ע.א. 8+19/79 - שמואל גולדשמיט נגד דן ארזי ואח'
*אחריות בתאונה למשיג גבול(ערעור וערעורים נגדיים הערעור נתקבל בחלקו וכל הערעורים האחרים נדחו)
באפריל 1969 נסע המערער (להלן התובע) בהיותו פחות מגיל 12, עם דודו לשדה התעופה מגידו כדי לחזות שם בהטסת דאונים. מדובר בשדה תעופה צבאי קטן אשר בשעה שאינו משמש את הצרכים הצבאיים משתמשים בו אנשי קלוב התעופה לצורכי הטסת דאונים. בדרך לשדה התעופה יש שלט צבאי גדול המזהיר כי המקום הוא צבאי שהכניסה אליו אסורה, כאשר כביש הגישה מצטלב עם מסלולי ההמראה שוב יש שלט הקובע כי במקום נמצא מסלול המראה והכניסה אסורה ושוב במפגש שני מסלולי המראה מוצב שלט אזהרה שלישי גדול כי הכניסה מהווה סכנה. הדוד לקח את התובע לחזות בהטסת דאונים ובהגיעם ליד מסלול ההמראה יצאו התובע והדוד ממכוניתם והדוד שאל נהג שעבר במקום במכונית היכן נמצאים דאונים. הלה הצביע בידו תוך כדי נסיעה לכוון מסויים. המכונית המשיכה בנסיעה ואז לפתע הרגישו מכה ורגלו של התובע נקטעה. כמסתבר נפגע התובע מכבל פלדה דק שאותו גרר הנהג במכוניתו, לאחר שהדאון נותק מהכבל. בשלב של גרירת הכבל כשהמכונית נוסעת במהירות של 15 עד 30 קמ"ש, חלקו הסופי של הכבל "שט" ומצליף בתנועות לצדדים הלוך ושוב במרווח של כ-10 מטרים המהווה תחום סכנה לנמצאים בו. התובע הגיש את תביעתו נגד הנהג (המשיב) וחברת הביטוח שלו, נגד קלוב התעופה לישראל ובעלי תפקידים מטעם הקלוב. הנהג וחברת הביטוח שלחו הודעת צד ג' לדודו של הקטין ולמדינת ישראל. בסיום ההליכים נמצא הנהג אחראי לאירוע התאונה ויחד עמו חברת הביטוח וקלוב התעופה והם חוייבו הדדית לשלם לקטין סכום של כ-700 אלף ל"י, בגדר הודעת צד ג' מטעם הנהג הוטלה על הדוד אחריות בשיעור של 25 אחוז, ואילו הודעת צד ג'נגד המדינה נדחתה. התובע מערער על מיעוט הסכומים שנפסקו לו, הנהג מערער על כך שלא חוייבה גם המדינה וכן שאחוז האחריות שהוטל על הדוד נמוך מדי ושעל הקטין עצמו לא הוטלה אחריות, ואילו הדוד מערער על כך שהוטלה עליו אחריות כלשהי.
א. מועד אירוע התאונה חל לפני שנכנס לתוקפו חוק לתיקון פקודת הנזיקין שהחליף את סעיף 37 לפקודה ולפיכך יש להתייחס לדין כפי שהיה קיים ביום האירוע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקטין היה בבחינת משיג גבול ולא התעלם מההבחנה שבפסיקה ביחס לנזק שנגרם ממצבם הפגום של המקרקעין, לעומת נזק עקב פעולה אקטיבית בהם משנוכחותו של משיג הגבול ידועה למזיק שאז מוטלת עליו חובה לפעול בזהירות סבירה על מנת שהלה לא ייפגע. אמצעי הזהירות משתנים בהתאם לנסיבות ועומדים ביחס ישיר לסיכון שנוצר ובמיוחד כשמדובר בילדים שלגביהם יתכן ואזהרה בלבד לא תספיק. ברם, גם באשר לאחריות כלפי ילדים עדיין נדרשים לחיובו של המזיק התנאים: העצם המזיק הוא בעל תכונות מפתות שאין הילד יכול לעמוד בפניהן ומפאת גילו אין הילד מסוגל לתפוס את הסכנה שבדבר; המחזיק, או שאינו מזהיר כלל, או שהוא יודע כי על אף אזהרותיו הילדים אינם כובשים את יצרם אלא נמשכים אל מקום הסכנה. ברם, אין צורך להתעכב על סבך ההלכות של תחום אחריותו של מחזיק במקרקעין לגבי סוגי משיגי גבול שונים, משום שהתוצאה לא תהא שונה אם נבחון אחריותו של הנהג מבחינה זו, או עפ"י העקרונות של חובת זהירות כללית.
ב. כאשר נוכחותו של משיג הגבול ידועה אין לפגוע בו ע"י פעולה רשלנית. חסינותו של המחזיק פוחתת ואף נעצרת עם יצירת הסיכון של פעולה אקטיבית, והאחריות כלפי המבקר, ללא הבדל מעמדו, תיקבע לפי עיקרון הרשלנות הכללית. במקרה שלנו
היה הנהג ער לכך וראה את הקטין בלווית הדוד עומדים בשולי המסלול ולפיכך היה עליו לעצור ביודעו כי חוט המתכת נגרר אחריו ושט הלוך ושוב. אעפ"כ המשיך לנהוג תוך התעלמות מהעומדים בטווח הסכנה.
ג. רשלנותו של הדוד שנכנס על אף שלט האזהרה והמודעות לסכנה שבמקום, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנהג לבין התאונה, ואין לומר כי מעשיו של הדוד הם שיצרו את עצם הסיכון והתאונה. חובתו וחבותו של הדוד שנטל עמו את הקטין זהה לחובתו של הורה או של מורה והחובה מתבטאת בפיקוח על הקטין כדי למנוע פגיעה בו. אין לקבל את טענת הדוד שאחריותו פחותה עד כדי אפס בגין כלל "ההזדמנות האחרונה", ואולם גם טענת הנהג בדבר שיתוק הקשר הסיבתי אין לה מקום. המבחן הוא מבחן הציפיות של האדם הסביר, אם מעשהו של הגורם המתערב היה בגדר הציפיות הסבירה, אשר על גורם מעשה הרשלנות המקורי חובה היתה לחזותו מראש. אין לראות בשום פנים במעשיו של הדוד משום ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשה הנהג לבין התאונה. לא היה במעשיו של הדוד משום אי איכפתיות לתוצאה, ולא היה במעשיו מעשה רצוני או רשלנות בדרגה גבוהה. גם לצורך הקביעה של חלוקת האחריות גדול לאין ערוך חלקו של הנהג לעומת זה של הדוד. זה האחרון לא היה מודע כלל כי מאחורי המכונית הנעה באיטיות משתלשל כבל שיש בו סכנה, ולא כן הנהג שהתעלם מנוכחות התובע בתחום הסכנה הידועה לו.
ד. אשר לטענה בדבר רשלנותו של הקטין - טענה זו נזנחה לבסוף ע"י ב"כ הנהג ואכן בנסיבות של התאונה לא חלה אחריות על הקטין שטרם מלאו לו 12, הוא לא צריך היה להיות ער לשלטי האזהרה כשדודו נהג במכונית, ואף כשהתקרב למסלול הוא לא עשה זאת מיוזמתו ולא מש מדודו שאחז בידו, והדוד חוייב כבר על חלקו באחריות.
ה. אשר לטענה כי חלה אחריות בנזיקין גם על המדינה שהיא הבעלים והמחזיק של שדה התעופה - אין לקבל את טענת המדינה שמנסה לגולל מעצמה את האחריות באשר ביום התאונה ההחזקה היתה כאילו בידי קלוב התעופה בלבד ולא בידיה. אכן ביום המקרה לא היתה בשדה פעילות תעופתית מטעם חיל האויר והמסלולים היו בשימוש קלוב התעופה ואולם החזקה והשליטה לא עברו לקלוב התעופה לא מבחינת השליטה הבלעדית וגם לא מבחינת הרשות לעשות סידורים או שינויים. אולם לגופו של ענין אין לומר כי המדינה התרשלה, שכן בהצבת שלטי אזהרה בולטים יצאה המדינה ידי חובתה.
ו. שדה התעופה ממוקם הרחק ממקום ישוב ולא באה כל הוכחה כי השגות הגבול לתוכו היו תדירות. כמו כן לא היתה הוכחה שהמדינה ידעה על נוכחות משיגי גבול ליד המסלול. אין לומר כי ענין הדאיה והרצון לחזות בה היה בבחינת עצם מסית ומדיח בעל תכונות מפתות שאין ילד יכול לעמוד בפניהן. מבחינת ריחוקו ממקום ישוב ספק רב אם ידע התובע על קיומו של שדה התעופה והדאיה אילמלא הובא לשם ע"י דודו ומכל מקום לא הובאה על כך שום ראיה. עם כל הנטיה להרחיב חבות כלפי משיג גבול הרי בנסיבות רגילות לא היתה נטיה לדחותו לזה של בר רשות או מוזמן. כשמדובר במשיג גבול יש חשיבות מרובה למידת הציפיות להימצאותו במקרקעין ולנוכחותו שם. בעניננו מדובר, כאמור, בשדה תעופה שהוא רחוק
ממקום ישוב. הוא משמש גורמי צה"ל וידוע שהכניסה למתקנים צבאיים היא אסורה בדרך כלל, ומה גם שהוצבו שלושה שלטי אזהרה בזה אחר זה, וכן המציאות לא הצביעה על בואם של משיגי גבול למקום. לפיכך די בשלטי האזהרה שהציבה המדינה. אין לקבל את הטענה שצריך היה לגדר שטח המשתרע על 10 קמ"ר ודרישה להקמת גדר כזו אינה סבירה.
ז. אשר לפרטי הנזק - רגלו של התובע נקטעה מתחת לברך ונקבעה בשל כך נכות של 50 אחוז ועוד 10 אחוז נכות בקשר לאי התאמה חברתית סוציאלית. בינתיים הקטין גדל ולמד הנדסה אוירונאוטית בטכניון ועתה הוא משתכר. ביהמ"ש סבר כי מומו של התובע מקטין בהכרח את כושר עבודתו ובהיעדר אפשרות להעריך את הפסד ההשתכרות הוא קבע אותו על פי חישוב גלובאלי בסכום של 200 אלף ל"י. צודק המערער כי הסכום נמוך מדי. גם אם הנזק הפונקציונלי יהיה פחות משיעור הנכות הרפואית, הרי הוא יהיה בגבולות של 20 אחוז, ובמקרה כזה צריך לפסוק בפריט זה סכום של 400 אלף ל"י. מאידך בפריט של כאב וסבל שנפסק בסכום של 150 אלף ל"י אין להתערב. אין לומר כי ביהמ"ש לא הביא בחשבון את היעדר הסיכוי להינשא של המערער שכן ביהמ"ש דיבר על פגיעה בהנאות מהחיים, התרחקות חברתית ואובדן חדוות החיים, ויש להניח כי התכוון גם לכך. עם זאת נקבעה לפריט כאב וסבל ריבית של 26 אחוז מיום פסק הדין ויש להעמיד את הריבית מיום הגשת התביעה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי עו"ד נ. חילו לתובע, עו"ד סטוביצקי לנהג, עו"ד קגנובסקי לקלוב התעופה, עו"ד קראוס לדוד, עו"ד גב' פרוקציה למדינה. 14.5.81).
ע.א. 226/80 - ד"ר א. כאהן ואח' נגד מדינת ישראל
*פירוש הסכמים במפעל פקדון לשיכון(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהמ.פ. 1541/79 - הערעור נדחה)
באפריל 1970 הצטרפו המבקשים למפעל פקדון לשיכון של משרד השיכון. המדובר בבנייה בשכונת רמת שרת בירושלים על חלקה שצויינה במסמכי ההסכם. הצטרפות המערערים התגבשה לכלל התקשרות חוזית מחייבת עפ"י שלושה מסמכים שיש לראותם כשלמות אחת: פרוספקט של אתר הבניה; בקשה להצטרף למפעל; נספח התנאים הכלליים המחייבים במפעל זה. צויין בתנאי החוזה כי מספר הדירות שייבנו יהיה כ-250; כי מדובר בקומות מודרגות; כי גודל הדירה יהיה 3 עד 4 חדרים לפי בחירת המשתכן. צויין עוד בהסכם כי קביעת מספר הדירות היא בידי משרד השיכון בהתאם למספר הנרשמים וכן טיפוסי הדירות וגודלן ייקבעו ע"י משרד השיכון. בעת שנרשמו המערערים חלה על החלקה תוכנית מיתאר ירושלים מספר 62 שלפיה אחוז הבניה המותר היה 50 אחוז. לאחר מכן השיג משרד השיכון
שינוי תוכנית המתאר 62 ואפשרות בניה של למעלה מ-100 אחוז מהשטח נטו, של החלקה, לאחר הפרשת כ-40 אחוז ממנה לצורכי ציבור. המבקשים טענו שיש לקרוא בתוך החוזה תנאי מכללא לאמור כי על שיכון זה חלה ותוסיף לחול תוכנית המתאר 62 כפי שהתקיימה בשעת הרישום, ושאין משרד השיכון רשאי לשנותה. הם הגישו בקשה בדרך המרצה כי ביהמ"ש יצהיר שביום חתימת המסמכים חלה על השטח תוכנית מיתאר מספר 62 וכי על הצדדים לחוזה חלות הוראות התוכנית כפי שהיתה קיימת ביום חתימת החוזה וכי המדינה לא ביקשה ולא קיבלה את הסכמת המערערים לשינוי התוכנית. ביהמ"ש דלמטה דחה את בקשת המערערים משני טעמים: כי כדי שינתן צו הצהרתי כמבוקש היה על המבקשיםלהראות לביהמ"ש כי תוכנית המיתאר החדשה תפגע בזכויותיהם פגיעה של ממש ואת זאת לא הוכיחו; כי בנסיבות המקרה משרד השיכון אינו קשור לחלוטין לתוכנית המיתאר שחלה על המקום בעת ההתקשרות. מכאן הערעור.
א. המערערים אינם יכולים לתבוע ביצועו בעין של החוזה, כי עומד להם למכשול החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי, שלפיו אין אפשרות לתת צו אכיפה וצו מניעה כנגד המדינה, אפילו בהליך שהוא בתחום המשפט הפרטי. כל עוד זה הדין פתוחה בפני האזרח דרך העתירה לבקש פסק דין המצהיר על זכויותיו קבל עם ועדה, וההנחה היא שהמדינה תכבד הצהרות כאלה של ביהמ"ש, וכך בדרך עקיפין יאכף החוזה וימומשו הזכויות. המגמה הכללית היא להשתמש בכח הזה של מתן צו הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שהשאלה המוצגת בפני ביהמ"ש אינה אקדמית גרידא ולתובע יש ענין ממשי בפתרונה כדי להסדיר את היחסים בינו לבין הנתבע. בדרך זו ניתן לפתור ספקות בדבר זכויות וחובות לפי החוזה ובין השאר ניתן להצהיר אם על פי פירושו הנכון של החוזה זכאי התובע לזכויות שהוא טוען להן. מסיבה זו אין לקבל את נימוקו של ביהמ"ש המחוזי שהמערערים אינם זכאים לסעד באשר לא הוכיחו פגיעה ממשית בזכויותיהם עקב שינוי תוכנית המיתאר. המערערים טוענים כי הבנייה עפ"י תוכנית המאפשרת הקמת בנינים גבוהים בצפיפות פוגעת ברווחתם ובאיכות מגוריהם באתר לכשייבנה, וכן הם טוענים כי הוקנתה להם זכות וראוי שיוצהר מה היקפה ומה תוקפה של זכות זו.
ב. לגופו של ענין - חוזה הוא תולדה של גמירת דעת מצד כל המתקשרים בו והסכמתם להצעה מסויימת. אין די בכך שאחד המתקשרים סבר לתומו כי ההסכמה היא על פי תנאים מסויימים המתפרשים על פי דרכו. באין הסכמה יבחון ויבדוק ביהמ"ש מה הוא הפירוש הראוי והנכון לאותו חוזה או לתנאים השנויים במחלוקת ובית- המשפט ינחה את עצמו בהילכות הפרשנות המקובלת כפי שהתגבשו עם השנים. כאשר קיימת אי בהירות בחוזה יש לפרשו ככל הניתן עפ"י תוכנו ומהותו ואם ניתן - ככתבו וכלשונו. בעניננו, על פי נוסחם של המסמכים המהווים את ההסכם אין לומר שהכוונה היתה כי יחול המצב כפי שהיה בתוכנית המיתאר בעת חתימת המסמכים.זאת על פי קריאת ההסכם ופירושו מתוכו בלבד כך שניתן מתוך ההסכם להגיע למסקנה שאין המערערים צודקים בטענתם.
ג. ברם, אפילו אם אין החוזה ברור ומובן על פי כתבו ולשונו ויש לפרשו כרוחו על פי ראיות חיצוניות, גם במקרה זה לא תצלח דרכם של המערערים. על פי התצהיר שהוגש מטעם המדינה אילו היתה מתקבלת גישתם של המערערים שיש לבנות את השיכון רק על פי התוכנית המקורית כי אז לא ניתן היה לבנות במקום את מספר הדירות שצויין במסמכים, ואילו צריך היה לבנות את 250 הדירות, אפשר היה לבנות דירות ששטחן הוא כ-31 מ"ר ומכיון שלפי הפרוספקט צריך היה לבנות דירות של
3 ו-4 חדרים הרי ברור מכך כי הכוונה לא היתה לבנות על שטח של 50 אחוז מתוך הנטו שנשאר. כשביהמ"ש בא לפרש חוזה הניתן לשני פירושים שונים, יעדיף תמיד את הפירוש המתקבל על הדעת על פני הפירוש שאינו משאיר שום אפשרות לביצוע ההסכם לא רק ככתבו וכלשונו אלא גם לא לפי רוחו. כלל חשוב אחר הוא כי ינתן הפירוש שתוצאתו היא מתן תוקף להסכם ועדיף פירוש כזה על כל פירוש אפשרי אחר ואילו היו נותנים את הפירוש שטוענים לו המערערים לא ניתן היה בכלל לבצע את ההסכם כאמור.
ד. המערערים הם אחד מתוך 255 מתקשרים אפשריים במפעל בניה זה ועל פי עתירתם הם מבקשים לא זו בלבד שדירתם תיבנה על פי התוכנית דאז, אלא שכל השיכון כולו יבנה על פי אותו תכנון, ואפשר שבין המצטרפים האפשריים האחרים נמצאים לא מעט התומכים בשינוי התוכנית דוקא, ואילו הם לא היו כלל צד לדיון.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופט לוין עוה"ד א. רצ'בסקי וא. גל למערערים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 15.6.81).
בג"צ 290/81 - אשר רוזינטל נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*עתירה נגד עיצומי המורים (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
לעותר בת הלומדת בכיתה ב' של בית ספר ממלכתי ובעתירתו ביקש צו נגד המשיבים שהם שר החינוך, יו"ר הסתדרות המורים ומנהל בית הספר שבו לומדת הבת, שיחדלו מעיצומים ומשיבוש מערכת הלימודים וכן ביקש צו ביניים. עתירת העותר נדחתה. בג"צ הביע הבנתו לרוחו של המבקש שמטרתו להבטיח לבתו לימודים סדירים נוכח התנהגותם של המחנכים המוצאים לנכון, לשם הפעלת לחץ, להשבית את תלמידי ישראל מלימודיהם, בחרשם את חריש מאבקם המקצועי על גב הילדים, אך אין בידי בג"צ להושיע. בג"צ אינו נדרש במסגרת עתירה זו להחליט אם יש לשר אמצעים עפ"י דין כדי לכפות על המורים שיתייצבו בבתי הספר לקיים את הלימודים, ואשר ליו"ר הסתדרות המורים הרי הסכסוך שהוא וחבריו מעורבים בו הינו סכסוך עבודה החייב להתברר על פי תחיקת העבודה ובכלל זה חוק יישוב סכסוכי עבודה. אם השביתה מוגנת כדין אין לכפות על המורים שיחדלו משביתתם ואם היא בלתי מוגנת קובע הדין את הסנקציות שניתן להפעיל. הסמכות לדון בכל אלה היא בידי ערכאות אחרות ובג"צ לא יתערב כל עוד ניתן להשיג סעד במקום אחר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, מ. כהן. 24.5.81).
בג"צ 227/81 - איאן בור נגד מדינת ישראל
*ביטול תעודת עולה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נתקבלה בהסכמת כל הצדדים וניתן צו כמבוקש).
העותר בא ארצה בשנת 1971 וניתנה לו תעודת עולה לפי חוק השבות על יסוד הצהרתו כי הוא יהודי. הוא מרצה כיום עונש של 6 שנות מאסר בשל מגע עם סוכן זר וועדת השחרורים המליצה על שחרורו המוקדם בתנאי שיגורש מן הארץ.
דא עקא שאין אפשרות לגרש את העותר מן הארץ כל עוד קיימת בידיו תעודת עולה ואין שר הפנים יכול לבטל תעודת עולה על פי רצונו של מקבל התעודה בלבד. העותר מעונין בביטול התעודה כדי לזכות בניכוי השליש והוא הצהיר שהוא רואה את עצמו כנוצרי אם כי נולד כיהודי. בהלכה שנקבעה בעבר ע"י בג"צ, כי אין שר הפנים יכול לבטל תעודת עולה על פי רצונו של מקבל התעודה צויין גם כי השאלה אם אדם יכול לרכוש לעצמו מעמד של תושב ארעי בארץ שיבטל את אשרת העולה שהוענקה לו, תלויה בנסיבות אובייקטיביות וניתנה דוגמה של אדם "היושב על מזודותיו" שיתכן כי יש לו מעמד של תושב ארעי למרות תעודת עולה שניתנה לו בשעתו. ב"כ המשיבה רואה בדברים אלה אפשרות לביטול תעודת העולה של העותר וגם לבג"צ נראה שבדרך זו ניתן לפתור את בעיית העותר שאמנם "אינו יושב על מזוודותיו" אבל הנסיבות האובייקטיביות מראות ששהותו בארץ היא שהות הכפויה עליו בשל מעצרו ולפיכך אין הוא אלא תושב ארעי למרות שניתנה לו תעודת עולה. לפיכך הוחלט בהסכמת הכל כי תעודת העולה של העותר תבוטל אחרי שיתברר שיש מדינה שמוכנה לקלוט אותו במקרה של גירושו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. העותר לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 17.5.81).
בג"צ 191/81 - גורדי בע"מ נגד המועצה המקומית ריינה ואח'
*זכיה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבות, שתי מועצות מקומיות, פרסמו מכרז לבניית בנין טרומי לבי"ס מקיף והוגשו שתי הצעות במכרז. של המשיבה מס' 4 (להלן המשיבה) ושל העותרת. המשיבה לא צירפה להצעתה ערובה בנקאית והצעתה נפסלה, אך גם הצעת העותרת נפסלה משום שהעותרת שינתה כמה מסעיפי המכרז ע"י שינוי, ביטול ותוספת למידות, לחומרים, ולפריטים החוזרים ומופיעים במכרז. עתירת העותרת נדחתה. טענת העותרת היא שהמכרז "נתפר" מלכתחילה לפי מידותיה של המשיבה המייצרת דגמים מן הסוג המפורט במכרז, ולטענת העותרת היא מבצעת אותן עבודות ממש לפי דגמים, חומרים ומפרטים אחרים העולים בטיבם על הפירוט הנזכר במכרז. העותרת אף הביאה תצהיר של מהנדס המשבח את עבודתה ואת הצעתה וקובע כי זו תואמת ומתיישבת עם תוכנו של המכרז ורוחו. אין לקבל את טענות העותרת. במידה והמדובר בטענה כאילו "נתפר" המכרז לפי מידותיה של המשיבה הרי טענה זו לא הוכחה. לכאורה מדובר בתפיסות תכנוניות שונות של העותרת מצד אחד ושל מהנדס המועצות מצד שני ובמחלוקת זו לא לבג"צ להכריע. לא זו אף זו, במידה שהעותרת סברה כבר מלכתחילה שתנאי המכרז "נתפרו" למידותיה של המשיבה, היה עליה לתקוף את המכרז מיד עם פרסומו. משהשתתפה העותרת במכרז אין היא יכולה להישמע בטענה כי תנאיו היו פסולים מעיקרם. אשר לטענה שהעותרת לא סטתה סטיה יסודית מתנאי המכרז - נקבע במפורש במכרז שאין לשנות, להוסיף או למחוק מן הכתוב במסמכים, ולפיכך לא יכלה העותרת לשנות, למחוק או לבטל סעיפים כלשהם.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד דניאל לעותרת,עו"ד עמר למשיבים. 24.5.81).
בג"צ 207/81 - מרדכי פלר נגד ראש עירית פתח תקוה ואח'
*הנחות בארנונה למשלמים מראש (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
עירית פתח תקוה החליטה על תוספת לארנונה ומס עסקים ויחד עם זאת קבעה הנחה של 50 אחוז למי שמשלם את התשלומים לפי הסדרי גבייה מרוכזת במקומות עבודה או על פי הוראת קבע
לבנקים. העותר לא השתתף באחד מהסדרי התשלומים כאמור וטען כי יש להעניק את ההנחה גם לו בדרך התשלומים שהוא משלם, ובכלל הוא טען כי הסדר ההנחות לוקה בחוסר סבירות. העתירה נדחתה. לעצם מתן ההנחות הרי לפי החקיקה הנוגעת לענין אין פגם בכך, וכן אין פגם בתנאי ההנחה שהחליטה עליהם העיריה. קביעת ההנחות היא על פי שיקוליה הכספיים של הרשות המקומית ואין להסיק ממערכת העובדות כי נמנעה מן העותר דרך התשלום שהיתה פותחת גם בפניו את האפשרות לזכות בהנחה. אמנם הוא טוען כי הסדר הגבייה שלפיו ניתנות ההנחות אינו נראה לו כרצוי בשל טעמים שונים, אולם ענין כגון זה איננו פוסל את קיומה של ההנחה.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. 28.5.81).
בג"צ 816/80 - דבורה גוטהלף נגד ביה"ד הרבני ויהושע גוטהלף
*דיון בי"ד רבני בתביעת גירושין לאחר שנתן החלטה הדוחה את התביעה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת והמשיב נשואים מאז שנת 1974 והסכסוכים ביניהם החלו קרוב לאחר הנשואין. הבעל הגיש לבית הדין תביעת גירושין וכרך בה את ענין המזונות והחזקת הילדה. סמוך לאחר מכן הוגשה תביעת האשה למזונותיה והאשה אף הגישה תביעה לשלום בית. באחת הישיבות דובר על נסיון לשלום בית ובעקבות זאת פסק בית הדין כי "לאור כל הנ"ל אנו דוחים את תביעת הבעל לחייב האשה בקבלת גט" ואשר לתביעת האשה לשלום בית נקבע שבנידון זה על הצדדים להגיש הצעותיהם ובית הדין יחליט בשאלה זו ובבעיות שהתעוררו בכל התיקים. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה בה ביקש לחייב את העותרת לחיי שלום או להכריז עליה כמורדת. למרות החלטת בית הדין האמורה הדוחה את תביעת הבעל לגירושין, הרי משנתברר שהסכסוכים נמשכים החליט ביה"ד כי הוא קובע "תאריך למתן פסק דין סופי בתביעת הגירושין" ובית הדין הוסיף כי "פסק הדין ינתן... גם שלא בנוכחות הצדדים". העותרת טענה כי משדחה בית הדין את תביעת הגירושין שוב אינו יכול להיזקק לתביעה זו ועתירתה נתקבלה. בפסק דין מקיף עמד השופט מ. כהן על האפשרויות של בית הדין לדון מחדש בפסק דין שניתן, לפי תקנות הדיון שבבית הדין, והגיע למסקנה כי בעניננו לא ננקטו ההליכים לצורך דיון מחדש בענין שכבר הוחלט בו. אך גם אם ניתן היה לראות בתביעות החדשות לשלום או להכריז על האשה כמורדת מעין בקשה לדון מחדש בשאלת הגירושין, הרי סטה בית הדין מכללי הצדק הטבעי באשר עמד לתת את החלטתו מבלי לשמוע את האשה בכל הנוגע לשאלת הגירושין. השופט כהן התייחס גם לכך שהאשה לא גילתה בעתירתה את דבר הגשת התביעה החדשה של הבעל לשלום בית או להכרזתה כמורדת, והעיר כי במידה והעובדות שהועלמו ע"י בעל הדין הפונה לבג"צ אינן מהותיות יכול בג"צ להיזקק לעתירה גם אם לא כל העובדות הובאו לפניו. כיון שכאן התברר בדיעבד שאין חשיבות לתביעותיו החדשות של המשיב, אין כאן אי גילוי עובדות חשובות שעשויות היו להשפיע על שיקול דעתו של ביהמ"ש כשנתן את הצו על תנאי, ולפיכך אין הצדקה לבטל את הצו בשל כך שהאשה לא גילתה לביהמ"ש את כל העובדות. כמו כן אין מקום להפנות את האשה לערעור בבית הדין הרבני הגדול לאחר שזמן הערעור כבר עבר, ועל בג"צ לוודא בהחלטתו שלא ינתן פסק גירושין ללא תביעת גירושין וללא הזדמנות נאותה לעותרת לטעון ולהוכיח את טענותיה נגד אותה תביעה.
השופטת בן פורת הוסיפה כי לאחר שנדחתה תביעת הגירושין שוב לא יכול היה בית הדין להיזקק לה, ולפיכך אין כאן ענין של דיון בניגוד לכללי הצדק הטבעי אלא דיון בנושא שכלל לא עמד בפני בית הדין. בנסיבות אלה אין לבדוק את כשרותה
או תקפותה של ההחלטה השניה לאור עקרונות הצדק הטבעי שכן בהיעדר הליך ממילא לא נפגעו אותם עקרונות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, מ. כהן. עו"ד גלברט לעותרת, עו"ד ברנר למשיב.3.6.81).
בג"צ 5/81 - יעקבי תל ארזה בע"מ נגד רשם הפטנטים ופלודיתיקס בע"מ
*רישום סימני מסחר (ערעור וערעור שכנגד של המשיבה השניה - הערעור הנגדי נדחה והערעור בוטל).
רשם סימני המסחר קיבל לרישום, בתנאים מסויימים, סימן מסחר של המערערת ודחה את התנגדותה לרישום של המשיבה השניה (להלן המשיבה). המערערת הגישה ערעור, תוך המועד הקבוע בחוק, על התניית הרישום והמשיבה הגישה ערעור שכנגד לאחר שכבר עבר המועד. העותרת העלתה טענה כי מכיון שעבר המועד אין המשיבה יכולה להגיש את ערעורה גם אם מדובר בערעור שכנגד, שכן בענין זה חלים סדרי הדין לפי פקודת סימני מסחר ולא סדרי הדין האזרחי. טענה זו של העותרת נתקבלה. הערעור על החלטת הרשם צריך להיות מוגש לביהמ"ש העליון בתוך 30 יום ואין נפקא מינה אם מדובר בערעור או בערעור שכנגד. בכל המקרים צריך שהערעור יוגש בתוך 30 יום.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד שרשבסקי לעותרת, עוה"ד גבריאלי ודחליאו למשיבים. 29.5.81).
בג"צ 115/81 - חברת רדיופון בע"מ נגד המועצה האזורית בקעת הירדן ואח'
*זכיה במכרז (העתירה נדחתה).
המועצה האזורית בקעת הירדן פירסמה מכרז להתקנת מערכות כריזה בשבעה ישובים שבתחומה ובמכרז השתתפו המשיבה השלישית, חברת רמ-טל. והעותרת. למרות שהצעת העותרת היתה זולה ב-50 אלף שקל נתקבלה הצעת רמ-טל וזאת בנימוק שהעותרת הציעה להתקין את מערכת הרמקולים על עמוד מרכזי אחד ואילו רמ-טל הציעה להתקין את מערכת הרמקולים מפוזרים, כך שהרמה האקוסטית תהיה טובה יותר לפי הצעת רמ-טל. טענת העותרת היתה כי בתנאי המכרז צויין שהדרישה היא לעמוד רמקולים אחד דוקא, ולפיכך הציעה היא עמוד רמקולים אחד ואילו נתבקשה להציע הצעה לכמה עמודים היתה עושה זאת והדבר היה מאפשר להוזיל עוד יותר את הצעתה. בג"צ קבע כי לנוכח העובדות האמורות היה מקום לקבל את עתירת העותרת ולהורות כי העבודה תימסר לה. ברם, לאחר החלטת המשיבה חלו מספר התפתחויות המונעות עשיית הצו להחלטי. המשיבה החליטה למסור את העבודה לרמ-טל ביום 10.2.81, החוזה עם רמ-טל נחתם ביום 13.2.81 ועל פיו היא קיבלה 80 אחוז ממחיר העבודה, 850 אלף שקל, את מכתב המחאה שלה שלחה העותרת ביום 23.2.81 והוא הגיע לתעודתו ביום 1.3.81, ואת העתירה לבג"צ הגישה העותרת ביום 3.3.81 והוצא צו ביניים שהגיע למשיבה רק ביום 10.3.81. יוצא שצו הביניים שאסר מסירת העבודה לרמ-טל הגיע למשיבה באיחור ולאחר מעשה. בינתיים הספיקה רמ-טל לרכוש ציוד לצורך ביצוע עבודות המכרז והזמינה ציוד נוסף מחו"ל ולכל הציוד הזה אין שימוש אחר אלא לצורך עבודות המכרז. העותרת מצדה לא הזדרזה די הצורך בפנותה אל בג"צ. אמנם לא קיבלה הודעה בכתב על דחיית הצעתה, אבל היה חייב להיות ברור לה שההכרעה בענין המכרז תיפול במהירות בעקבות הדיון שהתקיים ביום 10.2.81 ושאליו הוזמן גם נציגה. בכל הנסיבות אין זה מן הראוי לשלול עתה את ביצוע העבודה מרמ-טל שפעלה בתום לב בכל הענין דנא.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מ. אסטרייכר לעותרת, עוה"ד מ. דרורי, ר. יאראק וא. מזור למשיבים השונים. 4.5.81).
בג"צ 585/80 - ג'מיל סולימאן נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*מינוי מנהל בית ספר בעקבות מכרז כאשר הזוכה לא היה בעל כישורים לפי המכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
משרד החינוך הוציא ביוני 1980 חוזר למורים ומנהלי בתי ספר ערביים ובו רשימה של משרות פנויות ובכללן משרת מנהל בית ספר בכפר בועיינה. בחוזר נאמר כי יכולים להגיש מועמדותם בעלי השכלה של לא פחות מ-12 שנות לימוד עם תעודת בגרות. מנכ"ל משרד החינוך מינה ועדה שתראיין את המועמדים. היו מספר מועמדים למשרת מנהל בית הספר בבועיינה וביניהם העותר והמשיב הרביעי (להלן המשיב). הועדה ראיינה את המועמדים וראתה במשיב את המועמד הטוב ביותר והוא מונה לתפקיד ומכהן כבר כשנה בתפקיד מנהל בבית הספר. העותר ביקש לפסול את מועמדות המשיב מן הטעם שאין לו תעודת בגרות. טענת המשיבים הינה כי הם רואים בכך פגם טכני בלבד, שכן המשיב למד במשך שנתיים כתלמיד מן המניין באוניברסיטת חיפה ועבר כמה קורסים בשטח של חינוך וגם מילא תפקידים שונים בשטח החינוך והועדה סברה בתום לב שמטרת הדרישות שנקבעו בחוזר היתה להקפיד על כך שרמת השכלת המועמדים לא תיפול מרמת ההשכלה המשתקפת בבחינות הבגרות, ולדעתם שתי שנות לימוד באוניברסיטה שוות, אם לא יותר מזה, לרמת ההשכלה שמשקפות בחינות בגרות. עתירת העותר נתקבלה והצו הפך להחלטי. לטענת המשיבים לא היה זה מכרז ועל כן לא כל הדינים החלים על מכרז מתאימים במקרה שלפנינו, עקרונות יסוד של דיני מכרזים לא נפגמו באופן ממשי ואין הצדקה לבטל מינוי של מנהל בי"ס שכבר מכהן שנה בתפקידו. אין לקבל את טענת המשיבים. על פי פסיקתו של בג"צ גם כאשר מינוי נעשה בדרך שנעשה בעניננו חלים עקרונות יסוד של דיני המכרזים כפי שפותחו ע"י בג"צ. אין לומר שהיעדר תעודת בגרות היה פגם טכני בלבד שהועדה היתה רשאית להתעלם ממנו. התנאי בדבר בחינת הבגרות הוא תנאי של כשרות ואדם שלגביו לא נתמלא לא היה רשאי כלל להציג את מועמדותו. אף כי נראית לבג"צ הטענה, שמכיון שאין מדובר כאן במכרז ממש ומכיון שקשה לעשות השוואה מדוייקת בין ענייני מכרזים המתייחסים לביצוע עבודות ובין בחירת מועמדים מתאימים, לא כל ההלכות שנקבעו בעניני מכרזים מתאימות במקרה זה, הרי העובדה שנתמנה מועמד שכלל לא היה רשאי לפי החוזר להגיש את מועמדותו חייבת להביא לפסילת המינוי.
אין לקבל את הטענה שלעותר אין זכות עמידה בעתירה זו מכיון שאין זה בטוח כלל שהוא היה מתמנה אילו נפסלה מועמדות המשיב כדי להקנות לעותר זכות עמידה די בכך שפחתו סיכוייו לזכות במשרה שבה רצה עקב העובדה שנתמנה מועמד שלא היו לו תנאי הכשירות הדרושים על פי החוזר.
בכל הנסיבות, אין זה בטוח שהמועמדים שהגישו את בקשותיהם לפני שנה עדיין מעונינים במשרה ויש להניח שכעת מצויים מועמדים נוספים למשרה זו בעלי כישורים מתאימים, אין זה צודק להחזיר את הענין לועדה כדי שתבחר מועמד מבין אלה שהגישו בקשה עפ"י החוזר הנ"ל. במצב שנוצר הדרך הנכונה היא להוציא חוזר חדש למילוי המשרה הנ"ל ובו יהיה אפשר לקבוע תנאי כשירות שונים מאלה שהיו בחוזר הקודם. מן הראוי שבועדה שתדון במינוי החדש לא יהיו חברים האנשים שהיו חברים בועדה שהמליצה על מינוי המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, מ. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ש. לשם לעותר, עו"ד ש. צור לרשויות החינוך, עו"ד ב. ג'רג'ורה למשיב. 13.5.81).
בג"צ 92/81 - לפידות בע"מ נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*דחיית תביעה על הסף בגין מעשה בית דין (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
המשיב השני (להלן המשיב) הגיש תביעה לביה"ד האזורי לעבודה נגד העותרת לתשלום שכר עבודה מולן. בד בבד טענה העותרת בתובענה בפני בימ"ש השלום כי בינה לבין המשיב היו יחסי שותפות ובימ"ש השלום קבע כי אין לו סמכות לדון בענין. העותרת ערערה לביהמ"ש המחוזי שקבע כי "לאור הודעת הצדדים ובהסכמתם והואיל והסמכות היא לבימ"ש השלום הננו מקבלים את הערעור כך שהדיון בתובענה לגופה יישמע בבימ"ש השלום". משהגיעה תביעת המשיב לשכר עבודה מולן לדיון בביה"ד לעבודה, טענה העותרת "מעשה בית דין" באשר ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסמכות לדון בסכסוך שבין הצדדים היא לבימ"ש השלום. כמסתבר ביקש ביה"ד לעבודה מן העותרת להגיש מסמכים להוכחת הטענה של מעשה בית דין ומשלא הוגשו המסמכים קבע כי יש לו סמכות דיון בנושא. ביה"ד הארצי לעבודה דחה את ערעורה של העותרת בציינו כי אין להתערב עתה בשאלה אם היה מעשה בית דין, אלא עליו לפסוק אם כדין נדחתה באותו שלב הבקשה למחיקה על הסף בהתחשב בכך שהמסמכים שנדרשו לא הוגשו. העתירה לבג"צ נדחתה. בג"צ איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביה"ד לעבודה הנדונות בתחום שיפוטו וסמכותו. יש לבג"צ סמכות להיזקק לתוקפן של הכרעות שיפוטיות במערכת בתי הדין לעבודה כאשר נפל בהחלטה פגם הגלוי על פניו או אם נראה לבג"צ שבית הדין פעל מחוץ לסמכות או סירב להפעיל כוחותיו שלא כדין. כל אלה לא הוכחו כאן אף לכאורה. השאלה אם נכונה המסקנה שבית הדין ביקש הגשת מסמכים והעותרת לא הגישה היא בעלת חשיבות משנית בשלב הנוכחי של הדיונים. במשך הדיונים ודאי יקבל בית הדין כל מסמך רלוונטי שיש לו נגיעה בנושא הנדון. השאלה המרכזית בויכוח בין הצדדים אם יש ביניהם יחסי עובד ומעביד או יחסי שותפות טרם הוכרעה לגוף הענין ובית הדין לעבודה הכריע רק בטענה הטרומית. העותר יוכל לבקש כי ההחלטות לגבי טענותיו לגוף הענין יעברו תחת שבט הביקורת אם אלה לא יתקבלו בערכאה ראשונה והנושא יגיע לערעור בפני ביה"ד הארצי.
(בפני השופטים : שמגר, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. 26.4.81).
בג"צ 673/80+ע.א. 694/79 - דגון בתי ממגרות לישראל בע"מ נגד פקיד שומה ופקיד שומה נגד חברת פרימן בע"מ
*ע.א. 694/79 - תשלום ריבית על חיוב לפי חוק מלוה בטחון (מפעלים מאושרים) (הערעור של פקיד שומה נתקבל והעתירה של דגון נגד פקיד שומה נדחתה).
בשני התיקים התעוררה שאלה דומה של פירוש הוראת חוק ולפיכך שמע ביהמ"ש את הערעור של פקיד השומה על החלטת ביהמ"ש המחוזי ואת עתירת דגון נגד החלטת פקיד שומה ביחד. המחלוקת שעליה נסב הדיון היא בשאלה אם על הנישומים בשני התיקים לשלם ריבית עפ"י סעיף 187 (א) לפקודת מס הכנסה בעד התקופה מתום שנת הכספים ועד למועד הגשת הדו"ח, עבור הסכומים שכל אחת מהנישומות היתה צריכה לשלם לפי חוק מלווה ביטחון (מפעלים מאושרים). תשובת ביהמ"ש העליון היתה כי צדק פקיד השומה בחייבו את הנישומות בתשלום ריבית. לפי חוק מלווה ביטחון (מפעלים מאושרים) חייבים המפעלים הנ"ל לשלם את הסכומים החלים עליהם, בעת הגשת הדו"ח, ולפי החוק הגשת הדו"ח היא 5 חודשים לאחר תום שנת המס. השאלה היתה אם חל על תשלום זה סעיף 187 (א) לפקודת מס הכנסה המחייב ריבית על תשלומים שהנישומים חייבים בהם ואשר לא שילמו אותם בתום שנת המס. הנישומות סברו כי מכיון שחלה חובת התשלום רק בהגשת הדו"ח אין לחייבם
בריבית, אך גישה זו לא נתקבלה על דעתו של פקיד השומה וכאמור קבע ביהמ"ש העליון כי הדין עם פקיד השומה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ב. מאיר לדגון, עוה"ד י. נאמן וח. אינדיק לחב' פרימן, עו"ד א. בן טובים לפקיד השומה. 21.5.81).
בג"צ 792/80 - עודד איתן ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון רמת השרון ואח'
*ביטול החלטה להציע שינוי לתכנית מתאר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם בעלי חלקה ברמת השרון שעליה חלה תוכנית 210. העותרים באו בדברים עם הועדה המקומית לתכנון (להלן המשיבה) לשם הכנת שינוי לתוכנית המיתאר 210. כך הוגשה התוכנית 550 שהיוזמה לה באה מהעותרים ואשר אושרה ע"י המשיבה תוך המלצה בפני המשיבה השניה, הועדה המחוזית לתכנון ובניה, על הפקדתה. המשיבה השניה דנה בתוכנית והחליטה להפקידה. כשנה לאחר מכן החליטה המשיבה לבקש מהועדה המחוזית להפסיק את הליכי האישור של תוכנית 550, והגישה במקומה תוכנית אחרת. הועדה המחוזית נענתה לבקשת המשיבה והפסיקה את הליכי האישור של תוכנית 550. עתירת העותרים נגד החלטה זו נדחתה. השינוי בעמדתה של המשיבה בא כאשר התחלף מהנדס העיר של המשיבה, והמהנדס החדש שב ובדק את תוכנית 550 ומצא כי שטחי הבניה החדשים לפי תוכנית 550 כפולים משטחי הבניה של תוכנית 210 שהיו כ-9 אלפים מ"ר, וזאת למרות שבגוף התוכנית נאמר ע"י המתכננים כי שטחי הבניה החדשים לפי תוכנית 550 ושטחי הבניה המותרים עפ"י תוכנית 210 זהים. המשיבה טענה כי "הטעות" האמורה באשר לשטח הבניה נעשתה במתכוון והעותרים טענו כי הדבר נעשה בתום לב ונבע מפליטת קולמוס מבלי שהיתה לדבר השפעה על המשיבה, ולכן צריכה המשיבה לדבוק בתוכנית 550 ועל כל פנים צריך היה לתת הזדמנות לעותרים להשמיע את עמדתם לפני החלטת הביטול. אין לקבל טענות אלה. תוכנית 550 היא תוכנית שינוי לתוכנית מיתאר ומבחינה פורמלית מוגשת התוכנית ביוזמת המשיבה. כיון שכך הרי כאשר בעל התוכנית גילה בה טעות, בין אם מקור הטעות נובע מהטעיה ובין אם מקור הטעות בפליטת קולמוס תמימה, הרי התוכנית היא מוטעית וטבעי הוא שהועדה תחזור בה מתוכנית זו. אשר לטענה שלא ניתנה לעותרים הזדמנות לטעון בפני המשיבה שדנה בביטול התוכנית - טענה זו חשובה היא ואין לקבל את עמדת ב"כ המשיבה שלעותרים אין זכות להשמיע את עמדתם בפני המשיבה. החלטת המשיבה פוגעת באינטרסים של העותרים ולכן צריך לתת להם זכות להשמיע את דבריהם לפני קבלת החלטה. ברם, בענין דנא לא נפגעה זכותם של העותרים לשמיעה הוגנת. בהיודע דבר הטעות הוזמנו העותרים ונתבקשו להמציא הסברים באשר לטעות, הם הבטיחו להגיש מסמכים והוכחות שאין כאן טעות ולא הגישו כל מסמכים למרות בקשות חוזרות ונשנות, הם ידעו שהועדה המקומית תדון בענין בעקבות הטעות ולא נתנו כל הסבר לטעות. כיון שכך הרי לא נפגעה זכות העותרים לשמיעה הוגנת.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, טירקל. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. פירון לעותרים, עוה"ד י. גלאור ור. יאראק למשיבים. 6.5.81).
בג"צ 405/80 - פלדמן תומס ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון חולון ואח'
*ביטול סעיף לא סביר בתכנית מפורטת (העתירה נתקבלה).
בגין פעולה כושלת של הועדה המקומית לתכנון נוצרה תסבוכת בשטח שהוקצב כאזור תעשיה בחולון. המדובר בהכנת תוכנית מפורטת לשם שינוי תוכניות מפורטות קודמות וסעיף 12 של התוכנית קבע תנאים מסויימים של הריסת בנינים הנמצאים בשטחים שנועדו לדרכים ע"י בעלי החלקות באזור
התוכנית, וכל עוד לא יהרסו המבנים בשטחי הדרכים וכן בנינים בחלקות עצמן, בנינים שאינם נועדים לשימוש, לא ינתנו אישורי בניה. נוצרה תיסבוכת באשר לדרך המובילה לחלקת העותרים ולמעשה אין אפשרות לבצע את דרישות סעיף 12 של התוכנית. העותרים טענו כי סעיף 12 הנ"ל לוקה בחוסר סבירות שכן הוא מונע מהם בניה ואין להם ולא לעיריה אפשרות להתגבר על המכשולים וטענה זו נתקבלה. העותרים הצביעו על דרך אחרת שהם יכולים להשתמש בה בהסכמת בעלי קרקע אחרים. כיון שהוברר כי התוכנית כלשונה בסעיף 12 היא בלתי סבירה, ואין אפשרות לאלץ את העותרים לגרום לכך שהמבנים בדרך המיועדת לחלקתם יהרסו, הרי שאין הועדה המחוזית יכולה עוד להתנגד לפתרון אחר להבטחת גישה למגרש של העותרים, שאם לא כן לא יוכלו אלה לגשת למגרשם לעולם, ותכנון השטח כפי שאושר ע"י הועדה המחוזית הופך לתכנון נפל. אין לראות גם שייגרם נזק למישהו אם העותרים יקבלו היתר בניה אחרי קבלת זכות מעבר במגרש אחר בהסכמת בעלי המגרש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד י.א. שלוש וי. חדד לעותרים, עוה"ד צ. טויסטר וגב' מ. שקד למשיבים. 21.5.81).
ע.א. 395/80 - האפוטרופוס הכללי נגד איזקו ראול פרג'יון ואח'
*שכר לאפוטרופוס הכללי עבור ניהול נכסים (ערעור וערעור נגדי - פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בוטל).
בזמן מלחמת העולם השניה, בשנת 1940, הוקנו נכסיו של אבי המשיבים לממונה על רכוש האוייב במסגרת פקודת המסחר עם האוייב. בשנת 1978 נתקבל חוק האפוטרופוס הכללי ולפיו נכסים שהיו מוקנים לממונה על רכוש האוייב לפי פקודת המסחר עם האוייב יראו אותם כאילו ניתן לגביהם צו ניהול לפי חוק האפוטרופוס הכללי. לאחר מכן שוחררו הנכסים מידי האפוטרופוס. בין הצדדים התעורר ויכוח מה הוא השכר שעל האפוטרופוס לגבות. לפי פקודת המסחר עם האוייב נקבע שכר לממונה על נכסי האוייב בגין פעולותיו בנכסים, לפי חוק האפוטרופוס הכללי נקבע שכר ניהול של האפוטרופוס הכללי. התעוררו שלוש שאלות בויכוח בין הצדדים: האם יש לשלם לאפוטרופוס הכללי את שכרו לפי חוק האפוטרופוס הכללי עבור כל זמן הניהול או ששכרו מגיע לו עד חוק האפוטרופוס הכללי 1978 לפי פקודת המסחר עם האוייב ולאחר מכן לפי חוק האפוטרופוס הכללי; השאלה השניה היתה מהי פרשנות המונח "פעולות" שבגין עשייתן זכאי האפוטרופוס לתשלום שכר לפי חוק האפוטרופוס וביתר פירוט האם פעולות צריכות לכלול מעשים ספציפיים היינו מכירת הנכס וכדו' או שמא די בניהול שביטויו בפיקוח על הנכס בלבד; והשאלה השלישית היתה מה הן הנסיבות המצדיקות הפחתת שכר לפי סעיף 23 לחוק האפוטרופוס. ביהמ"ש המחוזי קבע בשאלה הראשונה כי ההוראות בדבר תשלום שכר לפי חוק האפוטרופוס חלות לגבי כל תקופת ההחזקה היינו משנת 1940 ועל כך נתקבל הערעור הנגדי ונקבע שעניני השכר שנקבעו בחוק האפוטרופוס חלים רק לגבי הניהול משנת 1978 ואילך. אשר לתקופה הקודמת שכר הניהול צריך להיקבע לפי פקודת המסחר עם האוייב. אשר לשאלת הניהול קבע ביהמ"ש המחוזי כי המונח "פעולות" כולל מעשים ספציפיים כאמור ובענין זה נתקבל הערעור של המערער ונקבע כי דמי ניהול שנקבעו מתייחסים לכל פעולות הניהול ולאו דוקא במעשים ספציפיים. בשאלה השלישית הוחלט כי מהותן של פעולות הניהול שהתבצעו וכיוצא באלה יכולות להוות שיקולים לגיטימיים בשימוש בסמכות שניתנה לביהמ"ש להגדיל את שכר האפוטרופוס או להפחיתן מן האחוזים שנקבעו בתקנות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד זאב בונה למערער, עו"ד חיים מנדלבוים למשיבים. 12.5.81).
ע.א. 314/79 - רחל והיינריך שליין ואח' נגד מנהל עזבון המנוחה שינגוט ז"ל ואח'
*תביעת יורשים לזכות קדימה במכירת נכסי עזבון (הערעור נתקבל).
ענינו של ערעור זה נכסי עזבון שלהם יורשים מרובים, מנהל העזבון ביקש למכור חלק מנכסי עזבון, שני בתים בתל-אביב ובהם דירות רבות, מנהל העזבון קיבל הנחיות מביהמ"ש, ערך חוזים עם דיירי הבתים ובטרם אושרו החוזים ע"י ביהמ"ש התעוררה התנגדות של מספר יורשים שדרשו לקנות לעצמם את הנכסים וביהמ"ש המחוזי סבר כי יש להם זכות קדימה לפי חוק הירושה. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון סקר את מכלול הזכויות של יורשים באשר לזכות קדימה כאשר הרכוש ניתן לחלוקה והגיע למסקנה כי במקרה הנדון לא היתה להם זכות קדימה לגבי כל הנכס. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון שאין לאשר כיום את החוזים שנערכו לפני שנתיים נוכח השינויים במחירי הדירות. גם אין אפשרות לקבוע את מחיר החוזה צמוד למדד שכן אין זה ברור אם הצמידות עונה על בעיית המחיר של הנכסים כיום. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון מחודש בנושא ולקבלת הערכות חדשות על מחירי הדירות כשהדיירים יוכלו לחדש את הצעתם ומאידך יוכלו גם היורשים, הדורשים זאת, להגיש הצעות מצדם באשר לרכישה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופט לוין. 13.5.81).
ע.א. 377/79 - אדית פייצר ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון רמת גן ואח'
*פיצויים עקב הפקעת מקרקעין (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיבות הפקיעו חלקות אדמה ברמת גן לצורך בניית בי"ס. ההפקעה בוצעה על יסוד סעיף 189 לחוק התכנון והבניה. קודם להפקעה שונה יעודן של החלקות משטח בניה למגורים לשטח בניה ציבורית ובכך ירד ערך החלקות. לצורך הפיצויים בגין ההפקעה הוגשה הערכת שמאי שקבע את שווי החלקות כאשר הן מיועדות לבנייה ציבורית. ביהמ"ש המחוזי דן תחילה בתביעת הפיצויים בגין ההפקעה, אך לקראת סוף הדיון התברר לשופט כי למעשה מגיעה למערערים תוספת פיצוי לפי סעיף 197 לחוק עקב שינוי הייעוד של המקרקעין מבניה למגורים לבניה לצורכי ציבור. השופט פתח את הדיון מחדש ואיפשר לצדדים להביא ראיות וקבע פיצוי גם לפי סעיף 197. באשר לפיצוי בגין ההפקעה החליט השופט להפחית 40 אחוז מהפיצוי, בהסתמך על סעיף 20 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) הקובע כי מקום שנרכשה קרקע לפי הפקודה הרי בגין 40 אחוזים של ההפקעה אין על הרשות חובה לשלם לבעלים. הערעור של המערערות באשר לניכוי 40 אחוז מסכום הפיצויים וערעור המשיבות באשר לתשלום פיצוי בגין שינוי הייעוד נדחו.
לענין הערעור של המערערות קבע ביהמ"ש העליון כי בהתחשב בנוסח הסעיף באשר להפקעת 40 אחוז ללא תמורה ובדיקת לשון הכתוב והשוואה עם סעיפים אחרים בפקודה, עולה כי הניכוי של 40 האחוז יש לעשותו גם כאשר מדובר בהפקעה מוחלטת של המקרקעין.
אשר לערעור המשיבות בענין הפיצוי בגין שינוי הייעוד - תביעה לפיצוי זה, יש להגיש בתוך שנה מיום שינוי הייעוד וביהמ"ש המחוזי סבר כי יש לראות בפניית המערערים לועדה המקומית לתשלום הפיצוי שנעשתה תוך שנה כמתייחסת גם לפיצוי עבור שינוי הייעוד. אשר לסדר הדיון בביהמ"ש, כאשר הענין הועלה למעשה בסוף הדיון, הרי ביהמ"ש המחוזי ביקש למנוע עוול משווע מן המערערות ואם כי השופט יצא במידת מה מגדר הדיון התקין אין לפסול את אשר החליט למען עשות צדק בין הצדדים. זאת ממספר טעמים הנובעים מהתנהגות הצדדים במקרה הנדון ובכלל זה התנהגות המשיבות אשר למעשה הכירו בחובתן, אם כי לפנים משורת
הדין, לשלם את הפיצוי בגין שינוי הייעוד.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, ש. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד א. אולשנסקי וי. מנהיים למערערות, עו"ד מ. אנגלמן למשיבות. 21.5.81).
ע.פ. 18/80 - שלום צרור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה
(הערעור נדחה).
באחד הימים, לפנות בוקר, הבחינה עדת התביעה רחל קקון כי בנה הפעוט בן השנתיים שוכב במיטתו ללא רוח חיים. האם חיה בנפרד מבעלה והמערער היה מאהבה. על פי עדות האם התייחס המערער, שהיה מבקר אותה לעיתים תכופות ואף לן אצלה, בצורה קשה לה ולילדים. בערב שלפני מות הפעוט ביקר המערער בבית קקון, האם עזבה למשך זמן את הבית והמערער נשאר בבית, שכן שמע את הילד בוכה ואחר כך שמע צעקות משונות מפי הילד וכעין מכות שהוכה ולבסוף השתרר שקט. כמסתבר מת הפעוט ממכות שהוכה. אם הפעוט מסרה הודעות שונות במשטרה אך בביהמ"ש ניסתה לחזור מהן והוכרזה כעד עויין. ביהמ"ש המחוזי החליט על יסוד הראיות הנסיבתיות שהיו לפניו כי המערער הוא שהיכה את הילד כאשר האם עזבה את הדירה. זאת על יסוד העדות של השכן שהאם לא היתה בבית כאשר שמע את החבטות בילד ואת צעקותיו המשונות, וכן שלאחר שהילד השתתק ראה את המערער יוצא מהדירה ומסתובב כאדם שאירע משהו, ועוד היו שקריו של המערער. ברוב דעות סבר ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח די הצורך יסוד ההחלטה לגרום למותו של הילד ולפיכך הורשע המערער בעבירת הריגה בעוד שדעת המיעוט היתה שניתן להרשיעו ברצח. גזר הדין נקבע ל-15 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בפני ביהמ"ש לא היו ראיות ישירות אלא נסיבתיות והמסקנה המרשיעה היא תולדה של מספר ראיות נסיבתיות שבהצטברן יחדיו הביאו את ביהמ"ש לקביעתו שהמנוח הוא שהיכה את הילד. כל ראיה נסיבתית שכזו צריכה להיות מוכחת להנחת דעתו של ביהמ"ש וכולן יחדיו בהצטברן תצבענה בכוון אחד. בחינת הדברים נעשית במקרה זה עפ"י הגיון הדברים ונסיון החיים של השופטים היושבים בדין ומבחינה זו ביהמ"ש בדרגת הערעור אינו נחות מהדרגה הראשונה והוא יכול באותה מידה להפעיל את הגיונו ואת נסיונו הוא בהערכת הראיות הנסיבתיות. במקרה דנא, לאחר בדיקת כל הראיות והנסיבות, המסקנה היחידה היא כי המערער הוא שגרם למותו של הילד. ביהמ"ש ייחס גם משקל לדברי האם שהמערער היה נוהג עמה ועם ילדיה באלימות קשה. אמנם האם ניסתה בעדותה למנוע הטלת אשם במערער וסיפרה סיפורים שונים שביהמ"ש לא האמין להם, אך אין פגם בכך שביהמ"ש חילק את עדות האם ולא האמין לחלק ממנה אך האמין לדבריה על התנהגותו האלימה של המערער. כמו כן העלה המערער שקרים שונים בעדותו בביהמ"ש, דברים שהוזמו ע"י עדים מהימנים אחרים, ושקריו אלה של המערער בנושאים רלוונטיים ביותר לא זו בלבד שחיזוק יש בהם לגירסת התביעה, אלא ניתן לראות בהם סיוע של ממש לגירסת התביעה.
אשר למידת העונש - היתה זו התנהגות אלימה של המערער במקרה מיוחד זה בנוסף להתנהגותו האלימה בדרך כלל, העונש המירבי לעבירה שהורשע בה המערער הוא 20 שנות מאסר, ולנוכח נסיבות הענין אין העונש שהוטל חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עוה"ד רובינשטיין ואפרת למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 27.5.81).