דלמטה קיבל הנחיות באשר לשאלות שעליו להכריע בהן. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי צודקת המערערת בטענתה שיש צורך בהליכים משפטיים רגילים ולא בהמרצת פתיחה לפתרון כל הבעיות בסכסוך. ברם המשיבה מסתפקת בהכרעה עקרונית מה נכלל ומה לא נכלל באיגרת החוב כדי שלאחר מכן יוכלו להתנהל דיונים באשר לפרטי אותם סוגי חובות שאיגרת החוב מכסה. עמדה זו יש לקבל. אכן, סעד הצהרתי אינו ניתן בחלל ריק וכהקדמה להליך אחר שיוגש ע"י הצד שפונה לביהמ"ש בהמרצת הפתיחה, אך במה דברים אמורים אם מבוקשת הצהרה לשם קבלת תשובה על שאלות אקדמיות ללא תועלת בצידה, ואילו אם השאלות שמדובר בהן הן בעיקרן משפטיות והענין דורש הכרעה מהירה ודרך זו קצרה, נוחה ומניחה את הדעת, הרי דרך המרצת פתיחה היא הצורה המתאימה ביותר לבירור הענין. במקרה דנא ראוי ורצוי לברר תחילה את פירוש והיקף חלותן של הוראות איגרת החוב ולקבוע איזה סוג של חוב נכלל בהן, ועפ"י התשובות לשאלות אלו ניתן יהא לעשות את החישובים העובדתיים שחלק מהם יהיו אולי מיותרים, הכל כפי שיוחלט. על כן אין זה ענין של הצהרה אקדמית שאין צורך בה. לפיכך יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שיפרש את סעיפי איגרת החוב, כשהדיון יערך עפ"י התצהירים והחקירות שכנגד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד א. אלמוגי למערערת, עו"ד ל. חורב למשיבה. 10.6.81).
ע.א. 774/80 - בדווי הרסלאן נגד דעד פאתום
*הענקת סעד מן הצדק בתביעת פינוי (הערעור נדחה).
בימ"ש השלום נתן צו פינוי נגד המערער לפי תביעת המשיבה,
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וביהמ"ש העליון נתן למערער רשות ערעור בשאלה אם יש להעניק לו סעד מן הצדק והערעור בשאלה זו נדחה. בימ"ש השלום קבע שהמערער הרס אחד משני חדרים של המושכר וצירף את שטחו לחצר, וזאת בניגוד להסכם בין הצדדים שנערך בביהמ"ש בתביעת המשכיר לצו מניעה ובלי הסכמת המשכיר. כן הרחיב שתי דלתות בניגוד לרשיון ובלא ידיעת המשכיר. ביהמ"ש מחוזי קבע כי אין להתערב במסקנת בימ"ש השלום שלא להעניק סעד מן הצדק מערער וזאת בשל התנהגות המערער בנסיבות המקרה שהיה בה משום זלזול של ממש בזכויות הקנין של המשכיר, והוא עשה במושכר כאשר יחפוץ תוך התעלמות ממגבלות הקשורות בזכויות הבעלים ובתנאי השכירות. המערער גרם נזק ניכר למושכר, שינה בצורה משמעותית את המושכר, ולמרות שכבר בעבר ביקש לעשות שינויים בהסכמת המשכיר והענין הגיע לביהמ"ש, הרי המערער חזר והפר את ההסכמה שאליה הגיע עם המשכיר בביהמ"ש. כמו כן בכל מהלך הדיון הוא לא הביע נכונות לתקן את המעוות, ולהיפך, גם לאחר הגשת המשפט המשיך לעשות במושכר כבתוך שלו. נימוק נוסף שלא להגיש סעד מן הצדק התייחס לקו הגנתו של המערער שבתחילה הכחיש את עצם ביצוע השינויים ולאחר מכן, במהלך הדיון, טען שקיבל היתר, טענה שהוכחה ככוזבת. ביהמ"ש העליון ציין כי בנסיבות דנא אין צורך לדון עקרונית בשאלה מתי, אם בכלל, ובאילו נסיבות ראוי להביא בחשבון נגד דייר המבקש סעד מן הצדק את טענות ההגנה שטען ושנתבדו, שכן המקרה דנא זועק בלאו הכי לסירוב ליתן סעד מן הצדק.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד מ. לידאווי למערערת, עו"ד עבד דראושה למשיבה. 3.6.81).
בג"צ 175/81 - מוסטפה אל נתאשה ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*עתירה נגד איכלוס בית הדסה ביהודים
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
עתירת העותרים היא נגד איכלוס בית הדסה ע"י יהודים ועתירתם התבססה על שני נימוקים: כי המתיישבים היהודים מתנכלים לאלה מהם המתגוררים במקום; כי המתיישבים הם מסיגי גבול של הבעלים של הבנין. העתירה נדחתה. לענין ההתנכלות לדיירי הבית - בג"צ החליט שלא להתייחס לשאלה זו לאחר שב"כ המשיב הבטיח לחקור היטב את תלונות העותרים ולפתוח מחדש תיק שנסגר הנוגע לפריצת התיקרה בבית הדסה לחנותו של אחד העותרים. אשר לטענה כי המתיישבים שם הם מסיגי גבול - אין יסוד לטענה זו. ראשית, הבנין הוא רכוש של יהודים. שנית, אין העותרים טוענים לזכויות קניניות בנכס וגם אינם מתיימרים לייצג את בעלי הקנין או את סוכנות הסעד לפליטים אשר לטענת העותרים היא בעלת הזכויות של דייר מוגן. די בכך כדי שהעותרים לא יוכלו להישמע בטענתם. זאת ועוד, יש יסוד להניח שדבר נוכחותם של המחזיקים בבנין הגיע לאוזניו של הממונה על הרכוש הנטוש ואעפ"כ בחר בשתיקה. מעל לכל אלה יצויין כי קיימת החלטת ממשלה בדבר איכלוס בית הדסה, כך שאחיזתם של היהודים בבנין הדסה היא בהסכמת הממשלה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, ד. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד פ. לנגר לעותרים, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 19.5.81).