ע.א. 474/80 - שמואל גרובר נגד תל יוסף קבוצת פועלים להתישבות שתופית בע"מ
*זכותו של אדריכל לקבל שכרו כאשר לא הוסכם על השכר.
* חריגת מזכיר קיבוץ מסמכויותיו ו"סמכות נחזית".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1691/76 - הערעור נתקבל בחלקו)
המשיבה הינה קיבוץ המאוגד כאגודה שיתופית (להלן הקיבוץ) והתגבשה אצלה תוכנית לבצע תוספת בניה ל-13 מבנים שבתחומי הקיבוץ. העבודה מחייבת התקשרות עם אדריכל שיתכנן את תוספת הבניה, מוסדות הקיבוץ הטילו על מזכיר הקיבוץ (להלן מורג) לבוא בדברים עם אדריכלים ולקבל הצעות. בין היתר פנה מורג למערער וביקש ממנו תוכנית רעיונית לביצוע הבניה מלווה בסקיצות. המערער ערך והגיש למורג סקיצות ואלה הוצגו ע"י מורג בפני מוסדות הקיבוץ. כעבור זמן אישר מורג למערער כי התכנון נתקבל על דעת הקיבוץ מבחינה עקרונית ונתן לו "אור ירוק" להמשיך ולתכנן את הפרוייקט ולהגישתוכניות מפורטות יותר. המערער הכין ומסר לידי מורג תוכניות המשקפות את הצעותיו. כל התוכניות מתייחסות למבנה אחד מבין 13 המבנים, כאשר תנאי הקרקע מחייבים התאמת המפלסים לנתוני השטח בכל אחד מן הבנינים. המערער העיד בביהמ"ש כי כאשר הכין את הסקיצות הראשוניות והגישן למורג ראה בכך הצעה גרידא שאינה מזכה אותו בשכר, ואולם לאחר שהסקיצות אושרו עקרונית ומורג ביקש הגשת תוכניות מלאות ומפורטות יותר אשר נמסרו לאחר מכן למורג עבור הקיבוץ, הרי הוא זכאי לשכרו הראוי עבור העבודה שביצע ביחס לכל 13 המבנים שבהם ביצעו את תוספות הבניה. למעשה לא סוכם הסכם סופי בין המערער לבין הקיבוץ והקיבוץ סירב לשלם למערער עבור עבודתו. השאלה שבמחלוקת היתה אם נערך ונכרת חוזה בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נכרת חוזה כזה וכי ככל שמדובר במורג הרי הוא חרג מן הסמכויות שהיו לו, כי עבודה מן הסוג הזה צריכה מועצת הקיבוץ לאשר וזו לא אישרה הסכם עם המערער. הערעור נתקבל בחלקו.
ביהמ"ש העליון התייחס לשאלת זכותו של האדריכל לקבל את שכרו בגין שלבי הביצוע של העבודה שהוא מבצע, וכן עמד על השאלה אם יש לראות במו"מ שבין הצדדים הסכם בע"פ ואם לאו, פירט את דרך קבלת ההחלטות בקיבוץ והסמכויות השונות למוסדות השונים של הקיבוץ, ניתח את הלכת הניהול הפנימי בחברה, הלכה החלה גם על אגודה שיתופית, כאשר מנהל מבצע פעולה שנדרשת לה אישור האסיפה הכללית והוא התקשר ללא קבלת אישור כזה וחרג מהקביעות של מסמכי היסוד, השאלה אם ניתן להסתמך על "סמכות נחזית" שהוקנתה כביכול ע"י שולח לשליח הפועל בשמו כאשר בפועל לא היתה לו סמכות כזו, וכיוצא באלה דברים השייכים לפעולת החברה והאורגנים שלה. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי אכן לא נקשר הסכם בין הקיבוץ לבין המערער, וכן כי באשר לכלל העבודה בהיקפה הרחב היה צריך לקבל את אישור מועצת הקיבוץ ואישור כזה לא היה, ואולם מתוך הראיות והעדויות של נציגי הקיבוץ ובכללם מורג הנ"ל, עולה כי למורג היתה סמכות להגיע לידי הסכם על עבודה בהיקף מצומצם, היינו על חלק קטן מן המבנים, וכדברי מורג 1 עד 3 מבנים, ולפיכך יש לחייב את הקיבוץ לשלם למערער את שכרו בגין שלושה מבנים עפ"י התעריף של האדריכלים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, ד. לוין. החלטות השופטים ד. לוין וברק עו"ד א. רוזן למערער, עו"ד י. רונן למשיב. 15.7.81).
ע.א. 500+519/77+354/76 - עזבון המנוח מנדל שרף נגד שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח'
*ההגנות בפרסום לשון הרע (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביום 12.6.69 פורסמה בעיתון "יום יום" כתבה שהתייחסה למעשה לעו"ד בשם רשף ונכתב בטעות בכתבה כי היא מתיחסתלעו"ד שרף או י. שרף. עוה"ד מנדל שרף ראה בכתבה זו הוצאת לשון הרע עליו והגיש תביעה אזרחית וקובלנה פלילית. בקובלנה הפלילית הגיעו הצדדים לידי הסדר ואילו בתביעה האזרחית פסק ביהמ"ש המחוזי כי האמור בכתבה מהווה לשון הרע, כי הפרסום אינו מותר עפ"י סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, כי אין עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק. עיקר הדיון נסב סביב תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15(1), לפיה תהא זו הגנה טובה לנתבע אם עשה את הפרסום בתום לב, ושלא ידע ולא היה עליו לדעת על קיום הנפגע. ביהמ"ש המחווי קבע כי הנתבעים לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על קיומו של הנפגע וכי הפרסום נעשה עקב שיבוש בהדפסה וללא כוונה לפגוע בתובע, אך לדעת ביהמ"ש המחוזי אין עומדת לנתבעים הגנת סעיף 15 הנ"ל באשר לא פעלו בתום לב. ביהמ"ש חייב את המשיבים לשלם לתובע פיצויים של 20,000 ל"י. המשיבים ערערו על חיובם בדין וערעורם נדחה והמערער, שנפטר בינתיים, ערער על סכום הפיצויים וגם הערעור נדחה אלא שהסכום הוצמד למדד.
השאלה הראשונה שעורר ביהמ"ש העליון היתה אם יסודותיו של סעיף 15(1) לחוק מתקיימים בענין שלפנינו שכן לא מדובר כאן בפרסום על אדם שלמפרסם לא היתה ידיעה על קיומו, אלא על טעות דפוס. ביהמ"ש העליון הגיע לכלל מסקנה כי לשון החוק מקיפה דייה כדי להשתרע על שני המצבים גם יחד, היינו גם כאשר הפרסום נעשה בלא לדעת על קיום הנפגע מתוך שהדמות אליה נתכוון המפרסם מהווה דמות פיקטיבית וכן על פרסום הנעשה בלא לדעת על קיום הנפגע משום ששמו של הנפגע התפרסם בשל שיבוש כתיב.
על רקע זה מתעוררת השאלה אם אכן המפרסמים לא חייבים היו לדעת על קיומו של התובע. ביהמ"ש המחוזי האמין למנהל הנתבעת כי לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיומו של התובע כאשר פורסמה הכתבה. קביעה זו אין לקבל. ביהמ"ש אינו חי מפיו של העד באשר לשאלה אם הוא היה חייב לדעת על קיומו של הנפגע. דרישה זו של "חייב לדעת על קיום הנפגע" מציבה מבחן אובייקטיבי, דהיינו, אם אדם סביר במקומו של המפרסם צריך היה, בהתחשב בנסיבות הענין, לדעת על קיום הנפגע. נראה כי מוציא לאור המפרסם דברים על עו"ד אינו יכול לטעון כי לא חייב היה לדעת על קיומו של אותו עורך דין. מספרם של עורכי הדין בישראל אינו רב, ובדיקה פשוטה יחסית מגלה את שמם. המפרסם דיווח על פסק דין שניתן בבימ"ש, חייב לנקוט באמצעים סבירים כדי להבטיח שהדיווח יהא נאמן וכי במהלך העברת הפרטים לא יחולו שיבושים וטעויות. אילו נקטו הנתבעים באמצעים סבירים כאלה היו מגלים שבכתבה נפלה טעות. כיון שכך לא נתקיימו היסודות הנדרשים לתחולת הוראת סעיף 15 הנ"ל, ומכיון שכך אין צורך לדון בשאלה אם הנתבעים פעלו בתום לב. אשר לפיצויים - אין להתערב בקביעת הסכום של עשרים אלף ל"י. הנתבעים פעלו שלא מתוך זדון והביעו חרטה כנה על פעולתם ולא הובאו ראיות ספציפיות על נזקיו של התובע. בכל הנסיבות אין יסוד להתערב בסכום של 20 אלף ל"י אלא שיש להצמידו למדד מיום פסק הדין בערכאה הראשונה.
פסק הדין ניתן מפי השופט ברק והשופט שמגר הוסיף כי גם אילו הופנה ביהמ"ש להוראות סעיף 16(ב) כדי לבחון אם נתקיים יסוד "תום הלב" שהוא תנאי יסודי להחלת ההגנה לפי סעיף 15(1) היו מגיעים לאותה תוצאה. סעיף 16 קובע כי חזקה
על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא ואם לא. אין חולקין שהפרסום לא היה אמת ככל שהתייחס לעוה"ד שרף, והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הפרסום ואם לאו ולכן עומדת החזקה שהוא לא פעל בתום לב.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ברק. עו"ד טל שחר למערער, עו"ד א. אורן למשיבי ם.30.7.81).
ע.א. 477/79 - עזבון המנוח שלום בכר ואח' נגד בהירה בכר ואח'
*זכותו של המוטב בכספי קופת תגמולים של המנוח שערך צוואה לטובת כל היורשים (הערעור נדחה).
המנוח עבד בחברת הארגז והצטרף לקופת תגמולים שם. בטופס ההצטרפות הורה כי לאחר מותו כל הסכומים שיעמדו לרשותו ישולמו לאשתו היא המשיבה הראשונה. לאחר מכן פרש המנוח מעבודתו. ב-1976 ערך צוואה ובה הורה כי "כל הכספים, ניירות ערך, מזומנים, פקדונות, חשבונות בנק וחובות המגיעים לי" יתחלקו לאחר מותו בין אשתו שתקבל 35 אחוז וחמשת ילדיו שיקבלו 13 אחוז כל אחד. לאחר מכן נפטר המנוח. השאלה היתה אם כספי הפיצויים של קרן התגמולים הינם חלק מן העזבון וחלות עליהם הוראות הצוואה, או חלות הוראות סעיף 147 לחוק הירושה, הקובע כי סכומים שיש לשלם "עקב מותו של אדם עפ"י חוזה ביטוח, עפ"י חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים" אינם בכלל העזבון זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון, ונוטלת האלמנה את כל הכספים העומדים לזכותו של המנוח בקרן התגמולים, עפ"י חתימתו בטופס ההצטרפות לקופת התגמולים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 147 חל ולפיכך אין כספי קופת התגמולים נכללים בעזבון והאשה יורשת אותם. הערעור נדחה. אין סעיף 147 מגדיר חוזה ביטוח, קופת קיצבה או קופת תגמולים וביהמ"ש העליון נפנה לפקודת מס הכנסה כדי ללמוד מתוכה אם קופת תגמולים שהחבר בה יכול לקבל את הכספים בעודו בחיים, הינה קופת תגמולים לצורך פקודת מס הכנסה. ואכן לצורך מס הכנסה הרי זו קופת תגמולים ומכאן למד ביהמ"ש על מהות קופת התגמולים לפי סעיף 147. טענת המערערים היתה כי מכיון שלפי תנאי הקופה יכול היה המנוח לקבל את הכספים בעודו בחיים בהתמלא תנאים מסויימים, אין לראות בכך קופת תגמולים לצורך סעיף 147 המדבר על "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם" וכו'. אין לקבל טענה זו. הזכאים לקיצבאות הם חבר הקופה או מי שנקב כמוטב לאחר מותו. הזכויות אינן מונחלות לשארי החבר, אלא המבנה המשפטי הוא של חווה לטובת צד ג' ובחוזה שנערך בין החבר לבין קופת הגמל נקבע מוטב שזכויותיו יבשילו עם מות החבר. המוטב אינו בא מכוחו או מטעמו של החבר אלא מכח זכות עצמאית המוקנית לו בחוזה שבין החבר לקופת הגמל. האמור בסעיף 147 על סכומים הבאים "עקב מותו של אדם" מתייחס למערכת הנסיבות העובדתיות שאותה בא סעיף 147 להסדיר, היינו למקרה של מות המנוח כאשר הכספים מתקבלים עם מותו. הסעיף אינו מתייחס לפי נוסחו רק לקופות תגמולים המשלמות עקב מותו של אדם בלבד, אלא לסכומים המשולמים עקב מותו של אדם בשל חברותו בקופת התגמולים, גט אם זו קופה שהחבר יכול היה להוציא את כספיו כשהיה בחיים.
סעיף 36(ב) לחוק החוזים קובע כי "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם... על פי חברות בקופת תגמולים... רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב". טענת המערערים היא כי הצוואה שנערכה בסמוך למותו של המנוח מבטלת את ההוראה שבטופס ההצטרפות לקופה על יסוד סעיף 36 הנ"ל - טענה זו אין לקבל. אין לראות בצוואה ביטול זכותה של
האלמנה. ביטול מפורש ודאי שאינו עולה מהצוואה, וגם על ביטול מכללא אין ללמוד מהוראות הצוואה. הכספים שבקופת התגמולים כלל אינם מוזכרים בצוואה ואין ללמוד משתיקת המצווה על ביטול הזכות המפורשת שהוקנתה במסמך אחר. גם אילו ניתן היה לראות את הצוואה כמשנה את שנקבע בטופס ההצטרפות לקופת התגמולים, הרי לא ניתנה על כך הודעה לחייב, היינו לקופה, משמע כי לא קויימו תנאיו של סעיף 36 הנ"ל.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. ליבוביץ למערערי ם,עו"ד ח. רבשטיין למשיבים. 27.7.81).
ע.א. 725/78 - בריטיש בילדרס בע"מ ודן רוז נגד יואל אורן ו-10 אח'
*חיוב מנהל חברה באופן אישי בגין רשלנות בבנית דירות שנמכרו ע"י החברה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי באשר להצמדת החיוב נתקבל).
המערערת הינה חברה שבנתה בית בחיפה והמערער השני הוא מנהלה ובעל 99 אחוז ממניותיה. המשיבים הם רוכשי 6 מתוך 8 דירות שנבנו בבניין. בכתב התביעה קבלו על ליקויים שונים בדירות וברכוש המשותף וכן על כך שהחזקה נמסרה להם באיחור. את התביעה השתיתו המשיבים על עילה חוזית באשר לחברה ולחילופין על עוולת הרשלנות וביהמ"ש המחוזי קבע כי החברה הפרה את החוזים ובאשר למערער, קבע ביהמ"ש כי הוא התרשל בכך שללא כישורים כלשהם בתחום הבניה החליט לפקח על העבודה באופן אישי, או לחילופין בכך שלא דאג לפיקוח נאות על אתר הבניה. לפיכך מצא ביהמ"ש כי המערער התרשל וכי הוא אחראי בשל כך בנזיקין לנזקי המשיבים. הערעור נדחה.
טענתו המרכזית של המערער היא כי לא חלה עליו אחריות אישית בנזיקין שכן המחדל או המעשה שרואים בו עוולה נבע מפעולתו בתוקף תפקידו כמנהל בחברה, ולפיכך יש לחייב רק את החברה, שכן פעולותיו ומחדליו של מנהל החברה בתור שכזה אינם אלא פעולותיה ומחדליה של החברה עצמה. אין לקבל טענה זו. עובדת היותו של פלוני מנהל חברה, ולפיכך אורגן שלה, אינה קונקלוזיבית לענין קביעת אחריותו האישית בנזיקין. עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה אם העוולה בוצעה על ידי אותו אדם כאורגן של החברה או כאדם פרטי. היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינה מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידו. כאן הוברר כי המערער התרשל בכל הנוגע לבניית הבית. עבודות הבניה נעשו בצורה גרועה ובעטיין נגרמו לתובעים נזקים רבים בשל ליקויים שונים שנתגלו בדירותיהם וברכוש המשותף. המערער אחראי אישית לנזקים אלה שכן בגין רשלנותו שהתבטאה בפיקוח בלתי נאות על הבניה או בכך שלא דאג לפיקוח מקצועי נאות נבנה הבית כפי שנבנה. אשר לקיומה של חובת זהירות שהמערער חב כלפי המשיבים, חובה הדרושה כדי להציב חבות בנזיקין - הקבלן אחראי לטיב הבנין שהוא מוכר ולכך שהבנין יהיה ראוי למטרה שלמענה הוקם וזאת בין אם לקח חלק אישי בבניה עצמה ובין אם לאו. למערער אין הכשרה או נסיון בבניית דירות ולפיכך צריך היה לדאוג שיהיה פיקוח מקצועי ורצוף על הבניה. לפיכך צדק ביהמ"ש בקביעה שהמערער ביצע באופן אישי את עוולת הרשלנות.
אשר לסכום שנקבע כפיצוי, סכום של 130 אלף ל"י - ביהמ"ש המחוזי קבע רק תשלומי ריבית ובקשת התובעים היתה כי ייפסקו להם פיצויים צמודים למדד יוקר הבניה. ביהמ"ש דחה את הבקשה שכן רק חלק מן הסכום שנפסק הוא על חשבון תיקוני בניה. אין להתערב באשר להצמדה למדד הבניה, אך מאידך ישנה הצדקה
כי כל הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית משנת 1975.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד סלומון למערערים,עו"ד גולן למשיבים. 17.8.81).
ע.א. 185/80 - "פרזות" ... בע"מ נגד צבי זקן
*תשלום דמי תיווך (הערעור נדחה).
המשיב הינו מתווך שעשה מספר עיסקות תיווך עבור המערערת. במקרה הנדון פנתה המערערת למשיב לחפש לה מקום מתאים למשרדיה. בעקבות פנייה זו הציע משרדים בבנין ברוממה שהקבלנים הוכרמן וכדורי עמדו אז להקים ברחוב ירמיהו בירושלים. המשיב סידר פגישה בין הקבלן הוכרמן לבין מנכ"ל המערערת ובאותה פגישה השתתף גת המשיב. היה זה בנובמבר 1974 כאשר הבנין היה בשלב חפירות. דובר שהמערערת תרכוש כ-600 ממ"ר במחיר של כ-2000 ל"י לממ"ר. המערערת היתה מעוניינת במשרדים כמה שאפשר יותר מוקדם ועל כן התעניינה בהצעות אחרות והמשיב עצמו הביא למערערת הצעות נוספות. במשך הזמן התקדמה הבניה, היעוד של הבנין הוחלף למשרדים ובסופו של דבר נעשה זכרון דברים בין המערערת לבין חברת הבניה בספטמבר 1975 ובהתאם לכך רכשה המערערת משרדים בשטח של 900 ממ"ר בבנין הנ"ל במחיר של למעלה מ-4000 ל"י כל ממ"ר. בשלב הסופי של העיסקה היה בתמונה עובדו של הקבלן כדורי שמנכ"ל המערערת חשבו לנציג של המוכרים ולבסוף תבע העובד דמי תיווך וביהמ"ש חייב את המערערת לשלם לעובד דמי תיווך. בשלב הסופי של הדיון בין המערערת לבין הקבלנים הגיע המשיב למשרד שבו נתקיימה הפגישה והציע אז למערערת הצעה נוספת. לאחר שנסתיימה העיסקה ביקש המשיב דמי תיווך, המערערת סירבה לשלם וביהמ"ש המחוזי קבע שעל המערערת לשלם למשיב דמי תיווך בשיעור של 2 אחוז ממחיר העיסקה צמוד מיום הגשת התביעה. ערעורה של המערערת על החיוב והערערר הנגדי של המשיב על שההצמדה איננה מתאריך עשיית העיסקה נדחו.
מחומר הראיות ברור שהמערערת ביקשה את שירותיו של המשיב כמתווך ורצונה זה של המערערת התגשם בהסכם שנעשה לאחר מכן ברכישת המשרדים. העיסקה אמנם לא בוצעה כאשר המשיב הפגיש את הצדדים, וזאת משום שהמערערת היתה מעוניינת לנסות להשיג משרדים יותר מוקדם, אך לא היה ניתוק בין השלבים של הפגשת הצדדים כאמור וגמר העיסקה. העובדה שבמקום 600 מטר נגמרה עיסקה על 900 מטר וכן העובדה שהיה שוני במחיר אינה פוגמת בזהות העיסקה. כאשר מתווך היה פעיל בשלב מסויים וגישר בין הצדדים בענין עיסקה מסויימת ולא היה בתמונה כאשר נסתיימה העיסקה, יש לבדוק את כל הנסיבות כדי לקבוע אם היה ניתוק ממשי בין שני השלבים. במקרה שלפנינו המשיב היה פעיל ובקשר כל הזמן עם המערערת והביא לה הצעות בקשר למשרדים שעמדה לרכוש וממש ביום שגמרו הוא היה במקום ופעל כפי שביקשו ממנו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ. כהן, שילה. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד ח. עינת למערער, עו"ד י. בביוף למשיב. 3.5.81).
ע.א. 492/79 - אלי מוזס ואח' נגד חברה קדישה קהילת ירושלים
*סמכות ביהמ"ש לדון בענין חקיקת תאריך גרגוריאני על מצבה בבית עלמין (הערעור נתקבל).
המערערים הם בניו של ד"ר ז. מוזס שנפטר בינואר 1974והובא למנוחות בבית קברות בירושלים המנוהל ע"י המשיבה. עוד בימי חייו רכש המנוח אחוזת קבר ובהסכם בינו לבין המשיבה הצהיר המנוח כי ידוע לו שהשימוש באחוזת הקבר כפוף לדיני ומנהגי ירושלים. לאחר פטירתו ביקשו המערערים לחקוק
על גבי המצבה את תאריכי הלידה והפטירה של המנוח עפ"י הלוח הגריגוריאני, אך המשיבה דחתה את הבקשה בהסתמכה על תקנות החברה שלפיה אין אפשרות לרשום תאריך שאינו תאריך עברי על גבי המצבה. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו הצהרה כי בהתאם לקשר החוזי שבין התובעים והנתבעת רשאים התובעים לחקוק על המצבה את התאריכים הגריגוריאניים. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי ענין תוקפה של ההגבלה הנ"ל בתקנות המשיבה כבר נדונה בביהמ"ש העליון בע.א. 280/71 (פד"י כ"ז (1) 10), אך ביהמ"ש לא הכריע בענין על יסוד ההנחיות שנקבעו בערעור הנ"ל, באשר המשיבה טענה כי התביעה אינה יכולה להתברר בפני ביהמ"ש המחוזי, ומן הדין כי הנושא יובא בפני שר הדתות מכח סימן 3 לדבר המלך במועצה. ביהמ"ש החליט להעביר את הענין לשר הדתות שיחליט "אם הענין הנדון בתיק זה נמצא בגדר סימן 2 לדבר המלך ועד להכרעתו יעוכב המשך ההליך בתיק". סעיף 2 לדבר המלך קובע כי לא יבורר ולא יוחלט ע"י שום בימ"ש בישראל כל משפט וענין הקשורים במקומות הקדושים או בזכויות או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בישראל. הערעור נתקבל. ענין המשך תוקפו של דבר המלך עולה מדעת הרוב בבג"צ 222/68 (פד"י כ"ד (2) 141) ואין בחומר כאן כדי להצדיק דיון חוזר בסוגייה זו. ענין סיווגו של מקום פלוני כמקום שעליו חל סימן 2 הנ"ל צריך לעלות מחומר הראיות המובא בפני ביהמ"ש ואין להעלות על הדעת שבימ"ש יראה עצמו נטול סמכות לדון בענין על יסוד טענה בעלמא שאיננה מעוגנת בחומר העובדתי שבפניו. לא הובאה ראיה כדי להצביע אף לכאורה שמדובר במקום קדוש ולא הונח היסוד לטענה כי מדובר בסכסוך שענינו מקום קדוש, מעמדו או הזכויות השונות הנוגעות בו, אלא מדובר בענין חוזי גרידא שיש להכריע בו במישור אשר הולם ותואם מהותו המשפטית. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי "אשר יהא מוסמך לקבל ראיות אשר בכוחן לסייע לו בהכרעה בשאלה אם מגלה החומר העובדתי שאלה אמיתית אשר יש בה כדי לעורר ספק סביר" כלשונו של בג"צ 222/68.
פסה"ד ניתן מפי השופט שמגר והשופט ש. לוין קבע כי בין אם נראה בבית הקברות מקום קדוש ובין אם לאו, הרי השאלה אם רשאים המערערים לרשום את התאריך הגריגוריאני אינה יכולה להיחשב כסכסוך שענינו מקום קדוש. לפיכך, לדעתו, יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שידון בשאר הטענות של בעלי הדין במלואן. השופט בייסקי הצטרף לחוות דעתו של השופט לוין.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, ש. לוין. עו"ד י. קציר למערערים, עוה"ד מ. ינובסקי וי.מילנוב למשיבה. 30.7.81).
ע.א. 596/80 - אברהם זבוסקי נגד אופטן מאירוביץ
*הארכת מועד להגשת התנגדות לבצוע שטר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבה הגישה נגד המערער בקשה לביצוע שטר עפ"י סעיף 81 א' לחוק ההוצאה לפועל, האזהרה נמסרה למערער ביום 17.12.79 ולפי תקנות ההוצאה לפועל שהיו בתוקף צריך היה להגיש התנגדות תוך 10 ימים. ביום 28.11.79 פורסמו תקנות מתקנות שלפיהן המועד להגשת התנגדות לביצוע שטר הוא 20 יום, אך תחילתן של התקנות המתקנות 30 יום מיום פרסומן, היינו ביום 29.12.79. המבקש הגיש התנגדותו ביום 6.1.80 שהיה היום ה-20 מקבלת האזהרה. כאשר הובאה ההתנגדות בפני בימ"ש השלום החליט השופט שענינו של המבקש מכוסה ע"י התקנות החדשות במה שנוגע לקביעת התקופה הארוכה יותר להגשת ההתנגדות וזאת משום שהתיקון הוא דיוני שבא להיטיב
עם חייבים ועל כן יכול המערער ליהנות ממנו. משום כך לא ראה צורך לדרוש הגשת בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות ונתן למערער רשות להתגונן עפ"י טענת המערער שהיה זה שטר בטחון בלבד והתנאים לגבייתו לא נתמלאו. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור. הוא ציין כי תקופת עשרת הימים לפי התקנות הקודמות נסתיימה יום לפני כניסת התקנות החדשות לתוקפן ולכן לא היה בכח התקנות החדשות להחיות את ההתנגדות. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו החילופית של המערער שיש לאפשר לו הארכת המועד להגשת בקשתו להתנגד לביצוע השטר. הערעור על דחיית הבקשה החילופית של המערער נתקבל. צדק ביהמ"ש בכך כי התיקון של התקנות נכנס לתוקפו לאחר שכבר עבר המועד ולכן לא יכול היה המערער ליהנות מן התיקון. ברם היה מקום להאריך את המועד להגשת הבקשה להתנגד לביצוע השטר. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לפי תקנות ההוצל"פ יש להגיש בקשת הארכה ללשכת ההוצאה לפועל בדרך המרצה ובצירוף כתב ההתנגדות ותנאים אלה לא נתקיימו במקרה דנן ולכן אין להיעתר לבקשה להאריך את המועד. בקביעתו זו החמיר ביהמ"ש המחוזי עם המערער יתר על המידה. אמנם המועד להגשת התנגדות לביצוע שטר קבוע בחיקוק וצריך טעם מיוחד להאריך את המועד, אך היה כאן טעם מיוחד בהתחשב עם השתלשלות הדברים עד לשמיעת הערעור בביהמ"ש המחוזי. בימ"שהשלום הרשה את הגשת ההתנגדות בהיותו סבור בטעות שהיא הוגשה כהלכה, והדבר גרם לכך שבאותו שלב לא הועמד המערער על הצורך לבקש הארכת המועד. אדרבה, שופט השלום אמר בפירוש בהחלטתו שאין הוא רואה צורך לדרוש בקשה להארכת מועד לנוכח תקון התקנות. הבקשה הוגשה תוך התקופה המוארכת של 20 יום שקבע המחוקק, ברצותו להקל על המתנגד לביצוע השטר, בנושא שהוא כולו דיוני, טעמי ההתנגדות לביצוע השטר היו לפני שופט השלום והם הצדיקו לדעת השופט את הרשאת ההתנגדות שכמוה כבקשת רשות להתגונן. אשר לדרישת התקנות שבקשת ההארכה תוגש בדרך המרצה - העיקר בהמרצה הוא הפנייה בע"פ לשופט, כשהבקשה בכתב משמשת לה רק כהודעה מוקדמת. בכל הנסיבות מן הראוי להרשות למערער את "יומו בביהמ"ש" למרות הטעות בהבנת הדין שבה נכשל. כיון שכך החליט ביהמ"ש העליון להאריך למערער את המועד ולראות את ההתנגדות שהגיש כהתנגדות שהוגשה בתוך המועד לאחר שהוארך כדין.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. סלונימסקי למערער, עו"ד ע. ויצמן למשיבה. 27.7.81).
ע.א. 142/81 - ברוריה ענתבי ואח' נגד יוסף ענתבי
*חיוב האם בהשתתפות מזונות הבת הקטינה שברשותה (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת השניה (להלן המערערת),בתו של המשיב, סכום של 5270 ל"י מזונות לחודש החל מיום 1.1.81 כשהסכום צמוד למדד. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את העובדה שהאם עובדת ומשתכרת, ולאחר שקבע כי צורכי המערערת מגיעים לכדי 9 אלפים ל"י לחודש ניכה מסכום זה את קיצבת הביטוח הלאומי שהיתה אז כ-1100 ל"י לחודש ולגבי היתרה חייב את האם בשליש ואת האב בשני שליש. הערעור נתקבל. ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בממצא בדבר צרכיה של הקטינה, כאשר לא נתגלה פגם היורש לשורשו של ענין. לענין קיצבת הביטוח הלאומי נפסק לא אחת כי כאשר הסכום שנפסק למזונות חופף את כל צרכיו של הזכאי, מן הנכון להפחית מסכום זה את קיצבת הביטוח הלאומי, שהרי אין פוסקים לאדם מעל למידת צרכיו. מאידך יש מקרים בהם נפסק סכום הנמוך מן הדרוש לביטוי כל הצרכים ובנסיבות אלה אין הצדקה להפחתת קיצבת
הביטוח הלאומי. ביהמ"ש המחוזי חילק את החיוב בין האב לבין האם ונתן דעתו לכך שהאם עובדת ומשתכרת. בהקשר זה ראוי היה שביהמ"ש יביא בחשבון שני נתונים: ראשית, הקטינה היא ילידת ינואר 1977 וגילה הנוכחי הוא בעל השלכה ישירה על היקף חבותו של האב במזונות; שנית, האם זכאית לדמי טיפול ואלה נכללים במזונותיה של הבת. דמי הטיפול נתבעו אך ביהמ"ש לא התייחס לנושא זה כלל למרות שההצדק העניני בקביעת סכום זה בלט במיוחד במקרה זה בו בחר המשיב להשאיר את ילדתו אצל האם ולצאת לחו"ל. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע כי האב ישלם את הסכום של 9 אלפים ל"י בהפחתת קיצבת הביטוח הלאומי והמזונות שבהם הוא חייב לא יופחתו בשל השתכרותה של האם.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. עוה"ד א. אשכנזי ומ. קורינלדי למערערות, עו"ד נ. פוגל למשיב. 30.7.81).
ע.א. 569/80 - אלסיבס בע"מ נגד מדינת ישראל
*תוקף הסכמתו של נציג המדינה בפני בימ"ש להעביר סכסוך לבוררות כאשר לא נתקבלה לכך הסכמת היועהמ"ש (הערעור נדחה).
המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המדינה. המדינה ביקשה רשות להתגונן ובמהלך הדיון הוסכם בין ב"כ המערערת לבין ב"כ היועץ המשפטי כי הסכסוך יועבר לבורר שימונה על ידי הצדדים או ע"י המכון הישראלי ליצוא. להסכם זה ניתן תוקף של צו ביהמ"ש. כאשר הפרקליט מטעם המדינה, עו"ד שור, הסכים להסדר האמור הוא לא היה מודע לכך, כי עפ"י הנחיות פנימיות של היועהמ"ש אין ב"כ המדינה רשאי להסכים להבאת סכסוך להכרעתו של בורר אלא בהסכמתו והסכמה כזו לא ניתנה בעניננו. גם ב"כ המערערת לא היה מודע לכך. משהובא הענין בדיעבד בפני היועץ המשפטי הוא החליט שיתן הסכמתו לבוררות בתנאי שייקבע כי הבורר יהיה משפטן וכי יהיה קשור לדין המהותי. המערערת לא הסכימה לכך ואז פנתה המדינה לביהמ"ש וביקשה לבטל את הסכם הבוררות ואת הצו שניתן בעקבותיו. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נדחה. עפ"י דיני השליחות הרגילים, פעילותו השגרתית של השלוח, במסגרת הרשאתו, מחייבת ומזכה את השולח ופעולת שלוח ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו אינה מחייבת ואינה מזכה את השולח ואף עשויה להטיל אחריות לעתים על השלוח עצמו. הרשאתו של השלוח עשויה להיות מפורשת או משתמעת מנושא השליחות, ממעמדו של השלוח ומהנהוג והמקובל לענין נושא השליחות. כך שלפעמים גם אם אין הרשאה מפורשת עדיין עשוי השולה להתחייב בגין הפעולה שתבוצע ע"י השלוח שמעמדו מקנה לו כרגיל הרשאה לבצע אותה פעולה. הכללים הנ"ל סוייגו במידת מה ע"י הוראות סעיף 9 לחוק השליחות שלפיהן אין השליחות חלה, באין הרשאה מפורשת לכך, על הליכים בפני ביהמ"ש, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור וכו'. נמצא, כי בענינים אלה אין להסיק הרשאה משתמעת מנושאי השליחות או ממעמד השלוח או מהנהוג והמקובל אלא יש ליתן בהם הרשאה מפורשת מאת השולח. מכאן שהמדינה אינה קשורה בהסכם הפשרה שנעשה בשמה שכן מי שהסכים למסירת הסכסוך לבוררות לא קיבל הרשאה מפורשת להסכים לכך והפעולה של מסירת הסכסוך לבוררות נופלת במסגרת מושג הפשרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד ה. בורטון למערערת, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 30.7.81).
ע.פ. 722/80 - יהודה אטיאס ואסעד בהרם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בביצוע שתי פריצות וגניבת מספר גדול של טלויזיות צבעוניות, רדיו טייפים, מכשירי רדיו
טרנזיסטור ומערכות סטריאו. שווי השלל הוערך ביותר מ-4 מליון ל"י לפי ערכם בתחילת 1980 ורק חלק מן השלל נמצא והוחזר. לצורך הפריצה גנבו השניים מכונית שהיתה עמוסה גבינות ותוצרת חלב והם הוריקו את תוכנה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער הראשון מאסר של 3 וחצי שנים בפועל ושנתיים על תנאי וכן תשלום קנס של 200 אלף ל"י וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. על המערער השני נגזר עונש של 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, 200 אלף ל"י קנס וכן נקבע כי העונש יהיה מצטבר לכל מאסר אחר שמערער זה מרצה, ובאותו זמן אכן ריצה מאסר אחר בגין עבירות אחרות. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר כאן בעבירות חמורות במימדים גדולים במיוחד, ובמעשיהם החטיאו המערערים את הרבים והכשילו אנשים לקנות מכשירי טלוויזיה במחירי הזדמנות. לנגד עיני ביהמ"ש היתה לא רק חומרת העבירה אלא גם נתוניהם האישיים של שני המערערים שיש להם עבירות קודמות מרובות. ביהמ"ש הקל בעונשו של המערער הראשון לעומת השני כי הוא צעיר ממנו בשנתיים וכן הוא בעל מום. בכל הנסיבות אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערערים יתר על המידה. אין גם להתערב בכך שביהמ"ש קבע במקרה הראשון שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה מצטבר ובמקרה השני כי המאסר החדש יתחיל לאחר תום המאסר שהמערער ריצה בעת מתן גזר הדין.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עוה"ד מ. פוזנבסקי וה. בטט למערערים, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 13.7.81).
ע.פ. 84/81 - משה שאול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גידול סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מתגורר בבאר יעקב ובחצר הסמוכה לביתו גידל צמחי קנבוס תרבותי במשקל נטו של כ-180 ק"ג, בבית נטוש סמוך לביתו נמצאו עלי קנבוס יבשים של מספר ק"ג ובמחסן ביתו נמצאה כמות של קנבוס תרבותי וכן נמצאה בדירתו כמות קטנה של אותו חומר ושרידי סם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של גידול והכנת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי וכן בהחזקת סם ודן אותו ל-54 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגורית טענה כי בגידולו של הסם היה המערער רק "בורג קטן" אולם לפנינו מקרה של גידול צמח ממנו מכינים סם מסוכן והכמויות הן גדולות מאד וניתן להכין אלפים רבים של מנות לצריכה. הסניגורית העלתה את מצב משפחתו החמור של המערער הנמצאת בטיפול מוסדות הסעד, אשתו בטיפול מחמת ליקויים נפשיים ושני ילדיו, הגדולים נמסרו למשפחות אומנות, ואולם ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון עובדות אלה, כולל העובדה שזה הכשלון הראשון של המערער בהסתבכותו עם החוק. מדובר בעבירה חמורה ביותר של גידול סיטונאי בכמות מסחרית של צמחים להכנת סם, ולאחרונה הפכה גם מדינתנו לאיזור סחר "במעבר" של סמים וכעת לפנינו תופעה של גידול הסם בהיקף מסחרי. אילמלא נסיבותיו האישיות של המערער, שאיננו האיש העיקרי בגידול הסם, מן הראוי היה להטיל עליו עונש כבד יותר על מנת לחבוק באיבה את הכוונה של גידול סם בארץ זו.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, שילה. עו"ד גב' חנוך למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה.3.7.81 1).
ע.פ. 59/81 - חיים בן אברהם פהימה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נעצר כשהוא נוסע במונית וברשותו חומרי נפץ וכלי נשק וכן נמצאו בביתו כלי נשק. המדובר במחצית
הק"ג חומרי נפץ מסוגים שונים, עשרות נפצים, פתילי השהיה, ורימון רסס. בגין כך הורשע בעבירות של החזקת נשק ונשיאת נשק והובלתו שלא כדין. כמו כן נמצאה ברשות המערער כמות של 220 גרם חשיש ובגין כך הורשע בעבירה של החזקת חשיש בכמות מסחרית. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער בגין עבירות הנשק ל-5 שנים מאסר בפועל ובגין עבירת הסמים לשנתיים מאסר בפועל כששני העונשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. כל אחת מן העבירות חמורה, וצדק ביהמ"ש שיש להטיל עונשים משמעותיים בגינן. מבחינה זו אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה. מה גם בהתחשב בעברו הפלילי של המערער אשר למרות שהוא בן 20 יש לו כבר גליון הרשעות קודמות מרובות. הסניגור העלה שתי טענות נגד מידת העונש: האחת כי מן הדין היה לקבוע עונש אחד בגין שתי העבירות כך שהעונש לא יעלה על 5 שנות מאסר; והטענה השניה כי הוגש עתה דו"ח שרות המבחן אשר בו מפרט שרות המבחן את השינוי שחל בהתנהגות המערער בתקופה האחרונה בעת ריצוי העונש. אין להסכים עם הטענה הראשונה של הסניגור. אכן נוהגים בתי המשפט להטיל עונש אחד כולל עבור כל העבירות, אך הדבר מקובל כאשר נאשם הורשע בעבירות אחדות הקשורות אחת בשניה או הדומות במהותן ובוצעו בסמיכות זמנים. אולם כאן מדובר על עבירות נפרדות מבחינת מהותן וטיבן כאשר סידרה אחת של עבירות קשורה בנשיאת נשק והשניה היא של החזקת סמים. בנסיבות אלה אין לבוא בטרוניה אל ביהמ"ש שהטיל עונשים נפרדים על שני סוגי העבירות. ברם, יש להתחשב בתסקיר של שרות המבחן שהוגש לביהמ"ש העליון השונה מן התסקיר שהוגש לביהמ"ש המחוזי. בתסקיר הראשון לא הומלץ על טיפול במערער וצויינה נוקשותו של המערער המסרב לשתף פעולה ואילו בתסקיר המשלים שהוגש בביהמ"ש העליון צויין שינוי שחל במערער המשתף פעולה עם שרות המבחן ומנצל את כוחותיו וכישוריו לצורכי שיקומו בעתיד. בהתחשב בזה ניתן להקל בעונש באופן ששני העונשים יהיו חופפים והמאסר הכללי בפועל יעמוד על 5 שנים.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' מ.ארד למשיבה. 14.7.81).
ע.פ. 17/81 - מדינת ישראל נגד מלכה קליין ואח'
*קולת העונש (מתן מחסה לאסיר שברח מהכלא) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
ביום 7.1.79 נמלט גבריאל בוזגלו יחד עם אחרים מן הכלא שבו ריצה עונשו בשל פשעים חמורים. המשיבה מלכה קליין היא אחותו, והיא שכרה דירה בנהריה ששימשה לבוזגלו מקום מחבוא במשך כ-20 יום, ולטענתה ביצעה את הפעולה לפי בקשת הוריה. שני משיבים אחרים בני הזוג אסתר ואליהו תם הם תושבי פתח תקוה שאיפשרו לגבריאל בוזגלו להתגורר בביתם במשך מספר ימים. המשיב מרדכי בוזגלו הוא בן דודו של האסיר הנמלט והוא הסיע אותו במכוניתו ביום 27.5.79 למקום מסתור בצפון הארץ. המכונית עוכבה ע"י מחסום משטרתי והאסיר נתפס כשברשותו שני רימוני רסס ואקדח. לא נטען שהיה בין הארבעה קשר או כי פעולתם תואמה בדרך אחרת כלשהי. העובדה שהמשיבים הגישו סיוע לאסיר הנמלט נודעה במאי 1979 אך התביעה לא ביקשה את מעצרם של המשיבים. כתב האישום הוגש בפברואר 1980 וההליכים נסתיימו בנובמבר 1980. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיבים מאסר על תנאי. הוא ציין בגזר דינו שהוא הרהר בשאלה אם אין להטיל מאסר בפועל על המשיבים והגיע למסקנה שאין מקום לעשות כן. בין היתר, הביע סברה כי העונש ההולם את העבירה איננו מאסר בפועל אלא נשיאה בהוצאות של החיפושים אחרי האסיר, אך הוראות החוק כתוקפן במועד
הרלוונטי אינן מאפשרות לו לעשות כן. הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. הושטת סעד וסיוע לעבריין מסוגו של גבריאל בוזגלו מחייבת נקיטת אמצעי ענישה משמעותיים כדי להרתיע כל מי שעלול לעזור לעבריין בבריחתו. הפשיעה האלימה מביאה בעקבותיה גם מאמצים הננקטים מצד העבריינים על מנת לסכל את עשיית המשפט וזאת ע"י השפעה פסולה על עדים מצד אחד, ומצד שני ע"י גיוס מסייעים ועוזרים המאפשרים לעבריין להתחמק ממתן הדין או לברוח מן המשמורת. המחוקק קבע עונש מקסימום של 7 שנות מאסר על עבירה כגון זו ובכך נתן ביטוי לחומרה היתירה הטמונה בעבירה הנדונה. יש בעבירה זו בנוסף לסיכול פעולות הרשויות המופקדות על השלטת החוק, גם משום סיכון ישיר לשלום הציבור, ודוגמא בולטת לסכנה עולה מכך שקבוצה שלמה של אסירים שהורשעו בגין פשעים חמורים ביותר נמלטה וחלק מהם נשא נשק בעת הבריחה. העובדה ששניים מן המשיבים הם קרובי משפחתו של האסיר אין בה כדי להצדיק גישה סלחנית כלפי עבריינים כאלה. ואולם בהתחשב עם הזמן הרב שחלף בשל מוסר פעילותם במועד של הרשויות המופקדות על כך, הרי בשלב המאוחר הנוכחי, אין זה מן הנכון להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי ולפסוק מאסר בפועל על המשיבים כדרישת המדינה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. טפיירו למערערות, עו"ד קדר למשיבים. 5.7.81).
ע.פ. 693/80 - מדינת ישראל נגד קלמן פוליסנסקי
*הרשעה בעבירות של הפרת אמונים ע"י עובד מדינה וזיכוי מעבירת שוחד (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).
הנאשם הוא פקיד מס הכנסה בתפקיד של רכז חוליה. הוא הואשם במספר אישומים של שוחד שכללו קבלת תשלומים כספיים שמהם זוכה וכן בשני אישומים שאחד התייחס לקניית תנור חשמלי מסוחר שעניני מס הכנסה שלו היו בטיפולו של הנאשם, כאשר המכשיר שערכו היה 900 ל"י נקנה בהנחה של למעלה מ-200 ל"י, והענין השני התייחס לתפירת 5 חליפות עבור הנאשם בשנים 1968 עד 1973 כאשר אחד הנישומים שהיה בטיפולו של הנאשם, יצרן בד, שילם לחייט את מחיר תפירת החליפות וכן נתן את הבד חינם. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להרשיע את המערער בגין מעשים אלה בעבירות שוחד אלא בעבירות של הפרת אמונים ע"י עובד ציבור הפוגעת בציבור ודן אותו לתשלום קנס של 5 אלפים ל"י בגין כל אחת משתי העבירות ולמאסר על תנאי. המדינה ערערה על הזיכוי מאשמת השוחד והמשיב ערער על ההרשעה בעבירות של הפרת אמונים. ביהמ"ש קיבל את ערעור המדינה באשר לקבלת הבד ותפירת החליפות וקבע כי מדובר בעבירת שוחד ומאידך קיבל את ערעור המשיב באשר לקניית התנור וקבע שאין לראות בכך עבירה.
לענין קניית התנור - מצד אחד קבע ביהמ"ש המחוזי כי לבעל החנות היה שיקול אישי לתת לנאשם את ההנחה והדגיש שמינהל תקין במדינה אסור לו לקבל פני מדינה לוונטינית עם קבלת בקשיש, אך מצד שני קבע כי בעל החנות העיד אמת ומעדותו עולה שהקניה לא היתה קשורה בתפקידו של הנאשם והמחיר ששולם היה סביר, כי הנאשם לא ביקש הנחה והקניה בוצעה בנוכחות קונים אחרים וכי היה מדובר בהנחות שנותנים במכירות סוף העונה. אם אכן כך הדבר, כדברי השופט, הרי שלא היה מקום להרשיע את המערער בהפרת אמון ויש לזכותו מעבירה זו. אין איסור על פקיד ציבור לקנות סחורה בחנותו של סוחר שבעניניו הוא מטפל בתפקידו הציבורי, כל עוד הוא קונה את הסחורה במחיר סביר, אם כי עובד הצבור המקפיד עם עצמו יעדיף שלא לעשות כן.
אשר לענין תפירת החליפות - כתב השופט כי הוא התלבט רבות אם לראות בפרשת החליפות שוחד והחליט להינות את הנאשם מן הספק בנקודה זו "הן מפאת משך הזמן שחלף ומשום שזו באמת נקודה שולית ביחס לענין הכספי החמור בהרבה יותר". אכן עבר זמן רב מן השנים שבהן נתפרו החליפות (האחרונה היתה בשנת 1973 והמשפט נתקיים ב-1980). כתב אישום הוגש באוקטובר 1978 משום שרק אז פתחה המשטרה בחקירת חשדות נגד הנאשם ותוך כדי חקירה בעניינים אחרים נתגלה ענין החליפות. ברם, כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות אין בעבור הזמן כדי לגרוע מאופיה של פעולה פלילית בתור שכזאת, אלא גורם זה יכול לכל היותר להשפיע על מידת העונש. גם לטעמו השני של השופט אין יסוד. אמנם הואשם הנאשם גם בקבלת שוחד בסכומי כסף ניכרים ומאישום זה הוא זוכה, אבל אין לזכות אדם מאשמה פחותה, בהנחה שהיא הוכחה כדבעי, אחרי שזוכה באותו משפט מאישום המיר יותר. משהוכחה העובדה שהנאשם קיבל את תפירת החליפות ואת הבד חינם ונדחתה גירסתו ששילם את הוצאות התפירה, יש לראות בכך קבלת שוחד.
אשר לעונש שיש להטיל - מדובר בעובד ציבור בדרגה גבוהה למדי שעניינים חיוניים של האזרח נתונים בידיו לשבט ולחסד. ניצול עמדת השפעה כזאת לשם קבלת טובת הנאה בסכומים ניכרים היא תופעה שיש להגיב עליה בחומרה, לא רק לשם הענשת הנאשם אלא לשם הרשעת אחרים. אכן בהתחשב בזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירות אין למצות את הדין עם הנאשם, אך אין שום עונש אחר ממאסר בפועל ההולם עבירה מסוג זה. לפיכך יהיה העונש 6 חודשים מאסר בפועל וקנס של 5 אלפים ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא לנדוי, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למדינה, עו"ד מ. קנת למשיב. 30.7.81).
ע.פ. 187/81 - יוחאי רוימי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות התפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של התפרצות לדירה וגניבה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. טענת המערער הינה כי מכיון שההרשעה היתה מבוססת על חוות דעת של מומחה בדבר זהות טביעת אצבעות שנמצאו במקום ביצוע העבירה עם טביעת אצבעות של המערער, ומכיון שאותו מומחה לא הופיע כעד אלא הוגשה רק חוות דעתו, חייב היה השופט להסביר למערער, שלא היה מיוצג ע"י עו"ד, שזכותו היא לחקור את העד על חוות דעתו ומשלא קויימה חובה זו אין ההרשעה יכולה לעמוד. טענה זו אין לקבל. חוות הדעת של המומחה הוגשה ללא כל התנגדות מצד המערער ואם כי לא היה מיוצג ע"י עו"ד באותה ישיבה, הרי בישיבה שלאחר מכן היה לו סניגור ולפיכך היתה לו הזדמנות מלאה לבקש חקירת המומחה בישיבה הבאה.. יתר על כן, בדברים שאמר המערער במהלך המשפט ובדברי הסיכום נראה שהוא ידע היטב על כל אפשרויות ההגנה שהיו פתוחות לפניו. ברם, הוא בחר בקו הגנה אחר, שטביעות האצבע שהושוו לא נמצאו בזירת העבירות כי אם הושגו ממנו במרמה בהזדמנות אחרת. בטענה זו דן ביהמ"ש ומצא אותה בלתי מבוססת. על כן, גם אם נניח שצריך להסביר בדרך כלל לנאשם שאינו מיוצג כי הוא זכאי לחקור עד מומחה, ואין צורך לקבוע במקרה דנא הלכה בענין זה, הרי בענין שלפנינו אין כל מקום לספק שלמערער לא נגרם כל עיוות דין בגין אי הזמנת המומחה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השרפטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ש. לוין. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 30.7.81).
ע.פ. 897/80 - שמעון בן יעקב נגד מדינת ישראל
*הדרך לחזור מהודאה באשמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע על יסוד הודאתו ב-18 עבירות של פריצות לדירות ובתי עסק כשהרכוש שנגנב נאמד בלמעלה מ-100 אלף ל"י. הכרעת הדין ניתנה בחודש אוגוסט וביום 6.10.80 כתב המערער מכתב לשופט שדן אותו (השופט דבורין) ובו כתב "אחת הפעמים ששיקרתי בחיי היה כאשר הודיתי במה שלא עשיתי". כשלושה שבועות לאחר מכן נתן ביהמ"ש המחוזי את גזר הדין ובו דן את המערער לשנה אחת מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור נדחה. המכתב האמור הועבר לנשיא ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב, הוא ראה בו ערעור פלילי והחליט להעבירו לביהמ"ש העליון בתוקף סמכותו לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט. בינתיים הגיע מכתב דומה לביהמ"ש העליון מאת המערער. ביהמ"ש העליון החליט, בהיסוס, לראות במסמכים שהוגשו ע"י המערער ערעור וזאת מאחר שהמערער ערך את המכתבים כפי הנראה, ללא עזרת עו"ד. בינתיים הופיע עו"ד כדי לטעון את הערעור. בערעור חזר עוה"ד על הטענה כי המערער חזר בו מהודאתו וזאת עוד לפני שניתן גזר הדין ולפיכך ניתן היה לבטל את ההרשעה. אכן, אין לשלול מלכתחילה אפשרות נדירה שהודאת נאשם לא בדין יסודה ויש להרשות לו לחזור ממנה ואפילו לבטל פסק דין המבוסס על הודאה כזאת. במה דברים אמורים? כאשר שוטח המערער בפני ביהמ"ש את הנסיבות שהביאוהו לכך שיודה במעשים שלא עשה. יש צורך בפירוט מדוייק הן של העובדות והאשמות שבהן הודה הנאשם שלא כדין והן את העובדות שהביאוהו להודאה כזאת. הבקשה צריכה להיות נתמכת בתצהיר ואם יש ראיות אחרות להוכחת טענתו של הנאשם כי הודאתו לא היתה כדין יש להביא ראיות אלה בפני ביהמ"ש. כל זאת בהליך נפרד שבו ידון ביהמ"ש המוסמך. רק לאחר שיפסוק ביהמ"ש כי יש מקום להרשות לנאשם לחזור בו מהודאות כאלה, יכול הוא לבוא ולטעון את טענותיו כאילו שמעולם לא הודה. כאשר פנה המערער לביהמ"ש לפני גזר הדין במכתבו הוא לא ביקש לבטל את הודאתו, אם כי כתב שהוא שיקר כשהודה, אלא ביקש שביהמ"ש ימנה קצינת מבחן שתדאג כי יקבל טיפול נפשי. כיון שכך נותר לדון רק בענין חומרת העונש. ביהמ"ש המחוזי התחשב בכל הגורמים שיש לשוקלם במקרה כזה, והן ההרשעות הקודמות של המערער המסתכמות בכ-80 תיקי משטרה שנפתחו, ומאידך בחוות הדעת הרפואיות באשר לרמה שכלית נמוכה של המערער וכיוצא באלה דברים. בכל הנסיבות אין מקום לקצר את תקופת המאסר שהוטלה על המערער ויחד עם זאת על שלטונות בית הכלא לדאוג לטיפול פסיכיאטרי של המערער.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד ברוכין למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה.17.7.81).
ע.פ. 724/80 - ציון לחיאני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירת שוד שביצע יחד עם חבר בשם ביטון, כאשר השניים תקפו מוכר כרטיסי פיס, הנחיתו בו מכות וגנבו ממנו 3500 ל"י. ביהמ"ש גזר על המערער 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, בעוד שביטון נדון ע"י הרכב אחר של ביהמ"ש המחוזי ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מסתבר שביטון טען במשפטו כי הרוח החיה במעשה היה המערער ואולם כאשר נאשמים עומדים לדין מנסה כל אחד להטיל את עיקר האשמה על רעהו. בינתיים הגיע ערעורו של ביטון לביהמ"ש העליון, בפני הרכב אחר, והוחלט להקל בעונשו
ולהעמיד את מאסרו על שנתיים בפועל ו-4 שנים על תנאי. מלכתחילה לא היה מקום להטלתם של עונשים שונים על השניים, שכן מדובר בשניים שביצעו עבירה בצוותא וביהמ"ש שדן במשפט השני צריך היה לקבל נימוקים החלטיים יותר ומשכנעים יותר בטרם החליט לקבוע עונש אחר מזה שנקבע לשותף לעבירה במשפט הנפרד שקדם לו. בהתחשב בכך שביהמ"ש העליון הקל כאמור בעונשו של ביטון הוחלט להשוות את עונשיהם של השניים כך שגם המערער דנא ירצה שנתיים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 14.7.81).
ע.פ. 524/79 - ריכט יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות פריצה (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של פריצה וגניבה על יסוד עדותו של עד התביעה אשר ייחס למערער ועוד נאשם שלוש עבירות של פריצה וגניבה, והודה כי הוא עצמו, עד התביעה, השתתף באחת הפריצות והגניבות. ביהמ"ש המחוזי זיכה את אחד הנאשמים באשר ראה בעדותו של עד התביעה ביחס לאותו נאשם עדות שמיעה בלבד, ואילו באשר למערער סבר אחד השופטים שיש לזכותו באשר אין זה בטוח להשתית את ההרשעה על עדותו של עד התביעה אשר חלק מעדותו לא היתה מהימנה, ואילו שופטי הרוב סברו באשר לאישום אחד שאין להאמין לעד התביעה ואילו באשר לאישום אחד האמינו לעד ומצאו ראיית סיוע לעדות של שותף לדבר עבירה. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון סבר כי הסיוע שמצא ביהמ"ש המחוזי בסליל של שיחה מוקלטת בין המערער לבין נאשם אחר אינו מבוסס ולפיכך לא היה מקום להרשיע את המערער על יסוד עדותו של השותף לדבר עבירה.
(בפני השופטים: אלון, מ.. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. קינג למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 29.7.81).
ע.פ. 788/80 - אברהם בן גרתי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בעשרות עבירות של התפרצות וגניבה, עבירות של גרימת נזק לרכוש והכשלת שוטר ובגין כל אלה נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה. הערעור על חומרת העונש נדחה. עיקרו של הערעור מופנה נגד הפעלת המאסר על תנאי במצטבר, ואולם למערער עבר פלילי עשיר ומאז 1960, כשהיה קטין, הוא מסתבך עם החוק ורשימת הרשעותיו הקודמות ארוכה למדי. לאור המספר הרב של העבירות שבהן הורשע המערער ולנוכח עברו אין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה.
(בפני השופטים: בייסקי, מ. כהן, י. כהן. עו"ד א. ציון למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה.1.7.81).