ע.פ. 906/80 - יוסף זמרו ואברהם זמרו נגד מדינת ישראל
*עבירות מס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 259/80 - הערעור נדחה)
שני המערערים הם אחים בעלי נגריה. הם הגישו עבור שנות המס 1976, 1977, 1978 דוחו"ת זהים בדבר הכנסותיהם מעסק הנגריה. החל מיולי 1976 היה למערערים ספר תקבולים ותשלומים שהרישומים בו היו נעשים ע"י יועץ מס עפ"י נתונים שהיה מקבל מהמערער הראשון שעסק בניהול העסק, בהגשת הדוחו"ת והרישומים. המערער השני לא נטל חלק בניהול העסק. לגבי שנת המס 1976 קבע ביהמ"ש כי המערערים השמיטו מהדו"ח תקבולים בסכום של כ-90 אלף ל"י, לגבי שנת המס 1977 השמיטו סכום של כ-160 אלף ל"י. בשני המקרים מדובר בהשמטה של כ-20 אחוז מן הסכום שעליו דווח. קביעת סכומי ההכנסות והתקבולים מהעסק בשנים 1976 ו-1977 נעשתה ע"י ביהמ"ש המחוזי לפי הסכומים שהוכנסו בשנים הנ"ל לשלושה חשבונות בבנקים שהתנהלו על שם המערערים. כשנחקר המערער הראשון ע"י חוקר מס הכנסה הוא אמר ששלושת החשבונות הם של עסקים בלבד ושבחשבונות אלה לא בוצעו שום פעולות פרטיות מחוץ לפעולות של העסק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער הראשון בעבי- רות לפי סעיף 220 לפקודה ואת המערער השני בעבירות לפי סעיף 217 לפקודה. המערערהראשון נדון ל-12 חודשי מאסר שמחציתם לריצוי בפועל וקנסות של 60 אלף שקל והמערער השני נדון ל-4 חודשי מאסר על תנאי ולקנסות בסך 8 אלף שקל. הערעור מכוון נגד ההרשעה ונגד חומרת העונשים.
א. בעת שמיעת המשפט התברר שבחשבונות הבנקים נרשמו שיקים שהופקדו ולא כובדו וסכומים אלה ניכה השופט מהתקבולים וכך נקבע סכום ההשמטה בפסק הדין נמוך מסכום ההשמטה שיוחס למערערים בכתב האישום. לגבי שתי שנות המס האמורות טען הסניגור שצריך היה לנכות מההפקדה בבנקים סכומים נוספים שמקורם לא היה בהכנסות העסק וביקש רשות להגיש ראיה נוספת, תצהיר על תוצאות בדיקה של רואה חשבון שנעשתה אחרי מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי. על פי בדיקה זו סכומי ההשמטה לגבי שתי שנות המס קטנים ממה שנקבע בהכרעת הדין. אין להרשות הגשת ראיות נוספות בשלב זה. ראשית, את כל החומר שאותו מנסה להביא הסניגור כעת ניתן היה להביא בפני ביהמ"ש קמא, ואילו נעשה הדבר בדרך זו ניתן היה לחקור את העדים כראוי ולקבוע עובדות על פי הראיות שהובאו. הבאת תצהירים לביהמ"ש שלערעור כמוה כהבאת חומר מקוטע שממנו אין ביהמ"ש יכול להוציא שום מסקנה ברורה. שנית, גם אילו נהגו לפנים משורת הדין וקיבלו בשלב הערעור ראיות נוספות, לא היה בכך כדי להשפיע על תוצאות הערעור. אף לפי תצהיר רואה החשבון נותר סכום ניכר למדי בכל אחת משנות המס בהפרש בלתי מוסבר בין מה שהוצהר לבין התקבולים ולשם ביסוס ההרשעה אין הכרח לקבוע את הסכום המדוייק של ההשמטה.
ב. הסניגור טען שאין להרשיע את המערער הראשון בעבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה באשר המערער הגיע להסכם עם פקיד השומה שלפיו הוגדלו סכומי הכנסה ב-200 אלף ל"י עקב הפרשי הון, ולטענת הסניגור פקיד השומה קשור בהסכם זה ושלטונות המס היו מנועים מלהאשים את המערערים בהשמטות מס לגבי השנים 1976 ו-1977. כן טען הסניגור שאם הוגש ע"י נישום דו"ח עפ"י נוהג במשך שנים רבות לצורך מו"מ הרי לפי הפסיקה הדו"ח משמש רק בסיס למשא ומתן עם
פקיד השומה לשם קביעת ההכנסה החייבת ואז רשאי הנישום ליהנות מהספק לגבי כוונתו להתחמק ממס. טענות אלה יש לדמות. העובדה שנעשה הסכם עם פקיד השומה בדבר גובה ההכנסה החייבת, אינה יכולה לפטור את הנישום מאחריות פלילית, באם עבר עבירות על הפקודה. אשר לענין הכוונה להתחמק ממס, הרי לא הוכח כלל שהיה במשך שנים נוהג ביחסים שבין פקיד השומה ובין המערערים שהדו"ח משמש רק בסיס למשא ומתן, ועל כן ההלכה הנ"ל אינה יכולה לעזור למערער.
ג. לגבי שנת המס 1978 הורשע המערער בעיקר על פי הרישומים במחברת שנמצאה ברשותו שבה מופיעים תקבולים עבור עבודות נגרות מלקוחות שונים, אך חלק ניכר מתקבולים אלה אינם מופיעים בפנקסי החשבונות שאותם ניהל המערער. על נכונות הרישומים במחברת העידו כמה לקוחות ואף המערער עצמו לא חלק בהודאתו ובעדותו שקיבל את הסכומים שנרשמו במחברת. הסברו של המערער הוא שלא הוציא חשבוניות מס לגבי הסכומים החסרים מכיון שהעבודות נגמרו רק בשנת 1980 והוא לא היה תמיד מוציא חשבוניות עם קבלת הכסף אלא לפעמים עם גמר העבודה. הסבר זה נדחה ע"י השופט כבלתי נכון ובכך אין להתערב.
ד. הרשעה נוספת של המערער הראשון היתה לגבי שנת המס 1979 והיא שבאותה שנת מס שילם אחד יחזקאל שיר למערערים חלק מן התמורה שהיה חייב בעד העבודה שביצעו עבורו, ע"י הספקת מכשירי חשמל לפי הוראותיהם למספר אנשים. שיר לא קיבל מן המערערים חשבוניות וקבלות על מכשירי החשמל שסיפק בסכום כולל של כ-78 אלף ל"י. נגד ההרשעה באישום זה טען הסניגור שמכיון שלא הוגש כל דו"ח או תרשומת על ידי המערער הראשון לפקיד השומה בקשר עם שנת המס 1979, הרי לא הושלמה כל עבירה על ידו, ועל כן לא הוכח שמערער זה השתמש בתחבולה בכוונה להתחמק ממס. ברם, לשם הרשעה בעבירה על סעיף 220(5) אין זה מן ההכרח להוכיח תמיד שנמסרה הודעה או תרשומת לפקיד השומה. על התביעה להוכיח שהמרמה, העורמה או התחבולה שעליהן מדובר בפסקה (5) נעשו במזיד ובכוונה להתחמק ממס, אך על כוונה זו ניתן ללמוד גם מפעולות שעשה הנאשם עוד בשלב שלפני הגשת הודעות או דוחו"ת לפקיד השומה. בעניננו אין כל הסבר סביר לדרך קבלת התמורה משיר ואי רישום התקבולים, אלא אם היתה כוונה להתחמק מתשלום מס.
ה. אשר לעונשים - הסניגור תיאר את הסבל הרב שעבר על המערערים ועל בני משפחותיהם עקב המשפט, עברם נקי ובינתיים עסק הנגריה נסגר על ידם. לפיכך ביקש לבטל את המאסר בפועל ולהקטין את סכומי הקנסות וכן לפטור את המערער- ים מתשלום קנס פיגורים עבור האיחור בתשלום הקנסות. אין לקבל בקשה זו. אין לומר שהעונשים הם חמורים במידה שתצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. מדובר כאן בעבירות במשך כמה שנות מס, העבירות בוצעו אחרי הרפורמה במס הכנסה ומההכרח להטיל עבור עבירות מסוג זה עונשים משמעותיים, היינו עונשי מאסר בפועל וקנסות בסכומים ניכרים. כמו כן אין סיבה לפטור את המערערים מתשלום קנס פיגורים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - השופט י. כהן עו"ד שפירא למערערים, עו"ד ד. שפי למשיבה. 5.3.81).
ע.פ. 436/80 - שמואל עמוסי ואח' נגד מדינת ישראל
*אינוס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 251/79 - הערעור על ההרשעה נתקבלבחלקו ועל חומרת העונש נדחה ברוב דעות)
באחד הימים נזדמנו שני המערערים עם שניים אחרים ואחד מהם אמר לחבריו כי יבואו עימו כדי להוציא נערה מבית חולים לחולי נפש בכפר שאול. הם ניגשו לשער המוסד ואחד מהם מסר לחולה המאושפז שם כי יקרא לנערה פלונית שהיתה מאושפזת בביה"ח ויאמר לה כי אחיה מחכה ליד השער. החולה ניגשה לשער ושאלה מי זה אחיה והמערער עמוסי, שהיה לבוש מדי צה"ל, נכנס עימה לשיחה, הזמין אותה לחדר של אחד מן החבורה כשהוא צועד בראש עם החולה והחברים נלווים אליהם. אח"כ הוביל עמוסי את הנערה ליער ירושלים כשחבריו בעקבותיו. לדברי המערערים ניסו חבריהם לשכנע את הנערה שתסכים להיבעל על ידם אך החולה לא הסכימה. לאחר מכן השכיבוה ושני האחרים, שאינם המערערים, בעלו אותה בזה אחר זה,. כאשר לפי תיאורם של המערערים אחד מהם מחזיק ברגליה. לאחר שהחולה נבעלה היא הובלה ע"י אחד מן החבורה לכיוון גבעת שאול, שם עצרה ניידת משטרתית ולפי לבושה, התנהגותה ומצבה הנפשי, התברר מה אירע לה. תחולה הועברה לבדיקה רפואית והוברר שקויים עימה מגע מיני ובשיחה עם רופאה בביה"ח נתנה תיאור של מה שקרה. היא לא העידה בביהמ"ש אלא הרופאה העידה על מה שהיא סיפרה לה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים באינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345 ו-353 לחוק העונשין ובאינוס במרמה של חולת נפש עבירה לפי סעיף 346 לחוק הנ"ל. עמוסי נדון ל-6 שנות מאסר שמתוכן 4 שנים בפועל בניכוי תקופת המעצר והמערער השני שהוא קטין נדון ל-3 שנים שהייה במעון נעול ולשנתיים מאסר על תנאי. באשר לשלוש שנות המעון קבע ביהמ"ש כי אלה יימנו מיום גזה"ד אם כי מערער זה ישב במעצר 11 חודשים. הערעור הוא על ההרשעה ועל חומרת העונש.
א. לטענת הסניגור כי אין להרשיע הן באינוס בנסיבות מחמירות והן באינוס במרמה כשמדובר במעשה אחד וכי התביעה צריכה היתה לבחור מה היא האשמה שאותה היא מייחסת למערערים - מבלי להיכנס כבר עתה לשאלה מה היא העבירה שביצועה הוכח במקרה דנן, הרי מבחינת הכלל הדיוני הקובע בכגון דא, רשאי בית- המשפט להרשיע נאשם בכל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. לפיכך אם הוכח כי המעשה המיוחס לפלוני היווה הן עבירה על סעיף 345 והן עבירה על סעיף 346 לא היתה מניעה להרשעתו בשתיהן גם יחד ובלבד שלא יוטל אלא עונש אחד כולל בעד המעשה האחד, וזוהי הדרך שאכן ננקטה ע"י ביהמ"ש במקרה דנן.
ב. צודקים הסניגורים כי ההודעות שנמסרו מחוץ לכותלי ביהמ"ש ע"י הנאשמים השונים אינן יכולות להוות ראיה אלא נגד מי שמסר את ההודאה ולא נגד אחר המואשם יחד עימו באותו כתב אישום. אימרה של הנאשם אשר נמסרה מחוץ לכתלי ביהמ"ש מותר להוכיחה כדי שהדברים ישמשו ראיה נגד מי שמסר את האימרה. אולם כלפי כל נאשם אחר אין אימרה כאמור אלא בגדר עדות שמיעה, בין אם האישום זהה לאישום המיוחד למי שמסר את האימרה ובין אם האישום שונה בטיבו.
ג. אין לקבל את הטענות נגד כשרות האימרות שניתנו ע"י המערערים ונגד
קבילותן. אין לקבל את הטענות כי המערערים לא מסרו את ההודאות מרצונם הטוב. אשר לטענה כי השעות הרשומות בהודאה אינן זהות עם השעה שלמעשה נמסרו ההודאות - יש נסיבות שבהן לוח הזמנים של החקירה הוא בעל משמעות ומשקל קובע, בעיקר כאשר לוח הזמנים החילופי תומך בגירסה מנוגדת בדבר השתלשלות האירועים או מערער את האמינות בנקודה מהותית, אבל במקרה שלפנינו אין נפקא מינה אם ההודאה נגבתה בשעה זו כפי שנרשם על גביה, או בשעה 12 או אחריה כי לא היה בכך לשנות מאומה מכלל הנסיבות.
ד. ביהמ"ש המחוזי שמע את עדות הרופאה אשר לה מסרה החולה את תיאורו של האינוס. שיחה זו נתקיימה מספר שעות אחרי השיחה עם אנשי המשטרה שמצאו את החולה וביהמ"ש המחוזי סבר כי ניתן לראות בתיאור שניתן ע"י החולה חלק מהודעתו של קורבן האלימות שהושמעה בזמן המעשה או בסמוך לו ואשר עליה יכול להעיד גם מי ששמעה, מבלי שעדות כאמור תיפסל כעדות שמיעה. בכך טעה ביהמ"ש. דברי החולה כאן לא נאמרו בשעת מעשה וגם לא מדובר בהזדמנות ראשונה שהיתה לה להתאונן על המעשה שבוצע בה, כי השיחה עם הרופאה היתה כבר בגדר הזדמנות שלישית לאחר האירוע. תחילה פגשה החולה בשוטרים ודיברה איתם ואלה תיארו את הופעתה המבוהלת והנפחדת, התפרצויותיה בבכי ואת שמלתה המקומטת, אך לאלו אמרה החולה שלא אנסו אותה. לאחר מכן פגשה בכפר שאול באחות אך גם לה לא מסרה פרטים אלא בכתב, ורק לאחר מכן נקראה לרופאה ושם מסרה את דבריה ועל עדות הרופאה ביקש ביהמ"ש להסתמך לפי סעיף 10 לפקודת הראיות. כאמור, אין עדות זו יכולה להיכנס לגדר הוראות סעיף 10.
ה. נותרו רק האימרות של המערערים והשאלה היא אם מאימרות אלה עולה האשמה כנגד כל אחד ממוסרי האימרות. עיון באימרות מצביע באופן ברור על חלקו של כל אחד משני המערערים בפעולה היזומה להוצאת החולה מבית החולים למטרת בעילה. מתוך האימרות ברור שהשניים ידעו לשם מה הם מוציאים את החולה מבית החולים וכי הכוונה היא לבעול אותה. ברור כי נתקיימו לגבי המערערים הן מבחינת הכוונה הפלילית והן מבחינת המעשה הפלילי היסודות של שותפות לדבר עבירה כפי שהם מנויים בסעיף 26 לחוק העונשין. ב"כ התביעה הסכימה כי לאור נוסח ההודאות אין לייחס למערערים אלא עבירה על סעיף 346 וכי לא הוכחו יסודותיה של העבירה על סעיף 345. לאור עמדת המדינה אין צורך לדון בשאלה אם אין ללמוד מהאימרות כי נתקיימו מבחינת המעשה והכוונה גם היסודות של השותפות לעבירה על סעיף 345. אשר לשאלת ה"דבר מה נוסף" להודאות המערערים, הרי היו כאלה למכביר, בייחוד כאשר מדובר על עבירה על סעיף 346 בלבד. יש ראיות על איסוף המולה ע"י ניידת המשטרה, הבדיקה הרפואית, תיאור מצבה הנפשי ועוד.
ו. אשר למידת העונש - כאן נחלקו דעות השופטים. שופטי הרוב החליטו לדחות את הערעורים על מידת העונש. המערער עמוסי אמנם לא בעל את החולה אולם חלקו היה פעיל מראשית המעשה. טיבו של המעשה הוא שפל ביותר והעובדה שסעיף האישום שונה אין בה כדי לשנות מאופיו של המעשה בצורה משמעותית. העונש כפי שנגזר מעיקרה היה מופרז במידה רבה לקולא, ולכן אין להקל למרות החלפת סעיף האישום. אשר לתקופת המעצר שלא נלקחה בחשבון לגבי הנאשם השני - דבר זה לא נעשה בהיסח הדעת או כתוצאה משיכחה, אלא לאור אופי האמצעים שננקטו כלפי מערער זה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מאחר וציווה על החזקת הנאשם במעון נעול ולא בבית סוהר הוא קבע את אורך הזמן של השהיה לתקופה שיהיה
בה כדי לאפשר את שיקומו של מערער זה. על כן לא ניכה את תקופת המעצר ובכך אין להתערב. לעמדה זו של השופט שמגר הצטרף השופט טירקל.
לעומתם סבר השופט י. כהן, בדעת מיעוט, שלנוכח החלפת סעיף ההרשעה מן הראוי להקל בעונש. ביהמ"ש המחוזי הטיל את העונשים בהתמשב בהרשעה בעבירה שהעונש המירבי הקבוע עבורה הוא מאסר של 20 שנה ולעומת זאת העונש המירבי של סעיף 346 הוא מאסר של 10 שנים. בהתחשב בעובדה זו ובנסיבות האישיות של המערערים סבר השופט י. כהן כי באשר למערער הראשון יש להפחית מן המאסר בפועל שנה אחת ובאשר למערער השני סבר שיש להעמיד את תקופת השהיה במעון על שנתיים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, טירקל. החלטה - השופט שמגר עו"ד מ. בלום למערער הראשון, עו"ד ש. אלבראנס למערער השני, עו"ד ד. קובל למשיבה. 24.2.81).
בר"ע 59/81 - דורה ארדיטי ואח' נגד עזבון יעקב ארדיטי
*תובענה לפירוק שותפות (הבקשה נדחתה).
המנוח יעקב ארדיטי הגיש תובענה בדרך המרצה כנגד המבקשים לפירוק שותפות ולסעדים נוספים בקשר עם פירוק זה. יפוי הכח לעו"ד נחתם ע"י אשתו של יעקב ארדיטי בתוקף יפוי כח כללי שבעלה נתן לה. המנוח נפטר ביום 2.9.79, זמן קצר לאחר שהוגשה ההמרצה, ומספר חודשים לאחר מכן קבע ביהמ"ש המחוזי שהענין אינו מתאים לדיון בדרך של המרצת פתיחה מכיון שהמבקשים דנא הכחישו את קיומה של השותפות ולפיכך יש לברר את התובענה בדרך של תביעה רגילה. בעקבות החלטה זו הוגש כתב תביעה שבו התובע הוא עזבון המנוח יעקב ארדיטי. המבקשים ביקשו שהתביעה תידחה על הסף, בקשתם נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. נימוק אחד לבקשה היה שלפי המסמכים שהגישו המבקשים לא היתה קיימת כל שותפות בעת הגשת הבקשה לפירוק ומכיון שלטענתם אין להוכיח קיום שותפות אלא ע"י מסמך בכתב ומסמך כזה איננו בידי העזבון התובע, לכן יש לדחות את התביעה. נימוק זה נדחה בדין ע"י ביהמ"ש המחוזי. כשמדובר בדחיית או במחיקת תביעה על הסף, אין ביהמ"ש בוחן מה הם סיכויי התובע להצליח בתביעתו, ואפילו אם סיכוייו קלושים לא יחסום בפניו ביהמ"ש את הדרך לבירור תובענתו אם קיים סיכוי כלשהו על פי כתבי הטענות שיצליח בתביעה. אין להגיד שבמקרה דנא נשללה אפשרות להוכיח את הטענות שבכתב התביעה ע"י הודיית הצד שכנגד. בכך די כדי לדחות את הנימוק האמור.
אשר לכך שמלכתחילה הוגשה התובענה לא ע"י יפוי כח שחתם עליו המנוח אלא עפ"י יפוי כח שחתמה אשת המנוח שהיתה שלוחה של המנוח - אין למצוא בכך פגם ממשי. על כל פנים כעת אין לכך כל חשיבות כשהענין מתברר בדרך תביעה רגילה של העזבון.
אשר לטענה אחרת שהתביעה החדשה הוגשה ע"י עזבון המנוח לפני שניתנה הרשות ע"י בית-המשפט המחוזי להחליף את המבקש המקורי, שבינתיים נפטר, בעזבונו - רשות כזאת ניתנה ע"י השופט בהחלטתו נשוא הערעור, ובכך בודאי אין טעם למתן רשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט י. כהן. 15.3.81).
בר"ע 55/81 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד עפיף לתאם
*צירוף חוות דעת רפואיות במהלך המשפט (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החליט להיעתר לבקשת המשיב - התובע
ולהרשות לו לצרף לכתב תביעתו חוות דעת רפואית נוספת וזאת לאחר סידרה של הליכים שכבר נתקיימו. כאשר הוגשה בקשת המשיב החליט השופט "לקבל הערות בא כח הנתבעת" ואחרי שהוגשו הערות אלה החליט לקבלן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ב"כ הנתבעת מעלה שורה של טענות הן נגד עצם מתן הרשות לצרף חוות דעת רפואית נוספת והן נגד דרך הדיון בבקשה שלטענתו מנעה ממנו אפשרות להביא את כל טענותיו לפני השופט. כל הטענות הנ"ל מתייחסות לענינים שבסדרי דין ואלה אינן מצדיקות במקרה דנן מתן רשות ערעור. מכל מקום אם אכן ניתנה ההחלטה שלא כדין וכתוצאה מכך קופחו זכויות הנתבעת, תוכל הנתבעת להביא את כל טענותיה בענין זה בערעור על פסק הדין אם יהיה צורך בהגשת ערעור כזה.
(בפני: השופט י. כהן. 17.3.81).
בר"ע 237/80 - אווי ציוני נגד הועדה הרפואית העליונה משרד הביטחון
*דרכי ערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה במשרד הבטחון (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
הועדה הרפואית העליונה קבעה למבקשת נכות בגין מחלת קצרת בתום שירותה הצבאי בשיעור של 40 אחוז, מזה 20 אחוז נכות שבה לקתה לפני תחילת שירותה ו-20 אחוז החמרה עקב השרות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת הועדה הרפואית העליונה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המדינה העלתה טענה מקדמית שאין לביהמ"ש העליון סמכות של ערעור על החלטה של ביהמ"ש המחוזי שניתנה בערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה, לפי סעיף 12א לחוק הנכים. טענה זו נדחתה. אכן בסעיף גופו לא נקבעה אפשרות של ערעור, אך חל על עניננו סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט המאפשר ערעור לביהמ"ש העליון על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בערעור, אם נתקבלה רשות לכך. אין בסעיף 12א של חוק הנכים סימן לכך שבדעת המחוקק איה להוציא מתחולת ההוראה הכללית הזאת פסק דין שנתן ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה. אילו רצה בכך המחוקק יכול היה לפרש בסעיף 12א כי פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בענין כזה הוא סופי. לגוף הענין אין לתת רשות ערעור שכן השאלה בדבר מצבה הרפואי של המבקשת בעת גיוסה היא שאלה מובהקת של עובדה החייבת להיחתך עפ"י מומחיות הרופאים שהוסמכו לדון בה בועדות הרפואיות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. 29.3.81).
בר"ע 16/81 - בלהה שולמן ואח' נגד אריה שולמן
*בקשה לאסור על הבעל להיכנס לדירת בני הזוג (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים הם אשתו ושני ילדיו הקטינים של המשיב. המבקשת ביקשה לאסור על המשיב להיכנס לדירת המגורים המשותפים, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כאשר ההורים רבים ביניהם הכלל הוא שלמען טובתם ושלוותם של הילדים מוטב להפריד בין ההורים ולהבטיח לילדים חיים שקטים. כאשר נמצאים הילדים ברשות האם נוטים בתי המשפט במידה גוברת והולכת לאסור על האב להיכנס לדירה אלא בתנאים ובזמנים שביהמ"ש יקבע. גם במקרה דנא אין ספק שהמריבות בין ההורים פוגעות בנפש הילדים ובכל זאת החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לאסור על הבעל להיכנס לבית ולחיות בו, באשר התרשם כי המבקשת היא אשה קנטרנית המנפחת דברים של מה בכך כדי התעללויות זדוניות והמנצלת הליכי ביהמ"ש להרחקת בעלה מביתו שלא בתום לב. בכך אין להתערב. מסקנות ביהמ"ש דלמטה מושתתות על התרשמותו מן הראיות שבאו לפניו ואין זה ממידתו של בימ"ש שלערעור לערער אחר מידותיו של ביהמ"ש דלמטה בכגון דא. אשר לטענת המבקשת שיש לתת לה רשות ערעור
באשר לסכומי המזונות הזמניים שנפסקו והמועד שממנו יחולו - את כל טענותיה היא תוכל להביא לפני ביהמ"ש בדיון לגופו ואם פסק הדין הסופי לא יהיה לרוחה תוכל אז לערער בזכות על פסק הדין.
(בפני: מ"מ הנשיא ח. כהן. 24.2.81).
המ' 746/80 - לוקר סלומון נגד מדינת ישראל ואח'
*פינוי עקב שינוי השימוש במושכר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
צודק פרקליט המבקש כי איזכור עילת הנטישה ע"י הערכאה הראשונה כאחת העילות המחייבות מתן צו פינוי נגד המבקש לא היה לענין, כי כל עוד משתמש המבקש במושכר, ולו גם שימוש לצורכי בית מלאכה האסור לו עפ"י תנאי השכירות, אין רואים אותו כנוטש את המושכר. אבל הוכחה עילה של שינוי השימוש ממגורים, שלמענו הושכר המקום למבקש, לשימוש לצורכי מלאכה בלבד, וכן הוכחה עשיית שינויים מבניים בניגוד לתנאי השכירות. לפיכך אין לתת רשות ערעור. שינוי השימוש היה בו הפרה יסודית של תנאי השכירות ולפי סעיף בחוזה הפרת תנאי, שלכל הדעות הוא תנאי יסודי, מקנה לבעלים זכות לתבוע פינוי.
אשר לבקשה להעניק למבקש סעד מן הצדק - אין להעניק סעד כזה מאחר והמבקש שינה את מטרת השכירות לחלוטין על דעת עצמו ומזה שנים רבות הוא שוכר לעצמו מקומות אחרים למגוריו, אם כי לא עפ"י שכירות מוגנת.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד א. הברמן למבקש, עו"ד ש. ליפשיץ למשיבים. 25.2.81).
המ' 90/81 - אשר הלפרן נגד מדינת ישראל
*הרשעה באיומים בטלפון (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
למבקש היתה תביעה נגד חברת עמידר על מחיר עבודה של זיפות גגות שעשה עבור החברה ועד התביעה בשם וייצל סירב לאשר שהעבודה נעשתה בטיב הדרוש. באחד הימים טילפן מישהו אל וייצל ודרש בתוקף את התשלום תוך כדי איום שאם הכסף לא ישולם יירה בוייצל באקדח שברשותו. וייצל העיד כי הדובר הציג עצמו בטלפון בתור אשר הלפרן קבלן זיפות אבל "כמובן שלא ראיתי מי דיבר ולא אוכל להישבע שזה הוא שדיבר, במהלך השיחה הבנתי שזה הלפרן אף שמדובר בשיחת טלפון". המבקש העיד שלא הוא שדיבר עם וייצל בטלפון ומנהל העבודה שלו העיד שהוא היה מטלפן מידי פעם אל וייצל אך הכחיש כי השמיע איומים כאמור. עדות המבקש לא היתה מהימנה על השופט ששמע אותה והרשיע את המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אמנם זיהוי קולו של המבקש ע"י וייצל לא היה זיהוי מספיק כשלעצמו, אולם מתווספת לזה העובדה שהדובר בטלפון גילה בשיחה בקיאות בפרטי הנושא, דהיינו עשיית העבודה וסירובו של וייצל לאשר אותה. כמו כן וייצל פגש במבקש לפחות פעם אחת פנים אל פנים והיתה לו הזדמנות להכיר את קולו. האפשרויות השונות שהעלה הסניגור הן השערות סתם שאין בהן כדי לעורר ספק סביר באשמת המבקש.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד צ. שיוביץ למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 17.3.81).
המ' 810/80 - ישראל עטיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בגרימת מוות בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החמיר ענשו של המבקש בגין גרימת מותם של 2 אנשים בתאונת דרכים, ודן אותו ל-3 חודשי מאסר בפועל, בנוסף למאסר על תנאי וקנס, וכן פסל אותו מנהיגה במשך 3 שנים. הבקשה לרשות ערעור היא בקשר עם תקופת הפסילה והבקשה נדחתה. נטען כי נהיגה היא מקצועו של המבקש ושבימ"ש השלום קבע שרשלנות המבקש היתה רק בכך שכאשר חדלו בלמי המכונית לפעול לא ידע להשתלט על ההגה ונהג בזגזגים עד שהתנגש במכונית שבאה מולו, ושבעיקר האשמה נושאים אלה שחייבוהו לנהוג במכונית
שבלמיה לא היו תקינים. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי שיש להחמיר בהתחשב עם חומרת הנסיבות של התאונה שבה קיפחו שני אנשים את חייהם ונפצעו עוד 3 וכדי לקיים כראוי את יסוד ההרתעה של העונש. אם כי פסילתו של המבקש תחייב אותו למצוא לעצמו פרנסה אחרת הרי נהג שגרם, ולו גם במידה לא גבוהה של רשלנות, לתוצאה כה טרגית בנהיגתו חייב לרדת מן הכביש לתקופה ממושכת.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד בן הרואה למבקש, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 31.3.81).
המ' 740/80 - מרדכי רוזנגרטן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחניית רכב בתוך צומת (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של החניית רכב בתוך צומת, בכך שהחבה את מכוניתו בתחום 12 מטר מהסתעפות רחוב הירקון שדרות בן גוריון בתל-אביב. שני הרחובות הללו ניצבים זה לזה בזווית ישרה. המבקש טען שאין זה "צומת" כי רק שני רחובות המצטלבים זה לזה יכולים להוות צומת, הטענה נדחתה בערכאות דלמטה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. שאלה דומה העסיקה את ביהמ"ש העליון עוד בשנת 1958 (ע"פ 30/58, פסקים ל"ד 43) ושם נקבע כי גם הסתעפות של רחובות היא בכלל צומת. מתקין התקנות בשנת תשכ"א לא הבהיר את הבעיה ע"י הגדרה יותר מדוייקת של צומת ועל כן חזקה עליו שאימץ לעצמו את הפרשנות של ביהמ"ש העליון בע"פ 30/58 הנ"ל. כיום יש איפוא לראות באותו פסק דין הלכה פסוקה.
(בפני: הנשיא לנדוי. המבקש לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 13.3.81).
המ' 179/81 - חיה גלמונד ו-14 אח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח'
*הארכת מועד להגשת תשובה בבג"צ (בקשת הועדה המחוזית להארכת מועד הגשת תשובתה בבג"צ - הבקשה נדחתה).
ביום 10.12.80 הוציא בג"צ צו על תנאי נגד המשיבות כמבוקש בעתירה ולמשיבות הוקצבו 60 יום להגשת תשובה. התשובה לא הוגשה תוך המועד והעותרים ביקשו להפוך את הצו על תנאי לצו החלטי. רק אז התעוררה הועדה וביקשה להאריך לה את המועד להגשת תשובתה. הבקשה נדחתה. הועדה סמכה לדבריה על המו"מ שהתנהל בין הצדדים והניחה שהענין ימצא פתרונו מחוץ לכתלי ביהמ"ש. בתוך תקופת המו"מ עזב נציג הועדה את תפקידו ונסע לחו"ל ואילו ב"כ המשיבות שירת תקופה ארוכה במילואים. כמו כן טענו המשיבות כי המאבק של הועדה הוא למען מילוי תפקידה הציבורי, שכן קיימים צדדים לגיטמיים נוספים הנוגעים בדבר, שלא צורפו כמשיבים בעתירה, ועל זכויות אלה חייבת הועדה להגן כגוף ציבורי. אכן, בבקשה זו להארכת המועד אין המבקש חייב להראות טעם מיוחד להארכת המועד שהוחמץ ורשאי ביהמ"ש או הרשם להאריך את המועד עפ"י צד אחד. עם זאת לא ישתמשו בסמכות זו אלא אם כן הראה מבקש האורכה הצדק לכך ויסביר את האיחור בצורה מתקבלת על הדעת. הועדה בעניננו לא עמדה בתנאים האמורים. הבקשה הוגשה לאחר תום המועד להגשת התשובה ורק לאחר שהעותרים ביקשו להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט. המו"מ בין הצדדים לא צריך היה למנוע מן הועדה להגיש את תשובתה. אשר לטענה בדבר זכויות של "צדדים לגיטמיים" שעליהן כביכול מופקדת הועדה, הרי בפני אותם צדדים היתה פתוחה הדרך לבקש צירופם לעתירה כמשיבים נוספים ובכך להבטיח את מעמדם.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד גב' ר. ליברובסקי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבות. 18.3.81).
המ' 132/81 - שמעון פיטוסי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר ולשחרור בערבות עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).
בתאריך 6.7.80 סמוך לאחר חצות הלילה נשמעו יריות מכיוון בנין
בחוף אשדוד, שוטרים הגיעו למקום וראו את המבקש כשהוא רץ וממשיך בריצתו גם לאחר שהשוטרים הורו לו לעצור. במסלול בריחתו נמצא אקדח דרוך ולא נצור. על יסוד ראיות נסיבתיות אלה ונוספות החליט ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, להרשיע את המערער בגרימת חללה בכוונה מחמירה ובחזקת נשק שלא כדין ודן אותו ל-4 שנות מאסר בפועל ו-4 שנות מאסר על תנאי. שופט המיעוט סבר כי לא די בראיות הנסיבתיות כדי הרשעת המבקש. הלה הגיש ערעור על הרשעתו ובקשה לשחרורו עד לשמיעת הערעור והבקשה נדחתה. הסניגור טען כי כאשר ההרשעה מבוססת כולה על ראיות נסיבתיות, ולדעת אחד משלושה שופטים בביהמ"ש המחוזי אף אין בראיות הנסיבתיות כדי להרשיע, יש לדמות את ביצוע העונש ולשחרר את המבקש בערובה. ברם, הלכה פסוקה היא שמשהורשע אדם בדין ונגזר עליו מאסר לא יעוכב ביצוע העונש עד לשמיעת הערעור אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות יוצאות מגדר הרגיל המצדיקות עיכוב זה. נסיבות מיוחדות כאלה, כגון עבירה שאינה חמורה באופיה או תקופת מאסר קצרה, אינן קיימות במקרה שלפנינו. כמו כן יש וביצוע המאסר יעוכב לאשר קיים סיכוי בולט לעין שהמערער יזכה בערעורו. העובדה שההרשעה נתקבלה על דעת הרוב בלבד ועפ"י ראיות נסיבתיות כאמור, יש בה כדילהוסיף לקיומו של סיכוי בולט לזכות בערעור, ויש בה כדי לחייב, בעת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, עיון יותר מדוקדק בדעתם של הרוב והמיעוט, על כל פרטי דיוניהם ונימוקיהם כפי שעולים מתוך פסק הדין, אך אין בעובדה זו בלבד כדי לקבוע קיומו של סיכוי בולט לזכות בערעור במידה הדרושה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. גם במקרה של פסק דין שנחלקו בו הדעות, הכלל המנחה הוא שאין לעכב עונש המאסר אלא אם מצא ביהמ"ש סיכוי בולט לזכיה בערעור מתוך עיון בפסק הדין גופו, ואין על ביהמ"ש בשלב זה להיכנס לניתוח מדוקדק ומעמיק של עובדות המקרה כפי שעליו לעשות בעת בירור הערעור לגופו. בהתחשב בהנחיות האמורות ולאחר עיון בפסה"ד המסקנה היא שאין מקום לעיכוב ביצוע עונש המאסר. יש, להתחשב גם בכך שמדובר בעבירה חמורה של אלימות בנשק חם לצורך "סידור ענינים", תופעה שפשטה לאחרונה ושמהווה סכנה לשלום הציבור. כמו כן למבקש הרשעות קודמות רבות אשר בגינן אף ישב במאסר.
המבקש לא פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, ולראשונה פנה בבקשה זו לביהמ"ש העליון. הסניגור הסביר שלא פנה לביהמ"ש המחוזי משום שלא ראה סיכוי שבקשתו תתקבל. ספק אם אכן ניתן לפנות בבקשה כזו לראשונה לביהמ"ש העליון, אך אין צורך להאריך בדבר מאחר שהבקשה נדחתה לגופה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד י. מלצר למבקש, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 12.3.81).
ב.ש. 47/81 - אליהו עבדלה ודוד זהבי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
שני העוררים הואשמו בהתפרצות לדירה וגניבת תכשיטים בעלי ערך ניכר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. יש בידי התביעה די ראיות לכאורה כדי לבסס את האישום. לשני העוררים עבר פלילי, אם כי לעורר זהבי אין הרשעות קודמות בעבירות של פריצה והחזקת רכוש גנוב. בנסיבות האמורות אין לקבל את הערר על החלטת המעצר.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. מרוז לעוררים, עו"ד גב' קובל למשיבה. 3.3.81).
ב.ש. 49/81 - שלמה זדה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
המערער מואשם בקשר לפרשה של הברחת 2 ק"ג הרואין מטורקיה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. ביהמ"ש דלמטה דן בטענתו של הסניגור כי איש המשטרה שהוכנס לתא המעצר כדי לדובב את העורר
היה "איש מרות" ולכן חלות עליו תקנות השופטים המחייבות להסביר לחשוד שאין עליו לומר דבר העלול להפלילו ודחה אותה ואכן היא מופרכת, שכן הרעיון המונח ביסוד חובתו של איש מרות להזהיר את החשוד הוא להסיר חשש של לחץ על החשוד מפני היות האיש איש מרות. בערר טען הסניגור שבכלל אסור היה לנקוט את התחבולה של הפגשת העציר עם איש משטרה מוסווה, כי יש בזה משום פגיעה בזכות העציר שלא להפליל את עצמו. גם בטענה זו אין ממש. הלכה פסוקה היא אצלנו שמותר למשטרה החוקרת מעשה פשע לנקוט תחבולה כדי להגיע לחקר האמת, כמובן בגבולות שהחוק והפסיקה תואמים אותם, וכאן אין כל פסול בתחבולה שננקטה והיא מקובלת במלחמה נגד הפשע. בנוסף לדברים שנאמרו ע"י העורר לאיש המשטרה המוסווה ישנן ראיות מחזקות נוספות ובכלל הראיות הנמצאות בידי התביעה יש בודאי חומר מספיק לכאורה כדי להצדיק את מעצרו של העורר. לזאת יש להוסיף את חומרת העבירה ואת עברו הפלילי של העורר כולל הרשעות קודמות בעבירות סמים.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. שפטל לעורר, עו"ד י. בן אור למשיבה. 10.3.81).
ב.ש. 45/81 - מדינת ישראל נגד יעקב נזרי
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הוגש נגד המשיב כתב אישום בעבירה של התפרצות בכוונה לבצע גניבה ובעבירת איום, בכך שבשעה 4 לפנות בוקר פרץ לדירת מגורים באשדוד דרך חלון הדירה וניסה לגנוב ומשהבחין בו בעל הדירה הוציא המשיב אקדח ואיים על בעל הדירה בכוונה להפחידו כדי שיוכל לברוח. המשיב נעצר ב-24.12.80 וכתב האישום הוגש ב-11.1.81. שבוע לאחר מכן ציווה נשיא ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד סיום ההליכים. עדויות התביעה החלו להישמע בפברואר ובסיום הישיבה האחרונה, ביום השלישי לשמיעת העדויות, בתאריך 11.2.81, הורה ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב בערבות בתנאי שלא ימצא בעיר אשדוד עד לסיום ההליכים ולא ינסה להשפיע על עדים ולא יפנה בכלל לעדים. לפי בקשת התביעה נדחה השחרור בערובה תחילה עד למחרת היום בשעה 12 ולאחר בקשה חוזרת של התביעה שהוגשה למחרת היום החליט ביהמ"ש המחוזי, מפאת קשיי התביעה לבוא בקשר עם ירושלים, כי המשיב ישאר במעצר עד יום 13.2.81 שעה 12, ואם תגיע הודעה על הגשת הערר ישאר הנאשם במעצר עד מתן החלטה בערר. שמיעת הערר נתקיימה ביום 20.2.81 ובו ביום הוחלט לקבל את הערר והנימוקים ניתנו מאוחר יותר.
צדק ב"כ המשיב כי מעצרו של המשיב היה שלא כדין. סעיף 31א לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי אם החליט ביהמ"ש על שחרור עצור בערובה והתביעה הודיעה על רצונה לערור עליה רשאי ביהמ"ש לצוות על עיכוב ביצוע השחרור לתקופה שלא תעלה על 48 שעות. הגבלה מפורשת זו שוללת מביהמ"ש את הסמכות לעכב את ביצוע השחרור מעבר לתקופה זו ומשום כך החלטת השופט כי המשיב ישאר במעצר עד מתן החלטה בערר ניתנה שלא כדין. לטענת ב"כ המדינה כי לעתים, בגלל קשיים אובייקטיבים שונים, אין סיפק להגיש את הערר תוך 48 שעות ולבקש עיכוב השחרור ע"י הערכאה האמורה לדון בערר - תיקונו של קושי זה נתון למחוקק לענות בו ואילו ביהמ"ש חייב לפעול בהתאם לדין. ברם העובדה שהמשיב עצור היה שלא כדין אין בה כשלעצמה כדי להביא לדחיית הערר וזה צריך להיות נדון לגופו.
בנסיבות הענין לא מן הנכון היה לשחרר את המשיב. העבירה חמורה מאד במהותה ובנסיבותיה. למשיב הרשעות קודמות מרובות וביניהן עבירות הדומות באופיין לעבירות שבהן הוא מואשם בעניננו. בגין הרשעה קודמת נדון ל-10 חודשי מאסר על תנאי שעדיין תלויים ועומדים נגדו ובגין הרשעה קודמת נוספת נגזרו
על המערער 18 חודשים מאסר בפועל וביצוע המאסר עוכב עד לשמיעת הערעור, וכאשר המשיב עבר את העבירות המיוחסות לו בענין דנן היה משוחרר בערבות בתקופת הביניים שלפני שמיעת הערעור. כמו כן הופעלו לחצים על המתלונן לשנות את עדותו, ובנו ואשתו של המתלונן עדיין לא העידו. בנסיבות אלו לא היה מקום לשחרר את המשיב בערובה.
(בפני: השופט אלון, עו"ד סלוטקי למדינה, עו"ד פרץ למשיב. 25.3.81).
בג"צ 94/81 - פלוני ו-5 אח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*העמדה לדין בפני בי"ד צבאי בעבירות על תקנות הגנה (שעת חרום) (העתירה נדחתה).
היועץ המשפטי לממשלה החליט עפ"י סמכותו לפי תקנה 18 לתקנות ההגנה (שעת חרום) לבקש משופט שלום שבפניו הובאו העותרים, שזה יעביר את ענין שפיטתם של העותרים, בעבירות על התקנות הנ"ל, אל בימ"ש צבאי עפ"י תקנות ההגנה הנ"ל. עתירת העותרים נגד החלטה זו של היועץ המשפטי נדחתה. בכתבי האישום הואשמו העותרים בהתאגדות אסורה ובאימונים צבאיים שלא בהיתר לפי התקנות הנ"ל. טענת העותרים היא כי היועץ המשפטי עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 18 הנ"ל כשהוא מודרך בשיקולים פסולים וכי הבאת העותרים לשפיטה בבימ"ש צבאי נוגדת את המדיניות הדמוקרטית של ממשלת ישראל ואת הכרזת העצמאות. כן נטען כי העמדת נאשמים בפני בימ"ש צבאי נוגדת את המדיניות הנובעת מתיקון הפקודה למניעת טרור, שלפיו הסמכות לדון בעבירות על הפקודה למניעת טרור שהיתה קודם בידי בתי דין צבאיים ניתנת כיום רק לבתי משפט רגילים. אין ממש בטענות אלה. אין ללמוד בעניננו מהתיקון שנעשה בפקודה למניעת טרור, שהיא חוק מיוחד, ואין בו כדי להשפיע על סמכות היועץ המשפטי לפי תקנה 18 לתקנות ההגנה, כשמדובר בעבירות על התקנות הנ"ל שהן בתוקף. שיקול הדעת של היועץ המשפטי להפעלת תקנה 18 הוא רחב וחזקה עליו שהפעילו כראוי אחרי עיון בנתונים שהיו מצויים בפניו.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. עו"ד נסאר לעותרים, עו"ד בן טובים למשיב. 4.3.81).
בג"צ 492/80 - אברהם שקרצי נגד משטרת באר שבע ועירית באר שבע
*רשיון לעסק הפעלת מכונות משחק (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר הוא בעל עסק של הפעלת מכונות משחק והפעלתן הותרה עפ"י רשיון שניתן בזמנו ע"י עירית באר- שבע. לאחר שהרשיון חודש מידי שנה במשך כ-7 שנים סירבה העיריה לתת לעותר רשיון לעסקו וזאת החל באוקטובר 1979. העיריה נימקה את סירובה בהתנגדות המשטרה למתן הרשיון. ברשיונות שניתנו מפעם לפעם הותנו תנאים שונים ובכללם שלא תותר כניסה לצעירים מתחת לגיל 16 ושלא תורשה עריכת הימורים מכל סוג שהוא. לפי טענת המשטרה מתנהל בעסק משחק מסויים שהמשטרה רואה בו הימור האסור הן עפ"י החוק והן עפ"י תנאי הרשיון. משחקים דומים נערכו גם אצל בעלי עסקים אחרים בבאר שבע והוסכם בין המשטרה ובין בעלי עסקים, כולל העותר, שהמכונות הנדונות ישארו בעסק וענין חוקיות החזקתן יוכרע ע"י בימ"ש השלום באישומים פליליים שהוגשו נגד העותר ובעלי העסקים האחרים. הכרעה כזו טרם נפלה בבימ"ש השלום. לבעלי עסקים אחרים חודשו הרשיונות בהסכמת המשטרה. באשר לביקור צעירים למטה מגיל 16 - גבתה המשטרה הודעות משני נערים עוד בפברואר 1979 ומאז לא היתה כל ביקורת בענין זה ואף לא הוגש אישום נגד העותר בנדון. עתירת העותר נתקבלה. העותר ניהל את עסקו עפ"י רשיון למעלה מ-7 שנים ופרט לשני הענינים האמורים לא הועלו נגדו טענות כלשהן. בענין המשחק הנערך במכונות הרי זה ענין המשמש נושא להליכים פליליים וההכרעה טרם נפלה אם אכן המשחקים מהווים "משחק אסור" כאמור בחוק העונשין. העותר הסכים כי שיטת משחק זו תופסק בינתיים. אשר לביקור צעירים מתחת לגיל 16 - הרי שיש
בידי המשטרה כאמור הודעות רק בתחילת שנת 1979 וגם ענין זה מוכחש ע"י העותר, ולא הוגש אישום נגד העותר. יתר על כן מאחר שמדובר בחידוש רשיון, חייבת עתה המשטרה, אמרי שקבעה את עמדתה השלילית, לתת לעותר אפשרות להגיב על הטענות בדבר ביקורי צעירים ולגלות לו את פרטי הטענות המועלות נגדו. דבר זה לא נעשה. בינתיים עברו כשנתיים ובמשך תקופה זו לא היו ידיעות נוספות על ביקורי צעירים. כיון שכך אין סיבה להתנגד לחידוש הרשיון.
(בפני השופטים: י. כהן, מ. כהן, טירקל. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. גרסנר לעותר, עו"ד צור למשטרה, עו"ד אסא אליאב לעיריה. 13.3.81).
בג"צ 417/80 - מצא בן ציון נגד המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ואח'
*רשיון נהיגה במונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עפ"י תקנה 198 לתקנות התעבורה צריך כי למבקש רשיון לנהוג במונית יהא כושר ראיה "שלא יהא גרוע מ-6/12 בכל אחת משתי העיניים. העותר מבקש רשיון לנהוג במונית אך כושר ראייתו גרוע בהרבה מ-6/12 בעין אחת אם כי הוא מוטב מ-6/12 בעין השניה. רשות הרישוי סירבה לתת לו את הרשיון המבוקש ועתירת העותר נדחתה. העותר מתרעם על שרשות הרישוי לא השתמשה לטובתו בשיקול הדעת המוקנה לה לפי תקנה 218 לפטור את העותר מתחולת תקנה 198 למרות שבמשך שנים רבות של נהיגה במשאית הוכיח שהוא נהג זהיר ומעולה ותולדות נהיגתו נקיים מכל רבב. עוד טוען העותר שתקנה 199 המחייבת שדה ראיה לשתי העיניים יחדיו של 140 מעלות לפחות בכוון אופקי נתקיימה בו בעותר ובכך יצא ידי חובת התקנה 198. אין לקבל טענות אלה. תקנה 199 באה להוסיף על תקנה 198 ודרישות שתי התקנות מצטברות וקיום המינימום שבתקנה אחת אינו פוטר קיום דרישות התקנה השניה. אשר לשיקול דעת רשות הרישוי - אין לומר שזו נהגה שלא בתום לב או שהיא מפלה את העותר. לכאורה נראה שכל אשר היה לנגד עיני רשות הרישוי היו צורכי הבטיחות בדרכים בלבד ולענין זה אין בהכרח נפקא מינה שעד כה הצליח העותר לנהוג ללא תקלה, אם אמנם קיימים נתונים רפואיים המצביעים על סכנת נהיגתם של בעלי פגם זה בכושר ראייתם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עוה"ד לוייתן ותמיר לעותר, עו"ד בן טובים למשיבים. 3.2.81).
בג"צ 753/80 - של"י - שלום ושוויון לישראל ואח' נגד יו"ר הכנסת ואח'
*הכרה כסיעה נפרדת בכנסת (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
סיעת של"י מנתה שני חברי כנסת ומשפרש חבר הכנסת מרציאנו מן הסיעה הכירה בו ועדת הכנסת כסיעה נפרדת והחליטה להעניק לו מימון שוטף לפי סעיף 13א לחוק מימון מפלגות. העותרים טענו כי גם אם הכירו במרציאנו כסיעה נפרדת עדיין אין להעניק לו מימון הוצאות שוטפות. לדעת העותרים נכנסת סיעתו של מרציאנו לגדר סעיף 13(א) שלפיו כשפרש כחבר כנסת מסיעה הרי גם אם הכירו בו כסיעה לא יזכה למימון הוצאות שוטפות. עתירת העותרים נדחתה. סעיף 13 (א) מדבר על מקרה שבו פורש חבר מסיעה או חברים מסיעה כאשר בסיעה המקורית נשארים רוב חברי הסיעה, ואילו סעיף 13א מדבר על התפלגות סיעה לשתיים כאשר לכל אחת מהן הצטרפו מחצית חברי הסיעה ואז יש לשתי הסיעות זכויות שוות למימון עפ"י החוק. מכיון שעם פרישת חבר הכנסת מרציאנו התפלגה למעשה סיעת של"י לשתיים כאשר לכל סיעה אותו מספר של חברי כנסת, היינו חבר כנסת אחד, הרי שחל לעניננו סעיף 13א. ביהמ"ש העליון ציין כי אינו נכנס כאן לשאלה אם בכלל הענין הוא שפיט ואם על ביהמ"ש להתערב בענינים שהכנסת קובעת שכן הגיע למסקנה שיש לדחות את העתירה לגופה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. בהן, בייסקי, מ. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עוה"ד פלדמן, זכרוני וברק לעותרים, עוה"ד עלי, וביניש למשיבים. 11.3.81).
בג"צ 70/81 - פלוני ו-10 אח' נגד ביהמ"ש הצבאי בלוד ואח'
*העמדה לדין בפני בי"ד צבאי בעבירות על תקנות ההגנה (שעת חרום) (העתירה נדחתה).
העותרים הועמדו לדין בביהמ"ש הצבאי בלוד לפי כתבי אישום שבהם יוחסו להם עבירות שונות על תקנות ההגנה ובעתירתם הם טוענים כי העמדתם לדין בפני בימ"ש צבאי לפי התקנות הנ"ל ולא בפני בימ"ש פלילי רגיל נעשתה שלא כדין. עתירתם נדחתה. אין לקבל את טענת העותרים שלפי תקנות ההגנה, שעת חרום (1945) לא ברור מי הוא המחליט אם להעמיד נאשמים לדין בפני בימ"ש צבאי או בפני בימ"ש רגיל. מסעיף 18 לתקנות ברור כי כאשר מובא חשוד בפני שופט שלום רשאי היועץ המשפטי לדרוש כי החשוד יועמד לדין בפני בימ"ש צבאי. לגופו של ענין - אין לפסול את החלטת היועץ המשפטי להעמיד את הנאשמים בפני בימ"ש צבאי. כל עוד תקנות ההגנה הן בתוקף מהוות הן חלק מהדין בישראל וזכותו של היועץ המשפטי להחליט בפני איזה פורום להעמיד לדין חשוד בעבירות על תקנות ההגנה.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד זכרוני ופלדמן לעותרים, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 2.3.81 1).
בג"צ 46/81 - מנחם ביטון נגד מפכ"ל המשטרה ואח'
*דחיית הערעור על גזר הדין כאשר סעיף ההרשעה הוחלף (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בביהמ"ש המחוזי בהדחה בעדות בדרך של איומים לפי סעיף 246 לחוק העונשין ונדון ל-6 חודשי מאסר בפועל ועונשים אחרים. הוא ערער לביהמ"ש העליון וביהמ"ש קבע כי לפי הממצאים העובדתיים אין להרשיע את המערער בסעיף 246 אלא בסעיף 245 של נסיון להניע אדם שיחזור בו מהודעה וכו'. לפיכך הוחלט להחליף את סעיף ההרשעה בהתאם והערעור על גזר הדין נדחה. עתה מבקש העותר כי יוצא צו על תנאי נגד המשיבים שישחררוהו וזאת על שום שלדעתו בנפול העבירה שבה הוא הואשם, כאשר נתקבל הערעור בדבר סעיף האישום, נפל גזר הדין עימו ועל ביהמ"ש העליון שהרשיע את העותר בעבירה אחרת היה לגזור את דינו מחדש. העתירה נדחתה. ההרשעה לא בוטלה ולא רק סעיף העבירה הותאם לממצאיו של ביהמ"ש קמא. אין נפקא מינה אם ביהמ"ש אומר שהעונש ההולם את העבירה לפי הסעיף המחליף הוא כעונש שנגזר בשעתו על העבירה לפי הסעיף המוחלף, או אם הוא מתבטא בקיצור לשון שהערעור על גזר הדין נדחה. מכל מקום, משקבע ביהמ"ש העליון שפלוני ירצה עונש מאסר אין על המשיבים אלא לפעול בהתאם. ממילא אין כל יסוד לחייבם להראות טעם על שום מה לא יכלאו אדם כפי שנצטוו לעשות בפסק דין שיצא מלפני ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, טירקל. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ז. טריינון לעותר. 11.2.81).
בג"צ 611/80 - ד"ר פהמי שעבאן אל טורק נגד מפקד חבל עזה ואח'
*פיטורין מעבודה במשרד החקלאות ברצועת עזה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר, יליד 1922 תושב עזה, בעל תואר ד"ר בחקלאות היה מנהל במשרד החקלאות בעזה לפני 1967 והמשיך לעבוד בעת שהשלטון בעזה עבר לידי ישראל. הוא עבד שנים רבות אם כי לא השתלב במשרד החקלאות, לא היה מרוצה מעבודתו, ולבסוף ב-1980, לאחר שהוא עבר ממשרה למשרה וסירב לעבוד בתפקיד האחרון שהוצע לו, פוטר מעבודתו במסגרת צימצומים במשרד. עתירתו נגד הפיטורין נדחתה. כמסתבר נעשו מאמצים רבים לבוא לקראת העותר, ובכלל זה להעניק לו פנסיה מלאה למרות שיגיע רק בעוד כשנתיים לגיל הפרישה, אך העותר סירב. לפי סימן 15 לדבר המלך במועצה, החל ברצועת עזה, מוסמכת הממשלה לפטר כל אדם המכהן במשרה ממשלתית מסיבה מספקת והסיבה המספקת היא הסיבה הנראית לשר המפטר כמספקת. אין בג"צ יכול לבחון את הסיבה המספקת לפי מבחן שלו או אפילו לפי מבחן אובייקטיבי. לכל היותר יש אולי מקום
להתערב במקרה שמצד השר בולט חוסר תום לב, היינו כשהפיטורין באו מתוך מניעים שאין להם קשר לעבודתו של המפוטר, לכשרו, ליעילותו וכדו'. פרט לזאת אין בג"צ יכול להתערב.
(בפני השופטים: י. כהן, מ. כהן, טירקל. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד דוד מועלם לעותר, עו"ד צור למשיבים. 26.2.81).
בג"צ 706/80 - אבלין סופר נגד ביה"ד הרבני ונעים סופר
*דיון מקביל בבימ"ש ובבי"ד רבני בעניני מזונות ורכוש (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי בחלקו).
בני הזוג מתדיינים שנים רבות בערכאות שונות בעניני שלום בית, גירושין, מזונות, מדור ושאלת הרכוש המשותף לבני הזוג. העתירה נוגעת לענין הרכוש המשותף של בני הזוג ולענין המגורים בדירה של בני הזוג. בענין הרכוש המשותף מתנהלים דיונים בביהמ"ש בתביעת העותרת למתן פס"ד הצהרתי כי הרכוש שנרכש במשך תקופת הנשואין שייך לשני בני הזוג וכולל הדירה הרשומה על שם הבעל. באותו ענין פסק ביה"ד הרבני בתובענה שהוגשה לאחר שהתביעה הוגשה לביהמ"ש המחוזי, כי אין לצוות על הבעל לרשום מיד מחצית של הדירה על שם האשה. בהחלטה זו אין לראות התערבות בענין הנדון בפני ביהמ"ש, שכן אין לראות בהחלטה מעשה בית דין או הבעת עמדה באשר לשאלה למי שייך הרכוש ולפיכך בצו זה אין להתערב.
שונה הדבר באשר לשאלת המגורים בדירה המשותפת. בענין זה ביקשה האשה והשיגה, בביהמ"ש המחוזי, במסגרת דיון בתובענה למזונות הילדים, צו האוסר על הבעל להיכנס לדירת בני הזוג וזאת כדי להבטיח מדור שלו לילדים. לאחר מכן נתבררה בפני ביה"ד הרבני תובענת הבעל לשלום בית ומשסירבה האשה לשלום בית החליט ביה"ד כי עליה לעזוב את דירת בני הזוג; השייכת לבעל והרשומה על שמו, ואם הילדים לא ירצו להישאר עם הבעל יהיה עליו לשכור דירה עבור האשה. בענין זה הפך הצו על תנאי להחלטי שכן הענין נדון קודם לכן בביהמ"ש המחוזי. כאשר בית הדין דן בשאלה מי מבני הזוג יגור בדירה כבר היה קיים צו של בימ"ש מוסמך שאסר על הבעל להיכנס לדירה. על בית הדין היה לכבד צו זה עפ"י העיקרון של כבוד הדדי של הערכאות. מכיוון שביהמ"ש המחוזי היה מוסמך להחליט בענין זה במסגרת תביעת המזונות שבפניו מן ההכרח לבטל את פסיקתו המאוחרת יותר של בית הדין הרבני, עד כמה שהיא מתייחסת לענין מגורי בני הזוג.
(בפני השופטים: י. כהן, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. זינגר לעותרת, עו"ד א. מלחי לבעל. 24.3.81).
ע.פ. 1/81 - דוד דבוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות סותרת)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע במסירת עדות סותרת ונדון ל-7 חודשים מאסר בפועל ו-13 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער העיד במשפטו של נאשם אחר בגין התפרצות שבה גם המערער לקח חלק ובעדות זו חזר בו מהודעתו במשטרה שהנאשם השני היה נוכח בעת הפריצה. העבירה היא ללא ספק חמורה והעונש המירבי לה הוא 5 שנים. אעפ"כ יש להפחית מתקופת המאסר הנ"ל. המערער הודיע לתביעה עוד במהלך משפטו של השני שהוא מוכן לחזור בו מסרובו ולהעיד נגד הנאשם והתביעה לא היתה מעונינת בעדות נוספת חדשה מפי המערער מכיון שהודעתו במשטרה הוגשה לביהמ"ש כראיה ובסופו של דבר הלה הורשע. המערער הוא בן 18 וחצי ובעת מתן גזר הדין עמד להתיצב לשרות צבאי. על אף ההרשעות הקודמות שיש למערער מביע שרות המבחן תקוה כי יוכל להשתלב בחיי עבודה תקינים. בהתחשב בכל אלה יש להעמיד את המאסר בפועל על 4 חודשים.
(בפני השופטים: י. כהן, בייסקי, לוין. עו"ד כמאל למערער, עו"ד אשכר למשיבה.2.3.81).