ע.א. 348/79 חנה גולדמן נגד יצחק מיכאלי ואח'
*פירוש חוזה מכר מקרקעין.
* תנאי מתלה.
* המחאת זכויות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1588/75 - הערעור נדחה בעיקרו)
המערערת (להלן המוכרת) היא בעלים של חלקת אדמה בחיפה. ביוני 1972 נערך חוזה בינה לבין המשיבה השלישית (להלן הקבלן) שלפיו מכרה את החלקה לקבלן תמורת סכום כסף ואחת הדירות בבנין. על פי האמור בחוזה התחייב הקבלן למסור את הדירה למוכרת כשהיא ראוייה למגורים וגמורה לחלוטין עד ליום 21.2.74. נקבע כי אם יחול עיכוב בבניה מסיבות בלתי תלויות בקבלן יידחה מועד סיום הבניה באותו פרק זמן שבו חל העיכוב. 4ביום 5.9.73, כאשר הבנין היה בשלבי בניה, התקשרה המוכרת בהסכם עם המשיבים (להלן הקונים) שלפיו "היא מוכרת לקונים את כל הזכויות שיש לה... בדירה הנבנית עבורה ע"י הקבלן בהתאם למוסכם בינה לקבלן". בהסכם התייחסו הצדדים במספר סעיפים להסכם שבין המוכרת לבין הקבלן. מועד מסירת הדירה נקבע ליום 22.2.74 (יום אחד לאחר התאריך הקבוע בין המוכרת לבין הקבלן). המחיר נקבע לתשלום בשיעורים, והיתרה בסך 20 אלף ל"י היתה אמורה להשתלם ביום מסירת החזקה. הקונים התקשרו בחוזה עם קונים מהם והתחייבו למסור את הדירה שלהם ביום 1.5.74. הדירה לא היתה מוכנה בתאריך הקובע והקונים נתבעו ע"י הקונים שלהם לתשלום פיצויים בגין אין מסירת הדירה. תביעה זו נסתיימה בפשרה שלפיה שילמו הקונים פיצויים של 2156 ל"י לקונים שלהם. במרץ 1975 תפסו הקונים חזקה בדירה, המוכרת תבעה פיצויים ולפי הסכם פשרה בביהמ"ש השאירו בידיהם הקונים את הזכות לתבוע מן המוכרים את נזקיהם, אך הם שילמו למוכרת את הסך 20 אלף ל"י שעוד היו חייבים לה. לאחר מכן הגישו הקונים את התביעה נשוא ערעור זה. בתביעה זו תבעו הקונים: פיצוי בגין הנזק שנגרם להם בשל אי מסירת הדירה במועדה; פיצוי בגין עבודות ההשלמה והתיקונים שעשו בדירה לאחר שתפסו בה חזקה; אכיפת התחייבותה של המוכרת לרשום את הדירה כיחידה בבית משותף על שם הקונים. המוכרת שלחה הודעת צד שלישי לקבלן לשיפוי. ביהמ"ש המחוזי חייב את המוכרת לשלם לקונים פיצוי של 2156 ל"י, סכום שהם שלמו לקונים שלהם, וכן סכום של 20 אלף ל"י פיצוי בגין אי הנוחות, הסבל ועוגמת הנפש שנגרמה לקונים בשל האיחור במסירת הדירה. לענין אחרון זה לקח ביהמ"ש בחשבון מלוא תקופת האיחור של 11 חודשים במסירת החזקה, מבלילהתחשב בעיכוב של 4 עד 6 חודשים שנגרם עקב מלחמת יום הכיפורים. במקביל חוייב הקבלן לשפות את המוכרת בסכום הפיצוי של 2156 ל"י כאמור, וכן בסכום של 10 אלפים ל"י בגין האיחור במסירת הדירה תוך הפחתת פיצויים בשל העיכוב שנגרם ע"י מלחמת יום הכיפורים. כן חוייבה המוכרת לשלם לקונים את הוצאותיהם להשלמת הדירה כשהמוכרת זכאית לקבל שיפוי על כך מהקבלן. לבסוף ציווה ביהמ"ש המחוזי על המוכרת להעביר ולרשום את הדירה כיחידה נפרדת בבית משותף על שם הקונים, וכן חוייב הקבלן במקביל לרשום את הבית כבית משותף ולשלם את כל ההוצאות הכרוכות בכך. מכאן הערעור.
א. לטענת המוכרת שלא נטלה על עצמה כל התחייבות כלפי הקונים פרט לכך שתקיים את שקיבלה על עצמה בחוזה עם הקבלן ומכיון שכך אין לקונים כל עילה כלפי המוכרת - עיון בחוזה שבין המוכרת לבין הקונים מצביע על שתי התחייבויות שנטלה על עצמה המוכרת שיש בהן בסיס משפטי לחיובה. ההתחייבות האחת היא למסור לקונים את החזקה בדירה לא יאוחר מיום 22.2.74 וההתחייבות השניה היא להעביר את הדירה על שם הקונים. המוכרת ביקשה לשלול את תוקפן של התחייבויות אלה כמקור לחבותה והעלתה שורה של טענות שיש לדחותן.
ב. הטענה הראשונה היא שהחוזה בין המוכרת לבין הקונים תלוי בתנאי מתלה שלא התקיים ומכיון שכך מתבטל החוזה לפי סעיף 29 לחוק החווים. תנאי מתלה
זה הוא, לטענת המוכרת, קיום התחייבויותיו של הקבלן כלפי המוכרת. אין ממש בטענה זו. החוזה שבין המוכרת לבין הקונים אינו תלוי כלל בתנאי מתלה שהקבלן יחייב את התחייבויותיו כלפי המוכרת. איזכור התחייבויות הקבלן, בחוזה שבין המוכרת לבין הקונים, בא לתאר ולהגדיר את ההתחייבויות של המוכרת שהן התחייבויות של הקבלן כלפיה, אך לא להתנות את החוזה בקיומו של אותן התחייבויות ע"י הקבלן. איזכור התחייבויות הקבלן כלפי המוכרת חשוב לחוזה שבין המוכרת לבין הקונים שכן זכויות המוכרת הומחו לקונים, אולם המוכרת נטלה על עצמה התחייבויות משלה כלפי הקונים.
ג. טענה שניה של המוכרת היא כי החוזה שבינה לבין הקונים סוכל ולפיכך ההפרה אינה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים. את סיכול החוזה רואה המוכרת בכך שבעת כריתת החוזה לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי הקבלן לא יקיים את ההתחייבויות שנטל על עצמו כלפיה. טענה זו אין לקבל. האפשרות כי הקבלן יפר את חוזהו עם המוכרת היא אפשרות שהמוכרת היתה צריכה לדעת עליה ולראותה מראש. די בכך כדי להשמיט את הבסיס העובדתי מפני טענת הסיכול.
ד. אשר לטענת המוכרת שהחוזה שבינה לבין הקבלן יצר זכות לטובת הקונים ולפיכך נשללת זכות הקונים כלפי המוכרת ועליהם להפנות תביעתם כלפי הקבלן - גם בטענה זו אין ממש. ראשית, החוזה שבין המוכרת לבין הקבלן אינו כלל חוזה לטובת צד שלישי. אין בחוזה זה כל כוונה להקנות למוטב כלשהו את הזכות לדרוש את קיום החיוב החוזי. שנית, אפילו היה מקום לראות בחוזה שבין המוכרת לבין הקבלן חוזה לטובת הקונים, אין בכך משום שלילת זכותם של הקונים כלפי המוכרת על פי החוזה שנערך ביניהם. זכות הקונים כלפי הקבלן המוטבים מכח החוזה שבין המוכרת לבין הקבלן לחוד, וזכות הקונים כלפי המוכרת מכח חוזה שביניהם לחוד.
ה. אשר לטענה כי האפקט המשפטי של החוזה שבין המוכרת לבין הקונים הוא בהמחאת זכותה של המוכרת כלפי הקבלן לקונים ומכאן שזכות הקונים היא כלפי הקבלן ולא כלפי המוכרת - אכן זכות המוכרת כלפי הקבלן הומחתה לקונים, ולפיכך נתונה לקונים-נושים זכות ישירה כלפי הקבלן -החייב, אך מכאן לא מתבקשת כלל המסקנה כי לקונים-הנמחים אין כל זכות כלפי המוכרת-הממחה. מעצם המחאת הזכות לא נובע כלל כי אין לנמחה כל זכות כלפי הממחה.
ו. אין לקבל את טענת המוכרת כי על פי פירושו הנכון של החוזה אין להטיל עליה חיובים כלפי הקונים. טענתה היא שהיא אשה בודדה שאינה מתמצאת בעסקי בניה ואין להניח כלל שנטלה על עצמה התחייבות כלפי הקונים מעבר לקיום חובותיה כלפי הקבלן. כלל יסודי הוא בפירוש חוזה כי את החוזה יש לפרש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה. אין ספק כי החוזה שבין המוכרת לבין הקונים כולל בחובו התחייבויות של המוכרת למסור את החזקה לקונים ולהעביר את הדירה על שם הקונים.
ז. אשר לטענה נגד גובה הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני - בענין זה מעלה המוכרת שתי טענות: כי האיחור במסירה אינו משתרע על 11 חודשים אלא על מחצית התקופה שכן 4-6 חודשי איחור היו בשל מלחמת יום הכיפורים, והטענה האחרת כי הסכום
שנפסק כשלעצמו גבוה מדי. אשר לתקופת האיחור - בחוזה שבין המוכרת לבין הקבלן מצויה הוראה כי במקרה של עיכוב בגין כח עליון יידחה מועד השלמת הבית, אך הוראה דומה אינה מצוייה בחוזה שבין המוכרת לבין הקונים. אין לקבל את הטענה כי ההוראה הקבועה בחוזה שבין המוכרת לבין הקבלן יש לראותה גם כחלק בהסכם שבין המוכרת לבין הקונים. שאלה אחרת היא אם אינה עומדת למוכרת הטענה כי מכח הדין הכללי - לא מכח הוראה חוזית מיוחדת - אין היא חייבת פיצויים בשל העיכוב שנגרם עקב מלחמת יום הכיפורים. סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) משחרר מחובת פיצויים אדם שהפר את החוזה בשל אונס או סיכול. ברם, המוכרת לא העלתה טענה זו במהלך הדיון ולפיכך אין להתייחס אליה עתה. אשר לגובה הפיצוי של הנזק הלא ממוני - אין לומר שהוא גבוה מדי. אכן, ביהמ"ש רשאי לפסוק פיצויים בעד נזק לא ממוני בשיעור שיראה לו בנסיבות הענין אך עם זאת אין להפריז בשיקול הדעת שניתן לביהמ"ש וצריך כי שיקול דעת זה יהיה מופעל במסגרת השיקולים הקבועים בחוק התרופות. על כן אין ביהמ"ש רשאי לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני שאינו מקיים את מבחני הסיבתיות והצפיות הקבועים בחוק התרופות. ברם, כאמור בהתחשב בנסיבות הענין אין הסכום גבוה מדי.
ח. אשר לפיצוי בגין הנזק שנגרם לקונים בכך שהדירה לא היתה מושלמת והיו צריכים להשקיע בה השקעות - טוענת המוכרת כי התחייבה למסור את החזקה בדירה לקונים, אך לא התחייבה למסור את הדירה כאשר היא גמורה וראויה למגורים. מסירת דירה במועדה משמעותה מסירת דירה בנויה וגמורה ולא יתכן לייחס לצדדים כוונה אחרת.
ט. מאידך יש לקבל את הערעור על החיוב שחוייבה המוכרת לבצע את העברת הדירה בתוך 8 חודשים. בהסכם שבינה לבין הקונים נכתב במפורש שהמוכרת חייבת להעביר את הדירה על שם הקונים לאחר שיהיה אפשר להעביר את הדירה בלשכת רישום המקרקעין, כל עוד לא ביצע הקבלן את רישום הבית כבית משותף אין אפשרות להעביר את הדירה על שם הקונים, ולפיכך יעמוד חיובה של המוכרת להעביר את הדירה על שם הקונים רק לאחר שהבית יירשם כבית משותף ע"י הקבלן כפי שהורה ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק עו"ד י. ליבר למערערת, עו"ד ש. הבר למשיבים. 13.7.81).
ע.א. 159/79 - קי.בי.עי. קבוצת בוני ערים בע"מ נגד פקיד שומה
*חיוב חברת בניה במס הכנסה בגין רווח הפרשי הצמדה מרכישת ניירות ערך.
* שערוך התחייבויות פיתוח עתידיות של החברה כהוצאה לצורך ניכוי ממס.
(ערעור וערעור שכנגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעורים נדחו)
המערערת קיבלה זכיון מהממשלה לרכישת 50 אלף דונם קרקע, שעליהם נבנית העיר אשדוד. מימדי הפרוייקט חייבו תכנון העיר וביצוע עבודות פיתוח בשלבים, כגון בניית רשת כבישים, רשת חשמל וכדו'. המערערת התחייבה כלפי הממשלה וכלפי רוכשי מגרשים לבצע את עבודות פיתוח העיר, וביצוע עבודות אלה מתוכנן למשך כ-20 שנה תוך התקדמות
לפי התכנון באזורים השונים. המערערת גובה תמורת המגרשים שהיא מוכרת מחירים הכוללים את ערך הקרקע ואת תמורת ביצוע עבודות הפיתוח. בינתיים מצטברים סכומים גדולים שנתקבלו ע"י המערערת מרוכשי המגרשים שאת רובם אין ביכולתה להוציא סמוך לאחר מכירת המגרשים, כי הם יידרשו עם התקדמות עבודות הפיתוח, על כן השקיעה המערערת מזמן לזמן את הכספים שהצטברו באגרות חוב צמודות. המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתייחסת לחיוב המערערת במס על הפרשי הצמדה ושאלות נוספות שבמחלוקת מתייחסות לזמן החיוב וכן לזכות המערערת להכרה בשיערוך הוצאות שבעתיד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערערת לשלם מס הכנסה מהפרשי ההצמדה בכל שנה ושנה ולא כאשר האגרות יימכרו, ומאידך קבע שיש לשערך בכל שנה את ההוצאות המשוערות שיהיו למערערת בעבודות הפיתוח לפי מדד תשומות הבניה, ולנכות הוצאות אלה מסכום ההכנסות. מכאן הערעור.
השופט מ. כהן:
א. בשאלה אם יש לראות את הפרשי ההצמדה כנובעים מהשקעה שאינה חלק מעסקי המערערת ואם יש לראות את אגרות החוב כקרן הונית שנרכשו מכספים חופשיים שנותקו ממעגל העסקים של המערערת - צדק ביהמ"ש המחוזי כשאיבחן מקרה זה ממקרים אחרים וקבע כי אין לראות את הכספים ככאלה שהוצאו ממעגל העסקים ואין לראות באגרות החוב שנרכשו קרן הונית. השאלה אם יש לראות כספים שהושקעו בהשקעות שונות כספים שהוצאו ממעגל העסקים או כספים שהם במעגל הכספים ונשמרים ברזרבה היא בראש וראשונה שאלה של עובדות הנוגעות לנושא.
ב. אשר לטענת המערערת שיש להבחין בין מוסד פיננסי שאצלו ההשקעה בניירות ערך היא השקעה שבפירות לבין עסק מסחרי או תעשייתי רגיל - עסקה של המערערת איננו שייך לסוג של עסק מסחרי או תעשייתי רגיל,אלא ההשקעה באגרות חוב כפי שהיתה במקרה זה יש לראותה כחלק אינטגרלי מפעילותה העסקית של המערערת. האגרות נרכשו מתוך כספים שנתקבלו במהלך הרגיל של עסק המערערת והיו מיועדים לשמש למילוי ההתחייבויות השוטפות של החברה, והשקעתם באיגרות היתה זמנית, עד שיידרשו לעבודות הפיתוח. על כן היו הכספים עתודה שעשויה להידרש כהון חוזר בעסקי המערערת. ביהמ"ש המחוזי הראה לפי העובדות והתקדימים מדוע מפעל המערערת המתכנן ומקים עיר ומתחייב לבצע התחייבויותיו במשך שנים רבות הינו עסק בלתי רגיל ודינו כדין העסקים שהכנסותיהם מהשקעות באגרות חוב צמודות הן הכנסות שבפירות החייבות במס הכנסה.
ג. המערערת טוענת שכל עוד לא נפדו האגרות אין לחייבה במס כי ההכנסה לא מומשה בפועל - אין לקבל טענה זו. כאשר מתנהלים חשבונות לפי השיטה המסחרית, שיטה שבה חייבים ברישום מדי שנה, אין זה מתקבל על הדעת להתעלם מהתקופה המצטברת במשך שנים ולשלם בבת אחת כעבור שנים מס בעד הסכום שהצטבר כל השנים.
ד. אשר לערעור הנגדי בדבר שיערוך מחדש של נטל ההתחייבויות בהתאם לעליית מדד התשומות.לבניה מדי שנה בשנה - לנוכח המסקנה שהפרשי ההצמדה במקרה דנן הם הכנסת פירות שיש לראותה כתוספת למחיר הפיתוח שהתקבלה באמצעות השקעה באגרות חוב, רשאית לעומת זאת המערערת לנכות את תוספת ההוצאה, המתחייבת מההתייקרות שחלה בינתיים, באותו זמן בו ההשקעה באגרות חוב הניבה את הפרשי ההצמדה. הפרשי ההצמדה מחד ושיערוך ההוצאה מאידך הם שני צדדיו
של אותו מטבע.
מ"מ הנשיא י. כהן (מסכים ומוסיף):
א. התשובה לשאלה אם הכנסה שבפירות שאותה קיבלה המערערת מהקונים הפכה לנכס הון תלויה בכך אם אכן נותק הקשר בין הפעולות העיסקיות הרגילות של המערערת ובין ההשקעה. במקרה דנא, על פי הראיות, קשר זה לא נותק וההשקעה באגרות החוב נועדה אך ורק לשמור באופן זמני על ערך הכספים כדי שהם יוכלו לשמש בעתיד לכיסוי ההוצאה של עבודות הפיתוח. על כן, הן אם המבחן הוא אם פעולת ההשקעה היא חלק אינטגרלי של עסקו של הנישום והן אם המבחן הוא ניתוק הכספים ממחזור העסקים, היו ראיות מספיקות לביסוס הקביעה שלא היה ניתוק ושפעולת ההשקעה באגרות החוב מהווה חלק מפעולות עסקיות רגילות של המערערת.
ב. אשר להשלכה של פסקי דין שניתנו באנגליה בענינים דומים לעניננו - לא כל מה שנקבע בפסקי דין אלה יכול להנחות אותנו בפסיקתנו. הצורך להשקיע כספים בניירות ערך צמודים כדי למנוע את הנזקים הנובעים מהפיחות של המטבע, נוצר אצלנו כתוצאה משיעור האינפלציה הגבוה הרבה מזה שבאנגליה. על כן התופעה של השקעת כספים פנויים על מנת שלא יאבדו את ערכם נפוצה אצלנו הרבה יותר מאשר בארצות אחרות. לפיכך, אין יסוד לטענת המערערת שיש לדבוק בהלכה שרק לגבי בנקים וחברות ביטוח הפרשי ההצמדה מהווים הכנסה שבפירות. בתקופה של אינפלציה מתמדת ניתן לומר שכל בעל עסק נבון וזהיר אינו מחזיק את כספי העסק, שבאופן זמני אינם נחוצים לו לניהול עסקים, בצורת מזומנים או בפקדון רגיל בבנק, אלא דואג להשקעה צמודה של כספים אלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, מ. כהן עו"ד ב. נהיר למערערת, עו"ד ד. שפי למשיב. 18.6.81).
בג"צ 183/81 - אחים אגבריה בע"מ נגד המועצה המקומית ערערה ואח'
*דרישה להחזרת ערובה בנקאית כוויתור מכללא של טענה נגד תוצאות מכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה פירסמה מכרז לבנית בית ספר וזכתה במכרז המשיבה השניה העותרת העלתה טענות שונות על פגמים במסירת העבודה למשיבה השניה אך עתירתה נדחתה מסיבות התלויות בעותרת עצמה. כמסתבר, לאחר שהודיעו לעותרת כי המשיבה השניה זכתה במכרז פנתה העותרת ליו"ר המועצה וביקשה להחזיר לה את הערבות הבנקאית שנתנה בהתאם לתנאי המכרז והערבות הוחזרה לה. עובדה זו הועלתה בתצהירי התשובה של המשיבות שהוגשו כחודש לפני הדיון, אך על טענה זו לא באה כל תגובה של העותרת, לא בבקשה להגשת תצהיר נוסף ואף לא בעיקרי הטיעון שלה. העותרת ביקשה לתרץ את בקשתה להחזרת הערבות, המעידה לכאורה כי התייאשה מן הענין וקיבלה את דין החלטתה של המועצה, בכך שלא נעשה מבחינתה שום ויתור כזה והראיה לכך שהעותרת פנתה לראש המועצה באותו תאריך וביקשה לבטל את החלטת המועצה.
אשר לצד המשפטי של הענין טוענת העותרת כי לא היתה חייבת להשאיר את הערבות בידי המועצה אחרי שזו דחתה את הצעתה. לטענה משפטית זו אין להסכים, שכן משהחליטה העותרת לעמוד על דרישתה כי העבודה תימסר לה, היתה חייבת להמשיך מצדה בקיום תנאי המכרז ובכלל זה להשאיר את כתב הערבות. למרות זאת, היה אולי בג"צ מתעלם מצד זה של הפרשה אילמלא היעדר תגובה ראויה מצד העותרת, כאשר נודע לה שיריבותיה בדין מעלות טענה זו לדיון. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ש. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד א. זכרוני וד. אניס לעותרת, עו"ד מ. וילנקו למועצה המקומית, עו"ד ג. עספור למשיבה השניה. 31.5.81)
ע.א. 111/80 - יעקב טובול נגד שמחה טובול
*ביטול פס"ד בגין אי דחיית משפט כאשר העדים הוזמנו ע"י ביהמ"ש ולא הופיעו(הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי קיבל תובענה של המשיבה והצהיר על שיתוף ברכוש בין בני הזוג. בעת הדיון ביקש המערער להפוך את התובענה מהמרצה לתובענה רגילה ולחילופין להרשות לו להזמין 20 עדים מטעמו. ביהמ"ש דחה את הבקשה הראשונה ואישר את הבקשה השניה, תוך הוראה כי עורך הדין של המערער יבצע מסירה אישית של הזמנות אלה בתוך 3 ימים, כדי שהעדים יוכלו להתייצב לישיבה שנקבעה ליום 2.12.79. עוה"ד ביצע את המסירה אך מכל העדים הופיע לישיבה רק עד אחד בלבד. לפיכך ביקש המערער לדחות את המשך הדיון למועד אחר. בקשתו נדחתה וניתנה ההחלטה בסכסוך שבין בני הזוג. הערעור נתקבל. יש להבדיל בין שני מקרים: כאשר העדים הוזמנו ע"י בעלי הדין שלא באמצעות ביהמ"ש ואז הם בני חורין להופיע או שלא להופיע והשופט רשאי לפי שיקול דעתו לדחות או לא לדחות את המשך הדיון כדי לחזור ולהזמינם; כאשר העדים הוזמנו כדין ע"י ביהמ"ש בהתאם לתקנות סדר הדין, וכך היה בעניננו, ואז אם לא התייצבו העדים, חייב ביהמ"ש לבקשת בעל הדין שהזמינם להוציא נגדם צו הבאה ולכוף את התייצבותם. נכון שב"כ המערער לא ביקש להוציא צו הבאה, אך לא היתה מניעה שהשופט יתנה את דחיית הישיבה בהוצאת צו כזה או שידחה את המשך הדיון כמבוקש תוך הדגשה שבקשה לדחיה נוספת לא תישמע. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהורות על הזמנת העדים, ובלבד שב"כ המערער יגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לנקוט באמצעים כדי לכוף את התייצבות העדים.
אשר לחיוב בהוצאות - ביקש ב"כ המשיבה כי ההוצאות יהיו לפי התוצאות, אך אין לראות קשר מספיק בין השניים ועל המשיבה לשאת בהוצאות המערער בערעור זה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ז. וילנר למערער, עו"ד י. גרבש למשיבה. 28.6.81).
ע.א. 175/80 - שושנה בר נגד צבי בר ואח'
*טענת "מעשה בית דין" (הערעור נדחה).
המערערת הגישה תביעה לפיצויי נזיקין נגד המשיב ואחרים ואלה טענו "מעשה בית דין" וביקשו דחיית התביעה על הסף. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נדחה. המשיב הוא בעלה לשעבר של המערערת. באוגוסט 978ר אישר בית הדין הרבני בפסק דין הסכם שהושג בין המערערת ובין המשיב. בהסכם זה נאמר בין היתר, כי עם ביטול תביעת המערערת שהיתה תלויה בפני בית הדין, וביטול תביעתו של המשיב בביהמ"ש המחוזי בחיפה שהיתה תלויה נגד המערערת"אין ולא תהיינה לצדדים כל תביעות... האחד כלפי השני". המעשים שעליהם קובלת המערערת בכתב תביעתה, נשוא ערעור זה, נעשו לפני שהושג ההסכם הנ"ל שקיבל תוקף של פסק דין, אך לדברי המערערת תוצאות המעשים נמשכו במשך שנים
ואף עתה. ברם, עפ"י הדברים שנאמרו בהסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, אין למערערתכל תביעה נגד המשיב בגין המעשים המשמשים יסוד לתביעתה, ולענין זה אין נפקא מינה אם תוצאות מעשים אלה נמשכות גם כעת או ימשכו בעתיד. היה כאן ויתור בלתי מסוייג על כל תביעה מצד המערערת נגד המשיב ולכן נוצר ע"י פסק דינו של בית הדין הרבני מעשה בית דין. אשר לטענה שבנזקי גוף אין תוקף לויתור- פסילת ויתור על נזקי גוף הינה כאשר ויתור ניתן מראש לפני שנגרמו הנזקים, אך אין כל מניעה כי ניזוק יוותר על תביעת פיצויים עקב נזקי גוף כאשר הויתור מתייחס לנזק שנגרם לפני הסכם הויתור. אשר לטענה של חריגה מסמכות - אין כל חריגה מסמכותו של בית הדין הרבני שנתן תוקף להסכם בין בני הזוג, אשר נועד להסדיר בדרך של שלום את הסכסוכים הכספיים והאחרים שהיו ביניהם, אגב הסכם בדבר סידור גט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, יהודה כהן. עוה"ד גב' י. וינריב וג. היכל למערערת,עו"ד ד. וקסמן למשיבים. 25.6.81).
ע.א. 213/79 - שמעון קליר נגד מנהל מס עזבון
*חלוקת חוב של בני משפחה לחברה פרטית לצורך חישוב מס עזבון (הערעור נתקבל).
המנוחה נעמה קליר נפטרה בשנת 1975 ובמסגרת שומת נכסיה לצרכי מס עזבון נדונה שאלת חובותיה של המנוחה. אין מחלוקת כי המנוחה, בעלה ובנה (המערער) קיבלו כל אחד בנפרד, ובזמנים שונים, הלוואות מחברה שבשליטתם כשהסכום הכולל של הכספים שקיבלו כהלוואה הינו כ-280 אלף ל"י. החברה לא ניהלה רישום נפרד לכל הלוואה ואין לדעת מה חלקו של כל אחד מבני המשפחה בסכום הכולל. המערער טען בפני מנהל מס עזבון כי בהיעדר רישום חלקו של כל אחד מבני המשפחה יש להניח שכל אחד חייב סכום שווה, שליש מהסכום הכולל. בטענתו זו הסתמך המערער על הוראת סעיף 56 לחוק החוזים שלפיה שניים שהם חייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים. המשיב דחה גישה זו וקבע שמתוך סכום ההלוואה יש לייחס למנוחה 10 אחוז מן החוב, שכן למנוחה היו 10 אחוז מהון המניות של החברה. בביהמ"ש המחוזי העיד המערער כי החברה שייכת לו ולהוריו וכל השלושה היו מושכים כהלוואה כספים הן לצורכי המשפחה והן לצרכיו של כל אחד בנפרד. ביהמ"ש המחוזי דחה את עמדת המערער שיש כאן חיוב אחד שחלקו של כל חייב בו שווה לחלקו של האחר וקבע כי עמדת המשיב שלמנוחה 10 אחוז בחוב כחלקה במניות נראית סבירה. הערעור נתקבל בהתחשב בנסיבות הענין המיוחד שבפנינו.
מדובר על אם המשפחה שמשכה כספים מחברה משפחתית לצרכיה היא ולצורכי המשפחה כולה וכך עשו גם שאר בני המשפחה וסביר להניח שכל אחד מבני המשפחה נושא בשליש מהחוב הכולל. מסקנה זו אינה מבוססת על הטענה המשפטית של המערער שלפיה נוצר "חיוב אחד" כאמור בסעיף 56 לחוק החוזים. בענין זה צודק ביהמ"ש המחוזי שאין לנו כלל ענין בחיוב אחד, ועל כן החזקה הקבועה בסעיף 56 לחוק החוזים אינה מעלה ואינה מורידה. נסיבות הענין מורות שכל אחד מבני המשפחההיה נוטל הלוואה לא רק לצורכי המשפחה אלא גם לצרכיו הוא, ובנסיבות אלה חסרה תשתית עובדתית לממצא שניתן לדלות כוונה של בני המשפחה להתחייב ביחד. בהיעדר כוונה כזו אין לראות בחיוב שלפנינו "חיוב אחד". ברם, גם אם אין כאן חיוב אחד אלא חיובים נפרדים, עדיין יש מקום ליצירתה של הנחה שבהגיון, המבוססת על העובדות המיוחדות שבפנינו, לפיה החוב מחולק שווה בשווה בין בני המשפחה. הגיון זה מקורו בעובדות המקרה שבו משפחה מושכת כספית מחברה בשליטתה ומשתמשת בהם בין השאר לצורכי כלל המשפחה. בנסיבות אלה, ובהיעדר כל אינדקציה
אחרת, סביר להניח כי חלקה של האם בכל החוב הוא שליש. גישתו של ביהמ"ש המחוזי שיש לייחס למנוחה חלק בחוב כחלקה בהון המניות אינה גישה שיש לפוסלה מיניה וביה. לולא הנסיבות המיוחדות ניתן היה להיזקק לגישה זו המשקפת הגיון מסחרי כלכלי בריא.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, מ. כהן. החלטה - השופט ברק. עו"ד פנחס רובין למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 28.6.81).
ע.א. 866/79 - אסתר קמיר ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שומה לצורך מס שבח (הערעור נדחה).
ביום 10.3.78 חתמו המערערים על חוזה למכירת מקרקעין והתמורה נקבעה בחוזה בסך 700 אלף ל"י. המשיב לא קיבל סכום זה לצורכי שומת מס שבח, עשה שומה משלו והעריך את הנכס בסכום של מליון ומאה אלף ל"י. וועדת הערר קיבלה חלקית את ההשגה וקבעה כי שומתו של המשיב גבוהה מדי ומאידך השווי הנקוב בחוזה נמוך מדי. הועדה לקחה בחשבון את העובדה כי בינואר 1978, כחודשיים לפני כריתת החוזה, הציעו המערערים למכור את הנכס ב-700 אלף ל"י ובהתחשב בעליה הכללית של מחירי הנכסים באותה תקופה העמידה הועדה את ערכו של הנכס על סך 900 אלף ל"י. הערעור נדחה. המשיב לא היה מוכן לסמוך על ההסכם שכן השווי נפל מן השווי שלפי הערכת המנהל הוא שווי השוק של הנכס ודבר זה רשאי היה המשיב לעשות. ועדת הערר יצאה אף היא מהנחה שהשווי החוזי אינו השווי האמיתי ודבר זה רשאית היתה לעשות. המבחן שהציבה הועדה לעצמה הוא מבחן סביר ואין בו כל טעות משפטית המצדיקה התערבות ביהמ"ש העליון. (בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד ז. פרידמן למערערים, עו"ד ד. שפי למשיבה. 15.7.81).
ע.א. 648/79 - פרידה ריכטר נגד משה אביטל ומלון המלך דוד בע"מ
*טענת רשלנות מצד מציל בבריכה (הערעור נדחה).
בעלה של המערערת, כבן 75, טבע בבריכת מלון המלך דוד בירושלים. המערערת תבעה פיצויי נזיקין עקב מות בעלה בטענה כי התרשלו המלון וכן המשיב הראשון שהוא המציל בבריכה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעורנדחה. כמסתבר היה המנוח חבר במועדון ספורט בעיר מגוריו בחו"ל ועיקר פעילותו הספורטיבית הוקדשה לשחייה. ביום המקרה שחה בבריכה בשעות הצהריים. והמציל שם לב שהוא שוחה בקושי ותנועותיו כאדם שאינו יודע לשחות או עייף. המציל הורה לו לצאת למים הרדודים ואכן המנוח יצא למים הרדודים ולאחר מכן יצא מן הבריכה. כעבור פחות מ-5 דקות הבחין המציל בצללית של גופת אדם על קרקעית הבריכה, הוא זינק למים להוציא את הטובע אך הלה נפח את נשמתו. העובדותהמבוססות על חומר הראיות מראות שלא היתה כל רשלנות מצד המשיבים, ושלא היה מקום לצפות שהמשיבים יוכלו למנוע את הטביעה או את מותו של המנוח. מלבד האמור לעיל עולה מתוך הניתוח שלאחר המוות כי המנוח סבל מטרשת בעורק הלב ולפי חוות הדעת של הרופאים גרמה זו לאי ספיקת הלב שכתוצאה ממנה צנח המנוח לתוך המים. התופעה של אי ספיקת הלב יכלה להתרחש גם בעת ישיבת המנוח ליד שולחן ולגרום לאותה תוצאה. מכאן כי שקיעת המנוח במים באה כחטף ותופעה כזו תואמת למוות מיידי עקב אי ספיקת הלב. גם מן הטענה בדבר אי מינוי עוזרים למציל לא תוכל המערערת להיבנות. גם אם היו צריכים להיות עוזרים למציל הרי במקרה הנדון, בשים לב לסיבת המוות ובשים לב לעובדה שהמציל היה נוכח במקום ומשגיח בלא הפסקה, אין ממש בטענה של רשלנות עקב אי העסקת עוזרים למציל.
כמו כן צדק ביהמ"ש כי הטביעה כשלעצמה איננה מתיישבת יותר עם המסקנה
שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות כזאת ולאור הממצאים שנקבעו ממילא נופלת טענת המערערת בדבר החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו".
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד אשר גרוניס למערערת, עו"ד נוביק למשיבים. 8.7.81).
ע.א. 634/79 - טוביה קון נגד דני חסון ואח'
*תקנת השוק" בקניית רכב מסוחר במגרש למכירת מכוניות (הערעור נדחה).
המערער קנה מכונית מאת המשיב, שהוא סוחר במכוניות משומשות במגרש לממכר מכוניות. המכונית היתה שייכת לאחד בשם דוד חן והלה חתם על שטר מכר ובקשה לרישום שינוי בעלות. המערער שילם את מלוא התמורה למשיב. כשבא להעביר את הרכב במשרד הרישוי התברר שהמשיבה השניה (להלן המשיבה) הטילה עיקול על המכונית ומשרד הרישוי סרב לרשום את המכונית על שם המערער. הלה פנה לביהמ"ש וביקש להורות על רישום המכונית על שמו ומחיקת העיקול. הוא טען שעל קניית המכונית חלה "תקנת השוק" שבסעיף 34 לחוק המכר ולפיכך רכש את הבעלות במכונית כשהיא נקיה מהעיקול. השאלה שהעסיקה את שתי הערכאות הראשונות היתה אם המערער רכש את המכונית בתום לב כדרוש להוכחת זכותו לפי סעיף 34. המשיבה טענה שהמערער לא הוכיח את תום לבו מפני שלא בדק לפני קניית המכונית את הרישום במשרד הרישוי, ומכיון שהיה מחובתו לבדוק את הרישום כפי שהיה עושה קונה זהיר, יש לייחס לו ידיעה קונסטרוקטיבית של הרישום, השוללת את תום לבו ולפיכך לא חל סעיף 34. בתי המשפט דלמטה קיבלו טיעון זה ודחו את בקשת המערער והערעור נדחה.
פסיקתו של ביהמ"ש העליון בסוגייה זו, של תקנת השוק כנגד עיקול במכירת רכב, אינה אחידה. מצד אחד ניתן ללמוד מפסק דין אחד שקונה מכונית שאינו בודק את הרישום במשרד הרישוי כאילו עוצם עיניו מלראות את האמת ועל כן נפגם תום לבו, ומצד שני קיימים תקדימים שאדם הקונה מכונית מסוחרי מכוניות על סמך שטר מכר אינו חייב לבדוק את הרישום ועומדת לו ההגנה של סעיף 34. אין צורך לנסות וליישב בין תקדימים אלה שכן יש לדחות את הערעור מטעם אחר. בטופס שטר המכר כלולה הצהרת הבעלים המוכר כי על הרכב לא רובץ שיעבוד או עיקול כלשהו, וישנה באותו טופס "בקשת הרוכשים והצהרות" כי הם מבקשים לרשום את הרכב על שמם וכי "ידוע לנו כי רישום שינוי הבעלות כמבוקש מותנה באישור רשות הרישוי...". על הצהרה זו חתם המערער בתור רוכש וניתן ללמוד ממנה שאם כי החזקה במכונית נמסרה למערער בו במקום, כאשר שילם את המחיר המלא, הסכימו הצדדים כי הבעלות תעבור למערער רק עם רישומו כבעל המכונית במשרד הרישוי. דחייה זו של העברת הבעלות תואמת את הוראות תקנות התעבורה שלפיהן רק אם יוכח להנחת דעתה של רשות הרישוי שלא קיימת הגבלה על רישום שינוי הבעלות תרשום רשות הרישוי את השינוי. אכן הוראות אלה קובעות את הסדר המינהלי המחייב את רשות הרישוי, ועדיין שאלה היא אם הסדר זה מחייב גם לגבי היחסים המשפטיים בין מוכר הרכב לבין רוכשו לפי דיני המכר של המשפט האזרחי. התשובה לכך היא שאין להבחין הבחנה חדה בין שינוי הבעלות המתקיים במישור המשפט הציבורי ובין העברת הבעלות בין מוכר לקונה במישור המשפט הפרטי. מכל מקום נוצר הקשר בין שני המישורים הללו על פי הצהרת הרוכש בטופס שטר המכר כי ידוע לו שרישום שינוי הבעלות מותנה באישור רשות הרישוי. פירוש הצהרה זאת שרואים את הרוכש כמסכים לכך שהבעלות ברכב תעבור אליו רק עם רישום שמו כבעל הרכב ברשות הרישוי, ומאחר שאי אפשר לבצע את שינוי הרישום בגלל
העיקול הרובץ על המכונית, ממילא נדחית העברת הבעלות עד להסרת העיקול. (בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ש. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. רפפורט למערער, עו"ד צ. קאופמן למשיבה. 28.6.81).
ע.א. 739/79 - יהודית בן רובי נגד עזבון המנוח פרופ' סילבן לביא וביה"ח הדסה
*טענת רשלנות בטיפול רפואי (הערעור נדחה).
המערערת אושפזה בגין תופעות אפילפסיות שהופיעו אצלה לראשונה כשהיתה בגיל 23. כעבור 6 שנים הופיע התקף יותר חזק והיא אושפזה בבית החולים הדסה. פרופ' לביא, שנפטר לאחר מתן פסק הדין, טיפל בה כרופאה הפרטי ואחרי בדיקות שוחררה תוך הוראות טיפול בתרופות. התופעות החמירו, היא אושפזה בתחילת ספטמבר 1974, ותוך כדי האישפוז חלה הרעה במצבה, נעשו לה בדיקות, אובחן עיוות של כלי הדם אך לא היה ברור מהי סיבת התהליך הזה, אם זה גידול במוח או מום מלידה וכד'. הנתבע סבר כי סיבת התהליך בגידול ממאיר וניצב בפני השאלה אם לערוך ניתוח או לא. ישנם רופאים הדוגלים בטיפול אקטיביסטי וממליצים להסתכן בניתוח כדי לדעת את הסיבה לתהליך האמור, אך הנתבע לא דגל בשיטה זו והחליט על טיפול שמרני תוך מתן תרופות במגמה להקל על המצב. במשך כמה ימים לא חל שינוי ולפתע התובעת איבדה את הכרתה ואז נערך ניתוח והתברר שמדובר במום מלידה. בגין ההתקף נשארה התובעת נכה משותקת בחלק מגופה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה רשלנות בטיפול מצד הנתבע והערעור על כך נדחה. הנתבע עשה כמיטב יכולתו והבנתו כמומחה כדי לטפל במערערת, לא עלה בידו להגיע לאיבחון הנכון בעוד מועד לפני האירוע שחייב את עריכת הניתוח, ואין לדעת אם ניתוח במועד מוקדם יותר היה מונע את הנכות. הנתבע אינו נושא באחריות למה שאירע ולדעת טובי המומחים שהעידו במשפט אין לייחס לו רשלנות כלשהי. אין לקבל את הטענה שנטל הראייה הוא על הנתבע וכי יש כאן ענין של "הדבר מדבר בעדו", כי אין כאן כל חזקה לכאורה לרשלנות הנתבע עקב השוואת מצבו של החולה בעת כניסתו לבית החולים למצבו בעת היציאה ממנו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי, הוסיפה השופטתבן פורת. עו"ד י. אלמוג למערערת, עו"ד גב' וייל למשיבים. 2.7.81). ע.א. 320/80 - הסנה חברה לביטוח בע"מ נגד הסתדרות מדיצינית הדסה ואח'
*חובת חברת הביטוח לשלם לביה"ח דמי אשפוז של נפגע בתאונה (הערעור נדחה).
בספטמבר 1978 אירעה התנגשות בין שתי מכוניות, אחת היתה נהוגה בידי נהג שלא היה לו רשיון נהיגה וממילא לא היה לו ביטוח (להלן הנהג הנפגע), והשניה היתה נהוגה בידי נהג שהיה מבוטח אצל המערערת. הנהג הנפגע אושפז בביה"ח של המשיבה וזו הגישה תביעה נגד המערערת לכיסוי הוצאות האישפוז של הנהג הנפגע. תביעתה נתקבלה והערעור נדחה. פסה"ד מבוסס על סעיף 28(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) שלפיו "מקום שחבות טעונת ביטוח מכוסה ע"י ביטוח... ואדם שמת או שנחבל קיבל... טיפול בבי"ח בשל החבלה שנגרמה לו, ישלם המבטח לביה"ח את ההרצאות שהוציא...". בעבר נפסק שסעיף 28 הטיל על המבטח אחריות מוחלטת לשלם לביה"ח את הוצאות הטיפול הרפואי ואחריותזו אינה תלויה באשמת המבוטח או הנפגע בקשר לאירוע התאונה או בחבות המבוטח כלפי הנזוק. השאלה שהתעוררה היתה אם חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שנכנס לתוקפו לפני שאירעה התאונה, שינה את ההלכה בדבר החבות של חברת הביטוח לתשלום דמי האישפוז לביה"ח, וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה שההלכה הנדונה נשארה בעינה. ביהמ"ש העליון סקר באריכות את הסעיפים השונים בפקודת הביטוח ובחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ופסקי הדין הרבים הדנים
בנושא התנגשויות בין נהגים מבוטחים לבין כלי רכב שבהם נהגו נהגים לא מבוטחים וחבות חברות הביטוח כלפי נהגים אלה ולבסוף הגיע למסקנה האמורה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד י. מלמן למערערת, עו"ד א. גדות למשיבה. 15.7.81).
ע.א. 723/79 - אריה בן חרוץ נגד משה וינברג עו"ד ואח'
*טענת "מעשה בית דין" (הערעור נדחה).
המערער טיפל במכירת דירה של לקוחו שנפטר, ובמסגרת הטיפול קיבל לידיו חלק ממחיר הדירה ולא העביר את הכספים לידי העזבון. המשיב, מנהל העזבון, תבע מן המערער את הסכום הנ"ל ומשלא נפרע פתח בהליכי הוצאה לפועל. במסגרת הליכים אלה נמכרה מחצית דירת המגורים של המערער ונרשמה על שם העזבון. ערעורו של המערער באותו נושא נדחה בשעתו. לאחר מכן הגיש המערער בקשות בדרך המרצה לבטל את מכירת הדירה וזאת בטענות מרמה שעיקרן כוונו כנגד המשיב. בקשות אלה נדחו וגם הערעור על כך נדחה, וביהמ"ש קבע שלא הוכחה כל תרמית. עתה מנסה המערער פעם נוספת לבטל את מכירת דירתו ורישומה על שם העזבון אך בקשותיו נדחו על הסף מטעמים של מעשה בית דין. הערעור נדחה. כאשר מוכח כי פסק דין הושג בדרך של מרמה, נדחה העקרון של מעשה בית דין בפני טענת התרמית. בהסתמך על כלל זה אכן שמע ביהמ"ש העליון את הערעור הקודם שהגיש המערער באותו ענין כאשר טען טענת מרמה. עתה מעלה המערער אותן טענות מרמה שהעלה ושנדחו ומכיון שכך קם מעשה בית דין לענין טענות התרמית שהופנו כנגד פסקי הדין הראשונים, וטענות אלה אין המערער יכול לחזור ולהעלותן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, מ. כהן. החלטה - השופט ברק. המערער לעצמו, עו"ד ח. כהן למשיבים. 17.7.81).
ע.א. 811/80 - מרים הלן בלום נגד יוסף שטרן
*סמכות בימ"ש מחוזי לדון בהחזקת ילדים (הערעור נתקבל).
המחלוקת בין הצדדים, זוג גרוש, הינה אם נתונה סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בשאלת החזקת ילדם של הצדדים. ביהמ"ש המחוזי קבע שהסמכות היא בידי ביה"ד הרבני והערעור על כך נתקבל. הקטין נולד ב-1971 בבלגיה. בשנת 1975 הגיש המשיב תביעת גירושין לביה"ד הרבני בתל אביב ושם טען כי המערערת נטשה אותו וחזרה עם בנם המשותף להוריה בבלגיה ולפיכך נתבקש בית הדין להכריז על האשה כמורדת ולחייבה לקבל גט. המשיב ציין כי הוא משאיר לעצמו הזכות "לדרוש בבוא הזמן את החזרתו של בני ארצה לרשותי". חודשיים לאחר מכן התגרשו בני הזוג וביה"ד לא נתבקש לדון וממילא לא דן, לא בהקשר עם הגירושין וגם לא לאחר מכן, בשאלת מזונותיו של הקטין או החזקתו והוא נשאר בבלגיה עם אמו המערערת. ביולי 1978 הוגשה ע"י המשיב תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להחזיר את הקטין ארצה ולמסרו להחזקתו. המערערת טענה בכתב הגנתה שאין לביהמ"ש סמכות לדון בתביעה וכי הסמכות נתונה לביהמ"ש בבלגיה שם מתגורר הקטין. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון שהורה לביהמ"ש המחוזי לדון בשאלת החזקת הקטין. באחת מישיבות ביהמ"ש שנערכה לאחר מכן, ושנועדה לבירור התביעה, שינה המשיב טעמו והעלה טענה כי אין לביהמ"ש סמכות לדון בתביעתו, כיון שענין החזקת קטין שייך מעצם טיבו וטבעו לתביעת הגירושין משנת 1975 שבה הוא נכרך. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה בהסתמכו על הלכת וינטר (בד"מ 1/60 פד"י ט"ו 1457) וציווה להעביר את התיק לבית הדין הרבני לשם צירופו לתיק הגירושין. הערעור נתקבל כאמור. אינו דומה המקרה שלפנינו למקרה שבו ניתנה
הלכת וינטר. ההלכה ההיא מושתתת על נקודת מוצא עובדתית שביה"ד הרבני דן בהקשר לתביעת הגירושין גם בשאלת החזקת הקטין ופסק בה הלכה למעשה ואז הענין ממשיך להיות כרוך בתביעת הגירושין, ואפילו לאחר כמה שנים הסמכות היא בידי בית הדין הרבני. מה שאין כן בעניננו שביה"ד מעולם לא דן ולא החליט מאומה לענין החזקת הקטין. לא זו בלבד ששאלת החזקת הקטין לא נכרכה בתביעת הגירושין,אלא במפורש הוצאה ממנה והבעל כתב במפורש כי הוא משאיר לעצמו הזכות לדרוש בבוא הזמן את החזרת בנו לרשותו, ולכך אין משמעות אחרת אלא ביטוי מפורש שבית הדין לא יזדקק לענין זה כלל.
למעשה גם המשיב ובא כוחו ראו כך את פני הדברים ולפיכך הגישו את התביעה לביהמ"ש המחוזי. אילו נמצא אף בשלב זה שביה"ד הוא המוסמך לדון בענין, סמכות ייחודית, לא היה המשיב נתפס על מעשהו, כי לכתחילה הגיש תביעתו לבימ"ש שאין לו סמכות. ברם, אין זה המצב כאן שבו לא קנה ביה"ד סמכות ייחודית נמשכת, וגם אין הסכמה בין בעלי הדין להקנות סמכות לבית הדין ולפיכך אין כל מחסום שימנע את ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה.
לאחר מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי ולפני בירור הערעור הגיש המשיב תובענה חדשה לבית הדין באותו ענין ממש, תוך מטרה שקופה להעלות כעת בערעור טענה מלאכותית כי אין ביהמ"ש העליון יכול למנוע את הדיון בבית הדין, שכן בהליך החדש רק בג"צ רשאי לשלול הסמכות מבית הדין. בית המשפט העליון החליט למנוע התרוצצות נוספת והליכים שגובלים עם ניצול לרעה של הליכי המשפט, וקבע כי אין המערער חופשי לפתוח הליכים זהים באותו ענין ממש בשתי ערכאות שונות בד בבד. משנמצא כי ביהמ"ש המחוזי הוא המוסמך לדון בענין ממילא בטל ההליך המקביל שפתח המשיב בבית הדין הרבני, ויש לקוות שהחלטה זו תמנע הליך נוסף של פניה לבג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ה. גרובם למערערת, עו"ד א. פריימן למשיב. 6.7.81).
ע.א. 63/80 - שמחי מרים ואח' נגד מאיר גלוסקא ואח'
*דחיית תביעה על הסף בעת דיון בקדם משפט (הערעור נתקבל).
המערערים הגישו תביעה לביצוע בעין של חוזה שבינם לבין המשיב הראשון (להלן המשיב) וכן נגד קרן קיימת לישראל (להלן המשיבה) שהקרקע שמדובר בה רשומה על שמה. לטענת המערערים הקרקע היא בבעלות המשיבה אך למשיב זכויות חכירה בקרקע ואותן רכשו. המשיבה טענה שהיא אמנם קיבלה במשך תקופה מסויימת מהמשיב דמי חכירה, אך אינה מכירה בהעברת זכויות בקרקע לתובעים ולא הסכימה להעברת זכויות כזו. בדצמבר 1979 התקיימה ישיבת קדם משפט בה הגיש ב"כ המערערים הסכם פשרה שנעשה בין המערערים ובין המשיב שלפיו מסכים המשיב כי שני שליש מן המגרש שייכים לתובעים ושיש להעביר להם את הזכויות המוענקות ע"י המשיבה באותם שטחים. לאחר מכן הודיעה נציגת המשיבה שאין המשיבה מוכנה להודות שהיו למשיב זכויות כלפי המשיבה. אז הודיע ב"כ המערערים "אין ביכולתי להוכיח שעברו זכויות מהנתבעת מס' 2 (המשיבה) לנתבע מס' 1 (המשיב). יש חוזה בינינו לבין הנתבע מס' 1 שעל פיו הוא ימציא לנו את כל המסמכים שברשותו, אך תוכנם של מסמכים אלה לא ידוע לנו ואנו עותרים לאורכה של 3 חודשים כדי להמציא מסמכים אלה". ביהמ"ש סירב לתת את האורכה ונתן פסק דין שבו דחה את התביעה. הערעור נתקבל. אין לדחות תביעה על הסף אפילו אם סיכויי התובע נראים קלושים ביותר, כל עוד קיימת אפשרות שהתובע יוכל
להוכיח את תביעתו בדרכי ההוכחה הפתוחות בפניו עפ"י הדין. אמנם לפי הצהרת ב"כ המערערים לא היו בידיו בקדם המשפט ראיות להוכחת תביעתו פרט להסכם עם המשיב, שכשלעצמו אינו מהווה ראיה כי למשיב היו זכויות בקרקע כנגד המשיבה השניה. אולם העובדה שביום קדם המשפט לא היו למערערים ראיות לא סתמה את הגולל על האפשרות שיצליחו בתביעתם. ישיבת קדם משפט לא נועדה לשמיעת ראיות. גם אם נניח שההגבלות של סעיף 80 לפרוצדורה האזרחית העותומנית חלות בעניננו, וכי את קיומו של הקשר בין המשיב לבין המשיבה ניתן היה להוכיח רק ע"י מסמך בכתב או ע"י הודאת בעל דין, זכאים היו המערערים שיהיה להם יומם בביהמ"ש כדי שיוכלו להזמין עדים, אשר יציגו מסמכים המצויים ברשות העדים ואינם מצויים ברשות המערערים, וכן כדי שיוכלו לחקור כעדים את הצד שכנגד בדבר זכויות המשיב הראשון בקרקע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, משה כהן. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ג.פ. בירן למערערים, עוה"ד מ.ד. גולדמן וא. ויניצקי למשיבים. 15.7.81).
בר"ע 146/81 - חלבי ראמי נגד אמיל בר אילן ואח'
*ביטול צו מניעה זמני (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש אכיפת הסכם לביצוע עבודות פיתוח ע"י המבקש עבור המשיב, הוא קיבל צו מניעה זמני במעמד צד אחד שלפיו נאסר על המשיב לבצע את העבודות שטרם בוצעו, ובדיון במעמד שני הצדדים בוטל צו המניעה הזמני. השופט סבר שאין מקום במקרה זה לצו אכיפה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. גם אם צודק המערער כי ביהמ"ש שגה כשסבר כי המקרה דנא אינו מתאים לצו אכיפה - אין לתת רשות ערעור. מדובר כאן בצו מניעה זמני ואם ינתן צו כזה יימנע מן המשיב להשלים את עבודות הפיתוח למשך תקופת זמן בלתי מסויימת עד שינתן פסק דין בערכאה ראשונה וזאת כאשר היקף העבודה שעליה מדובר איננו גדול יחסית וסיום כל העבודות מצריך זמן של מספר שבועות או חודשים מועטים. בנסיבות אלה אין טעם מעשי לתת רשות ערעור. לא בכל מקרה כשקיימת אפשרות שביהמ"ש המחוזי טעה מצדיק הדבר מתן רשות ערעור. רשות ערעור תינתן רק אם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ובענייננואינה מתעוררת כל שאלה בעלת חשיבות.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד פיכמן למבקש, עו"ד אולמן למשיבים. 5.7.81).
בר"ע 155/81 - ישפאר חברה אלקטרונית בע"מ נגד ס.ט.ס. אלקטרוניקה בע"מ
*סרוב לתת צו מניעה זמני (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת מפיצה בישראל מוצרים של חברת סוני מיפן והמשיבה מפיצה מוצרי חברת סניו. בפרסומים של המשיבה נאמר כי חברת סניו גדולה פי כמה מחברת סוני ותוצרתה נמכרת יותר מתוצרת סוני. המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה בגין פרסומים אלה. בינתיים ביקשה המבקשת צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה את הפרסומים הנ"ל, בקשתה נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. התביעה מבוססת על הוראות חוק איסור לשון הרע שלפיהן לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם... בעסקו...". לטענת המבקשת הפרסומים של המשיבה פוגעים בעסקיה ועלולים לגרום לה נזק שאינו ניתן לתיקון. ביהמ"ש המחוזי הביע ספק אם קיימת בכלל יריבות בין המבקשת ובין המשיבה, מכיון שאת התביעה לא הגישה חברת סוני אלא המבקשת שהיא רק מפיצה את תוצרת סוני, ברם לא על כך השתית ביהמ"ש את דחיית הבקשה, אלא סבר כי אין בפירסום האמור משום הוצאת לשון הרע כל עיקר. בנוסף לכך קבע שלכאורה הוכח שהדברים שפורסמו הם
אמת, היינו שאכן חברת סניו גדולה יותר מחברת סוני. בדחותו את הבקשה לרשות ערעור ציין מ"מ הנשיא י. כהן, מבלי להביע דעה אם יש בפרסום משום הוצאת לשון הרע ואם לאו, על כל פנים על פי החומר שהיה בידי ביהמ"ש רשאי היה להגיע לכלל דעה שסיכויי המבקשת לזכות בתביעתה קלושים למדי. כאמור ציין השופט כי הוכח לכאורה שהדברים שפורסמו הם דברי אמת, ונגד נימוק זה אין טענה בבקשה לרשות ערעור. כבר נפסק לא פעם שבימ"ש בערעור לא יתערב בהחלטה שלא לתת סעד זמני, כאשר סיכוייו של התובע לזכות בתביעתו הם מפוקפקים ולעומת זאת הנתבע מעלה טענות הגנה בעלות משקל.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 7.7.81).
בר"ע 107/81 - פטריסיה בן שושן נגד ישראל ברוידא ואח'
*סרוב ביהמ"ש לאשר הסכם מכר שנעשה ע"י מנהל עזבון (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 16.10.80 נחתם חוזה בין המבקשתלבין המשיב הראשון, מנהל עזבון, שבו התחייב מנהל העזבון למכור למבקשת נכס מקרקעין במחיר של 305 אלף דולר. צויין בהסכם כי החוזה טעון אישור ביהמ"ש, ואם ביהמ"ש לא יאשר את החוזה יהיה הוא בטל מעיקרו. ביהמ"ש התבקש לאשר את החוזה, אך בחודש מרץ 1981 הגישה המשיבה השלישית (להלן המשיבה) לביהמ"ש הצעה לרכישת הנכס בסכום של 325 אלף דולר. ביהמ"ש דן בבקשות ביום 16.4.81 והורה על עריכת התחרות בין המציעים. בהתחרות האמורה זכתה המשיבה לאחר שהציעה סכום של 360 אלף דולר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המקרה שונה ממקרים אחרים שענינם השיקולים שצריך ביהמ"ש לשקול כאשר הוא בא למכור נכס לפלוני לאחר שקודם לכן הוחלט למוכרו לאלמוני, שהרי כאן השאלה היתה אם מלכתחילה יש לאשר את החוזה המותלה שעליו חתמה המבקשת. בבוא ביהמ"ש לדון באישור הסכם בין מנהל עזבון לבין צד שלישי עשויים לעמוד לנגד עיניו שיקולים רבים ובסופו של דבר מסור הענין לשיקול דעת הערכאה הדנה בענין וביהמ"ש העליון לא יתערב בשיקול דעת זה אלא אם כן הוא לוקה בטעות בולטת. במקרה דנא הגיעה הבקשה לאישור החוזה עם המבקשת לדיון כ-6 חודשים לאחר עריכת החוזה והסכום שבסופו של דבר נתקבל מן המשיבה עולה בכ-20 אחוז מן המחיר הנקוב בחוזה. לנוכח נסיבות אלה אין פגם בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי ואין מתעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ש. לוין. עוה"ד דגן ושטנגר למבקשת, המשיב לעצמו, עוה"ד מצקין וקליפץ למשיבים האחרים. 9.7.81).
ב.ש. 171/81 - קופת חולים של ההסתדרות נגד איטה פרבר
*שינוי מקום דיון
(בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
נשוא התובענה הוא ענין שאירע באיזור תל אביב והמשיבה הגישה את תביעתה נגד קופת חולים בנצרת כשהנימוק היחידי שבנצרת המשפט יתברר מהר יותר. נימוק זה אינו מצדיק את העברת הדיון לנצרת. ב"כ המשיבה ביקש "להציל" את בירור התביעה בנצרת בהצעה למנוע את הצורך בטלטול עדים לנצרת ע"י מינוי מוסכם של מומחה רפואי שאת חוות דעתו הוא מקבל על עצמו מראש לכבדה. לזה התנגד ב"כ המבקשת בטענה שהוא רוצה להעיד את רופאי המבקשת שנגדם נטענת רשלנות. מבלי להביע דעה מראש אם אכן יש צורך בשמיעת עדויות אלה, הרי בשלב זה נתון הענין בידי פרקליט המבקשת ובזה נופל הטעם היחיד שבו ביקשה המשיבה להצדיק את השארת התובענה בנצרת. לפיכך יש לנהוג לפי החלוקה "הטבעית" הקיימת בין בתי המשפט המחוזיים למחוזותיהם,למרות ההבדלים במידת תעסוקתם, ולהעביר את הדיון לתל-אביב.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. זהבי למבקשת, עו"ד נחשון למשיבה. 1.7.81).