ע.פ. 670/80 - ברוך אבוחצירא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של בידוי ראיות והדחה בעדות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.פ. 290/79 - הערעור נדחה)
המערער הועמד לדין במשפט קודם באשמה של קבלת שוחד ובמהלך המשפט התעוררה שאלה אם קבלן מסויים הגיש הצעתו במכרז לפני המועד האחרון או אחרי המועד האחרון ותמורת השוחד דאג המערער כי ההצעה של אותו קבלן תתקבל. לקראת סיום המשפט "גילה" המערער בתוך תיק המוצגים של ביהמ"ש אישור של הדאר כי אותו מכתב רשום התקבל לפני המועד האחרון של המכרז. הוברר לאחר מכן כי אותו אישור היה מזוייף. המערער הועמד לדין בגין עבירות של בידוי ראיות, שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות ושני מעשי הדחה בעדות הנוגעים לנסיון של המערער לשכנע את מהנדס העיר אשקלון מר לייבוביץ וכן את מי שהיה מתמחה במשרד הסניגור של המערער, כאשר ביקש משניים אלה שהם יגישו את האישור המזוייף כאילו שהם מצאו אותו בין הניירות שלהם.המערער הורשע ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל המצטברות לעונש של 5 שנים מאסר בפועל שנגזר על המערער בתיק הקודם. מכאן הערעור.
א. בשאלה אם אישור הדאר היה מזוייף, באה על כך עדות מומחה מטעם התביעה וביהמ"ש האמין לעדות זו, לעומת העדויות מטעם ההגנה שלא היו אמינות, כאשר על פני האישור, לעומת החותמת המקורית, ניכר היה שמדובר בחותמת דאר מזוייפת. נוסף לעדות המומחה כי החותמת מזוייפת היו עדויות עובדי הדאר שמתוכן עולה כי המספר הסידורי של הקבלה לא היה במסגרת המספרים שהוצאו ע"י סניף הדאר באותו יום. המסקנה כי הקבלה מזוייפת מבוססת היטב בראיות ואין להתערב בכך.
ב. השאלה היא אם ידע המערער כי הקבלה מזוייפת ואם היה זה המערער אשר בעצמו או באמצעות שלוחו שתל לתוך תיק המוצגים של ביהמ"ש את הקבלה ע"י חיבורה למוצג אחר. ביהמ"ש המחוזי ענה על שתי שאלות אלה בחיוב ובדין קבע כך. היתה עדות של עו"ד גולן, מי שהיה מתמחה כאמור, שהמערער ידע שהקבלה מזוייפת וכי רצה שעוה"ד יכניס אותה לתוך התיק. באשר לשאלה אם המערער הכניס את הקבלה לתוך התיק - המערער היה האיש האחרון שהחזיק בקבלה ומכך, וכן ראיות נסיבתיות, ניתן להסיק שהוא ששתל אותה בתוך תיק המוצגים. לענין ראיות נסיבתיות - כאשר הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה נוצרת לכאורה ראיה לחובתו ועל הנאשם לתת הסבר מצידו על העובדות שהוכחו. במשפט פלילי דורשים מהקטגוריה להוכיח עובדות המצביעות לכוון אשמת הנאשם במידה המגיעה לכדי אפשרות הקרובה עד מאד לאמת או לוודאות. כאן הראיות הנסיבתיות באו ממקורות אחדים ובבדיקת מכלול החומר התמונה הכוללת המתקבלת, עפ"י מיטב שיקולו של אדם סביר, היא שהמערער אשם בשתילת המוצג בתוך התיק.
ג. אשר לטענה כי אין להתייחס לקבלה האמורה כאל "ראיה בדויה" במובן סעיף 238 לחוק העונשין, כל עוד לא הוגשה הקבלה כראיה בהליך משפטי "בכוונה להטעות רשות שיפוטית", שכן לא הציג את הקבלה עצמה כמוצג וממילא לא יכלה להטעות את ביהמ"ש - טענה זו אין לקבלה ושתי תשובות לכך. ראשית, הקבלה הוגשה בסופו של דבר כראיה באמצעות פקידת הדאר, שנית, אין הצגת הראיה הבדויה בהליך המשפטי יסוד מיסודות העבירה. העבירה של בדיית ראיה נעברת בשתי דרכים: הבודה ראיה; המשתמש ביודעין בראיה בדויה. אפילו לגבי החלופה השניה
אין זה יסוד הכרחי כי השימוש יהיה דוקא ע"י הגשת הראיה כמוצג בהליך משפטי, ויתכן גם שימוש בדרכים או בנסיבות אחרות. המבחן איננו, אפילו לגבי החלופה השניה, ולא מכל שכן לגבי הראשונה, כי יהא השימוש בראיה בדויה דוקא לפני הרשות השיפוטית עצמה או כי תהא הראיה כשרה להתקבל על ידה או שיהא לה ערך הוכחתי. המבחן היא יותר רחב ודי בכך שהמסמך שהוא מזוייף במובן הטכני משפטי עשוי להשפיע במישרין או בעקיפין על תוצאות הדיון.
ד. אשר להרשעה בהדחה בעדות בשני מקרים - זו מבוססת על עדויותיהם של מהנדס ליבוביץ ועו"ד גולן שביהמ"ש נתן אמון מלא בגירסותיהם. לטענה שלא היה מקום להרשיע את המערער בהדחה בעדות אלא לכל היותר בנסיון לבצע עבירה זו, כי הרי ליבוביץ וגולן לא העידו - עפ"י סעיף 246 לחוק העונשין גם הנסיון מהווה עבירה מושלמת. אשר לטענה כי עו"ד גולד הודה בחקירתו הנגדית שהמערער אף פעם לא ביקש ממנו מפורשות לעלות על דוכן העדים ולהעיד שמצא את הפתק - אף אם לא נאמרו במפורש המלים "להעיד בביהמ"ש" או "לעלות על הדוכן" או כדומה ביטויים, לא מוטל כלל בספק לפי מהלך השיחות והשידולים כי למערער היתה כוונה שגולן יעיד בביהמ"ש.
ה. אשר לטענה כי עדותו של גולן לא היתה קבילה בהיותה חסויה מכח סעיף 48(א) לפקודת הראיות וסעיף 90 לחוק לשכת עוה"ד - אין צורך לדון במסגרת זו בתחום החסיון העומד לעו"ד ומתמחה ביחס לדברים ומסמכים שהוחלפו עם הלקוח, שכן בשני הסעיפים הנזכרים מדובר על דברים שהוחלפו בין עוה"ד לבין הלקוח בתחום של "קשר עניני לשרות המקצועי" אך הדברים שאליהם מתייחסת עדותו של גולן הם במישור לגמרי אחר. הדברים.נסבו על השתלת מסמך מזוייף, בידוי ראיה והדחה בעדות, ואיש לא יעלה על הדעת כי ענינים שכאלה יחשבו כענינים שיש להם קשר עניני לשרות המקצועי שניתן ע"י עו"ד ללקוח.
ו. לטענה כי השופט צריך היה לפסול את עצמו באשר במהלך עדותו של מומחה מטעם המערער בדבר זיוף הקבלה, אמר השופט כי אין הוא מאמין לעדות מאחר והחותמת שעל גבי המסמך הינה מזוייפת - אין בכך כדי להביא לידי פסילתו של השופט. השופט נתן ביטוי לאי ההתאמה הגלויה לעין שהמומחה התעלם ממנה וניסה לשכנע שאינה קיימת. נכון שגם במצב זה היה השופט מיטיב לעשות אילו התאפק מהערות, אך אין לומר כי בכל הנסיבות אין על השופט לרמוז או לתת ביטוי להתרשמויותיו אף במהלך המשפט. בענין הנדון היו ישיבות מרובות והשופט הספיק לשמוע כבר 16 עדים ונותר עוד להעיד עד אחד מטעם ההגנה, כך שהיתה כבר לשופט התרשמות כללית. אין פוסלים שופט לשבת בדין אלא אם מצליחים להראות על אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת וחשד או חשש בלבד אינם מספיקים לענין זה.
ז. אשר לעונש - המערער מלין על כך שהעונש החדש מצטבר ולא חופף את העונש הקודם. הוא מעלה את נסיבותיו האישיות שהוא אב ל-7 ילדים ונקטעה קריירה ציבורית שלו. אמנם עפ"י חוק העונשין אם נידון אדם למאסר, כאשר הוא מרצה עונש מאסר אחר, עליו לשאת רק עונש מאסר אחד אם ביהמ"ש שדן בענין אינו מורה על הצטברות העונשים, אך כאן החליט ביהמ"ש על הצטברות העונשים ונסיבות המקרה הצדיקו הוראה זו. העבירות נעברו כאן תוך חתירה תחת אשיות המשפט
ואין לגרוס כי קיימת סמיכות כלשהי בין שני סוגי העבירות, מלבד העובדה כי ניסה המערער למלט עצמו מעונש ולא בחל בשום אמצעי להשיג זאת. כיון שכך אין לומר שחפיפות בין שתי העבירות מחייבת עונש חופף לשתי העבירות. דוקא במקרה כגון זה אין לגרוס עונשים חופפים. גם ענין קטיעת הקריירה הציבורית אינה שיקול לקולא אלא דוקא גורם לחומרה. נבחר ציבור, בעל מעמד, נדרשת ממנו רמת מוסר גבוהה מזו שגילה המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט בייסקי עו"ד י. גרין למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 29.6.81).
ע.פ.349/81 - אמין ביאטרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בדצמבר 1980 נטל המערער מכונית ללא רשות, פרץ לתחנת בנזין וגנב משם צמיגים בשווי של 100 אלף ל"י. שבועיים לאחר מכן שוב נטל מכונית ללא רשות, פרץ לחנות נעליים בנצרת וגנב זוגות נעליים. כן ביצע המערער, יחד עם אחרים, עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, והתנהגות פרועה במקום ציבורי וגרימת נזק בזדון. ביהמ"ש גזר על המערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען שביהמ"ש המחוזי לא התחשב כראוי בהמלצת שירות המבחן להטיל על המערער מאסר קצר בלבד וכן שעקב גילו הצעיר של המערער, שהיה בן 19 בעת מתן גזר הדין, היה מקום להקלה מרחיקת לכת בעונשו. אין לקבל טענות אלה. לא רק שביהמ"ש לא החמיר עם המערער, אלא אף הקל עמו במידה מפליגה. למערער הרשעות קודמות ובכללן עבירות מן הסוג שהורשע בתיק זה, בעבר לא הוטלו עליו עונשים משמעו- תיים, אלא ניתנו לו הזדמנויות לחזור למוטב, אך במקום זאת עבר את העבירות שחומרתן מרובה. בנסיבות אלה אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. עו"ד גרייב למערער, עו"ד אשכר למשיבה. 18.5.81).
ע.פ. 96/81 - ראובן אוחיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה)(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות לחנות וגניבת בגדים בשווי של למעלה מ-100 אלף ל"י וביהמ"ש דן אותו ל-20 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי. העבירה בוצעה כאשר המערער היה משוחרר ברשיון לאחר שריצה 25 חודשי מאסר מתוך מאסר כולל של 37 חודשים. עם הרשעתו צפוי היה המערער לכך כי רשיונו יבוטל ולפיכך ציווה ביהמ"ש המחוזי כי המאסר החדש יהיה חופף עם תקופת המאסר שעל המערער להשלים בשל העבירה שעליה שוחרר ברשיון. טען הסניגור בערעור כי על פי החוק כפי שפורש ע"י ביהמ"ש העליון אין שיקול דעת של ביהמ"ש להורות על חפיפת העונשים, וכי את יתרת העונש המופעל עקב ביטול הרשיון על הנאשם לשאת לאחר כל עונש אחר שהוטל עליו בעד העבירה שבגללה בוטל הרשיון. כיון שכך, טוען הסניגור, יצטרך המערער לרצות הלכה למעשה 32 חודשים ולא 20 חודשים כפי שהתכוון ביהמ"ש דלמטה. הערעור נתקבל. השאלה היא אם העונש של 32 חודשים שהמערער יצטרך לרצות הוא כבד מדי
בהתחשב בכל נסיבות הענין. נראה כי יעשה צדק עם המערער אם בגין עבירת הפריצה והגניבה שבה הורשע יועמד העונש על שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וזאת תוך התחשבות בכך שהמערער הוא חלש אופי ונגרר לעבירה ע"י אדם אחר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן- גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ח. עמר למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 17.5.81).
ע.פ. 895/80 - וליד מזערי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע 3 עבירות של שוד ועבירה אחת של נסיון לשוד. באחד המקרים תקף את המתלוננת ונטל מצוארה שרשרת זהב ומדליון. במקרה השני נטל מן המתלונן שעון וארנק, ובמקרה השלישי תקף נער בן 12 ונטל ממנו את שעונו, במקרה הרביעי תקף את המתלוננת וניסה לגנוב ממנה את ארנקה. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מגילו הצעיר של המערער שביצע את העבירות בהיותו כבן 18 וכן בהמלצת שירות המבחן ושאין למערער הרשעות קודמות ויש סיכוי לשיקומו. מדובר בעבירות של בריונות ועל ביהמ"ש לתת משקל לשיקולים של הרתעה וחומרת העבירה.
(בפני השופטים: ש. לוין, מ. כהן, ד. לוין. עו"ד אבו גוש למערער, עו"ד גב' י.טפיירו למשיבה.19.5.81).
ע.פ. 961/80 - ציון אשרף נגד מדינת ישראל
*קולת העונש (טענת נאשם כי הקלו מדי בעונש)(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
זהו ערעור יוצא דופן של אסיר שנדון ל-18 חודשים מאסר בפועל בגין עבירת התפרצות וגניבה, והוא טוען בערעורו שהוא מבקש שיוטל עליו העונש המירבי הקבוע בחוק, בטענה כי אין הוא מצליח לחזור למוטב בהיותו מחוץ לכלא ואילו בבית הכלא מטפלים בו כראוי. הערעור נדחה. אין זה בטוח אם התמונה היא כפי שמצייר אותה המערער, אך על כל פנים אין סיבה לשנות את גזר הדין שניתן אחרי שהשופט שקל את כל הנסיבות כראוי. עם זאת המליץ ביהמ"ש העליון כי הגופים המטפלים בשיקום אסירים יעזרו למערער למצוא את מקומו בחברה לאחר שישוחרר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד אשכר למשיבה. 8.5.81 1).
ע.פ. 623/80 - אברהם אביטן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של מכירת סמים לשוטר מוסווה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסניגור טען כי המערער שודל ע"י איש משטרה מוסווה למכור את הסם והוא לא עמד מול הפיתוי. הוא ביקש לראות את העבירות של המערער על רקע בעיותיו, הוא הפך לשתיין ונרקומן עקב אסונות שפקדו את משפחתו. הערעור נדחה. נכון שהמערער מכר את הסמים לשוטר מוסווה, אך בכך כשלעצמו אין כדי להקל בחומרת העבירות. המערער נענה ללקוח שפנה אליו והיה מסוגל לספק את בקשתו ומכך נובע כי הוא עסק במסחר. אין נפקא מינה לענין מסחר בסמים אם הסוחר הוא היוזם או אם הוא מספק צרכיו של לקוח לפי בקשת הלקוח. למערער רשימה של הרשעות קודמות וגם אם מביאים בחשבון את כל נסיבותיו האישיות הקשות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 12.5.81).
ע.פ. 153+208/80 - מדינת ישראל נגד שם טוב רזיאל
*קולת העונש (סמים)(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה וביהמ"ש הקל עוד יותר עם הנאשם).
המשיב הורשע בסחר בסמים וביהמ"ש נמנע מלשולחו למאסר וגזר עליו 6 שנים מאסר על תנאי. כאשר הענין בא בפני ביהמ"ש העליון נדחה מתן פסק הדין, כדי לתת למשיב אפשרות להוכיח כי הוא חוזר בו מדרך הפשע, ושרות המבחן התבקש לעקוב אחרי התנהגותו של המשיב. עתה נמצא בפני ביהמ"ש מכתב מבית מלון שהוא נתקבל שם לעבודה בתפקיד של מלצר אם כי העבודה שם עדיין איננה קבועה. ביהמ"ש העליון ציין כי בהתחשב בכך, ובעובדה שהמשיב נגרר אחרי עבריינים אחרים, הוא רואה במקרה זה אחד המקרים הנדירים שבהם ניתן להקל בעונש של סוחר בסמים. מקרים נדירים אלה הם כאשר קיים עדיין סיכוי של ממש להציל את העבריין ולהוציאו ממעגל הפשיעה. יש בזה ענין לא רק לעבריין המשתדל בכנות לחזור למוטב אלא גם לציבור כולו. לפיכך החליט ביהמ"ש העליון שלא לשלוח את המשיב למאסר בפועל. בענין אחד תוקן פסק הדין ולקולא דוקא, אם כי הערעור הוא ערעורה של המדינה. בנוסף על הקנסות נדון, כאמור, המשיב לתקופה כוללת של 6 שנים מאסר על תנאי, והרי זה מעל לדרוש לשם הרתעת הנאשם, והדבר עלול לגרום לתוצאה קשה מדי עבורו אם יורשע בעתיד אפילו בעבירה קלה יחסית בין אלה שעליהן חל התנאי. לפיכך הועמד המאסר על תנאי על שנתיים בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. בן אורלמערערת, עו"ד א. כהן למשיב. 10.5.81).
ע.פ. 807/80 - מדינת ישראל נגד משה יושביוב
*קולת העונש (הפרת צו בימ"ש וגרימת חבלה)(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב ואשתו עלו לא מכבר מרוסיה ולאחר שיחסיהם השתבשו אסר ביהמ"ש על המשיב להיכנס לדירת בני הזוג. מאז שניתן הצו נאלץ המשיב לישון במקלט הבית שבו נמצאת הדירה. כאשר אשתו יצאה לשעה קלה מן הדירה, הוא נכנס לתוכה והחליף את המנעול, לאחר מכן הלך לבית קפה ושתה כמה כוסיות וודקא ויין וחזר לביתו. הוא הציע לאשתו להשלים תוך כדי התנצלות על מעשיו בעבר. האשה השיבה לו שהיא צריכה להתייעץ בענין זה עם אחיה, תשובה זו הרגיזה את המשיב והוא נטל סכין שנמצאה בדירה ודקר את אשתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירות של הפרת הוראה חוקית ובחבלה בכוונה מחמירה, ודן אותו לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי ראה להקל עם המשיב הן מחמת עברו הנקי והן מחמת מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה כאשר נבצר ממנו להיכנס לדירה. עוד ציין ביהמ"ש כי המעשה בוצע ללא תכנון מוקדם ומיד לאחר החקירה הלך המשיב למשטרה לדווח על מעשיו. אכן, העונש אינו חמור, אך אין הוא קל עד כדי כך שיחייב התערבות ערכאת הערעור. נוסף לטעמי ביהמ"ש המחוזי לקולת העונש יש לציין כי עד שהגיע הערעור לשמיעה עומד המשיב להשתחרר ממאסרו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד מיכאל לב למשיב. 10.5.81).
ע.פ. 800/80 - מחמוד בויראה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בסחר בסמים כשההרשעה מבוססת על עדות שוטר מוסווה שביקש מן המערער שזה ימכור לו שתי אצבעות חשיש והמערער ענה כי אין הוא מוכר כמויות קטנות כאלה ועל כן קנה ממנו השוטר 30 גרם חשיש. ביהמ"ש המחוזי דן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש
נתקבל. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותו של השוטר, אולם היה פגם בדיון. כאשר הסניגור ביקש לחקור את השוטר על תפקידו של אדם אחר, שבאמצעותו הגיע השוטר למערער, סירב השוטר לענות על השאלות, והשופט החליט שהשאלות אינן רלוונטיות. יש ממש בטענת הסניגור נגד החלטה זו של השופט. החקירה התייחסה לנסיבות העיסקה ומטרתה היתה להראות שגירסת המערער, שאותה העלה לאחר מכן בעדותו, היא הנכונה ולא גירסת השוטר, ועל כן השאלות היו רלוונטיות. ברם, קבלת הטענה הנ"ל אין בה כדי לפגוע במסקנת ההרשעה, כי גם לפי גירסת המערער, ברור שהוא עבר עבירה של סחר בסמים. לדברי המערער הוא נעתר לבקשות השוטר והאדם האחר, אם כי קודם לא היה לו עסק עם סמים, וקנה עבורם חשיש על מנת לעשות להם טובה. די בעצם עובדה זו כדי להרשיע את המערער בעבירה של סחר בסמים .
לענין העונש - על פי העובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי אין העונש מופרז, למרות שאין למערער הרשעות קודמות בעניני סמים. ברם, בהתחשב בכך שגירסתו מציגה את העיסקה בצורה יותר נוחה עבורו, ויתכן שאילו ניתנה לסניגור אפשרות לחקור את השוטר היה ביהמ"ש מקבל את גירסת המערער כנכונה, יש מקום להפחית מתקופת המאסר שהוטלה על המערער. כמו כן קיים סיכוי שהמערער למד לקח ולא יחזור לסורו. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל על שנתיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, מ. כהן. עו"ד קינן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 11.5.81).
ע.פ. 962/80 - שלמה צנרו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת התפרצות על יסוד החזקה תכופה(הערעור נדחה).
המערער נעצר בשעה חמש לפנות בוקר ברחוב הרצל בירושלים, כשהוא נוהג בטנדר עמוס בבלוקים לבנייה. באותו לילה נפרץ מפעל בלוקים של אחד שפילמן בגבעת שאול הסמוכה, ונגנבו שם כ-100 בלוקים. המערער ועוד אחד שהיה עימו הועמדו לדין על התפרצות וגניבה והורשעו בדינם והמערער נדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - המערער לא נתפס בעת ביצוע הפריצה, אך הוא נעצר בבוקר יום הגניבה בשעה מוקדמת שבה, כרגיל, אין הוא נוסע לעבודה, במרחק לא רב ממקום הפריצה והגניבה, כשהטנדר שלו עמוס בבלוקים מסוג הבלוקים שנגנבו ובמכוניתו מצויים כלי פריצה. נסיבות אלה יוצרות הנחה עובדתית כי הבלוקים שנתפסו הם אלה שנגנבו בדרך של פריצה כמה שעות לפני כן. זהו עיקרון ה"החזקה התכופה" שמן הראוי להפעילו בעניננו, ומכח החזקה עבר הנטל על שכמו של המערער ליתן הסבר שיהיה בו כדי לסתור את החזקה או להטיל בה ספק. המערער לא הצליח בכך וכל הגירסאות שהעלה תחילה במשטרה ולאחר מכן בביהמ"ש לא היו אמינות על ביהמ"ש ולא היה בהן כדי לסתור את החזקה. אשר לעונש - אין הוא חמור יתר על המידה בהתחשב בהרשעות הקודמות של המערער כשחלקן הגדול עבירות נגד הרכוש. את העבירה הנדונה עבר כשהמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו ובנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ש. לוין. החלטת - השופט ברק. עו"ד ברפי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 24.5.81).
ע.פ. 794/80 - אריקה פופלינגר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד(הערעור נדחה).
המערערת שהיא הנדסאית עבדה בעירית אשקלון כמנהלת מדור בבניה ציבורית, והיתה אחראית, בין היתר, לבדיקת ביצוע העבודות שנמסרו
לקבלנים בבנייה ציבורית ואישור החשבונות. לאחר אישור החשבון ע"י המערערת היה עובר החשבון לאישור סופי של מהנדס העיר ומשם לגיזברות. בין אלה שקיבלו עבודות עבור העיריה היה הקבלן בנימין גלם (להלן הקבלן). כאשר הקבלן הגיש לה חשבונות לביקורת אמרה לו המערערת כי החשבונות אינם מוגשים כמו שצריך, כי כך הם לא יאושרו על ידה, וכי צריך שייערכו ע"י מהנדס טכני. לפי עדות הקבלן היא הציעה את עצמה לערוך לו את החשבונות. הקבלן הסכים והיא הכינה לו טיוטות לחשבונות אשר לאחר מכן הוגשו על ידו אליה בתוקף תפקידה הרשמי והיא אישרה אותם. תמורת הכנת מספר חשבונות שילם הקבלן למערערת 5 אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירה של לקיחת שוחד ודן אותה למאסר על תנאי של שנה וקנס של 1500 שקלים. הערעור על ההרשעה נדחה. טענת הסניגור היתה כי נעדרה כאן הכוונה הפלילית החייבת להתלוות לקבלתה של טובת הנאה כדי שזו תיחשב לשוחד, וכאן הכוונה היתה לקבל את התמורה עבור ביצוע עבודה בשעות הפנאי. טענה זו אין לקבל. הקשר בין השניים, אשר כתוצאה ממנו קיבלה המערערת טובת הנאה צמח כולו על רקע עבודתה של המערערת ובקשר אליה, וההיכרות ביני- הם נבעה מהתפקיד שלה. המערערת יזמה את קבלת העבודה והבהירה לקבלן כי אם לא תקבל את העבודה לא יצליח להשיג אישור לחשבונותיו. משמע, הקבלן השיג עבור התשלום את רצונה הטוב של המערערת ואת הוודאות כי מה שיוכן על ידה יעבור את האישור הדרוש. בכך השיג תמורת תשלום תועלת כפולה ואין יסוד להניח שהמערערת לא יכלה שלא להבין טוב את התוצאה האמורה.
פסק הדין ניתן מפי השופט שמגר. השופט טירקל ציין כי היסס תחילה אם אמנם ניתן לראות במעשה המערערת משום קבלת שוחד, שכן יתכן שמתוך כוונה לעשות סייגים כדי להרחיק את עובד הציבור מן העבירה, יימצא ביהמ"ש מכניס התנהגות פגומה מבחינת סדרי מינהל תקינים, שאינה עולה כדי עבירה, בתחומה של עבירת שוחד, ברם, כיוון שאת ההצעה שהמערערת תבצע את העבודה הציעה המערערת ולא הקבלן, והיא לא הסתפקה בכך שדרשה מהקבלן להגיש חשבונות שיוכנו ע"י מומחים, וכן העובדה שמלכתחילה כפרה המערערת מכל וכל, בעת חקירתה במשטרה, בעובדה שהכינה את הטיוטות עבור הקבלן, מצביעות על כך שאכן היה היסוד הנפשי של הכוונה הפלילית בהתנהגות המערערת.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, טירקל. עוה"ד ליכטנברג ווייס למערערת, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 21.5.81).
ע.פ. 582/80 - אהרון אביטל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד(הערעור נדחה).
המערער עבד כפקיד הממונה על קביעת מועדי משפטים בבית הדין הרבני בחיפה והואשם בכך כי קיבל שוחד מאשה כדי להקדים את הדיון בתביעתה לגירושין. הטענה היתה כי המתלוננת נתנה לו שוחד של 300 ל"י לפי דרישתו. לאחר שהתלוננה במשטרה קיבלה כסף מסומן כדי למסור אותו למערער. לאחר שנמסרה המעטפה למערער וספר את הכסף והחזירו למעטפה נכנסו למקום שוטרים, המעטפה לא נמצאה אצלו ולאחר מכן נמצאה בחדר סמוך מאחורי אשנב שבין שני החדרים. היתה עדות כי המערער עשה תנועת זריקה כשהשוטרים נכנסו לחדר. כמו כן נמצאו על אצבעותיו סימנים של אבקה זוהרת שפוזרה ע"י המשטרה על השטרות. על יסוד העובדות הנ"ל הרשיע ביהמ"ש את המערער בקבלת שוחד בציינו כי הוא מאמין למתלוננת ואינו מאמין לעדויות ההגנה, ודן את המערער ל-4 חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה, חזר ביהמ"ש העליון וסקר את הראיות שהובאו
בפני ביהמ"ש והגיע למסקנה כי אין לגלות פגם או חוסר סבירות כל שהם במסקנות ביהמ"ש המחוזי. אשר לעונש - יש להצטער על כך שאדם מסוגו של המערער נתפס לביצוע מעשה כה מביש, וזאת בנשאו תפקיד מנהלי הקשור למערכת השיפוטית. לנוכח אופיה של העבירה ורמת העונשים המקובלת לגביה אין לומר שביהמ"ש הפריז במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. עמאר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 4.5.81).
ע.א. 432/81 - בריכת ירושלים בע"מ ואח' נגד מנהל מס רכוש
*פטור ממס רכוש למוסד שמטרתו ספורט(הערעור נתקבל).
חוק מס רכוש מעניק פטור מתשלום מס רכוש למוסד ציבורי שמטרתו היא ספורט, לגבי נכסיו המשמשים לאותה מטרה ושאין עמם הכנסה או שכל הכנסה מהם משמשת לאותה מטרה בלבד. התעוררה שאלה אם בריכת ירושלים המופעלת ע"י "בריכת ירושלים בע"מ" ואשר הבעלות עליה היא של מושב שורש נכנסת לגדר הפטור. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לראות בבריכה מוסד שמטרתו היחידה היא ספורט ולפיכך היא חייבת בתשלום מס רכוש. הערעור נתקבל. בביהמ"ש העליון לא חלקו עוד הצדדים שמטרת הבריכה היא ספורט ושהעיסוק בספורט הוא מטרתה היחידה של הבריכה. לא היה מקום לכך שביהמ"ש יסתמך על המטרות המפורטות בתזכיר החברה, "בריכת ירושלים" ללמד שמטרתה של הבריכה היא לא רק ספורט אלא כל מיני מטרות אחרות. ניסוח תזכירה של חברה אינו עשוי בהכרח לזרות אור על אופיה של הכנסת התאגיד, שהרי מדרכם של מנסחי תזכירים לכלול בפיסקת המטרות סעיפי משנה רבים מגוונים ככל האפשר. כאן עולה מחומר הראיות שהבריכה נוסדה ע"י יזמים פרטיים שלמטרותיהם העיסקיות נוסח תזכיר ההתאגדות אך הם לא היו מוכנים להמשיך בעבודה, ולפי יוזמת ועדה ציבורית נענו שתי המערערות והסכימו לסיים את עבודות בניית הבריכה ולהפעילה שלא למטרות רווחים כדי שתשמש בעיקר את האוכלוסיה בעלת האמצעים המצומצמים ומעוטי היכולת. אכן החברה משתדלת ככל יכולתה לאזן את תקציבה, אך היא מעולם לא מצליחה בכך, כך שאין לבריכה היום כל מטרה השוללת ממנה את תחולת סעיף הפטור ממס רכוש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. ננר למערערות, עו"ד מרגלית למשיב. 25.6.81).
ע.א. 724/79 - עזיז מחמוד עאמר נגד עאישה סעיד
*פיצויים בגין הפרת הבטחת נשואין(הערעור נדחה).
בתביעת פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין קבע בימ"ש השלום שהמערער הפר הבטחת נישואין כלפי המשיבה, שהמשיבה לא הוכיחה את גובה נזקי הממון שתבעה, אך על המערער לשלם לה פיצוי של 25 אלף ל"י עבור הנזק הכללי שנגרם לה. ביהמ"ש המחוזי קיבל בחלקו את ערעורו של המערער והעמיד את סכום הפיצוי על 15 אלף ל"י ונימוקו שלא מן הראוי להביא בחשבון הערכת הנזק את אובדן סיכויי המשיבה להינשא מאחר ולפני פסק הדין של בימ"ש השלום כבר התחתנה המשיבה. זו התחתנה עם אדם גרוש ואב לילדים ולדעת ביהמ"ש המחוזי העובדה שבעלה גרוש ואב לילדים אין בה כדי להעיד שהיו אלה נישואין פחותים מאלה שהיה ביכולתה להשיג לולא קשר האירוסין. המערער קיבל רשות ערעור לביהמ"ש העליון וערעורו נדחה. טענת המערער היתה כי מכיון שהמשיבה לא הוכיחה נזק ממון אין לפסוק לה נזק כללי. עוד טען כי פיצוי עבור נזק כללי בהפרת הבטחת נשואין צריך להינתן רק אם הצד הנתבע אשם במעשה רמיה או כאשר עקב הבטחת הנישואין ניצל הגבר את האשה לשם קיום יחסי מין. אין ממש בטענות
אלה. בפסקי דין לא מעטים נפסק תשלום נזק כללי בגין הפרת הבטחת נישואין גם אם לא היתה תרמית ולא היו יחסי מין. באחד המקרים נקבע אמנם סכום נמוך במיוחד כפיצוי עבור נזק כללי, אך שם היה מדובר בתביעה של גבר נגד אשה, היינו בתביעה יוצאת דופן, ולעומת זאת בתביעות נשים נגד גברים נפסקו פיצויים משמעו- תיים יותר, אם כי לא בסכומים מוגזמים, וזה כנראה מכיון שנסיון החיים מראה, שהפרת הבטחת נישואין גורמת בדרך כלל נזק כללי חמור יותר לאשה מאשר לגבר. המערער גם טען נגד חיובו בתשלום הוצאות ערעור בסך 3 אלפים ל"י ע"י ביהמ"ש המחוזי אם כי הוא זכה בחלק מערעורו, אך גם טענה זו אין לקבל. הערעור בביהמ"ש המחוזי נתקבל רק בחלקו ונדחה לגבי רוב הסכום שנפסק ולפיכך רשאי היה ביהמ"ש לפי שיקול דעתו להטיל הוצאות על המערער, וסכום ההוצאות שנקבע הוא ממילא נמוך ביותר. בערעור חייב ביהמ"ש העליון את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסכום של 5 אלפים שקלים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, מ. כהן. עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד בן ציון גור למשיבה. 3.6.81).
ע.א. 704/79 - טלמוסיקה בע"מ נגד אקו"ם בע"מ
*ביטול הסכם עקב הפרתו(הערעור נדחה).
המשיבה העניקה בהסכם למערערת רשיון לשדר יצירות שונות שעליהן קיימות זכויות יוצרים בידיה וזאת באמצעות מכשירים של המערערת. הצד- דים פעלו במשך תקופה מסויימת לפי חוזה קודם, ובמאי 1972, לאחר משא ומתן בין הצדדים, נחתם ביניהם חוזה וסעיף 8 שבו קובע את התמורה שעל המערערת לשלם למשיבה, באחוז מסויים מהכספים שהמערערת תקבל מלקוחותיה, אך מאותם תשלומים רשאית המערערת לנכות תשלומי הוצאות שונים שהמערערת משלמת. המערערת שלחה למשיבה תשלומים כמצויין בחוזה ובמאי 1976 רואה חשבון מטעם המשיבה שבדק את החישובים, מצא שהמערערת מנכה מהתקבולים הוצאות מעל ומעבר למוסכם בסעיף 8 הנ"ל. המשיבה שיגרה מספר מכתבים למערערת שבהם דרשה לתקן את המעוות אך המערערת כלל לא התייחסה למכתבים ולא השיבה עליהם. ביום 22.8.76 שלח ב"כ המשיבה למערערת הודעה כי המשיבה החליטה לבטל את החוזה מיום 22.5.72 וזאת החל מיום 1.11.76. גם אז לא באה תגובה מצד המערערת ורק ביום 9.11.76 שלחה המערערת מכתב ובו היא מכחישה את הפרת החוזה ומתנגדת לביטולו. המערערת טענה כי לפי החוזה היא זכאית לנכות את כל הניכויים שהיא עושה מהתקבולים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבה והצהיר כי ההסכם שבין הצדדים מיום 22.5.72 בטל. הערעור נדחה.
השופט מ. כהן ציין כי המערערת אכן הפרה את החוזה ולאור המכתבים שנכתבו מטעם המשיבה, והזמן שניתן עד יום 1.11.76, וחוסר התגובה עד אז, החוזה בטל. החלטה זו נכונה גם כשיוצאים מתוך הנחה שההפרה איננה יסודית, שכן ניתנה כאן אורכה ללא תגובה או התייחסות למכתבי המשיבה בשום נושא מהנושאים שהועלו בהם, והמערערת לא ניצלה את הזמן שניתן כדי לסלק את ההפרה או לתקן את המעוות.
השופט ש. לוין ציין אף הוא כי ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנתו כי הניכויים שעשתה המערערת מהתקבולים שלא כדין נעשו. השופט לוין ציין כי הוא מוכן להניח שמדובר בהפרה לא יסודית ואילו מיד לאחר קבלת מכתב הביטול היתה המערערת מגיבה, ניתן היה לשקול את הטענה שביטול החוזה בלתי צודק, כאמור בסעיף 7(ב) לחוק החוזים. ברם, המערערת לא הגיבה על מכתב הביטול עד לאחר שעבר המועד שבו נכנס הביטול לתוקפו, ואז כתבה את מכתבה למשיבה. אין לראות במכתב
שכתבה התנגדות לביטול תוך זמן סביר ולפיכך הודעת הביטול בעינה עומדת. השופט ד. לוין ציין כי ביהמ"ש יתן אישורו לביטול חוזה בטרם זמן, כאשר מוכחת בפניו הפרה בוטה של החוזה, ובענין שהוא מעיקרי החוזה. במקרה דנא הוכח שמנהל המערערת נהג במידה רבה של אדישות לקובלנות המשיבה והתנהג בזלזול ובאי איכפתיות מופגנת לפניותיה החוזרות ונישנות. העובדות כפי שצויינו לעיל מדברות בעד עצמן ומאשרות כי מדובר בהפרה בוטה של חוזה, המצדיקה את המסקנה כי החוזה בטל ועבר מן העולם.
(בפני השופטים: ש. לוין, מ. כהן, ד. לוין. עו"ד דניאל רים למערערת, עוה"ד ויקטור חזןוגב' וינציקי למשיבה. 25.6.81).
ע.א. 32/80 - ד.א.נ.ה. ... בע"מ נגד ס.ה. ניהום
*המצאת כתבי בי-דין לחו"ל(הערעור נתקבל).
המערערת עוסקת ביצור דברי הלבשה ויצואם. המשיב מתגורר באמסטרדם ועוסק שם ביבוא דברי הלבשה. המערערת סיפקה למשיב סחורות והגישה תובענה בסדר דין מקוצר בביהמ"ש בת"א נגד המשיב. בכתב התביעה טענה כי היא סיפקה למשיב סחורה ב-145 אלף דולר והיא קיבלה על החשבון כ-110 אלף דולר ולפיכך היא תובעת את היתרה. המערערת ביקשה וקיבלה צו להמצאת כתבי בי- דין למשיב בהולנד על יסוד הנימוק שההתקשרות נשוא התביעה נערכה בארץ עם המשיב או עם נציגתו. המשיב עתר לאחר מכן לביטול הצו וביהמ"ש נעתר לב- קשה, ביטל את הצו, והורה על מחיקת התביעה. הערעור נתקבל. בפני ביהמ"ש המחוזי עמדו לדיון שני תצהירים: המערערת טענה כי ההתקשרות בין בעלי הדין נערכה בארץ ואילו המשיב טען שנערכה בחו"ל. ביהמ"ש המחוזי סבר שלא היתה התקשרות מפורשת מוגמרת בין בעלי הדין לא בארץ ולא בחו"ל, והחוזה לא נכרת בפועל אלא ע"י הזמנות שהמשיב שלח למערערת מהולנד וע"י משלוח הטובין שנשלחו בהתאם להזמנות. ביהמ"ש המחוזי ראה במשלוח ההזמנות הצעה ובמשלוח הטובין קיבול ע"י התנהגות, כשכוונת המזמין היתה שהקיבול ייעשה בדרך משלוח הטובין מהולנד והגעתן לארץ זו ומכאן שהחוזה נכרת בהולנד. המערערת טענה כי בתי המשפט בישראל קנו לעצמם סמכות לדון בתובענה מכח הסכמתו של המשיב להתדיין בפני בורר בארץ בתובענה שהמשיב הגיש נגדה בגין נזקים שנגרמו לו עקב הפרת חוזה המכר ע"י המערערת. אין ממש בטענה זו. אין להעלות מהסכמתו של המשיב להתדיין בפני בורר בישראל בתביעתו שלו, על הסכמה שבתי משפט בישראל ידונו בתביעתה של המערערת. ברם, מתוך חומר הראיות עולה כי לאחר שכבר החלה הספקת הסחורות ונתגלו קשיים במערכת היחסים בין הצדדים, הגיע המשיב לישראל ונערכה פגישה בינו לבין מנהל המערערת ובאותה פגישה נוצר הסכם בין הצדדים בדבר הספקת הסחורה. מכאן שלאחר המשלוחים הראשונים חל שינוי בתנאי ההתקשרות שבין בעלי הדין. התקשרות חוזית חדשה זו נערכה בארץ וממילא הכשירה הגשת בקשה להמצאה מחוץ לתחום למשיב. ביהמ"ש העליון ציין כי קביעה זו מתייחסת לנסיבות המיוחדות של המקרה, מבלי לקבוע עמדה באשר למקרה שבו נערכת התקשרות בין בעלי דין בחו"ל אך לאחר מכן מובא בארץ שינוי כלשהו בתנאי ההתקשרות.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. קמחי למערערת, עו"ד מ. שליט למשיב. 16.6.81).
ע.א. 467/78 - רינה כהן נגד אברהם צברי ואח'
*פיצויים בגין תאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת, ילידת 1940, נפגעה בשנת 1971 בתאונת דרכים שהמשיבים אחראים לה. בשנת 1973 הגישה תובענה לפיצויים וביוני 1978
נפסקו הפיצויים כשביהמ"ש קבע בעד כאב וסבל 40 אלף ל"י, בעד הפסד השתכרות עד הגשת התביעה 12 אלף ל"י, בעד הפסד השתכרות לפי שיטת אומדן גלובלי 270 אלף ל"י, ובעד עזרה בבית 100 אלף ל"י. מסכומים אלה נוכו הסכומים המהוונים של קיצבת הנכות שהמערערת עשויה היתה לקבל בסך 220 אלף ל"י, כך שהמשיבים היו חייבים כ-200 אלף ל"י. הערעור נתקבל בחלקו. למערערת נגרמו נזקים קשים ונקבעה לה נכות צמיתה של כ-50 אחוז. ביהמ"ש קבע שנזקיה בפועל עולים על אחוזי הנכות ושהמערערת לא היתה מסוגלת לכל עבודה עד ליום פסק הדין. אין לקבל את הערעור בגין הסכום שנפסק על כאב וסבל, כי אין הוא נמוך עד כדי התערבות ע"י ביהמ"ש שלערעור. מאידך, טעה ביהמ"ש כשלא פסק פיצוי בגין הפסד השתכרות מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק הדין. אמנם ביהמ"ש קבע למערערת סכום כולל בעד אובדן השתכרות, אך לא ציין אם הוא מתייחס גם לעבר וניתן ללמוד מתוך פסק הדין שהכוונה היא לעתיד. לפיכך יש להוסיף למערערת סכום של כ-126 אלף ל"י בגין הפסד השתכרות מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק הדין, כשמסכום זה יש לנכות את קיצבאות הנכות שהמערערת קיבלה. אשר להפסד השתכרות בעתיד - אין להתערב בסכום שנפסק, ואולם בערעור הוגשה ראיה נוספת המאשרת כי נכות המערערת קטנה כדי שיעור שאינו מגיע ל-50 אחוז ולפיכך הופסקה קיצבת הנכות שלה לאחר דצמבר 1978. בנסיבות אלה צודקת המערערת שיש לבטל את הניכוי של 200 אלף ל"י בגין קיצבאות הנכות. כמו כן יש להגדיל את הפיצוי בגין עזרה בבית מ-100 אלף ל-145 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. מנהיים למערערת, עו"ד ש. לב רון למשיבים. 16.6.81).
ע.א. 588/79 - משה מידן נגד משה גיל ואח'
*פיצויים בגין תאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיב נהג במכונית פרטית בגבעתיים והתקרב למעבר חציה במהירות של 45 קמ"ש. המערער הגיע למעבר חציה וירד לתוכו במהירות "כמעין ריצה" מבלי לבדוק אם מגיע רכב. הוא נפגע בתוך מעבר החציה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 20 אחוז אחריות לתאונה. המערער טוען שלא צריך היה להטיל עליו אחריות בכלל ואילו המשיב טוען שצריך היה להעמיד את האחריות התורמת על שליש לפחות. ביהמ"ש המחוזי קבע תשלום של 50 אלף ל"י בגין כאב וסבל ו-20 אלף ל"י בגין אפשרות של הפסד השתכרות בעתיד. גם על כך ערער המערער. כל הערעורים נדחו. אכן יש להחמיר עם נהג שאינו מאיט רכבו בהתקרבו למעבר חציה כדי לאפשר להולכי רגל לעבור בביטחה, כנאמר בתקנות התעבורה, ואולם הן לפי תקנות התעבורה והן לפי דיני הנזיקין חובת הזהירות המוטלת על נוהג רכב אינה משחררת גם את הולך הרגל מחובתו להיות זהיר. יש להולך הרגל מעין "זכות קדימה" מהרגע שהוא נכנס לתוך מעבר החציה, אך אין פירוש הדבר שהולך הרגל רשאי להתעלם מהנעשה על הכביש בין ע"י ירידה פתאומית ובלתי צפויה מן המדרכה ובין ע"י המשכת ההליכה ללא התחשבות ברכב קרוב מאד למעבר חציה. לפיכך בדין נקבע שגם המערער אחראי לתאונה.
אשר לחישוב פרטי הנזק - המערער סבל שבר בברך, הוא נעדר מעבודתו כמנהל חשבונות במשך כ-3 חודשים, אם כי היה בא לפעמים למקום עבודתו למשך שעות אחדות, וכעבור כמחצית השנה שב לעבודה מלאה. את העבודה הוא עושה ביתר מאמץ מאשר לפני כן. נכות רפואית נקבעה לו בשיעור של 15 אחוז. ביהמ"ש קבע כי גם עתה מבצע המערער את עבודתו בשלמות ולשביעות רצון המעביד ולא נגרע משכרו מאומה. גם בחודשים שלא בא לעבודה קיבל את שכרו ללא ניכוי כלשהו
כשהביטוח הלאומי מעביר את התשלומים שלו למעביד. ביהמ"ש ציין כי העובדה שהמערער מתקשה בעבודתו צריכה למצוא את ביטויה בסעיף כאב וסבל, אך לא בהפסד שכר ובהתקדמות התובע בעבודתו. עפ"י נסיבות הענין, סבר ביהמ"ש כי רחוק הסיכון שהוא יפוטר אך לא התעלם מסיכון כזה לגמרי וכפיצוי על סיכון כזה קבע לו סכום של 20 אלף ל"י. בדין לא נקבע תשלום הפסד משכורת בעבר שכן המערער קיבל את משכורתו המלאה בעוד שהמעביד קיבל את דמי הביטוח הלאומי. אשר להפסד שכר בעתיד - אין צורך לקבוע את ההפסד על בסיס הנכות, שכן משנתברר כי אין השפעה ישירה למגבלה הרפואית על הנכות הפונקציונלית, אין צורך לבסס את הפסד ההשתכרות על שיעור אחוזי הנכות הרפואית. אין פגם בכך שביהמ"ש קבע כי המערער שהוא כיום בן 60 עשוי לפרוש מפעילות מקצועית בגיל 65. נכון שבמקצוע הנהלת חשבונות יש העובדים עד גיל 70, אך הדבר תלוי בנסיבות ובמצב בריאותו של האדם, וביחס למערער כבר עבר שני התקפי לב ועל כן בדין נקבע שהיה ממשיך בעבודתו עד גיל 65. אשר למיעוט הסכום בגין כאב וסבל - אין בית- משפט שלערעור מתערב בשיעור הפיצוי שנקבע בגין כאב וסבל מלבד במקרים נדירים ואין זה המקרה דכאן.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. ברקאי למערער, עו"ד ב. זיגר למשיבים. 11.6.81).
ע.א. 184/80 - דוד אייגלר ואח' נגד המגן חברה לביטוח בע"מ
*תקפותה של תקנה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים(הערעור נדחה).
השאלה עליה נסב ערעור זה היא אם חרג שר המשפטים מן הסמכות שהוענקה. לו בסעיף 4(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בהתקינו את התקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (אישור פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון). סעיף 4(ב) לחוק הפיצויים קובע כי הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון לא יעלו על 100 אלף ל"י כשסכום זה צמוד ואילו בתקנה 4 לתקנות הפיצויים נקבע כי במקרה של מותו של הניזוק כתוצאה מן התאונה יהיה סכום הפיצויים לעזבונו 25 אחוזים מן הסכום המקסימלי. השאלה היא אם עפ"י סמכותו לפי סעיף 4 לחוק בו נקבע ששר המשפטים יהיה רשאי לקבוע בתקנות "מבחנים לחישוב הפיצויים" יכול הוא לקבוע סכום מקסימלי בתוך המסגרת המקסימלית הנ"ל לפיצוי במקרה של מותו של הניזוק או למקרים אחרים שלהם נקבע סכום מקסימלי במסגרת המקסימלית הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב ופסק הדין אושר ע"י ביהמ"ש העליון שניתח את לשונו של החוק וסעיף ההסמכה של השר, את התערבות ביהמ"ש בחקיקת משנה וענין הסבירות שבתקנה וכו'.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. הוסיף השופט אלון. עו"ד אלדור למערערים, עו"ד לוריא למשיבה. 17.6.81).
בה"נ 49/80 - חנה קנאווי נגד מרואן קנאויי
*קביעת שיפוט להתרת נשואין(בקשה לקביעת שיפוט להתרת נישואין - הבקשה נדחתה).
המבקשת נולדה כיהודיה ובשנת 1966 עברה לדת האיסלם ונישאה למשיב (שהינו מוסלמי) אצל הקאדי בבית הדין השרעי ביפו. ביוני 1969 שוב המירה דתה וחזרה להיות יהודיה עפ"י דתה. עתה היא ביקשה לקבוע שיפוט, לפי חוק שיפוט בעניני התרת נישואין, להתרת נישואיה עם המשיב ובקשתה נדחתה. נציג היועץ המשפטי טען כי אין לנשיא ביהמ"ש העליון סמכות לקבוע שיפוט לפי החוק הנ"ל, כי יש להתעלם מהמרת הדת השניה של המבקשת, כאשר חזרה ליהדות, וזאת נוכח סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה). מהסעיף הנ"ל עולה כי חרף המרת דתו של אחד הצדדים, סמכות השיפוט בעניני גירושין היא עדיין בידי בית הדין השרעי, כי לפני המרת דתה השניה
של המבקשת ובעת עריכת הנישואין היו שני בני הזוג מוסלמים. יכול אולי להתעורר ספק אם פקודת העדה הדתית (המרה) חלה גם על מוסלמים, שלגביהם הוסדר השיפוט בעניני המעמד האישי בסימן 52 של דבר המלך, כי הרי לפי סעיף 2 לדבר המלך הוגדרה "עדה דתית" כ"כל עדה המוזכרת בתוספת השניה...", והעדה המוסלמית אינה "עדה דתית" לפי הגדרה זו. למרות זאת נראה שהפקודה חלה מכל מקום על המרת דתה של המבקשת כאשר חזרה ליהדות - אותה המרת דת שבה מדובר כאן, וביחס אליה מורה הפקודה לכל הדעות שלצורך קביעת השיפוט יש להתעלם ממנה. די בכך כדי לשמור את סמכות השיפוט בידי בית הדין השרעי ולשלול את הסמכות מנשיא ביהמ"ש העליון לקבוע שיפוט לפי החוק הנ"ל.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד נ. שפטלוביץ למבקשת, עו"ד ר. יאראק ליועץ המשפטי. 14.6.81). עש"מ 3/81 - מדינת ישראל נגד ג'ורג' נדף
*קולת העונש (גניבות ע"י קופאי בדאר)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב שירת שנים רבות בשירות הדאר והגיע לדרגת קופאי בבית הדאר בנצרת. במשך תקופה של כשנה גנב מכספי המדינה כספים ששולמו ע"י חייבים לזכות המדינה, בסכום כולל של כ-750 אלף ל"י. הוא עשה כן תוך זיוף מסמכים ולאחר שנתגלו הגניבות החזיר רק חלק מן הכספים ונותר סכום של כ-470 אלף ל"י שלא הוחזר. הוא נדון לשנתיים מאסר ולתשלום קנס של 20 אלף שקל. ביה"ד המשמעתי דן לאחר מכן את המשיב לפיטורין עם פיצויים בשיעור של 50 אחוז ושלילת הזכות לגימלאות ופסילה לשרות לצמיתות. המדינה מערערת על קולת העונש ובקשתה היא כי פיצויי הפיטורין ישללו מן המשיב במלואם. הערעור נתקבל. בהטילו את העונש המשמעתי ציין ביה"ד המשמעתי כי עם כל חומרת העבירה אין להטיל כאן את העונש המקסימלי שכן עונש זה, יחד עם העונש שהוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי, יהיה בעל דרגת חומרה למעלה מן הסבירה. ביה"ד סבר כי גם בעבירה חמורה כזאת קיים סולם חומרה ויש להביא בחשבון את התנאים בהם עשה הנאשם את מעשהו. בית הדין מצא סיבות מקילות בכך שלמשיב בן הסובל מסכרת כרונית ועל הטיפול הרפואי בו היה המשיב צריך להוציא הוצאות רבות, ואולם לא כל הכסף נגנב למטרה זו, אלא מרביתו הוצאה על בית שהמשיב בנה לעצמו. פיצויי פיטורין אינם זכות הקנויה למפוטר, ובמקרה חמור, שהמקרה דנן הוא ללא ספק כזה, יש מקום לשלילה גמורה של פיצויי הפיטורין כנורמה כללית, כדי לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי. המשיב עבר את העבירות, תוך הפרת האמון שניתן בו, במשך תקופה ארוכה, ואין לראות במחלת בנו נסיבה מקילה לגבי הכספים כולם שנלקחו מן הקופה שעליה היה מופקד.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ליבנה למערערת, עו"ד אבו חוסין למשיב. 19.6.81). בר"ע 110/81 - מיכאל לויאשוילי נגד לייקה בע"מ ואח'
*קביעת בודק רפואי ע"י בימ"ש(הבקשה נדחתה).
המבקש תבע פיצויים בביהמ"ש המחוזי עקב תאונת עבודה, הוא המציא לביהמ"ש חוות דעת רפואית, ולפי בקשת צד ג' שאליו שלחה הנתבעת הודעה נבדק המבקש ע"י רופא מטעם צד ג' והוגשה חוות דעת רפואית. אחרי שהחל ביהמ"ש לשמוע עדים ונתקיימו כמה ישיבות ביקש המבקש שביהמ"ש ימנה מומחה רפואי באשר קיימת מחלוקת בין הרופאים שכבר הגישו חוות דעת. הבקשה נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. מינוי מומחה רפואי נתון לשיקול דעת השופט, והתשובה לשאלה אם מינוי מומחה רפואי יכול להביא תועלת בבירור התביעה ולהיות לעזר לביהמ"ש תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה, ואין לקבוע בענין זה מסמרות. השופט שמברר את התביעה הוא שצריך מטבע הדברים להכריע בשאלה זו ורק
במקרים יוצאי דופן יתערב ביהמ"ש שלערעור בשיקול דעתו של השופט הדן בענין. (בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 21.6.81).
בר"ע 142/81 - דוד בכר נגד ניסים עובדיה ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לאחר הערעור(הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום חייב את המבקש לשלם למשיב סכום של למעלה מ-2000 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות, ולדברי המבקש מסתכם סכום החוב ב-35 אלף שקלים. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביקש עיכוב ביצוע פסק הדין, בקשתו נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כדי לזכות בעיכוב הביצוע מוטל היה על המבקש להראות, שאם יזכה בערעורו, יהיה זה מן הנמנע או קשה מאד להשיב את המצב לקדמותו לאחר שיבוצע פסק הדין. בתצהיר שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי נאמר שהמשיב הוא "אדם פרטי שאין כל אפשרות פיקוח על מעשיו בכספיו... קיים חשש כי באם ימסר לידיו סכום החוב... יעשה בו שימוש או שלא ירצה להשיבו ואי אפשר יהיה לקבל את החזר הסכום באם יזכה המבקש בערעורו". ביהמ"ש המחוזי אמר שבדברים אלה אין כדי לבסס את החשש שהמבקש לא יוכל להשיב לעצמו את כספו אם יזכה בערעור ובכך הוא צדק. בתצהיר אין כל פרטים על מצבו הכלכלי של המשיב ומהדברים הסתמיים של המבקש אין ללמוד שמצבו הכספי של המשיב הוא כזה שיהיה קשה לקבל חזרה את הכסף. (בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 21.6.81).
בר"ע 126/81 - יעקב אוחיון נגד קצין התגמולים
*רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש להחזיר לדיון בפני ועדת ערר תביעה לתגמולים(הבקשה נדחתה).
המבקש תבע תגמולים עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום), הוא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו והמשיב הגיש חוות דעת רפואית נגדית. חוות דעת של רופא מטעם הוועדה לא תמכה בגירסת המבקש וגם לא שללה אותה. ועדת הערר העדיפה את חוות דעתו של הרופא מטעם המבקש, שני הצדדים ערערו לבית- המשפט המחוזי שקיבל את הערעור והחזיר את הענין לדיון בפני ועדת הערר בהרכב אחר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה אין מתעוררת בענין דנא שאלה משפטית בעלת חשיבות שתצדיק את מתן רשות הערעור. ב"כ המבקש מתרעם גם על כך שביהמ"ש המחוזי שמע טענות מפי ב"כ המשיב, על אף העובדה שעיקרי הטיעון הוגשו ע"י המשיב באיחור מבלי שנתקבלה רשות בביהמ"ש להגישם, אולם ענין זה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש וודאי אין בכך נימוק למתן רשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 22.6.81).
בר"ע 145/81 - חיים בסון נגד הפול הישראלי לביטוח חובה ואח'
*דרישה לבדיקה רפואית חוזרת של תובע עקב נזקי גוף לאחר שעברו מספר שנים מבדיקתו הקודמת
(הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בשנת 1975 תביעת פיצויים עקב נזקי גוף ונבדק אז ע"י רופא מטעם הנתבעים. במאי 1981 נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה כי הנתבעים זכאים לבדוק את התובע שנית ע"י רופא מטעמם ודחה את המשך קדם המשפט עד שתבוצע הבדיקה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקש היא שלא נתמלאו הוראות תקנות סדר הדין האזרחי בדבר חיוב התובע להיבדק שנית. גם אם צודק המבקש בטענותיו אין לתת רשות ערעור. עברו 6 שנים מאז הבדיקה הקודמת ועל כן גם התובע צריך להיות מעוניין להציג בפני ביהמ"ש תמונה מעודכנת. (בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 28.6.81).