תקציר סביר כרך י"ז חוברת 17

ע.א. 476/80 - משה מאירוביץ נגד רינה מאירוביץ

*תיקון טעות סופר בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 2036/80 - הערעור נדחה).

ר

בין הצדדים נעשה הסכם בו נקבעה ביניהם תקופת נסיון של 6 חדשים לשלום בית ולפי ההסכם רשאי כל אחד מן הצדדים בתום תקופת הנסיון להביע את רצונו להתגרש ובמקרה כזה יתגרשו ותנאי הגירושין נקבעים עפ"י התניות שבהסכם שהן למעשה חלק הארי של ההסכם. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביולי 1979. ב-1980 פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בהמ' ובה ביקשה לתקן שניים מסעיפי ההסכם. באחד הסעיפים במקום המילים "... כן מסכים הבעל לקבלת גט" יאמר "לנתינת גט" ובסעיף אחר במקום "או יסרב לקבל גט" יבוא "או יסרב לתת גט". המערער טען כי מאחר שמבוקש לתקן הסכם אין לעשות זאת בדרך של המרצה המוגשת בתיק הגמור אלא ע"י פתיחת הליך חדש, כגון המרצת פתיחה, וכן טען שטעות בהסכם אינה ניתנת לתיקון בדרך התיקון של פליטות קולמוס בפסק דין באורח חד צדדי ע"י ביהמ"ש, אלא שני הצדדים צריכים להביע הסכמתם לתיקון. עוד נטען כי התיקון האמור ענינו גירושין ולפיכך מצוי הענין בתחום סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל טענותיו של המערער והחליט על התיקון המבוקש ומכאן הערעור.
א. אין ספק שהטעות שביהמ"ש נתבקש לתקן היא דוגמא לטעות סופר שנפלה בהסכם, שכן לא עלה בדעתו של מישהו, ובכלל זה הצדדים להסכם, כי המצב המשפטי הנוכחי לאשורו הוא כי אשה נותנת גט והבעל הוא מקבל הגט.
ב. הסכם שנתאשר וקיבל תוקף של פסק דין הוא בעל מהות כפולה. מחד גיסא, הסכם אשר דיני החוזים חלים עליו, ומאידך גיסא זהו פסק דין לכל דבר וענין. יתכנו נסיבות בהן תיווצר סתירה בין התכונות ההסכמיות לבין אלו השיפוטיות של פסק דין כזה, כך, למשל, את ההסכם ניתן לשנות רק בהסכמת כל הצדדים ואילו בימ"ש יכול לשנות ולתקן פס"ד, לפעמים, באורח חד צדדי, אך בעניננו אין מתעורר קושי כגון זה, שכן שתי מערכות הדינים מתיישבות זו עם זו ונותנות אותו פתרון לבעיה.
ג. תקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לבימ"ש בכל עת לתקן טעות סופר שנפלה בהחלטותיו, או שגיאות שחלו מתוך פליטת קולמוס, או השמטה מקרית. יש להבחין בין פליטת קולמוס או השמטה מקרית לבין אי התייחסות מהותית לנושא מן הנושאים שצריכים היו להיות נדונים בביהמ"ש. כאשר לא מדובר על תיקון שנעשה על אתר, בעת שימוע פסק הדין, אלא לאחר זמן, חלה חובת זהירות מיוחדת על ביהמ"ש המבקש לתקן טעות סופר וכד'. כן מתחייבת הקפדה על כך שלא תורחב היריעה אל מעבר לתיקון טעות סופר וכו', ושינוי מהותי בנוסח פסק הדין אינו מותר לעולם. במקרה שלפנינו לא מדובר על שינוי מהותי אלא על טעות בניסוח, שכן, כאמור, אין מבחינה משפטית גט הניתן ע"י האשה כי הגט ניתן לעולם ע"י הבעל, ואם נקטו לשון "קבלת גט ע"י הבעל" אין זאת אלא שצריך להיות "מתן גט ע"י הבעל". לפיכך מותר היה לתקן את הטעות הניסוחית.
ד. בחינתו של ההיבט החוזי של הנושא מביאה לתוצאה זהה. מדובר על חוזה בין צדדים וניתן לשאוב הנחיה מסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), שלפיו אם נפלה
בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בזה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה. אומד דעת הצדדים נקבעה ע"י ביהמ"ש במקרה דנא על יסוד שמיעת בעלי הדין וכך הגיע לכלל מסקנה שהוסכם על גט, וענין הנתינה או הקבלה לא היה אלא בגדר תיאור מילולי של ההליך אשר בניסוחו נפלה טעות כמבואר לעיל. התיקון לא היה בו על כן כדי לשנות את כוונת הצדדים כפי שהיתה קיימת מעיקרה וכפי שהובעה בחוזה.
ה. אין יסוד לטענה כי התיקון נוגד את הוראות חוק יחסי ממון בין בני הזוג, אם הוא בכלל נוגע לעניננו. סעיפי החוק מחייבים כי הסכם ממון ושינויו יערכו בכתב ובאישור ביהמ"ש או בית דין דתי לאחר שאלה נוכחים שבני הזוג עשו את ההסכם או השינוי בהסכמה חופשית, אך במקרה שלפנינו אין עוסקים בכלל בשינוי הסכם, כי ע"י תיקון הטעות לא חל כל שינוי בהסכם אלא היפוכו של דבר. תיקון הטעות מבטא את כוונתם האמיתית של הצדדים, ובלעדי התיקון אין להסכם משמעות. ו. אין ממש בטענה המתייחסת לסמכות ביהמ"ש המחוזי, שכן לפני ביהמ"ש לא נדונה שאלת הגירושין וביהמ"ש לא התיימר לפסוק בה. הוא דן בתיקון טעות בהסכם שקבע הסדרים בין בני הזוג, שכללו בין היתר גם את הגירושין כאחת האפשרויות הפתוחות, ואישור הסכם בעל תוכן פוזיטיבי ע"י ביהמ"ש המחוזי אין בו ולא כלום לענין סמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני בעניני נישואין וגירושין. ז. הדרך הדיונית שננקטה לתיקון הטעות אין לגלות בה פגם. בקשת תיקון יש להגיש בדרך המרצה כשהיא מלווה בתצהיר ויש כמובן לשמוע את בעלי הדין הנוגעים בדבר וזה מה שנעשה בעניננו.
השופט מ. כהן:
מסכים ומוסיף כי גישת המערערת אינה מובנת כלל. גם בלי התיקון משמעות פסק הדין המאשר את ההסכם כלשונו המקורית כמשמעות המובעת בתיקון.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, מ. כהן. החלטה - השופט שמג עו"ד ב. הוכמן למערער, עו"ד ד. טפרברג למשיבה. 28.6.81).

ע.פ. 605/79 - אלי אטיאס נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא סמים וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה וערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).

המערער הורשע בעבירה של יבוא סמים ונסיון לסחור בהם ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 50 אלף ל"י. הערעור על ההרשעה נדחה וכן הערעור על חומרת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נדחו. ההרשעה התבססה ביסודה על עדותו של עד מדינה שהיה שותף להברחת הסמים, אשתו של עד המדינה וילדו בן ה-7, וכן על ראיות סיוע שונות וביהמ"ש העליון שניתח את הראיות השונות הגיע למסקנה כי יש בהן כדי הרשעת המערער. ביהמ"ש העליון לא מצא פגם בכך כי עד המדינה, אשתו וילדו, העידו בעדות מוקדמת מאחר שהמשטרה עמדה להבריחם מן הארץ וכי משפטו של המערער נשמע בפני שופט אחר ולא

בפני השופט ששמע את העדות המוקדמת. בפני השופט ששמע משפט זה הובאו הפרוטוקול וכן החומר המוקלט של מהלך העדויות והחקירות הנגדיות. אין ספק שחשוב מאד שהשופט השומע את משפטו של הנאשם הוא שישמע גם את העדות המוקדמת אך לא תמיד ניתן הדבר להיעשות. על ביהמ"ש לבדוק אם לא נגרם למערער עיוות דין ע"י כך שהשופט ששמע את הראיות לא ישב בדינו אך בעניננו לא נגרם עיוות דין כזה.

אשר לעונש - שני נאשמים אחרים בתיק זה נדונו לעונשים דומים, ובהתחשב באחידות העונשים אין לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. אין גם לקבל את ערעורו של המערער על חומרת העונש בהתחשב בחומרת העבירה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, מ. כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד שמחה זיו למערער, עו"ד אברהם לנדשטיין למשיבה. 19.5.81).

ע.פ. 337/80 - משה סטרואלשוילי ואח' נגד מדינת ישראל

*גניבת שק דאר ובו יהלומים וחומרת העונש (ערעורו של המערער הראשון נתקבל וערעורם של שני המערערים האחרים נדחה).

ענינו של הערעור שק דואר שנגנב ממטען של מטוס ק.ל.מ. שהגיע מהולנד לנמל התעופה בן גוריון ובשק יהלומים בשווי של כ-350 אלף דולר שלא נתגלו עד עתה. המערערים נעצרו כמחצית השנה לאחר האירוע והורשעו על יסוד עדויותיהם של שני עדי מדינה וזיהויים שנעשו ע"י אחד משני עדי המדינה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער הראשון שטען כי זיהויו היה לקוי, משום שבפני העד המזהה הוצגה תמונתו בין תמונות של הסבלים שעבדו בנמל התעופה בן גוריון וקיימת אפשרות של הקפאת זיכרון של התמונה. בביהמ"ש המחוזי ניתנו שני פסקי דין של שני שופטים אשר בשניהם הגיעו למסקנת ההרשעה, אך כל אחד מן השופטים הסתמך על חלק אחר של זיהוי ומצא פגמים בחלק האחר של הזיהוי, וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי אם יש פגם בזיהויים ואם ההרשעה אינה מבוססת דיה לפי אחת משתי הגישות של שני השופטים הרי יש לפרש את פסק הדין לטובתו של המערער ככל האפשר ויש לזכותו.
מאידך נדחו הערעורים של שני המערערים האחרים וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי לנוכח הממצאים העובדתיים שבאו בפני ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנת ההרשעה.
המערער השני נדון ל-8 שנים מאסר אך כיון שהוא מרצה עונש מאסר של 9 שנים, בשל חלקו בפרשה דומה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי 6 שנים יהיו חופפות ושנתיים מצטברות, וכן עליו לשלם 300 אלף ל"י קנס. אין להתערב במידת העונש ואין לקבל את הטענה כי אילו נשמעו שני המשפטים יחד היה המערער יוצא בעונש קל יותר, שכן בקובעו כי 6 שנים יהיו חופפות כבר הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון עובדה זו. המערער השלישי נדון לתקופה של 5 שנים מאסר ותשלום קנס כאמור וגם בכך אין להתערב. לענין הקנס או מאסר תמורתו אין להתערב בהתחשב בעובדה שהיהלומים לא נתגלו עד עתה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. מרינסקילמערער הראשון, עו"ד ח. קאזיס למערער השני, עו"ד אקסלרד למערער השלישי, עו"ד ש. סירוטה למשיבה. 24.5.81).

ע.פ. 951/80 - יצחק קניר נגד מדינת ישראל

*שמיעת ראיות לאחר שלב הסיכומים (הערעור נדחה).

המערער הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של החזקת מטבע חוץ, הוא כפר בעובדות, נשמעו הראיות ובסיכומים טען הסניגור שהחזקת מטבע
חוץ מהווה עבירה רק כשהנאשם הוא "תושב ישראל" ולא הובאו ראיות שהמערער הוא תושב ישראל. בתשובה אמרה התובעת שנטל ההוכחה היה מוטל על הנאשם, אך אם ביהמ"ש חושב שהנטל הוא על התביעה הרי היא מבקשת, עפ"י סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, לאפשר לה הבאת עד ממשרד הפנים. ביהמ"ש החליט לאפשר לתביעה להגיש תעודת עובד ציבור המעידה שהנאשם הוא תושב ישראל ואם ההגנה תרצה בכך היא תוכל להביא ראיות בענין זה. הוגשה תעודת עובד ציבור שהמערער הוא תושב ישראל, הסניגור לא הביא ראיות נוספות וביהמ"ש גזר את דינו של המערער. בערעורו לביהמ"ש המחוזי טען המערער כי ביהמ"ש לא היה מוסמך להרשות הבאת ראיה נוספת אחרי הסיכומים והסתמך על ההלכה שנפסקה בע.פ. 24/72 (פד"י כ"ז (1) 505) שלפיה אין לעשות שימוש בסמכות לפי סעיף 150 הנ"ל אחרי גמר הסיכומים. שלושת השופטים של ביהמ"ש המחוזי דחו את הערעור אך מנימוקים שונים, נשיא ביהמ"ש המחוזי הביע הסתייגות מההלכה הנ"ל אך ראה עצמו קשור בהלכה זו ולפיכך הסכים שהשופט שגה כשהרשה את הגשת הראיה הנוספת, אך קבע שיש לדחות את הערעור מכיון שלא נגרם עיוות דין למערער, וזה על פי הוראת סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי. שופט אחר סבר שניתן לצמצם את ההלכה של ע.פ. 24/72 בהסתמך על פסק דין אחר של ביהמ"ש העליון והשופט השלישי סבר כי גם בלעדי הראיה הנוספת יצאה התביעה את ידי חובת ההוכחה שהמערער הוא תושב ישראל. הערעור נדחה.
מ"מ הנשיא י. כהן הטעים כי אילו סבר שיש ללכת בעקבות ההלכה שנפסקה בע.פ. 24/72 הרי שצריך היה לזכות את המערער ולא ניתן היה להסתמך על הוראת סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי. ניתן להסתמך על הוראת סעיף 195 אם למערער לא נגרם עיוות דין, וכאן נגרם עיוות דין למערער, כי לולא הגיש אותה ראיה היה המערער יוצא זכאי בדינו. ברם, אין להסכים לפירוש שניתן לסעיף 150 בע.פ. 24/72 הנ"ל. אין בסעיף 150 הגבלה שלפיה הסמכות להרשות הבאת ראיות נוספות הינה רק לשלב שבין סיום הבאת הראיות ובין הסיכומים. סעיף 150 בא לאפשר לביהמ"ש לעשות דין צדק אם מתברר שקיימת ראיה שיכולה להשפיע על תוצאות המשפט, ומכיון שכך אין כל טעם להגביל את המועד עד התחלת הסיכומים. אכן על ביהמ"ש לנהוג בזהירות במתן רשות להביא ראיות נוספות אחרי שנסתיימו ראיות בעלי הדין, ואולם אם ביהמ"ש סבור כי כדי למנוע עיוות דין צריך לאפשר הבאת ראיות נוספות הוא יכול לעשות כן בכל שלב עד למתן פסק הדין.
השופטים ברק ומ. כהן, הצטרפו בשני פסקי דין נפרדים למסקנת מ"מ הנשיא י. כהן.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, מ. כהן. עו"ד שטיימן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 10.6.81).

ע.פ. 80+95/81/254 - שאלתיאל מאירי ומשה עוזרי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעורים נדחו).

ביהמ"ש המחוזי הרשיע את עוזרי על פי הודאתו בשלוש עבירות של מכירת סמים לשוטר מוסווה וגזר עליו 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. עוזרי ערער על חומרת העונש וערעורו נדחה. מאירי הורשע בעבירה של סחר בסמים בכך שיחד עם עוזרי ואחרים מכר לשוטר מוסווה 7 אצבעות חשיש וערעורו על הרשעתו נדחה.
בענין הרשעת מאירי - מתברר כי בהיות השוטר בראשון לציון הציע לו אחד בשם עובדיה לקנות סמים בבית דגן. שניהם נסעו במונית לבית דגן ושם הצטרף
אליהם אדם בשם ולדמן. הם התיישבו על חומה ליד ביתו של עוזרי. לאחר מכן ירד מאירי מאחד הבתים ועובדיה וולדמן ניגשו אל מאירי ושוחחו עמו. מאירי התרחק מן המקום ואמר לשניים שיחכו עוד קצת. זמן קצר לאחר מכן הגיע עוזרי וכל הארבעה המתינו עד שמאירי שב למקום וניגש אליהם. עוזרי ומאירי התרחקו ומאירי רמז לעובדיה וולדמן שיתקרבו אליו. הארבעה נכנסו לחדר ויצאו לאחר כמה דקות, עוזרי מסר לולדמן דבר עטוף בנייר, וולדמן מסר לשוטר 7 אצבעות חשיש עטופות בנייר. רק לאחר כחודש נעצר מאירי וזוהה ע"י השוטר במסדר זיהוי. הוא הכחיש תחילה שנפגש עם השוטר, אך בעדותו בביהמ"ש הודה שהיה באותו מקום אך לטענתו היו לו עסקים עם עוזרי. ביהמ"ש המחוזי קבע עפ"י ראיות נסיבתיות כי מאירי היה מעורב בעיסקת הסמים ובדין קבע כך. אכן, נוכחותו של אדם במקום איננה, כשלעצמה, ראיה על השתתפותו בעבירה המבוצעת באותו זמן ובאותו מקום, אך על פי נסיבות המקרה אין ספק כי נוכחות מאירי לא היתה מקרית ושהיה לו חלק בעיסקת מכירת הסמים.
אשר לעונש שהוטל על עוזרי - אמנם אין זה עונש קל, אך אין הוא מוגזם בחומרתו. גם אם אין להפריז בתיאור פעילותו של עוזרי כספק סמים, הרי עובדה היא שב-3 עיסקות נפרדות מכר לשוטר כמות חשיש כוללת של כ-130 גרם. פרנסתו של עוזרי מצויה ולא היה נזקק להכנסות מסחר בסמים, והיתה מוטלת עליו אחריות כלפי משפחתו. יש חומרה מיוחדת בסחר בסמים מצד אדם כזה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד שרעבי למערערים, עו"ד גב' ת. פינקוס למשיבה. 17.5.81).

ע.פ. 501/80 - סימן טוב כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהדחה בעדות וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער שירת כשוטר בדרגת רס"ר בתפקידי הבטחה בבנק ישראל בירושלים ויחד עמו עבד רס"ר בשם דוד עיישה (להלן המתלונן). באחד הימים ראה המתלונן כי מכיסו של סגן קצין הביטחון נפלו מספר מטבעות בעת שעסק בלווי מטבעות פגומים שנועדו להתכה, המתלונן מסר על כך הודעה במשטרה, ונפתחו הליכים משפטיים נגד סגן קצין הביטחון. המתלונן עמד להעיד ביום 12.11.79 ולדבריו פנה אליו המערער ביום 9.11.79, כאשר שניהם היו יחד בחדר עבודתם בבנק, והמערער אמר למתלונן בשם סגן קצין הביטחון כי אם ישאלוהו במשפט מה ראה יגיד כי לא ראה טוב באלו מטבעות מדובר משום שלא הרכיב אז את משקפיו. בגין דברים אלה הורשע המערער בעבירה של הדחה בעדות ונדון ל-3 חודשי מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה, העלה המערער גירסה שונה, אך ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בדברי המתלונן וזאת על אף סתירות שונות בעדותו ובכך אין להתערב. ביהמ"ש ראה את העד והתרשם מאמיתות דברי עדותו והסתירות שכביכול הצביע עליהן הסניגור אינן מהותיות ואינן נוגעות לעיקרה של העדות.
אשר לעונש גם בכך אין להתערב. מדובר בעבירה הפוגעת בהליכי משפט וכאשר עבירה כזו נעברת ע"י איש משטרה שהוא בעל דרגה מקבל הענין חומרה נוספת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. פודים למערער, עו"ד גב' צ. קובל למשיבה. 10.5.81).

ע.פ. 893+809/80 - יהושע שמיע נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מות בתאונה ובריחה מהמקום) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי נתקבל).

המערער פגע תוך כדי נהיגה רשלנית בעובר אורח, ניסה להימלט מן המקום, ותוך כדי כך, במרחק
של כ-200 מטר, פגע בילדה בת 9 וגרם למותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בנהיגת רכב ברשלנות שגרמה לתאונה בה נחבל אדם ובהפקרה לאחר פגיעה וכן בהריגה מתוך פזיזות ובהפקרה לאחר הפגיעה. בגין כל אלה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ונפסל מלקבל רשיון נהיגה במשך 7 שנים. המערער ערער על תקופת המאסר שהוטלה עליו ואילו המשיבה ערערה על תקופת הפסילה הקצרה מדי. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל ותקופת הפסילה הועמדה על 10 שנים. ביהמ"ש העליון ציין כי הוא מסתפק בפסילה של 10 שנים באשר אין הוא נוהג למצות את הדין עם הנאשם כאשר מדובר בערעור. אשר לעונש המאסר - המחוקק הביע דעתו באורח חד משמעי על חומרת העבירות ונקבעו עונשי מאסר לתקופות ארוכות על אי עצירה במקום התאונה ואי הגשת עזרה לנפגעים בתאונה. על בתי המשפט להגיב בחומרה על ההפקרות המשתוללת בדרכים ועל עבירותיהם של נהגים שאין לנגד עיניהם אלא מהירותם ונוחותם לרווחתם שלהם עצמם ואינם מתחשבים עם אחרים. לענין הפסילה מנהיגה - ציטט ביהמ"ש פסק דינו של השופט ח. כהן כי נהגי "פגע וברח" אחת דינם להיפסל לצמיתות מלנהוג כלי רכב בכבישים וכי ייטיבו בתי המשפט לעשות אם ישתמשו בסמכותם וינקו את הכבישים מעונשם ותקלתם של נהגים כאלה.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד לוייתן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 3.6.81).

ע.פ. 842/80 - דותן יריסוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של התפרצות לדירה וגניבה, בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ובבריחה ממשמורת חוקית ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 10 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער ביקש כי יתחשבו בכך שהוא עולה חדש התומך באמו וציין כי אינו יודע איך נקלע לעבירות. ברם, למערער הרשעות קודמות מרובות הן בחייו האזרחיים והן במסגרת שירותו הצבאי עד ששוחרר לפני תום שרותו, ובתסקיר שרות המבחן אין נתונים מעודדים לגביו. המערער דבק בחברה עבריינית ולמרות שניסו לכוונו לדרך של עבודה המשיך בשלו. לפיכך אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 20.5.81).

ע.פ. 152/81 - שמואל דנינו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוחד לבוחן נהיגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער נתן שוחד לבוחן במשרד הרישוי בבאר שבע, לשם השגת רשיונות נהיגה לשניים מקרוביו הגרים בערים אחרות, ואשר נכשלו במבחני הנהיגה במקומותיהם. דמי השוחד היו בסך 1000 ל"י בכל אחד משני המקרים. אותו בוחן נטל שוחד בעשרות מקרים ופרשת עבירותיו העסיקה את בתי המשפט פעמים רבות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 9 חודשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. למערער עבר נקי ואת השוחד שילם לא עבור עצמו אלא עבור קרוביו כעשיית טובה להם. ביהמ"ש המחוזי כתב בגזר דינו כי "אין זה מן הנמנע שהנאשם קיבל בכל פעם מאחד מקרוביו אלפיים ל"י ואילו מקבל השוחד קיבל רק 1000 ל"י". לא היה יסוד בראיות להשערה זו ויש להניח כי השערה זו השפיעה על קביעת שיעורו של העונש, אך היה זה שיקול מוטעה. אין לראות נסיבה מקילה בכך שהנהנים ממתן השוחד היו מקבלי רשיונות
הנהיגה ולא המערער, שכן הוא סייע לאלה לסכן שלומם של בני אדם בנהיגתם. ברם, יש להקל במידת מה בעונש בשל השיקול המוטעה הנ"ל שבגזר הדין, וכן בהתחשב שהמערער עובד בחברת מכתשים לשביעות רצונם של מעסיקיו, הוא מטופל במשפחה של 4 ילדים ומהם אחד נכה ב-100 אחוז הזקוק מידי יום להסעה לבית הספר וממנו על ידי אביו. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל על 5 חודשים.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, אלון. עוה"ד א. ברדוגו וגרשוני למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 21.5.81).

ע.פ. 113/81-יעקב אברהים ואח' נגד מדינת ישראל

*קבלת נכסים שהושגו בפשע (הערעור נדחה).

שני המערערים הורשעו בקבלת נכסים שהושגו בפשע ונדונו לתקופות מאסר שונות. הערעור על ההרשעה נדחה. המדובר הוא בכמות של למעלה מ-2000 חזיות ששויין כחצי מליון ל"י שנגנבו מבית חרושת בירושלים. הסניגור טען כי לא היו ראיות מספיקות, שהמערערים ידעו שהרכוש הושג בדרך של פשע, היינו, התפרצות או גניבה בידי עובד ולפיכך יש לשנות את סעיף ההרשעה מ-411 ל-412. אין לקבל את טענת הסניגור. ידיעתו של פלוני בדבר קיומה של מערכת נסיבות נתונה אינה חייבת להיות מוסקת מתוך הצהרה של האיש, ולא אחת ניתן להסיק קיומה של ידיעה מתוך חזקה שבעובדה הקמה ומתגבשת מתוך יתר הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש. לעתים תהיה המסקנה כי מי שמחזיק ברכוש הגנוב הוא שגנב אותו ולפעמים עולה מתוך הנסיבות כי הוא קיבל את הרכוש ביודעין שהוא גנוב, ויכול הנאשם מצדו להפריך את ההנחה ע"י הסברים משלו. במקרה שלפנינו נתגלתה בידי המערערים כמות גדולה של חזיות כשהן ארוזות, סחורה זו נגנבה והוצעה למערערים בשבת בשעה 5.30 לפנות בוקר, כאשר מי שהציע להם את הסחורה היה האחראי לשמירה בבית החרושת. כשמדובר בכמות גדולה כזו של סחורה לא ניתן לחשוב שהיא הוצאה ע"י משיג גבול שנכנס ללא פריצה, אלא שהוצאה או ע"י פתיחת מנעול ללא רשות ואז מדובר בפריצה שהיא פשע, או ע"י אדם מבפנים ואז מדובר בגניבה ע"י עובד, דבר שהוא פשע.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מוסק למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 4.6.81).

ע.פ. 625/80 - אליהו אשרף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בהתפרצות לחנות מכולת בירושלים ונדון ל-9 חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מתוך תסקירי שרות המבחן עולה כי המערער, שהוא חופשי עתה, עשה מאמצים רבים כדי להשתלב בחיי עבודה ולבנות את חיי משפחתו הצעירה. יש יסוד לתקוה שהמערער צועד בדרך המלך לפיה יתמיד בעבודתו החרוצה כדי לבסס עצמו מבחינה חברתית וכלכלית. מסיבות אלה הסכימה גם התביעה שאין מקום להחזיר את המערער לכלא. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על תקופה של כ-3 חודשים שהמערער כבר היה עצור.

(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד מ. ארד למשיבה. 21.5.81).

ע.פ. 70/81 - מיכאל שפרגא נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של השגת גבול (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הועמד לדין באשמה של עבירות לפי סעיף 410 לחוק העונשין, נסיבות מחשידות בכוונת פריצה, ואחרי בירור משפטו קבע
ביהמ"ש כי לא הוכחו העבירות שיוחסו למערער, אך לעומת זאת הוכחה עבירה של השגת גבול לפי סעיף 447 לחוק העונשין ועל כן הרשיעו בעבירה זו. הערעור נתקבל והעבירה שונתה לעבירה על סעיף 216 של חוק העונשין, שוטטות במקום, בזמן ובנסיבות שיש בהם כדי להסיק שהוא נמצא במקום למטרה אסורה או פסולה. בשעת ערב נמצא המערער מסתתר על גג בעיר העתיקה בירושלים כשברשותו מברג. כמה מהדיירים שהבחינו שהוא עולה לגג עלו אחריו וכששאלו מה מעשיו ענה שהוא שוטר ואז קפץ מהגג מגובה של 3 מטר וברח. הסברו של המערער להימצאותו על הגג בכך שנמלט מ-3 אנשים שביקשו להתנכל לו, לא נתקבל ע"י ביהמ"ש. עם זאת, השופט לא יכול היה להגיע לידי מסקנה ברורה לשם איזו מטרה היה המערער על הגג, הוא לא קיבל את גירסת התביעה שהוא נמצא שם לשם התפרצות והעלה אפשרות אחרת, לדוגמא, שהמערער התכוון לבצע מעשה מציצנות ואילו המברג שהיה בידו שימש כמכשיר להגנה עצמית. לפיכך הרשיעו בעבירה של השגת גבול בלבד. אולם, לשם ביסוס הרשעה בהשגת גבול, יש להוכיח כי הנאשם נכנס לנכס "כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו ולהקניטו ולעבור עבירה" ומכיון שלא התברר מה היתה המטרה של עליית המערער לגג ממילא לא הוכחה אף אחת מהחלופות שבסעיף 447 הנ"ל. לעומת זאת, עבר המערער עבירה של התנהגות לפי סעיף 216 לחוק שכן הוא נמצא משוטט במקום, בזמן ובנסיבות שיש בהן כדי להסיק שהוא נמצא שם למטרה אסורה ופסולה. מכיון שכל נסיבות הענין נגולו בפני ביהמ"ש דלמטה ולמערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן לגבי כל הפרשה, לא יגרם עיוות דין ע"י שינוי זה בסעיף ההרשעה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ברק. עו"ד ד. שפי למשיבה. 31.5.81).

ע.פ. 50/81 - ג'אן אקנין וניסים ביטון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של גניבה ממעביד וההוכחה כי ידע ששותפו הוא עובד במקום (הערעור נדחה).

שני המערערים הם גיסים. בזמן ביצוע העבירה נשוא הערעור היה אקנין עובד נמל אשדוד ואילו ביטון עבד בעבר בנמל אשדוד. באחד הלילות נכנסו המערערים עם חייל שהיה עם משאית לשטח הנמל ושם כיוון אקנין את הנסיעה עד שהמשאית נעצרה ליד ארגז עץ וביטון העמיס על המשאית כ-400 מכשירי רדיו, כ-50 מערבלים ומכשיר טייפ שערכם היה קרוב לחצי מליון ל"י. כאשר ניסו לצאת משטח הנמל נתפסו השלושה. המערערים הורשעו בנסיון לגנוב ממעביד ונדונו לשנתיים מאסר בפועל ולשנה מאסר על תנאי. אקנין ערער על חומרת העונש וערעורו נדחה וביטון ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש וגם ערעורו נדחה.
טענתו של ביטון היתה כי מכיון שהוא לא היה עובד הנמל בעת שבוצעה העבירה מוטלת עליו אחריות של גניבה ממעביד רק אם הוכח כי ידע שאקנין הוא עובד בנמל ולטענתו לא באה כל ראיה על ידיעה כזו של ביטון. אין לקבל טענה זו. גם אם צודק הסניגור שחובת ההוכחה היתה מוטלת על התביעה, הרי על פי נסיבות מקרה זה יצאה התביעה ידי חובה זו. שני המערערים הם גיסים ולפי העדויות שלהם, היחסים ביניהם הם טובים. בעבר עבד גם ביטון בנמל ועצם העובדה שהם שיתפו פעולה ביניהם בביצוע העבירה מראה לכאורה שהיה קשר הדוק בין שני הגיסים. על כל פנים, היו ראיות לכאורה אשר לא נסתרו ע"י ביטון וניתן לקבוע שהוא ידע על מקום עבודתו של אקנין.
אשר לעונש - טען כל אחד מן הסניגורים כי יש להקל בעונשו של לקוחו לעומת השני. פרקליטו של אקנין טען שביטון היה הרוח החיה במעשה ולכן יש להקל בעונש
של אקנין ואילו ביטון טען שאקנין היה עובד הנמל והוא לא היה ועל כן יש להקל בעונשו. בכל הנסיבות אין להבחין בעונש בין שני המערערים. שניהם נטלו חלק פעיל למדי בביצוע העבירה ואם פעולתו של ביטון עלתה על זו של אקנין הרי מצד שני קיימת חומרה של אקנין בכך שהיה עובד הנמל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, מ. כהן. עו"ד הדר לאקנין, עו"ד פיירשטיין לביטון, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 28.5.81).

ע.פ. 710/80 - אבי שגב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע על פי הודאתו בביצוע סידרה של מעשי מרמה בנסיבות מחמירות, כאשר בתור סוכן בשני תאגידים העוסקים בהפצת ספרים, זייף חתימה של קונים כביכול שעל מנת לקבל עמלה מהתאגידים ובצורה כזו הוציא מהם סכום העולה על 80 אלף ל"י. משנתגלה המעשה שיתף המערער פעולה עם חוקריו וגם בביהמ"ש חסך זמן ע"י הודאתו באשמה. אשתו של המערער הביאה לידי כך שהסכום שהתקבל במרמה הוחזר לבעליו. בית- המשפט המחוזי נתן דעתו לטיעונים שהושמעו לקולת העונש ולכך שמשפחת המערער תסבול ממאסרו, אך עם זאת מצא כי עליו לגזור עונש מאסר ממושך בגלל החומרה שבמעשים ועברו הפלילי של המערער ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר 6 חודשים של מאסר על תנאי. אין להתערב במידת העונש. המאסר בגין העבירות נשוא הרשעה זו איננו חורג לחומרה ובאשר להפעלת המאסר על תנאי במצטבר, הרי רצון המחוקק הוא שעונשי מאסר על תנאי יופעלו בדרך כלל במצטבר לכל עונש אחר, וזו גם המדיניות המקובלת, שאם לא כן תרבה התעלמות מהמשמעות המרתיעה של עונשי מאסר על תנאי. רק במקרים יוצאי דופן יקבע ביהמ"ש שעונש מאסר על תנאי שיופעל יחפוף עונש אחר ואין זה המקרה שלפנינו. הסתבכות המערער לא נבעה ממצוקה כלכלית של ממש אלא תולדה של חיים על רמה בלתי הולמת את יכולתם של בני הזוג, בזבזנות וחיי רווחה שלא במקומם. כנגד המערער הוצא גם צו מאסר בגין אי תשלום חובות לנושים, אך צו זה לא צריך להשפיע על השיקולים בענין דנא, ומענינם של המערער ואשתו לפרוע את המגיע לנושיהם ולהחלץ מאותו צו.

(בפני השופטים: ש. לוין, מ. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 19.5.81).

ע.פ. 836/80 - חיים ויצמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצויות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביצוע 12 התפרצויות, גניבת רכוש, אקדח ותחמושת, החזקת נשק ללא רשיון ותקיפה שהיה בה משום חבלה חמורה. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי המערער החזיר את כל הדברים שגנב וכן כי נאשמים אחרים שהועמדו לדין באותו ענין יצאו בעונשים קלים יותר. ברם, ביהמ"ש המחוזי דן היטב בשיקולים השונים הנוגעים לענין מידת העונש. ביהמ"ש עמד על השוני המהותי שבין מספר העבירות שבהן הורשעו יתר הנאשמים, וחומרת העבירות וריבויין שבהן הורשע המערער. כן הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון את הנימוקים לקולא לפני שגזר את העונש. העבירות שבהן הורשע המערער יש בהן כדי לסכן את שלומו של הציבור וביהמ"ש מצווה להגן על ביטחונו. תקופת המאסר שנגזרה היא קצרה ואין מקום להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד דוד יצחק למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 26.5.81).

ע.פ. 92+173/81+90 - ג'וני ג'דע ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף מסמכים והברחת סחורה ללא מכס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערים קשורים כולם לעבירות שענינן הוצאת סחורות ממחסני חברת "לים" ללא תשלום מכס כשכל אחד מן המערערים נוטל חלק מסוג שונה ובעל משקל שונה בפעולות השונות שנועדו להביא להעברת סחורה אל מחוץ למתקנים שבהם הוחזקה. לצורך ביצוע פעולות אלה, צריך היה לבצע רישומים כוזבים במסמכים, כאילו הסחורה מיועדת לכוחות האו"ם הפטורים ממסים. אחד מן המערערים השתתף בפעולה אחת בלבד והיתר השתתפו בשורה של פעולות. בין המערערים אחת היא אשה שעבדה גם היא בחברת "לים" בתפקיד שאיפשר לה את מילוי הטפסים הכוזבים. המערער ג'דע נידון לחצי שנה מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי, המערערת איירין טיילור נדונה לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, המערער טוויזר, מעובדי החברה, נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, והמערער צבר שהיה בעל טנדר שעבד עבור חברת "לים" נדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו. כל אחד מן הסניגורים העלה נימוקים על שום מה יש להקל בעונשו של מרשו. בין היתר הועלו נימוקים אישיים וכן ענין של אחידות העונשים באשר לנאשמים נוספים שהיו שותפים לענין, ואולם ביהמ"ש המחוזי כבר נתן לבו לכל הנימוקים שהועלו, הביא בחשבון את כל הנסיבות האישיות וקבע את אשר קבע ואין להתערב בכך. המערערים אכן שיתפו פעולה עם חוקריהם והקלו על סיום הפרשה והביעו חרטה, אולם החרטה אינה יכולה להאפיל על כך שמדובר במספר רב של מקרים ועל עיסקאות ששווין הכספי רבבות של לירות בכל אחד מן המקרים. עובדות אלה מטביעות על הפרשה את הסממן של קשר מתמשך שאין לראותו ככשלון חד פעמי. אין ספק שעונש מאסר כרוך בסבל רב לאסיר ולבני ביתו, אולם התופעות האמורות מחייבות תגובה שיש בה משקל מרתיע ולאור היקפה של התופעה לא ניתן לייחס משקל מכריע להיעדרן של עבירות קודמות. היעדר הרשעות קודמות איננו דבר יוצא דופן כשמדובר בעבירות הצוארון הלבן, ואנשים המסתבכים בכגון דא הם בדרך כלל אנשים שלא הסתבכו קודם לכן בעבירות. המדידה של העונש על פי כמות והיקף העבירות של המשתתפים השונים היא המסבירה את השוני בין העונש שהוטל על הנאשמים השונים.

(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ברמן, נ. רט, שיפמן ונויפלד למערערים, עו"ד ד. גורני למשיבה. 6.5.81).

ע.פ. 825/80 - שאול נגר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בריחה ממאסר וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער היה שפוט למאסר של 6 וחצי שנים, הוא ברח מהכלא ונתפס כעבור 72 שעות כשבכליו 11 גרם של חשיש. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער בגין כל אחת משתי העבירות ל-12 חודשי מאסר, מחציתם מצטברים, כך שעליו לרצות 18 חודשי מאסר בנוסף למאסר שהוא מרצה. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי ברח כדי לבקר את אביו שהיה מאושפז והתכוון לחזור תוך זמן קצר, היה בדיכאון ולכן השתמש בחשיש. אין ספק שהבריחה היתה מעשה שטות מצדו של המערער שזכה לתנאים משופרים בכלא מעשיהו וייתכן שהיה זוכה בניכוי שליש מתקופת מאסרו. אולם המעשה כשלעצמו היה חמור ונוספה עליו חומרה מיוחדת, בגין החזקת חשיש בכמות גדולה למדי. למערער עבר פלילי וענין הביקור אצל האב לא הוברר די צורכו. בהתחשב בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, מ. כהן. עו"ד ד. משולם למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 11.5.81).

ע.פ. 448+444/78 - דוד אזולאי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

עבור עבירות של סחר בסמים נדון המערער ל-3 שנות מאסר כשמחצית מהתקופה חופפת לעונשי מאסר אחרים שהמערער היה מרצה בעת מתן גזר הדין והמחצית מצטברת. המערער נמצא במאסר מספטמבר 1977 ולטענת הסניגור מן הראוי להקל בעונש בהתחשב בתקופת המאסר הארוכה שהמערער ריצה עד כה. הערעור נדחה. אין אפשרות להקל בעונש בהתחשב בעבר הפלילי של המערער הכולל עבירות מסוגים שונים, כשבין עבירותיו נמצאות גם עבירות הקשורות בסמים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי. מ. כהן. עו"ד א. פרי למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.5.81).

ע.פ. 743/80 - משה ביטון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער וחברו עקבו אחרי זקן בעל דוכן כרטיסי פיס ותקפוהו. לדברי המערער היה זה חברו שביצע את עיקר התקיפה, ואילו המערער היכה באגרוף את הזקן בכתפו, השניים הפילוהו, חברו שדד את הכסף והם ברחו מן המקום בעוזבם את הזקן מוטל על הארץ. הקורבן נמצא מחוסר הכרה רק כעבור שעות והובא לבית חולים שם נפטר. המערער נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. התביעה אינה קושרת את התקיפה עם המוות ועל כן על ביהמ"ש להשקיף על המעשה כשוד גרידא. אעפ"כ ברור שהמעשה הוא חמור. תקיפת קשישים חסרי מגן הפכה לתופעה נפוצה ומדאיגה ושיקול זה מחייב החמרה בעונש. גם את כל הנסיבות לקולא שהעלה המערער כבר שקל ביהמ"ש המחוזי. היינו, שהמערער הוא צעיר ועברו נקי, חלקו בתקיפה ובשוד פחות משל חברו שעליו נגזרו 4 שנים מאסר בפועל. ברם, בינתיים הוגש תסקיר משלים של שרות המבחן שהוא חיובי ומעודד בכל הנוגע לסיכוי הטוב שהמערער יחזור למוטב. כן מביע התסקיר חשש שמא הנידוי החברתי על המערער הנמשך במסגרת הכלא יגרום להתחברותו החוזרת עם עבריינים לאחר שהתרחק מהם והתנהג כשורה. בהתחשב בחומרת המעשה מצד אחד ובסיכוי לשקם את המערער מצד שני, החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את המאסר בפועל על שנתיים בלבד.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. המערער לעצמו,עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 17.5.81).

ע.פ. 851/80 - יוסף חונדיאשווילי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות התפרצות והדחה בחקירה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הראשון הורשע בעבירת התפרצות והדחה בחקירה ומסירת ידיעות כוזבות ונדון בסך הכל לשתי שנות מאסר בפועל ולמאסרים על תנאי, והמערער השני הורשע בביצוע שתי התפרצויות ועבירה של הדחה בחקירה וכן הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו ובסך הכל עליו לשאת מאסר בפועל של שנתיים וחצי ועוד מאסרים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונשים נדחה. היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות לביסוס ההרשעה, ובמידה שזו היתה מבוססת על עדות עד מדינה היה לעדות זו סיוע ממשי ובעל משקל רב כך שביהמ"ש יכול היה לסמוך על העדות. כמו כן אין ממש בטענה שלא היה מקום להרשעה בעבירה של הדחה בחקירה מכיון שבשעה שנעשה מעשה ההדחה עדיין לא נפתחה החקירה האמיתית. אין זה אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין שהחקירה על פי דין תהיה כבר קיימת בעת ביצוע ההדחה. מי שמניע אדם או מנסה להניעו שבחקירה על פי דין שעתידה להיפתח על פי כל הנסיבות
לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר עובר את העבירה של הדחה בחקירה. אשר לעונשים אין הם חמורים מדי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד הדר למערערים, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 17.5.81).

ע.פ. 919/80 - אברהם שמשלאשווילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער ואדם נוסף הואשמו בגרימת חבלה חמורה למתלונן שהותקף בתוך בית קפה ונגרם לו שבר חמור בלסתו עד שהיה צורך לאשפזו בבית חולים. הנאשם השני זוכה משום שלא היה ברור כי הוא השתתף בתקיפה, אך באשר למערער הוא זוהה ע"י המתלונן וכן היתה עדות נוספת מפי אחי המתלונן באשר לסכסוך קודם בין המערער לבין המתלונן. ביהמ"ש הרשיע את המערער ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ומאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים כששני העונשים חופפים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. באשר להרשעה - טען הסניגור כי היתה עדות יחיד ולפיכך צריך היה ביהמ"ש לשקול אותה בזהירות יתירה ואת זאת הוא לא עשה. אין יסוד לטיעון זה משתי בחינות: ראשית, עדות המתלונן לא היתה עדות יחידה אלא היתה עדות נוספת של אחיו שאישרה בעיקרם של דברים שתי עובדות החשובות לעניננו, ושנית - הסתירות והתמיהות בעדותו של המתלונן לאו סתירות הן או שהן חסרות משמעות עד שאינן ראויות להתייחסות.
אשר לעונש - המאסר על תנאי הוטל על המערער במרץ 1975 והותנה כי יופעל אם יעבור המערער עבירה שהיא פשע בתקופת התנאי. כיון שביהמ"ש היה סבור שאין להחמיר עם המערער יתר על המידה קבע כי שני העונשים יהיו חופפים וכי אין מקום לדחות את הפעלת המאסר על תנאי, אפילו עילתו בעבירת מרמה ולא בעבירה שענינה אלימות. ואכן, התנהגותו של המערער בענין דנא ועברו הפלילי מלמדים שהמערער הוא פורק עול ועבריין שאינו מבין אל נכון משמעותו של עונש מאסר על תנאי וראוי שישא בעונש של מאסר בפועל בעקבות מקרה זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. עו"ד סלומון למערער, עו"ד גב' ד.קרבל למשיבה. 18.5.81).

ע.פ. 15/81 - אליהו וענונו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה, שיבוש הליכי משפט ותקיפת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של קשירת קשר לקבל דבר במרמה, מסירת ידיעה כוזבת, שיבוש הליכי משפט והכשלת שוטר ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. בעת מתן גזר הדין היה המערער מרצה עונש מאסר של 6 שנים בגין שוד מזויין וביהמ"ש הורה כי המאסר החדש יהיה מצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען כי העונש חמור מדי מכיון שבינתיים התפתחו פעולות השיקום ובאחד הקיבוצים נמצאה משפחה המוכנה לקבלו תחת חסותה ולקיים עימו קשר הדוק בעת מאסרו. ברם, העבירות ונסיבותיהן היו חמורות, למערער הרשעות קודמות רבות ואם כי אפשר שיצליח למצוא את דרכו בקיבוץ מבלי לבצע עבירות נוספות, אין בכך כדי לפטור אותו מלתת את הדין עבור העבירות שבהן הורשע.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד אשכר למשיבה. 18.5.81).

ע.פ. 160+235/80 - אחמד אלקרג'יה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת שוד וביקש כי יקחו בחשבון שתי עבירות נוספות של שוד שלגביהן התנהלה חקירה נפרדת. העבירות בוצעו באוקטובר ובנובמבר 1979 ושיטת הביצוע היתה זהה בכל אחד מן המקרים. המערער שכר רכב עם נהגו באמתלה כלשהי ובעת הנסיעה במקום בודד שנבחר ע"י המערער היה עוצר את הרכב, מאיים על הנהג בסכין שבידו, ונוטל כספו ורכוש נוסף כגון שעון ותעודות ומסתלק מהמקום עם הרכב. כלי הרכב נתגלו לאחר מכן. ביהמ"ש דן את המערער ל-10 שנות מאסר וכן הפעיל חופף מאסר על תנאי של 9 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער העלה טענות אישיות שונות, בייחוד העובדה שהוא בא ממשפחה הרוסה ואולם אין בכך עילה להתערב בגזר הדין. העונש שהוטל על המערער הוא חמור, אולם יש לתת את הדעת גם לחומרהשל מעשי העבירה אשר עונשם המקסימלי 20 שנות מאסר. המערער הוא כבן 26 וקשה על כן לקבל את הסברה כי מדובר במעשה נערות. מעשי השוד החוזרים ונשנים תוך איום בנשק קר, בהם נתגלה סיכון מהותי לשלום הציבור מצד המערער, הם שחייבו את ביהמ"ש לנקוט אמת מידה מחמירה ולאור השיקולים האמורים אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אבו גוש למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 4.5.81).

ע.פ. 627/80 - אמין סלימה נגד מדינת ישראל

*ערעור על הרשעה בעבירת סמים בטענה שהשופט היה צריך לפסול עצמו וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה כשמחציתה מצטברת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי השופט שדן במשפט היה פסול לשבת בדין, מכיון שהתברר בפניו קודם לכן משפט של נאשם אחר בקשר לאותה עבירה, ולפיכך לא יכול היה להשתחרר מהשפעת הראיות והממצאים באותו המשפט. טענה זו אינה פתוחה בפני המערער נוכח הוראת סעיף 132ג של חוק סדר הדין הפלילי. טענת הפסלות הועלתה בביהמ"ש המחוזי ומשנדחתה היה זכאי המערער לערער בפני ביהמ"ש העליון לפי הוראת סעיף 132ב של חוק סדר הדין הפלילי והוא לא עשה כן. על כן, כפי שנאמר בסעיף 132ג, טענת הפסלות אינה יכולה להישמע ואינה יכולה לשמש נימוק ערעור.
לגופו של ענין - ההרשעה היתה מבוססת אמנם על עדות יחידה של שוטר מוסווה, אך ביהמ"ש האמין ללא סייג לעדותו ולא נמצאו בה סתירות ממשיות שבעטיין על ביהמ"ש שלערעור להתערב בהערכת המהימנות. יש לציין שההיכרות בין השוטר ובין המערער היתה ממושכת למדי ולפיכך לא היתה כאן סכנה של טעות בזיהוי.
אשר לעונש - טוען הסניגור כי מכיון שעל העבריין הראשי נגזר מאסר בפועל של שנתיים וחצי, מן הראוי שיהיה פער גדול יותר בין עונשו לבין העונש של המערער שתפקידו היה משני בלבד. אין לקבל טענה זו. השופט שקל כראוי את כל נסיבות הענין ובצדק הדגיש את הצורך להרתיע מפני עבירות סחר בסמים. למערער הרשעות קודמות בעבירות חמורות למדי וכבר ריצה בעבר עונשי מאסר. ביהמ"ש הורה שחלק מן המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף עם המאסר החדש ועל כן אין לקבל את הטענה כי העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 3.5.81).

ע.פ. 594/80 - שמעון גואטה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סחיטה. נוכחות עד בעת עדותו של עד קודם. חומרת העונש (הערעור נדחה).

בינואר 1980 פתחו המתלוננים, יצחק בדנני ויצחק סלמן, מסעדה. זמן קצר לאחר מכן נעצר בדנני בשל החזקת בגדים גנובים וטען במשטרה כי קנה את הבגדים מידי המערער. הלה נעצר ל-19 ימים ועם שחרורו ממעצרו בא למסעדה ודרש מסלמן 15 אלף ל"י כפיצוי עבור החזקתו במעצר, שולם לו סכום של 5 אלפים ל"י ולאחר כמה ימים דרש סכום נוסף. אז יצא אליו בדנני ולאחר דין ודברים המערער איים על בדנני שיחסל אותו. המערער דרש כי בדנני יחזור בו מעדותו במשטרה נגד המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של סחיטה והדחה בחקירה ודן אותו לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה. לענין ההרשעה סמך ביהמ"ש על עדויותיהם של בדנני וסלמן ויכול היה לקבל את גירסתם ולדחות את גירסתו של המערער. כל הסתירות בעדויותיהם של המתלוננים אין בהן כדי לפגוע במהימנותם. טענה נוספת העלה המערער כי כאשר בדנני העיד היה נוכח סלמן באולם ביהמ"ש וכשסלמן העיד שבועיים לאחר מכן היה בדנני נוכח בישיבה. אין בפרוטוקול הדיון זכר למחאה כלשהי מצדו של המערער כנגד נוכחותו של סלמן בעת עדותו של בדנני, וגם הסניגור של הנאשם לא טען זאת בסיכום טענותיו. די בכך כדי לדחות את הטענה. לכך יש להוסיף כי לפי הוראות סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי עד שטרם העיד, פרט לנאשם, לא יהא נוכח בגביית עדותו של עד אחר, אולם עד ששמע עדותו של עד אחר אינו נפסל לעדות בשל כך בלבד. עיון בעדויות שני העדים מראה שכל אחד מהם העיד על עובדות שונות המצטרפות לפרשה אחת. יתר על כן, עדותו של סלמן עולה בקנה אחד עם הודעתו במשטרה ולפיכך פג החשש שמא "התאים את עדותו" לזאת של בדנני, וממילא אין גם חשש לעיוות דין או לפגיעה כלשהי בזכויות המערער. אשר למידת העונש - המערער לא ערער בענין העונש, אך כיון שבערעור לא היה מיוצג ע"י עו"ד, בדק ביהמ"ש מיוזמתו את ענין העונש והגיע למסקנה כי אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד ד. קובל למשיבה. 20.5.81).

ע.פ. 40/81 - אילן סיון נגד מדינת ישראל

*אי החזרתם של יהלומים שנתפסו בידי מי שביצע פריצות וגניבת יהלומים

(הערעור נדחה).

בפסק דין שניתן ע"י ביהמ"ש העליון בערעורו הפלילי של המערער נדחה הערעור, אך ביהמ"ש הורה כי הענין יוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע את הצדדים ויפעל לפי הוראות סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) בענין יהלומים שנתפסו אצל המערער ושמהם זוהה במשפט הפלילי רק חלק. בהתאם להוראה זו דן ביהמ"ש המחוזי בענין ושמע טענות של המערער ושל תובעים. פקיד ביהמ"ש מונה לכך שיפקח על זיהוי היהלומים ע"י התובעים אותם, ולאחר שתובע יזהה את היהלומים השייכים לו הם יוחזרו לאותו איש והיתר ישארו מעוקלים בידי ביהמ"ש במשך חצי שנה מיום מתן ההחלטה. עוד נאמר בהחלטה כי תוך מחצית השנה יהיה כל צד רשאי להגיש תביעות אזרחיות כפי שימצא לנכון וביהמ"ש יחליט מה ייעשה ביהלומים אלה. טענת המערער היא שהוא היה זכאי שהיהלומים שלא זוהו יוחזרו לו מיד ולא היה מקום לצוות על עיכוב של 6 חדשים. הערעור נדחה. ב"כ המדינה טען שאין למערער זכות ערעור על החלטת ביהמ"ש שהיא החלטת ביניים לפי סעיף 36 של הפקודה הנ"ל. אין צורך להכריע בשאלה זו מכיון שיש לדחות את הערעור לגופו של ענין. משהתברר לביהמ"ש שישנם אנשים אשר מעלים תביעות נגד המערער, הוא רשאי היה להורות שהיהלומים ישארו במשמורת ביהמ"ש לתקופה מסויימת כדי לאפשר לתובעים לפנות לביהמ"ש ולבקש צווים מתאימים.