ע.פ. 351/80 - שלמה חולי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בת.פ. 1077/79 - הערעור נדחה).
.
בשעת בוקר מוקדמת נכנסו שני אנשים רעולי פנים ובידיהם אקדחים לסניף בנק הדאר בלוד ושדדו שני שקים ובהם שטרי כסף. הם נמלטו דרך חצר הבנק לאחר שקפצו מעל חומה גבוהה בנויה בלוקים. באותה שעה נזדמן למקום ג'יפ משטרתי ובו שני שוטרים ושניאסירים. שניים מנוסעי הג'יפ, שוטר ואסיר בשם ליבוביץ, המשיכו במרדף לאחר שהג'יפ נעצר. כעבור דקות ספורות שב ליבוביץ אל הג'יפ כשעמו המערער, לאחר מכן חזר ליבוביץלמקום שממנו הביא את המערער והביא משם חבילת שטרי כסף של 500 ל"י וכן חצי גרב שמצא בתוך גרוטאה נטושה של מכונית, שם נמצא קודם לכן המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של שוד מזויין כשההרשעה מושתתת על שתי מערכות של ראיות: ראיות נסיבתיות המחייבות את המסקנה שהמערער הוא אחד משני שודדים; הודעתו של ליבוביץ שנמסרה במשטרה סמוך לאחר המעשה, שבה זיהה את המערער בתור אחד משני הבורחים ותיאר את נסיבות תפישתו. כן מצא ביהמ"ש חיזוק למסקנתו בשקרים של המערער. על המערער הוטל עונש של 8 שנות מאסר שמתוכן 5 שנים בפועל. הערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.
א. הראיות הנסיבתיות בפני ביהמ"ש היו: העדים תיארו את אחד משני השודדים כלבוש חולצה כהה והמערער היה לבוש חולצה שחורה ובה פס ירוק; עד ראיה תיאר את אחד השודדים כ"קצת צולע" והמערער הוא נכה ברגלו השמאלית; כפות ידיו של המערער נבדקו כשעה לאחר השוד ונתגלו עליהן כתמי דם וכפות הידיים היו פצועות מחתכים ומתברר שבראש החומה שמעליה קפצו השודדים מצויים שברי זכוכית; בבדיקת כף היד כאמור נמצאו סימנים שהמערער החזיק כלי עשוי מתכת ובידי השודדים היו אקדחים; נמצאה התאמה בדרגה של "קרוב לודאי" בין הנעל הימנית שנעל המערער לבין טביעות נעל שנמצאו בשטח הבנק, המבוססות על זהות בגודל, בדגם ובפגמים ייחודיים. הסניגור ביקש להראות שאף אחת מראיות אלה אינה ראייה ובהצטברן אין כוחן עימן כדי להרשיע, אך אין לקבל טענה זו.
ב. אין בהשגותיו של הסניגור כדי לגרוע מכוחן המרשיע של הראיות הנסיבתיות. לא היה בפי המערער כל הסבר לכתמי הדם שנמצאו על כפות ידיו וכן לא היה בפיו הסבר לסימנים של החזקת כלי מתכת שנמצאו על כף ידו. בהיעדר הסבר כזה הופכת האפשרות של סימנים שנוצרו ע"י אחיזה בדלת של מכונית, שאותה העלה הסניגור, להשערה בעלמא.
ג. אשר לטרונייתו של הסניגור בענין טביעת הנעל - גם בזה אין ממש. כל שופטי ביהמ"ש המחוזי התרשמו מן המומחים שהביאו בעלי הדין בענין, והחליטו להעדיף ללא היסוסים את חוות הדעת של המומחית מטעם התביעה על פני חוות הדעת של המומחה מטעם הסניגוריה, לאחר ששוכנעו כי מומחיותה ונסיונה המקצועיים עולים על אלה של האחרון. לעצם ענין טביעת הנעל - לפני שנים לא רבות סברו בתי המשפט שבדרך כלל עקבות נעליים אינן אמצעי זיהוי שאפשר לסמוך עליו, להוציא מקרים בודדים שבהם היה קיים סימן מיוחד, אך עם השתכללות בדיקות הזיהוי למיניהן שמגמתן לגלות את הזהות בעיקר לפי סימנים אופייניים או ייחודיים שונים של העצמים הנבדקים, נוטים בתי המשפט יותר ויותר לסמוך על בדיקות כאלה
לאחר שנשתכנעו בדבר ערכן ההוכחתי. במקרה הנדון היה לו לביהמ"ש על מה שיסמוך ורשאי היה לעשות כן.
ד. אשר לבעיה של הרשעה עפ"י ראיות נסיבתיות שבה נתחבטו דייני ישראל ודייני אומות העולם מקידמה דנא ועד ימינו אלה - ניתן לקבוע כי כאשר כל אחת מהראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמת הנאשם יותר מאשר על חפותו, ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו, הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות ושלובות יותר אשה ברעותה, נעשית חזקת חפותו של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר עד שלא נותר ממנה שריד. יתר על כן, יתכן וגם כאשר כל אחת מן העובדות המובאות להוכחת אשמת הנאשם, בפני עצמה, היא תמימה ומקרית לחלוטין, הרי עצם צירופן יחד אינו יכול מבחינה הגיונית, להיות תמים ומקרי. כך גם במקרה הנדון. כל אחת מ-5 הראיות הנסיבתיות יש בה, ברוב או במעט, כדי להחשיד את המערער, וצירוף כל הראיות יחד עושה את הספק לודאי ואת הראיות הלכאוריות לראיות ניצחות.
ה. ביהמ"ש המחוזי מצא חיזוק למסקנה המרשיעה בדברי השקר של המערער שבהם ראה גירסה כוזבת בעליל. לפי עדות המערער הגיע מביתו בלוד לתל-אביב וב-4 לפנות בוקר חזר ללוד במונית, והתעייף ולכן נכנס לישון בתוך גרוטאה של המכונית שם נתפס. משנמצא כי סיפור זה הוא סיפור בדים יכול היה ביהמ"ש לחזק באמצעותו את מסקנת ההרשעה.
ו. נוכח התוצאה האמורה אין עוד צורך לדון בשאלת קבילותה של הודעתו של העד ליבוביץ במשטרה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. עם זאת יש לומר כי בדין קיבל ביהמ"ש את ההודעה של ליבוביץ במשטרה. הלה הובא להעיד בביהמ"ש ובעדותו אישר שכל מה שאמר במשטרה אמת והודעתו הנזכרת נתקבלה ללא התנגדות מצד הסניגור כפוף לחקירת העד בחקירה נגדית. בכל מהלך עדותו גילה העד פחד מלהעיד ובתשובה לשאלות הסניגור השיב ש"אינו זוכר". כן התחמק מתשובות עניניות בכל השאלות שהוצגו לו, תוך חזרה על כך שהוא פוחד. לנוכח נסיבות אלה חל כאן סעיף 10א' לפקודת הראיות לצורך קבלת ההודעה במשטרה. טען הסניגור כי לא ניתנה לצדדים הזדמנות לחקור את ליבוביץ כמצוות סעיף 10 הנ"ל מאחר והעד לא נתן אפשרות לחקרו בחקירה שכנגד - אכן תשובה היא החקירה שכנגד כמכשיר יעיל לגילוי האמת, ואולם סעיף 10א' הוחק אחרי לבטים רבים כדי להילחם בתופעה של הפחדת עדים החותרת תחת יסודותיה של עשיית הצדק בבתי המשפט. טענת הסניגור כי פירוש המילים "הזדמנות לחוקרו", שהוא התנאי להגשת ההודעה, היא חקירה נגדית יעילה, איננה מתקבלת על הדעת ואיננה מתיישבת עם כוונת המחוקק. אם התיר המחוקק לקבל אימרה כאמור כאשר נותן האימרה איננו עד בכלל משום שהוא מסרב להעיד, בודאי שאין לפסול את האימרה רק בשל כך שנותנה אימת את תוכנה במשפט אך נמנע מלהשיב לשאלות נוספות בשל הפחד שנפל עליו. כמו כן רשאי ביהמ"ש לקבל אימרה שנותנה סטה ממנה בעדותו בפרט מהותי או הכחיש את תוכנה, ודאי שרשאי ביהמ"ש לקבל את האימרה כאשר העד אימת את תוכנה. אשר לשאלה מה הוא ההיקף של ההזדמנות לחקור שנקבעה בסעיף הנ"ל - מוטב לא לקבוע מסמרות ומן הראוי להשאיר את הגדרת התחומים מזמן לזמן להכרעת השופט הדן במשפט.
ז. אשר לעונש - המערער הוא בן 18 וחצי, בעל נכות חמורה ברגלו וללא הרשעות קודמות, אך גם כך, בהתחשב בחומרת המעשה ובצורך להרתיע עבריינים אין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט טירקל עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 15.6.81).
ע.פ. 490/80 - אהרון ביטון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע באינוס המתלוננת תוך שימוש בכח ובאיומים ונדון ל-4 שנות מאסר. כן הופעל מאסר על תנאי של חצי שנה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה האמין ביהמ"ש לעדותה של המתלוננת ומצא בחומר הראיות סיוע מספיק לעדותה. המתלוננת אמנם התלוננה במשטרה רק כחודשיים לאחר המעשה, ואולם כבר לפני כן סיפרה המתלוננת על המקרה מספר פעמים. בפעם הראשונה סמוך אחרי המקרה, כשברחה מביתו של המתלונן אל בית אחותו כשהיא ערומה למחצה, ושם סיפרה שהוא אנס אותה. האחות וכן השכנה נתנו במשטרה הודעות על המקרה ואם כי לאחר המקרה חזרו בהן מן העדות, הרי הוגשו ההודעות במסגרת סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש היה ער לעובדה שהתלונה במשטרה הוגשה כחודשיים אחרי המקרה ודן בה בתשומת הלב הראויה, מתוך בדיקת כל התנהגותה מאז המקרה ועד למסירת התלונה במשטרה. ביהמ"ש סקר את האירועים כפי שאירעו בערב המעשה, הצורה בה הופיעה אצל אחותו של המערער ואצל השכנה, מצב הרוח שלה באותו ערב ובימים שלאחר מכן, הדכאון שהיתה שרויה בו כפי שעלה מעדות רופא וכיוצא בכך. בסיכום צויין כי המתלוננת פחדה מן המערער וחבריו ולפיכך התנהגה כפי שהתנהגה. היה סיוע בעדויות שלפיהן שמעו העדות כאשר המתלוננת ביקשה מן המערער שיתן לה לצאת מן החדר והוא סירב, וכן ששמעו אותה בוכה בחדר והמערער מקלל אותה. ביהמ"ש מסכם את ראיות הסיוע המלמדות כמאה עדים כי גירסת הנאשם שכאילו מרצון יזמה המתלוננת את היחסים אינה אמת, ומבחין בין ראיות הסיוע,לבין דברי המתלוננת לאחות ולשכנה המהווים תלונה מיידית המחזקת את גירסת המתלוננת "נוסף לסיוע". כמו כן היו לו לנאשם לרועץ דבריו בהודעתיו במשטרה שאף פעם הוא לא היה עם המתלוננת לבד בבית או בחדר כלשהו, בעוד שהיו כמה ראיות שהם נשארו לבד בחדר.
אשר למידת העונש - המערער היה בעת ביצוע העבירה בן 25 וכבר היו לו הרשעות קודמות רבות ובתוכן של פריצות וגניבות, החזקת סמים ועבירות אלימות. העונש אינו חמור בשים לב לחומרת העבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד י. עפרוני למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 26.5.81).
ע.פ. 756/80 - זכי בן דוד נח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מרמה וגניבה ע"י מורשה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלוננת היתה נשואה והתנהלו בינה לבין בעלה דיונים
בבית הדין הרבני. היא היתה במצוקה נפשית כאשר נתפשה כשהיא מעורטלת למחצה בבית בושת שנוהל במסווה של בית פגישות ושידוכים. כנגד בעל בית הבושת הוגש כתב אישום ומשפטו אמור היה להתקיים כשהמתלוננת היתה צריכה להעיד במשפטו. היא חששה מפני הופעה לעדות. את המערער הכירה זמן קצר קודם לכן, הוא רכש את אמונה ונקשרו ביניהם יחסי קירבה ואמון. היא תינתה את מצוקותיה לפני המערער וגילתה לו את סיפור הפרשה האמור, היא סיפרה לו שהיא מבקשת להחזיר אליה את בעלה והיא חוששת שהם יוודע לו דבר המשפט הפלילי ושהיא מעורבת בעיסוק בבית בושת לא תוכל לזכות מחדש באמון בעלה ולהגיע לשלום בית. המערער הציע לסייע לה בסגירת תיק החקירה במשטרה וסיפר לה שהוא ידידו של ראש הלשכה לתפקידים מיוחדים במשטרה. הוא הציע למתלוננת שתכתוב "כתב וידוי" שבו תעלה על הכתב את כל צפונותיה על מנת למסרו למשטרה. היא העלתה על הכתב את פרשת הזנות שזנתה וכן שעשתה זאת תמורת אתנן. את המכתב היא מסרה לידי המערער. למחרת היום נערך משפטו של בעל בית הבושת והלה הודה באשמה כך שהמתלוננת לא היתה צריכה כבר להעיד. כיון שכך ביקשה מהמערער שיחזיר לה את המכתב אך הוא לא החזיר אותו. במקום למסור את המכתב למשטרה כפי שהבטיח, הוא מסר אותו לידי פרקליטיו של בעל המתלוננת. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של גניבה בידי מורשה וקבלת כתב ההתוודות במרמה בנסיבות מחמירות, ודן את המערער ל-3 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, ותשלום קנס של 10 אלפים ל"י. הערעור נגד ההרשעה וחומרת העונש נדחה. היה לביהמ"ש יסוד מוצק בחומר הראיות לקבל את גירסת המתלוננת ולא לקבל את גירסת המערער כאילו מלכתחילה לא הוא הציע למתלוננת שתמסור לו את המכתב, אלא שהיא מיוזמתה כתבה מכתב כדי להקל על מצפונה. עדותה של המתלוננת מתחזקת בעובדה שבידי פרקליטי הבעל היה המכתב ותוך כדי דיון בבית הדין הרבני רמזו לב"כ האשה כי יש להם הוכחות על זנות מצדה וכי היא נעצרה, וכן אמרו שיש בידם מכתב ולא פירשו. מכאן שהמכתב שהופקד בידי המערער הגיע לידי ב"כ הבעל. ביהמ"ש יכול היה להאמין לעדותו של פרקליטה של האשה בדבר הרמזים שרמזו לו פרקליטי הבעל בעת הדיון בביה"ד הרבני והעובדה שהדברים אינם משתקפים בפרוטוקול של בית הדין אינם סותרים את עדותו של פרקליט האשה. הטחת הדברים לא היתה לענין ובית הדין רשאי היה לא להתייחס אליהם, שהרי לא אל בית הדין כיוון בא כח הבעל את דבריו, ולא במסגרת הצגת ראיה הושמעו, אלא בדין ודברים שבין עורכי הדין מחוץ למסגרת הדיון. היו בחומר הראיות דברים שהיה בהם כדי לחזק את דברי המתלוננת ולעומת זאת דברים שהיה בהם כדי להפריך את גירסת המערער. בחקירת המשטרה התברר שהמכתב בידי ב"כ הבעל ולא נתקבלה גירסת המערער שמסר אותו לקראת חקירתו במשטרה.
אשר למידת העונש - ביהמ"ש המחוזי נתן ביטוי לסלידתו מהתנהגות המערער וראה את המעשה כשפל. לא היתה כאן גניבה סתם, אלא גניבת דעתה של המתלוננת, ולא מעשה מרמה סתם, אלא הפרת אמונים וניצול ציני של מצוקת המתלוננת. אילמלא נסיבות מקילות שעמדו לו למערער - עברו הכמעט נקי ומשך הזמן שעבר מעת ביצוע העבירות ועד לגזר הדין - היה ביהמ"ש מחמיר בעונש פי כמה.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד מרכוס למערער, עו"ד ארד למשיבה. 10.6.81).
ע.פ. 868+917/80 - סאלח חזקיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים ומידת העונש (ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים ונדון לשנתיים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 3 אלפים שקל. הערעור על ההרשעה נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. עיסקות המכר נעשו לשוטר מוסווה בשתי הזדמנויות. בפעם אחת בא השוטר המוסווה לכפר טירה ושאל היכן אפשר לרכוש סם, הוא הופנה אל המערער ורכש ממנו אצבע חשיש ב-200 ל"י. במעמד זה לא נעצר המערער. השוטר הלך פעם נוספת לכפר ואיתר את המערער בביתו. המערער אמר לשוטר כי אין ברשותו סם אך הלך אתו לאחד בשם פתחי, (הנאשם השני בתיק זה), ועפ"י עדותו של השוטר פתחי אמנם נתן לו בפועל את החשיש, אך הכסף נמסר לידיו של המערער והמערער אמר לשוטר כי פתחי הוא עובדו. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי שגם בפעם השניה המערער היה המוכר ולא מתווך. אין להתערב בממצא זה של ביהמ"ש. לאור הממצאים האמורים והתרשמות ביהמ"ש מן העדים אין להתערב בפסק הדין. גם בענין זיהוי המערער אין להתערב, שכן לאחר העיסקה הראשונה חיפש השוטר את המערער וכשמצא אותו זיהה אותו מיד כמי שקנה אצלו את הסם ימים אחדים קודם לכן.
אשר לעונש - אין חולקין כי לפחות בשנים האחרונות קשה להצביע על עוד מקרה שבו הוטל עונש כה קל בגין סחר בסמים. נוכח התרבות השימוש והסחר בסמים דינו של סוחר בסמים אחד הוא - מאסר בפועל. אין להתעלם מכך שעבר זמן רב יחסית מביצוע העבירות ועד גזר הדין, וכן כי מאז עובד המערער ולא סטה מדרך הישר, אך גם כאשר מתחשבים בכל אלה עדיין העונש שהוטל אינו עומד בכל יחס לראוי ולמקובל בעבירות סחר בסמים. גם אם אין ביהמ"ש שלערעור נוהג למצות הדין במלואו כאשר הערעור הוא על קולת העונש, מן הדין לקבל כאן את הערעור ולקבוע שמתוך המאסר שהוטל יהיו 9 חודשים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, מ. כהן. עו"ד ע. בכר למערער, עו"ד גב' ד. קובל למשיבה.14.6.81).
ע.פ. 891/80 - אוזבלד לביא נגד מדינת ישראל
*זיכוי מאשמת מסירת ידיעה כוזבת (הערעור נתקבל).
המערער הובא לדין יחד עם עוד נאשמת באשמת מסירת ידיעה כוזבת ועדות שקר. עם פתיחת הדיון נתבקשה החלטה של ועדת איבחון לפי חוק הסעד (טיפול במבוגרים) ולפי מסקנת הועדה מדובר באדם מפגר בשכלו שאינו אחראי למעשיו, אינו בר עונשין ואינו יכול לעמוד בדין. כיון שכך החליט ביהמ"ש המחוזי כי הוא מפסיק את ההליכים נגד המערער. הנאשמת השניה זוכתה במשפטה בביהמ"ש המחוזי על יסוד המסקנה שלא הוכחו העובדות שעל יסודן טענה התביעה כי המערער והנאשמת השניה עברו את העבירות שיוחסו להם. הסניגור טען בערעורו שתי טענות: לפי הוראות סעיף 19 לחוק העונשין וסעיף 19ב' לחוק הסעד לא היה מקום להפסקת הליכים אלא צריך היה לזכות את המערער בדינו; לנוכח זיכוי הנאשמת השניה צריך היה לזכות גם את המערער. הערעור נתקבל. לאור תוצאות המשפט של הנאשמת השניה ולאור העובדה שגם ב"כ המדינה לא חלק שהתוצאות העובדתיות והמשפטיות במשפטה של הנאשמת השניה מחייבות את זיכוי המערער יש לקבל את הטענה השניה כאמור. ממילא אין צורך להתייחס לשאלה הראשונה הצריכה עיון ויש להשאיר את הדיון בה לעת מצוא.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד משה דרורי למערער, עו"ד ח. לי - רן למשיבה. 9.6.81).
ע.פ. 264/81 - שמעון (מימון) לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סיוע לאחר מעשה לנאשמים ברצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סיוע לאחר מעשה בעבירת פשע בכך שסייע לנאשמים ברצח עמוס אוריון ועזר כהן, ע"י שדאג להכין כרטיסי טיסה לטוביה אשרי ורחמים אהרוני, וכן ע"י מתן מסתור בדירתו לטוביה אשרי. בתחילת הדיון כפר המערער בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום ורק בתום פרשת התביעה, ואחרי מו"מ עם התביעה הודה המערער בעובדות עפ"י מסכת מסוכמת וכתובה ועל יסודה הורשע בדינו. ביהמ"ש גזר למערער מאסר של שנתיים בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער היה מוכן להודות בעובדות כפי שהודה בסוף פרשת התביעה עוד בראשית המשפט, אלא שהתביעה סירבה לקבל הצעה ברוח זו שהועלתה מטעם הסניגוריה, ועל כן יש לזקוף לטובתו את נכונותו להודות כבר בתחילת המשפט לצורך קביעת מידת העונש. אין לקבל טענה זאת. הודאה בעובדות החוסכת מזמן ביהמ"ש והמעוגנת ברצון הנאשם להביע בכך חרטה על מעשה העבירה, הוא בדרך כלל נתון לקולא כאשר ביהמ"ש מקבץ יחד את כל הנתונים הדרושים להכרעה העונשית. אך אין לראות גורם מיוחד לקולא בנכונות להודות. הודאה בעובדות אינה מותנית בהסכמת התובע ונאשם הרוצה להביא את הודאתו בפני ביהמ"ש יכול לעשות כן לפי שיקולו בכל שלב של הליכי המשפט. אם בחר הנאשם שלא להודות בעובדות מסויימות עם פתיחת הדיון באשר התביעה לא היתה מוכנה להבטיח לו עמדה מקילה יותר אין בכך גורם להקל בעונש. אין הנאשם יכול לפעול לפי שיקולי כדאיות שלו ולהביא לכך שיהיה צורך לשמוע את כל עדי התביעה ולאחר מכן לבקש כי יתעלמו מכך ויראו כאילו לא עשה כן.
בערעור ביקשה התביעה להביא ראיות נוספות באשר לעובדות שעליהן לא הודה המערער. ביהמ"ש העליון ציין כי התביעה מנועה מלעשות כן. אם הסכימה התביעה עם הסניגוריה שתבוא הודאה של הנאשם במקום הנטען בכתב האישום והודאה זו תמצה באופן מלא את כל שהמערער נוטל על עצמו מבחינת האישום, ברור שאין התביעה יכולה לאחר מכן לחזור ולהעלות בשלב הערעור טענות המתבססות על ראיות שלא נכללו בהודאה.
אשר לטענות בדבר מצב בריאותו של המערער - אין ספק כי נאשם הנגוע במחלה יחוש טוב יותר אם יהיה חופשי ואין ספק שהטיפול הרפואי יכול להיות יעיל יותר ונוח יותר אם המערער לא יהיה נתון במאסר. אך שיקול כאמור איננו יכול להכריע את הכף. כי מול נוחותו וטובתו של הנאשם יש להציב את מהותה של העבירה וחומרתה, ואם מעשהו של הנאשם מחייבת הטלה של מאסר בפועל, אין לפטרו ממאסר רק מפני הרעת התנאים או הקושי שיגרם לרשויות בית הסוהר שיצטרכו להושיט לנאשם טיפול רפואי. מצב הבריאות יכול להיות שיקול לקולא אך משקלו והשפעתו במסגרת מכלול השיקולים מותנית באופיה של העבירה שבה מדובר ובחומרתה. הסניגור טען כי אחרים מנאשמי הפרשה הנ"ל שהסתבכו גם כן במעשים דומים או חמורים יותר נדונו לעונשים קלים יותר, ואולם ענינו של כל נאשם נבחן לפי
נסיבותיו ואף אם יתכן שביהמ"ש הפריז במידת מה לקולא בעונשיהם של אחרים, הרי לאור חומרת המעשים שבהם התחייב המערער אין הצדקה להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. אבי יצחק למערער, עוה"ד א. שדר ול. גלס למשיבה. 9.6.81).
ע.פ. 198/81 - דוד דהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה כאשר השותף לעבירה נדון לעונש קל יותר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירות
של התפרצות וגניבה ונדון לשנתיים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו. טענתו המרכזית של הסניגור היתה שביהמ"ש איבחן ללא הצדקה ותוך יצירת פער בלתי סביר, בין העונש שנגזר למערער ועונש שנגזר לשותפו לעבירה שנדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. אולם, ביהמ"ש המחוזי הסביר את השוני בעונשים. בפני ביהמ"ש היה תסקיר שרות המבחן שלפיו נעשו פעולות שיקום לא מועטות לגבי המערער אך אלה נכשלו בשל היעדר שיתוף פעולה מצד המערער, ומאידך טרם נעשו נסיונות כאמור לגבי הנאשם השני. זאת ועוד, לנאשם השני היו 5 או 6 עבירות קודמות בו בזמן שעבירותיו הקודמות של המערער רשומות על גבי 4 גליונות שלמים וגדושי רישומים. בינתיים מתברר כי עתה מתפקד המערער ללא דופי ויש סיכוי טוב לכך שבעוד חודשיים יתחילו להעסיקו בעבודות חוץ. יש לקוות כי המערער יתמיד בדרך זו וכדי לאפשר העמדתו בפיקוח שרות המבחן הוחלט להעמיד את עונשו על 22 חודשי מאסר בלבד. כמו כן יוצא צו בדבר פיקוח שרות המבחן למשך שנתיים מיום השחרור.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. פרסמן למערער, עו"ד גב' ד. וקסלר למשיבה. 18.6.81).
ע.פ. 19/81 - דליה כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעת אשה בהחזקת סמים כאשר הבעל הודה בהחזקתם וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערת הועמדה לדין יחד עם בעלה בעבירה על סעיף 7 לפקודת הסמים ולאחר פתיחת ההליכים הודה הבעל כי הוא שהחזיק בסם מסוג הרואין בכמות של כ-19 גרם נטו בדירה המשותפת לבני הזוג. לפי הראיות באו אנשי משטרה בשעת ערב לדירת בני הזוג בבת ים, דפקו בדלת והציגו עצמם כאנשי משטרה. המערערת לא מיהרה לפתוח את הדלת, ובעוד השוטרים מחכים הגיע הבעל ואז האשה פתחה את דלת הבית והשוטרים נערכו לשם עריכת חיפוש. בשלב זה טענה המערערת שהדירה היא של אביה ויש ברצונה לקרוא לו, ותוך כדי כך נטלה לידיה תיק עור והחלה ללכת. איש משטרה מנע את הליכתה ולקחת מידיה את התיק, ובחיפוש נמצאו בו 5 כדורי אדולן וכ- 50 מנות הרואין. בהמשך החיפוש נמצאו גם בחדר השינה מספר מנות הרואין וגם נמצאו מאזניים ומשקלות עדינים המשמשים לשקילת סם. על גג הבית נתגלה נרקומן המוכר למשטרה והתברר כי הוא נמלט מהדירה כאשר האשה עיכבה את כניסת השוטרים. המערערת טענה במשטרה שלא ידעה שבעלה מחזיק את הסם, כי כל שעות הבוקר לא שהתה בבית ואינה יודעת מה התרחש שם, כי בעלה מכור לסמים קשים כבר מספר שנים וכי היא עצמה צורכת אדולן בכמויות גדולות, כי ביקשה בתום לב ללכת לקרוא לאביה כי הדירה שייכת לו, כי לא ידעה שבתיק מוחבא סם. מצדו טען הבעל כי דקות ספורות לפני שהשוטרים הגיעו ירד לחנות מכולת והכניס את הסם לתוך התיק, אך לא ידע להסביר על שום מה היה הסם מחולק למספר שקיות כשכל שקית נמצאת בתא אחר של התיק. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין שמץ של ממש בסיפורם של בני הזוג והרשיע את האשה לפי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים, ודן אותה לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה. כאשר מקום פלוני הוא בשליטתם או בפיקוחם של שניים או יותר, יראו כל אחד מהם כמי שמחזיק בחפץ שנתגלה במקום האמור. יכול והנסיבות שהוכחו יוליכו למסקנה כי למרות שהשליטה והפיקוח הם בידי שניים הרי החזקה בחפץ שנתגלה היתה בידיו של אחד מאלה בלבד. במקרה דנא טען אמנם הבעל כי הוא הצרכן של ההרואין והחזקה היתה שלו, אך אין בכך בלבד כדי לשלול את המסקנה שהסם היה גם בחזקת האשה. דבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד
או כמה מבני חבורה, בידיעתם ובהסכמתם של השאר, יראו אותו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד. זאת ועוד, שאלת החזקה איננה קשורה לשאלת השימוש דוקא, ויכולה האשה להחזיק בידיה ביודעין את הסם המשמש את בעלה, למרות שהיא עצמה איננה זקוקה לו. במקרה דנא נוצר קשר פיזי ברור וגלוי לעין בין המערערת לבין הסם מאחר והסם נתגלה בארנקה. ביהמ"ש לא האמין לטענתה כי הארנק לא היה בשמושה והנסיבות אכן מראות שגירסתה אינה נכונה. גם גירסת הבעל איננה אמינה כי אין להניח שישים את הסם היקר לתוך כלי מיטלטל של אשתו מבלי לודא שהיא תדע מכך ושהסם לא ילך לאיבוד. גם טענת המערערת שלא ראתה מעולם סם בידי בעלה בדירה אינה יכולה להיות נכונה כשמדובר בנרקומן המכור לסמים קשים וצורך כמויות גדולות של סם מידי יום ביומו.
אשר לעונש - המדובר בהחזקת סם קשה, מסוכן ואף קטלני ההופך את המשתמשים בו לחסרי אונים, ושיעבודם לסם גורם לעבריינות נוספת שהיא התולדה של הצורך להשיג כספים למימון הצריכה. כמות הסם שנתגלתה היא גדולה ולאור האמור בסעיף 31 לפקודת הסמים נוצרת חזקה כי כמות כזו איננה מוחזקת לצריכה עצמית בלבד.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד כלוף למערער, עו"ד אשכר למשיבה. 16.6.81).
ע.פ. 892/80 - דוד בן הרוש נגד מדינת ישראל
*זיכוי המערער כאשר ההרשעה מבוססת על עדות שבחלקה לא היתה מהימנה (הערעור נתקבל).
המערער הואשם יחד עם שלושה אחרים, עפ"י כתב אישום שהתייחס לסכסוך שפרץ בין ארבעת הנאשמים לבין שני שוטרים, כאשר השוטרים ביקשו לרשום דו"ח על עבירת תנועה. לטענת התביעה פרץ סכסוך מילולי שעבר לדחיפות בכח בין הנאשמים לבין השוטרים והנאשמים נעצרו. כתב האישום ייחס למערער, מחוץ לעבירות של התיגרה, גם עבירה של איום בשל כך שאמר לאחד השוטרים במטה המשטרה כי יש לו חברים "שיערבלו" את השוטר וכי הוא מבין כי לשוטרים המעורבים בפרשה יש אשה וילדים. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לתת אמון בעדות השוטרים ככל שהדבר נוגע לשלבים של הסכסוך שקדמו לאמירת דברי האיום. על כן זוכה המערער מן האשמה של תקיפת שוטרים. באשר לעבירת האיום ציין ביהמ"ש כי בענין זה ישנה עדות יחידה של אחד משני השוטרים, אך בנקודה זו, להבדיל מיתר הנקודות, מהימנה עליו העדות. ביהמ"ש גם נתן הסבר מדוע בנקודה זו הוא מאמין לשוטר בעוד שבכלל עדותו הוא לא האמין. הערעור נתקבל. עקרונית ניתן לאבחן ולהפריד בין חלקי עדות ולהאמין באמירה מסויימת של העד ולדחות קטע אחר של דבריו. ביהמ"ש בוחן את דברי העדות עפ"י הגיונם בהיעזרו בנסיון החיים ובטביעת עינו, והוא יכול על כן, בדרך כלל, להגיע למסקנה שקטע אחד אמין והקטע השני לא. אולם חייבים להיות טעמים להבחנה זאת, בין כאלה העולים מתוך הדברים עצמם ובין כאלה המעוגנים בראיות אחרות, המחזקות קטע זה או אחר בדברי העדות. בנימוק שהובא ע"י ביהמ"ש המחוזי כדי להסביר את מסקנתו, אין כדי להבהיר מה סיבת ההבחנה בין קטעי העדות. בנסיבות המיוחדות האלה, ולאור מסקנת ביהמ"ש המחוזי לגבי יתר חלקיה של הפרשה, לא היה זה בטוח להשתית את הרשעתו של המערער על קטע של עדות יחידה שלא נתקבלה בכללותה ע"י ביהמ"ש לגבי יתר הנושאים שנכללו בה. לפיכך יש לזכות את המערער מאישום זה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ז. סגל למערער, עו"ד אשכר למשיבה. 4.6.81).
ע.פ. 80+21/81/769 - מדינת ישראל נגד יעקב אטיאס ורוני חילו
*קולת העונש (סמים) (ערעורים על קולת העונש - הערעורים נדחו).
שני המשיבים נעצרו בידי המשטרה כאשר החזיקו כמות גדולה של חשיש והורשעו בעבירה על סעיפים 7(א) ו-31 לפקודת הסמים המסוכנים. על אטיאס, שהוא נכה ומרותק לכסא גלגלים הוטל עונש מאסר בפועל של שנה וחצי ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה חופף, ועל חילו הוטל עונש של 4 שנים שמתוכן שנתיים לריצוי בפועל. הערעור על קולת העונש נדחה. אכן ברור שהעונש קל ביותר ואינו עומד בשום יחס לחומרת העבירה. אין להבין את ההקלה ככל שהיא נוגעת לאטיאס אלא בעובדה שהוא נכה בשל היותו משותק ורתוק לכסא גלגלים. את עונשו של חילו מדד ביהמ"ש, ככל הנראה, תוך התייחסות לעונש שהטיל על שותפו לעבירה. אטיאס הגיש לבית - המשפט טיעונים באשר לסבלו בכלא ואין צריך לומר כי תנאי הכלא אינם מותאמים לאסירים מסוגו, ואשר לחילו טען הסניגור כי בני משפחתו מוכנים להיחלץ למען שיקומו וכי מאסר יהיה בו כדי להפחית מסיכויי השיקום. למרות טענות אלה היה מקום לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש אילמלא הנסיבות האישיות יוצאות הדופן של אטיאס, אשר כמובן אינן יכולות לשמש יסוד לקביעת אמת מידה השוואתית לעונש הראוי עבור מעשה עבירה כגון זה. אמנם התעורר בלב ביהמ"ש העליון ספק אם אין הוא חס מדי על אטיאס למרות נכותו, שהרי נתברר שעסק במלאכתו הבזויה למרות מצבו הגופני, אולם אחרי בחינת השאלה החליט לנהוג עימו במידת הרחמים זו הפעם ולא להתערב במידת העונש. בנסיבות אלה גם לא היה מקום להתערב במידת העונש של חילו.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' ד. וכסלר למערערת, עוה"ד מ. נוימן וש. הבר למשיבים. 10.6.81).
ע.פ. 211/81 - מוסטפא נשאף נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה
*סירוב שופט לפסול עצמו (ערעור על סירוב שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).
בשנת 1975 ניתן צו המורה למערער להרוס מבנה שבנה בכפר טייבה בניגוד לחוק התכנון והבניה. המערער לא הרס את המבנה והועמד לדין בגין עבירה של אי קיום צו בימ"ש. בעת דיון בטענות טרומיות של הסניגור, גילה התובע שהנאשם כבר נמצא פעם אשם בעבירה זהה של אי קיום הצו הנדון. כיון שכך ביקש הסניגור שהשופט יפסול את עצמו אך השופט דחה בקשה זו ונימק את הדחיה בכך שלא מדובר בגילוי עבר פלילי של המערער בעבירה שיש בה כדי ליצור דעה קדומה אצל השופט, אלא ההרשעה הקודמת שהוזכרה מתייחסת לאי ביצוע אותו פסק דין של ביהמ"ש שהיא עבירה נמשכת. הערעור נדחה. הסניגור הסתמך על פסקי דין של ביהמ"ש העליון שבהם הוחלט כי הזכרת עברו הפלילי של הנאשם שלא כדין חייבת להביא לפסילת השופט מלהמשיך ולדון במשפט. אין חולק על כך שהתובע לא צריך היה להזכיר את העובדה שהמערער הורשע כבר בעבירה של הריסת מבנה, ברם, על אף הפגם אין לומר שהשופט צריך לפסול את עצמו. בפסק הדין שצוטט ע"י המערער דובר על גילוי עבר פלילי של נאשם שהואשם בעבירה של פריצה לדירה, ולגבי גילוי זה אמר ביהמ"ש העליון שקיים חשש "שאם יודע שופט שמי שעומד לפניו הוא אדם למוד פשע, הוא יגיע ביתר קלות לידי הרשעה בהעמידו אותו בחזקת מועד". אין לומר שחשש כזה קיים כאן. מדובר באשמה של אי הריסת מבנה לפי פסק דין שניתן בשנת 1975, ועל כן מעצם כתב האישום ברור לביהמ"ש שהנאשם לא קיים את צו ההריסה במשך תקופה של 5 שנים. בנסיבות אלה הזכרת העובדה שהמערער כבר הורשע בעבירת אי הריסת אותו מבנה אינה יכולה ליצור אצל השופט דעה קדומה כלפי המערער שתגרום לו
עיוות דין כלשהו. צריך גם לזכור כי החשש מפני הזכרת הרשעות קודמות, כשמדובר בשופטים מקצועיים, הוא קטן ביותר וכבר נפסק שעצם העובדה שהשופט יודע שלנאשם יש עבר פלילי, כיון שהנאשם כבר נדון בעבר בפני אותו שופט, אינה יכולה לשמש נימוק לפסילת השופט, מכיון שחזקה על השופט שיודע לשקול בענין ללא משוא פנים על אף הידיעה על העבר הפלילי של הנאשם.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 9.6.81).
ע.פ. 652/80 - דוד נוות נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה מופקד על מחלקת ההשקעות בסניף ראשון לציון של בנק הפועלים. בין השנים 1974 - 1979 ביצע שורה של מעשי מרמה וזיוף וגנב מתוך חשבונות מפקידים שונים, סכומי כסף שהסתכמו ב-300 אלף ל"י בערך. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 400 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור תיאר את נסיבותיו האישיות של המערער, חרטתו על מעשיו והחזרת חלק נכבד מן הסכום שנגנב. המערער בעל עבר נקי ויש יסוד להניח שאכן שיתף פעולה עם החוקרים משנתגלתה העבירה. שרותו הצבאי היה למופת והוא אף צויין לשבח בשל התנהגותו בקרב במלחמת יום הכיפורים. מאידך קיימת חומרה במעשים שבוצעו ע"י המערער שהיו מתוכננים ונמשכו זמן רב. היה בהם כדי לפגוע במפקידים הבודדים, ובעטיים של מעשים כאלה נפגע האמון של המפקידים בבנקים. בהתחשב בכל הנסיבות אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה ואם לא הטיל ביהמ"ש עונש חמור יותר הרי זה תוך התחשבות בנסיבות האישיות של המערער.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ה. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 21.6.81).
ע.פ. 287/81 - שלום חדד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהדחת עדים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
ב-1971 התלונן אחד בשם ציון אבני (להלן המתלונן) כי נגנבו ממנו שני כרטיסי כניסה למשחק כדורגל, ובעקבות אותו מעשה הוגש כתב אישום נגד שני אחים. המתלונן העיד במשפט ואמר כי המערער היה אחד מבין השניים שגנבו ממנו את הכרטיסים. המשפט נדחה להמשך ובישיבה הבאה העיד המתלונן כעד הגנה וחזר בו מכל מה שאמר בעדות הקודמת ובמשטרה. המתלונן הועמד לדין בגין מסירת הודעות סותרות או עדות כוזבת, ובחקירת מקרה זה התגלה כי בתקופה שבין שתי הפעמים שבהן העיד המתלונן, פנה אליו המערער לפחות 16 פעמים, לחץ עליו שוב ושוב שישנה את עדותו בביהמ"ש, ויאמר שלא המערער גנב את הכרטיסים. המתלונן נדון ל-3 חודשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי ולתשלום קנס, והמערער הואשם בהדחת המתלונן. במשפטו הוגשה הודעתו של המערער במשטרה שבה למעשה הודה כי פנה למתלונן וביקש ממנו לשנות את העדות באופן שיספר את האמת. המתלונן העיד במשפט השני של המערער ותיאר את השתלשלות הענינים. ביהמ"ש המחוזי התרשם מעדותו של המתלונן ונתן בו אמון. המערער העיד גם הוא ובדבריו אין הכחשה לעובדה בסיסית שאמנם פנה למתלונן ולמעשה הניע אותו לחזור בו מעדותו הראשונה, אך לדבריו עשה כן משום שסבר שיש להעמיד את האמת על מכונה ולמנוע דבר שקר. ביהמ"ש הרשיע את המערער ודן אותו ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 1000 שקלים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי אמר בפסק דינו כי אפילו האמין המערער שהמתלונן טעה בזיהוי או העליל עליו "עדיין עבר הנאשם
את העבירה המיוחסת לו, כי החוק אוסר הטרדת עדים והשפעה עליהם שישנו עדותם בביהמ"ש...". הסניגור טוען כי לפי סעיף 246 לחוק העונשין ניתנת הגנה לנאשם "אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת או מניעת שקר" והרי המערער אכן פנה למתלונן כדי שיעיד עדות אמת. טענה זו אינה יכולה להתקבל. ביהמ"ש המחוזי התבטא כי החוק אוסר על הטרדת עדים שישנו עדותם בבימ"ש, ואמנם החוק אוסר זאת ובקשר לעבירה זו אינה עומדת לנאשם ההגנה של סעיף 246. ברם, לא עפ"י סעיף זה הועמד המערער לדין ולכן לא היה מקום להתייחס לעבירה זו כפי שעשה ביהמ"ש דלמטה. ברם, ביהמ"ש המחוזי קבע במפורש וללא היסוס שהוא מאמין למתלונן ואינו מאמין לנאשם שביקש מן המתלונן שיעיד אמת ואין להתערב בממצא עובדתי זה המבוסס על התרשמות משני העדים. כיון שכך נשמטת ההגנה שהמערער לא הצליח להוכיחה, והרי חובת ההוכחה לפי סעיף 246 הנ"ל היא על הנאשם.
אשר לטענה כי בעבירה של הדחת עדים יש צורך בסיוע וכאן ניתנו שתי עדויות זו מול זו וביהמ"ש לא נתן ביטוי שהוא מודע לכך - היה סיוע לדברי המתלונן והיתה עדות הנאשם עצמו המאשרת את העובדה הבסיסית ששכנע את המתלונן לחזור בו.
אשר לעונש - בנסיבות מקרה זה ראוי שעונשו של המדיח יהיה כבד מזה של המודח (המתלונן) וכאשר מדובר בעבירה של הדחת עדים הפוגעת באשיות המשפט, מן הראוי להחמיר בדינם של עבריינים ולכן העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, י. כהן. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 22.6.81).
ע.פ. 861/80 - יצחק אבוחצירה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נהג במשאית לאורך רחוב יוחנן בן זכאי בירושלים ובהגיעו לצומת דרכים פנה עם רכבו שמאלה מבלי לעצור. כתוצאה מכך פגע ברוכבת אופניים שנסעה ברחוב יוחנן בן זכאי בכוון הנגדי וגרם למותה. בימ"ש השלום דן את המערער ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי, פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה במשך 3 שנים וכן הטיל עליו קנס כספי של 5,000 ל"י. המדינה ערערה על קולת העונש וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור, העמיד את המאסר בפועל על תקופה של 6 חודשים והפסילה הועמדה על 10 שנים. יומיים לאחר שביהמ"ש המחוזי הגדיל את תקופת המאסר בפועל עמד המערער לסיים את ריצוי עונש המאסר, אך ביהמ"ש סבר שלנוכח חומרת המעשה העונש קל מדי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, היתה זו רשלנות שאולי ניתן לראותה כגובלת עם פזיזות, וטוב עשתה המדינה שערערה על קולת העונש. מעשה זה הוא דוגמא מובהקת לקטל בדרכים שפשה לאחרונה והפעם גרם למותה של אשה שטרם מלאו לה 30 שנה. אין ספק שמקרה כה חמור של זלזול בחיי אדם ראוי היה שיטילו בגינו עונש מאסר משמעותי אף לתקופה העולה על 6 חודשים. אילולא הוחמר עונש הפסילה בפועל לתקופה של 10 שנים ע"י ביהמ"ש המחוזי, לא היה ביהמ"ש העליון מהסס מלהסכים להגדלת תקופת המאסר על אף העובדה שהמערער שוחרר בינתיים. גם העובדה שהמערער הוא נשוי ואב לשני ילדים קטנים אין בה כדי להקל בעונשו, שהרי הוא לא חס על חיי אשה צעירה ושכל את בני משפחתה. ברם, כאמור הוגדלה תקופת הפסילה בצורה משמעותית, המערער הסב את מקצועו ושוב אינו נוהג ברכב, ובכך הובטח שלומו של הציבור הרחב. משום כך,
ומאחר שבינתיים עברו 8 חודשים נוספים מאז שוחרר מהכלא, הוחלט, לא בלי
היסוסים מרובים, לקבל את הערעור ולבטל את עונש המאסר הנוסף של 3 חודשים.
(בפני השופטים: אלון, מ. כהן, י. כהן. החלטה - השופט אלון. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 15.6.81).
ע.פ. 25/81 - גדעון משולם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ניהול מוסך ללא רשיון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל), המערער ניהל מוסך ללא רשיון, הובא לדין ב-1978 ונדון לתשלום קנס כספי, המשיך לנהל את המוסך ללא רשיון והורשע שנית ונצטווה לסגור את עסקו, הוא לא קיים את הצו והמשיך לנהל את המוסך ללא רשיון, ואז הוגש כתב אישום נוסף לביהמ"ש המחוזי והפעם הורשע ונגזר עליו עונש של חודש מאסר בפועל, 11 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 3000 שקל. הערעור הוא על המאסר בפועל והערעור נתקבל. כמסתבר קיבל המערער רשיון לעסקו חודשיים אחרי מתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. טוען ב"כ המערער כי מלכתחילה הובטח למערער שיזכה ברשיון, אלא שמשום מה נתמשך הזמן עד שניתן לו הרשיון וסופו של דבר מעיד על תחילתו שהיה ראוי לקבלת הרשיון ואם הקדים במקצת את התוצאה אין לשולחו למאסר. נימוק זה יש לשלול מכל וכל. אכן לעתים עוברת תקופה מה בין הגשת הבקשה לרשיון ובין הוצאת הרשיון, אך אסור בתכלית האיסור כי אזרח יעשה דין לעצמו ויבצע פעולות שמותר לו לבצעו רק עפ"י רשיון, וזאת בטרם קיבל רשיון, אפילו אם הוא מאמין כי הרשיון יגיע בקרוב. התקופה של מאסר בפועל של חודש אחד אינה מופרזת לנוכח העבירה שנמשכה תקופה ארוכה ועל אף הליכים פליליים שננקטו נגד המערער. ברם, מסתבר שהמערער סובל ממחלת כליות כרונית ובמחצית השנה האחרונה, לאחר מתן פסק הדין, חלה התדרדרות במצב הכליות שלו. נימוק זה בצירוף העובדה שבינתיים הוצא הרשיון הדרוש מצדיקים את ביטול המאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד י. אלמוג למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.6.81).
ע.פ. 318/81 - משה ג'רסי נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופטים (בקשה לפסילת שופטים - הבקשה נדחתה).
משפטו של המערער נדון בפני שני שופטים לא מקצועיים בביהמ"ש העירוני, ואחרי בירור הענין החליטו השופטים לדון בענין לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, לא הרשיעו את המערער ונתנו צו להריסת המבנה תוך 6 חודשים. כאשר ביהמ"ש הודיע על החלטתו הופנתה תשומת לבו כי צו ההריסה ניתן מבלי שנשמעו טענות וראיות בענין זה ואז החליט ביהמ"ש למחוק את הפיסקה המתייחסת לצו ההריסה. מיד לאחר מכן נשמעה עדה מטעם ההגנה והמשך הבירור נדחה למועד אחר. למחרת היום הגיש הסניגור בקשה שהשופטים יפסלו את עצמם, כיון שע"י מתן צו הריסה גילו דעתם על הנקודה השנויה במחלוקת, וקיים חשש שגם לאחר שישמעו את הראיות יהיו מושפעים מן הצו שנתנו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה משני נימוקים: כי צריך היה להשמיע את הבקשה לפסילת השופטים מיד ולא לאחר שהושמעה עדה מטעם ההגנה; כי חזקה על ביהמ"ש בהרכבו שלא יהיה מושפע ע"י מתן החלטתו הקודמת שנמחקה. הערעור נדחה. הסניגור טוען כי מכיון שמדובר בשופטים בלתי מקצועיים, קיים חשש שיהיו מושפעים מהדעה שהביעו כבר, ואולם אין יסוד לחשש זה. ככל הנראה היו השופטים סבורים, בטעות, כי עצם החלטתם לדון בענין לפי סעיף 212 גוררת אחריה כדבר שבשיגרה מתן צו הריסה. משהוברר להם ששגו תיקנו מיד את המשגה ע"י מחיקת
הפיסקה בדבר ההריסה. אין לראות במעשה השופטים הבעת דעה לגופו של ענין, אלא משגה בהבנת החוק וניתן לסמוך על דבריהם בהחלטתם כי למשגה לא תהיה השפעה על הכרעתם בענין צו ההריסה. לנוכח מסקנה זו אין צורך לדון בטענה כי המערער איחר בהעלאת בקשתו לפסילת השופטים.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד אוחנה למערער, עו"ד גב' ד. קובל למשיבה. 23.6.81).
ע.פ. 672/80 - מוחמד סאלמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בגין עבירה של שוד וחבלה בכוונה מחמירה נדון המערער למאסר של 3 וחצי שנים וכן הופעל מאסר על תנאי של 6 חודשים חופף. הערעור על חומרת העונש נתקבל. על אף חומרת העבירות נראה שיש מקום להקלה מסויימת בעונש בהתחשב בכך שבעת ביצוע העבירות היה המערער בן 17 וחצי שנה, בעברו הרשעה אחת בלבד והמאסר שהוטל עליו הוא מאסרו הראשון. אי לכך הוחלט שהמאסר בפועל יועמד על שנתיים וחצי ושנה אחת תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, י. כהן. עו"ד מ. בלום למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 22.6.81).
ע.פ. 905+820/80 - ברהם זביה קרטל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הגיע לנמל התעופה בן גוריון ובתוך רשם קול שהביא נתגלתה כמות של כ-2 ק"ג הרואין, ממנה ניתן לייצר כחצי מליון מנות בודדות של הרואין. במשפטו הודה כי ייבא את רשם הקול אך טען שלא ידע כי במכשיר טמון סם. ביהמ"ש לא האמין לגירסתו. הוא נדון ל-10 שנות מאסר מיום מעצרו. הערעור מכוון נגד מידת העונש והערעור נדחה. הסניגור עמד על כך כי העונש שהוטל על המערער הוא החמור ביותר שהוטל בגין עבירת סמים בישראל ולדעתו אין להטיל עונש זה מכמה טעמים: כי המערער לא ידע שמדובר בסם מסוג הרואין, כי הוא רק חוליה קטנה בשרשרת של הסוחרים הגדולים, כי שיתף פעולה עם חוקריו ואף העיד בביהמ"ש נגד שותפיו לעבירה. הסניגור ביקש להקל בעונשו של המערער ולהורות כי יגורש מן הארץ. אולם ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את שיתוף הפעולה של המערער עם המשטרה. כמו כן ציינה ב"כ התביעה כי לאחר שהמערער ירצה תקופת מאסר מסויימת, ואם יתברר שלא נטל חלק מרכזי ביבוא הסם, כי אז תישקל האפשרות לגרשו מן הארץ. מדובר בסם שהוא המסוכן שבסמים המסוכנים שהשפעתו קשה על אלה המשתמשים בו. הכמות שיובאה היא גדולה ביותר ואין להאמין למערער שלא ידע איזה סוג סם הוא מיבא. מי שנותן ידו ליבוא סם כה קשה, בכמות כה גדולה, צריך לשאת בעונש חמור בגין מעשה זה. רק בדרך זו ניתן להרתיע זרים מלייבא סמים לישראל ומישראלים מלקנותו ולעסוק במכירתו הסיטונית והקמעונאית. העונש המקסימלי שלו צפוי המערער הוא 15 שנות מאסר, ועונש של 10 שנות מאסר אינו חמור במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט ברק. עו"ד באר למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 16.6.81).
ע.פ. 229/80 - רפאל קייסי נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נדחה).
המערער התפרץ לדירה בפתח תקוה בשעות הבוקר וגנב מתוכה תכשיטים בשווי של 120 אלף ל"י. הוא נדון ל-3 שנים מאסר בפועל, שנה וחצי
מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה אחת מצטבר. הערעור נדחה. הסניגור טען כי לא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי מאחר וחלפה התקופה שנקבעה בגזר הדין של ביהמ"ש שהטיל את המאסר על תנאי. לדעת הסניגור מתחילה תקופת התנאי מיום גזר הדין ולא מיום סיום המאסר שנגזר בפועל על המערער יחד עם המאסר על תנאי. גישה זו אין לקבל. על פי לשון החוק מתחילה תקופת התנאי מן היום שהנאשם מסיים את המאסר בפועל שהוא מרצה בעת הטלת המאסר על תנאי, ובכלל זה גם מאסר שנגזר יחד עם המאסר על תנאי, שכן המאסר על תנאי והמאסר בפועל חלים בעת ובעונה אחת. אשר לטענת המערער כי בעת שעבר את העבירה החדשה האמין כי תקופת התנאי תמה ולא ידע כלל כי מונים את תקופת התנאי מיום תום תקופת המאסר ולפיכך יש לראותו כמי שטעה טעות שבעובדה העומדת לו כמגן בפני הפעלת המאסר על תנאי - הטלת התנאי יוצרת מערכת אשר ניתנת להפעלה אם מתקיימים התנאים הקבועים בחוק וידיעתו או אי ידיעתו של האדם עליו הוטל התנאי אינם רלוונטיים כאשר נשאלת השאלה אם התנאי הוא בר הפעלה. גם אם עבריין פלוני שכח על קיומו של התנאי או סבר לתומו כי תקופת התנאי כבר חלפה, אין בכך כדי להשפיע על אפשרות הפעלתו של התנאי ואין לכרוך כאן כללים הנוגעים לאחריותו הפלילית של העבריין לביצוע העבירה. אגב, גם אילו היה מדובר בנסיבות של טעות, הרי בטעות שבחוק מדובר ולא בטעות שבעובדה.
טענתו השניה של הסניגור התייחסה למידת העונש ולענין זה הפנה לתסקיר שרות המבחן ולהחלטתה של ועדת איבחון הפועלת לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים) שדנו בענינו של המערער ועל יסוד אלה ביקש הקלה בעונש. גם בקשה זו של הסניגור יש לדחות. לחובתו של המערער הרשעות קודמות מרובות המשתרעות על פני גליונות רבים ביותר, והרשעות אלה מצביעות על כך שהמערער חוזר מידי פעם לסורו. התסקיר של שרות המבחן מציין כי עקב המגבלות וחוסר הכוחות שבמערער הוא אינו מסוגל להתמודד עם הלחצים והבעיות היום יומיות וועדת האיבחון ציינה כי המערער אינו מפגר בשכלו אך לאור מצבו הנפשי ואישיותו הדלה מאד הוא אחד מן המקרים שצריך להימצא בכפר עבודה סגור במסגרת שירות בתי הסוהר דבר העשוי לתרום לשיקומו. דא עקה שמסגרת כזו אינה בנמצא. כיון שכך הרי בהתחשב בעבירותיו המרובות של המערער ובצורך להגן על הציבור מפניו אין מנוס מלאשר את גזר הדין.
(בפני השופטים: שמגר, בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. מור למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 21.6.81).
ע.פ. 137/79 - חיים גלנט נגד מדינת ישראל
*הרשעתו של מנהל חברה המושך בשם החברה שיק ללא כיסוי
(הערעור נדחה).
השאלה הניצבת בערעור זה היא אם מנהלה של חברה ובעל השליטה בה המושך בשמה שיקים ביודעין כי אין להם כיסוי אשם בעבירה לפי סעיף 432 לחוק העונשין, המתייחס למשיכת שיק ביודעין שהבנק אינו צריך לכבד אותו, או שמא מוטלת האחריות הפלילית אך ורק על החברה. בימ"ש השלום ואחריו ביהמ"ש המחוזי סברו שגם המערער, כמנהל החברה שחתם על השיקים, אשם, וזאת בתור מסייע לחברה והערעור נדחה. השופטת בן פורת והנשיא לנדוי סברו כי יש לחייב את המערער בפלילים כעבריין עיקרי ולא כמסייע, ואילו השופט ש. לוין סבר כי הדרך הנכונה להרשעת המערער היא דרכו של ביהמ"ש המחוזי שראה במערער מסייע לחברה לבצע את העבירה הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. 17.6.81).