ע.א. 568/80 - פלוני ופלונית נגד מדינת ישראל
*אימוץ בין קרובים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק אימוץ 5/77 - הערעור נתקבל).
המערערים עלו ארצה מטוניס והם בני 50 בקירוב. מצבם הכלכלי שפיר. הם התחתנו בשנת 1958 ולא נולדו להם ילדים. למערערת אח וגיסה (להלן ההורים הטבעיים) שאף הם יוצאי טוניס ולהם היו, לפני 10 שנים, שלושה ילדים. נהוג בין יהודי טוניסיה שכאשר זוג מבני המשפחה חשוך ילדים הרי בני זוג אחר שבמשפחה שהם ברוכי ילדים מוסרים אחד מילדיהם לבני הזוג חשוך הילדים. כך אירע גם בעניננו. עוד לפני שנכנסה האם להריון עם ילדה הרביעי הוסכם בין ההורים הטבעיים לבין המערערים (להלן המאמצים) כי לכשיוולד הילד הנוסף הוא ימסר לגידולם של המאמצים. הדבר נעשה מרצונם ויוזמתם של ההורים הטבעיים ולאחר התייעצות עם רופאים ופסיכולוגים. הילדה נולדה בספטמבר 1971 וכעבור שלושה ימים נמסרה לגידולם של המאמצים ומאז ועד עתה שוהה הקטינה בבית המאמצים. משעברה התינוקת לבית המאמצים שלחו הם הודעה לפקיד סעד שקיבלו את הילדה ובכוונתם לאמצה. לאחר כשנה וחצי הגישו המאמצים לביהמ"ש המחוזי בקשה למנותם אפוטרופסים נוספים להורים הטבעיים. הם ביקשו למסור להם את כל הסמכויות הבלעדיות הנתונות להורים הטבעיים וציינו בבקשה כי לנוכח ההלכה הפסוקה בבתי המשפט בארץ נגד אימוץ ע"י קרובים, הרי הם מבקשים כצעד מקדמי להגשת בקשתם לאימוץ הקטינה להעמיד את עצמם כלפי הרשויות המוסמכות במבחן בכל הקשור לאימוץ הנ"ל ע"י מינויים כאפוטרופסים. נציג היועץ המשפטי נתן הסכמתו לבקשה וביהמ"ש מינה את המאמצים כאפוטרופסים של הקטינה. משהיה צורך לשלוח את הקטינה לגן ולבית ספר הוגשה בקשה נוספת לביהמ"ש כי שם משפחתה ישונה ויקרא כשם המאמצים וגם לכך נתן ביהמ"ש צו כמבוקש. ב-1977 ביקשו המאמצים מבית המשפט צו לאימוץ הקטינה בציינם את הטיפול שלהם בקטינה ואת הנסיבות המצדיקות מתן צו האימוץ. ההורים הטבעיים הצטרפו לבקשה. בשנת 1980 ניתנה החלטה בה דחה ביהמ"ש את הבקשה למתן צו אימוץ. בפסק הדין צויין כי הילדה, היודעת היום את המצב לאשורו, היינו מי הם הוריה הטבעיים, קוראת להוריה הטבעיים דוד ודודה ולמאמצים אבא ואמא. על אף זאת החליט ביהמ"ש שלא לתת צו אמוץ מחשש שמא בעתיד, כשתגיע הילדה לגיל ההתבגרות, יתגלעו קשיים והיא עשויה לשאול מדוע הוריה הטבעיים מגדלים את 4 אחיה ואחיותיה ודוקא אותה הוציאו הם מחוץ לבית. ביהמ"ש המחוזי ציין כי חוק אימוץ ילדים דוגל בעיקרון של ניתוק מוחלט של הקשר בין המאומץ לבין הוריו הטבעיים ובעקרון של סודיות, ואימוץ בין משפחתי מפר עקרונות אלה. מכאן הערעור.
א. עיקרון מרכזי בחוק אימוץ ילדים הינו ניתוק הקשר בין ההורים הטבעיים לבין המאומץ ויצירת הקשר שבין המאמצים לבין המאומץ. ניתוק המאומץ ממשפחתו הטבעית באה, בין היתר, למנוע סיבוכים נפשיים העלולים להיווצר בנפשו של המאומץ אשר היה לבן המשפחה המאמצת. זה העיקרון שבחוק אך אין הוא אוסר למעשה במפורש אימוץ משפחתי אף אם ישמר הקשר בין המאומץ לבין הוריו הטבעיים.
ב. יישום עיקרון הניתוק של המאומץ מבית הוריו הטבעיים כפוף לעיקרון של טובת המאומץ ולפי עקרון זה יכלכל ביהמ"ש את צעדיו בבואו להחליט בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו המיוחדות. עצם העובדה שהמחוקק לא קבע במפורש תניה של ניתוק פיזי מן ההורים הטבעיים במקרה של אימוץ ע"י קרוב, יש בה כדי ללמד שגם במקרה של אימוץ בין משפחתי יש לדון בכל מקרה ומקרה לגופו לאור עיקרון העל של טובת המאומץ.
ג. אין פגם בכך שתחילה ביקשו המאמצים צו אפוטרופסות ואין לראות בצעדם זה נסיון לעקוף את החוק או את הפסיקה בדבר אי אימוץ בין משפחתי. כבר בבקשה הראשונה ציינו המאמצים כי בסופו של דבר אפשר שיבקשו את האימוץ. הם ציינו אז כי הם רוצים להיות אפוטרופסים כדי לבדוק כיצד הם עומדים במשימה ואם יעמדו בכך יוכלו בבוא הזמן לבקש את אימוצה של הילדה. לא נאמר למאמצים אף פעם שלעולם לא יוכלו לאמץ את הילדה.
ד. אין לקבל את טענת ב"כ המשיבה כי המניע האמיתי לבקשת האימהי הינו טובת המערערים ולא טובת הילדה. העובדה שבמתן צו האימוץ יש גם משום טובת המאמצים אינה צריכה לשמש נימוק לאי מתן צו האימוץ, כל עוד אין בכך משום פגיעה בטובת המאומץ. אכן, המערערת העידה שרצונה בצו אימוץ ושיהיה סוף סוף צורה פורמלית לקשר שבין המאמצים לבין הילדה, אך טובת המאמצים אינה שוללת את טובת המאומץ ואין כל פגם בכך שהמאמצים רואים באימוץ גם משום הבאת אושר וברכה למעונם.
ה. אשר לנימוק של חוסר ניתוק פיזי בין הילדה לבין משפחתה הטבעית והסיבוכים הנפשיים העלולים להיגרם לילדה עם התבגרותה - כלל גדול הוא במלאכת השפיטה שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. כאשר המצב העובדתי אינו מאפשר לראות את כל הצדדים של הבעיה, וכאשר השאלה היא בחינת השערה מה טומן בחובו העתיד, יכולים תאוריות מקובלות של חכמי נפש ומומחים לדבר לסייע בידי ביהמ"ש. אך לא תמיד תיאוריה כללית יפה למקרה מסויים שבפני השופט, במיוחד כאשר נסיבותיו של מקרה זה מיוחדות כבמקרה אשר לפנינו. לביהמ"ש הוגשה חוות דעת של פסיכולוג בעל ותק רב המשמש כיועץ פסיכולוגי למחלות ילדים בבית חולים ובמוסדות חינוך של משרד הסעד. הלה ניהל שיחות ארוכות ומפורטות עם ההורים הטבעיים, עם המאמצים ועם הילדה ופסיכולוג זה הגיע למסקנה כי אין כל חשש של השפעה נפשית רעה על הילדה אם היא תאומץ ע"י המאמצים. פסיכולוג זה הביע דעתו שהאימוץ הוא חיובי למרות שמדובר על אימוץ בין קרובים, ומאידך אם אימוץ זה לא יתבצע עלול הדבר לפגוע בילדה ולסכן את התפתחותה הנפשית. חוות דעת זו לא נסתרה. אמנם אין בימ"ש חייב לקבל חוות דעתו של מומחה גם כאשר היא לא נסתרת ע"י חוות דעת של מומחה אחר, אך לא בנקל יתעלם ביהמ"ש ממסקנות חוות דעת כזו, במיוחד כאשר חוות הדעת עולה בקנה אחד עם כל תיאורה של פרשת הדברים. לפי כל פרטי המקרה נראית חוות הדעת כמשקפת נכונה הן את מצב הילדה בבית מאמציה כיום והן את החיוב והצורך במתן צו האימוץ למען שלומה ובריאותה הנפשיים בעתיד. הילדה מצויה מזה כ-10 שנים בבית המאמצים, מזה 3 שנים היא יודעת מי הם הוריה הטבעיים ומי הם המאמצים, אלה מונו כאפוטרופסים של הילדה והיא נושאת את שם משפחתם, וכל זה בידיעתם ובהסכמתם של פקידי הסעד ונציג היועץ המשפטי. כיצד ועל שום מה נמנע עתה מתן צו האימוץ הפורמלי מאת המאמצים? לפיכך בנסיבות מקרה זה יש לתת את צו האימוץ.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. אבנרי למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 8.7.81).
ע.פ. 351/81 - גריס קוזמוס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מס הכנסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-5 עבירות של השמטת הכנסה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, בכך שהשמיט בשנת המס 1973 - 63 אלף ל"י, בשנת 1974 - 112 אלף ל"י, בשנת 1975 - 20 אלף ל"י, בשנת 1977 - 40 אלף ל"י ובשנת 1979 - 70 אלף ל"י. במשך חלק מן התקופה אף ניהל מערכת ספרים כפולה. בגין כל אלה נדון המערער ל-6 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 40 אלף שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. השמטות מס במזיד במשך תקופה כה ממושכת ראויות לעונש ההולם את חומרת התופעה. הרווח הצפוי מן ההשמטה הוא מיידי והפיתוי העומד בפני מי שחייב במס רב, ועל כן יכולים רק עונשים מרתיעים ומהותיים ליצור משקל שכנגד כדי לקיים את החובה בתשלום המס. כל מקרה נבחן כמובן לאור נסיבותיו וקשה להתוות קווים היוצרים אמת מידה אחידה, ולפיכך אין להקיש ממקרים אחרים שהסניגור הצביע עליהם. כאשר מובא ענין לביהמ"ש העליון כשהמדינה מערערת על קולת העונש, אין ביהמ"ש ממצה את הדין עם הנאשם, ובכך יש כדי להסביר החלטת ביהמ"ש העליון באחד מן המקרים שהוזכרו ע"י הסניגור.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד כיוף למערער, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 18.6.81).
ע.פ. 908+914/80 - אליהו אסייג ואלברט מלול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחיטות, איומים וגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
המערער מלול הורשע בכך כי איים על המתלוננת שיציק לה ויכה אותה אם לא תיתן לו משהו בתמורה וכתוצאה מכך נתנה לו שרשרת זהב ואלפיים ל"י במזומנים. מספר שבועות לאחר מכן המערער מלול והמערער אסייג תקפו אתאותה מתלוננת לאחר חצות לילה בדירתו של אסייג, באשר סירבה לנקות את דירתו ואסייג דקר אותה בסכין בידה וגרם לה חבלה של ממש. על יסוד ההרשעה בעבירות הנ"ל נדונו מלול לשתי שנות מאסר ואסייג ל-30 חודשי מאסר. הערעורים על ההרשעהועל חומרת העונש נדחו. מתוך עיון בחומר הראיות ברור שהמתלוננת, בהעידה בביהמ"ש, ביקשה לעזור למערערים כדי למנוע תגובות חמורות מצידם כלפיה. ביהמ"ש המחוזי ניתח את חומר הראיות ונימק היטב מדוע האמין לדברי תלונתה של המתלוננת במשטרה שבחלקם גם אישרה בביהמ"ש, וכן הראה שנתמלאו דרישות הסעיף 10 א' לפקודת הראיות המאפשרות ביסוס הרשעה על הודעה מחוץ לביהמ"ש בלבד, ובכלל זה גם חיזוק לדברי ההודעה. אין עילה שתצדיק התערבות במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
אשר למידת העונש - אסייג נדון ל-30 חודשי מאסר כאשר העונש המירבי הוא 3 שנות מאסר בעבירה שהורשע בה, כך שהעונש שנגזר עליו איננו פחות בהרבה מהעונש המירבי. ברם, גם העבירה חמורה בנסיבותיה, כאשר מדובר בדקירה בסכין וגרימת חבלה, וכן למערער הרשעות קודמות רבות ובתוכן עבירות הכרוכות במעשי אלימות. אשר למערער מלול - הוא הורשע בשתי עבירות הן של תקיפה והן של סחיטה באיומים, העונש המירבי בעבירה שהורשע בה הוא 9 שנות מאסר, כך שביהמ"ש לא החמיר עמו מה עוד שיש לו הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: אלון, מ. כהן, י. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד מ. נוימן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 15.6.81).
ע.פ. 24/81 - מוחמד אלנסטפה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נהג בטנדר ועקף רכב אחר בו נסעו המתלונן ואחיו. אלה האחרונים ירדו מרכבם ונגשו אל המערער, התפתחה תיגרה שבמהלכה היכו שני האחים את המערער בחלקים שונים של גופו ובהם מקומות רגישים כגון אזור העין. המערער שלף שבריה שנשא עימו כמנהג הבדואים ודקר את המתלונן בביטנו. כתוצאה מן הדקירה נפגע המתלונן בסרעפת ובטחול אותם נאלצו לאחר מכן לכרות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת חבלה חמורה ודן אותו לשנתיים מאסר שמתוכן 4 חודשים בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק כי המנהג הבדואי לשאת שבריה אין בו כדי להפחית מחומרת העובדה שאדם נושא על גופו מכשיר מסוכן כשבריה. כמו כן צדק ביהמ"ש המחוזי בהדגישו את מכת ההשתוללות בדרכים שתוארה כבריונות המשתלטת על כבישי הארץ, בעקבות התנהגותם הפראית של הנהגים, וכן יכול היה ביהמ"ש לשקול לחומרה את טיב הפגיעה במתלונן ואת תוצאותיה הקשות. מצד שני הובאה בחשבון אישיותו החיובית של המערער וכן עברו הנקי מכל רבב. לאור כל אלה אין לומר שהעונש חמור מדי או בלתי הולם את העבירה. אעפ"כ החליט ביהמ"ש העליון להתחשב בעובדה שלדעת שירות המבחן המעשה אינו אופייני למערער שמטבעו אינו אלים או נוטה לתוקפנות. לפיכך, כדי לאפשר למערער לבקש ריצוי העונש בעבודות חוץ, הועמדה תקופות המאסר בפועל על 3 חודשים במקום 4 חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מ. ישראל למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 11.6.81).
ע.פ. 78/81 - סמי אנטון בדעאן נגד מדינת ישראל
*הרשעת שוטר בתקיפת חשוד וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ועל חומרת העונש נדחה).
המערער הוא שוטר, והורשע ביחד עם אחר בשתי פרשיות של תקיפת צעירים חשודים בעבירות. על המערער הוטל עונש של חודש וחצי מאסר בפועל וחודש וחצי מאסר על תנאי. הערעור סובב על מקצתה של ההרשעה באישום אחד ובענין זה נדחה הערעור וכן על ההרשעה באישום השני ובענין זה נתקבל הערעור. אשר לחומרת העונש - הערעורנדחה.
האישום שממנו זוכה המערער נסב על תקיפת חשוד ע"י המערער ועוד שוטר בעת חקירת החשוד ובפני ביהמ"ש היתה עדותו של החשוד מחד ועדות המערער מאידך. ביהמ"ש המחוזי נתן נימוקים מדוע הוא מאמין לעדותו של החשוד ולא מאמין לגירסת המערער, אך אותם נימוקים שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי אין בהם די כדי לחזק באופן משמעותי את עדותו של החשוד, שהשופט לא היה מוכן לסמוך עליה כעדות יחידה. לפיכך יש לקבל את ערעורו של המערער באישום זה.
אשר לאישום הראשון - הואשם המערער, יחד עם שוטר אחר (להלן גלבוע), כי היכו את אחד החשודים וכן שהתיזו גז מדמיע על פניו וגרמו לדלקת בעיניו. הערעור הוא רק באשר לענין התזת הגז. החשוד העיד בביהמ"ש כי המערער הוא שהתיז את הגז, אך במשטרה אמר שאיננו יודע אם המערער או גלבוע התיז את הגז. ביהמ"ש המחוזי סבר שגם אם גלבוע הוא שהשתמש בגז ניתן להרשיע בביצוע העבירה את המערער שחבר יחד עם גלבוע כדי לבצע מעשה אלימות. המצב העובדתי הנוח ביותר למערער הוא שגלבוע שלף, עובר למעשה התקיפה, את מתקן הגז מחולצתושל המערער ועשה בו שימוש לאחר מכן כלפי החשוד. בנסיבות אלה, טען הסניגור לא ניתן להרשיע את המערער בביצוע המעשה, לא על יסוד סעיף 28 לחוק
העונשין ולא על יסוד סעיף 26(4) לחוק, באשר לא הוכח שהשימוש במתקן הגז ע"י גלבוע היווה "תוצאה מסתברת מרדיפת המטרה המשותפת" של תקיפת החשוד. טוען הסניגור כי המתקן להתזת הגז כמוהו ככלי נשק שהצד השני לא צריך היה לחשוש שישתמשו בו, והשימוש שעשה גלבוע במתקן של המערער חורג מגדר התוצאההמסתברת של מעשה התקיפה המשותף. יש לדחות טענה זו. השימוש הבלתי צפוי בנשק עשוי במקרה פלוני לשמש מבחינת תוצאתו המסתברת אינדיקטור להוצאת המקרה מגדר האחריות המשותפת, אך במקרה שלפנינו גם אם יש לראות במתקן להתזת גז כלי נשק, (והדבר מוטל בספק), לא היו תוצאותיו המסתברות של השימוש בו חורגות מגדר המטרה האלימה של מעשה התקיפה, והנזק שהיה צפוי עקב התזת הגז לא היה רב או שונה בחומרתו מן הנזק שעשוי היה להיגרם ע"י המכות. יש לראות את ענין המכות ואת ענין התזת הגז כפרשה אחת שאינה ניתנת לחלוקה.
אשר לעונש - אילמלא עבר זמן של קרוב ל-3 שנים מאז ביצוע העבירה היה מקום להטיל עונש חמור בהרבה מזה שהוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי, אך גם כך העונש קל מאד ואין להתערב בו למרות הזיכוי בחלק מן האישומים.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד י. גולן למערער,עו"ד ח. לירן למשיבה. 1.7.81).
ע.פ. 934/80 - משה אסייג נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה מנהל מחלקת התברואה של עירית אשדוד. במסגרת עבודת איסוף האשפה בעיר היה חוזה קבלנות למתלוננים אורי ציפורה וזאב יפה. למערער היו טענות נגד הקבלנים על ביצוע לקוי של העבודה. ב-31.12.78 נודע לקבלנים כי בעירית אשדוד התקיימה ישיבה שבה השתתף המערער והוחלט לא להאריך את חוזה הקבלנות אתם ולפרסם מכרז. אחד מן השניים פנה למשטרה וסיפר כי במשך השנים שולם שוחד למערער. המשטרה העניקה מעמד של עד מדינה לקבלן אשר, לטענתו, נתן את הכסף למערער. הוא קיבל מידי המשטרה 5000 ל"י על מנת שימסור אותם למערער, והלה מסר את המעטפה עם הכסף למערער. לאחר מכן נכנסו השוטרים למשרד כדי לעשות חיפוש, ואז ניגש המערער לדלת וזרק מעטפה לעבר החדר של הפקידה. לאחר מכן נתגלתה במגירה של הפקידה המעטפה ובה הכספים. על יסוד עדות המתלונן וההתפתחויות שהיו לאחר מכן, הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של קבלת שוחד ודן אותו ל-15 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - ביהמ"ש המחוזי האמין לעדי התביעה ובכללם לעדות המתלונןועדויות השוטרים והפקידה, ובעדויות אלה, היה די כדי לבסס את ההרשעה. העובדה שהקבלנים החליטו לגלות למשטרה את ענין השוחד לאחר שהוחלט לא להמשיך אתם את העבודה אינה גורעת ממשקל הראיות שהיו מהימנות על השופט. כמו כן המחדל של החוקרים שלא בדקו את המעטפה אם נמצאות עליה טביעות אצבעותיו של המערער אין בו כדי לשלול את מסקנות ביהמ"ש בדבר אשמתו.
אשר לעונש - עברו של המערער הוא ללא דופי, עבודתו בעיריה היתה עבודה מסורה, הוא התקדם מפועל פשוט לדרגת מנהל מחלקה חשובה, גידל משפחה גדולה של בנים ובנות לאזרחות טובה, והוא עשוי להפסיד את מקום עבודתו ואת זכויותיו הכספיות, אך כנגד כל אלה עומד הצורך החיוני לעשות למען השמירה על התנהגות ראויה של עובד ציבור, שאם לא כן תותר הרצועה כליל גם אצל אנשים מסוגו של
המערער שאינם עבריינים מטבעם. אין דרך אחרת להשיג זאת אלא ע"י הטלת עונשי מאסר לתקופה ניכרת. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ש. לוין. החלטות - הנשיא לנדוי והשופט שמגר. עוה"ד מ. רום וא. ברוכין למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 25.6.81).
ע.פ. 108/81 - מוחמד רוידיאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מעשה מגונה באשה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעשיית מעשה מגונה בכח באשה ונדון ל-4 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 חודשים.
אשר להרשעה - היה חומר ראיות מספיק כדי לקבוע כי בוצע במתלוננת מעשה מגונה בכפיה. היו עדויות של שני אנשי משטרה שראו את המערער הולך מחובק עם בחורה ובמרחק מסויים הלך זוג שני, אחיו של המערער ועוד בחורה. שני אנשי המשטרה עקבו אחרי שני הזוגות וכשהגיעו לקרבתם בתוך גן ציבורי ראו את המתלוננתשרועה על הרצפה והמערער שוכב עליה ומנסה להרים את החצאית והיא צעקה באנגלית "הצילו". אין זה מתקבל על הדעת שנערה מתחילה בצעקות "הצילו" לפני שביקשה את הנוגע בדבר להרפות ממנה ולא נענתה. גם מצב ההיסטריהשבו היתה נתונה מעיד שהמעשה המגונה בוצע בה נגד רצונה. העובדה שהמתלוננתבילתה לפני כן בצוותא עם המערער במועדון, רקדו ואולי אף התנשקו, אין בינה לבין המעשה של נסיון הרמת החצאית ולא כלום. הצעקה ולאחריה הבריחה מהווים סימן מובהק להתנגדותה להרמת החצאית. אשר לטענה כי עדותה של הבחורה השניה נגבתה ללא סמכות אין לה על מה שתסמוך. מדובר בסעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי "נפתחה חקירה בעבירה ועדיין לא הוגש עליה כתב אישום, רשאי לעשות כן (היינו לגבות עדותו של אדם על אתר) בימ"ש השלום או בימ"ש מחוזי לבקשת תובע או לבקשת אדם אחר העשוי להיות נאשם בעבירה". בשלב גבייתה של עדות על אתר, כאשר טרם הוגש כתב אישום, אין צורך שהתביעה כבר תגבש דעתה באיזה סוג של עבירות (עוון או פשע) יואשם החשוד ואין ספק שבעניננו היו קיימות שתי האפשרויות. בנסיבות כאלה נתן המחוקק את הברירה לתובע או לחשוד לבקש גביית עדות אל אתר בבימ"ש השלום או המחוזי.
אשר לעונש של 4 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי - אין לומר שהוא חמור מדי בהתחשב בחומרת העבירה. חומרה מיוחדת במעשים כאלה הפוגמים בתדמיתה של המדינה והעשויים להרתיע תיירות שלא לבוא לכאן לבילוי חופשות. מאידך, מדובר באדם צעיר שעברו נקי ובנוסף לכך יש לתת משקל לעובדה שמאז בוצעה העבירה חלפו קרוב לשנתיים, וחלק מן הדחיות בשמיעת המשפט נבע מאי הופעת עדי התביעה. גם הנסיבות שאפפו את המעשה יש בהם כדי לשמש שיקול מה לקולא. שיקולים אלה לא הוזכרו בגזר הדין. בנסיבות אלה שונה גזר הדין והועמד על 3 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שילה. עו"ד ר. בר חיים למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 23.6.81).
ע.פ. 431/80 - מרדכי עשור ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (ערעורו של המערער השלישי על הרשעתו וערעורם של שלושת המערערים על חומרת העונש - נדחה).
שני המערערים הראשונים הורשעו בעבירה של החזקת
סמים והמערער השלישי גם בעבירה של סחר בסמים והשלושה נדונו ל-4 וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ערעורו של המערער השלישי על הרשעתו ושל שלושת המערערים על חומרת העונש נדחה.
אשר לערעורו של המערער השלישי - מעקב משטרתי נסע אחרי מכונית פונטיאקשבה ישבו שני המערערים הראשונים, זו נסעה מקרית גת לכיוון באר שבע ובאמצע הדרך נעצרה הפונטיאק ולאחריה הגיעה מכונית פיג'ו כאשר המערער השני יצא מן הפונטיאק, ניגש לדלת הפיג'ו, ומסר משהו לידי המערער השלישי וקיבל ממנו חבילה ולאחר מכן שב למכוניתו. במרדף אחרי מכונית הפונטיאק נזרקה מתוך המכונית חבילת חשיש ואילו במרדף אחרי הפיג'ו נתפס המערער ועל גופו בשלושה מקומות סכומי כסף שונים. המערער טען כי לא הוא עצר ליד הפונטיאק וכי היתה זו ודאי מכונית אחרת, ואולם ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת התביעה כי השוטרים זיהו באופן מוחלט את מכוניתו של המערער השלישי אשר מתוכה נמסר דבר מה לשני המערערים האחרים, ואילו בעל מכונית הפיג'ו קיבל בתמורה משהו. על יסוד אלה יכול היה להגיע למסקנה כי מדובר בחבילת החשיש שנמסרה למערער השני, והמערער השלישי צריך היה לתת הסבר לאירוע ולמציאותו במקום, ובהיעדר הסבר כזה יכול היה השופט לקבוע כי המערער השלישי מסר למערערים האחרים את החשיש שאותו זרקו מן המכונית.
אשר לעונש - למערער הראשון משפחה בת 7 ילדים ולמערער השני משפחה בת 9 ילדים וגם למערער השלישי משפחה בת 9 ילדים. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מן הנסיבות האישיות של המערערים, אך קבע כי לנוכח חומרת העבירות יש להחמירבעונשים שכן כל המרחם במקרים כאלה על נאשמים סופו שהוא מתאכזר כלפי הציבור בכללותו. בסופו של דבר החליט ביהמ"ש המחוזי שלא להבחין בין המערערים לענין העונש, שכן המערערים 1 ר2 הורשעו אמנם רק בהחזקת החשיש, אם כי בכמות מסחרית, אך לחובתם עבירות קודמות רבות, ואילו המערער השלישי הורשע בעבירה חמורה יותר של סחר, אך לחובתו עבר פלילי מבוטל. אין לומר שביהמ"ש שגה בעונש שקצב.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד מרוז לשני המערערים הראשונים, עו"ד קאזיס למערער השלישי, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 24.6.81).
ע.פ. 890/80 - סלאח ג'אפר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשירת קשר לגניבה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עסק בהסעת פועלים למפעל ברעננה. באחד הימים נדבר עם שניים מעובדי המפעל לגנוב מהמקום חבילות בדים. המעשה בוצע והמערערקיבל כמוסכם 12 חבילות בדים. 10 מן החבילות מכר בשכם ושני גלילים נשארו בביתו. הוא נעצר ומסר הודאה במשטרה על המעשה. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו על יסוד ההודאה ו"הדבר מה" הנוסף ראה ביהמ"ש בכך שהמערער מסר למשטרה שתי חבילות בדים מאלה שנגנבו ואשר נמצאו בביתו. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על כך את הרשעת המערער בעבירה של קשירת קשר וגניבה. המערער נדון ל-8 חודשים מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי וגם במידת העונש אין להתערב. הסניגור העלה את מצב בריאותו של המערער ואת עברו הנקי, אך נתונים אלה כבר הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי ומצאו ביטויים המפורש בגזר הדין.
(בפני השופטים: שמגר, י. כהן, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. בן יעקב למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 29.6.81).
ע.פ. 405/81 - ספיע עבד מרעי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מתן מחסה לאסיר נמלט) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
אסיר בכלא שיוחסו לו פשעים חמורים וביניהם רצח ונסיון לרצח ע"י הנחת מטעני חבלה במכוניות הצליח להימלט מן הכלא והגיע לדירה שהיתה מושכרת לשלושה ובכללם המערער. השניים האחרים היו יותר מבוגרים והכירו את האסיר הבורח ואילו המערער היה בן 18 וחצי ועד שהאסיר הגיע למקום הוא לא הכיר אותו. השלושה נתנו מחסה לאסיר ובגין כך הורשעו והמערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל בעוד שהשניים האחרים נדונו לשנתיים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי הפלה את המערער לטובה מן הטעם שהוא צעיר וחלקו בעבירה היה פסיבי יותר מן האחרים והוא מילא רק תפקיד משני. אעפ"כ לא ראה ביהמ"ש מקום להקל יתר על המידה עם המערער ובצדק לא נהג כך ביהמ"ש, כי המערער היה במצב שיכול היה להתנער מן השותפות והיתה לו הזדמנות להודיע למשטרה על המקרה והוא לא עשה כן. ברם, הוגש תסקיר שרות המבחן שמתוכו עולה כי לא מדובר באדם המשתייך למחנה של עבריינים בדרך קבע אלא באדם חיובי בעל עבר נקי העובד עבודה קבועה ומשתלם בבי"ס ללבורנטים. המערער כבר ריצה קרוב ל-6 חודשים מתקופת מאסרו ולפי הודעת קצינת המבחן בפני ביהמ"ש העליון קיימת דאגה לעתידו של המערער כתוצאה משהייה ממושכת בבית הסוהר. כמו כן גם מצבו הנפשי מתדרדר. בהתחשב בכך ניתן לקצר את תקופת המאסר ולהעמידה על 9 חדשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, לוין, שילה. עו"ד א. כרטה למערער, עו"ד שפי למשיבה. 17.6.81).
ע.פ. 750/80 - רוני שמלץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות התפרצות וקולת העונש (ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל ברוב דעות).
המערער הורשע ב-34 התפרצויות וגניבות ועל כל אחת מן העבירות הושתו עליו שתי שנות מאסר שמהן אחת בפועל ואחת על תנאי, אך באשר למאסר בפועל נקבע שעל המערער לרצות 3 שנות מאסר ושאר שנות המאסר יהיו חופפות את אלה, ובאשר למאסר על תנאי ביהמ"ש לא פירט אם כוונתו לשנה אחת מאסר על תנאי או ל-34 שנים של מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון קבע כי המאסר על תנאי יעמוד על שנתיים, ואילו באשר למאסר בפועל הוחלט ברוב דעות השופטים גב' בן פורת וברק להעמיד את המאסר בפועל על 5 שנים, בעוד השופט אלון סבר שאין להתערב במידת העונש.
לענין ההרשעה, הרי זו מבוססת על ההודאות שמסר המערער למשטרה בתקופת מעצרו. במשך כ- 10 ימים שתק ולאמר מכן, בניגוד לעצת עורך דינו דאז, החל משתף פעולה והצביע על הדירות שאליהן פרץ. במשפט זוטא טען המערער כי את ההודאות מסר על סמך הבטחות שקיבל מאנשי המשטרה, אך השופט קבע שאמנם ניתנו הבטחותאך היוזמה לעיסקה יצאה מן הנאשם, ובסופו של דבר לא הושג כל הסכם. לפני ביצוע העבירות נקלט המערער בישיבה של חוזרים בתשובה "אור שמח" ושם עבר טיפול גמילה מסמים וקיבל תמיכה מוסרית להחזירו למוטב. כאשר נעצר דיבר מנהל הישיבה על לבו להודות במעשיו ולמנוע הכפשת שמה הטוב של הישיבה, וביהמ"ש קבע כי לא היה כאן נסיון להשפיע עליו להודות במעשים שלא עשה אלא במעשים שעשה. אשר לטענת הסניגור כי ההודאות אינן קבילות או חסרות משקל ראייתי מחמת מצוקתו הנפשית של המערער שנבעה מהתמכרותו החוזרת לסמים קשים ומצב
העצבנות שהיה שרוי כשנעצר בהיעדר סמים לצריכה - גם אם בהתחלה היה המערער שרוי במצוקה, הרי לאמר שחזר למצב נורמלי כשסופקו לו סמים, ערך הודאה חדשה בה תיקן את כל הטעויות שטעה לפני כן בהודאותיו והעמיד את העובדות על מכונן. אשר לשאלה אם קיים "דבר מה" נוסף להודאות כדרוש - ביהמ"ש ראה "דבר מה" בתלונות של בעלי הדירות עליהן הצביע המערער. כרגיל אין בתלונה כזאת כדי להוסיף להודאה מחוץ לכותלי ביהמ"ש כל משקל שהוא, שכן המשטרה מפרטת את הכתובת של הבית שאליו פרץ החשוד כבר בגוף האזהרה. אולם במקרה המסויים הנחקר איננו תושב ירושלים ולא הכיר את רחובותיה. המשטרה נטלה רשימה של תלונות על התפרצויות ועל פיה הסיעה את המערער משכונה לשכונה והמערער הצביע על הדירות שאליהן פרץ. בנסיבות אלה ניתן למצוא "דבר מה" בעובדה שהמערער ידע להצביע ברוב המקרים על הדירות שבהן אירעה ההתפרצות. אכן, משקל ה"דבר מה" כשהוא ניצב לבדו מואט, אך היו "דבר מה" נוספים, כגון עדות בעל דירה שראה כיפה נושרת מראשו של הפורץ שלבושו תאם את זה של תלמיד ישיבה, העובדה שלאחר פריצה לאחת הדירות נמצא ליד הדירה שעונו של המערער, ומציאת חלק מהגנובים בישיבה "אור שמח" שם למד המערער וכיוצא באלה דברים. השופטת בן פורת שכתבה את פסק הדין ציינה כי כשלעצמה היא מוכנה לראות "דבר מה" נוסף בעצם העובדה שהמערער נזקק בתקופה הרלוונטית לסמים קשים והיה זקוק לכספים כדי להשיג את הסמים. השופטת בן פורת ציינה כי כשם שהמניע אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה ומבחינה משפטית הוא בלתי רלוונטי, אך מצד שני ראיה על קיומו של מניע היא רלוונטית וקבילה כחלק מהחומר המפליל או השולל את קיומה של כוונה המיוחסת לנאשם, כך גם ניתן לראות במניע "דבר מה" הדרוש להודאת הנאשם מחוץ לכותלי ביהמ"ש. לענין שימוש במניע כ"דבר מה" לחיזוק הודאת הנאשם הסתייג השופט ברק באומרו כי צריך להשאיר ענין זה בצריך עיון, ולכאורה נראה לו כי אין במניע כדי להוות "דבר מה", והשופט אלון סבר כי מניע משוער למעשה עבירה אינו יכול לשמש כ"דבר מה". ברם שני שופטים אלה ציינו כי ניתן לסמוך על הראיות האחרות שהיה בהן "דבר מה" לחיזוק. הודאות המערער.
אשר לערעור המדינה על קולת העונש, סברו השופטים גב' בן פורת וברק כי אכן העונש של 3 שנות מאסר קל מדי בנסיבות הענין ויש להעמיד את המאסר על 5 שנים, ואילו השופט אלון סבר שאין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי שניתן להסתפק במאסר של 3 שנים בנסיבות הענין.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. עו"ד נ. גוברין למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 10.6.81).
ע.פ. 764/80 - יאיר כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד "ההחזקה התכופה" וחומרת העונש (הערעור נדחה).
באחד הלילות נפרצה חנות בבאר יעקב ונגנב מתוכה רכוש ששוויו כ-200 אלף ל"י. בשעה 6.15 לפנות בוקר גילה סיור משטרתי רכב חונה ובו שלושה אנשים וביניהם המערער כשהם ישנים. בתוך המכונית נתגלה כל הרכוש שנגנב. אחד מן השלושה, אחיו הצעיר של המערער, הודה בפריצה ובכך שהוא גנב את הרכב מבעליו ואילו המערער והנאשם השלישי כפרו באשמה. ביהמ"ש המחוזי הרשיעם על יסוד הכלל של "ההחזקה התכופה" עם גילוי הרכוש בחזקת המערער כאמור. המערער העלה טענת אליבי לשעת ביצוע הפריצה ונתן הסבר כיצד הזדמן לפנות בוקר למכונית האמורה, אך לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענת האליבי שלו
וביהמ"ש ראה את הסברו כסיפור בדוי שאין לתת בו אמון. ביהמ"ש רשאי היה להגיע למסקנה שדברי המערער הם בלתי אמינים לאחר ששיווה לנגד עיניו את הגורמים המסוכמים בסעיף 53 לפקודת הראיות. לא היה מקום ליהנות את המערער מהספק שכן בלב ביהמ"ש לא נותר כל ספק סביר לאחר שבדק את הראיות.
אשר לעונש - על המערער הוטל עונש של 3 שנות מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים ואין להתערב במידת העונש. המערער הוא בעל הרשעות קודמות בעבירות פריצה וגניבה ובמקרים קודמים נהגו עמו בתי המשפט במידת הרחמים וגזרו לו עונשים קלים יחסית אך הוא המשיך במעשיו. בהתחשב בכך אין העונש חמור מדי. אשר לעובדה שאלה שנאשמו יחד אתו קיבלו עונשים קלים יותר - המערער היה המבוגר מבין השלושה ובעל ההרשעות הקודמות הרבות ביותר, ולנוכח עברו והפרת התנאי שהוארך כבר פעם אחת היה מקום לאבחן בינו לבין האחרים.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קדרי למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 21.6.81).
ע.פ. 31/81 - חיים ורנר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת מרשמים מרופא וקבלת סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, המכור לשימוש בסמים, ביקר במרפאתו של רופא לצורך קבלת מרשם לרכישת כדורי אדולן, גנב פנקס מרשמיםריק והחתים אותו בחותמת הרופא ולאחר מכן זייף במשך חודשים עשרות טפסי מרשם וקיבל בעזרתם כ-10 אלפים כדורים. הוא נתפס כשמכר חלק מן הכדורים ברחובות תל אביב. המערער הורשע בעבירות סמים, גניבה וזיוף מסמכים ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ציין כי העבירות נבעו מתוך התמכרות המערער לסם ובינתיים נגמל מן השימוש בסמים. אין בכך כשלעצמו כדי להפחית מן החומרה של הפעולות שאותן ביצע המערער. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, י. כהן, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בכר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 20.6.81).
ע.פ. 275/81 - שלמה פלג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הואשם בשני אישומים של קשירת קשר לביצוע התפרצויות וגניבות וביצוע התפרצויות וגניבות. לאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה הודה המערער בקבלת רכוש גנוב ביודעיןשהושג בדרך של פשע ובוטלו האישומים של קשירת קשר והתפרצות וגניבה. לאחר ההרשעה ולפני גזר הדין התעוררו שאלות שבמחלוקת באשר לכמות הסחורה הגנובה ואז הרשה ביהמ"ש להעיד את אחד מהנאשמים שהואשמו מלכתחילה יחד עם המערער בקשירת קשר, והלה העיד לא רק על הדברים שהיו במחלוקת אלא נפרסה בפני ביהמ"ש הפרשה כולה, ומגזר הדין עולה שביהמ"ש הושפע מן הדברים ששמע וייחס למערער מעורבות בכל הפרשה מעבר למה שהמערער הודה במפורש. יש להביע מורת רוח על כך שביהמ"ש התיר השמעת ראיות ע"י המדינה בשלב זה של הדיון לענין גזר הדין, וכתוצאה מכך הגיעו לידיעתו דברים שלמעשה המערער לא הודה בהם. על המערער נגזרה שנת מאסר בפועל ותשלום קנס של 50 אלף שקלים ב-12 שיעורים חודשיים. בינתיים ריצה המערער את עונש המאסר והערעור נסב על ענין הקנס. אילמלא התסבוכת האמורה לא היה מקום להתערב בגזר דינו של
ביהמ"ש, אך בהתחשב בכך שביהמ"ש שמע ראיות על דברים שלא צריך היה לשמוע כאמור, ומכיון שבינתיים נקלע המערער למצוקה חומרית קשה שכן עסקו שקע בינתיים בחובות כבדים, ניתן להקל במידת מה בשיעורו של הקנס ולהעמידו על 42 אלף שקלים שישולם ב-12 תשלומים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שילה. עו"ד א. לישנסקי למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 17.6.81).
ע.פ. 127/80 - שרה סוני ואח' נגד מדינת ישראל
*החובה להפעיל מאסר על תנאי (הערעור נדחה).
שתי המערערות עברו מספר רב של עבירות מרמה וזיופים כאשר גנבו פנקסי שיקים, זייפו חתימות וחתימות הסבה והוציאו סחורות שונות מסוחרים. ביהמ"ש המחוזי הקל עימן מאד בהסתפקו בהפעלת מאסרים על תנאי של 3 ושל 4 חודשים שהיו תלויים ועומדים נגדן וכן הוסיף מאסר על תנאי של שנה אחת לכל אחת מן המערערות על העבירות שבהן הורשעו הפעם. הערעור נדחה. הסניגור העלה את הטענה כי אי אפשר היה להעניש את המערערות בעונש שהוא כולו מאסר על תנאי בנוסף להפעלת המאסרים על תנאי הקודמים, אך על כך אין ערעור של המדינה ומכיון שבנידון זה יש בטעותו של ביהמ"ש המחוזי משום הקלה עם המערערותאין לשנות חלק זה של גזר הדין. להלן טען הסניגור שלא היתה חובה להפעיל את המאסרים על תנאי מפני שלמרות ריבויין של העבירות שבהן הורשעו המערערות הן נכללו כולן בכתב אישום אחד וניתן לראות את כולן כעבירה נוספת אחת לצורך סעיף 56 של חוק העונשין בדבר הארכת מאסר על תנאי. אין לקבל טענה זו. ניתן לראות כמה עבירות שהן מבחינה טכנית עבירות שונות כעבירה נוספת אחת כאשר העבירות כולן בוצעו בפעולה פלילית אחת, אך בעניננו המערערות עסקו במשך תקופה ארוכה של למעלה משנה בביצוע עבירות שונות שכל אחת מהן מהווה עיסקה פלילית נפרדת. לפיכך אין להתערב בפסק הדין.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מ. ישראללמערערות, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 11.6.81).
ע.פ. 899+938/80 - יורם גדיש ומשה שמילביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס הכנסה)(ערעור על חומרת העונש. הערעור של גדיש נדחה ושל שמילביץ נתקבל).
חברה שגדיש היה אחד ממנהליה ושמילביץ היה גזברה ביצעה שורה של רישומים כוזבים כדי להתחמק ממס, בכך שנרשמו הוצאות פיקטיביות כתשלום שכר עבודה לאנשים שלא עבדו בחברה, ואלה נועדו בתקופה מסויימת לאפשר לחברה להתחמק מתשלום מס ובתקופה מאוחרת יותר במגמה שהגזבר שמולביץ יוכל להתחמק מתשלום מלוא המס המגיע ממנו. ביהמ"ש המחוזי דן את החברה לתשלום קנס ואת המנהלים והגזבר לתשלום קנסות וכן הטיל על המנהלים מאסר של חודשיים בפועל ועל הגזבר מאסר של 4 חודשים בפועל וכן מאסרים על תנאי. הערעור הוא על חומרת העונש.
באשר לגדיש - הוא קיבל בינתיים עבודה במשרד השיכון ושם מרוצים מעבודתו, אך נמסר לו שאם עונש המאסר ישאר בעינו יצטרכו להפסיק את עבודתו בשרות המשרד הממשלתי. רצונו הוא לבטל את המאסר, או לפחות שביהמ"ש העליון יאמר את דברו בענין פיטוריו מן העבודה. ביהמ"ש העליון ציין כי המדיניות היא שבגין עבירות מס הכנסה יש לגזור מאסר בפועל, אך עצם הטלת המאסר אינו בהכרח שיקול שצריך לקבוע לענין המשך העסקתו של אדם בשרות המעביד. השיקולים מטבע הדברים הם כוללים ורחבים יותר וראוי שיישקלו ע"י מי שבפניו כל העובדות.
ביהמ"ש העליון ציין כי הוא מניח שמשרד השיכון ישקול את הדברים כראוי ויקבע את עמדתו בהתחשב באמור לעיל.
הסניגור של שמילביץ קובל על כך שהוא קיבל מאסר כפול מזה שקיבלו מנהלי החברה ולטענתו לא היה מקום להבחנה בין תקופות המאסר. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא מחמיר במאסרו של שמילביץ משום שבעוד שלמנהלים לא היתה להם טובת הנאה מן הרישומים הכוזבים הרי לשמילביץ היתה טובת הנאה מכך. ברם הדבר אינו בדיוק כך, שכן בעקיפין גם החברה יצאה נשכרת מהרישומים הכוזבים. מבחינת הכוונה להונות את שלטונות מס הכנסה המנהלים ושמילביץ ניצבים באותו מישור וראויים לאותו עונש. השוני האמור אינו צריך להביא לידי כך שעונשו של שמילביץ יהיה כפול מאשר עונשם של המנהלים. לפיכך די בכך אם עונשו של שמילביץ יועמד על 3 חודשי מאסר בלבד.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד רזומוב לגדיש,עו"ד פדרמן לשמילביץ, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 3.6.81).
ע.פ. 910/80 - יוסף אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מסים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעלו 3 עונשי מאסר על תנאי של 18 חודשים, של 3 חודשים, ושל שנתיים וביהמ"ש הורה ש- 3 עונשי המאסר על תנאי יהיו חופפים ויצטברו לעונש המאסר בפועל, כך שעל המערער לרצות 3 וחצי שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - היתה עדותו של שוטר שהמערער מכר לו סמים והטענה היחידה של פרקליט המערער היא בעיקרה דיונית. בביהמ"ש המחוזי היה המערער מיוצג ע"י פרקליט ממונה, אשר לדעת הפרקליט הנוכחי לא ניהל את המשפט כהלכה. בישיבה השניה של ביהמ"ש המחוזי, כאשר השוטר המוסווה החל להעיד, ביקש המערער לדחות את המשך המשפט כדי לאפשר לו מינוי סניגור משלו והשופט סירב להיעתר לבקשה זו. השאלה אם היה מקום להיעתר לבקשת הדחיה היתה נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש ואין עילה להתערב בהחלטתו. לא ניתן שום הסבר מדוע לא העמיד המערער סניגור משלו לאחר הישיבה הראשונה, וגם לאחר הדיון ביום השני של המשפט יכול היה עדיין המערער לשכור לעצמו סניגור פרטי שבודאי היה עושה את כל הדרוש להגנתו גם לפי טענותיו של הפרקליט הנוכחי. לגוף הענין אין יסוד לקבוע כי הגנת המערער ע"י עו"ד ממונה לא היתה הגנה ראויה, והעובדה שאותו עו"ד לא האריך בחקירת עדי התביעה אינה מעידה על כך שהמערער לא קיבל יצוג ראוי במשפט.
אשר לעונש - טוען המערער כי על השופט היה להורות על הגשת תסקיר של שרות המבחן, אך אין לקבל טענה זו. מתברר שתחילה הורה ביהמ"ש, לפי בקשת התביעה, על הגשת תסקיר הואיל ולא היה ברור אם מלאו למערער 21 שנה בעת ביצוע העבירה. בהמשך הדיון הודיע המערער שמלאו לו 21 שנה כ-4 חודשים לפני ביצוע העבירה, והמערער ופרקליטו ביקשו לבטל את ההחלטה הקודמת בדבר הגשת תסקיר ולגזור את דינו של המערער על אתר. השופט נעתר לבקשה זו ואין עילה להתערב בהחלטתו כאשר מפי המערער עצמו הוכח שכבר מלאו לו 21 שנה ביום ביצוע העבירה. להצהרת הפרקליט הנוכחי של המערער כי לאחר גזר הדין בדק ומצא כי גילו המדוייק של המערער מוטל בספר אין כל ערך ראייתי. אשר לעונש גופו - למערער עבר פלילי ובכללו הרשעת סמים וביהמ"ש לא התעלם מנסיבותיו האישיות. כאשר הורה ביהמ"ש כי עונשי המאסר על תנאי יחפפו בינם לבין עצמם כבר התחשב
ביהמ"ש בנסיבות האישיות שהועלו בפניו. לפיכך אין להתערב במידת העונש. (בפני השופטים: ברק, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד וייס למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 16.6.81).
ע.פ. 898+901/80+834 - משה בוארון ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס בצוותא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הצליח לרכוש את אמונה ואת אמון הוריה של תיירת מגרמניה, יצא אתה לבלות בדסקוטק ובדרך הביאה אל ביתו והזמין לשם את המערער השני שהיה אז קטין בן 16 וכן אדם נוסף. בדירה התנפלו השלושה על המתלוננת וביצעו בה מעשי התעללות אכזריים, אנסו אותה בזה אחר זה וגם בצוותא כשאחד מהם מחזיק בידיה והשניים האחרים מבצעים בה אונס ומעשה מגונה. כך התעללו בה כל הלילה ורק מאוחר בבוקר שחררו אותה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער הראשון, שיזם את הפשע, עונש מאסר של 9 שנים ואילו המערער השני שהוא קטין נדון ל-5 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. באשר לבוארון - על אף כל הנסיבות המקילות אין יסוד להקל עמו. העונש, על אף חומרתו, נופל מרמת הענישה שאושרה בביהמ"ש העליון בעבירות אינוס ברוטליות שנעברו בצוותא במקרים אחרים. המקרה דנן הוא אחד החמורים שבאו לפני ביהמ"ש. בעונש שנגזר יש משום ביטוי לסלידת החברה מהתנהגות חייתית כזאת כלפי אשה שהיתה נתונה כטרף חסר ישע בין ציפורני המערער וחבריו. אשר למערער השני שהוא קטין - בשעת ביצוע הפשע היה רק בן 16 ויתכן שנגרר אחרי חבריו הבוגרים. אבל הוא השתתף במעשי התעללות חוזרים כלפי המתלוננת. אי אפשר לכפר על פשע חמור כזה בעונש פחות מזה שנגזר עליו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד צוק למערער הראשון, עו"ד י. מושקט למערער השני, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 11.6.81).
ד.נ. 16/81 - אידה פייצר ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן ואח'
*דיון נוסף בפיצויי הפקעה (בקשה לקיום דיון נוסף - הבקשה נדחתה).
בפסק דין שניתן בביהמ"ש העליון בע.א. 377/79 נדונה, בין היתר, השאלה אם כאשר מגרש מופקע בשלמות חייבת הרשות המפקיעה לשלם כפיצויי הפקעה את מלוא שוויו של המגרש שהופקע או שהיא רשאית לנכות 40 אחוז מסכומי הפיצויים. העותרים טענו כי רק כאשר ההפקעה היא של חלק מן החלקה רשאית הרשות המקומית להפקיע 40 אחוז מחלקה ללא תשלום ואילו המשיבות טענו שגם כאשר ההפקעה היא של כל החלקה התשלום צריך להיות רק עבור 60 אחוז. ביהמ"ש העליון קיבל את טענת המשיבות והבקשה לקיום דיון נוסף נדחתה. כל שלושת השופטים בערעור היו תמימי דעים שיש לנכות 40 אחוז מסכומי הפיצויים גם בהפקעת החלקה כולה, אם כי השופטים נימקו כל אחד בדרך הנמקה אחרת את המסקנה הנ"ל. אין מקום להורות על קיומו של דיון נוסף, שכן לשם קיום דיון נוסף לא די להראות שההלכה שנפסקה היא חשובה, קשה או חדשה, כי זהו רק תנאי מוקדם לשם שימוש בשיקול דעת אם לתת הוראה על קיום דיון נוסף. אם אין לעותר סיכוי להצליח בדיון הנוסף אין להורות על קיומו של דיון כזה גם אם נפסקה הלכה שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש. כאמור כל שלושת השופטים הגיעו לכלל דעה בדבר ניכוי של 40 אחוז וכל פירוש אחר של הסעיף הדן בניכוי זה מביא בעליל לתוצאות בלתי סבירות.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 28.6.81).
בג"צ 370/81 - בנימין לור נגד שר הפנים ואח'
*זכות במירה לכנסת (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר זכאי היה להירשם בפנקס הבוחרים לכנסת העשירית, אך בגלל שורה של טעויות הוא לא נרשם ובגלל טעויות נוספות נדחה ערר שהגיש לשר הפנים מבלי שקיבל הודעה בעוד מועד על דחיית הערר. מאחר שבחוק הבחירות לכנסת העשירית בוטלו הסעיפים הקובעים זכות להגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי נחסמה גם דרך זו בפני העותר ולפיכך פנה לבג"צ שיחייב את שר הפנים לרשום אותו בפנקס הבוחרים. העתירה נדחתה. אם כי נגרם לעותר עוול אין דרך להביא את המעוות על תיקונו. לפי סעיף 53 של חוק הבחירות לכנסת היה על שר הפנים להשלים את רשימות הבוחרים עד לתאריך מסויים והפנקס כפי שתוקן אמור היה להיכנס לתוקפו לפי החוק ביום 17.5.81. המועדים חלפו מבלי ששר הפנים כלל את שמו של העותר ברשימות הבוחרים, וצודק ב"כ המדינה כי במקום ששר הפנים אינו יכול לתקן את מחדליהם של עובדי משרדו באשר עבר המועד, אף בג"צ חסר אונים לחייבו שיעשה כן.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, שילה. עו"ד י. גולדשמיט לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 25.6.81).
בג"צ 378/81 - אליהו אמסלם ואח' נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית
*הצבת קלפי בכלא בבחירות לכנסת
(בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר הוא אסיר בכלא רמלה וב"כ פנה כיום 17.6.81 ליו"ר ועדת הבחירות בבקשה לקבוע קלפי בבית הסוהר כדי שהעותר יוכל לבחור לכנסת. מכתבו לא נענה וביום 28.6.81 פנה לבג"צ וביקש צו על תנאי נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית וכן ביקש צו ביניים לדחות את הבחירותעד למתן החלטה סופית. העתירה נדחתה. דין הבקשה להידחות על הסף משום האיחור הרב בהגשתה. הדיון בעתירה הינו יום אחד בלבד ערב הבחירות כשאין כל אפשרות טכנית פיזית להסדיר את זכות הבחירה של העותר, לא ע"י קביעת קלפי בבית הסוהר ולא ע"י הבאתו לקלפי במקום מגוריו, על כל הסידורים הביטחונייםואמצעי השמירה הכרוכים בכך. אין גם מקום לדחות את קיום הבחירות. אין כל נימוק מדוע לא באו העותרים בעתירתם בעד מועד ובג"צ לא יענה לעתירה מרחיקת לכת מעין זו כשהיא באה ללא כל הצדקה כהפתעה של הרגע האחרון. זאת ועוד, הענין בא במסגרתו של סעיף 137 לחוק הבחירות לכנסת, וגם משום כך דינה של העתירה להידחות. גם לגופה של העתירה דינה להידחות כפי שכבר נפסק בעבר ע"י בג"צ. הנימוק העיקרי הוא הקושי בגיוס כוחות שמירה מספיקים כדי לאפשר לאסיר להצביע בקלפי שבמקום מגוריו.
השופט אלון שנתן את פסק הדין העיר כי יתכן שיש להסדיר בחוק את זכויות ההצבעה של האסירים שכן זו זכות יסודית של האזרח ומן הראוי לשמור על קיומה של זכות זו. מ"מ הנשיא י. כהן והשופט שמגר הסכימו לדחיית העתירה, אך באשר לשאלה של תיקון חוק הבחירות כדי למצוא הסדרים שיאפשרו לאסירים להצביע במקום מאסרם או במקום אחר החליטו שאין צורך לחוות דעה בשאלה זו בעתירה הנדונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, אלון. עו"ד ז. סגל לעותרים. 29.6.81).