ע.א. 141+147/80 - אהוד ומרטין גפני נגד תקוה ופנחס מאירוב ואח'
*אי אכיפת הסכם הנגוע ב"אי חוקיות".
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ.פ. 145/79 - הערעור של המערערים נתקבל ושל המשיבים נדחה).
המשיבה הינה בעלת דירה בתל-אביב ואחיה, עו"ד פנחס מאירוב (להלן המשיב), היה מיופה כוחה למכירת הדירה. ביום 7.6.1978 נחתם הסכם בין המערערים לבין המשיבה, באמצעות המשיב, שלפיו נרכשה הדירה ע"י המערערים, כשהמחיר הנקוב בחוזה הוא 450 אלף ל"י,ונקבע סדר תשלומים כאשר התשלום האחרון היה צריך להתבצע ביום 3.10.78.בתאריך הנדון עדיין היו המערערים חייבים סכום של 100 אלף ל"י ומחמת קושי בהשגת הלוואה תמורת משכנתא לא שילמו סכום זה. בינואר 1979 הודיעה המשיבה למערערים שהיא מבטלת את החוזה בשל הפרתו ע"י אי תשלום הסך 100 אלף ל"י, ולאחר הביטול עשתה המשיבה הסכם עם המשיבה השלישית (להלן פרי) למכירת הדירה ופרי ובני משפחתה קיבלו את החזקה בדירה ונכנסו לגור בה. המערערים פנו לבית-המשפט וביקשו כי יוצהר שהחוזה הראשון שהם כרתו עם המשיבה תקף. כאשר נחקר המערער על תצהירו שבו נאמר כי שולם עבור הדירה סכום של 450 אלף ל"י, הוצג בפניו תצהיר שנתן במסגרת הליך אחר ובו כתב כי שילם עבור הדירה 550 אלף ל"י ולזאת עוד תוספת של 100 אלף ל"י למשיב כשכר טירחה והוצאות. המערער השיב על כך כי הסכום הנוסף של 100 אלף ל"י הוא שילם "מתחת לשולחן", הוא כינה את התשלום כ"כסף שחור", והסביר כי בתצהיר בהמ' דנא התבייש לגלות כי שילם סכום זה. משהודה המערער בתשלום הנוסף הודיע ביהמ"ש כי הוא עומד לדון בטענת אי חוקיות החוזה שבין המערערים לבין המשיבים וזאת לפי דרישת בא כוחה של פרי. ב"כ המערערים ביקש לדחות את הדיון בשאלה זו עד שישמעו כל הראיות ויחקרו כל המצהירים, אך ביהמ"ש הסכים לתת דחיה של שעה כדי לאפשר לב"כ המערערים להכין טענות בקשר לשאלת אי החוקיות. לאחר שמיעת הטענות ומבלי שיישמעו כל הראיות החליט ביהמ"ש לדחות את בקשת האכיפה של המערערים באשר החוזה נגוע באי חוקיות. ביהמ"ש קבע כי בין אם העלמת התשלום מטרתה לשלם מס מוקטן ובין אם התשלום היה לעו"ד מאירוב אישית, מבלי שאחותו ידעה, יש כאן חוזה שכריתתו, תוכנו ומטרתו הם בלתי חוקיים כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים ומשום כך החוזה בטל. משקבע כי חל על החוזה סעיף 30, עלתה בפני ביהמ"ש השאלה אם לקיים את החוזה בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים, שלפיו יכול ביהמ"ש להחיות חוזה הבטל לפי סעיף 30, אם הוא מוצא זאת לנכון במסגרת הנסיבות שלפניו. ביהמ"ש החליט כי אילו המחלוקת היתה רק בין המערעריםלבין המוכרת היה מקיים את החוזה משום שהדרישה לתשלום הבלתי חוקי נבעה מעו"ד מאירוב ולא מן המערערים, ואולם בהתחשב בעובדה שבינתיים רכשה פרי את הדירה ושילמה תמורה והיא פעלה בתום לב, הוא מעדיף את זכויותיה של פרי ודוחה את בקשת המבקשים לאכיפת החוזה. יחד עם זאת ציווה על השבת הסך 350 אלף ל"י ששולמו ע"י המערערים לעו"ד מאירוב על פי החוזה. המערערים מערערים על החלטת ביהמ"ש שלא לאכוף את החוזה ועו"ד מאירוב מערער על כך שלא נמחק כמשיב מתביעת המערערים. ערעורו של עו"ד מאירוב נדחה פה אחד ובאשר לערעור המערערים היו חלוקות הדעות אם לדחות את הערעור, כפי שסבר השופט שמגר בדעת מיעוט, או להחזיר את התיק לבית- המשפט המחוזי שישמע ראיות באשר לרכישת הזכויות ע"י פרי אם אמנם היה תום לב ברכישה זו, ואכן כך נקבע ברוב דעות השופטים לוין והגב' בן פורת.
השופט שמגר:
א. לא היה פגם בכך שביהמ"ש דן בשאלת אי החוקיות מיד לאחר שהסתיימה חקירת המערער ולפני שנחקרו שאר המצהירים על תצהיריהם. המערערים בחרו בהליך של המרצת פתיחה ובדיון בהמרצת פתיחה מסתפקים בתצהירים ובחקירת המצהירים. אין בפרוטוקול כל בקשה שהיא להעדת עדים נוספים ולחקירת המשיבים על תצהיריהם או בקשה דומה. המערער אינו יכול בשלב של הערעור לבקש בקשות
הקשורות באופן ניהול הדיון בבית-המשפט קמא שהוא עצמו נמנע מהעלותן בפני הערכאה הראשונה.
ב. שאלת פסלותו של חוזה מחמת אי חוקיות נדונה פעמים רבות לפני כניסתו לתוקף של חוק החוזים. לנוכח הוראות סעיף 31 הנ"ל המקנה לביהמ"ש סמכות לאכוף חוזה גם אם הוא בלתי חוקי, חל שינוי מה בגישת ביהמ"ש העליון לענין פסילתו של חוזה בעקבות טענת אי חוקיות הנשמעת מפיו של צד לחוזה, המבקש בטענה זו להימנע מקיום התחייבויותיו.
ג. הכלל הוא כי אי גילוי המחיר המלא בהסכם, אין בו כשלעצמו כדי לשמש ראיה מספקת למטרה הבלתי חוקית של ההסכם. בעניננו אין צורך לנקוט עמדה בשאלה אם יש להעמיד לחקירה ודרישה טענה בדבר אי חוקיות כאשר היא מועלית ע"י צד שלישי שאינו צד לחוזה, כי אמות המידה שהותוו בקשר לקביעת אי חוקיותו של חוזה מקויימות במקרה שלפנינו ממילא. כאן אמר המערער עצמו כי הוא נתן סכום של 100 אלף ל"י "מתחת לשולחן" וזאת כ"כסף שחור", ומכאן הודאת בעל דין שיש בה כדי להצביע על אי החוקיות הדבקה בחוזה. כמו כן העובדה שהמערערים לא גילו בתצהיר שמחיר הדירה הוא למעשה 550 אלף ל"י מצביע על כך שידעו שהסכומים ששילמו היוו "כסף שחור". אי גילוי המחיר ששילמו מהווה הטעיית ביהמ"ש לגבי נסיבותיה האמיתיות של העיסקה.
ד. אין ספק כי לא המערערים היו אלה שיזמו את התשלומים הנוספים אלא עו"ד מאירוב יזם זאת, בין בידיעת אחותו ובין שלא בידיעתה. כמו כן המטרה הבלתי חוקית לא נתבררה די צורכה, אך אין בשני אלה כדי לפגוע במסקנה כי החוזה הוא בלתי חוקי. על המערערים היתה מוטלת. החובה לוודא שהתשלומים ששילמו ימצאו ביטויים בחוזה ויגיעו לידיה של המוכרת שהיתה על פי החוזה הצד הנכון לקבלתם. משלא עשו כן הפכו לשותפיו של עו"ד מאירוב להשגת המטרה הבלתי חוקית בין אם היתה זו הונאת שלטונות המס ובין אם היתה זו הונאת המוכרת ובין אם שתיהן גם יחד.
ה. נותרת לדיון השאלה אם על ביהמ"ש היה להחיות את תוקפו של החוזה הראשון או להעדיף את קיום החוזה השני שבין המוכרת לבין פרי והתשובה היא שצדק בית- המשפט המחוזי כשהחליט להעדיף את החוזה השני. בענין זה יש שתי הוראות חוק: סעיף 31 הנ"ל המאפשר אכיפת חוזה גם אם הוא נוגע באי חוקיות; סעיף 9 לחוק המקרקעין שלפיו במידה ונעשו שתי עיסקאות במקרקעין הרי זכותו של בעל העיסקה הראשונה עדיפה אלא אם כן העיסקה כבר נרשמה לטובתו של השני שפעל בתום לב. ברם, כדי שיחול סעיף 9 צריכות להתקיים שתי התחייבויות הערוכות כדין ושהן תקפות. כיון שהחוזה הראשון נגוע כאן באי חוקיות הרי הוא בטל לפי סעיף 30 לפי חוק החוזים, ומכאן שלא חל כאן סעיף 9 לחוק המקרקעין שכן אין בפנינו שתי עיסקאות נוגדות כי אם עיסקה אחת וזו העיסקה השניה, ועל מנת לשוב למסגרת העובדתית של סעיף 9 יש קודם כל לחדש את קיומו ותוקפו של החוזה לפי סעיף 31.
ו. כדי לקבוע אם לצוות על החייאת החוזה הראשון יש לשקול שני שיקולים שיכולים לפעול לטובת מסקנת הקיום של החוזה: האחד אם מטרתו הבלתי חוקית של
החוזה אכן היתה הונאה של שלטונות המס, (מטרה זו לא הוגשמה שכן טרם הוגש טופס ההצהרה לפי חוק מס שבח מקרקעין ויתכן שבטופס היו מצהירים על המחיר הנכון) והשיקול השני הוא שאשמו של המערער נופל מאשמו של המשיב שהוא היה כנראה יוזם אי החוקיות. ואולם כנגד זה יש לשקול את ענינו של הצד השלישי שרכש את הנכס בתום לב בעיסקה מאוחרת יותר. גם אם בשיקולי הצדק לצורך סעיף 3 (4) של חוק התרופות אין להביא בחשבון את ענינו של צד שלישי, הרי לענין השיקולים לפי סעיף 31 יש להביא בחשבון את ענינו של הצד השלישי. זאת משום שסעיף 3 (4) של חוק התרופות מדבר על אכיפת חוזה שנמצא בעל תוקף, ואילו בסעיף 31 מדובר על ביצוע חוזה שהוא בטל אלא שעל ביהמ"ש להחיותו. כאן יש להעדיף את ענינו של הצד השלישי שנהג בתום לב והתקשר בחוזה המכר מבלי לדעת על הפרשיות שקדמו להתקשרות זו. אילו ניצבו כאן רק הצדדים לחוזה הראשון היה מקום לקיים את החוזה, אך משמצטרפת לתמונה הקונה פרי משתנה גם מאזן הצדק והכף נוטה לטובתה.
ז. יש לקבל את הערעור ביחס להשבת 100 אלף הלירות ששולמו מחוץ לחוזה. המשיבים אמנם הכחישו קבלת סכום זה, אך ביהמ"ש המחוזי התבסס על הודאת המערער הראשון כדי לקבוע את אי חוקיות החוזה על תשלום 100 אלף ל"י "מתחת לשולחן" ואם כך הדבר הרי שיש להחזיר גם את הסכום הזה. כמו כן יש לקבוע כי הסכומים שיוחזרו ע"י המשיבים למערערים יהיו צמודים כחוק וישאו ריבית.
השופט לוין:
צודקים המערערים בטענתם שלא ניתן להם למצות את פרשת הראיות בכל הנוגע לאי חוקיות העיסקה ולפיכך יש להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי על מנת שיברר אם אכן החוזה נגוע באי חוקיות. השופט לוין סבר גם כי על פרי להוכיח בראיות מה טיבה, מהותה ותוקפה של ההתקשרות שבינה לבין בעלי הנכס, וכן את תום לבה, וזאת בטרם ישקול ביהמ"ש לענין סעיף 31 לחוק את השאלה למי מהקונים זכות עדיפות. כן סבר השופט לוין כי המערערים יכולים להוכיח כי למעשה החוזה כלל את סכומה האמיתי של העיסקה, אך שילמו לעו"ד מאירוב אישית את הסכום הנוסף כ"שוחד" כדי להניעו למעול בשליחותו, ואז יתכן שהחוזה עצמו לא היה פגום באי חוקיות והתוצאה אפשר שהיתה אחרת.
השופטת בן פורת:
המערערים קופחו עקב מתן ההחלטה לפני השלמת שמיעתן של הראיות ובעיקר כל עוד לא נחקרה המשיבה השלישית על תצהירה היא, ולכן מוקדם לקבוע שהחוזה בינה לבין המוכרת הוא חוקי וכי פעלה בעיסקה זו בתום לב. לדעת השופטת בן- פורת אין לומר כי תשלום שוחד לשלוח כדי שימעל בשליחותו לא היה פוגע בחוקיותו של ההסכם. אדרבה, זו רמאות כלפי השולח, היינו הצד השני לחוזה, ודי ברמאות זו כדי שלא תצמח לקונה שום עילת תביעה נגד המוכר. כמו כן אין לקבוע כי הקונה השני נושא בנטל הראיה שהתקשר בחוזה לרכישת אותה דירה בתום לב. כרגיל כל אדם הוא בחזקת הוגן וישר עד שהוכח היפוכו של דבר.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד הררי למערערים, עו"ד מאירוב למשיבים, עוה"ד צימרמן וברנר לפרי. 5.5.81).
ע.א. 701/79 - עדנה שוחט (ניסים) נגד יואל לוביאניקר ואח'
*ביטול הסכם מכירת דירה עקב הפרתו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ.פ. 385/79 - הערעור נדחה).
.
המערערת ובעלה (המשיב השלישי) התקשרו בינואר 1978 בחוזה לרכישת דירה מאת המשיבים תמורת סכום של 420 אלף ל"י. שלושת התשלומים הראשונים נפרעו כסדרם ונותרה לתשלום היתרה של 120 אלף ל"י ואותה היה על הקונים לפרוע לפי סעיף 3(ד) להסכם "במעמד מסירת החזקה בנכס לקונה... ובתנאי כי קודם לכן או באותו מעמד יועבר הנכס על שם הקונה או לפקודתו...". התחייבויות המוכרים מפורחות בסעיף 2 להסכם והם: "א. למסור את החזקה... לקונה... לא יאוחר מיום 20.9.78; ב. להעביר ולרשום על שם הקונה... לא יאוחר מיום 1.8.78". את החוזה ניסח עו"ד שוחט, אביו של המשיב השלישי,ולעו"ד שוחט צריכים היו המוכרים למסור את המסמכים הדרושים לרישום הנכס על שם הקונים. לפני המועד לרישום הנכס, נסעה המערערת, שהיא אזרחית ותושבת אוסטרליה, בלוויית בעלה ואביה לאוסטרליה. היא לא הודיעה למוכרים על הנסיעה ולא הבהירה להם איך תובטח השלמת העיסקה ופרעון היתרה. היא מינתה לעצמה את עו"ד קירשנר כמי שמייצג אותה באופן נפרד מבעלה שהיה מיוצג ע"י אביו, ובכך סימן לקרע שנתגלע בין בני הזוג, ועו"ד שוחט סירב לסלק מכיסו את היתרה. הדירה לא הועברה ביום 1.8.78, וביום 13.9.78, היינו שבוע לפני המועד למסירת החזקה, כתב עו"ד קירשנר למוכרים מכתב בשם המערערת, להעביר לה את הדירה בפנקסי המקרקעין, והוסיף כי "אחרי העברת הדירה היא תשלם את הכספים שהיא חייבת לשלם במעמד מסירת החזקה". עו"ד קירשנר מוסיף במכתבו כי המערערת "תדאג שאצלי יהיו הכספים הנחוצים לשם כך". המוכרים לא היו מוכנים להסתפק בהבטחה שהכסף יהיה אצל עו"ד קירשנר, ועו"ד שוחט הבהיר לעו"ד קירשנר במכתב מיום 22.10.78 כי ההימנעות מרישום היא תוצאה של חוסר הוראות באשר לתשלום היתרה. אעפ"כ לא הבהיר עו"ד קירשנר אם היתרה תשולם מכספים או רכוש הנמצאים בהישג ידו ולא השיב כלל על המכתב. עד למרץ 1979 לא נעשה דבר וביום 11.3.79 שלח ב"כ המוכרים מכתב לעו"ד קירשנר ובו נאמר כי המוכרים היו מוכנים ועדיין מוכנים לבצע את ההסכם כנגד תשלום היתרה. במכתב מתרים המוכרים כי אם התשלום לא יבוצע בתוך 10 ימים ישקלו ביטול ההסכם. ביום 13.3.79 השיב עו"ד קירשנר במכתב שהוא מוכן לקבל את הבעלות והחזקה בדירה ולשלם את המגיע למוכרים ואולם הוא עומד על כך כי ינוכה מסכום זה פיצוי של 150 ל"י לכל יום פיגור במסירת החזקה למן היום 20.9.78. המוכרים לא היו מוכנים לניכוי הסכום הנ"ל והבהירו במכתב לעו"ד קירשנר כי אם היה עיכוב בביצוע התחייבויותיהם היה זה משום שהקונים עזבו את הארץ בלי להשאיר את יתרת מחיר הדירה. שוב הציעו למסור את החזקה ולבצע את הרישום תמורת תשלום הסכום של 120 אלף ל"י, אך לא באה על כך כל תשובה ואז הודיעו המשיבים על ביטול ההסכם ועל חילוט סכום של 100 אלף ל"י פיצויים בהתאם להסכם והחזירו את יתרת הסכום למערערת. עו"ד קירשנר סירב לקבל את התשלום והמוכרים הגישו תובענה להצהיר כי ההסכם בוטל ואכן ביהמ"ש הצהיר על ביטול ההסכם. מכאן הערעור.
א. הצדדים חלוקים ביניהם בדבר פירוש סעיפי ההסכם הנוגעים לרישום הדירה על שם הקונים ביום 1.8.78, אך אי ביצוע הרישום באותו מועד לא גרר הודעה של המערערת על ביטול ההסכם בטענה כי הדחייה הוותה הפרה יסודית, וגם הפיצוי שדרשה בגין הפיגור התבסס על האיחור במסירת החזקה ולא בגין האיחור ברישום. אולם העיקר הוא כי העובדה שהמערערת נסעה לאוסטרליה בלי לבוא בדברים עם המוכרים כדי לסכם סידורים מתאימים להשלמת העיסקה ולפרעון המגיע להם, הצדיקה את הימנעות המוכרים לרשום את הנכס על שם הקונים עד שתשלום זה יובטח, וזאת למרות שבהסכם לא הותנה הרישום בתשלום כסף כלשהו. ההגינות והיושר כמקובל בין הבריות אינם מתיישבים עם התנהגותה של המערערת ובכך
הפרה היא את מצוותו של סעיף 6 לחוק המכר שלפיו חיוב הנובע מחוזה מכר יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב. מכיון שלא קנה המידה הסובייקטיבי הוא הקובע, אין זה משנה אם התנהגות המערערת נבעה מפיזור נפש גרידא ולא מכוונה רעה. הקובע הוא שאדם בעל מטען הגינות סביר חייב היה להביא בחשבון את החשש לגורל הכסף שיעורר היעלמו מגבולות המדינה בלבם של המוכרים.
ב. הטענה כי המוכרים הפרו את ההסכם בכך שלא ביצעו את הרישום ביום 1.8.78 אינה אלא אמתלא. למוכרים מותר היה לסטות בתום לב מחיובם לבצע את הרישום ביום 1.8.78 מכח הרישא של סעיף 6 לחוק המכר, ולשלב את הרישום עם מסירת החזקה ולהתנות את הביצוע המשולב בהבטחת פרעון היתרה תחילה. התנהגות המוכרים אינה מהווה הפרה של ההסכם שכן לא סירבו או התחמקו מלבצע את חיוביהם אלא היתנו את הביצוע בתנאי שהיה בגדר סטיה מותרת בתום לב.
ג. הואיל והשילוב האמור היה מותר נוצרו עקב כך שני תנאים מקבילים: חיובם של המוכרים לבצע את הפעולה המשולבת וחיובם של הקונים לפרוע בו זמנית את היתרה. בחיובים מקבילים ביצועו של החיוב ע"י צד אחד הוא תנאי, מבחינת השלב והמועד, לביצועו של החיוב ע"י הצד השני והיפוכו של דבר. המוכרים היו מוכנים מצידם לבצע את החיוב המשולב, אך המערערת לא היתה נכונה מצידה לשלם את המגיע ממנה ומכאן שהמערערת היא שהפרה את ההסכם.
ד. בנסיבות אלה צריכה היתה המערערת "לקפוץ על המציאה" ולקבל את הצעת המוכרים במרץ 1979 ולשלם את כל היתרה ללא דיחוי כאשר לא דרשו ממנה ריבית והצמדה, ואולם המערערת, במקום לעשות כן, דרשה פיצוי על האיחור אשר למעשה לא בא באשמת המוכרים אלא בעטייה של המערערת. המוכרים לא היו צריכים להסכים לתנאי של ניכוי דמי הפיצוי שכן הם לא היו חייבים בתשלום פיצוי כלשהו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופטת בן פורת עו"ד מ. צ'צ'יק למערערת, עו"ד מ. מוזר למשיבים. 6.5.81).
בג"צ 728/80 - מנדל הסנפרץ נגד מרים הסנפרץ
*הברחת ילד לחו"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בני הזוג נשואים ולהם ילד ולפי פס"ד של ביהמ"ש המחוזי, שניתנו בהסכמת הצדדים, צריך הילד להיות בידי האם ולאב הוסדרו ביקורים אצל הילד. בספטמבר 1980 עזבה האשה את ישראל לגרמניה ונטלה עמה את הילד. עתירת העותר לבג"צ נתקבלה והמשיבה נצטוותה לחזור לישראל עם הילד. העתירה במקורה היתה לחייב את האם להביא את הילד ולמסור אותו לידי העותר, ולחילופין להחזיר את הילד לתחום מדינת ישראל למקום מגוריו הקבוע בירושלים. בדרישה למסירת הילד לרשותו הסתמך העותר על החלטת ביה"ד הרבני שיש למסור לו את הילד, אך משהתעוררה השאלה אם ההחלטה ניתנה כדין הסכים העותר לקבלת צו החלטי שהילד יוחזר ע"י האם ארצה. ע"י הוצאת הילד מן הארץ והסתרתו מסכלת המשיבה את מימוש זכות הביקור שניתנה לעותר בשני פסקי דין של ביהמ"ש. די בכך כדי להצדיק מתן צו מסוג הביאס קורפוס נגד המשיבה
כדי להחזיר את הילד לתחום השיפוט של ישראל. לא זו בלבד אלא שהמשיבה עברה עבירות פליליות של חטיפה מהארץ ושל חטיפת קטין ממשמורת. מסירת הילד להחזקת המשיבה עפ"י פסה"ד לא הסמיכה אותה להעתיק את מגוריו של הילד מחוץ לתחומי המדינה. אין ממש בטענת המשיבה כי משקבע ביהמ"ש שהילד יהיה ברשותה חופשית היא לקבוע את מקום מושבה כרצונה. מתן הצו ההחלטי כאמור אין בו כדי לקבוע מה מחייבת כיום טובת הילד, וברור זה מקומו בבימ"ש או בבית דין בארץ אחרי הבאת הילד ארצה. אשר לשאלה אם יש טעם לתת צו החלטי שאין בכח בג"צ לאוכפו בהיות המשיבה עם הילד בחו"ל - מן הראוי לתת את הצו כי גם אם המשיבה לא תציית לצו יוכל הצו לשמש לעותר בסיס לפניה לבתי המשפט בגרמניה ויש להניח שביהמ"ש יתן לצו את משקלו הראוי על פי הנימוס הבינלאומי הנהוג בין בתי המשפט של מדינות שונות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ד. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מ. קורינלדי לעותר, עו"ד ש. שרשבסקי למשיבה. 12.5.81).
בג"צ 253/81 - נגה אלקטרוטכניקה בע"מ נגד עירית חדרה ואח'
*זכייה במכרז (העתירה נדחתה).
עירית חדרה פרסמה מכרז הכולל שתי עבודות - הרכבת ציוד מיכני והספקה והרכבה של מערכת חשמל במכון בחדרה. בתנאים שצורפו למכרז נאמר כי המציעים רשאים להגיש הצעות לכל אחד משני הפרוייקטים הכלולים במכרזים או לשניהם יחד והמזמין יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, למסור את ביצוע שתי העבודות יחד למציע אחד או לפצל את שתי העבודות בין שני מציעים ואין המזמין מתחייב לקבל את ההצעה הזולה ביותר לכל עבודה או לשתי עבודות גם יחד. העותרת הגישה הצעה לעבודה אחת בעוד שהצעת המשיבה השלישית היתה לשני חלקי המכרז. המחיר בהצעת העותרת ביחס לחלק שהשתתפה בו היה גדול בכ-7 אחוז מהצעת המשיבה השלישית לאותו חלק. ועדת המכרזים של העיריה העדיפה את הצעת המשיבה השלישית בעקבות חוות דעת של מומחים שיש יתרונות בעצם מניעת הפיצול של שני חלקי המכרז בין שני מבצעים. יתרונות אלה היו עדיפים בעיני הועדה על השיקול של המחיר. עתירת העותרת נדחתה. לטענתה היא הוטעתה ע"י העיריה שלא גילתה בתנאי המכרז כי תועדף הצעה אחידה לשני חלקי המכרז. טענה זו אינה נראית. העיריה שמרה בידיה, לפי תנאי המכרז, את חופש ההכרעה בין ההצעות השונות. השיקול שבדרך כלל יש להעדיף מסירת שתי העבודות שבמכרז לקבלן אחד הוא שיקול לגיטימי וכמעט מובן מאליו אפילו לא פורטו הדברים בתנאי המכרז. מהסברה של ועדת המכרזים עולה שאילו פער המחירים היה גדול יותר היתה היא מוכנה לתת משקל מכריע לפער כזה בין המחירים, אך משמצאה שפער המחירים לא הצדיק לתת לו משקל בנדון, אין בג"צ יכול לומר כי שיקולי הועדה לא היו סבירים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, ש. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד צ. מימון לעותרת, עוה"ד ש. תרציג וא. לוין למשיבים. 14.5.81).
בג"צ 364/80 - אורי מאירוביץ ואח' נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח'
*התערבות בג"צ בענין התלוי ועומד בבימ"ש אחר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בעתירה זו התבקש בג"צ לתת סעד לעותרים בענין אשר למעשה נמצא בדיון בבימ"ש המחוזי וכל הסכסוכים שבין הצדדים ניתנים למצוי באותו דיון. כיון שכך נדחתה העתירה. הלכה פסוקה היא שאין בג"צ נוהג להתערב בענין התלוי ועומד בפני בימ"ש אחר המוסמך להושיט לצדדים סעד
חילופי. הזריזות היחסית שבה עדיין נידונות עתירות בפני בג"צ לעומת איטיות הדיון היחסי בביהמ"ש המחוזי אין בה כשלעצמה הצדק לכך שבג"צ יעשה את מלאכתו של בימ"ש מוסמך אחר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י.פרי לעותרים,עו"ד ר. ידראק לאפוטרופוס, עוה"ד פ. הרצברג וו. הרצברג לועד הנאמנים להקדשי המוסלמים בתל-אביב. 17.5.81).
בג"צ 110/81 - סדי ג'יין סובל (לשעבר שטרן) נגד מיכאל שטרן
*החזרת ילד שהוברח לישראל ע"י אביו (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
שני בעלי הדין הם אזרחי ארה"ב והעותרת היא גם תושבת בה. המשיב היה תושב ארה"ב עד שהגיע ארצה ביולי 1980 וקבע את מושבו בישראל ורכש גם אזרחות ישראלית מכח חוק השבות. בעלי הדין נישאו בארה"ב וב-1973 נולדה להם בת. חיי הנישואין לא עלו יפה וביוני 1978 הגיעו להסכם על משמורת הילדה שתהיה אצל האב ואצל האם, כל חודש אצל אחד מהם, עם סידורי ביקורים שונים. בהסכם נקבע כי אם המשיב ירצה לצאת לשנת שבתון יוכל לקחת את הילדה אתו ל-6 חודשים. במאי 1980 הודיע המשיב לעותרת כי הוא רוצה לצאת לישראל ל-6 חודשי שבתון וכי ברצונו לקחת את הילדה, ובעקבות פניה זו עשו הצדדים הסכם נוסף שקיבל אף הוא תוקף של פסק דין, שהמשיב יוכל לקחת את הילדה לישראל אך בינואר 1981 יחזיר את הילדה לארה"ב וכרטיס הטיסה ישולם ע"י המשיב. בדצמבר 1980 טילפן המשיב מישראל לעותרת והודיע לה שאין לו כסף לרכוש כרטיסי טיסה לארה"ב. אז המשיבה שלחה לו שני כרטיסי טיסה על חשבונה, אך המשיב הודיע לה כי הוא מוכן למסור לה את המשמורת המלאה בילדה בתנאי שתוותר על כל תביעותיה הרכושיות. אז הגיעה העותרת ארצה וביקשה מבג"צ כי הילדה תימסר לרשותה ועתירתה נתקבלה. אם המשיב ירצה יוכל גם הוא לנסוע לארה"ב ולהמשיך בהסדר על משמורת הילדה כפי שהיה קודם לכן. אמנם המשיב לא חטף את הילדה מארה"ב כמשמעות מונח זה בלשון בני אדם, אך בהתנהגותו בתום תקופת 6 החודשים שעליה הוסכם יש משום התכחשות גמורה לצווים של ביהמ"ש הנוכרי העומדים בתוקפן המלא. די בהפרת הצווים של ביהמ"ש הנוכרי כדי לבסס את זכות העותרת לקבל הילדה למשמורתה כדי שתוכל להחזירה לתחום שיפוטו של ביהמ"ש שנתן את הצווים. הטענה הנגדית היחידה שניתן לטעון היא שטובת הילדה מחייבת כיום, בשל שינוי הנסיבות, את מגוריה בארץ. אילו היה יסוד לטענה היה על בג"צ לדחות את העתירה, כדי ששאלת טובת הילדה תתברר בביהמ"ש המחוזי, אך אין יסוד לטענה זו אף לכאורה. אכן, לפי התקדימים יש להעביר בירור טובתו של הילד לביהמ"ש המחוזי כשקיימת מחלוקת כנה ורצינית על משמורתו של ילד וטובתו, אך זאת כשלא קיים צו של בימ"ש נוכרי המסדיר את ענין משמורת הילדים. מה שאין כן במקרה דנא כאשר קיים צו של בימ"ש נוכרי שעל ההורים לכבדו. מכל מקום קשה לדבר על מחלוקת כנה ורצינית בין בעלי הדין נוכח הודעת המשיב לעותרת שהוא מוכן לוותר על הילדה כליל בתנאי שהיא תיענה לדרישות אחרות שלו.
פסק הדין ניתן מפי הנשיא לנדוי ומ"מ הנשיא י. כהן הוסיף כי באשר למשמורת ילדים קטינים קיימות גישות שונות באיזו מידה פסק דין שניתן ע"י בימ"ש זר חוסם את הדרך בפני בירור מחדש של ענין טובת הילד בפני בימ"ש בישראל. מ"מ הנשיא סבור כי השיקול של טובת הילד עדיף על שיקולים אחרים, ולפיכך אם נתגלית מחלוקת כנה ורצינית מה דרוש לטובתו של הילד, השיקול של טובת הילד עדיף
על שיקולים אחרים ואין לראות בפסק דין של בימ"ש זר מחסום בפני בירור מחלוקת זו בבימ"ש בישראל. ברם בעניננו לא היתה כל טענה ממשית בפי האב כי ההסדר בין ההורים שניתן לו תוקף של פסק דין בארה"ב פוגע בטובת הקטינה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, טירקל. עו"ד מ. דעואל לעותרת, עו"ד מ. אסטרייכר למשיב. 6.5.81).
בג"צ 22/81 - עבדל אברהים ואח' נגד מפקד אזור יהודה ושומרון
*אטימת דירות מחבלים (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
מספר אנשים ביהודה ושומרון נעצרו בחשד של ביצוע פיגועים ומעשי חבלה והעותרים חששו שמא עומדים לפוצץ את בתיהם של העצורים. ב"כ היועהמ"ש הודיע לבג"צ כי לגבי שניים מן האנשים שהוזכרו בעתירה יש כוונה להורות על אטימת חדר בביתם. האחד מהם מסר במשטרה הודאות ובהן תיאור מפורט על חלקו ברציחת מספר מתושבי יהודה ושומרון בגין חשש שהם משתפים פעולה עם רשויות השלטון, וכן הודה בנסיונות לבצע פיגועים ומעשה חבלה אחרים ואילו השני נטל חלק בנסיון לרצח ועבירות אחרות. לאור נתונים אלה החליט המשיב להפעיל סמכויותיו לפי תקנה 117 לתקנות ההגנה, אך במקום להרוס את המבנים רק לאטום אותם. העתירה נדחתה. המשיב פעל כדין בגדר סמכותו לפי תקנה 119. התקנה הנ"ל היא חיקוק שהיה בתוקף ביהודה ושומרון בתקופת השלטון הירדני, והמשך תוקפה בזמן שלטון כוחות צה"ל באזור נובע מהמנשר שפורסם ע"י מפקד כוחות צה"ל ביוני 1967.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ל. צמל לעותר, עו"ד ש. יאראק למשיב. 14.4.81).
בג"צ 725/80 - דורית בלום נגד ביה"ד הרבני חיפה ואח'
*החלטת בימ"ש לדחות תביעה בטענת חוסר סמכות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
משהגישה העותרת תביעתה לביהמ"ש המחוזי בענין זכויותיה ברכוש הרשום על שם בעלה והשופט נתבקש ע"י המשיב לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות, חייבת שאלה אחרונה זו להתברר בביהמ"ש המחוזי. קיומם או אי קיומם של התנאים שבכוחם המצטבר מונעים בעד ביהמ"ש המחוזי לשבת בדין, יש לבררם בביהמ"ש המחוזי ואין זה ענין לבג"צ לענות בו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, מ. כהן, טירקל. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד מ. וד. טיטונוביץ לעותרת, עו"ד מ. בר שלטון למשיבים. 14.4.81).
בג"צ 176/81 - רחמים חנה ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'
*חשש שהכנסת תשנה חוק (בקשה לצו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותרים הוכרו כנכים ואושרו להם תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. הם ביקשו כי על התגמולים ישולמו להם תשלומי ריבית והצמדה ותביעתם זו עדיין לא נדונה לגופה. עתה פנו לבג"צ והביעו חשש כי בעקבות החלטת בג"צ שנכים זכאים לקבל תשלומי הצמדה וריבית עשויה המדינה לחוקק חוק המונע תשלומים כאלה. לפיכך ביקשו לצוות על המשיבים שימנעו מכל יוזמת חקיקה בקשר לנושא הריבית וההצמדה לנכי רדיפות הנאצים. העתירה נדחתה. לא רק שאין בג"צ נוהג לדון בנושאים שקיומם בגדר השערה ערטילאית בלבד, אלא, עיקרו של דבר, אין בג"צ רואה מקום להתערבות בפעולתה של הרשות המחוקקת, ובג"צ נוהג להימנע מן הטיפול השיפוטי בנושאי החקיקה שהופקדו, עפ"י החלוקה בין הרשויות, בידיה של רשות אחרת.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. זיינפלד לעותרים. 22.4.81).
בג"צ 211/81 - משה שיפטן נגד הרמטכ"ל ואח'
*הרחקת חניך מקורס קצינים (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר היה חניך בקורס קצינים בצה"ל והודח מהקורס באשר לא התייצב לשמירה באחד הלילות, ואילו מי שצריך היה להיות מוחלף על ידיו עזב את השמירה למרות שלא הוחלף ע"י העותר. עתירת העותר נגד הדחתו נדחתה. הנושא של הרחקת חניך מקורס קצינים נתון לשיקולי מפקד הרשויות המוסמכות. בג"צ אינו יושב לדין כערכאת ערעור על הליכי בית דין משמעתי ואין הוא שוקל מחדש האם במערכת העובדות הנתונה היה מקום להרשיע או לזכות את העותר.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו. 22.4.81).
בג"צ 771/80 - מאמין אל סייד ואח' נגד המפקד הצבאי ליהודה ושומרון
*צו האוסר על העותרים לצאת מעריהם ביהודה ושומרון (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
שני עותרים גרים ברמאללה ואחד באל בירה וכל אחד מהם הינו עורך של עתון היוצא לאור במזרח ירושלים. באוגוסט 1980 הוציא המשיב לגבי העותרים צו פיקוח מיוחד המתבסס על הוראות סעיף 86 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון). הצו הוצא מאחר והמשיב שוכנע שהדבר הכרחי למען הבטחת שלום הציבור, הגנת האיזור וקיומו של הסדר הציבורי. עפ"י צו הפיקוח חייבים העותרים לגור בתחומי עיר מגוריהם, אין הם רשאים לעזוב את תחומי עיר המגורים אלא ברשות המשיב, על העותרים להודיע בכל עת למשיב על הבית שבו הם גרים. משניתן הצו לא ערערו העותרים על הוצאתו, כפי שרשאים היו לעשות, וגם עתירתם לבג"צ איננה נגד הוצאת הצו אלא נגד אי הענקת היתר לכל אחד מן העותרים לנסוע מידי יום לירושלים לעריכת העיתונים. העתירה נדחתה. העותרים טענו כי הוצאת הצווים אינה מאפשרת להם לעסוק בעבודתם בירושלים, וכן כי בהחליטו לסרב למתן היתר לעותרים לנסוע לירושלים הודרך המשיב ע"י שיקולים זרים לענין, וכוונתו היא לפגוע בעיתונים בהם העותרים עובדים. כאמור אין העותרים מלינים על עצם הוצאת הצווים ובהנחה שהצווים ניתנו כדין הרי השאלה היא אם פעל המשיב כדין ובמסגרת סמכויותיו כאשר סירב להעניק לעותרים היתר מיוחד לנסוע מידי יום לירושלים. הגבלת התנועה החופשית, ומניעת הנסיעה לירושלים בכלל זה, נובעת לכאורה מיניה וביה מעצם מתן צו הפיקוח המיוחד, וכל עוד מוצדק המשך תוקפו של הצו אין בדרך כלל פגם בסירוב להעניק היתר, כי הגבלת התנועה היא כשלעצמה בגדר פועל יוצא סביר וטבעי מהטלת הפיקוח. העותרים רשאים להביא ענינם בפני ועדת הערעורים כדי ששאלה זו שעדיין לא נדונה בפניה תידון ע"י הועדה לעיצומה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פ. לנגר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 14.4.81).
בג"צ 158/81 - שורשים למדינה יהודית מתוקנת נגד יו"ר ועדת הבחירות
*הפקדת ערבות של רשימה המתייצבת לבחירות לכנסת (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
סעיף 60 של חוק הבחירות לכנסת מחייב מגישי רשימות חדשות של מועמדים לבחירות לכנסת, להפקיד ערבון במזומנים או בשיק בנקאי. חובה זו אינה חלה על רשימות המיוצגות כבר בכנסת היוצאת. מכאן יכול שתעלה הטענה כי דרישת הערבון מחלק מן הרשימות יש בה משום פגיעה בעיקרון שלפיו הכנסת תיבחר בבחירות שוות. ברם, ההוראה בדבר הצורך בערבון שהוספה לחוק יסוד הכנסת אושררה ברוב מיוחד כנדרש בחוק יסוד הכנסת, ולפיכך עצם הדרישה להפקדת ערבון בדין יסודה. העותרת טוענת כי העלאת הערבון מ-5 אלפים ל"י כפי שנקבע בעת תיקון החוק ל-20 אלף שקל כיום, יש בה משום
פגיעה בעקרון השוויון כאמור בחוק יסוד הכנסת, ועל כן לא ניתן היה לחוקק את התיקון בדבר הגדלת סכום הערבון אלא ברוב מיוחד. עתירת העותרת נדחתה. עצם הדרישה להפקדת ערבון אושררה בחוק הכנסת ברוב מיוחס הדרוש עפ"י חוק יסוד הכנסת. כל שנובע מן התיקון שנתקבל עתה הוא כי נעשתה התאמה של הסכומים כדי לשמור מהותית על ערכו של הערבון כפי שנקבע מעיקרו, ולמעשה לא הוקפד באופן מלא כי סכום הערבון יועלה על פי השינויים בשער המטבע. כיון שאופיו של התיקון הוא כאמור הרי לא היה צורך ברוב מיוחס.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד קורינלדי לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 22.4.81).
בג"צ 656/80 - סאלב אבו רומי נגד שר הבריאות
*התמחות רופא מחו"ל בבית חולים בארץ לצורך קבלת רשיון רפואה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר הוא בוגר בי"ס לרפואה בצ'כוסלובקיה ועפ"י הוראות פקודת הרופאים עליו לעבור תקופת התמחות כפי שנקבעה. העותר נתקבל כמתמחה לשנה אחת בביה"ח הממשלתי בנהריה. עם סיום התמחותו כתב הממונה על הסטז'רים בביה"ח בנהריה דו"ח למנהל המחלקה למקצועות רפואיים במשרד הבריאות ובדו"ח זו צויין כי ההתרשמות של רוב מנהלי המחלקות היא כי העותר עדיין אינו בשל להיות רופא ועליו לחזור על תקופת הסטז'. בקשת העותר לקבלת רשיון לעסוק ברפואה הועברה אל הועדה המייעצת שעליה להחליט ולייעץ למנהל משרד הבריאות בענין מתן רשיונות לעסוק ברפואה. הועדה המייעצת נתכנסה לישיבה, ללא השתתפות העותר ומבלי לשמוע את העותר, והחליטה כי על העותר לחזור על שנת סטז' נוספת. משהודע הדבר לעותר פנה למועצה והתקיימה ישיבה חדשה של המועצה המייעצת שבה הופיעו העותר ופרקליטו, אך גם בישיבה זו לא נמסר לו החומר אשר בגינו הוחלט כי עליו לחזור על שנת סטז'. בסיום הישיבה חזרה המועצה המייעצת והחליטה כי על העותר לעבור שנת סטז' נוספת. עתירת העותר נתקבלה ובג"צ הורה כי ענינו יובא לדיון מחודש בפני ועדה בהרכב אחר ושתינתן הזדמנות לעותר ולבא כוחו להופיע בפני הועדה שתדון בעניניו, ושימסר לו כל החומר הדרוש לו לטיעונו. בג"צ לא נתן כלל דעתו בשאלה אם הועדה שקלה שיקולים רפואיים וראויים ואם יש מקום לבג"צ להתערבות בשיקול דעתה המקצועי של הועדה המייעצת, אלא נתן את החלטתו בגין סדרי הדיון הפגומים בפני הועדה המייעצת המחייבים ביטול המלצותיה. פגמים אלה ענינם הפרת כללי הצדק הטבעי בדבר זכות השמיעה. ראשית חטאת בדיון הראשון של הועדה המייעצת שכלל לא הוזמן אליו העותר וכלל לא ידע על קיום הדיון. בכך הופרה זכותו היסודית לשמיעה הוגנת. במסגרת חובתה של הועדה לפעול בהגינות עליה ליתן לעותר את הזכות להופיע בפניה ולטעון טענותיו. חובת הועדה המייעצת לאפשר הופעה של מבקש הרשיון, מעוגנת לא רק בעקרונות כלליים של הגינות המינהל, אלא מוצאת ביטוי גם בפקודת הרופאים. גם בישיבת המועצה המייעצת בפעם השניה לא נשמרה זכות השמיעה ההוגנת של העותר. בישיבה זו אכן הוזמן העותר וטען טענותיו, אך זכות השמיעה אין משמעותה רק הליך פורמלי של הזמנה ושמיעה. זכות זו משמעותה שמיעה הוגנת, היינו מתן הזדמנות נאותה להגיב על מידע שנתקבל והעשוי להשפיע על ההחלטה בענינו של העותר ואין מקיימים כהלכה את זכות השמיעה אם אין מפנים את תשומת לבו של הפונה, למידע שנתקבל בענינו ומאפשרים לו להגיב עליו כראוי. דבר זה לא נעשה בעניננו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, טירקל. החלטה - השופט ברק. עו"ד ז. כמאל לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיב. 9.4.81).
בג"צ 243/81 - חברת יקי יושע בע"מ ואח' נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות
*קיצוצים בסרט "העיט" ע"י המועצה לבקורת סרטים (העתירה נדחתה).
ענינה של העתירה הסרט "העיט" שהופק ע"י העותרת בבימויו של העותר. באפריל 1981 התירה המשיבה (להלן המועצה) את הקרנת הסרט. ההחלטה נתקבלה אחרי דיון במליאת המועצה ואחרי שחברי המליאה חזו בסרט. לאחר התחלת הקרנתו עורר הסרט תגובות שליליות חריפות נוצר חלק של הציבור, במיוחד משפחות שכולות, והמועצה נתבקשה לדון מחדש בענין בשל הפגיעה ברגשות המשפחות השכולות. המועצה כונסה מחדש והעותר הוזמן לישיבת המועצה. הוא דרש להמציא לו את פרוטוקול הדיונים של המועצה שבהם אושר הסרט להצגה אך דרישתו נדחתה. בפני המועצה הופיעו העותר ופרקליטו וכן נציגי המשפחות השכולות והיו בפני המועצה דעות בעד ונגד הקרנת הסרט, ובסיכומו של דבר קיימה המועצה דיון סגור וברוב דעות הוחלט לעשות קיצוצים בסרט. עתירת העותרים נדחתה.
לטענת העותרים כי זכותם נפגמה בשל כך שלא הומצאו להם הפרוטוקולים מן הישיבות שבהן אושר הסרט להקרנה - אין קיימת חובה כוללנית על פי דין להמציא פרוטוקולים של דיוני המועצה למי שעלול להיפגע ע"י החלטה מהחלטותיה. לפי תקנות המועצה, ישיבות המועצה הן סגורות, והטלת חובה לגילוי הדיונים עלולה להגביל את חברי המועצה בחופש ההתבטאות בדיונים הסגורים של המועצה. אכן גוף סטטוטורי כמו המועצה חייב לגלות לנוגע בדבר מה היו נימוקי ההחלטה, וכן מחייבת ההגינות הדיונית שהנוגע בדבר ידע לפני שהוא מופיע בפני המועצה מה הם עיקרי הדברים שישמשו נושא לדיון בענינו, ודברים אלה נתמלאו במקרה דנא.
בעניננו מדובר בביטול היתר שכבר ניתן ובמקרה כזה חובת הראיה היא כאילו על מי שמציע לבטל את ההיתר, שיראה שקיימים נימוקים מיוחדים המחייבים את הביטול, וכן יש להביא בחשבון נזק חומרי שמקבל ההיתר עלול לסבול בשל ביטול ההיתר. ברם מן החומר שהובא בפני בג"צ עולה כי החלטת המועצה בדין יסודה.
נטען כי המועצה נכנעה ללחץ של סגן שר הביטחון שביקש את הדיון המחודש וכי הוא אישיות פוליטית, וכן ללחץ של חלק מציבור המשפחות השכולות, ואולם שר הביטחון לא פעל כאן מטעמים פוליטיים אלא מפני שתפקידו המינהלי לטפל בעניני ההנצחה של חללי המלחמות. כמו כן אין לומר שחברי המועצה נכנעו ללחץ של איום במעשי אלימות של חלק מציבור המשפחות השכולות, אלא שחברי המועצה התלבטו בכנות בבעיה שניצבה לפניהם והתרשמו מדבריהם של נציגי הארגונים שהופיעו לפניהם ודיברו נגד הקרנת הסרט. אין פסול בכך אם כמה מחברי המועצה השתכנעו שלא העריכו תחילה במידה מספקת את עוצמת הרגישות שאלה הביעו לפני המועצה. נושא השכול של בני משפחות הנופלים במערכות ישראל הוא רגיש מאין כמוהו, ואם יש ביניהם הנפגעים בריגשותיהם מן הצורה שבה מוצגים עניני ההנצחה בסרט זה, הם ראויים לסובלנות והתחשבותם המיוחדת של זולתם, והזהירות שבה אנו חייבים ברגשותיהם שקולה כנגד הסלידה מכל צורה של צנזורה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד עודד צוקר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 10.5.81).
בג"צ 666/80 - ברוך רוזנברג נגד המועצה לענף הלול ואח'
*מכסת ייצור בענף הלול (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
מתוך מגמה לצמצם את ייצור ביצי המאכל, הציעה בסוף 1979 המועצה לענף הלול לייצרני ביצי מאכל שירצו לוותר על ייצור ביצים, כי ישולם להם תמריץ של 1.25 ל"י על כל ביצה שיוותרו על ייצורה במסגרת
המכסה שלהם. נקבע כי בעל לול החבר באגודה חקלאית שיתופית יצטרך לקבל אישור האגודה החקלאית. העותר הינו חבר באגודה החקלאית רמת הדר והאגודה סירבה לוותר על מכסתו בקובעה כי המכסה שייכת לאגודה ובמסגרת האגודה קיבל העותר חלק ממכסת הייצור. עתירת העותר הינה נגד המועצה לענף הלול על אשר דרשה אישור האגודה השיתופית ונגד האגודה המסרבת להעניק לו את האישור. העתירה נדחתה. במסגרת ובמערכת מכסות הייצור שנקבעו, המכסה שנקבעה לאגודות שיתופיות היתה מכסה לאגודה בתור שכזו, והאגודה חילקה את המכסה בין חבריה. כיוון שכך לא היתה זכות לחבר באגודה לוותר על המכסה אלא לטובת האגודה והמכסה שייכת לאגודה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. פוגל לעותר, עוה"ד ש. פלד ור. יאראק למשיבים. 27.4.81).
בג"צ 311/81 - אמנון מרגלית ואח' נגד רשות השידור
*שידור כתבה בטלביזיה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותרים הם ועד פעולה של דיירים בבית שבגילה בירושלים לדיון עם חברת שיכון ופיתוח בענין פגמים שנתגלו בבניה הגורמים לחדירת מי גשמים ורטיבות לדירות. החברה הבטיחה לטפל בנושא. ועד בית אחר באותו איזור מטפל גם הוא בליקויים במבנה שלו והועד השני פנה לטלביזיה מערכת כלבוטק, וביקש כי תשודר כתבה בדבר ליקויים בבניית הבתים ע"י החברה. העותרים ביקשו למנוע את השידור מן הטעם שהם עושים הכל כדי לתקן את הדרוש תיקון ופרסום הליקויים בכלבוטק יגרום לירידת ערך הדירות. העתירה נדחתה. רשות השידור מופקדת על ההחלטות אילו תוכניות לשדר ואילו תוכניות שלא לשדר, ואין כל פגם בשיקול דעתה המצדיק התערבות בג"צ בשאלת שידור התוכנית הנדונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. 27.5.81).
בג"צ 266/81 - אפרים אברון נגד רשות השידור
*השתתפות בשידור תוכנית בטלביזיה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר הוזמן ע"י עורך תוכנית מסויימת ברשות השידור ליטול חלק בתוכנית שעניינה תשלומי מיסים, הנושא הגיע להכרעת גורמים מוסמכים ברשות השידור והללו החליטו שלא לשתף את העותר בתוכנית האמורה. העותר רואה בכך הפרת הסכם או הפרת הבטחה והוא טוען כי ההחלטה שלא לשתפו בתוכנית לוקה בחוסר תום לב והושפעה משיקולים שלא לענין. העתירה נדחתה.
השופט שמגר ציין כי אין עילה להתערבות בג"צ בהחלטת רשות השידור. אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על קביעת תוכנם של שידורים ע"י הגופים המנהלים את רשות השידור שנקבעו לכך ע"י החוק. שיקול הדעת מה לשדר, איך לשדר ואת מי לשתף בשידורים, נמסר ע"י המחוקק לרשות סטטוטורית עצמאית והתערבותו של בג"צ מוגבלת למקרים קיצוניים שבהם נמצא פסול בהחלטת המוסמכים לכך. לא הובאו כאן כל טעמים שיש בהם כדי לשכנע שהחלטת רשות השידור לוקה במום המצדיק היענות לבקשת העותר. כשלעצמו אין לומר שיש אי סבירות בהחלטת הרשות. אשר לטענת העותר כי מדובר בהפרת הסכם וכי לא תהיה תועלת בפניה לערכאות הדנות בעילת תביעה חוזית מאחר ולא ניתן יהיה לאכוף צו של ביהמ"ש שכן דין הרשות כדין המדינה - אין להיכנס לשאלה מה היה בימ"ש אחר פוסק בהתדיינות זו. לאור מהותו של הנושא וטיב החלטתה של הרשות לא יישב בג"צ במקום ביהמ"ש שדן בתביעות חוזיות רק בשל כך שעותר פלוני מעלה את החשש התיאורטי שתרופה זו או אחרת לא תעמוד לו אם יזכה בתביעתו.
השופט ברק הצטרף לפסק הדין וציין כי השאלה אם להזמין את העותר להשתתף בתוכנית או לא היא שאלה שההכרעה בה נתונה לרשויות רשות השידור, ואם כי ההחלטה היא מתחום המשפט הציבורי וכפופה עקרונית לאותן עילות התערבות שפותחו ע"י בג"צ באשר להחלטות מינהליות, כגון הפליה פסולה, חוסר תום לב או חוסר סבירות, הרי העתירה לא מגלה קיומן של אחת מעילות אלה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. עו"ד מ. גלברג לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 18.5.81).
בג"צ 509/80 - ארנון יונס נגד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואח'
*הענקת תעודת עתונאי ממשלתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר הוא עיתונאי ומוציא לאור שלושה שבועונים מקומיים שהם "השבוע בחדרה", "השבוע בנתניה" ו"בשרון ובשומרון". העיתונים מוצאים עפ"י רשיון שקיבל העותר לפי פקודת העיתונות. עיקר תוכנם של העיתונים פרסומת מסחרית ולזה מוסיף העותר כתבות שונות שיש בהם ענין לתושבי האיזור. העותר ביקש מלשכת העיתונות הממשלתית כי תוענק לו תעודת עיתונאי. הלשכה סירבה באשר אין הוא עובד בעיתון כלל ארצי אלא בעיתון מקומי ועתירת העותר נתקבלה. טענת המשיבים הינה כי לפי הקריטריונים שנקבעו מוענקת תעודת עיתונאי למי שעובד בעיתון יומי או שבועון חדשות כללי ולטענת המשיבים עיתונים אזוריים ומקומיים אינם נכללים בהגדרה של שבועון חדשות כללי שהרי החדשות שהם מפרסמים אינן חדשות כלליות אלא חדשות בעלות ענין מצומצם לתושבי איזור מסויים. בג"צ ציין כי הוא מוכן להניח שהכללים כפי שנוסחו אינם כוללים עתונאים דוגמת העותר, אך לעותר טענה נוספת והיא טענתו העיקרית שהכללים שנקבעו מפלים אותו שלא בצדק, שכן כתבי עיתונים מקומיים המוצאים לאור ע"י עיתון כלל ארצי כגון העיתונים "כל העיר", "כאן ירושלים", "קול ירושלים" וכדו', מקבלים תעודת עיתונאי גם אם הם עובדים בשבועונים המקומיים בלבד. טענת העותר בדין יסודה. בג"צ התייחס לשאלת מעמדו של העותר בבג"צ והחליט כי יש לו ענין בעתירה. הנשיא לנדוי עמד על כך כי במידה והשבועון של העותר יש לו יותר ידיעות הוא יכול לקבל יותר מודעות, ומכאן שיש לו אינטרס כלכלי לקבל את תעודת העיתונאי שתעזור לו להשיג ידיעות. השופט טירקל ציין כי עצם העובדה שהעותר יכול בעזרת תעודת עיתונאי להשיג יותר ידיעות ולהביא בפני קוראיו יותר חדשות, מעניקה לו מעמד בפני בג"צ. השופט טירקל סבור כי הקשר הכלכלי בין תעודת עיתונאי לבין הפרסומת הוא קשר עקיף ומרוחק, ואילו על קשר זה צריך היה להשתית את ההכרעה לא היה רואה בכך אינטרס המצדיק עמידה בפני בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, טירקל. עו"ד א. אייזמן לעותר, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 4.6.81).
בג"צ 149/81 - ניקולא אל טואט נגד מפקד אזור יהודה ושומרון ואח'
*תפיסת קרקע באזור גוש עציון (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
ענינה של העתירה תפיסת חלקת קרקע שהיא בבעלות העותר והנמצאת באזור גוש עציון. עתירת העותר נגד תפיסת הקרקע נדחתה. בדיון בעתירה נתבקשה תשובת המשיבים וממנה עולה כי הצבא עומד להקים במקום מוצב צבאי. השטח שנתפס נמצא על גבעה החולשת על כביש ירושלים חברון ועל הציר המוביל לעמק האלה, וכן לכיוון תקוע וים המלח. מקום זה שימש גם כמשלט צבאי בתקופת מלחמת העצמאות. כיון שמדובר על תפיסת שטח לשם הקמתו של מוצב צבאי, היינו פעולה שהיא על פניה חיונית מטעמים צבאיים
ושבוצעה בדרך המעוגנת בחוק אין לגלות לכאורה עילה להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' פ. לנגר לעותר, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 13.5.81).
בג"צ 238/81 - צילה הראל נגד ביה"ד הרבני האזורי וחנוך הראל
*סמכות בי"ד רבני כאשר אחד הצדדים נמצא בחו"ל (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
המשיב השני (להלן המשיב) הגיש תביעת גירושין נגד העותרת בביה"ד הרבני. טענת העותרת היא כי בית הדין נטול סמכות מאחר והמשיב נמלט מן הארץ ולא היה מצוי בארץ בעת שהוגשה התביעה לביה"ד. העתירה נדחתה. השאלה היא קודם כל עובדתית ומאחר וטרם הובאו ראיות שלפיהן ניתן היה להגיע למסקנות בקשר לסמכות בית הדין הרי שאין עדיין מקום לדון בנושא. זאת ועוד, גם אם נמלט המשיב מן הארץ הרי בכך כשלעצמו אין כדי לגרוע מסמכות בית הדין. שאלת הסמכות מוכרעת על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אין חולק כי העותרת שהיא הנתבעת בבית הדין היא בגדר יהודיה בישראל והיא אזרחית המדינה ותושבת בה וגם המשיב הוא עדיין אזרח ישראל ואין ראיה כי פסק להיות תושב ישראל, כי העובדה שנמלט מישראל מטעם כלשהו עדיין אינה מצביעה על כך שפסק להיות תושב. זאת גם אם נכונה הטענה ששר הפנים ביטל את תוקף דרכונו הישראלי של המשיב. עיקרו של דבר, תובע שהוא אזרח המדינה או תושב בה, אינו חייב להיות נוכח פיזית בישראל בעת שמוגשת תביעתו לבית הדין הרבני ודי אם מוגשת התביעה באמצעות שלוח שהורשה לכך כדין.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. ברקול לעותרת. 18.5.81).
בג"צ 261/81 - בשארה דינאווי נגד מדינת ישראל
*אי הסכמה על תנאי חוזה בין העיריה לבין מי שזכה במכרז
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
עירית ירושלים פירסמה מכרז להחלפת רשת מים עירונית. הצעת העותר היתה הזולה ביותר ונתקבלה, אך משניגשו לחתום על החוזה התעוררה מחלוקת בפרשנות סעיף מן התנאים הכלליים של המכרז ביחס למועד הקובע לענין צמידות המחירים. המגעים בין בעלי הדין העלו חרס ועתירת העותר לבג"צ נדחתה. כמסתבר מוכנה העיריה לחתום עם העותר על חוזה הכולל מילולית את הנוסח האמור בסעיף הנדון בתנאי המכרז, על מנת שבעלי הדין יתדיינו על פירושו של הסעיף בשלב מאוחר יותר. העותר חושש שמא הפירוש שהעיריה נותנת לסעיף יתקבל ע"י ביהמ"ש ואינו מוכן ליטול על עצמו את הסיכון ולחתום על החוזה. במקום זה הוא מבקש שבג"צ יפרש את הסעיף ואם הוא צודק יהיה מוכן לחתום על החוזה. אין לקבל את גישתו. ראשית, אין העותר זכאי אלא לחתימה על חוזה לפי תנאי המכר, ובמידה ותנאי המכרז אינם ברורים יוכל להתדיין בביהמ"ש המוסמך על משמעותם. המירב שהעותר יכול לזכות בו בעתירה הוא חיובה של המשיבה לחתום על חוזה לפי תנאי המכרז והמשיבה מסכימה לכך. יתירה מזאת, עתירת העותר היא לקבל מבג"צ הצהרה על פרשנות של סעיף שבמחלוקת ולענין זה עומד בפני העותר סעד חילופי של פניה לביהמ"ש המוסמך וכידוע אין בג"צ נוהג, בדרך כלל, לשעות לעתירתו של מי שבידו סעד חילופי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד יואב לוי לעותר. 20.5.81).