ע.פ. 949/80 - דוד שהמי ואליהו דנוך נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים על יסוד עדות שותף לעבירה.
* קבלת הודעה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות.
* קשירת קשר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 322/80 - הערעור נדחה).
.
במרץ 1980 עמדה לצאת טיסת אל על מלוד לקופנהגן ובין הנוסעים היו אמורים להיות אחד שמעון וילנר ואחד רוני ביקובסקי. שני אלה לא הכירו זה את זה. שמעון וילנר הגיעלנמל התעופה כשהוא נושא מזוודה ובה כ-40 סוליות חשיש.כאשר נעצר כבר היתה המזוודה במסוף ההובלה וכך הוסעה לקופנהגן והוחזרה לאחר מכן. ביקובסקי היה אמור לטוס לקופנהגן ובעזרת סיסמה היה צריך לקבל את המזוודה שם ולמכור את החשיש בקופנהגן. השניים הועמדו לדין, הודו באשמתם ונדונו ל-3 וחצי שנות מאסר. העד וילנר העיד במשפטםשל המערערים כי השליחות הנ"ל סוכמה בינו לבין המערער שוהמי והוא שהביא לו את המזוודה. העד ביקובסקי מסר הודעה במשטרה שבה אמר כי המערער דנוך שאותו הוא מכיר מזה כבר התקשר אליו והציע לו לנסוע לקופנהגן ושם לקבל את החשיש ולמכור אותו, ואילו בבית-המשפט העיד כי בעקבות מודעה פנה אל כתובתה של חברה העוסקת בהלוואות, חברה זו שייכת לשני המערערים, ושם פגש את שוהמי וזה שהציע לו את העיסקה. בביהמ"ש הכחיש ביקובסקי את אמיתות הודעתו במשטרה. בפני ביהמ"ש הובאה עדות משטרתית, שלפיה נתגלו על נייר הדבק ששימש לסגירת העטיפות של החשיש, 5 טביעות אצבעות שמתוכן שתיים הן של המערער דנוך. כן הוגש לביהמ"ש סליל הקלטה של שיחה בין העד וילנר לבין המערער שוהמי ומתוך השיחה עולה בבירור הקשר בין שוהמי לבין וילנר בפרשה של הובלת הסם. שני המערערים כפרו באשמה והעלו גירסאות משלהם ביחס לקשריהם עם ביקובסקי ווילנר. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותו של וילנר ובאשר לביקובסקיהחליט כי אינו מאמין לעדותו בביהמ"ש ולפי סעיף 10א לפקודת הראיות העדיף את ההודעה במשטרה על פני העדות בבית המשפט. אשר לטביעות האצבעות טען דנוך כי אלה הגיעו למדבקות עקב סיועו במלאכת האריזה של מוצרים שאוחסנו במשרדו ולטענתו במדבקות אלה השתמשו ללא ידיעתו לאריזת החשיש. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מדובר בשתי טביעות במרחק מה אחת מהשניה ובמדבקה היכולה לשמש למטרתה רק פעם ואינה יכולה לשמש לשימוש חוזר. ביהמ"ש המחוזי ציין כי היה די למעשה בטביעת האצבעות כדי לבסס הרשעה ועל אחת כמה וכמה יש בה משום סיוע וחיזוק להודעה של ביקובסקי שנתקבלה ע"י בית- המשפט לפי סעיף 10א'. כן ניתן למצוא חיזוק לצורכי סעיף 10א' משקריו של המערער. בית המשפט המחוזי הרשיע את שני המערערים בקשירת קשר ליצוא סמים, ביצוא סמים ובהחזקת סמים ודן אותם ל-5 שנות מאסר ועל המערער דנוך הטיל גם קנס של 5 אלפים שקלים. מכאן הערעור.
א. אשר לטענה כי אין לתת אמון בהודעה של ביקובסקי במשטרה מאחר והוא היה בגדר שותף לעבירה - עדותו של עד איננה נפסלת רק בשל כך שיש לראותו כשותף לעבירה או כמעורב בדבר עבירה וכשרותו אינה נפגמת בשל זיקתו לעבירה. אכן עדות כזו טעונה סיוע, וטוב יעשה ביהמ"ש אם יבחן דברי שותף בזהירות, אך אם ביהמ"ש משתכנע באמיתות הדברים, אין שוני בין שותף לעד שאינו שותף וזאת אם מצוי הסיוע הנדרש. הוא הדין לענין אימרה המתקבלת כראיה לפי סעיף 10א הטעונה חיזוק, אך קבלת אימרה כאמור יכולה להיות של עד שאין לו זיקה לעבירה או של עד שהוא שותף לעבירה. על ביהמ"ש לבחון ולשקול את כל הנסיבות שלפניו ומתוכן להחליט ולמצוא את הטעמים לבכר את ההודעה על פני העדות וטעמים אלו חייבים להירשם בהחלטה. בעניננו נתן ביהמ"ש טעמים מפורטים להחלטתו להעדיף את אימרת ביקובסקי.
ב. אימרה במשטרה המתקבלת לפי סעיף 10א טעונה, עפ"י החוק, "דבר לחיזוקה"
בחומר הראיות. עצם נקיטת לשון "דבר לחיזוקה" בחוק, להבדיל מ"סיוע", מצביעה על כך שאין הכוונה לסיוע ממשי והחיזוק הנדרש אינו חייב להגיע לפי טיבו ומשקלו לכדי סיוע ממש. החיזוק הוא בגדר תוספת משקל לאמינות, כעין תמיכה הנדרשת בשל כך שהדברים לא עמדו במבחן החקירה הנגדית, אך אין זה תנאי כי תהיה זהות או חפיפה מבחינת התוכן בין חלק כלשהו בתוך האימרה לבין ראיית החיזוק. מכאן גם כי טביעת האצבע של דנוך על המדבקות יכלה לשמש כחיזוק לדברי ביקובסקי באימרתו למרות שטביעת האצבע לא הוזכרה באימרה וקיומה אף לא היה צריך להיות ידוע לביקובסקי.
ג. אשר לסיוע הנדרש לדברי שותף לעבירה - הסיוע צריך לחזק את הקשר ההוכחתי בין הנאשם לבין מעשה העבירה המיוחס לו ולא די כי יהיה בסיוע רק כדי לחזק אמינותם הכללית של דברי העד שדבריו טעונים סיוע. הראיה בדבר גילוי טביעות אצבע של דנוך היא בגדר ראיית סיוע ברורה ומובהקת כי יש בה ראיה עצמאית שאינה עולה מדברי השותף לעבירה. נסיונו של דנוך לתרץ את טביעות האצבע בהסבר משלו היה בלתי אמין ובלתי סביר.
ד. אשר לקבילותה של השיחה שבין העד וילנר לבין שוהמי כראיית סיוע - נטען ע"י הסניגור כי ההקלטה לא נעשתה בסמכות כדין ועל כן נגדה הוראותיו של חוק האזנת סתר. טענה זו אין לקבל. מדובר בהאזנה ברשות הרבים (תא מעצר הוא רשות הרבים לצורך זה) וכאשר מדובר בהאזנה ברשות הרבים אין צורך בהיתר לפי החוק, אם ההאזנה נעשתה בידי מי שהסמיכו קצין משטרה מוסמך, לשם מניעת עבירות או גילוי עבריינים. פעולת ההאזנה נעשתה כפעולה משולבת שבחלקיה השונים נטלו חלק אנשי משטרה ולפחות אחד מהם היה בעל הסמכה. נטען כי הקצין שהיה בעל הסמכה לא ידע בעצם מה הנושא שבקשר אליו נעשתה ההקלטה עפ"י הסליל. עפ"י בחינת מילותיו של החוק כפשוטן די בכך שבעל ההסמכה הוא שחלש על ההאזנה וכי מטרת המעשה תואמת את המטרות שהוגדרו בחוק.
ה. עדותו של וילנר נגד המערער שוהמי נתקבלו ע"י ביהמ"ש כאמינים ומצא סיוע בדברי המערער כפי שהם עולים מן השיחה המוקלטת בינו לבין וילנר. מתוך שיחה זו עולה כי המערער היה מעורב בענין ומסר את המזוודה עם הסמים לוילנר. לנוכח הסיוע בשיחה המוקלטת אין צורך להתייחס לשאלת משקלם הראייתי של השקרים של שוהמי.
ו. אשר לקשירת הקשר בין המערערים - ככל שהדבר נוגע לקשר שנקשר בין כל אחד מן המערערים לבין וילנר או ביקובסקי, לפי הענין, היו בפני ביהמ"ש ראיות ישירות וחד משמעיות ודי באלה כדי להוכיח את הקשר שנקשר. ברם, הוכח גם הקשר בין שני המערערים, כי לשם הוכחתה של עבירה זו אין צורך בהבאת ראיות אשר מתארות במישרין את שלב ההתקשרות. רשאי ביהמ"ש להסיק על דבר היווצרותו של הקשר גם מפעולות הנעשות מאוחר יותר ואשר הן בגדר הגשמת המטרה הבלתי חוקית שאותה הציבו לעצמם הקושרים.
ז. אשר לעונש - עבירת סמים בהיקף ובתכנון כפי שנתגלתה במקרה דנן ראויה לעונש חמור ומרתיע, ואם לא מיצה ביהמ"ש את הדין עם המערערים הרי שנתן כבר דעתו לנסיבות האישיות המקילות. אין גם לשלול את שיקוליו של ביהמ"ש
שראה לאבחן בין שוהמי לדנוך בהטילו את הקנס, כי עברם של השניים הצדיק אבחנה כאמור. כמו כן יכול היה ביהמ"ש להחמיר בעונשי המערערים לעומת העונשים שהוטלו על וילנר וביקובסקי שכן אלו האחרונים היו שותפים בעלי מעמד זוטר יותר יחסית.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר עו"ד ש. אייל לשוהמי, עו"ד רובינשטיין לדנוך, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 7.7.81).
ע.פ. 611/80 - מיהראן מטוסיאן וולטל וידל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 208/79 - הערעורים נדחו).
.
המערער וידל היה קצין או"ם ובמכוניתו נתגלתה מזוודה ובה 63 ק"ג אופיום שאותם הוליך מישראל לרצועת עזה. הוא היה נתון במעקב משטרתי לפני גילוי הסם. על יסוד העדויות שהיו בפני ביהמ"ש הורשעו המערערים בעבירה של קשר לסחר והספקת סמים וכן בהחזקת סמים. מטוסיאן נדון ל-7 שנות מאסר ווידל נדון למאסר של שנתיים וחצי, אך עונשו הופחת והוא גורש מן המדינה. המדינה ערערה על קולת עונשו של מטוסיאן והשניים ערעור על הרשעתם וכל הערעורים נדחו. בפסק דין מקיף התייחס ביהמ"ש העליון בהרחבה לנושאים הנוגעים להרשעה וקבע את הקביעות דלהלן:
א. החזקת סם משמעה שליטתו של פלוני בדבר המצוי בידיו או בידו של אחר, או דבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או אחדים מבני החבורה בידיעתם ובהסכמתם של שאר בני החבורה יראוהו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד וכולם ביחד. כדי שאחד יורשע בגין ההחזקה של השני לא די בכך שהדבר נעשה בידיעתו אלא צריך שהדבר גם יהיה בהסכמתו. ההחזקה איננה מורכבת רק מיסודות פיזיים אלא כוללת בחובה גם יסוד נפשי, היינו, התייחסות מדעת היא מבין מרכיביה.
ב. "החזקה" צריך שתלווה מחשבה פלילית. על התביעה להוכיח הן את המעשה הפלילי והן את המחשבה הפלילית והמחוקק לא יצר חזקה המעבירה את נטל הראיה על הנאשם שנתפס כשבידו הסם.
ג. "המחשבה הפלילית" כאמור איננה יכולה להיות מוסקת ברוב המכריע של האישומים הפליליים אלא מתוך מכלול הנסיבות החיצוניות. מערכת נסיבות כאמור יכול ותיצור חזקה שבעובדה לפיה מי שהחזיק בסם גם ידע על מהות מעשהו. ניתן לסתור את החזקה שבעובדה ע"י הבאת ראיות המוציאות את מערכת הנסיבות מהקשרה הלכאורי הרגיל ומצביעות על כך כי המסקנה שהיתה סבירה כדרך הטבע איננה ישימה במקרה הקונקרטי כי קיים ספק סביר לגבי המסקנה המרשיעה.
ד. אשתו של המערער וידל העידה כעדת תביעה נגד מטוסיאן וטענת סניגורו של מטוסיאן הינה כי מכיון שאחת העבירות היתה עבירה של קשר ואם מורשע מטוסיאן בקשירת הקשר נושא כל קושר באחריות פלילית, יוצא כי העדות של האשה הינה גם נגד וידל עצמו ובכך היא נוגדת את ההוראות של סעיף 3 רישא לפקודת הראיות. טענה זו אין לקבל. לפי אותו סעיף אין בן זוג כשר להעיד במשפט פלילי לחובת בן זוגו ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן הזוג בכתב אישום אחד אך אם הוא מסכים להעיד מרצונו אין עדותו פסולה.
ה. העובדה שביהמ"ש לא קיבל חלק מדברי המערער וידל אין בה כדי לפסול אותם חלקים בעדותו נגד מטוסיאן שאיתם קיבל ביהמ"ש כדברי אמת.
ו. לענין שקריו של הנאשם - יש לאבחן בין היעדר אימון לבין מצב שבו הוכח שקר ממש
ויש נסיבות שבהן יכול השקר להוות גורם הוכחתי עצמאי, למשל, כסיוע.
ז. ביהמ"ש רשאי היה להסיק דבר היווצרותו של קשר מתוך התנהגותם של המואשמים בו בשלב שלאחר היווצרותו.
ח. לענין טענת האליבי של מטוסיאן - הוא לא העלה את האליבי במשטרה אלא בביהמ"ש. הוא אמנם היה זכאי לשמור על שתיקה מוחלטת, אולם מאידך, אינו יכול לתמוה כי ביהמ"ש מתייחס באי אמון לגירסתו הכבושה בדבר האליבי.
ט. אחיו של מטוסיאן עובד יחד עמו בעסקו וטביעת האצבע של בן האח נתגלתה על אחד הקרטונים שבהם היו הסמים ובכך יש כדי לשמש סיוע לקיומו של הקשר בין וידל ומטוסיאן ככל שהוא נסב על הקרטונים שבהם היו הסמים ותכולתם. טביעת האצבע עומדת כסתירה להכחשה הכוללת של מטוסיאן בדבר קשר כלשהו בינו לבין הקרטונים על תכולתם.
י. לטענה שלא הוכחה עבירת הקשר לסחר ולהספקה של סם מסוכן - נוי שהחזיק בסם מסוג אופיום בכמות של 63 ק"ג חזקה שהחזיק בסם שלא לצורך צריכתו העצמית. ההחזקה ומסירתה של כמות כה גדולה של אופיום כדי שיובל ממקום למקום מביאים למסקנה הבלעדית כי הסם נועד לסחר וכי נקשר קשר כדי לנקוט בצעדים שיביאו בסופו של דבר להיווצרותן של הנסיבות אשר יאפשרו את הסחר.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר עו"ד ש. ברנר למטוסיאן, עו"ד רווה לוידל, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 14.7.81).
ע.א. 674/79 - ברבר מרסל נגד פסג' העצמאות בע"מ ואח'
*פירוש הסכם מכירת דירה (הערעור נדחה).
ביוני 1973 עשה המערער הסכם עם המשיבה לקניית דירה בבנין רב קומות שהמשיבה בנתה ברמת גן. הדירה תוארה בהקדמה להסכם בתור דירה של 5 חדרים "הנמצאת בקומה העליונה, כמפורט בתיאור הטכני בתוכניות הרצופות...". לאחר כחודש נעשה הסכם שני בין הצדדים למכירת דירה בוספת של 4 חדרים "הנמצאת בקומה 15 של המגדל (אחרונה)". בדצמבר 1978 נמסרה החזקה בדירות למערער ובאישור המסירה נאמר "הננו מאשרים בזה שקיבלנו... את הדירה שרכשנו... ואין לנו... כל טענות, תביעות או דרישות... ומאשרים כי כל תנאי ההסכם שבינינו... מולאו...". רישום הבית המשותף לא בוצע עד היום, כך שהיחסים המשפטיים בין הצדדים הם עדיין בתחום החיובים החוזיים. בעת מסירה שתי הדירות כבר היה בנוי על גג הבנין שלד לבניה נוספת ואחרי מסירת הדירות הושלם השלד והפך לדירה בת 2 חדרים. טענת המערער בהמרצת פתיחה היתה כי בבנותה את הדירה על גבי גג דירתו הפרה המשיבה את הסכם המכר, כי לפי ההסכם היתה דירתו מיועדת להיות דירת גג (פנטהאוז) ומטבעה של דירה כזו שאין שום בניה מעליה. עתירת המערער היתה להרוס את הדירה הנדונה או לחילופין לשלם לו פיצויים בשל הפרת ההסכם. התביעה נדחתה כשביהמ"ש מסתמך על האמור בשני הסכמי המכר כי "המוכר רשאי... לשנות... את תוכניות הבית ולבנות כפי שיראה לו את יחידותיו...". וכן כי "המוכר יהיה רשאי להוציא חלקים מהרכוש המשותף... גג וקרקע... ולהצמידם... לרבות בנייתם ו/או עליהם". הערעור נדחה.
הסעיפים הנ"ל בהסכם שמרו במפורש על זכות המשיבה לנצל את הגג לשם בניה נוספת ונוכח הדברים המפורשים שבהסכם אין להיעזר בפרשנות המונחים "דירה בקומה עליונה" ו"דירה הנמצאת בקומה 15 של המגדל (אחרונה)", שאינם חד משמעיים. יש להוסיף לכך את העובדה כי בעת מסירת הדירה כבר היה קיים השלד לבניה נוספת כאמור והמערער חתם על אישור שאין לו טענות או דרישות כלשהן וכי כל תנאי ההסכם מולאו ע"י המשיבה.
אשר לטענה שהסכמי המכר היו בבחינת חוזים אחידים שלא קיבלו את אישור המועצה לפי חוק החוזים האחידים - שני החוזים הם אמנם בנוסח שעיקרו היה מוכן מראש, אך הם לא היו מיועדים להיחתם כמעשה שיגרה, אלא נחתמו אחרי
שנעשו מחיקות בנוסח המוכן וגם הוספו הוספות בכתב יד.
אין גם ממש בטענה כי המערער זכאי לצו הריסה מפני שהדירה על גג דירתו נבנתה ללא היתר, שכן טענה זו לא נומקה ולא נמסרו פרטים עליה ואין לשעות אל טענה סתמית כזאת. מכל מקום, אפילו לא היה למשיבים היתר בניה כדין אין בדבר זה כשלעצמו כדי להוסיף למערער זכות קניינית שאין בידו לפי הסכמי הרכישה שעשה.
אשר לטענת המערער כי יש בבניה הנוספת משום מטרד - טענת מטרד היא בסמכות בימ"ש השלום בתביעה הנוגעת לשימוש במקרקעין בעוד שהתביעה הוגשה לביהמ"ש המחוזי. כמו כן לא היו ראיות שיש בהן הוכחה מספקת לטענת מטרד.
תובענה נוספת היתה בהמרצת הפתיחה, למנות כונס נכסים על מנת לתקן ליקויים שונים שלטענת המערער היו בדירות, אך תובענה זו נמחקה על הסף באשר הנושא אינו מתאים לבירור בדרך של המרצת פתיחה. אין מקום לערעור על החלטה זו, שכן אין זו "החלטה אחרת" אלא פסק דין חלקי ולפיכך צריך היה לערער בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור ואין לערער על כך במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד אקר למערער, עו"ד ד. צימרמן למשיבה. 9.7.81).
ע.א. 645/79 - תעשית שג בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*טענת "עסקה מלאכותית" לצורך הקלות בתשלום מס רכוש (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערערת היא בעלים של מגרש ועליו מבנה של שתי קומות. במבנה מחזיקות שתי חברות, האחת שהמערערת היא חברת בת שלה והשניה שהיא חברה שלובה. המשיב ערך שומת מס רכוש לנכס לשנת 1976/77 והמערערת הסכימה לגובה השומה אך התנגדה לשיעור המס בטענה כי המבנה מושכר בשכירות מוגנת לשתי החברות האמורות ולפיכך שיעור המס צריך להיות נמוך יותר. ההשגה של המערערת ועררה בפני ועדת ערר נדחו בנימוק שעיסקת ההשכרה הנ"ל היא פיקציה שמטרתה להשתחרר מתשלום מס. הערעור נתקבל ברוב דעות מ"מ הנשיא י. כהן והשופט אלון כנגד דעתו החולקת של הנשיא לנדוי. הטענה היא כי החברות הן דיירים מוגנים עוד משנת 1963, אך המסמכים שהוגשו הם חוזה מתאריך 1974 ובו נאמר שהנכס מוחזק ע"י החברות כדיירים מוגנים משנת 1963 וכן הוגשו מאזני החברות שלפיהם שילמו שכר דירה למערערת. לועדת הערר הוגש תצהיר של מנהל המערערת, שעליו הוא לא נחקר, ובו נאמר כי המערערת השכירה את הנכס לשתי החברות מאז 1963 וכי לפי המצב המשפטי השוכרות הן דיירות מוגנות.
לפי סעיף 53א של חוק מס רכוש, אם סבור המנהל כי פעולה או עיסקה פלונית המפחיתה את סכום המס היא מלאכותית או בדויה, או כי אחת ממטרותיה העיקריות היא הימנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותות רשאי הוא להתעלם מהפעולה או העיסקה. קשה לתת הגדרה מדוייקת לביטוי "עיסקה מלאכותית". כפי שנפסק עיסקה אשר היא כשלעצמה מחוסרת כל טעם זולת הטעם להימנע ממס רואים אותה כמלאכותית. מכאן כי ניתן להתעלם מעיסקה אם היא נראית על פניה כעיסקה מלאכותית וכן ניתן להתעלם מעיסקה אם אחת ממטרותיה העיקריות היא הימנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותה. אלן לקבוע מסמרות מתי תחשב פעולה כהימנעות בלתי נאותה ממס כאמור וההכרעה תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה. בעניננו האישורים שהוגשו מעוררים את הרושם שהוכנו ונוסחו לצורכי ההתדיינות בין בעלי הדין ונראה היה שהצדק עם המשיב. ברם, טענת המערערת אינה מבוססת רק על
המסמכים שהוגשו אלא קיימות עובדות נוספות כדי לבסס את טענת המערערת. לפי תצהיר מנהל המערערת, מוחזקות הקומות הנ"ל החל משנת 1963 ע"י החברות המשלמות דמי שכירות, על הצהיר זה לא נחקר המנהל ולא נאמר בהחלטת ועדת הערר שהיא אינה מאמינה בדברים אלה, המאזנים שהוגשו לועדה עבור שנות המס 1972 ואילך מאשרים כי החברות שילמו עבור השימוש בנכס והעובדה שהחזקה הבלעדית היתה בידי שתי החברות ושהן שילמו שכר דירה עבור החזקה משנת 1963 מראות, בהיעדר ראיה אחרת, שנוצרו יחסי שכירות בין שתי החברות לבין המערערת.
אשר לשאלה אם יחסי שכירות אלה הם מוגנים - עפ"י חוק הגנת הדייר הדיירות היא מוגנת וזאת גם אם לא שולמו דמי מפתח. קשה לבסס את הטענה שהיתה כאן עיסקה מלאכותית או בדויה או שהמטרה העיקרית של ההסדר היתה להפחתת מס בלתי נאותה, שכן יחסי השכירות החלו משנת 1963 ונמשכו מאז ללא הפסקה. בשנת 1976/77 העלתה המערערת לראשונה את ענין תשלום המס בשיעור מופחת. אם אכן תיכננה המערערת את כל העיסקה כדי לזכות בדרך זו בהפחתת מס, אין הסבר לכך מדוע במשך תקופה ארוכה לא העלתה טענה בדבר שיעור מופחת של מס. לפיכך יש לקבל את הערעור.
פסק הדין ניתן מפי מ"מ הנשיא י. כהן והצטרף אליו בפסק דין קצר השופט אלון. מאידך סבר הנשיא לנדוי כי כל המסמכים שהוגשו מעוררים חשד של עיסקה מלאכותית. הנשיא סבור כי העובדה שמנהל החברה לא נחקר על תצהירו אין בה כדי לקבל את כל האמור כאמת לאמיתה. גם ללא חקירה נגדית מותר היה לועדת הערר לשקול את ערכם של הדברים שנאמרו בתצהיר ביחד עם המסמכים שהובאו לתמוך בתצהיר ולמצוא שאין בכל אלה כדי לתת תמונה אמינה על יחסי שכירות מקובלים. כל החומר על פניו נושא חותם המלאכותיות וישנו הרושם כי חומר זה לא נוצר אלא לשמש מכשיר להתחמקות מתשלום מס אמת.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, אלון. עו"ד מ. רובי למערערת, עו"ד ד. קובל למשיב. 15.7.81).
ע.א. 161/80 - אברהם מוניץ ואח' נגד אתגר הקלוב הישראלי... בע"מ
*פירוש תזכיר חברה ותקנותיה וסמכותה להתקין תקנות מסויימות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
ענינם של הערעורים דנא סמכותה של המשיבה להתקין תקנות מסויימות במסגרת תקנות החברה וביהמ"ש העליון בקבלו חלק מן הערעורים קבע, בין היתר, כדלהלן:
התקנה בה נאמר כי "אסור בהחלט לכל חבר שהוא לבוא עם השלטונות או גופים ציבוריים ו/או משפטיים אחרים במגע הקשור לעניני החברה, או החברים, מבלי לקבל יפוי כח לכך מההנהלה" - היא תקנה שיש לפוסלה, שכן היא מנוגדת לתקנת הציבור. עפ"י חיקוקים רבים ושונים חייב כל אדם המנהל עסקים להיזקק לרשיונות ולבוא במגע עם השלטונות וחיוב החברים לקבל יפוי כח לכל מגע עם גוף ציבורי או משפטי יטיל על החברים הגבלות מרחיקות לכת שאין הדעת סובלתן.
בתזכיר החברה נאמר כי אחת ממטרות החברה היא "לקיים בוררויות וליישב חילוקי דעות בין חברי החברה בקשר לעסקי החברה...". באחד מסעיפי התקנות נקבע כי התקנות מהוות הסכם בוררות "בין החברים לחברה ובין החברים לבין עצמם בכל הנוגע לסכסוכים כל שהם" ונקבע עוד כי הבוררות מחייבת גם כשאחד הצדדים למחלוקת אינו חבר בחברה. אין לומר כי ההוראה בתקנות מטילה חובת בוררות הנוגדת את הוראות תזכיר החברה, שכן כרגיל בוררות נכללת בתקנות ולא בתזכיר ומשום מה כללו מנסחי התזכיר הוראה מפורשת לענין בוררות ומדובר שם רק על
בוררות בין החברים. ברם, אומצו הסמכויות המפורטות בתוספת השניה לפקודת החברות ולפיהן בסמכות החברה לעשות כל אותם דברים הכרוכים ומביאים להשגת מטרותיה של החברה, והוראה זו רחבה למדי כדי להכשיר הוראה בתקנות בדבר בוררות בסכסוכים בין החברה לבין חבריה. יחד עם זאת ברור שההוראה כי הבוררות חלה על כל סכסוך, בין אם זה סכסוך הנוגע לעניני חברות בחברה ובין אם הסכסוך נוגע לענינים שאין כל קשר בינם לבין ענינים הנובעים מחברות בחברה אינה יכולה לעמוד. כמו כן פסולה ההוראה שלפיה יכולה הועדה המשפטית של החברה להטיל על חבר חובת בוררות בסכסוך עם מי שאינו חבר בחברה כאשר מי שאינו חבר בה הוא התובע. מאידך, אין משום חריגה או אי חוקיות בהוראה המטילה חובת בוררות גם על סכסוכים שעילתם בעבר שלגביהם לא הוגשה תביעה לביהמ"ש בעת תיקון התקנות. צדק ביהמ"ש כשפסל את התקנה שלפיה ניתן לקבל החלטה על הרחקה מאולמי הקלוב של חבר לצמיתות מבלי שתימסר מראש הודעה לחבר על הטענות שהועלו נגדו ומבלי שתינתן לו אפשרות להביא טענותיו בפני הגוף הדן ומחליט בענין ההרחקה.
פסק הדין ניתן מפי מ"מ הנשיא י. כהן והסכים לו השופט שמגר. מאידך סבר השופט יהודה כהן כי לנוכח הנאמר בתזכיר כי אחת ממטרות החברה היא לקיים בוררויות בין חברי החברה בקשר לעסקי החברה, יש לפסול גם את הסעיף בתקנון הקובע שהבוררות תהיה גם בין החברים לחברה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, יהודה כהן. עו"ד אריה וירניק למערערים, עו"ד י. רסלר למשיבה. 12.7.81).
המ' 347/81 - תנובה בע"מ ואח' נגד עטר ציון ואח'
*הארכת מועד (בקשה למתן אורכה - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש ערעור לביהמ"ש העליון על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והמבקשים הגישו ערעור שכנגד. למען הזהירות וכדי למנוע טענה שהערעור שכנגד חורג בחלקו ממסגרתו, מבקשים הם להגיש ערעור על פסק הדין האמור. בינתיים חלף הזמן להגשת הערעור ומכאן הבקשה להארכת המועד. הבקשה נדחתה. המבקשים תמכו בקשתם בעיקר בהלכה שקבעה כי העובדה שבאותו ענין כבר תלוי ועומד ערעור יכולה היא עצמה לשמש טעם מיוחד. ברם, הלכת "הליך תלוי ועומד" איננה מחייבת בכל המקרים, וביהמ"ש חייב לשקול כל מקרה לגופו. העיקרון הוא שביהמ"ש הדן בהליך שהוגש כדין יכול במקרים מסויימים להכשיר הגשתו של הליך נוסף שיידון יחד עם ההליך שלפניו גם אם הוגש באיחור. במקרה זה לא זהות הצדדים קובעת אלא הענין העומד לדיון. אם ההתדיינות בשני ההליכים היא באותו ענין וההליך השני אינו מרחיב את היריעה, אז יכשיר ביהמ"ש את ההליך השני ע"י הארכת מועד. שונה מצבם של המבקשים דנא. הערעור התלוי ועומד הוא על גובה הפיצויים ואילו בערעור של המבקשים מעלים הם את שאלת האחריות. מכאן שערעורם הוא על ענין שונה המרחיב את יריעת ההתדיינות בנפול נימוק עיקרי זה, מתבטלים שאר הנימוקים שהעלו המבקשים וכולל הענין של חשיבות הבעיה. חשיבות הבעיה היתה ידועה למבקשים מראש ולא היתה כל מניעה לערער בשאלה זו תוך המועד שנקבע. על כל פנים טענה זו כשלעצמה אינה יכולה לשמש "טעם מיוחד" ואין בה כדי להועיל למבקשים מכחה המצטבר.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. גוטרמן למבקשים, עו"ד גב' נ. וייל למשיבים. 8.7.81).
המ' 353/81 - משה יעקובי נגד יצחק אסיבנה ואח'
*רשות ערעור על צו פינוי (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבים השכירו למבקש חנות
כשהותנה בחוזה כי המבקש לא יהיה דייר מוגן. הוא לא פינה את החנות במועד וטען שהוא דייר מוגן וכי שילם דמי מפתח למרות שכתוב שלא שילם. בימ"ש השלום דחה את גירסת המבקש והורה על פינוי, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. את עיקר טענותיו הקדיש ב"כ המבקש לצד הדיוני בהליכים בשתי הערכאות הראשונות. האחת היא החלטת שופט השלום שלא לדחות את המשך המשפט כדי לשמוע שני עדי הגנה נוספים, באשר ההזמנות לעדים נשלחו במאוחר והמשפט נמשך מעל למידה. זה ענין הנתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ששמע את המשפט ואין עילה להרשות ערעור נוסף בענין זה. טענה אחרת היתה נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להרשות הגשת ראיה נוספת בערעור וגם זה ענין הנתון לשיקול דעתו. עוד נטען שביהמ"ש המחוזי נהג בניגוד לתקנה 419 כאשר הודיע בתום שמיעת הטענות על התוצאה האופרטיבית של הערעור ואת נימוקיו המלאים רשם ופרסם למחרת היום. ברם ביהמ"ש נהג על פי נוהג מושרש מאז ומתמיד בבתי המשפט שלנו, וסטייה זו מן הכתוב בתקנות לא קיפחה את זכויותיו הדיוניות של המבקש. טענה אחרת היתה שהמבקש לא קיבל הזמנה לשמוע פסה"ד ולפיכך, טוען המבקש, בטל פסק הדין. אין הצדק מחייב מתן רשות ערעור שני על סמך טענה כזאת, כי לא נגרם למבקש שום עיוות דין וזאת אפילו נכונה הטענה שההזמנה לשימוע פסק הדין לא הגיעה בעוד מועד למשרדו של עוה"ד.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד משה ח. כהן למבקש, עו"ד א.פ. טירר למשיבים. 8.7.81).
המ' 42/81 - רוחה גרוס נגד יוסף סרוסי ואח'
*עיכוב ביצוע פינוי דירה עקב מתן צו ביצוע בעין של הסכם מכר (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי ציווה על המבקשת לפנות דירה שמכרה למשיבים וזאת נגד תשלום סכום כסף שהמשיבים עוד היו חייבים למבקשת, והבקשה דנא היא לעכב ביצוע הפינוי עד שמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה תוך התנאת תנאים מסויימים. ב"כ המשיבים טען כי הדבר גורם קשיים בענין הכסף שעל מרשיו לשלם נגד הפינוי - לענין זה אין קושי שכן אפשר להשקיע את הכסף לשם שמירת ערכו. אשר לרצון המשיבים, כזוג צעיר, לקבל את ההעברה לשם רישום משכנתא - גם בענין זה הועלתה אפשרות למצוא הסדר. בדרך כלל כשנושא הפסק הוא פינוי דירה ומוגש ערעור מעכבים את הביצוע עד לבירור הערעור. מאידך יש לדאוג שלא יגרם נזק לצד שזכה בביהמ"ש המחוזי. כדי לצאת ידי חובת שתי המטרות הוחלט על עיכוב זמני למשך חודשיים וחצי, על מנת שבמשך תקופה זו תדאג המבקשת לחתום מצדה על כל המסמכים הנדרשים כדי לאפשר מתן משכנתא למשיבים, וגם המשיבים יעשו הכל כדי לקבל את המשכנתא. אם הענין יוכל להתבצע יחול עיכוב הפינוי עד לשמיעת הערעור ואילו אם הענין לא יוכל להתבצע כי אזיתבטל העיכוב.
(בפני: השופט מ. כהן. עו"ד יעקב כהן למבקשת, עו"ד סומך למשיבים. 10.7.81).
ב.ש. 151/81 - יוסף בודנר ואח' נגד אהרון צוקברג ואח'
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
זוהי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה. ב"כ המבקשים מסביר את האיחור במספר נימוקים ומבקש לראות בכוחם המצטבר "טעם מיוחד" לבקשתו. הנימוקים הם: בא כוחם הקודם של המבקשים סבר שהמועד להגשת בקשה לרשות ערעור הוא 45 ימים ולא 30 יום, ורק בפנותם לעוה"ד דנא נתגלתה הטעות; התגלה קושי בהשגת פסק הדין המודפס ורק ביום 13.4.81 הומצא פסק הדין לידי בא כוחם הקודם של המבקשים; האיחור הוא קצר ומסתכם ב-6 ימים בלבד. צודק
הפרקליט כי יש ונימוקים שונים מצטברים ויוצרים "טעם מיוחד" להארכת מועדים, ואולם כדי שיווצר הכח המצטבר בנימוקים, חייב להיות שילוב ביניהם וכל אחד מהם חייב להוסיף משהו על משנהו. לא כן המקרה שלפנינו. הלכה פסוקה היא שטעות שבחוק של עו"ד אינה משמשת בדרך כלל "טעם מיוחד" להארכת מועד אלא במקרים יוצאים מן הכלל ואין מקרה דנא בין אלה. הקושי שנתגלה בהשגת פסק הדין לא מובן כלל, שהרי ביום שהומצא פסק הדין המודפס לפרקליט טרם עבר המועד להגשת הבקשה ונותר זמן מספיק להגשתה. מכאן שנימוק זה לאו נימוק הוא. זאת ועוד, גם אם נתגלה קושי לא הוסבר בתצהיר אלו מאמצים נעשו ע"י המבקשים ובא כוחם להשגת פסק הדין. אשר לטענה שהאיחור היה קצר - גם זו אינה יכולה לסייע למבקשים. איחור של 6 ימים איננו איחור קצר וכל איחור, ולו גם של יום אחד, שאינו מוסבר כראוי, אינו יכול לשמש כשלעצמו "טעם מיוחד".
(בפני: הרשם ברטוב, עו"ד י. כהנוב למבקשים, עו"ד ז. ליאונד למשיבים. 8.7.81).
ב.ש. 194/81 - יגאל ברזאני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
נגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב אישום בעבירת שוד וביהמ"ש החליט לעצור את העורר ואחד הנאשמים האחרים עד תום ההליכים, ובאשר לנאשם השלישי שאיננו בעל הרשעות קודמות החליט ביהמ"ש לברר את תנאי שרותו בצה"ל לפני שיחליט אם לשחררו בערבות. לאחר הבירור האמור החליט ביהמ"ש לשחרר את הנאשם השלישי בערבות. לאחר מכן הגיש העורר בקשה לעיון חוזר במעצר בטענה שנשתנו הנסיבות בשניים אלה: הנאשם השלישי שוחרר בינתיים בערבות; העורר נמצא כבר במעצר תקופה ארוכה ועוד ימצא במעצר לרגל העובדה שלא נקבע מועד לשמיעת המשפט ובינתיים מתחילה פגרת בתי המשפט. אין לקבל שני נימוקים אלה. בערר העלה הסניגור טענה כי לא מצויות ראיות לכאורה נגד העורר, ואולם טענה זו אין מקומה במסגרת הבקשה הנדונה שהיא ערר על החלטה בבקשה לעיון חוזר ולא על עצם הנימוקים שבעטיים החליט ביהמ"ש בשעתו לעצור את העורר. על החלטת המעצר עד תום ההליכים לא ערר העורר ואין הוא יכול להעלות בשלב זה של דיון בבקשה לעיון חוזר את הטעמים שהיו לו נגד עצם המעצר. (גם לגופן אין נראות הטענות נגד הנימוקים שהביאו למעצר עד תום ההליכים). באשר לעיון החוזר - כדי להיענות לבקשה כזו צריך שיתגלו עובדות חדשות ושינוי נסיבות והדבר עשוי לשנות את החלטתו הקודמת של ביהמ"ש. לא נטען כי נתגלו עובדות חדשות, וגם לא נשתנו הנסיבות לאחר ההחלטה על מעצר העורר. על השוני שבין הנאשם השלישי לבין שני הנאשמים האחרים מבחינת מעצרם נתן ביהמ"ש את דעתו עוד בשעת הדיון וההחלטה בדבר מעצר הנאשמים, היינו שלגבי הנאשם השלישי לא נמצאו ראיות לכאורה במידה מספקת ואין לו הרשעות קודמות. גם העובדה שהמבקש כבר במעצר 3 חודשים וטרם נקבע מועד למשפטו אין בה משום נסיבה חדשה. נגד המבקש מצויות ראיות לכאורה, הוא בעל הרשעות קודמות והעבירה המיוחסת לו חמורות באופיה ובנסיבותיה, ואין בחלוף הזמן האמור כדי לשחררו ממעצר בנסיבות המקרה שלפנינו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' דליה קובל למשיבה. 2.7.81).
ב.ש. 199/81 - שמעון גורמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בשורה של מעשי מרמה וגניבה הכרוכים בפעילותו כבעל שליטה בחברות שעיסוקן מתן הלוואות תמורת מישכון נכסים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים
והערר נדחה. העורר טוען כי מדובר בפעילויות בעלות אופי עסקי וגם אם היה נוקשה ביחסיו עם אלה שביקשו את הלוואותיו, יש בכך מחלוקות שפתרונן בתחום המשפט האזרחי. טענה זו אין לקבל. יש בידי התביעה ראיות לכאורה על מעשים פליליים בקשר לעסקאותיו של העורר. טענה שניה של הסניגור מתייחסת להליכים בפני ביהמ"ש המחוזי כאשר דן בבקשה להוצאת פקודת המעצר. השופט קיבל מידי התביעה מידע שלא הובא לידיעת הצד השני ומידע חסוי זה על חשש פן ימלט העורר מן הארץ, הוא ששימש יסוד בעל משקל להחלטת ביהמ"ש המחוזי על המעצר. לטענת הסניגור אסור היה לביהמ"ש לקבל מידע כל שהוא מעבר לחומר הראיות שיש בו כדי לבסס את הטענה כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המפורשים בכתב האישום, וכן טוען הוא שצריך היה להמציא גם לו את החומר בד בבד עם המצאתו לביהמ"ש. טענות אלה אין לקבל. בדיון על הוצאת פקודת המעצר מותר לביהמ"ש לקבל חומר ראיות לכאורה בענין האישומים המופיעים בכתב האישום, ומותר לו לקבל ראיות חיצוניות באשר לאפשרות של שיבוש הליכי המשפט הן ע"י הופעה על עדים והן ע"י הימלטות מאימת הדין. שיקולים מסוג זה הם לגיטימיים גם אם אינם קשורים לאישומים המועלים בכתב האישום. אשר לחובה להעמיד בפני הנאשם או בא כוחו לפני הדיין בפקודת המעצר את כתב האישום ואת כל חומר הראיות - כתב האישום נמסר בעוד מועד לידי הסניגור וכן נמסר לידיו חומר החקירה שבידי התובע. אין כל טענה כי ראיות כלשהן שהן בגדר חומר החקירה שעליו חל סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי הועלמו מעיני הסניגור. הטענה התייחסה לחומר חסוי שלא היווה חלק מחומר החקירה שעליו מתבסס כתב האישום אלא לקשריו וחשבונותיו של העורר בחו"ל. מה שחסוי עתה בפני הסניגור אינו המידע עצמו אלא מקור המידע. אין כל טענה נגד אמיתות החשד הנ"ל ואין גם לומר כי אי ידיעת המקור היה בה כדי להכביד על העלאת טענות מטעם העורר. מכל מקום טענה מן הסוג הנ"ל בדבר השקעת כספים כמתואר איננה שייכת לחומר החקירה לפי סעיף 67 הנ"ל ועל כן אין לומר כי התביעה לא פעלה לפי הקווים המנחים בדבר המצאת החומר לידי הסניגוריה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד פרוסט לעורר, עו"ד וכסלר למשיבה. 3.7.81).
ב.ש. 211/81 - מדינת ישראל נגד אהוד בן יפת לוי
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בביצוע מעשה סדום בילד בן 8 וחצי ב-3 הזדמנויות שונות בין החודשים יוני ספטמבר 1980 ועוד מיוחס למשיב כי ביום 17.6.81 עשה מעשה מגונה באחותו של הילד ובחברתה כשהן בנות 4 וחצי. כל זאת בביתם של האח והאחות שם היה מבקר כידיד המשפחה. הענין נתגלה כאשר החברה התלוננה על המעשים. רק אז, באיחור של שנה, סיפר הילד על המעשים שעשה בו המשיב. לכתחילה סיפר רק על שני מעשי סדום שנעשו בו ולמחרת היום, בעדות נוספת, סיפר על מעשה סדום שלישי ועל מעשה מגונה. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשת המדינה לצוות על מעצר המשלב עד גמר ההליכים הערר נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי המעשים המגונים המיוחסים למשיב הם עבירות מסוג עוון ואילו באשר למעשי סדום לא יוכל ביהמ"ש להרשיע את המשיב בלי ראייה מסייעת וכזו אינה מצוייה בחומר הראיות של ביהמ"ש. כן התחשב ביהמ"ש בעברו הנקי של המשיב וסבר כי במעמדו ובנסיבותיו אין חשש שהמשיב יבצע בינתיים מעשים מאותו סוג.
אשר לענין היעדר ראיית סיוע - שגה ביהמ"ש המחוזי. בשלב זה של הדיין על ביהמ"ש לבחון אם חומר הראיות מצביע לכאורה על ביצוע העבירות המיוחסת לחשוד,
ואם התשובה לכך היא חיובית עליו לתת דעתו לשיקולים נוספים כגון חומרת העבירה, הסיכון שהחשוד ימשיך במעשיו, הנסיבות האישיות וכדו' שיקולים. אמנם נכון כי כשמדובר בעבירת מין ידוע כבר בשלב זה שיש צורך בראיית סיוע, אך לא בשלב זה יש לבחון אם בסופו של דבר יורשע החשוד ואם לאו, והראיה המסייעת אינה בהכרח בתחום הראיות לכאורה שרק אלה נבחנות בשלב זה. ברם ניתן לקיים את החלטת השופט מנימוקים אחרים. החשש שמא יחזור המשיב על המעשים המגונים אינו קיים ביחס למשיב שעברו נקי והוא בעל משפחה ועובד קבוע במוסד מכובד. בעצם ההסתבכות הנוכחית כבר חרב עליו עולמו ומבחינה זו זהירותו תגדל. באשר לאישומים בדבר מעשה הסדום - נכון כי מצויה ראיה לכאורה מפיו של הילד אך יש ממש בתהיה של ב"כ המשיב לעובדה שהתלונה יצאה לאור באקראי רק כעבור שנה וגם אז לא סיפר הקטין במפגשו הראשון עם חוקר הנוער את כל אשר אירע לו. בהתחשב בכל הנ"ל, ובכך שהשופט השתכנע שהמשיב לא ימשיך במעשה מסוג זה, ניתן לקיים את ההחלטה על שחרור המשיב.
(בפני: השופט בייסקי. 16.7.81)..
ב.ש. 205/81 - גבריאל חזן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הועמד לדין באשמות של החזקת נשק והובלתו ובקשירת קשר לביצוע פשע כשהעבירות המיוחסות לו נעברו בחודש יולי 1979. כתב האישום הוגש ביום 1.6.80. בעת הגשת כתב האישום ריצה העורר מאסר בגין עבירה אחרת וזה הסתיים ביום 5.7.81. המשפט בגין האישומים נשוא ערר זה התחיל להתברר בספטמבר 1980 והוא קבוע לסיום ליום 17.7.81. רק סמוך לסיום ריצוי העונש בגין העבירות האחרות הגישה הפרקליטות בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וטרונייתו של הסניגור היא כי אין זה מן הדין לנהוג כך כלפי נאשם אשר ציפה כי בתאריך 5.7.81 ישוחרר ממעצר והנה תקווה זו נגוזה כאשר הוצא צו מעצר על עבירות שבוצעו לפני כשנתיים. יתר על כן בזמנו שוחרר העורר בערובה בקשר לאותן עבירות שעליהן הוגש כתב האישום. הערר נדחה. בנסיבות רגילות היה מקום להיעתר לעורר משום שאת הבקשה למעצר יש להגיש סמוך להגשת כתב האישום גם אם הנאשם נמצא במאסר בגין עבירות אחרות. מחמת עומס העבודה בבתי המשפט מקובל שמשפטים של נאשמים המצויים במעצר מתבררים בזכות קדימה. מן הראוי הוא כי אישומים נוספים נגד אותו נאשם יידונו בהקדם שכן בבוא ביהמ"ש לגזור את הדין בגין האישומים החדשים עשוי הוא להתחשב בתקופת המאסר הכוללת. אולם יש לדחות את הערר מן הסיבה שגם לפרקליטות היה יסוד סביר להניח שהמשפט שברורו החל בספטמבר 1980 יישמע כמצוות החוק ברציפות ויסתיים בתוך זמן קצר. למעשה לא כך אירע וכעת משנקבע המשך המשפט ליום 17.7.81 אין צידוק להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. מסקנה זו נראית גם מוצדקת לנוכח עברו הפלילי העשיר של העורר שהורשע כבר בעבר גם בחזקת נשק.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד סער לעורר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.7.81).
ב.ש. 210/81 - פרוספר עמוס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום בו מיוחסות לו עבירות של התפרצות למשרד, גניבת שיקים, שימוש במסמכים מזוייפים, זיוף שיקים וקבלת כספים על יסוד השיקים המזוייפים בסכום של למעלה מ-150
אלף שקל. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העורר טוען כי הוא חף מפשע וכי שימש שוטר סמוי בעבר ולדעתו טפלו עליו אשמה בגין עריכת חשבונות ע"י המשטרה בקשר לתקופת שרותו בה. אין להתייחס לאשמה כבדה זו לגבי המשטרה כאשר מלבד הטענה הסתמית לא נתלוו כל עובדות העשויות לתמוך בה. אשר לערר גופו, מדובר בעבירות חמורות הן מבחינת התיחכום שבביצוע והן מבחינת הסכומים שגניבתם מיוחסים לעורר. השאלה העיקרית היא אם הובאו לידיעת ביהמ"ש ראיות לכאורה הקושרות את העורר עם העבירות עד כי יהיה צידוק לעוצרו עד תום ההליכים. התשובה לכך היא חיובית. אחד השיקים שנגנב וזוייף נגבה ע"י חברתו וידידתו של העורר וזו העידה שעשתה כן עפ"י בקשת העורר. באלה בלבד די כדי לשמש ראיות לכאורה המצדיקות את מעצר העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד פלדמן לעורר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.7.81).
ב.ש. 206/81 - חביב מג'די נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נעצר עד תום ההליכים על יסוד כתב אישום המיוחס לו התפרצות וגניבה של רכוש בשווי כ-90 אלף שקל וכן עבירה של שימוש ברכב ללא ביטוח. הערר נתקבל. טענת המבקש הינה שהוא צעיר בן 20 ועברו נקי ולדעת הסניגור גם אם יורשע המבקש בדינו עדיין עשוי ביהמ"ש להתחשב בשתי עובדות אלה ולא לדונו למאסר בפועל, ועל כן אין זה מן הראוי להחזיקו במעצר עד שיסתיים משפטו. גם התובעת אינה מתעלמת מנימוקים אלה, אך היא רואה צידוק במעצר משום שבהליך אחר התלוי ועומד נגד המבקש לא התייצב במועד שנקבע לשמיעת המשפט והמשטרה התקשתה לאתרו. בנסיבות אלה, בלי להתייחס לסיכויי העורר בדינו על האישום הנוכחי ובשאלה מה יהא גזר הדין, אם אמנם הגורם העיקרי להתנגדות התביעה לשחרור בערובה נעוץ בהבטחת התייצבותו של העורר למשפט, ניתן לשחררו ולהבטיח את הופעתו ע"י ערובה מתאימה. לפיכך ישוחרר העורר אם יפקיד בקופת ביהמ"ש במזומנים או בערבות בנקאית סך של 25 אלף שקל.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד סלע למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.7.81).
ב.ש. 190/81 - אחמד מחמד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו מעשה מגונה, תקיפה וגרימת חבלה של ממש לקטינה בת 15 וביהמ"ש סבר כל חומרת העבירות ובעיקר האלימות והנסיבות המלוות אותן מצדיקות מעצר עד גמר ההליכים אף שעברו של העורר נקי. הערר נדחה. הטענות העיקריות של הסניגור מצטמצמות לכך שהעורר סובל מפיגור שכלי ואולם כל הבדיקות מראות כי הוא איננו סובל ממחלה פסיכוטית או מחלה נפשית כלשהי ואין הוא זקוק לטיפול במוסד פסיכיאטרי. העבירות הן חמורות וכן בסיבותיה ואם כי נקבע אצל העורר פיגור שכלי מסויים הרי הוא מבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור, וגם ועדת האיבחון לא מצאה שהעורר זקוק למעצר בתנאים מיוחדים או לטיפול תוך כדי המעצר.
(בפני: השופט בייסקי. 6.7.81).
ב.ש. 198/81 - נרקיס שלמה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר ועוד אחד הוגש
כתב אישום על עבירה של סחיטה באיומים כאשר השניים דרשו מהמתלונן, בעל מסעדה בתחנת דלק, "דמי שמירה" ומשסרב החלו לפקוד את מסעדתו בחברת אחרים, אכלו, שתו ולקחו מצרכי מזון מבלי לשלם כשהחוב שהצטבר הוא כ-30 אלף ל"י. כן איימו על המתלונן והמלצרים במסעדה כי אם יתלוננו יחוסלו. העותר נעצר עד תום ההליכים וחברו שוחרר בערבות. הערר נדחה. העורר תומך את עררו בשלושה: חומר הראיות אינו מספיק לכאורה; הנאשם האחר שוחרר בערבות; ביהמ"ש ייחס משקל רב מדי להרשעות הקודמות של העורר. אין לקבל טיעונים אלה. מצויות ראיות לכאורה המייחסות את העבירות הנדונות לעורר ואין מקום להתערב בקביעה זו. כן קיים חשש של ממש שהנאשם יאיים על העדים וישבש את הליכי המשפט כמיוחס לו בעבירה שבכתב האישום. נגע זה של איומים וסחיטה פשה בחברה ולא תמיד מרהיב קורבן האיומים להתלונן במשטרה. משעשה המתלונן כך חובת בתי המשפט להגן עליו לבל יאונה לו רע. הרשעותיו הקודמות של העורר שקרובות הן באופיין לעבירה הנדונה רק מגבירות חשש זה. כמו כן תלוי ועומד נגד העורר מאסר על תנאי לתקופה של שנה וחצי. העובדה ששותפו לעבירה שוחרר בערובה אין בה כדי לסייע לעורר בנסיבות המקרה. לנאשם השני עבר נקי ומחומר הראיות עולה שהדומיננטי שבשני הנאשמים הוא העורר. גם בשותפים לעבירה יש לדון איש איש כפרי מעלליו, לא רק לענין ההרשעה ומידת העונש אלא גם לענין המעצר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד מ. רובינשטיין לעורר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 6.7.81).
ב.ש. 200/81 - סימון דדון נגד מדינת ישראל
*בקשה להחזרת דרכון של נאשם בעבירת סמים (הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בהחזקת למעלה מ-100 גרם חשיש ובשעתו הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובערר החליט ביהמ"ש העליון כי מכיון שזו הפעם הראשונה שהעורר הואשם בעבירת סמים ניתן לשחררו בערובה, אך עליו להפקיד בידי המשטרה את דרכונו ולהתייצב בתחנת המשטרה אחת לשבוע. הבירור המשפטי נדחה בינתיים ללא קביעת מועד. העורר הוא מדפיס מקצועי ומבקש לצאת לגרמניה לתערוכה עולמית המציגה מכונות דפוס ושיטות דפוס חדישות. לשם כך ביקש מביהמ"ש שיורה על החזרת הדרכון כדי שיוכל לצאת לחו"ל. בקשתו נדחתה והערר על כך נדחה. טוען הסניגור כי לעורר נגרם נזק רב ע"י כך שהוא מנוע מלהשתתף בתערוכה וכי הוא מוכן להפקיד ערבות בסכום גבוה כדי להבטיח את חזרתו ארצה. ואולם חסד רב כבר עשה עמו ביהמ"ש העליון כאשר ציווה לשחרר את העורר בערובה. מדובר בכמות סמים גדולה ובעלת אופי מסחרי מובהק ובכגון דא נהוג בדרך כלל לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. אין כל הצדקה להוסיף ולהקל עם העורר ולאפשר לו לצאת לחו"ל ולא להתייצב אחת בשבוע במשטרה. בני משפחתו של העורר, אחיו ואביו, שותפים לעסק והם יכולים ליטול את המשימה של היציאה לחו"ל לצורכי העסק.
(בפני: השופט אלון. עו"ד אבי קדרי לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 6.7.81).
בג"צ 215/81 - רלף רובין נגד המועצה האזורית לכיש ואח'
*פסילת הצעה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המועצה האזורית לכיש (להלן המועצה) פירסמה מכרז בדבר תחזוקת תאורה במושבים של המועצה האזורית לכיש. המציעים נדרשו להמציא ערבות בנקאית של 10 אחוז מסכום ההצעה ודרישות נוספות. הוגשו מספר הצעות ובכללן של העורר ושל המשיב השני (להלן המשיב). הצעת המשיב היתה בסכום של 126 אלף שקל לשנה והוא המציא ערבות של 12,500 שקל המהווה כמעט
10 אחוז מסכום ההצעה, והפרש כה קטן מן הסכום המדוייק של הערבות אין להקפיד עמו עד כדי פסילת ההצעה. באשר לעותר, הוא הגיש הצעה על בסיס חודשי של 9,978 שקל (הישוב שנתי של כ-120 אלף שקל) והערבות שלו היתה על 1,000 שקל בקירוב, שהוא 10 אחוז מסכום ההצעה החודשית. הצעתו של העותר נפסלה ע"י המועצה משני נימוקים: כי כתב הערבות חושב על בסיס חודשי ועל כן מהווה רק 1/12 מסכום הערבות; כי חברי הועדה התרשמו התרשמות אישית שהעותר אינו מבצע את העבודה בצורה נאותה. את הנימוק השני יש לדחות. העותר כבר ביצע עבודות עבור המועצה ומהנדס המועצה הביע חוות דעת חיובית באשר לעותר. אשר לענין הערבות - כלל גדול הוא בעניני מכרזים שיש לדייק במילוי דרישות המכרז לענין הערבות ומי שממציא ערבות הנופלת מהנדרש, הצעתו תיפסל, שכן רצינות הצעתו מוטלת בספק. אולם בעניננו המכרז עצמו לוקה באי בהירות, שכן לא צויין שמדובר בחוזה עבודה לתקופה של שנה. המועצה המבקשת לקבל הצעה למכרז צריכה לבטא את כוונתה בבירור ואין להשאיר פרטים סתומים, במיוחד בענין יסודי כמו תקופת המכרז. מאידך, אפשר לתמוה על העותר שסבר כי יוצא מכרז למסירת עבודה לחודש ימים, וההסבר שנתן לכך העותר אינו מניח את הדעת. לכן יכול היה הפגם הנובע מסכום הערבות להיות נימוק מספיק לפסילת הצעת העותר הגם בהיסוס מה. אולם, המכריע בעניננו, הוא הנימוק הנוסף לפסילת הצעת העותר שהשמיע ב"כ הזוכה בפני בג"צ. מסתבר שבפועל הצעת הזוכה זולה יותר מהצעת העותר. אמנם הצעת העותר מסתכמת בכ-120 אלף שקל לשנה לעומת 126 אלף שקל של המשיב, ואולם בפועל הצעת הזוכה זולה יותר כי הצעתו היא בסכום כולל של 126 אלף שקלים כולל מס ערך מוסף, כפי שבדרך כלל יש לנקוב במחיר של מוצר או במחיר של שרות. בעוד הצעת העותר קובעת במפורש שהמחיר איננו כולל מ.ע.מ. ומכאן שהצעת העותר עומדת על סך כולל של כ-134 אלף שקלים. זוהי עובדה נחרצת העולה על פני המסמכים ובדין שבג"צ יתייחס לעובדות אלה הגם שלא נשקלו ע"י ועדת המכרזים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. עו"ד גת לעותר, עו"ד דיבון למועצה,עו"ד ש. מאיר למשיב. 2.7.81).
בג"צ 199/81 - יעקב ציצואשווילי נגד בית הדין הרבני ואח'
*סמכות דיון בענין מזונות
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיבה השניה, (להלן המשיבה), הגישה בשנת 1978 לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות נגד בעלה עבורה ועבור בנה הקטין. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת האשה למזונותיה וחייב את הבעל (העותר) לשלם מזונות לבנם הקטין. ביולי 1980 הגישה המשיבה לבית הדין הרבני תביעה למזונות ובדיון שהתקיים טען ב"כ העותר שאין סמכות לבית הדין שכן האשה הגישה בעבר תובענה למזונות לביהמ"ש המחוזי. ביה"ד קבע שהוא מוסמך לדון בתביעת האשה למזונותיה וחייב את העותר לשלם לאשה מזונות זמניים. עתירת העותר נתקבלה. מכיון שהמשיבה בחרה בזמנו לפנות לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות, הרי כל תביעה נוספת בענין זה צריכה להיות מופנית לביהמ"ש המחוזי ועל כן לא היה מוסמך בית הדין לדון בתביעת המזונות של האשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, שילה. עו"ד בר לב לעותר, המשיבה לעצמה. 8.7.81).