ע.פ. 759/80 - יהודה כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1050/79 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל)
המערער הוא חקלאי ובקשר לכך היו לו דרישות בענין המכסות לגידול ירקות. הוא פנה למתלונן, עובד המועצה לייצור ולשיווק ירקות, וביקש תוספת למכסה שהוקצבה לו. השנייםהכירו שנים מספר מתוך העבודה והמתלונן ידע על תביעות קודמות של המערער בנושא הנ"ל והתשובות השליליות שניתנו לו. לפי טענת המתלונן הציע לו המערער באחת מפגישותיו סכום של 1000 ל"י באומרו שהוא נותן לו את זה לא כשוחד אלא עבור מאמץ שהמתלונן יעשה כדי לעזור למערער לקבל את המכסה. המתלונן דרש מן המערער שיעזוב את המקום עם הכסף והודיע על המקרה לממונה עליו. בשני מקרים נוספים בא המערער למתלונן ובאותם מקרים היו אנשים נוספים בחדרו של המתלונן ושמעו את המתלונן אומר למערער כי העביר תלונה על הצעת הכסף וכי הוא לא מוכן לדבר עם המערער עד שהלה יכתוב מכתב התנצלות למועצה. לבסוף הגיע הענין למשטרה. המערער הורשע בעבירה של מתן שוחד ונדון ל-5 חודשים מאסר בפועל ו-7 חודשים מאסר על תנאי. מכאן הערעור.
א. המערער הכחיש את הטענה כאילו ניסה לשחד את המתלונן וראה בתלונה עלילה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין ללא סייג בעדותו של המתלונן ואין לקבל את בקשת המערער להתערב בענין המהימנות. כדי שערכאת הערעור תתערב בענין מהימנות דרושה הצבעה על טעויות מהותיות במערכת העדות או התעלמות מנתונים בעלי משמעות ואין הצדקה להעלאתם של טיעונים בעלי משמעות שולית שאין בכוחם לשנות את המסקנה של הערכאה הראשונה. ביהמ"ש היה ער לכך שמדובר באירוע שבו נכחו רק המערער והמתלונן כשגירסותיהם של השניים נוגדות זו את זו ובחן אם יש תמיכה לגירסה האחת מול השניה. הוא מצא את התמיכה בגירסת המתלונן בעדויותיהם של שני עדים אשר תיארו את תגובותיו של המערער כשהמתלונן העלה בפניו את ענין השוחד שהציע ודרש ממנו התנצלות. העובדה שהיו יחסים גרועים בין השניים לפני הצעת השוחד אינה מונעת הצעת שוחד. לא אחת קורה שהצעת שוחד באה על רקע התאמרותו כביבול של הפקיד בנותן השוחד מתוך רצון לרכך את עמדתו של הפקיד.
ב. המתלונן מסר שתי הודעות במשטרה ובחקירתו הנגדית הגיש הסניגור כמוצג את ההודעה הראשונה של המתלונן במשטרה כדי להוכיח מתוכה חוסר עקביות בגירסתו של המתלונן. בחקירה החוזרת הגיש התובע את ההודעה השניה של המתלונן במשטרה והסניגור מתרעם על כך שהודעה זו הוגשה, אך אין ממש בטרוניה זו. יתכן שהגשתה של ההודעה הנוספת והנפרדת לא היתה חיונית בנסיבות הענין כדי לקבל תמונה מושלמת מגירסתו של המתלונן במשטרה, אך לא נגרם עוול למערער מאחר וביהמ"ש התיר לסניגור להציג שאלות נוספות בקשר להודעה הנוספת שהוגשה בחקירה החוזרת. אין גם מקום לסברה שביהמ"ש השתמש בהודעות האמורות של העד כראיות מכח עצמן, כאילו נתקיימו כאן הנסיבות המיוחדות בהן דן סעיף 10א לפקודת הראיות. הסניגור הוא שהגיש את ההודעה הראשונה של המתלונן ואם כי הודעה זו איננה ראיה להוכחת הדברים האמורים בה, יכולה ההודעה לסייע בידי ביהמ"ש לצורך מסקנותיו בקשר לאמינותו של העד. הצד המביא את העד
אינו רשאי להגיש כראיה את הודעתו של עד זה מחוץ לכותלי ביהמ"ש, אף לצורך הוכחת עקביותו של העד, פרט למקרה שבו מעלה הסניגוריה טענה כי העד בדה את סיפורו רק לאחרונה, ובאמצעות ההודעה רוצים להוכיח שהוא כבר מסר את סיפורו במשטרה בעבר, אך אם הוגשה ההודעה ע"י הצד השני, שחקר את העד בחקירה נגדית, יכולה ההודעה לשמש ככלי עזר בידי ביהמ"ש לגבש מסקנתו לגבי אמינותו של העד. זה מה שגם קרה בעניננו.
ג. ביהמ"ש סירב לבקשת הנאשם לדחות את המשך הדיון כדי לאפשר לו להזמין עד, שבאחת ההזדמנויות ביקר יחד אתו אצל המתלונן כאשר המתלונן הטיח בפניו את ענין השוחד. הסניגור טען כי ביהמ"ש שגה ופגע בזכויות המערער כאשר סירב לדחות את הדיון ואולם אין למצוא פגם בהחלטת ביהמ"ש. כאשר המערער עוד היה מיוצג ע"י סניגור בפני ביהמ"ש המחוזי הודיע הסניגור כי מסר הזמנה לאשתו של אותו עד וזו השיבה כי העד לא יבוא להעיד ולמרות זאת לא נקט הסניגור כל פעולה על מנת שביהמ"ש יכפה על העד את הופעתו. למעשה, מהראיות שהיו בבית- המשפט עלה בבירור כי אותו עד לא היה נוכח בעת האירוע של הצעת השוחד, אלא התלווה למערער בעת ביקורו הנוסף אצל המתלונן שבוע ימים לאחר מכן.
ד. הסניגור טען שלא הוכח כי עובד המועצה לייצור ושיווק ירקות הוא עובד ציבור לצורך סעיף 290 לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על סעיף 40 לחוק המועצה לייצור ולשיווק ירקות, שלפיו משמשת המועצה "סוכן הממשלה" למתן תמיכות כספיות להבטחת מחירים הוגנים לירקות וכדו', אך סעיף 40 אינו יכול לסייע לצורך פירושה של הגדרת עובד ציבור המובא בחוק העונשין. מאידך, ההגדרה של "עובד ציבור" כוללת גם עובד של גוף "שהממשלה משתתפת בהנהלתו" ומכיון שבמועצה לייצור ולשיווק ירקות משתתפים נציגי הממשלה, ניתן לראות את עובדי המועצה כעובדי ציבור.
ה. אשר לעונש - הסניגור מצביע על הנסיבות האישיות של המערער שהוא נשוי ואב ל-4 ילדים ששניים מהם חולים. הוא תיאר את סבלו כילד בתימן וסבלו כאשר עלה ארצה. אולם חומרתה של העבירה ופגיעתה במירקם החברתי ובאוירה הציבורית גלויים לעין, וגם התנהגותו של המערער בעבר איננה נקיה מדופי. רשומות לחובתו עבירות של התנהגות פרועה ותקיפה, וכן עבירות של אי התייצבות לשירות ביטחון. לאור נתונים אלה אין לראות את העונש כמופרז. עם זאת בהתחשב בנסיבותיו המשפחתיות של המערער ובשל כך שמדובר במעשה שאירע במאי 1978 ניתן להקל בעונשו במידת מה באופן שעונש המאסר בפועל יועמד על 3 חודשים ו-9 חודשים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 15.6.81).
המ' 357/81 - עירית אילת נגד עקביות צבי
*ביטול צו ביניים בעתירה בענין מכרז (בקשה לביטול צו ביניים - הבקשה נדחתה).
העיריה פירסמה מכרז בו השתתף המשיב שלא זכה במכרז. המשיב הגיש עתירה לבג"צ וקיבל צו ביניים נגד העיריה
שתימנע מלעשות כל פעולה עד למתן החלטה סופית בעתירה. כמסתבר נחתם הסכם בין העיריה לבין הזוכה במכרז לפני שניתן צו הביניים ו-50 אחוז מן התמורה שולמו לזוכה. מיד הוחל גם בביצוע העבודה. צו הביניים הגיע לעיריה כשלושה שבועות לאחר חתימת ההסכם ותחילת הביצוע והצדדים הסכימו על המשך ביצוע העבודה למשך שלושה שבועות, מתוך תקווה כי במשך זמן זה יסיימו את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. המשא ומתן לא עלה יפה והעיריה מבקשת לבטל צו הביניים. בקשתה נדחתה. העבודה שבוצעה היא רק תחילתו של הפרוייקט כולו ואין נימוקים כבדי משקל לדחיפות הענין עד כדי הצדקה של ביטול צו הביניים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד בצלאל לעיריה, עו"ד קשת למשיב. 22.6.81).
המ' 364/81 - דירות מקסים בע"מ נגד דינה גרבי
*עיכוב ביצוע פסק דין (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
בתובענה של המשיבה נגד המבקשת זכתה המשיבה לצו המחייב את המבקשת להעביר לה דירה ולמסור לה בה את החזקה, המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון על הצו הנ"ל. הצדדים הסכימו כי העברת הדירה על שם המשיבה תעוכב עד למתן פסק הדין בביהמ"ש העליון. עתה מבקשת המבקשת לעכב גם את מסירת החזקה עד למתן פסק הדין ע"י ביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה. המבקשת טוענת כי יש לה סיכויים טובים לזכות בערעור ואם תימסר החזקה למשיבה יגרם למבקשת נזק שאינו ניתן לתיקון, באשר המשיבה עלולה להעביר את החזקה או כל זכות אחרת בדירה למישהו אחר, ואם יתקבל הערעור קשה יהיה להוציא זכויות אלה מן הצד השלישי. כן חוששת המבקשת שהמשיבה עשויה להכניס שינויים בדירה ובכך ייגרם נזק למבקשת. אין לקבל טענות אלה. המשיבה זקוקה לדירה לצרכיה והיא מצפה מאז 1976 לקבלת הדירה ולרגל ההתדיינות הממושכת נדחה הענין עד עתה. אם יגרם למבקשת נזק כתוצאה מהכנסת שינויים בדירה, וקשה לראות מה הנזק שיכול להיגרם לה, הרי יש בידי המבקשת כספי המשיבה ששולמו עבור הדירה ומכסף זה היא תוכל להיפרע בגין הנזק שייגרם. כלל הוא שאין לעכב ביצועו של פסק דין אלא אם ביצועו יגרום לנזק שאינו ניתן לתיקון ואין הוכחה כלשהיא שכך הוא המצב בעניננו. אין מקום שהמשיבה המצפה כבר כחמש שנים לדירה תמשיך שלא ליהנות מהדירה לאחר שיש בידה פסק דין המזכה אותה בקבלת הדירה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד מ. אשורי למבקשת, עו"ד א. שילו למשיבה. 16.6.81).
המ' 382/81 - אחים שטראוכלר בע"מ נגד פרססון תשלובת טכסטיל בע"מ ואח'
*הענקת סעד זמני של עיקול בערעור כשהתביעה נדחתה (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה תובענה נגד המשיבה לתשלום דמי תיווך במכירת מקרקעין של המשיבה. הדרישה היתה לשלם לה 4 אחוז מערך העיסקה כדמי תיווך. ביהמ"ש הטיל עיקול על מקרקעין של המשיבה ולאחר מכן המיר את העיקול בערבות בנקאית. לבסוף ניתן פסק דין המזכה את המבקשת בשני אחוז בלבד כדמי תיווך, והמבקשת הגישה ערעור. עם מתן פסק הדין ביקשה המבקשת מביהמ"ש שיורה על השארת הערבות הבנקאית עד למתן פסק הדין בערעור, אך ביהמ"ש המחוזי סירב בקבעו כי גם אם יש למבקשת סיכוי לזכות בערעור, הרי כספי המשיבה מונחים בידי הבנק כאבן שאין לה הופכין בתור פקדון למתן הערבות הבנקאית, ואין הצדקה שהמשיבה לא תוכל לעשות דבר בכספים שלה. הבקשה להארכת הערבות נדחתה. משניתן פסק דין ע"י בימ"ש קמא ומוגש ערעור, אין להעניק סעד זמני, להבטחת אפשרות האכיפה כדבר שבשיגרה, ועל המערער להצביע על נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן הצו בנסיבות הענין. העובדה שהמשיבה היא
חברת חוץ שנכסיה בארץ מועטים, היא אמנם מרכיב רלוונטי בשיקול אם לתת סעד זמני, אך אין לראות בעובדה זו נתון בלעדי ומכריע. הקובע הוא אם במקרה והמבקשת תזכה בערעור יהא זה מן הנמנע או קשה לגבות את היתרה המגיעה מבעל החוב. לענין זה יש משקל לענין תשלום שני האחוזים שעליהם פסק ביהמ"ש המחוזי, ומסתבר שהמשיבה יכלה לסלק מיד את המגיע ממנה. זאת ועוד, טיבו של הערעור אף הוא יש לו משקל בסוגייה זו, ואם כי ביהמ"ש שלערעור הדן בבקשה לסעד זמני אינו נוקט עמדה ביחס לנימוקי הערעור לגופם, הרי צריך להיות בטעמי הערעור כדי להצביע על קיום סיכוי טוב להצלחת הערעור. סיכויים כאלה יחד עם נתונים המצביעים על חשש מוצדק שלא ניתן יהיה לגבות את הסכום המגיע, הם היכולים לשמש במשקלם המצטבר עילה להטלת עיקול או לקביעת חובה של מתן ערבות בנקאית, ואין לומר כי נסיבות אלה נתקיימו כאן.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד שדלובסקי למבקשת, עו"ד לב רם למשיבה. 15.6.81).
המ' 170/81 - מנחם פרלמן נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*תחולת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב השני (להלן המשיב) נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעת פיצויים נגד מעבידו (המבקש). הנתבע שלח לחברת הביטוח הודעת צד ג' המבוססת על פוליסה לביטוח חבות מעבידים שהוציאה חברת הביטוח למעביד. חברת הביטוח ביקשה שהודעת צד ג' תידחה על הסף בהתאם להוראות סעיף 8(א) של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בימ"ש השלום נעתר לבקשה, ערעור המבקש נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין חולקין שלרכב לא היתה פוליסת ביטוח לפי חוק הפיצויים. לפי סעיף 8 לחוק הפיצויים מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה עפ"י אותו חוק, לרבות תביעה עפ"י ביטוח כאמור בסעיף 3(א) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה עפ"י פקודת הנזיקין בשל נזק גוף. המבקש טען כי לשם שלילת עילת תביעה עפ"י פקודת הנזיקין, לפי סעיף 8(א), צריך שיתמלאו שני תנאים, והם: שלתובע יש עילת תביעה עפ"י חוק הפיצויים וגם תביעה עפ"י סעיף 3(א) לפקודת הביטוח, ומכיון שכאן אין תביעה עפ"י סעיף 3(א) שכן מי שנהג ברכב לא היה לו ביטוח, לא נתמלא אחד משני התנאים, ועל כן לא נשללה האחריות בנזיקין המכוסה עפ"י פוליסת הביטוח. אין לקבל את טענת המבקש. עילת התביעה לפי פקודת הנזיקין נשללת הן מאדם שיש לו עילת תביעה לפי חוק הפיצויים והן מי שיש לו עילת תביעה עפ"י סעיף 3(א) לפקודת הביטוח, ואין צורך בשני התנאים במצטבר כדי לשלול את זכות התביעה לפי פקודת הנזיקין.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 9.6.81).
המ' 406/81 - שר החקלאות ואח' נגד הסתדרות הפועלים החקלאית ואח'
*בקשה לביטול צו ביניים נגד כינוס המועצה לשיווק ירקות (הבקשה נדחתה).
המבקשים מינו חברים חדשים למועצה לייצור ושיווק ירקות (להלן המועצה הנכנסת) והמשיבים דנא עתרו לבג"צ נגד מינוי המועצה החדשה ובעתירתם קבלו על חלק מחברי המועצה על שום מה כן נבחרו למועצה, ועל אחרים על שום מה לא נבחרו. יחד עם הוצאת הצו על תנאי ניתן צו ביניים המונע התכנסות המועצה הנכנסת. בינתיים, מאז שיצא צו הביניים חזרו המשיבים ושקלו את ענין המינוי ונתנו דעתם לנימוקיהם של העותרים בעתירתם, ומינו מועצה בהרכב חדש. עתה מבקשים המבקשים לבטל את צו הביניים המונע את התכנסות המועצה הנכנסת, בטענה כי עתה מדובר כבר בהרכב אחר שאינו ההרכב נשוא הבג"צ, ומשבטלו הפעולות שאותן ביקשו העותרים לפסול אין עוד הצדקה למנוע כינוס המועצה. הבקשה
לביטול צו הביניים נדחתה. צו הביניים מופנה למועצה ואל יושב הראש שלה ומונע את התכנסותה של המועצה הנכנסת ויהיה הרכבה האישי אשר יהיה. הצו מופנה אל הגוף המשפטי בתור שכזה אף אם יצא בינתיים מינוי חדש נוסף המשנה את הרכבה של המועצה הנכנסת.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד צור למבקשים, עו"ד כספי למשיבים. 26.6.81).
המ' 388/81 - מוחמד סאלם נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של התפרצות וגניבה ונדון ל-18 חודשי מאסר בפועל. גזר הדין ניתן במרץ 1981 ומאז נתון המבקש במאסר ומרצה את עונשו. הוא הגיש עתה בקשה שישוחרר עד תום ההליכים בערעור ובקשתו נדחתה. המבקש טוען כי החזקתו במאסר גורמת לו נזק כלכלי, ועיקרו של דבר בערעורו מועלות טענות משפטיות אשר לדעתו עשויות להתקבל ועל כן יהיה בריצוי העונש כדי גרימת נזק שאינו ניתן לתיקון. אין יסוד לעיכוב המבוקש. העבירה שבה הורשע המבקש והעונש שהוטל עליו הצדיקו כליאתו של המבקש על אתר, ובנימוקי הערעור או בבסיבות האישיות של המבקש אין לגלות נימוקים מיוחדים שיהיה בהם כדי להצדיק שחרורו מן הכלא.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד אלבראנס למבקש, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 24.6.81).
המ' 378/81 - יוסף מנור נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות של התפרצות וגניבה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושבה מאסר על תנאי. בקשת המבקש להשתחרר בערבות עד לאחר בירור הערעור נדחתה. טעם אחד ויחיד בפי הסניגור, כי שותפו לעבירה של המבקש, אחד בשם מכלוף, נדון ל-6 חודשי מאסר בפועל בלבד, ולטענת הסניגור יש בשוני האמור בעונשים פגם המבטיח סיכוי כי ערעורו של המבקש על חומרת העונש יתקבל, בעוד שהוא כבר מרצה עתה תקופת מאסר ארוכה ועד שישמע הערעור ודאי יחלוף זמן נוסף. אין לקבל טענה זו. כבר בעת הדיון במעצר של השניים נתגלה שוני כאשר ביהמ"ש הורה על שחרורו של מכלוף ואילו המבקש נעצר עד תום ההליכים וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה. בעת בירור אותה בקשה צויין כי מכלוף נגרר לעבירה ע"י המבקש וכך הוסבר השוני בהחלטת ביהמ"ש המחוזי והסבר זה נתקבל על דעת ביהמ"ש העליון. מכאן ברור כי השוני בקביעת העונשים לא נוצר בהיסח הדעת אלא נבע מהערכת העובדות ע"י ביהמ"ש. השאלה אם ביהמ"ש צדק בהבחנה תיבחן בערעור, ואולם יש לציין כבר עתה כי אין לאמץ כלל נוקשה שלפיו שניים שהורשעו באותו מעשה ייענשו לעולם באותו עונש. ביהמ"ש בוחן לא רק את מהותה של העבירה ואת חומרתה אלא גם את הנסיבות האישיות של כל נאשם, והשוני במידת האשמה והפעולות של כל אחד מהנאשמים, ויכול ובאלה ימצא עילה להבחנות מהבחנות שונות. בעניננו, העונש שנגזר למערער אינו חורג מרמת העונשים לגבי עבירות מן הסוג שבהן הורשע ולפיכך אין לקבל את הבקשה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד דוד יפתח למבקש, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 14.6.81).
המ' 47/81 - שלמה חפץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המערער עסק בתיקון מוצרים חשמליים ונמסר לו מערבל לתיקון. הוא אמר למתלוננת כי יש להחליף את מנוע המערבל ושהמחיר הוא כ-1300 ל"י וקיבל על החשבון
סכום של 500 ל"י. כמסתבר לא היה כלל צורך בהחלפת המנוע והמערער ביצע תיקון פעוט בלבד. בגין עבירת מרמה נדון המערער למאסר בפועל של 4 חודשים וכן חוייב בתשלום הוצאות משפט בסך אלפיים ל"י ותשלום פיצויים למתלוננת בסך 1250 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. אשר לטענת המערער כי מאז ביצוע העבירה עברו כשנתיים וחצי ובפרק זמן זה לא ביצע כל עבירות ואין טעם שיישלח למאסר - ההליכים התנהלו בדרך נאותה ולא היה במקרה דנא עינוי דין שניתן היה למונעו. כאשר נאשם איננו במאסר לא ניתן לברר תוך זמן קצר את משפטו ובמקרה דנא לא היו כל דחיות לא מצד התביעה ולא מצד בתי המשפט בטיפול הרגיל בענינו של המערער. עונש המאסר לתקופה של 4 חודשים מוצדק הן בגלל חומרת העבירה והן בהתחשב בהרשעות הקודמות המרובות של המערער בעבירות מרמה ובעבירות דומות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. עו"ד י. בניטה למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 2.6.81).
ב.ש. 189/81 - דניאל פיזי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר הורשע בעבירות של הדחה בחקירה ולאחר שימוע הכרעת הדין נדחה גזר הדין לחודש ימים לנוכח בקשת העורר כי יוזמן תסקיר אודותיו משרות המבחן למבוגרים. העורר הוא בן 24 ועצור עד תום ההליכים. בשעתו הגיש ערר על מעצרו עד תום ההליכים, ועררו נדחה תוך הדגשה כי בעבירות של הדחה בחקירה קיימת חומרה מיוחדת, שכן יש להבטיח שכל אדם יוכל להתלונן במשטרה ולהעיד במשפט ללא מורה ופחד. בערר הקודם צויין עם זאת, כי במקרה דנא, שבו מדובר בצעיר שעברו נקי מכל רבב, הרי לאחר שמיעת עדותו של המתלונן יש מקום לעיון חוזר אם לשחרר את העורר בערבות. בינתיים הודה העורר בביצוע העבירות ואם לא ניתן עדיין גזר דין הרי זה בעקבות בקשתו של העורר עצמו להזמין תסקיר של שרות המבחן. העורר ביקש להשתחרר עד למתן גזר דין, בקשתו נדחתה והערר על כך נדחה. השופטת בן פורת ציינה כי אילו ישבה בערכאה ראשונה היתה מתלבטת הרבה אם אין לשחרר את העורר לאחר ההרשעה ועד גזר הדין, שכן ברור שעבודת שרות המבחן יכולה להיות יסודית ושלמה רק כאשר הנבדק מתהלך חופשי ואינו נתון בתנאי מעצר. אפילו עבר אדם עבירה חמורה יש לברר אם ניתן להצילו מעולם הפשע ולמנוע את התדרדרותו. אילו הוזמן תסקיר ע"י השופט, ולא ע"י העורר עצמו, ציינה השופטת בן פורת, לא היתה מהססת להתערב בהחלטת השופט אפילו בשבתה בערר. אולם במקרה על נתוניו הנוכחיים, לכאן ולכאן, אין יסוד מספיק להתערב בהחלטה נשוא הערר. לא זו בלבד שאין חזקת החפות עומדת לעורר, אלא שהשופט שדן בענין הוא זה שעומד לגזור בקרוב את עונשו, וחזקה ששקל את כל הנסיבות לרבות האפשרות שיונח על שולחנו תסקיר חיובי של שרות המבחן.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד לב למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 19.6.81).
ב.ש. 167/81 - יצחק ניר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).
העורר הועמד לדין בעבירת סמים וזוכה ע"י ביהמ"ש המחוזי בפברואר 1981. אחרי הזיכוי החלה המשטרה לחקור בחשד שהעורר בדה ראיה במשפטו והשתמש במסמך מזוייף לצורך המשפט. כתוצאה מחקירה זו הוגש נגד העורר אישום נוסף. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר
עד תום ההליכים, כיון שמצא ראיות לכאורה לביסוס האשמות ובהתחשב בחומרת העבירות. הערר נתקבל. בינתיים החל להתברר משפטו של העורר וכבר נשמעו שניים מעדי התביעה והמשפט עומד להימשך בקרוב. לא היה מקום להתערב בענין אילולא העובדה שבקשר לשתי הפרשיות גם יחד נמצא העורר עד כה במעצר במשך כשנה. הוא היה עצור כ-9 חודשים במשפט הראשון שבו זוכה והוא כבר עצור עתה 3 חודשים בגין המשפט השני. אין חשש שאם העורר ישוחרר הוא ינסה להשפיע על עדים או שלא יתייצב לבירור משפטו. אם כי העבירות המיוחסות לעורר חמורות ויש גם הוכחות לכאורה בידי התביעה, הרי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה יש לשחררו בערובה מתאימה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 23.6.81).
ב.ש. 176/81 - דוד וראובן בהלקר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
שני העוררים הואשמו בנסיון לרצח וביהמ"ש הורה על מעצם עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טען כי הראיות בידי התביעה אינן מצביעות באופן חד משמעי על אשמת העוררים וכי בראיות אלה נמצאות סתירות שונות והחזקת העוררים במעצר במשך תקופה ממושכת תגרום להם סבל רב. ברם, עיון בתיק התביעה מראה שיש בידי התביעה ראיות לכאורה, לא רק מפי המתלוננים, לביסוס העובדות שבכתב האישום. העבירה המיוחסת לעוררים היא בעלת חומרה רבה הן במהותה והן עפ"י נסיבותיה. למבקשים יש הרשעות קודמות בעבירות אלימות, ואין עילה להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי. בטענה אחת צודק הסניגור, והיא שעד כה לא נבדקה ע"י המשטרה טענת האליבי שהעלה העורר השני. לא ניתן הסבר מניח את הדעת למחדל זה ומן הראוי שהמשטרה תבדוק את טענת האליבי בהקדם האפשרי, כפי שהיא חייבת לעשות, לפי פסיקתו של ביהמ"ש העליון. אולם, בעובדה זו אין כדי לשנות את תוצאת הערר, אם כי יתכן שתוצאות הבדיקה תוכלנה לגרום לעיון חוזר בענין המעצר.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ח. קאזיס למבקשים, עו"ד גב' ד. קובל למשיבה. 23.6.81).
ב.ש. 196/81 - יצחק שטרן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
בעקבות מעקב משטרתי נעצר העורר והואשם יחד עם שניים אחרים בפריצה למפעל תעשייתי וגניבת אלקטרודות לריתוך בשווי של כ-100 אלף שקלים. הרכוש הגנוב נתפס ברכב מסחרי שכור אחרי הפריצה כאשר העורר ושני חבריו בתוך הרכב. השלושה הואשמו בפריצה וגניבה. אחד הנאשמים הואשם גם בהתפרצות למלטשת יהלומים וגניבת יהלומים בשווי של מליון שקלים. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מעצר שלושת הנאשמים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את הנאשם שהואשם גם בפריצה למלטשת היהלומים וכן את העורר, אך לא את הנאשם השלישי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי העורר נראה נוהג ברכב הנ"ל, ואם כי אינו מטיל ספק גם במעורבותו של הנאשם השלישי בפריצה זו, הרי לעורר הרשעות קודמות במידה ניכרת ואילו הנאשם השלישי אין לו הרשעות קודמות של ממש. הסניגור הלין על כך שביהמ"ש היפלה בין העורר לבין הנאשם השלישי ששוחרר בערבות, ואם כי לעורר הרשעות קודמות הרי האחרונה שבהן נדונה בשנת 1967, הוא בן 35 ואב ל-3 ילדים הנמצאים בחזקתו אחרי גירושיו, ומעצרו גורם סבל רב לו ולמשפחתו. הערר נדחה. עבירת הפריצה שלגביה יש ראיות לכאורה בידי התביעה מצדיקה כשלעצמה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. ביהמ"ש הדן בבקשה למעצר מביא בחשבון שיקוליו
לא רק את חומרת העבירה ונסיבתיה, אלא גם את הסיכון לשלום הציבור הנובעמהמשך התהלכותו בחופשי של מי שהם לגביו ראיות לכאורה שעבר עבירה כגון זו. אמנם, יש להיזהר מהכללות ולא להיגרר אל ההתעלמות מנסיבות אישיות מיוחדות, אך הקו המנחה שיש לאמץ לגבי פריצות מתוכננות חייב להיות מעצרם של המעורבים בעבירה על אתר עד תום ההליכים. לפיכך, לא היה מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש אילו הורה על מעצרם של כל השלושה עד תום ההליכים. אולם כאן נקט ביהמ"ש עמדה מפלה בין שני נאשמים. היה מקום להבחנה בין השניים אם מתעלמים מאופיה של העבירה הנדונה ומסתכלים על עברם. אולם כאשר מוגש כתב אישום בשל עבירה כגון זו, קטנה יחסית חשיבותה של עובדת ההרשעות הקודמות ויש לתת משקל רב יותר למהות העבירה הנוכחית ונסיבותיה. אולם אין כל טעם סביר לכך שערכאת הערעור תאמץ גישה שאיננה מקובלת עליה ותתעלם מן ההחלטה הנראית לה כנכונה בנסיבות הענין, רק בשל כר שביהמ"ש המחוזי החליט כי אחד מן השלושה ישוחרר בערבות. השיקול המכריע הוא, מה מתחייב, לאור אופי העבירה ונסיבותיה, למען הגנת הציבור. לנוכח שיקולים אלה אין טעם סביר לכך שינהגו כלפי המערער בדרך שונה מזו שנהגו כלפי הנאשם השני שנעצר גם הוא עד תום ההליכים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ח. משגב לעורר, עו"ד ל. מרגלית למשיבה. 24.6.81).
ב.ש. 179/81 - שמשון יוסף נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
נגד העורר ועוד נאשם הוגש כתב אישום שלפיו התפרצו לתוך דירה וגנבו מתוכה מטבע זר בסכומים גדולים, תכשיטים בשווי של כ-40 אלף שקלים, שני אקדחים, מחסניות וכדורים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר השניים עד תום ההליכים ועררו של המבקש נדחה. היו ראיות לכאורה מספיקות בפני ביהמ"ש על מנת להורות על מעצר עד תום ההליכים. עבירות ההתפרצות הן חמורות, הן פשטו לאחרונה בצורה קשה וחותרות תחת שלום הציבור ובטחונו. חומרה מיוחדת בעניננו לעובדה שנגנבו שני אקדחים, וקיים חשש רציני שהמטרה היתה להשתמש בהם לצרכים לא חוקיים. לעורר גם הרשעות קודמות. לפיכך, קשה לשעות לטענה שהעורר מבקש לשאת את חברתו לאשה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ריכטמן למבקש, עו"ד גב' קובל למשיבה. 22.6.81).
ב.ש. 185/81 - מדינת ישראל נגד גבריאל פרץ
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב נעצר כשברשותו למעלה מגרם אחד הרואין ובחיפוש שנערך על גופו נמצאו גם מוסתרים מתחת לבגדיו שעון וטבעת משובצים יהלומים. המשיב הואשם בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית ובהחזקת רכוש חשוד כגנוב וביהמ"ש הורה על שחרורו בערבות. הערר נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין את טענתו של המשיב כי החזיק את הסם רק לצריכה עצמית, ולענין האשמה של החזקת רכוש החשוד כגנוב הרי העונש המירבי הוא 6 חודשים בלבד ולפיכך אין מקום למעצרו של המשיב. אין לקבל את נימוקי ביהמ"ש. למשיב רשימה ארוכה של הרשעות קודמות ובכללן עבירות שוד ועבירות סמים, והטענה של צריכה עצמית של הסם שהועלתה ע"י המשיב לא הוכחה החזקת הרואין, שהוא סם מסוכן ואף קטלני, בכמות של יותר מגרם אחד, יש בה כדי ליצור הנחה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, ולאור חומר הראיות אין לומר שהמשיב הצליח לסתור הנחה זו כבר בשלב זה. כאשר יש ראיות לכאורה בדבר החזקת הרואין שלא לצריכה עצמית, מחייבת הגנת הציבור את מעצרו של מי שהחזיק בסם. רשימת ההרשעות הקודמות
של המשיב מצביעה על כך שהוא עבריין מועד שנטל חלק בעבירות רכוש, ובעבירות אלימות ובעבירות סמים, ואף תלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי שעשויים להיות מופעלים. לפיכך יש לעוצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. טפיירו לעוררת, עו"ד ט. נדשי למשיב. 19.6.81).
ב.ש. 173/81 - רויאל מעדי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
בחצר ביתו של העורר נתגלה, מתחת לעץ הנמצא במרחק כ-25 מטר מן הבית, רימון רסס כשהוא עטוף בחיתול ומוסווה ע"י עשב שצמח פרא במקום. העורר הואשם בהחזקת נשק שלא כדין ובית- המשפט הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. טענת הסניגור היא שהרימון לא היה בשליטת העורר שהרי נתגלה בחצר מתחת לעץ, מקום בו יכול היה להיות מוחבא ע"י אנשים אחרים, ומה גם שהגדר פרוצה במספר מקומות. סעיף 144 לחוק העונשין קובע כי מקום שנמצא בו נשק רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. "מקום" לענין זה איננו רק מבנה, אלא גם שטח הנמצא בשליטתו של פלוני, וחצר ביתו גם כן כלול בגדר אותם אתרים היכולים להיות בשליטתו של פלוני. החוק יצר הנחה הניתנת לסתירה וכך יכול בעל המקום לנסות להוכיח כי שליטתו במקום פלוני איננה בלעדית וכי המקום פתוח גם לתנועתם של אנשים נוספים, אך מבחינה זו אין שוני משפטי בין מבנה לבין חצר והכל הוא ענין של נתונים עובדתיים היוצרים את הנסיבות שלאורן מכריע ביהמ"ש בענין. הטענה שהגדר היא פרוצה הינה אחד מן השיקולים שאותם רשאי ביהמ"ש להביא בחשבון, כשם שהוא רשאי להביא בחשבון, מאידך, את העובדה שמדובר בשטח גדול של כשני דונם, כאשר הפירצות שבגדר אינן בקירבה למקום מציאתו של הרימון אלא בקצה הרחוק יותר, כשבינן לבין העץ הפריד שטח מלא קוצים וגידולי פרא שאין בו מעבר נוח להולכי רגל. כן רשאי ביהמ"ש לשקול אם פלוני הרוצה לשמור רימון לשימושו יחזיק אותו מתחת לעץ בחצרו של מאן דהו אחר מבלי לשתף בכך את בעל המקום, שיכול לגלות את הרימון ולמוסרו לרשות. עיקרו של דבר, יהיו הטענות האפשריות לסתירת ההנחה הקבועה בסעיף 144 אשר יהיו, לכאורה קמה מכח החוק ההנחה שהרימון היה בשליטת העורר, ולנוכח חומרת הענין והרשעותיו המרובות ביותר של העורר, יש לאשר את המעצר.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד שוחט לעורר, עו"ד גב' ארד למשיבה. 12.6.81).
ב.ש. 170/81 - מיכאל דז'אנשווילי נגד מדינת ישראל
*ערעור שני על צו מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של התפרצות וגניבה ובקשת המדינה לעצרו עד תום ההליכים נדחתה, באשר ביהמ"ש סבר שאין די ראיות לכאורה ובחומרת העבירה. הערר נדחה לאחר שביהמ"ש קיבל את טענת המדינה כי מאחר שמדובר במעצר לאחר שהוגש כתב אישום בבימ"ש השלום, אין לערור על החלטה שניתנה בביהמ"ש המחוזי בערר על החלטת שופט השלום. סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי אם "ניתנה החלטה בערר ע"י בימ"ש מחוזי וטרם הוגש כתב אישום... רשאים העצור והתובע לערור עליה לפני ביהמ"ש העליון...", מכאן שהרשות לחזור ולערור בפני ביהמ"ש העליון נתונה רק במקרה שטרם הוגש כתב אישום.
(בפני: השופט אלון. עו"ד כ. קטיביץ למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 11.6.81).
ב.ש. 175/81 - אבועשבה מוחמד נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).
העורר הואשם באינוס תיירת מגרמניה ועדותה של המתלוננת נגבתה גבייה מוקדמת לפני שחזרה לגרמניה. בית- המשפט המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל. מעשי אינוס המבוצעים בתיירות הפכו לנגע שבו יש להילחם באמצעים העומדים לרשות ביהמ"ש. בסוף החלטתו אמר השופט כי "מעצר עד תום ההליכים הוא מעצר שנועד בין היתר להרתיע אחרים מלעבור עבירות דומות". באמירה זו לא תמכה ב"כ המדינה ואכן משתמעת ממנה חריצת משפט מוקדמת כלפי הנאשם שהינו עדיין בחזקת זכאי. אין זה כלל ולא יעבור שבכל מקרה של אינוס יש לעצור את הנאשם, אם כי נטיית ביהמ"ש תהיה בדרך כלל להורות על מעצר כאשר הראיות מצדיקות זאת. מבלי להביע דעה באשר לראיות, הרי די לומר שבעניננו יש לעורר טענות להגנתו. עברו נקי מהרשעות קודמות כלשהן, המתלוננת הלכה עימו מרצונה, לפחות בתחילת הערב, וגם עלתה אל חדרו מרצונה בתחילת הערב, לא נמצאו על גופה סימני חבלה, והיא אף לא טענה שהעורר השתמש כלפיה באלימות בפועל. גירסתה היא שבסוף הערב הלכה עם העורר שנית לחדרו משום שהוא כפה את רצונו עליה בסביבה זרה ושאת עבירת האינוס ביצע באיומי אלימות. טענה זו טעונה בדיקה ושיקול ע"י ביהמ"ש שישב בדין. בנסיבות הענין אין טעם מספיק להחזיק את העורר במעצר ויש לשחררו בערובה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד אברהם אורן לעורר, עו"ד מרגלית למשיבה. 16.6.81).
ב.ש. 181/81 - אריה ברוכיין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר הורשע ב-7 עבירות סמים, 6 מהן של הספקת סם, ולאחר ההרשעה ביקש הסניגור כי יוגש תסקיר שירות המבחן וביהמ"ש נענה לבקשה. עם זאת הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העבירות של הספקת סם הן חמורות ומספרן הרב מעיד על מעורבותו של העורר בעולם הסמים. העובדה כי ההספקה נעשתה לשוטר מוסווה אין בה כדי להפחית מחומרת הענין כי העובדה שלעורר גישה למקורות הסם אינה נסתרת ע"י כך. גם העובדה שהוא בעצמו צורכן סם ועל כן זקוק לקשר למקורות מצביעה על המשך קיומה של הסכנה לצבור הנובעת מהתנהגות העורר. בין היתר הורשע המערער גם בעבירה של התפרצות ועבירת הפריצה אשר יתכן מאד וגם לה זיקה לכך שהעורר הוא צרכן סמים, מחזקת עוד יותר את הצורך למנוע את היותו בחופשי אחרי שהורשע בדינו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד מרכוס לעורר, עו"ד שפי למשיבה. 17.6.81).
ב.ש. 184/81 - מדינת ישראל נגד יהושע בן עזרא ואח'
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
נגד המשיבים הוגש כתב אישום בגין התפרצות לדירה וגניבת מטלטלין מתוכה ובו ביום ביקשה המדינה לצוות על מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והורה על שחרור המשיביםבערובה מן הטעם שאין ראיות לכאורה כדי להצדיק את המעצר. ב"כ המדינה טענה כי הראיות שבידי התביעה יש בהן משום הוכחה לכאורה במיוחד אם נביא בחשבון את שקריהם של המשיבים במשטרה, וכן עמדה על חומרת העבירות ועל כך שלחלק מן המשיבים הרשעות קודמות מרובות ועבירות רכוש. הערר נדחה. לא מצויה עדות ישירה על ההתפרצות עצמה אע"פ שבמקום היה מעקב של עדים סמויים. המשיבים נעצרו כרבע שעה אחרי ההתפרצות ולא נמצא אצלם דבר. החפצים שנגנבו
נמצאו בקירבת מקום ולא היו עליהם סימני טביעת אצבעות של המשיבים. הדבר היחידי הוא שהמשיבים נראו באיזור סמוך למועד ההתפרצות. כיון שאין בחומר הראיות כדי להצדיק את מעצר המשיבים, אין בעובדה שלחלק מהמשיבים מספר ניכר של הרשעות קודמות כדי להצדיק את המעצר. כאשר ביהמ"ש כבר בא למסקנה שיש ראיות לכאורה המספיקות כדי לעצור את החשוד, והוא שוקל אם במקרה המסויים מן הנכון לעצור את הנאשם מטעמים של הגנה על שלום הציבור או השפעה על עדים וכיוצא באלה, רק אז יביא ביהמ"ש בחשבון שיקוליו את ההרשעות הקודמות של הנאשם שיש בהן כדי להצביע על מידת הצורך להגן על הציבור בפני הנאשם אף בטרם הורשע בדינו. אולם כשביהמ"ש מגיע למסקנה כי חומר הראיות אין בו לכאורה די כדי לעצור את הנאשם, אזי אין בהרשעות הקודמות של הנאשם כדי למלא חסר ראשוני ומהותי זה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' בן אור למבקשת, עוה"ד עצמון, בר חיים ופרנקו למשיבים. 25.6.81).
ב.ש. 53/81 - דן בע"מ ומגדל חברה לביטוח בע"מ נגד אליהו נחמיאס
*העברת מקום שיפוט (בקשה להעברת מקום שיפוט - הבקשה נתקבלה).
המשיב הגיש תביעת פיצויים לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע נגד חברת דן וחברת הביטוח מגדל עקב תאונה שאירעה בתל אביב. ב"כ המשיב הודה כי בחר בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע מכיון שבאותו בימ"ש התביעות מתבררות תוך זמן קצר. אין חולקין על כך שכל העדים שיצטרכו להעיד מתגוררים בתל אביב או בקירבת מקום, המשיב עצמו הוא תושב רמת גן, פרקליטי בעלי הדין הם מתל אביב ושם גם נמצא המשרד הראשי של שתי המבקשות. אמנם לחברת הביטוח יש משרד בבאר שבע אך אין כל קשר בין אותו משרד לבין התאונה או התביעה. בנסיבות אלה יש להיעתר לבקשת המבקשים להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל אביב.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 23.6.81).
ב.ש. 56/81 - מאיר שמש נגד פניז שמש
*מתן ארכה (בקשה למתן אורכה - הבקשה נתקבלה).
המבקש שמופיע ללא עו"ד איחר ביומיים בהגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי ובקשתו להארכת המועד נתקבלה. המבקש נפצע בתאונת דרכים ונזקק לטיפולים בבי"ח ובמרפאות ובהיעדר עו"ד פנה ללשכה לסיוע משפטי, ולפי הנחייתה הכין את הבקשה לרשות ערעור והתצהיר, לקראת תום המועד להגשתם. היום האחרון להגשת הבקשה נסתיים ביום שישי בשבוע והמבקש סבר כי בימי שישי אין קבלת קהל במזכירות ביהמ"ש ולכן יספיק להגיש את בקשתו ביום ראשון. רק כאשר בא לביהמ"ש הובררה לו טעותו ומכאן בקשתו להארכת מועד. מדובר בטעות של בעל דין שמופיע ללא עו"ד, כשהטעות גרמה לאיחור קטן ביותר, ומאחר שהמבקש היה בטיפולים רפואיים הרי מכלול הנימוקים מהווים טעם מיוחד להארכת המועד למשך יומיים.
(בפני: הרשם ברטוב. המבקש לעצמו, עו"ד עזרא שהרבני למשיבה. 9.6.81).
ב.ש. 94/81 - ההתאחדות לכדורגל בישראל נגד שמואל אלקלעי ואח'
*העברת מקום שיפוט (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
המשיבים, שהם תושבי חיפה, טוענים בכתב תביעה שהגישו לביהמ"ש בחיפה כי מגיעים להם פיצויים מהמבקשת עקב אירועים במשחק כדורגל שהתקיים ברמת גן, כאשר המשיבים קנו כרטיסים כדי לחזות בו. המבקשת הגישה בקשה להעברת מקום הדיון לתל אביב, ובתצהיר
נימקה את בקשתה בכך שמקום מושבה הוא בתל אביב, האירועים נשוא התביעה אירעו ברמת גן, והיא תצטרך להזמין עדים רבים המתגוררים או פועלים במחוז תל אביב, ועל כן ניהול המשפט בחיפה יגרום למבקשת אי נוחות רבה והוצאות מיותרות. המשיבים לא הגישו תצהיר נגדי, אך לטענת בא כוחם גם הם מתכוונים להביא עדים במספר לא קטן, ועדיהם מתגוררים בחיפה ובחדרה. הבקשה להעברת הדיון נדחתה. בעלי הדין לא עשו את המוטל עליהם מבחינה ראייתית כדי שאפשר יהיה להחליט מה מחייב מאזן הנוחיות לענין הבקשה הנדונה. המבקשת לא נתנה בתצהירים פרטים על מספר העדים ועל שמות וכתובות העדים, והמשיבים מאידך לא הגישו תצהיר נגדי. בנסיבות אלה לא הוכח שמאזן הנוחיות מצדיק העברת הדיון לביהמ"ש בתל אביב.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 9.6.81).
בג"צ 347/81 - תיקיר מתאג'ינה ואח' נגד השופט עמירם שרון
*סירוב שופט לדחות מועד שמיעת משפט פלילי (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
ארבעת העותרים הואשמו בבימ"ש השלום בעבירה על דיני התכנון והבניה ופנו אל היועץ המשפטי בבקשה לעכב את ההליכים. בהגיע המועד לקיום המשפט היו מספר דחיות בהסתמך על כך שהוגשה בקשה כאמור ובא כוח המדינה תמך בדחיות. עתה שוב הגיע יום הדיון והעותרים ביקשו דחייה מחודשת. בא כוח התביעה הסכים אך השופט סירב לדחות שוב את הדיון. העתירה היא נגד השופט שידחה את הדיון בתיקים הפליליים עד שתינתן החלטה ענינית סופית בבקשות לעיכוב ההליכים שהוגשו ליועץ המשפטי. העתירה נדחתה. משהוגש כתב אישום לבימ"ש מוסמך, מסורה בידיו בלבד הסמכות לקבוע את המועד לדיון. בקשה לעיכוב הליכים אינה בדרך כלל מענינו של ביהמ"ש כל עוד לא ניתנה החלטה בבקשה ע"י היועץ המשפטי. אין לגלות פסול בכך אם ביהמ"ש מסרב לחכות להחלטת היועץ המשפטי, ומה גם שחלף זמן לא מועט מעת הגשת כתב האישום. כיון שביהמ"ש פעל בגדר סמכויותיו אין עילה להוצאת צו כמבוקש.
(בפני השופטים: שמגר, ד. לוין, י. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ס. אבו חוסיין לעותרים, עו"ד י. בר סלע למשיב. 16.6.81).
בג"צ 283/81 - שאול מרקוס נגד היועץ המשפטי לממשלה
*עתירה נגד היועהמ"ש לעיכוב הליכים (העתירה נדחתה).
העותר שהיה סגן ניצב במשטרת ישראל עמד בראש צוות חקירה של המשטרה כדי לחקור את נסיבות הרצח של רחל הלר ובעקבות פעולת הצוות הורשע עמוס בראנס ברצח. לימים נתגלו חשדות שאנשי המשטרה, ובכללם העותר, מסרו במשפטו של בראנס עדויות שקר ונגד הנאשמים הוגש כתב אישום. העותר ביקש מהיועץ המשפטי לעכב את הליכי המשפט נגדו. טרונייתו מבוססת על פירסומים בעיתונות שיש בהם לדעת העותר כדי ליצור אוירה המונעת ניהול משפט תקין כנגדו. היועץ המשפטי נתן דעתו לענין זה אך החליט לדחות את בקשת העותר. עתירת העותר נדחתה. המשמעות של קבלת טענותיו של העותר היא שכל חשוד בעבירה שאמצעי התקשורת פרסמו על אודותיו מידע בלתי נכון, יוכל לזכות בחסינות מפני אישום פלילי. אשר לטענת העותר כי ביהמ"ש לא יוכל להתעלם מחומר ראיה בלתי קביל שפורסם נגדו - התשובה היא שמקום שבו מתברר משפט לפני שופטים מקצועיים, בודאי שיוכלו להתעלם מחומר ראיה בלתי קביל. תחום התערבות בג"צ בשיקול דעתו של היועץ המשפטי הוא צר ביותר ואין הענין דנא במסגרת תחום זה.
(בפני השופטים: ש. לוין, מ. כהן, ד. לוין. העותר לעצמו. 1.6.81).
בג"צ 546/80 - ג'ורג' קוזי נגד ראש עירית פתח תקוה ואח'
*דרישה שהעיריה תבטל רשיונו של רוכל למכירת פיתות על המדרכה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בשעתו ניהל העותר אטליז בפתח תקוה ללא רשיון. המשיב הרביעי (להלן המשיב) ניהל דוכן למכירת פיתות על המדרכה בקירבת חנותו של העותר וגם זאת ללא רשיון. העותר הגיש אז עתירות לבג"צ, הן באשר לא נותנים לו רשיון לניהול האטליז והן על שום שלא מונעים מן המשיב לקיים את מכירת הפיתות מעל הדוכן על המדרכה ובג"צ דחה את העתירות. לענין מתן רשיון לאטליז, משום שהעותר ניהל במשך שנים את האטליז ללא רשיון, ובענין דוכנו של המשיב באשר העותר לא גילה שבמשך שנים הסכים עם עמידת הדוכן בקירבת חנותו כאשר המשיב שילם לו דמי חסות ורק לאחר שהלה הפסיק לשלם התעורר העותר ודרש את סילוקו. בינתיים נדונו עניני העותר והמשיב בעיריה ולשניהם הוענק רשיון לקיים את עסקיהם. עתירת העותר נגד המשיבים שימנעו מן המשיב את קיום הדוכן נדחתה. משניתן למשיב רשיון לנהל את עיסקו במקום שוב לא חלות התקנות האוסרות ניהול עסק ברשות הרבים, שכן העיריה מוסמכת להעניק רשיון לדוכן של רוכלות ברחוב או במקום ציבורי אחר. העותר טוען שהדוכן מהווה מכשול לרבים ואולם מתוך הנסיבות ברור שהעותר אינו דואג למכשול לרבים אלא דואג לעצמו, שכן כל עוד שולם לו תשלום חדשי ע"י המשיב לא דאג העותר לענין המכשול לרבים. אם טענת העותר היא כי דוכנו של המשיב מהווה מטרד ציבורי, הרי מטרד הציבור הוא מעשה שאינו כדין ומאחר שלמשיב ניתן רשיון אין כאן מעשה שאינו כדין. אם העותר טוען שנגרם לו נזק והוא רואה בכך מטרד ליחיד
הרי הוא יכול לפנות לביהמ"ש המוסמך לכך.
בג"צ מרשה לפעמים ליחיד להגיש עצומותיו אם הוא רואה עצמו נפגע ע"י פעולה של פקיד או גוף ציבורי, גם כשאינו יכול להצביע על קיומה של חובה חוקית כלפיו, אם הוא מראה שיש לו ענין מיוחד בנושא הבקשה. במה דברים אמורים, כאשר המעשה פוגע או עלול לפגוע בר עצמו. לא כן הדבר כאשר כל מבוקשו למנוע מן הזולת לזכות במה שהגוף הציבורי רואה לנכון להעניק לזולת והוא עצמו אינו יכול להצביע על הפלייה בלתי חוקית כלפיו. במקרה שלפנינו עיסקו של העותר הוא אטליז, ואין הוא מבקש אלא למנוע מן המשיב להתפרנס ממכירת פיתות עפ"י רשיון שניתן לו. המסקנה היא שאין לעותר זכות עמידה בבג"צ בנושאים שהוא מעלה בעתירתו, ואין כל הצדקה שבג"צ יתערב לטובתו ע"י צו למשיבים לסלק בכח את דוכנו של המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד מ.ח. כהן לעותר, עוה"ד א. בר צור וי. מרחבי למשיבים. 18.6.81).
בג"צ 159+184/81 - חברת מיור בע"מ וחברה לשמירה בע"מ נגד נתיבי איילון בע"מ
*ביטול מכרז (עתירות למתן צו על תנאי - העתירות נדחו).
המשיבה פירסמה מכרז להפעלת חניון ובמכרז סעיף (להלן סעיף 7) שאותו היו חייבים המציעים למלא ושהוא מתייחס לתמורה שישלם הזוכה במכרז למשיבה בגין הזכויות להפעלת החניון. הוגשו 11 הצעות אך כמסתבר סעיף 7 לא היה מנוסח בצורה ברורה ומילוי התנאים ע"י המציעים השונים היה שונה בין מציע למציע כאשר חלק הציע הצעות כוללות וחלק הצעות באחוז מתוך ההכנסה וכיוצא בכך. בסופו של דבר החליטה המשיבה לבטל את המכרז ולערוך מכרז חדש בין המציעים. כל אחת מהעותרות טוענת כי הצעתה היתה הטובה ביותר ולפיכך צריך היה לקבלה ועתירתו היא לחייב את המשיבה להעניק לה את הזכויות עפ"י המכרז. את העתירות יש לדחות משני נימוקים. ראשית, יכולות
העותרות לפנות לבימ"ש רגיל ולבקש את הסעד שהן מבקשות מבג"צ. חילוקי הדעות בביהמ"ש בדבר הטלת חובות המשפט הציבורי על חברות ממשלתיות, אינם מתייחסים לשאלת סמכותו של בג"צ, אלא לשאלת הדין המהותי החל על חברות ממשלתיות. גם אם נכונה הדעה שלפיה חברות ממשלתיות הממלאות תפקיד ציבורי חייבות לקיים את חובות המשפט הציבורי המוטלות על גופים ציבוריים הפועלים עפ"י דין, עדיין אין פירושו של דבר שתובענה נגד חברות כאלה צריכה להתברר בביהמ"ש הגבוה לצדק. גם בתי משפט אחרים מוסמכים לדון בענינים של משפט ציבורי. בינתיים נחקק חוק החוזים ובו הוטלה חובת ניהול מו"מ בתום לב לקראת כריתתו של חוזה. עקב הוראה זו נפתח פתח לתביעת פיצויים לפי חוק החוזים במקרה של הפרת כללי מכרז, בניגוד למצב הקודם כאשר לפי הדעה הרווחת לא היה כל סעד בידי משתתף במכרז נגד מי שחובות המשפט הציבורי אינן חלות עליו. אכן, הסעד לפי חוק החוזים מוגבל לענין הפיצויים בלבד ואינו מאפשר מתן צו לכרות חוזה, ולעומת זאת, כלפי מי שחובות המשפט הציבורי חלות עליו יכול הנפגע לקבל צו שלפיו הוא יזכה במכרז. על כל פנים כשמדובר בסכסוך במכרז שהוציאה חברה ממשלתית כדוגמת המשיבה, שלגביה אין מניעה למתן צו אכיפה או צו מניעה ע"י כל בימ"ש מוסמך, אך למצוא כל טעם ממשי, לא מבחינת הדין המהותי ולא מבחינת הסעד שבימ"ש מוסמך לתת, לבירור הסכסוך בביהמ"ש הגבוה לצדק. הטעם השני "דחיית העתירות הוא שאין הן מגלות אף לכאורה עילה להוצאת צו על תנאי. המשיבה לא היתה חייבת להוציא מכרז. אמנם משהוציאה מכרז חייבת היא לפעול עפ"י עקרונות היסוד של מכרזים ואולם כשמדובר על מכרז מרצון הנטיה היא להחמיר פחות כאשר הפגמים אינם יורדים לשורשם של עקרונות יסוד. במקרה דנא סעיף 7 של ההצעה לא נוסח בבהירות מספיקה, באופן שנותר מקום לאי הבנה לגבי ניסוח ההצעה לפי סעיף זה. עובדה היא שמתוך 11 מציעים כמעט מחצית הבינו את הסעיף בצורה אחת ומחצית בצורה אחרת, ובנסיבות אלה לא היתה שום פגיעה בעקרונות יסוד של דיני מכרז בכך שהמשיבה החליטה לפרסם מכרז חדש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד הרצוג לעותרות, עוה"ד סהר וכוכב למשיבה. 10.6.81).
בג"צ 665/80 - ארגון הגנת הדייר ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*חוקיות התקנות בדבר הגדלת דמי שכירות לפי חוק הגנת הדייר
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של העתירה התקנות לפי חוק הגנת הדייר המתוקן באשר לתוספת לדמי שכירות כפי שפורסמו באוגוסט 1980. העותרים טענו כי התקנות שהתקינה הממשלה בדבר סדר הגדלת דמי שכירות של דירות בשיעור של 206 אחוז, מחולק ל-3 העלאות בתוך כשנה וחצי, חורגות מסמכות הממשלה עפ"י החוק, אך ביהמ"ש החליט כי אין חריגה מן ההסמכה של החוק. פסק הדין העיקרי ניתן ע"י הנשיא לנדוי והוסיפו בפסקי דין קצרים השופטת בן פורת והשופט טירקל באשר לפירוש הסעיפים השונים של החוק והתקנות ובאשר להסתמכות על הסעיפים השונים של החוק לצורך התקנת התקנות בדבר שינוי בשכר הדירה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, טירקל. עו"ד י. ננר לעותרים, עוה"ד גב' ביינישוא. שפאר למשיבים. 18.6.81).