ע.א. 904/79 - אליהו עמר נגד סיבים כימיים ישראליים בע"מ
*פיצויי נזיקין בתאונת עבודה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1906/74 - הערעור נדחה).
.
המערער עובד במפעל המשיבה. ביום 15.10.67 עבד כמפעיל דוודים ובמסגרת עבודתו נפגע כתוצאה מפרץ זרם מים אדיר מדוד לעבר פניו. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיבה אחראית וחייבת בנזקי המערער. מאידך, המערער לא היה מהימן בעיניו בטענותיו בקשר לנזקיו וראיותיו לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש. המשיבה חוייבה לשלם למערער, בין היתר, 60 אלף ל"י בגין כאב וסבל ו-350 אלף ל"י כסכום גלובלי בגין הפסד שכר בעתיד בצירוףריבית עד ליום פסק הדין ואילו מיום פסק הדין ואילך יהיה הסכום צמוד. תפקידו של המערער היה להפעיל דוודים וניתן להגיע לדרגה של מפעיל ראשי. בעבודה של הפעלת דוודים קיימת עבודה של שעות נוספות ולא כן בדרגת מפעיל ראשי. המערער עבד שנתיים לאחר התאונה באותו אגף, אך לאחר מכן הועבר לפי דרישתו לעבוד במחסן, ולטענתו החליט לעבור רק אחרי התאונה מאגף הפעלת הדוודים לאגף אחר. טענת המשיבהשנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי היתה שהמערער לחץ עוד לפני התאונה לעבור לאגף אחר כדי שלא יצטרך לעבוד שעות נוספות. בפני ביהמ"ש היו ראיות בדבר המשכורת של עובדים דומים וכן על רווחיו של התובע כיום העולה על המשכורת שהיה מקבל כמפעיל דוודים והפסדיו נגרמו לו רק מכך שאינו עובד שעות נוספות. ביהמ"ש המחוזי העדיף ללכת בשיטת החישוב הגלובלי בקובעו שאינו מאמין כי התובע היה ממשיך לעבוד במשמרותושעות נוספות עד הגיעו לגיל 65, שכן הוא גילה את סלידתו מעבודה זו עוד לפני התאונה וכן הוא ויתר מרצונו על עבודה בשעות נוספות, ואילו הגיע לדרגה של מפעיל ראשי ללא שעות נוספות לא היתה משכורתו גבוהה יותר. ביהמ"ש המחוזי סבר שהתובע נאחז בתאונה כדי שיוכל לעבור לעבודה אחרת וגם לקבל תשלום. עם זאת הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה שעל אף הפרזותיו של המערער הוא נפגע וניזוק ומגיעים לו הפרשים בין הכנסתו באגף העבודה הקודם לבין הכנסתו באגף העבודה החדש. טרונייתו של המערערמופנית בעיקר לנזק הכללי ובמיוחד לסכום הקטן, לדעתו, שנקבע בקשר להפסד שכר עתידי, וכן הוא קובל על כך שלא נפסקו הצמדה וריבית מלאים מיום התאונה ועל שכר טירחת עו"ד שנקבע בשיעור של 40 אלף ל"י שהוא נמוך מהתעריף המינימלי.
א. העובדה שבעבר היתה לו שאיפה לעזוב את אגף הפעלת הדוודים שבו עובדים שעות נוספות, אינה כשלעצמה שוללת את זכותו לתבוע את ההפרשים שהוא תובע, ואולם לנוכח מגבלותיו בעבר וחוסר הסיכוי שאילמלא התאונה היה ממשיך לעבוד באותו מקום עד גיל 65, ומאידך המשכורת במקום החדש יותר גבוהה מאשר במקום הקודם ללא עבודת שעות נוספות, הרי בסופו של דבר הסכומים שנקבעו אינם פיצוי בלתי סביר. שיקולי ביהמ"ש המחוזי נכונים ואין זה נכון שביהמ"ש שלערעור יתערב בשיקוליו ובשומתו של ביהמ"ש קמא. מסקנה זאת בדבר אי התערבות חלה על פי שיקולים אלה הן על הסכום הגלובלי של 350 אלף ל"י והן על הסכום של 60 אלף ל"י שנקבע בעד כאב וסבל.
ב. אשר לטענת ההצמדה - אכן אם אומדים את נזקו של נפגע לפי יום התאונה יש להוסיף על הסכום שנקבע את הפרשי ההצמדה מלבד פסיקת ריבית כדי שלא יקופח התובע עקב ירידת ערך הכסף. אולם במקרה של אומדן הנזק לפי יום פסק הדין מוסיפים את הפרשי ההצמדה מאותו יום בלבד. כאשר קבע ביהמ"ש את הסכומים של 60 אלף ל"י בעד כאב וסבל ו-350 אלף ל"י נזק כללי היה ער לתוספות של ריבית
לשיעוריהם ומועדיהם וחייב בריבית והפרשי הצמדה מיום פסק הדין.
ג. אשר לשכר טירחת עו"ד בסך 40 אלף ל"י - המערער הצביע על התעריף המינימלי,אך יש עוד שיקולים לענין שכר טירחת עו"ד. ביהמ"ש רשאי להטיל הוצאות ללא קשר עם תוצאת המשפט אם ראה שצד האריך את הדיון שלא לצורך ע"י טענות סרק או בדרך אחרת, וביהמ"ש הפוסק הוצאות פוסק בדרך כלל לצד הזוכה סכום שנועד למנוע ממנו חסרון כיס. ישנן נסיבות, ובכללן התנהגות בעלי הדין לפני המשפט ובשעתו בהן שוללים מהזוכה את ההוצאות ושכר טירחת עו"ד. במקרה שלפנינוהמערער לא זכה במלוא סכום תביעתו וביהמ"ש המחוזי העיר את הערותיו בדבר התנהגות המערער שעדותו לא היתה מהימנה עליו. במקרה כזה אין צורך לבחון את הסכום המדוייק לפי התעריף המינימלי כי בסופו של דבר נקבע סכום ממשי של 40 אלף ל"י בנובמבר 1979 בצירוף ריבית.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט מ. כהן עו"ד א. רון למערער, עו"ד ד. ויגלס למשיבה. 27.7.81).
בג"צ 306/81 - שמואל פלאטו שרון נגד ועדת הכנסת
*השעיית חבר כנסת שנדון ל-9 חדשי מאסר וערעורו טרם נשמע (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות).
ענינה של העתירה החלטת ועדת הכנסת להשעות את העותר מחברותו בכנסת לאחר שבימ"ש השלום גזר את דינו ל-9 חודשי מאסר ולפני שהתברר הערעור. באשר לשאלה אם יש לבג"צ סמכות דיון בהחלטה של ועדת הכנסת הודיע ב"כ המשיבה כי היא משאירה את הדיון לעת מצוא ומסכימה במקרה הנדון לדון בענין כאילו יש סמכות לבג"צ להתערב בהחלטות ועדת הכנסת. אע"פ שהצדדים לא טענו לענין הסמכות התייחסו לכך שופטי ביהמ"ש העליון. מ"מ הנשיא י. כהן, שאליו הסכימו יתר שופטי ההרכב, פרט לנשיא לנדוי, סבר כי אין כלל ספק שלבג"צ יש סמכות להתערב בהחלטת ועדת הכנסת בענין כגון הענין דנא, ואילו הנשיא לנדוי סבר כי מכיון שהצדדים לא טענו בנושא הנדון אין על בג"צ להתייחס אליו, אך כדי שלא יתקבל הרושם של "הביטחון" המוחלט שיש לבג"צ סמכות, העיר הנשיא לנדוי כי לדעתו אין סמכות במקרה הנדון, ברם החליט להשאיר את הדיון לעת מצוא.
לגוף הענין קבעו השופטים, מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, גב' בן פורת ומ. כהן כי ועדת הכנסת לא היתה רשאית להשעות את חבר הכנסת פלאטו שרון מחברותו בכנסת ואילו הנשיא לנדוי סבר כי היתה לועדה סמכות לעשות כן. גדר הספק היה פירושו של סעיף 42 ב' לחוק יסוד-הכנסת (תיקון מספר 7). השאלה היתה אם סמכות ועדת הכנסת להשעות חבר כנסת כאשר פסק הדין אינו סופי, הינה רק כאשר עונש המאסר הוא למעלה משנה, כשם שהכנסת רשאית להעביר חבר כנסת מכהונתו רק אם נדון לשנה מאסר ויותר, או שההשעיה הזמנית הינה גם כאשר המאסר איננו לשנה כך שאילו פסק הדין היה סופי לא ניתן היה להעביר את חבר הכנסת מכהונתו. שופטי הרוב סברו כי סעיף 42 ב' דן במקרה של פסק דין שאינו סופי כאשר עונש המאסר הוא למעלה משנה, ואילו הנשיא לנדוי סבר שההשעיה הזמנית בפסק דין לא סופי יכולה לבוא גם במקרה שעונש המאסר שנגזר הוא פחות משנה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, גב' בן פורת, מ. כהן. עו"ד י. לאלו לעותר, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבה. 30.7.81).
בג"צ 757/80 - ליאורה אייל נגד שר הפנים ואח'
*קביעת פיצויים ע"י בג"צ נגד רשות ציבורית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת הזמינה אשה ממדינת הפיליפינים כדי שתעבוד כעוזרת במשק ביתה. כאשר הגיעה האשה לנמל התעופה בן גוריון החליטו אנשי ביקורת הגבולות, לפי הוראות משרד הפנים, להחזיר את האשה במטוס שבו הגיעה ארצה. לבקשת העותרת נתן בג"צ צו ביניים למניעת הרחקתה של האשה מהארץ עד לבירור העתירה, אולם בשל תקלות שונות בהעברת הצו לתעודתו, גורשה האשה לפני שהצו הגיע לאחראים על כך. משום כך הושמט היסוד מתחת עיקר העתירה ונותרה בקשת העותרת שבג"צ יפסוק לה פיצויים במסגרת העתירה, ושבג"צ יחייב את המשיבים בפיצוי על מחירו של כרטיס טיסה ועל הוצאותיה למינוי עו"ד וכו'. העתירה נדחתה. העותרת מסתמכת על התקדימים המעטים שבהם פסק בג"צ שהוא מוסמך לקצוב פיצויים בעתירה נגד רשות ציבורית, ואולם, מבלי להיכנס להבחנה באשר לאותם פסקי דין ומידת הסמכות של בג"צ, על כל פנים אין נסיבות הענין דנן מצדיקות הושטת סעד כזה לעותרת. היא קיבלה את הסיכון על עצמה בהביאה אשה ארצה ממרחקים וביודעה שכדי שתוכל האשה לשהות בארץ לאורך זמן תהיה זקוקה להיתר עבודה. זכותה העקרונית של המדינה למנוע עפ"י שיקוליה כניסתו של אזרח זר לתחומה, אינה מוטלת בספק. לעותרת טענות על הדרך שבה מומשה זכות זו במקרה דנן, וכן היא טוענת שאנשי המשטרה פעלו ברשלנות רבה ואף בזדון בכל הנוגע לשילוחה של האשה מן הארץ. אין צורך להיכנס לפרטי הטענות הללו שכן כל אשר אירע כאן לא מצדיק פסיקת פיצויים ע"י בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ד. רפפורט לעותרת, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 15.7.81).
בג"צ 380/81 - ק.ל.מ. נתיבי אויר מלכותיים הולנדיים נגד שר התחבורה ואח'
*רשיון לטיסות טרנס-אטלנטיות כאשר הענין נתון להסכמים בין מדינתיים (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
בעתירתה מבקשת העותרת להורות למשיבים להרשות לה להפעיל 5 טיסות שבועיות טרנס אטלנטיות לישראל, בעוד שהמשיבים הציעו לה רשיון ל-4 טיסות בלבד, בניגוד למצב שהיה קיים במשך מספר שנים קודם לכן. העתירה נדחתה. צודקת ב"כ המדינה כי בעתירתה מתבססת העותרת על זכויות שקמו לה, לטענתה, מכח הסכמים בין ממשלת הולנד וממשלת ישראל, ומכח הסכמים מסחריים בין העותרת לחברת "אל על" שאושרו גם הם ע"י שתי ממשלות. המחלוקת היא על פירושן של זכויות והתחייבויות על פי אותם הסכמים וזו ביסודו של דבר מחלוקת בין שתי הממשלות החייבות לבוא על פתרונה במו"מ בין שתי הממשלות. באין הסדר ביניהן, קובע הסכם התובלה האוירי שבין שתי המדינות משנת 1950, המהווה מסמך היסוד בין שתי הממשלות בכל הנוגע להסדרי התעופה האזרחית שהיו לאחר מכן, כי על הצדדים לפנות לבוררות. לעותרת בפני עצמה אין מעמד בסכסוך זה, בנפרד מממשלתה, ובג"צ אינו הפורום הנכון לבירור הסכסוך הקיים בין שתי הממשלות ושמקורו בהסכמים שנכרתו ביניהן, מבלי שתוכנם קיבל גושפנקא של חוק ישראלי מוניציפאלי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד ר. אברהם וג. גינת לעותרת, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 3.8.81).
בג"צ 264/81 - מוניה רוזנטל נגד משרד הבריאות
*תלונה למשרד הבריאות נגד רופא שיניים (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר היה בטיפול רפואי אצל רופאת שיניים ולדעתו טיפלה בו ברשלנות. הוא פנה למשרד הבריאות שינקוט
אמצעים נגדה. המשרד הזמין את העותר לבדיקה ולאחר שנבדק ע"י רופא מטעם המשיב הגיע למסקנה כי הרופאה עשתה כמיטב יכולתה ואין לגלות רשלנות בטיפולה. הרופאה גם הסבירה את כל הפעולות המקצועיות שביצעה, והתברר כי הרופאה ביקשה להדביק גשר על שיניו של העותר, אך הלה דרש כי לפני הדבקת הגשר תחתום הרופאה על התחייבות של אחריות לכל ימי חייו של העותר, ועל תשלום פיצויים בסך 10 אלפים שקלים צמודים למדד אם הטיפול לא יצליח. הרופאה סירבה לכך, והודיעה כי היא מוכנה להחזיר לו את כל התשלומים ששילם, אך תשובה זו לא סיפקה אותו. עתירתו נדחתה. העותר יוכל להמשיך ולהעלות תלונותיו בפני רופא מומחה ואין בג"צ נוקט עמדה בשאלה התאורטית מה האפשרויות הפתוחות לפניו, ואולם השאלה היחידה הניצבת בפני בג"צ היא אם הרשות הממשלתית פעלה בתום לב ולפי חובתה על פי דין והתשובה לכך היא חיובית. לפיכך יש לדחות את העתירה. (בפני השופטים: שמגר, ברק, י. כהן. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו, עו"ד צור למשיב. 13.7.81).
בג"צ 185/81 - עבאס חסן קשור נגד היועץ המשפטי לממשלה וביהמ"ש הצבאי בלוד
*ביטול אישום צבאי והגשתו מחדש כדי להתגבר על פגם באישום הראשון (העתירה נדחתה).
נגד העותר הוגש כתב אישום לבימ"ש צבאי וזאת כחודש לפני שמלאו לו 18 שנה. הוא הואשם, יחד עם אחר, בשורה של עבירות על תקנות ההגנה (שעת חרום) וביניהן עבירות שהן בסמכותו הייחודית של בימ"ש צבאי שכונן לפי התקנות הנ"ל. עם פתיחת הדיון טענה הסניגורית כי בעת הגשת כתב האישום היה העותר עדיין קטין ועל כן אין ביהמ"ש הצבאי מוסמך לדון בענינו, כפי שעולה מחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול). אז ביקש התובע מביהמ"ש לחזור בו מן האישום וביהמ"ש נענה לבקשה וביטל את כתב האישום כאמור בסעיף 84 לחוק סדר הדין הפלילי. מיד לאחר מכן ביקש התובע להגיש אותו אישום ממש מחדש, ומאחר שאז כבר מלאו לעותר 18 שנה, לא ראה ביהמ"ש הצבאי מניעה להיענות לבקשת התובע והיה נכון להמשיך בדיון עפ"י כתב האישום שהוגש מחדש. בעתירה מבקש העותר כי תבוטל החלטתו הראשונה של בית המשפט הצבאי לבטל את כתב האישום וכי יימנע ביהמ"ש הצבאי מכל פעולות שהן הנוגעות לכתב האישום השני, וכי כתב האישום הראשון יועבר לבית משפט לנוער כאילו הוגש לו מעיקרו, ויתוקן כתב האישום באופן שהסעיפים שאין ביהמ"ש לנוער מוסמך לדון בהם יימחקו. העתירה נדחתה. עפ"י החוק לא היה מקום להגיש את כתב האישום הראשון לביהמ"ש הצבאי, וכן משהוגש כתב אישום לבימ"ש צבאי רשאי תובע לחזור בו מן האישום ואם חזר בו לפני תשובת הנאשם יבטל ביהמ"ש את האישום ומשבוטל כתב האישום, להבדיל מזיכויו של הנאשם, אין בביטול כדי למנוע הגשתו של כתב אישום חדש בשל עבירות שנכללו בכתב האישום שבוטל. כתב האישום החדש הוגש כדין ומכיון שכך אין למנוע מביהמ"ש הצבאי את המשך הדיון לפי כתב האישום השני, ומאידך אין אפשרות להיענות לבקשת העותר להתעלם מן החזרה מהאישום ולהמשיך בדיון לפי כתב האישום המקורי תוך שינוי הערכאה וסעיפי האישום. אם חזר בו התובע מן האישום וביהמ"ש הפעיל את סמכותו לפי חוק סדר הדין הפלילי אין כתב האישום הראשון קיים עוד ולא ניתן להמשיך בדיון בו.
פסק הדין ניתן מפי השופט שמגר, והשופט ברק הוסיף כי מן הבחינה המשפטית ביטול כתב האישום והגשתו מחדש נעשו כדין. עם זאת פעולתו של התובע היא פעולה מתחום המשפט המינהלי בהפעילו סמכות סטטוטורית ועל כן היא נתונה לביקורת הרגילה של בג"צ. מכאן שהשאלה איננה שאלה של סמכות, אלא אם התובע
פעל כדין עפ"י הכללים שצריכים להנחותו כאשר ביקש לחזור בו מן האישום. מנקודת מבט זו אין כל פגם בפעולתו של התובע.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, יהודה כהן. עו"ד גב' ל. צמל לעותר, עו"ד צור למשיבים. 13.7.81).
בג"צ 84/81 - רמ"ט בע"מ נגד מנכ"ל משרד הביטחון ואח'
*בקשה לפסילת זוכה במכרז לבניית מסלולים (העתירה נדחתה).
משרד הביטחון פנה למספר חברות קבלניות והזמין הצעות לבניית מערך מסלולים. השתתפו במכרז בין היתר העותרת והמשיבה השלישית (להלן המשיבה) ואלה הגישו את ההצעות הזולות ביותר כשהצעת המשיבה היתה זולה בסכום של כ-850 אלף שקל מהצעת העותרת. דא עקא שהמשיבה צירפה להצעתה הודעה שיש בדעתה לבצע את העבודה בשותפות עם חברת הסולל, חברה שלא היתה בין הקבלנים שהוזמנו להשתתף במכרז, ובנוסף לכך בדף אחד של הצעת מחירים ובו 3 סעיפים לא רשמה המשיבה מחירים. ועדת המכרזים החליטה להודיע למשיבה כי העבודה תימסר לה אך בתנאי שהחוזה יחתם עמה בלבד ושהיא תאשר שהיא חוזרת בה מהודעתה שהיא תבצע את העבודה בשותפות עם חברת הסולל. המשיבה הסכימה לכך ואז הוחלט למסור לה את העבודה. עתירת העותרת נדחתה. לטענת העותרת פסולה הצעת המשיבה מכיוון שלא הוגשה על-ידי קבלן שהוזמן למכרז אלא ע"י המשיבה יחד עם חברת הסולל ולפיכך לא היתה כאן הצעה של מי שהוזמן להשתתף במכרז. כמו כן היה פגם בכך שלא מילאה דף שלם ויש לראות בכך התחמקות מצד המשיבה ונסיון לבצע שינויים בפריטים לטובתה. אין לקבל טענות אלה. בטופס הזמנת הצעות למכרז נאמר שכל הסתייגות לגבי תנאי המכרז בין ע"י תוספת בגוף המסמכים ובין במכתב לוואי יחשבו, או כאילו לא נכתבו או עלולים לגרום לפסילת ההצעה, ועל כן לא היתה חייבת ועדת המכרזים לפסול את ההצעה אלא היתה רשאית לראות את ההסתייגות כאילו לא נכתבה וכך למעשה עשתה ועדת המכרזים כשדרשה את ביטול ההסתייגות הנדונה. אשר לאי הצעת מחירים בשלושה סעיפים - נאמר בהצעת המכרז כי אי הצגת מחיר בסעיף כלשהו יחשב כאילו כלולות הצעות העבודה הנדונה במחירי סעיפים אחרים של כתב הכמויות, או עלול לגרום לפסילת ההצעה וההחלטה בנדון נתונה לשיקול דעת ועדת ההכרזות. הועדה רשאית היתה לראות בהשמטת הסעיפים פגם שאין בו כדי לפסול את הצעת המשיבה. כבר נפסק פעמים רבות שלא כל פגם בהליכי המכרז או בהצעת המציע שזכה במכרז חייב להביא את ביטול התוצאה של המכרז. יש מקרים, כמו זה שבעניננו, כשמציע שלא הצליח במכרז, באשר הצעתו לא היתה נוחה למזמין, מנסה למצוא "בזכוכית מגדלת" פגמים שונים בהצעת הזוכה כדי להביא לביטול תוצאות המכרז. אולם אם לא נפגעו עקרונות היסוד של שיטת המכרזים לא יתערב בג"צ בהחלטת המזמין גם אם נעשו פגמים בהליכים או בהצעות. במקרה דנא אין טענה כי ועדת המכרזים פעלה מתוך שרירות או מתוך מניעים מושחתים. יפה עשתה הועדה כשהחליטה למסור את העבודה למציע שהצעתו היתה זולה בסכום ניכר מהצעת העותרת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, טירקל. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עוה"ד גולדנברג ופוטשבוצקי לעותרת, עו"ד גב' בייניש למשיבים. 17.7.81).
בר"ע 65/81 - כפר אהרון נתנאל נגד מנהל מס רכוש
*תשלום מס רכוש ע"י מוסד צבורי (הבקשה נדחתה).
המבקשת, שהיא מוסד ציבורי, יש לה נכס של כ-75 דונם מקרקעין והיא ביקשה פטור לגבי כל הנכס ממס רכוש על פי סעיף הפוטר מוסד
ציבורי שמטרתו היא דת, חינוך, תרבות וכו' מתשלום מס רכוש. סעיף הפטור מציין כי הפטור יהיה "לגבי נכסיו המשמשים לאותה מטרה - ושאין עימם הכנסה, או שכל הכנסה מהם משמשת לאותה מטרה בלבד". אין חולקין שהמבקש הוא מוסד ציבורי שמטרתו היא אחת המטרות שעליהן מדובר בסעיף הנ"ל, וועדת הערר החליטה שמתוך שטח הקרקע שבבעלות המבקשת 43 דונם משמשים למטרות ספורט ועל כן פטורים ממס ויתרת השטח של כ-32 דונם חייב במס משום שהשימוש בו הוא מעורב ומשמש לצורכי מלון. ערעורה של המבקשת לביהמ"ש המחוזי נתקבל בחלקו וביהמ"ש הורה כי גם מתוך השטח הנותר יופרדו אותם החלקים שהשימוש בהם הוא למטרות המבקשת, ולגבי חלקים אלה היא תהיה פטורה ממס, בעוד שחלקיםשהם לצורכי השימוש המסחרי יהיו חייבים במס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקשת היא שהנכס כולו פטור מחובת המס מכיון שהוא מהווה יחידה משקית וכלכלית אחת שהשימוש העיקרי בו הוא למטרות מוסד ציבורי והשימוש המסחרי הוא טפל לעיקר. אין עילה למתן רשות ערעור. כפי שכבר נפסק אין להעניק פטור על כל רכוש של מוסד ציבורי שיש עמו הכנסה, והפטור אינו חל כאשר הנכסים אינם משמשיםלאחת מהמטרות המצויינות בסעיף גם אם ההכנסה מהם כולה מיועדת לאותן מטרות. כאן מדובר בשטח שבחלקו נעשה בו שימוש מסחרי וניתן להפריד בין החלקים השונים של הנכס ואין כל סיבה שלא לעשות הפרדה כזו.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 22.7.81).
מ"ח 3/81 - סלומון אבו נגד מדינת ישראל
*גילוי ראיה חדשה המצדיקה עריכת משפט חוזר (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע ביום 30.11.70 ברציחתםשל שניים בתל אביב, ונדון למאסר עולם וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה. לא היו עדים שזיהו את המבקש במישרין כמי שירה בשני הקורבנות אבל היו ראיות נסיבתיות, ובכללן כי האיש ברח ממקום המעשה, חיילים שהיו בקירבת מקום רדפו אחריו ולבסוף תפסו אותו, ולמחרת היום נמצא במסלול בריחתו אקדח שממנו נורו היריות. המבקש טען כי הזדמן למקום וברח מחשש שיעצר בשל תלונה בענין כלשהו שהוגשה נגדו במשטרה. בביהמ"ש המחוזי, וגם בביהמ"ש העליון בערעור, לא חלקה ההגנה על כך שהאקדח שנמצא למחרת היום היה הכלי שממנו נורו היריות הקטלניות,אך המבקש טען כי המקום שבו נמצא האקדח לא היה במסלול שבו הלך עד שהחל המרדף אחריו, ועל כן לא הוא שהשליך את האקדח אלא מישהו אחר. גירסה זו נדחתה ע"י הערכאות במשפט הקודם, ונקבע שהמבקש הוא שברח ממקום המעשה וכי תוך כדי בריחתו זרק את האקדח. הבקשה לעריכת משפט חוזר מבוססת על ראיה שנתגלתה למבקש כאשר הועמד לרשותו כל התיק של החקירה המשטרתית. בתוך החומר נתגלה דף מיומן שבו רשם המומחה הבליסטי של המשטרה כי הקנה של האקדח היה נקי כאשר האקדח הובא אליו. דף זה לא היה בתוך תיק התביעה במשפט הקודם וממילא לא הוצג בפני הסניגוריה. טענת הסניגור הינה כי אם אמנם קנה האקדח היה נקי לא יתכן שזה היה הכלי שממנו נורו היריות בשני הקורבנות, כי כל יריה גורמת להיווצרות פיח בתוך קנה האקדח. כנגד זה קיימות אפשרויות אחרות כגון שהמומחה טעה מפני שעשה את בדיקת הקנה רק בעזרת פנס, או שהקנה נוקה ע"י מאן דהוא אחרי מציאתו לפני שהגיע למומחה הבליסטי, ואולם המסקנה שלא מאקדח זה נורו היריות הקטלניות היא לכאורה לא פחות סבירה מכל גירסה אחרת. שתי שאלות מתעוררות בבקשה זו: ראשית, האם הראיה החדשה שנתגלתה במסמך הנ"ל עשויה לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש; ושנית, האם אותה
ראיה לא יכלה להיות בידי המבקש, או לא יכלה להיות ידועה לו בשעת בירור משפטו.
התשובה לשאלה הראשונה היא שהממצא כי היריות נורו מן הכלי הנדון היה יסוד מהותי במבנה ההרשעה בשתי הערכאות והראיה החדשה שנתגלתה יש בה כדי להטיל ספק ביציבות היסוד הזה. אין צורך בשלב זה להעריך את כלל הראיות הערכה חדשה, אך החוק אינו דורש בטחון שהראיה החדשה תביא לזיכוי אלא המחוקק נקט לשון "עשויה לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנדון" ומכאן שאין זה מן ההכרח שהתוצאה המזכה תהיה ודאית.
אשר לתנאי השני שהוא עיקר הבעיה בבקשה זו - היינו אם הראיה החדשה לא יכלה להיות בידי הנדון במשפט הקודם - מסתבר שהדף הנ"ל מיומנו של המומחה שהיה מצוי בתיק החקירה המשטרתית לא הועבר בשעתו לפרקליטות. כנראה שהדבר נעוץ בכך שהמומחה התבקש רק לערוך ניסוי ירי כדי לקבוע אם הקליעים שנמצאו נורו מאותו אקדח ולכן לא התייחס באופן מיוחד לשאלה אם הקנה נראה נקי או לא. ברם אם אמנם נתגלה תוך כדי בדיקה שהקנה היה נקי, היתה עובדה זו צריכה לעורר את תשומת לבו בתור מומחה לדבר. בנסיבות הענין לא רק שהראיה לא היתה ידועה לסניגור, אלא גם לא יכלה להיות ידועה לו, שכן הוא לא צריך היה להעלותבדעתו שעשויים להיות מסמכים שאינם נמצאים בתיק של התביעה. בכל הנסיבות יש להורות על עריכת משפט חוזר.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ז. סגל למבקש, היועהמ"ש י. זמיר למשיבה. 27.7.81).
המ' 192+228/81 - אלק מגן נגד רכב ניר בע"מ
*רשות ערעור על החלטה להחזיר תיק לבימ"ש השלום עם הוראות לדיון (שתי בקשות לרשות ערעור של המבקש ושל המשיבה - בקשת המבקש נתקבלה ובקשת המשיבה נדחתה).
המבקש (התובע) הזמין מכונית אצל המשיבה (הנתבעת), תאריך ההזמנה היה 5.10.77 ובטופס ההזמנה נקבע כי מחיר המכונית יהיה לפי המחירון ביום קבלת המכונית. המשלוח של המכונית נתקבל אצל הנתבעת ביום 28.11.77 ואוחסן במחסני הערובה שלה. הנתבעת לא הודיעה לתובע על כך שהמכוניתהגיעה והוא קיבל את ההודעה רק ביום 4.12.77. בינתיים חל המהפך הכלכלי מיום 28.11.77, וכשבא לקבל את המכונית התברר כי מחירה עלה במידה ניכרת והוא סירב לקבלה. הוא הגיש תביעה לפיצוי על הנזק שנגרם לו עקב רשלנות הנתבעת שלא הודיעה לו בזמן כי המכונית הגיעה. בימ"ש השלום דחה את התביעה בהיותו סבור שעל פי העובדות הנ"ל לא הוכיח התובע עילה לתביעתו, לא עילה חוזית ולא עילה בנזיקין. פסה"ד בוטל בביהמ"ש המחוזי והתיק הוחזר לבימ"ש השלום שיחליט בשאלה העובדתית "מה עשתה הלכה למעשה המשיבה במשך התקופה מיום הגעת המכונית לנמל ועד להעמדתה לרשות המערער ושעל פי ההכרעה בשאלה זו עשויות תביעות המערער ליפול או לקום". על פסק דין זה ביקשו שני הצדדים רשות לערער. הנתבעת טענה בבקשתה שביהמ"ש המחוזי התעלם מטענות הגנה שונות שלה, ובמיוחד שאין לתובע עילת תביעה טובה, ושגה כשהעמיד את גורל התביעה כולה על ההכרעה בשאלות העובדתיות שנוסחו בפסק הדין. בהשגות אלה של הנתבעת אין ממש. ביהמ"ש המחוזי עבר על כל הטענות של הנתבעת בשתיקה מפני שלא ראה אותן ראויות לתשובה. הדברים ברורים. אם הנתבעת התרשלה בהשהיית הודעתה שמכונית המיועדת לתובע הגיעה ומוכנה עבורו, ממילא יש לתובע עילת תביעה נגדה. התקופה שלפני המהפך היתה תקופת "פיחותים זוחלים" ועובדה זו כשלעצמה הטילה על הנתבעת חובת זריזות במתן ההודעה. אם הופרה חובה זו, יכול התובע לדרוש ממנה פיצוי על רשלנותה, משנגרם לו נזק עקב פיחות שהתרחש. אם כי גודל
הפיחות אולי לא היה צפוי מראש, היה זה נזק מן הסוג שהמשיבה היתה חייבת לצפות מראש. כן קיימת בידי המבקש עילת תביעה חוזית עפ"י תנאי משתמע שחייב את המשיבה למתן הודעה בהקדם ובמיוחד נוכח התניה בהסכם שמחיר המכונית יהיה לפי המחירון ביום קבלתה. לעומת זאת יש מקום לתת רשות ערעור לתובע. הוא טוען שלא צריך היה להחזיר את הדין לבימ"ש השלום אלא צריך היה לחתוך את הדין בהתאם לתביעתו. הוא עמד על העובדה שאילו היתה המשיבה מודיעה לו לפני יום המהפך שהמכונית הגיעה והוא היה משלם את המחיר, אפילו בבוקר יום המהפך, היתה המכונית משתחררת לפי שעורי המכס והמסים הישנים, אפילו היה התהליך נמשך מעבר ליום המהפך. לפיכך יש לתת רשות לערעור בשאלה אם מן הדין הוא לחייב את הנתבעת עפ"י תביעת התובע בלי להחזיר את הדין לבימ"ש השלום. (בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ש. שמרת למבקש, עו"ד א. גיצלטר למשיבה. 24.7.81).
המ' 196/81 - חברת סמדר דלק בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*החזרת תיק לבימ"ש השלום לצורך תיקון כתב אישום (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים הואשמו בביהמ"ש העירוני בירושלים בעבירה של הפרת תנאי רשיון לניהול עסק של תחנת דלק האוסר עליהם להחזיק כספים של העסק שמעל ל-1000 ל"י אלא בקופת הלילה של התחנה. המבקשיםלא הופיעו לישיבה לפני שהוחל בבירור המשפט, ועל כן הפעיל ביהמ"ש העירוני את סעיף 214 של חוק סדר הדין הפלילי וראה אותם כמודים בעובדות שנטענו בכתב האישום והרשיעם. בערעור לביהמ"ש המחוזי נטען מטעמם שההרשעה אינה יכולה לעמוד, מפני שבעובדות המופיעות בכתב האישום נאמר שאחד מעובדי המבקשים נמצא בתחנה כשהוא מחזיק ברשותו סכום של 3 אלפים ל"י ולא נאמר שהיו אלה כספי העסק. משנתגלה הליקוי הציע התובע להחזיר את הדין לביהמ"ש העירוני על מנת שיתוקן כתב האישום בתוספת הטענה שהכספים היו כספי העסק והנאשמים יוכלו אז להתגונן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הצעת התובע והבקשה לרשות ערעור נדחתה. סעיף 82 של חוק סדר הדין הפלילי מאפשר תיקון כתב האישום בכל שלב של הדיון. נכון שתיקון בשלב הערעור אינו דבר שכיח אבל כאן ישנן נסיבות שהצדיקו את התיקון, ועל כל פנים אין הצדקה להתערב בענין שהוא בשיקול דעתה של הערכאההראשונה. הפגם שבכתב האישום לא נתגלה בערכאה הראשונה משום שהמבקשיםלא הופיעו לדיון, ואילו היו מופיעים באותו שלב והיו טוענים את טענתם מיד, אפשר היה לתקן את הפגם בכתב האישום עוד לפני תחילת שמיעת ההוכחות. גם עתה, משנתגלה הליקוי רק בשלב הערעור, עדיין, נמצאים אנו בתחילת ההליכים וזכות המבקשים להתגונן בפני האישום המתוקן לא תיפגע במאומה. (בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. תוסיה כהן למבקשים, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 21.7.81).
המ' 434/81 - עומר כלבוני נגד מדינת ישראל
*עיכוב ריצוי עונש מאסר (בקשה לעיכוב ריצוי מאסר עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי ברכישת 16 רימונים משני חיילי צה"ל שגנבו אותם ממחסני צה"ל ובמכירת 5 רימונים ונגזרו עליו 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הוא הגיש ערעור על ההרשעה ועל גזר הדין ויחד עם זאת הגיש בקשה לשחרור בערובה עד לשמיעת הערעור. כתב הערעור משתרע על 11 עמודים מודפסיםובו השגות לרוב, מהן דיוניות ומהן מהותיות, אך במסגרת הדיון דנא אין להתייחס לשאלות שצריכות להתברר בעת בירור הערעור. אמנם גם עתה יש לבחון בין יתר המבחנים והשיקולים אם פסה"ד נשוא הערעור מגלה על פניו טעות כה
בולטת עד כי ניתן להניח לכאורה שיתקבל הערעור. אינה דומה בקשה לשחרור בערובה בשלב של הגשת כתב האישום לבקשה המוגשת לאחר שהנאשם כבר הורשע ודינו נגזר. במקרה הראשון הנאשם הוא עדיין בחזקת זכאי, ואין לעצרו אלא אם יש נסיבות מיוחדות, ושונה המצב לגבי בקשות שחרור בערובה לאחר ההרשעה וכאשר הנאשם נדון למאסר. במקרה השני ההנחה היא שכל עוד לא הוחלט אחרת בערעור, המערער אשם בעבירות שבהן הורשע ולכן אין משחררים בערבות בשלב זה אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל. במסגרת הדיון בבקשה לשחרור בערובה לאחר הרשעה אין על ביהמ"ש להעביר תחת שבט הביקורת את כל ההשגות המועלות בערעור, שאם לא כן יהפך הדיון בבקשת השחרור בערובה למעין דיון מוקדם בערעור גופו. הטענה העיקרית של המבקש היא כי הרשעתו מבוססת על הודעותיו של האיש שקנה ממנו את הרימונים, ואלה נתקבלו מכח סעיף 10 א' לפקודת הראיות. לטענת המבקש לא היה מקום להפעיל את סעיף 10 א'. ברם, הודעות אלה שימשו חומר רק לענין האישום בדבר מכירת 5 מתוך 16 הרימונים, ואילו ההרשעה הקשורה ברכישת 16 הרימונים מושתתת על ראיות אחרות וכשרות שאינן קשורות עם העד הנ"ל ונגד אותן ראיות לא הועלו בשלב הנוכחי השגות ספציפיות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שהם למבקש, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 21.7.81).
המ' 413/81 - אבי יצחקי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ריצוי עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום, עפ"י הודאתו, בביצוע 22 פריצות שבהן נגנב רכוש של כ-400 אלף ל"י. בימ"ש השלום גזר עליו 6 חודשים מאסר בפועל ו-24 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש וגזר על המערער מאסר של 18 חודשים בפועל. כאשר ניתן פסק הדין בערעור כבר סיים המבקש לרצות את עונש המאסר שהטיל עליו בימ"ש השלום. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וביקש מביהמ"ש המחוזי עיכוב בצוע פסק הדין אך בקשתו נדחתה וגם הבקשה לביהמ"ש העליון נדחתה. בית-המשפט המחוזי מצא שבית-משפט השלום הקל ביותר בעונש שהטיל על המבקש בהתחשב במספר הפריצות שביצע במשך תקופה ארוכה ובעברו. בית-המשפט המחוזי היה ער לנסיבות האישיות של המבקש. בנוסף לאמור לעיל הוגש תסקיר שרות מבחן שלא היה חיובי ולא היתה בו כל המלצה לטובת המבקש. בכל מכלול הנסיבות אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר. עיכוב כזה ביתן, בדרך כלל, כאשר מדובר בתקופות מאסר מאסר קצרות או כאשר יש סיכוי סביר לביטול ההרשעה ואין נימוקים אלה יפים לעניננו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד דן שרון למבקש, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 22.7.81).
ב.ש. 214/81 - עקיבא בהלול נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (ערר על החלטה שלא לשחרר בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם באינוס ובשעתו הוחלט לעצרו עד לסיום ההליכים במשפטו. עדי התביעה נשמעו והמשך המשפט קבוע ליום 8.9.81. העורר פנה בבקשה לביהמ"ש המחוזי על יסוד טענות המסתמכות על חלקים מהעדויות וביקש לשחררו בערבות. בקשתו נדחתה והערר על כך נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את הבקשה ובהצביעו על הראיות שלפיהן העורר אמר למתלוננת שיש לו אקדח ושיוריד אותה מהמשאית רק עם כדורים בראש.
כמו כן היו עדים אחרים שהבחינו שהמתלוננת היתה נרגשת כשירדה מהמשאית וכן היתה ראיה שהיא סיפרה כי העורר איים עליה באקדח. מבלי להחליט על משקל הראיות, עולה מן האמור שאין עילה לשנות את המצב שהיה כאשר הוחלט על מעצר העורר, מה עוד שיש לו הרשעות קודמות נגד המוסר.
(בפני: השופט מ. כהן. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד בן אור למשיבה. 23.7.81).
ב.ש. 172/81 - מדינת ישראל נגד זליג לובניוב
*מעצר נאשם ברצח עד תום ההליכים (ערר על סירוב ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים בגין אישום בעבירת רצח - הערר נתקבל).
ביום 7.12.80, כאשר שהה המשיב בדירת בתו בחולון ירה באחד מוסייב והרגו. ביהמ"ש נתבקש אז לעצור את המשיב למשך 6 ימים להשלמת החקירה והמשיב נעצר כמבוקש. לאחר שבוע ימים הסכימה המשטרה לשחרר את המשיב בערבות. זאת משום שאז התכוונה המשטרה להאשימו בעבירה של הריגה. כעבור כחצי שנה החליטה התביעה להעמיד את המשיב לדין באשמת רצח והוגש כתב אישום על רצח. בכתב האישום הועלו פרטי העובדות המיוחסות לנאשם, ובכללן כי הביא את בתו לביתה ושם מצא את המנוח מחכה לה, כי הוא חשש שהמנוח מתכוון לאנוס את בתו שאליה כבר נטפל בעבר, שהוא נטל את אקדחו של המנוח שהיה מונח בחדר וירה במנוח מספר יריות, וכי לאחר שהמנוח התחיל לברוח לעבר חדר המדרגות ירה בו יריה נוספת שגרמה למוות, ויריה זו נורתה בשלב שלא היה צורך בה לשם הגנה עצמית. עם הגשת כתב האישום על רצח ביקשה המדינה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים והבקשה נדחתה. ביהמ"ש המחוזי סקר בהחלטתו את חומר הראיות וציין כי התביעה אינה מייחסת לנאשם כוונה תחילה להמית את המנוח ביריות הראשונות, אלא ביריה האחרונה אשר לדעת הפתולוג היתה היריה הקטלנית ולכאורה נורתה כשהמנוח כבר התחיל לברוח. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אין זה בטוח שביהמ"ש שישמע את הראיות יגיע למסקנה שהירייה הקטלנית נורתה אחרי שהתגבשה כוונת קטילה ושהיא שונה מכלל היריות הקודמות, וכן קבע השופט כי האמור בסעיף 31 לחוק סדר הדין הפלילי כי יש לעצור עד תום ההליכים נאשם ברצח, אין פירושו כי ביהמ"ש יצווה על המעצר ללא הרהור, וביהמ"ש צריך להיות משוכנע שיש בידי התביעה ראיות מספיקות להביא להרשעת הנאשם ברצח ורק אז יעצור את הנאשם עד תום ההליכים. יתכן, מוסיף השופט המחוזי, שהחוק אינו מקנה לביהמ"ש סמכות לשחרר נאשם ברצח בערובה, אך החוק אינו מצווה על ביהמ"ש לחתום על פקודת מעצר רק בגלל שהנאשם הואשם ברצח. הערר נתקבל. עם חקיקת סעיף 31 לחוק סדר הדין הפלילי גילה המחוקק את דעתו שחומרת עבירת הרצח כשלעצמה יש בה כדי למנוע שחרורו של מי שהואשם בה, ואין צורך בכל נימוק נוסף של חשש השפעה על עדים, קיומן של הרשעות קודמות, הגנה על שלום הציבור וכיוצא באלה שיקולים שביהמ"ש דן בהם לענין מעצרו של חשוד בעבירה אחרת. הדעת נותנת כי צו מעצר עד תום ההליכים לא ינתן כדבר המובן מאליו. זכות יסוד היא בידי אדם שלא יעצר עד תום ההליכים בשל חשש של מה בכך, אלא כאשר החומר המצוי בתיק החקירה יש בו כדי לעורר, לכאורה, חשד סביר נגד הנאשם בדבר מעורבותו בעבירת הרצח. קיומו של חשד סביר קשה להגדירו בדרך ההגדרה החיובית, וניתן לומר בדרך ההגדרה השלילית,כי אין זה מספיק שישנו חומר קלוש המקשר את האדם עם הרצח. מצד שני אין ביהמ"ש צריך להיות משוכנע שיש בידי התביעה ראיות מספיקות להביא להרשעת הנאשם ברצח. מידה כזו של שכנוע אינה דרושה אף לצורך הוצאת צו מעצר בעבירה שאינה עבירת רצח וכל שכן בעבירת רצח. די שהחומר יעורר, לכאורה, חשד סביר נגד
הנאשם כמעורב בעבירת הרצח, ומה הוא חשד סביר תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בנסיבות המקרה שלפנינו קיים לכאורה חשד סביר שכזה. כיון שיש לכאורה חשד כזה, יש לעצור את הנאשם וביהמ"ש מנוע מלשחררו בערובה. סעיף 31 חל גם בעניננו שהנאשם אינו נתון במעצר אלא שוחרר בערבות בשל עבירה אחרת והדבר נאמר במפורש בסיפא של סעיף 31. צו השחרור בערובה שניתן בשעתו כשהנאשםטרם הואשם בעבירת רצח בטל מאליו משהואשם ברצח, ועתה תיתכנה שתי אפשרויות בלבד. או שהנאשם יעצר עד תום ההליכים, או שהשופט יסרב לעצרו אם נראה לו שלא קיים לכאורה חשד סביר. האפשרות השלישית של השארת מצב של משוחרר בערבות אינה מוכרת ע"י המחוקק.
(בפני: השופט אלון. עו"ד י. בן אור לעוררת, עו"ד א. שגיא למשיב).
ע.א. 459/79 - הועד הכללי לכנסת ישראל ואח' נגד זוהרי אל איובי ואח'
*חזקת תקינות של הקניית מקרקעין לממונה הירדני על רכוש האויב וחוזים שנעשו על ידו (הערעור נדחה).
למערערים היה שטח אדמה בירושלים סמוך למערת שמעון הצדיק, שטח שנכבש ע"י הירדנים בשנת 1948. לאחר הכיבוש נעשו ביחס לקרקע, שהוקנתה לממונה על רכוש האוייב הירדני מספר חוזים. חוזה אחד נערך בין הממונה על רכוש האוייב כמשכיר לבין שר השיכון והבינוי הירדני כשוכר ובו הושכרה הקרקע לצורך הקמת מבנים והשכרתם לפליטים. חוזה אחר נחתם בין שר השיכון והבינוי הירדני ובין המשתכנים שלפיו הושכרו דירות שנבנו בקרקע למשתכנים לתקופה של 3 שנים ו-3 חודשים בדמי שכירות שנתיים, עם אפשרות לחדש את הסכם השכירות עד 30 שנה ומעלה. על חוזים אלה סמכו המשיבים את הגנתם. אחרי כיבוש מזרח ירושלים הוקנו המקרקעין הנדונים לאפוטרופוס הכללי הישראלי והלה שחרר את הרכוש והחזיר את הקנין לבעלים שלפני תקופת השלטון הירדני. בכתב השחרור נאמר כי השחרור כפוף לזכות צד שלישי אם קיימת כזו על המקרקעין. משחזרה הבעלות למערערות הגישו תביעות סילוק יד נגד שלושת המשיבים. בימ"ש השלום דחה את התביעות מן הטעם כי החוזים הנ"ל נעשו כדין והמשיבים מחזיקים בזכות בבתים. השאלה העיקרית היתה אם המקרקעין הוקנו כדין לממונה הירדני על רכוש האוייב, שאם לא הוקנו כדין מתערער מבנה החוזים שעליהם בונים המשיבים את זכות החזקה שלהם. לא הובא בפני בימ"ש השלום צו ההקנייה, אך ביהמ"ש קבע שעצם הקניית הנכסים לאפוטרופוס הכללי הישראלי לאחר שחרור השטח ע"י ישראל מוכיחה שלפני כן היו הנכסים מוקנים לממונה הירדני, וכן יש להיזקק לחזקה של תקינות פעולותיה של כל רשות מינהלית גם במה שנוגע לפעולותיו של הממונה הירדני בעשותו את החוזה שעשה עם שר השיכון והבינוי הירדני, ופירוש הדבר שהמקרקעין היו מוקנים לממונה כדין שאם לא כן לא היה עושה את החוזה. מכאן שהמשיבים לא היו משיגי גבול, ומאחר שהתביעות נוסחו על יסוד עילה של הסגת גבול, אין צורך לבדוק את השאלה הנוספת אם הרשות שניתנה למשיבים בוטלה באיזה מועד יותר מאוחר. בערעור לביהמ"ש המחוזי הוגשו צווי ההקניה שפרסם שר הפנים הירדני ואלה היו משנת 1966 ואילך, ומכאן כי כאשר נעשו החוזים הנ"ל טרם היו צווי ההקניה. למרות זאת הפעיל ביהמ"ש המחוזי את חזקת התקינות בדרך אחרת, שלפי פקודת הסחר עם האוייב יכול היה שר הפנים הירדני להעניק בצו זכויות וסמכויות לממונה הירדני גם ביחס לנכסים שלא הוקנו לממונה, ומכאן שלפי חזקת התקינות חזקה על הממונה הירדני שהוסמך מטעם שר הפנים לעשות את החוזה עם שר השיכון והפיתוח. גם ביהמ"ש המחוזי קבע כי לנוכח עילת התביעה של השגת גבול אין צורך לבדוק את מעמד המשיבים אחרי החלת משפט מדינת
ישראל על הנכסים. הערעור לביהמ"ש העליון נדחה. בערעור העלה פרקליט המערעריםאת שאלת תוקפן של פעולות השלטון הירדני לגבי הנכסים הנדונים לפי המשפט הבינלאומי הפומבי, ואולם שאלה זו לא הועמדה על הפרק בשתי הערכאות הראשונותואין לדון בכך עכשיו. אשר לחזקת התקינות הקיימת ביחס לפעילות רשות ציבורית ירדנית - ירדן ידועה כמדינה בעלת מערכת משפט מסודרת ואין סיבה שלא לזכות רשות מרשויותיה הציבוריות בחזקה הרגילה שאין רשות ציבורית עושה פעולה משפטית מבלי שהוסמכה לכך על פי הדין שבמסגרתה היא פועלת.
טענה אחרת של המערערים היתה כי חוזי השכירות שנערכו ל-3 שנים ו-3 חודשים חייבים היו רישום במשרד רשם המקרקעין ולא נרשמו ומשום כך אין להם תוקף. את הצורך ברישום ביקשו המערערים לבסס על חזקת זהותו של משפט זר למשפט הישראלי, ומכיון שבמשפט הישראלי באותה תקופה חוזה שכירות של למעלה מ-3 שנים צריך היה רישום, הרי הדבר כך גם לפי המשפט הירדני. אולם הטענה שחוזים אלה לא נרשמו היא טענת עובדה שהיתה חייבת להיטען בכתב תשובה אחרי שהמשיבים הסתמכו על חוזים אלה בכתבי הגנתם וכתב תשובה לא הוגש. כמו כן ספק אם החזקה של זהות הדינים חלה גם על חוקים הקובעים הוראות סטטוטוריות בדבר סדרי רישום מקרקעין, שאין להם אופי של עקרונות משפטיים כלליים. (בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ר. אמיר למערערים,עו"ד י. תוסיה כהן למשיבים. 5.8.81).
ע.א. 981/80 - אהרון גמליאלי נגד רכים מונסוף ואח'
*ביטול צוואה (הערעור נדחה).
ביום 12.11.74 ערך המנוח עובדיה ג'מל צוואה בה חילק את רכושו ל-4 מנות ועיקרו של העזבון הוריש למערער. כשנתיים לאחר מכן שלח המנוח מכתב לעו"ד גור שבידיו היו שמורים כל עותקי הצוואה ובו הודיע לו על החלטתו לבטל את הצוואה הנ"ל והמכתב נשא את חתימתו של המנוח וחתימותיהם של שני עדים. לאחר מכן הופיע המנוח במשרדו של עו"ד גור וביקש את עותקי הצוואה, ובעוד שהיו בידיו חמישה עותקים מסר עו"ד גור 4 למנוח ואת האחד הוא ביטל בהעברת שני קווים ובציינו כי המנוח ביקש לבטל את הצוואה, וכן חזר והחתים על הוראת ביטול את המנוח ועוד שני עדים. ביהמ"ש המחוזי קבע שהצוואה מבוטלת והערעור על כך נדחה. חוק הירושה קובע שהמצווה רשאי לבטל את צוואתו במפורש או ע"י השמדת הצוואה וכאן ודאי שהוא ביטל את הצוואה במפורש ולפיכך אין צורך להחליט אם השמדת ארבעת העותקים מהווה השמדת הצוואה. המערער טוען כי ביטול צוואה, כדין עריכת צוואה, ואין תוקף לביטול שנעשה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת וכו' הכל כאמור ביחס לעשיית צוואה. אכן כל אחד מן המעשים הפסולים הנ"ל שולל תוקפו של הביטול, דא עקא שביהמ"ש המחוזי לא השתכנע שהיו קיימות נסיבות עובדתיות שעל יסודן ניתן היה לקבוע כי במעשה הביטול נפל אחד מן הפגמים האמורים לעיל ואין לקבל את בקשת המערער כי ביהמ"ש העליון יתערב בממצאים העובדתיים. היו בין היתר חוות דעת רפואיות בידי ביהמ"ש אשר היו חלוקות בשאלה אם ידע המנוח להבחין בטיב מעשהו או לאו, וביהמ"ש המחוזי קבע כי הנסיבות מביאות אותו לכך שיקבל את חוות הדעת שהמנוח ידע להבחין בטיב מעשהו ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. בדר למערער, עו"ד שלונסקי למשיבים. 2.8.81).
ע.פ. 703/80 - גלעד גל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נדון ל-3 שנים מאסר בפועל עבור 27 התפרצויות שבהן נגנבו כספים ונכסים בערך של 60 אלף שקל. את הפריצות ביצע המערער כאשר היה משוחרר בערובה בגין שתי פריצות אחרות שביצע קודם לכן. ביהמ"ש המחוזי הטיל את העונש האמור לפני המשפט בשתי הפריצות האחרות, ולאחר גזר דין זה הועמד לדין בגין שתי הפריצות האחרות ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, וביהמ"ש הורה כי מתוך המאסר בפועל 9 חודשים יהיו חופפים עם המאסר של 3 שנים ו-9 יצטברו למאסר זה כך שעל המערער יהיה לרצות 45 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לנוכח נסיבות הענין אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה. ברם, במשך תקופת המאסר חלו התפתחויות הנותנות סיכוי שהמערער יצליח להתגבר על חולשות אופי שהתגלו אצלו וימצא את דרכו בחיים מבלי לעבור עבירות נוספות. על אף ההתפתחות החיובית האמורה אין הצדקה לשחרר כבר כעת את המערער לאחר שריצה 13 חודשי מאסר בלבד. יחד עם זאת אין לדחות את המערער מכל וכל לנוכח המאמצים שהוא עושה לחזור למוטב. המאסר הנוסף של 9 חודשים שעליו לרצות במצטבר למאסר של 3 שנים הוטל עליו עבור עבירות שעבר לפני העבירות נשוא תיק זה, ויתכן שאילו אותן עבירות נוספות היו מובאות בחשבון בגזר הדין הראשון לא היה השופט גוזר יותר מ-3 שנות מאסר ביחד. לפיכך יש להפחית את תקופת המאסר בפועל בתיק זה ב-9 חודשים ולהעמידה על 27 חודשים במקום 3 שנים, ויחד עם המאסר הנוסף שהוטל על המערער בתיק השני יהיה עליו לרצות מאסר של 3 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, מ. כהן, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 12.7.81).
ע.פ. 227/81 - אליהו מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
במסגרת מבצע לאיתור סוחרי סמים בטבריה פנו שוטר סמוי וסוכן משטרתי למערער וביקשו ממנו שיספק להם סמים. ב-4 מקרים סיפק המערער סמים, 3 פעמים חשיש ובפעם הרביעית הרואין. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדי התביעה והרשיע את המערער בכל 4 הפרשיות ודן אותו למאסר שנה וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי ולתשלום קנס של 5 אלפים שקלים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. באשר להרשעה - יכול היה ביהמ"ש להאמין לעדי התביעה, ובאשר לטענה כי הטיפול בסמים לאחר שנתפסו לא היה תקין ואין ראיה כי החומר שנמסר ע"י המערער לעדי התביעה היה סם מסוכן - עפ"י העדויות שנתקבלו, דוחו"ת קבלת מוצגים, וחוות הדעת על הבדיקות שנעשו וסדרי תפיסת הסמים ובדיקתם, - ניתן היה להגיע למסקנה כי החומר שנמסר ע"י המערער לעדים היה סם. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות המקילות וכולל בכך שלא המערער הוא שיזם את העיסקות אלא נגרר אליהן ע"י סוכני המשטרה, וכן שלא מדובר בכמויות סם גדולות ובנסיבות האישיות של המערער, ובהתחשב בכל אלה גזר את הדין כאמור ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. עו"ד ממן למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 13.7.81).
ע.פ. 937/80 - מנשה חסן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בישישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהוא בן 24 הורשע
בביצוע מעשה מגונה בכפייה כאשר פרץ בלילה לדירתה של אשה בת 61, הפילה על הארץ וביצע בה מעשים מגונים. ביהמ"ש דן אותו ל-4 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר שתי שנות מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אין זו עבירתו הראשונה של המערער מאותו סוג. לפני שנתיים התפרץ בחצות הליל לדירתה של אשה בת 50 ועשה בה מעשים מגונים בכח וביהמ"ש שקל הטלת עונש חמור, אך התחשב בתסקירו של שרות המבחן ועדותו של מפקדו בצבא והעדר הרשעות פליליות קודמות, ודן אז את המערער לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. מיד לאחר שהמערער שוחרר מהכלא ביצע את עבירתו הנוכחית. הסניגור טען כי המערער סובל מהפרעות נפשיות אם כי אין בהן מחלת נפש המונעת העמדתו לדין, ולפיכך יש להקל בעונשו. אין לקבל גישה זו. העבירה שבה הורשע המערער בוצעה זמן קצר לאמר שחרורו ממאסרו, כשהמאסר על תנאי תלוי ועומד כנגדו. ביצוע עבירה חוזרת מאותו סוג מלמד שהעבירה הקודמת לא היתה מקרית וכי המערערמסוכן לציבור ועשוי למזור לבצע עבירות דומות.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. גורן למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 14.7.81).
ע.פ. 452/81 - שלום שמלאשווילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער תקף שוטר בנסיבות מחמירות כאשר השוטר פעל לגילוי מעשה פריצה שבו חשוד המערער וביהמ"ש גזר על המערער 10 חודשים מאסר בפועל ו-14 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער העלה את מצבו הבריאותי, הוא סובל ממחלת ריאות שבגינה עבר כבר מספר ניתוחים והוא נכה בשיעור של 100 אחוז. אולם מתברר שנכותו זו אינה מונעת מן המערער לעבור עבירות, שכן זמן לא רב לאחר עלייתו ארצה החל במעשי עבריינות בעיקר נגד הרכוש. הנכות גם לא מנעה מן המערער לעבור את העבירה הנוכחית שבה תקף איש משטרה בנסיבות מחמירות. זו עבירה חמורה אשר בגינה קבע המחוקק עונש חובה של מאסר דוקא וביהמ"ש כבר התחשב בנסיבות המיוחדות של המערער כשהטיל עליו 10 חודשי מאסר בלבד. (בפני השופטים: בייסקי, מ. כהן, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 17.7.81).
ע.פ. 176/81 - עליזה דדון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערערת שהיא ילידת 1943 הורשעה בהחזקת כמות של כ-250 גרם חשיש, שהיא כמות מסחרית, ונדונה ל-9 חודשים מאסר בפועל, 15 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 5 אלפים שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערת העלתה את נסיבותיה האישיות שתמציתןמצב בריאותי לקוי וענינים משפחתיים אחרים. אכן קיימים בפסיקה אי פה אי שם מקרים בהם הסתפק ביהמ"ש במאסר בפועל לתקופה קצרה בעבירת סמים או רק במאסר על תנאי וקנס, ברם בעניננו לא יהא זה צודק לנהוג כך. הכמות שנתפסההיא מסחרית והנסיבות האישיות כבר הובאו בחשבון. אין גם ממש בטענה כאילו היה כאן עינוי דין. כתב האישום הוגש תוך 4 חודשים מיום ביצוע העבירה ומשום הכפירה באשמה והצורך בהשמעת עדים ניתן פסק הדין רק כעבור כשנה כשהמערערתמשוחררת בערבות. איחור כזה איננו בגדר עינוי דין כלל ועיקר.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, שילה. עו"ד ע. בכר למערערת, עו"ד גב' ליבנה למשיבה.6.7.81).