ע.א. 413/80 - פלונית נגד פלוני
*דרישת הבעל להעניק לו מעמד בדיון על הפסקת הריון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמ' 1164/80 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים שמגר וגב' בן עתו נגד דעתו החולקת של השופט אלון).
המערערת והמשיב נשואים מאז 1975 ולהם בת שהיא כבת 3. בשעת הדיון היתה המערערת בהריון, היו סכסוכים בין הצדדים והמערערת שהיתה בחודש החמישי להריונה החליטה לחיות בנפרד וביקשה אישור להפסקת הריונה מאת הועדה הפועלת עפ"י סעיף 315 לחוק העונשין. הועדה אישרה את הפסקת ההריון והבעל הגיש לבית- המשפט המחוזי בקשה לצו מניעה נגד האשה שתימנע מהפלת העובר ובבקשתו הסתמך על הסכם מפורש בעל-פה בינו לבין המערערת שתימנע מהפלה וכן התבסס על קשר הנישואין שבין בני הזוג בטענה שקמה לו מכח יחסי הנישואין זכות שאשתו לא תפגע בעובר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה שהיה הסכם שבו התחייבה האשה להימנע מהפלה וכן דחה את הטענה שיש למשיב זכות מכח יחסי הנישואין, מן הטעם העיקרי שאין אפשרות טכנית לאכוף את הצו. עם זאת החליט ביהמ"ש המחוזי כי ההוראה הנ"ל בחוק העונשין לענין הפסקת ההריון אינה גורעת מסמכות ביהמ"ש המחוזי לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ובהתאם לאותו חוק מוסמך הוא למנות אפוטרופוס לעובר. אי לכך החליט למנות את המשיב כאפוטרופוס של העובר, למטרה אחת בלבד, והיא הופעת המשיב בפני הועדה המוסמכת וטיעון בפניה בשאלת הפסקת ההריון. ביהמ"ש נתן צו מניעה שעל המערערת להימנע מלהפסיק את הריונה עד שהועדה תדון מחדש בנושא ותשמע את הבעל. הועדה שגתה בהבנת החלטת ביהמ"ש המחוזי ובדיון נוסף החליטה כי לאור צו המניעה היא מבטלת את האישור שנתנה קודם לכן. ערעורה של האשה היה על מינוי הבעל כאפוטרופוס וההוראה כי הועדה תשמע אותו וכן על צו המניעה.
השופט שמגר:
א. החוק קובע כי לא ינתן אישור הועדה אלא לאחר שנתקבלה לכך הסכמתה המודעת של האשה וכי הועדה לא תסרב לתת אישור אלא אם נתנה לאשה תחילה הזדמנות להופיע בפניה. אין כל התייחסות בחוק למעמדו של אב, הסכמתו או שמיעת דעתו. מן ההן המפורש ככל שהדבר נוגע לאם, משתמע הלאו בקשר לשאלה אם הסכמת האב היא בגדר תנאי מוקדם למתן האישור ואם יש לשמוע את האב לפני כן.
ב. אכן, העובדה שהחוק לא נתן כל מעמד לבעל אין ללמוד ממנה כי אסור אי לועדה לשמוע את הבעל אם הלה פונה ומבקש זאת. ועדה שהתכוננה עפ"י חוק כדי לטפל בנושא שנמסר לסמכותה רשאית לשמוע, לפי שיקוליה, דבריו של פלוני שיש לו נגיעה לענין העומד לדיון אם היא סבורה ששמיעת הדברים עשויה לסייע בידיה להגיע להחלטתה. הועדה רשאית לקבוע סדרי שמיעת הבעל זאת בתנאי שלא תעוכב בשל כך פעולתה של הועדה בדרך שיש בה כדי לסכל את מטרת כינונה, כגון כאשר ידרש עיכוב שיש בו כדי לסכן חיי האשה או למנוע הפסקת ההריון, וכן כי הועדה תאמץ לעצמה נוהלים וכללי פעולה המונעים פגיעה בזכותה של האשה, כך יש לודא שהאשה תוכל להיות נוכחת בעת הופעת הבעל או שתוכל להגיב על טענותיו.
ג. אשר למינוי אפוטרופוס לעובר לצורך התנגדות להפלה - בקשר לתפקידו
של האפוטרופוס שנתמנה לעובד ניתן ללמוד, מכללא מן האמור בסעיף 1 לחוק שאין אדם נושא לזכויות אלא בגמר לידתן, שמינוי של אפוטרופוס לעובר פניו אל מעשים ותפקידים שביטויים הלכה למעשה מגמר לידתו של העובר ולא בכל הנוגע לשמירה על העובר בתור שכזה לפני לידתו.
השופטת בן עתו:
א. ניתן היה לפסול את החלטת ביהמ"ש המחוזי מפאת הליקויים בסדרי הדין שהיו לפניו. משדחה ביהמ"ש את שתי הטענות שהעלה הבעל, היינו הסכם עם האשה שתימנע מהפלה וכן זכות הנובעת מקשר נישואין, צריך היה לדחות את הבקשה ולא להיזקק לטענות חדשות שהועלו במהלך דיון בלתי פורמאלי. ברם, מכיון שמדובר בשאלה עקרונית יש לתת עליה את הדעת לגופם של דברים.
ב. בנסיבות הנושא שעליו נסב הדיון יש להצטמצם בפירוש החוק הקיים ולתת לו פירוש דווקני ככל האפשר תוך בחינת כוונת המחוקק בכל מקרה של ספק. המחוקק הביע דעתו בצורה ברורה וחד משמעית שאין לאב מעמד בדיוני ועדת ההריונות כאשר העניק מעמד מפורש לאם בלבד. אכן לא תמיד ניתן ללמוד לאו מכלל הן בבואנו לפרש חוק, ולפעמים מתחייבת מסקנה שונה עפ"י כללי הצדק הטבעי ובמיוחד כשמדובר במי שזכותו עלולה להתקפח, אולם כאשר ברור שהמחוקק במפורש לא התכוון להעניק מעמד לפלוני או כאשר מהותו של הנושא מחייבת צמצום והגבלת כללי הצדק הטבעי גם בלא הוראה מפורשת וברורה בחוק, כי אז יפורש החוק באופן דווקני ללא כל תוספת על הכתוב. בעניננו התקיימו שני התנאים המכתיבים מתן פירוש דווקני ושמירת זכות המעמד לאם בלבד.
ג. אין ולא צריך להיות לשום איש זולת האשה מעמד בדיוני ועדת ההריונות. עיקרו של הדיון הוא בבדיקת בקשת האשה לביצוע הפלה וקביעה אם היא נכנסת בגדר המבחנים הקבועים בחוק. יש חשיבות מירבית לכך שהפלה שאושרה תבוצע בשלב מוקדם ככל האפשר של ההריון ולפיכך אין ערעור על החלטת הועדה להעניק את האישור ואין סמכות לביהמ"ש לבטל אישור כזה או לעכבו. השופטת בן עתו מציינת כי היא נזהרת אפילו מהמלצה שתינתן זכות לבעל בתנאים שהציע השופט שמגר. הדבר עלול לפתוח פתח לפירושים שונים.
השופט אלון (דעת מיעוט):
אין צורך להיכנס לשאלה בדבר עצם הפסקת ההריון ומתי הוא רצוי מעמדו של העובר ומינוי אפוטרופוס עליו וכיוצא באלה דברים שעליהם התעכבו שופטי הרוב, שכן התשובה לשאלה הינה בכללי הצדק הטבעי המחייבים מתן זכות טיעון בידי הבעל בפני הועדה. הלכה פסוקה היא כי לא יורשה גוף אדמיניסטרטיבי לפגוע באזרח אלא אם כן ניתנה לנפגע הזדמנות הוגנת להשמעת טענותיו לפני הפגיעה העתידה, והחלטה בדבר הפסקת הריון יש בה משום פגיעה בבעל אבי העובר. זכותו של הבעל להישמע לפני שיוכרע ענין הפסקת ההריון היא זכות שבכללי הצדק הטבעי ובתור שכזו היא בעלת תוקף במערכת המשפט שלנו גם ללא הוראה מפורשת של המחוקק. חזקה על המחוקק שידע קיומם וטיבם של כללי הצדק הטבעי ואין לצפות מן המחוקק שכל אימת שהוא מסמיך מאן דהוא לעשות מעשה שיש בו כדי לפגוע בזכות הזולת יוסיף ויורה בלשון מפורשת שאין להשתמש בסמכות זו אלא בכפיפות לכללי הצדק הטבעי. אכן, כאשר המחוקק שולל, לענין מסויים, קיומה של זכות מזכויות שבכללי הצדק הטבעי מחייב דברו של המחוקק, אך אין להסיק על שאלה כזו מדבר המחוקק הדורש את הסכמת האשה וקובע את זכותה להישמע ואין ללמוד לאו מכלל הן. מכאן כי חובתה של הועדה היא לאפשר לבעל להופיע בפניה ולהשמיע
את דבריו בענין קביעת גורלו של העובר יוצא חלציו, אם כי עשויים להיות מקרים יוצאים מן הכלל שבהם תצטרך הועדה להחליט מבלי לשמוע את הבעל, כאשר אין הדבר ניתן לביצוע ללא סיכול עצם ההחלטה של מתן האישור להפסקת ההריון. סיכומו של דבר, בעניננו, כאשר נפגעה זכותו של הבעל להישמע צדק ביהמ"ש המחוזי כשהוציא צו מניעה עד שישמע הבעל.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, גב' בן עתו עוה"ד הנדלסמן ופנקס למערערת, עוה"ד רז וברגמן למשיב. 25.3.81).
ד.נ. 15/79 - ליבל מגדה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*פסיקת ריבית והצמדה בתשלום תגמולים לנכי רדיפות הנאצים
(עתירה לדיון נוסף - פסק הדין הקודם בוטל)
ן
הבעיה שנדונה בדיון נוסף זה היא אם מוסמכת הרשות המוסמכת, ובעקבותיה ועדת העררים וביהמ"ש בשבתו בבימ"ש לערעורים על החלטות הועדה, לפסוק לזכאי לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית. חוק פסיקת ריבית מסמיך רשות שיפוטית לפסוק ריבית והצמדה והגדרה של רשות שיפוטית הינה "בימ"ש, בית דין או רשות אחרת המוסמכת עפ"י דין לפסוק תשלום לבעל דין או לקבוע סכום המשתלם לבעל דין...".
בדיון הקודם סברו שופטי הרוב כי אין רשות מוסמכת נכנסת לגדר רשות שיפוטית היכולה לפסוק הצמדה וריבית ומכיוון שהרשות אינה מוסמכת לפסוק הצמדה וריבית הרי גם ועדת העררים וגם ביהמ"ש בערעור על ועדת העררים אינם מוסמכים לפסוק את אשר הרשות המוסמכת אינה מוסמכת לפסוק. לעומתם סבר מ"מ הנשיא ח. כהן בדעת מיעוט כי הרשות המוסמכת וועדת העררים אכן אינן רשות שיפוטית היכולות לפסוק הצמדה וריבית, אך משמגיע הענין לבית-המשפט בערעור יכול הוא בגדר סמכויותיו כרשות שיפוטית לפסוק ריבית והצמדה. לגופו של ענין סבר אז מ"מ הנשיא ח. כהן שאין לחייב את המדינה במקרה הנדון בתשלום הפרשי הצמדה ופסק ריבית בלבד.
בדיון הנוסף לא השתתפו שופטי הרוב מן ההרכב הקודם ודעותיהם של חמשת שופטי הדיון הנוסף התחלקו שוב לדעת רוב ומיעוט. הנשיא לנדוי והשופט ברק סברו כי אילו לא היתה הרשות מוסמכת לפסוק ריבית והצמדה לא יכול היה גם ביהמ"ש בערעור לפסוק ריבית והצמדה, ואולם לדעתם הרשות המוסמכת הינה בגדר רשות שיפוטית ומוסמכת היא לפסוק ריבית והצמדה וממילא מוסמך גם ביהמ"ש בערעור לפסוק ריבית והצמדה. לגופו של ענין הגיעו למסקנה כי אין לשלול מנכה את הזכות לקבל ריבית והצמדה על הסכומים שנפסקים לו לאחר שנים רבות של דיונים. מ"מ הנשיא ח. כהן סבר כי הרשות המוסמכת איננה רשות שיפוטית אך לדעתו יכול בית- המשפט בערעור, כרשות שיפוטית, לפסוק ריבית והצמדה גם אם הרשות אינה מוסמכת לפסוק ריבית והצמדה. הפעם צירף דעתו לדעת הנשיא והשופט ברק כי לגופו של ענין מן הדין לפסוק לעותרת את הריבית והצמדה ולפיכך בדעת הרוב נפסק שיש לקבל את עתירת העותרת.
לעומתם סברו השופט י. כהן והשופט מ. כהן בדעת מיעוט כי הרשות איננה
רשות שיפוטית לצורך פסיקת ריבית והצמדה ויחד עם זאת סברו כי אם הרשות המוסמכת אינה יכולה לפסוק ריבית והצמדה הרי גם ביהמ"ש בערעור אינו יכול לפסוק את אשר הרשות שעליה מערערים איננה יכולה לפסוק.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן והשופטים: י. כהן, ברק, מ. כה עו"ד א. זיינפלד לעותרת, עוה"ד גב' אלבק וד. שפי למשיבה. 11.3.81).
ע.פ. 927/80 - מדינת ישראל נגד אוריאל דהן ואמנון אביבי
*קולת העונש (זיוף מוני דלק במיכליות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים עבדו כמחלקי נפט וסולר במיכליות של חברת דלק, הם נשלחו ע"י מעבידתם לספק כמויות דלק לצורכנים, הם סיפקו כמויות פחותות מאלה שהוזמנו ואת היתרה מכרו לאחרים ושלשלו את התמורה לכיסם. במקרה אחד מכר המשיב הראשון 70 ליטר דלק גנוב כנפט כאשר למעשה היה זה סולר מהול בנפט. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות וכן בעבירות גניבה ודן אותם לשנה אחת מאסר שמתוכה 3 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלומי קנסות שונים. הערעור על קולת העונש נתקבל. הסניגורים טענו שלמשיבים עבר טוב, אין להם הרשעות קודמות ועבר עליהם סבל רב עקב ההרשעה, וכן שכל אחד מהם כבר ריצה חלק מן המאסר שהוטל עליו בדרך של עבודות חוץ. אין מנוס מקבלת ערעור המדינה. צודקת התביעה כי חומרת העבירות שביצעו המשיבים היא רבה שכן מבוצעים בהן מעשי מרמה כלפי צרכנים שקשה להם להתגונן והן נפוצות ובית- המשפט חייב להטיל עונשים כבדים שימחישו לכל המתפתים לסוג זה של עבירות את חומרת המעשים וחומרת העונשים הצפויים עבור מעשים כאלה. העונשים שהוטלו על המשיבים הם קלים במידה כזו שאין בהם להרתיע אמרים מביצוע העבירות. עם זאת אין ביהמ"ש בשבתו בערעור ממצה את הדין עם הנאשם שזכה לרחמי בית- המשפט דלמטה גם אם ביהמ"ש דלמטה הפריז במידה רבה במידת הרחמים. בהתחשב בכל הנסיבות יהיה המאסר בפועל 6 חודשים. אין לראות בעונש המוטל במקרה זה קביעת קנה מידה לגבי העונשים שמן הראוי להטיל בעבירות מסוג זה וחובת בתי המשפט להתייחס לעבירות אלה בחומרה מיוחדת.
(בפני השופטים: י. כהן, בייסקי, מ. כהן. עו"ד גב' ד. וכסלר למערערת, עוה"ד מ. עצמון וא. ברדוגו למשיבים. 26.2.81).
ע.פ. 392/80 - מדינת ישראל נגד שמואל הלוי
*קולת העונש (ריבוי נשים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, יליד 1931, בן העדה התימנית, נשא את אשתו לפני 35 שנה וילדה לו 6 ילדים. האשה לקתה בכושר ראייתה ובאחד הימים עזב המשיב את הבית וקידש בטקס פרטי בבית כנסת, בפני עדים, את גיסתו יונה הלוי, אלמנת אחיו שלא היו לה ילדים ומאז הוא חי איתה. הוא טוען שבקידושין אלה קיים מצוות יבום. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5 אלפים ל"י והערעור על קולת העונש נתקבל. לענין העונש טען המשיב בביהמ"ש המחוזי כי אחד הבנים גירש אותו מן הבית ואילו אשתו העידה שהם חיו בשלום עד שהמשיב שם עינו בגיסתו. טענת היבום נתגלתה כחסרת יסוד שכן למשיב לפחות אח אחד הגדול ממנו. על כל פנים ידוע כיום גם לבני העדה התימנית כי במדינת ישראל קודמת מצוות חליצה למצוות יבום וכי המרבה נשים עובר עבירה פלילית. בניגוד להנחיית ביהמ"ש העליון בפסיקתו העיקבית המחייבת הטלת עונשי מאסר במקרה של ריבוי נישואין, כדי לשרש את המנהג של ריבוי נשים האסור על פי חוק, הביע ביהמ"ש המחוזי בגזר דינו את ספקותיו אם עונשי מאסר קצרים הולמים את העבירה, שכן לדעת השופט אין השפעה מרתיעה לעונשי מאסר לתקופה קצרה יחסית, כי הנאשם ישוב ממילא אחרי ריצוי העונש לאשתו השניה. ביהמ"ש העליון הסתייג מגישת ביהמ"ש המחוזי. לשופט שמורה,
כמובן, הזכות לדעה משלו על בעיה חברתית כגון ריבוי נשים ועל יעילות האמצעים שנועדו להילחם בתופעה זו. אבל בשבתו לדין בבימ"ש מחוזי הוא חייב להיות מונחה לפי ההלכה הברורה שקבע ביהמ"ש העליון, שאם לא כן הוא אך גורם להגשת ערעור מיותר על מנת שסטייתו מן ההלכה תתוקן. לגופו של ענין מוסד הנישואין המונוגמיים הוא מיסודות המשטר החברתי שלנו ובתור שכזה הוא מוגן גם בסנקציות של החוק הפלילי כולל מאסר 5 שנים. אשר לערך המרתיע של עונשי מאסר, הרי לא רק בנאשם העומד לדין מדובר, אלא בעיקר בצורך להרתיע אחרים שלא יעשו כמותו, פן תיווצר אנדרלמוסיה בכל הנוגע למוסד הנישואין במדינה. אין בנסיבות המקרה שום דבר שיצדיק הקלה מיוחדת עם המשיב. ברם כיון שמדובר בערעור לא ימוצה הדין עם המשיב ואולם יש לגזור לו עונש של 4 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, המשיב לעצמו. 25.2.81).
ע.פ. 770/80 - אילה שמעון נגד מדינת ישראל
*הפעלת פסילה לנהיגה על תנאי (ערעור על הפעלת פסילה על תנאי - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה על תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה בכך שנכנס לצומת מרומזרת באור אדום ונדון ל-4 חודשי פסילה ולקנס כספי. כן הפעיל ביהמ"ש שתי פסילות על תנאי, האחת לשנה והשניה ל-8 חודשים והכל במצטבר. הערעור מופנה נגד ההחלטה בדבר הפעלת עונשי הפסילה. טענת הסניגור היתה כי ביהמ"ש לא היה מוסמך להפעיל את הפסילה על תנאי, שכן, לטענתו סעיף 36 (ג) לפקודת התעבורה שמכוחו ניתן היה להפעיל את הפסילות הללו בוטל לפני שנעברה העבירה על תקנה 22 הנ"ל שבה הורשע המערער בבימ"ש השלום ולא באה במקומו הוראה אחרת שתאפשר הפעלת תנאי כאמור. הערעור נדחה. לענין הפעלת הפסילה המותנית קבע סעיף 36 (ג) לפקודה, כפי שהיה בתוקף במועדים שבהם הוטלו שני העונשים של הפסילה על תנאי, כי מי שנפסל על תנאי יפסל בפועל אם תוך תקופה שנקבעה בגזר הדין עבר הנאשם אותה עבירה שעליה הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השניה או עבירה אחרת שקבע ביהמ"ש בגזר הדין. מכאן שלאור הפסילה על תנאי בשני התיקים הקודמים והוראות סעיף 36 (ג) בנוסחו הקודם, היתה בעבירה הנוספת של המערער, שהיא עבירה על תקנה 22 ושהיא מנויה בתוספת השניה, הפרה של התנאי. זאת באשר למצב המשפטי כפי שהיה בעת שהוטלו שני גזרי הדין שהופעלו עתה. אין לקבל טענת הסניגור כי בינתיים נתחלפו הנתונים המשפטיים, סעיף 36 (ג) הנ"ל בטל ואין הוראת חוק חדשה הבאה במקומה שעל פיה ניתן להפעיל את הפסילה על תנאי. גם אם נקבל את ההנחה שהתיקון בחוק משמיט את האפשרות להפעלת פסילה על תנאי, הרי גזר דין שניתן בעת שסעיף 36 (ג) היה בתוקף, על פי האמור בו, נשלם ע"י קביעותיה של הוראת החוק האמורה גם אחרי שזו בוטלה, כי אין כוונה אחרת משתמעת בתיקון. העונשים כפי שנוסחו וגובשו בשני גזרי הדין הקודמים הללו, לא חלפו מן העולם בשל כך שסעיף 36 (ג) בוטל, כי פקודת הפרשנות קובעת המשך כוחם ותוקפם של אותם גזרי דין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 18.2.81).
ע.פ. 5/81 - ברוקמן שמואל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הוא בן 24 והורשע במספר רב של עבירות זיוף בנסיבות מחמירות, משיכת שיקים ללא כיסוי וקבלת דבר במרמה ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. כן נדון לתשלום קנס של 50 אלף שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא בנם של הורים עתירי נכסים, פליטי השואה הגרים בגרמניה, הוא הגיע ארצה
בשנת 1979 וייסד כאן חברה ומיד החל להלך בגדולות.
הוא העסיק עובדים, הזמין מחקרים, נסע לחו"ל ותוך חודשים ספורים כילה הון עתק בסכום של יותר מחצי מליון דולר שאביו העמיד לרשותו. משנקלע למצוקה כספית החל המערער בביצוע העבירות שבהן הורשע כשהנזק שנגרם בעטיין עלה על 50 אלף דולר. מתברר כי אישיותו של המערער אינה בשלה, הרגשתו היתה שהוריו תמיד יעמדו לצדו ואין הוא מבין כלל את חומרת מעשיו. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר היה ער לנסיבות האישיות של המערער כשמאידך ראה את חומרת העבירות והנזק הכספי שנגרם שרק חלק קטן ממנו הושב עד היום. בנסיבות אלה אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: י. כהן, בייסקי, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד פלדמן למערער, עו"ד אשכר למשיבה. 2.3.81).
ע.פ. 697/80 - מרדכי עטיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת סם מסוכן ונסיון בריחה ממאסר ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי בגין החזקת סמים ולמאסר 6 חודשים בגין הנסיון לבריחה כששני העונשים חופפים. הערעור נגד חומרת העונש נדחה. המערער החזיק בקופסת גפרורים 11 מנות הרואין במשקל של כ-4 גרם. ברור מן הנסיבות שהסם הוחזק לא לשימוש עצמי אלא כדי למוסרו לאחרים. הרואין הוא סם קטלני ומן ההכרח להטיל עונשים כבדים על מי שמחזיק סם כזה בכמות מסחרית. למערער הרשעות קודמות ובכללן עבירות סמים ואם כי המאסר הנדון הוא מאסרו הראשון הרי נוכח חומרת העבירה נראה שביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את כל הנסיבות לקולה.
(בפני השופטים: י. כהן, בייסקי, לוין. עו"ד יונה למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 2.3.81).
ע.פ. 602/80 - יוסף בן ברוך נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד ראיות נסיבתיות (הערעור נתקבל).
לאחר חצות לילה, נתקבלה הודעה במשטרה על פריצה בבית ברחוב רוגוזין באשדוד, ניידת משטרה הגיעה למקום ומצאה כי בדירה מסויימת של אחת גב' מזיז, נעשה נסיון פריצה. לא הרחק מן הבית נעצר המערער ע"י אנשי משטרה וכשנשאל על מעשיו במקום הגיב בצורה בלתי ברורה, בהתרגשות ובבלבול. הגב' חזיז אמרה לשוטרים כי ראתה את הפורץ שנכנס לדירה אך אין זה המערער. הלה נלקח לתחנת המשטרה ונמצאו אצלו 8 אלפים ל"י, שרשרת זהב עם מדליון ו-8 אסימונים. למחרת היום הוברר כי ברחוב רוגוזין נפרצה דירה נוספת של גב' בת און וזו מסרה הודעה כי יום קודם לכן הוציאה מן הבנק סכום של 8 אלפים ל"י שנעלמו וכן היו לה אסימונים שנעלמו. המערער הועמד לדין בעבירות של התפרצות וגניבה, הוא זוכה מעבירת ההתפרצות בכל הנוגע לדירת חזיז והורשע בהתפרצות לדירת בן און ונדון למאסר. הערעור התקבל. גירסתו של המערער על הימצאותו במקום לא היתה מהימנה והשאלה העומדת לדיון הינה אם די היה בראיות התביעה כדי לחייב את המערער במתן הסבר למציאותו במקום האירוע. המדובר בראיות נסיבתיות שניתן לבסס עליהן הרשעה רק אם הן שלובות ואחוזות זו בזו והן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה שהנאשם ביצע את מעשה העבירה. העובדה שגירסתו של הנאשם נמצאת כוזבת אין בה, כשהיא לעצמה, כדי לשמש בסיס להרשעה כל עוד לא הניחה התביעה תשתית עובדתית מספקת שחייבה את הנאשם במתן הסבר לאי- רוע. אימתי יקבע ביהמ"ש שהונחה תשתית עובדתית כזאת - הדבר תלוי בנסיבות ובמסקנה העולה מן העובדות לגבי ההסתברות המאד קרובה להיותו של הנאשם מעורב בעבירה המיוחסת לו. המקרה דנא הוא מקרה גבול והעובדות שהוכחו לא היו מספיקות בכמותן כדי לחייב את המערער במתן הסבר למציאותו במקום. אילו
הוכח ההרכב המדוייק של השטרות שנמצאו ברשות המערער ונמצא שהוא זהה להרכב שהיה בידי גב' בת און, כי אז לא היה מקום להתערב בהכרעת הדין המרשיעה הואיל ובמקרה כזה האפשרות של מקריות מתקרבת לאפס. ברם לא זה המצב. השאלה היא של הערכת הסתברויות ובכך יש לנהוג בזהירות מירבית.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. גולן למערער, עו"דגב' ע. ראובני למשיבה. 2.2.81).
ע.פ. 721/80 - שלמה תורג'מן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות על יסוד זיהוי של שוטרים (הערעור נתקבל).
בשעת לפני צהריים התפרצו שניים לדירה בירושלים, הם הופתעו ע"י המשטרה ואחד מהם נתפס במקום והורשע עפ"י הודאתו. השני נאבק עם השוטרים ושניים רדפו אחריו אך הוא הצליח לחמוק מהם. גירסת התביעה היא שהמערער שנעצר בו ביום בדירתו הוא הפורץ הנמלט וגירסתה מתבססת על עדותם של שני השוטרים שזיהו את המערער במסדר זיהוי חי שנערך חמישה ימים לאחר המעצר. באשר לזיהוי טענו מלכתחילה עדי המשטרה כי המערער לא צולם לאחר מעצרו, אך לאחר מכן התברר כי הוא צולם ע"י אנשי המשטרה, ושוב העידו עדי המשטרה כי צולם רק חלק מהפרופיל שלו וכי לא ראו את תמונתו, אך משציווה השופט להביא בפניו את התמונות התברר כי כל פניו צולמו וכן התברר כי אחת התמונות שצולמה באותו יום נעלמה. כן התברר כי השומרים עיינו באלבומים של עבריינים לפני שעשו את הזיהוי, אם כי טענו כי לא ראו בכלל את תמונת המערער באלבומים לפני מסדר הזיהוי. ביהמ"ש המחוזי אמר כי העדויות בענין הצילומים מעוררות תמיהות אך אעפ"כ הגיע למסקנה כי השוטרים לא ראו את הצילום לפני הזיהוי. בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי סמני השאלה המתעוררים בפרשה זו מטילים צל כבד על התנהגות השוטרים ויש בהם כדי לעורר ספק שמא בכל זאת ראו השוטרים את תמונת המערער באלבום העבריינים. ערכו הראייתי של מסדר זיהוי חי נפגם במידה ניכרת, אם קדם לו עיון של העד המזהה בתמונתו של המזוהה. הנס?ן מלמד שההצבעה במסדר הזיהוי החי עשוי לשקף לא את זכרונו של העד באשר למה שהתרחש בזירת העבירה, אלא את זכרונו הטרי יותר של העד מעיון בתמונה. אם השוטרים ראו את תמונת החשוד לפני מסדר הזיהוי, אין בכך אמנם, כדי לפגוע בקבילותו של הזיהוי החי, אך יש בכך כדי להחליש במידה ניכרת את משקלו הראייתי. בעניננו מושתתת ההרשעה כולה על זיהויו של המערער ע"י השוטרים ומשנקבע כי קיים ספק בשאלה אם עדים אלה לא עיינו בתמונות המערער לפני מסדר הזיהוי, הרי בנסיבות הענין קיים ספק באשר למשקלו של מסדר הזיהוי ומספק זה צריך ליהנות המערער.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד מרכוס למערער, עו"ד וכסלר למשיבה. 6.2.81).
ע.פ. 795/80 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד על יסוד זיהוי של המתלוננת (הערעור נתקבל).
המתלוננת עמדה בתחנת מוניות בלוד בשבת בשעות הצהריים כשעבר לידה בחור צעיר והיא שאלה אותו היכן לוקחים מונית לתל-אביב והוא הצביע לכיוון תחנת המוניות. היא הלכה לכיוון זה וחיכתה שם, ראתה שהבחור מסתובב ופונה למקום שהיא עמדה, וכשהיה במרחק שני מטר לערך שאל אותה מה השעה. היא הורידה את הראש כדי להסתכל בשעון והרגישה מכה על הראש, ואז הבחור סחב ממנה שרשרת זהב וברח. היא היתה בהלם ולאחר 4 ימים באה להתלונן במשטרה. שוטרים יצאו עימה למקום ואז ראתה את המערער והצביעה עליו כמי שביצע את התקיפה. על יסוד הזיהוי שלה הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער והערעור נתקבל. כמסתבר היו סתירות בין התיאור של התוקף כפי שנמסר ע"י המתלוננת במשטרה ובין חזותו של המערער. נסיון החיים מלמד כי משך הזמן שבו
אנו צופים באדם, תשומת לבנו ועוצמת התרשמותנו משפיעים על עומק ההטבעה בזיכרון של דמות האדם ועל תמונת האירוע או האדם כפי שאנו זוכרים אותם לאחר זמן ולא אחת מתעתע בנו הזיכרון. כאן ראתה המתלוננת צעיר עובר אורח ושאלה אותו היכן לוקחים מונית לתל אביב והלה ענה מה שענה. האמנם יש סיכוי ממשי שפרטי מראהו של עובר אורח כזה יחרטו בזיכרון בוודאות שמותר לסמוך עליה? אפילו אם נצרף לכך את העובדה שחזר והופיע לאחר מכן האם יש בכך כדי להפוך ספק כזה לודאי? האירוע עצמו הותיר בודאי את רישומו העמוק בזכרונה של המתלוננת אך דוקא באותן שניות הרכינה את ראשה כדי לראות מה השעה ולא ראתה את פניו של הצעיר שתקף אותה. התרגשותה של המתלוננת לאחר מעשה היתה גדולה, הלם כלשונה, עד כדי כך שבמשך 4 ימים פחדה לצאת מביתה ורק לאחר מכן באה להתלונן במשטרה. השאלה היא אם אותה התרגשות לא היה בה כדי לגרום לה לזהות אדם חף מפשע בעל קווי דמיון מסויימים לאותו אדם שתיארה במשטרה בתור מי שתקף אותה. כאשר ההבדל בין הרשעתו של אדם לבין חפותו דק ומטושטש כל כך וכאשר עומדים נוכח סכנה שבהרשעת אדם חף מפשע עפ"י זיהויו של קורבן העבירה לבדו, די בספקות ובתהיות כאלה כדי שהזיהוי לא יוכל לשמש בסיס להרשעה.
בית-המשפט המחוזי סבר שהאליבי של הנאשם הינו מופרך ובכך ראה חיזוק לזיהוי. כאן נתפס ביהמ"ש לכלל טעות. מתוך הראיות ניתן היה לקבוע לכל היותר שטענת האליבי לא הוכחה, אבל לא היה כל מקום להסיק כי האליבי הופרך. בעובדה שהאליבי לא הוכח אין חיזוק כלשהו לזיהוי המוטל בספק.
פסק הדין ניתן מפי השופט טירקל והשופט ברק הוסיף כי הוא מסכים לתוצאה הנ"ל ובעיניו הכריעה העובדה שביהמ"ש הרשיע את המערער מתוך שראה חיזוק לראיות הזיהוי בהפרכת האליבי של המערער אך כאמור חיזוק זה לאו חיזוק הוא. (בפני השופטים: י. כהן, ברק, טירקל. עו"ד גב' ל. פרנקל למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה.19.3.81).
ע.פ. 144/80 - משה ברדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס המבוססת על עדות המתלוננת (הערעור נתקבל).
באחד הימים הסיע המערער את המתלוננת מתל-אביב לביתה ברחובות לאחר גמר עבודתה. כחודשיים לאחר מכן, באפריל 1979, שוב ביקשה המתלוננת את המערער כי יסיע אותה לביתה. בדרך נתן המערער למתלוננת טבעת משובצת שערכה המעשי היה מועט, אך הוא אמר לה כי ערכה כ-200 אלף ל"י. לאחר מכן סטה מהדרך המובילה לרחובות לדרך צדדית ושם בעל את המתלוננת. לאחר הבעילה הביא אותה לרחובות. למחרת היום סיפרה לקצין הביטחון במקום עבודתה על המעשה. לפי עדויות היא היתה במצב רוח נרגש ובכתה. לפי הצעת קצין הביטחון הלכה באותו ערב להתלונן במשטרה. בעימות בינה לבין המערער הטיחה בפניו כי אלמלא גמר את בעילתו ושפך את זרעו בתוך אבר מינה לא היתה מתלוננת במשטרה. בהודעתה במשטרה אמרה כי קיבלה את הטבעת לאחר הבעילה אך בעדותה בביהמ"ש הודתה כי קיבלה את הטבעת לפני הבעילה. כמו כן היא אמרה בעדותה כי נודע לה שהטבעת "אינה שווה כלום" רק לאחר שהגישה את תלונתה במשטרה, בעוד שהוגש תצהיר לביהמ"ש העליון שהיא ידעה לפני כן שערך הטבעת קטן ביותר. בביהמ"ש טען המערער כי בעל את המתלוננת בהסכמתה ואילו המתלוננת טענה כי התמסרה לו לאחר שאיים עליה. בית-המשפט המחוזי האמין למתלוננת למרות הסתירות בגירסותיה ואת הסיוע לעדות המתלוננת ראה במצב רוחה ובהתנהגותה למחרת המקרה כאשר נפגשה עם העדים במקום עבודתה. הערעור נתקבל. התצהיר הסותר את עדות המתלוננת כי רק לאחר תלונתה במשטרה נודע לה שאין ערך לטבעת נמסר לביהמ"ש העליון מפי עד שהעיד כעד תביעה בביהמ"ש המחוזי. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי בדרך כלל אין הוא מתערב בהערכת
מהימנות עדים, ברם במקרה דנא לא היה זה בטוח לסמוך על עדותה של המתלוננת לשם הרשעת המערער. המתלוננת קיבלה בתחילת הנסיעה מהמערער טבעת ועפ"י התנהגותה נראה שלא פקפקה בכך שאכן יש ערך רב לטבעת. נוכח התנהגות זו של המתלוננת אשר מקבלת מתנה מגבר שהוא כמעט זר לה, כשנאמר לה שזוהי מתנה יקרת ערך, לא מן הראוי היה לשלול מיניה וביה את האפשרות שהיה בקבלת מתנה כזו כדי להניע את המתלוננת להסכים לקיום יחסי מין עם המערער. אין גם לשלול כבלתי מתקבלת על הדעת את האפשרות כי אכזבתה של המתלוננת, כשנודע לה על הערך האמיתי של הטבעת, היא שהניעה אותה להתלונן במשטרה. העובדה שהמתלוננת אמרה במשטרה כי קיבלה את הטבעת לאחר קיום יחסי מין, מצביעה על כך שגם בעיניה היה נראה שגילוי האמת בענין זה יש בו כדי לעורר ספיקות על נכונות גירסתה באשר לבעילה תוך כדי איומים. גם אם בעדות הראשית הטעונה סיוע ישנם פגמים וסתירות רשאי ביהמ"ש לסמוך על עדות כזו, אם קיימות ראיות סיוע בעלות משקל רב אשר מראות שהעדות של העד היתה נכונה, ובמקרה דנא לא היו קיימות ראיות סיוע בעלות משקל רב אם כי מבחינה טכנית אפשר היה לצאת ידי חובה באותן הראיות שעליהן הצביע ביהמ"ש המחוזי. אכן, התרשמות בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת יכולה להיות ראית סיוע, אך למתלוננת היו שתי סיבות שיכלו לעורר את המתח כלפי המערער. סיבה אחת היתה השקר הגס שלו על שווי הטבעת והסיבה השניה היתה שהיא ביקשה שלא יגמור את הבעילה בתוכה והוא לא עשה כרצונה. על חשיבות הסיבה השניה אפשר ללמוד מפי המתלוננת שאמרה בזמן העימות במשטרה שאם לא היה גומר בפנים לא היתה מתלוננת. לא מן הנמנע שסימני ההתרגשות שנראו אצל המתלוננת למחרת יום המקרה מקורם בסיבות אלה.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, לוין. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 24.3.81).
ע.פ. 662/80 - אליהו זעירה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער שפוט למאסר ממושך ובגין בריחה ממשמורת חוקית נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כאשר המאסר בפועל מצטבר למאסר האחר שהמערער מרצה. הערעור על חומרת העונש נתקבל. כמסתבר נכון הסברו של המערער כי הבריחה נגרמה ע"י נסיבות משפחתיות קשות שנוצרו באותו זמן. כמו כן עובד המערער במסגרת ריצוי עונשו בעבודות חוץ והוא משתלב בתהליך שיקומי שהוחל בו בזמן האחרון. בנסיבות אלה, ובהתחשב בתקופת המאסר הארוכה למדי שאותה ריצה המערער והוא עומד לרצות גם בעתיד, ניתן להקל בעונשו כך שמחצית השנה של המאסר בפועל תהיה חופפת ורק המחצית מצטברת.
(בפני השופטים: י. כהן, לוין, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד גב'-ראובני למשיבה. 3.3.81).
ע.פ. 665/80 - חליל רג'א מקראן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התרת קשר נשואין על כורחה של האשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של התרת קשר נישואין על כורחה של אשה ונדון ל-5 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער עשה את המעשה אמרי שהוזהר ע"י הקאדי, שבפניו התברר הדיון בינו לבין אשתו, על התוצאות הפליליות הכרוכות במעשה כזה. הנסיבות השונות של חיי הנישואין בין בני הזוג הועלו בפני ביהמ"ש המחוזי והשופט התחשב בהן ולא מצא אפשרות להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל על המערער. אין לומר כי השופט שגה בכך ותקופת המאסר שקבע אינה ארוכה מדי בהתחשב בנסיבות הענין.
(בפני השופטים: י. כהן, בייסקי, לוין. עו"ד כמאל למערער, עו"ד אשרר למשיבה. 2.3.81).
ע.פ. 80+81/80/860/79+74 - הררי, בוים, וגולברי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע הצתות וחומרת העונש (ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - ערעוריהם של הררי ובוים נדחו וערעורו של גולברי נתקבל בחלקו).
שבעה נאשמים הועמדו לדין בכתב אישום אחד ובו 14 אישומים שענינם ביצוע שריפות בשנים 1974 עד 1978. הנאשמים התאגדו בקבוצת שמטרותיה היו גניבות, הצתות וכדו'. ביהמ"ש המחוזי הרשיע, בין היתר, את המערערים דנא בשורה של מעשים, בעיקר על יסוד הודאותיהם. ערעוריהם של הררי ובוים נדחו כליל ואילו ערעורו של גולברי נתקבל בחלקו. לענין האימרות של המערערים - אין לקבל את הטענות בדבר מכות שבגינן מסרו את האימרות. באשר לשתי אימרות של הררי נטען כי היה פסול בכך שנאמר לו במהלך החקירה כי אחד הנאשמים האחרים כבר דיבר וזאת תוך כוונה שגם הוא יודה. אין לפסול כראיה הודאה שהוצאה מפיו של נאשם בתחבולה או במרמה, כל עוד לא נעשה שימוש בהבטחות או באיומים. השאלה אשר ביהמ"ש צריך להציג לעצמו תמיד היא אם עשויה היתה התחבולה להשפיע על הנאשם להודות במה שלא חטא. אין לומר שהעובדה שמגלים לעבריין ששותפו כבר הודה יש בה כשלעצמה משום ביטוי או שידול הפוסל את ההודיה. אשר לטענה כי היו אלה חקירות מייגעות וממושכות - ככלל גם אורך החקירות אסור לו שיהא במטרה לשבור את הנחקר או לטשטש את חושיו, ויתכן ובנסיבות מסויימות גם ענין כזה יתווסף למכלול מצטבר של גורמים שיצביעו על חקירה פסולה, אך בענינו של הררי אין לומר שהמשטרה, במשך 4 ימי החקירה, הפריזה בחקירותיה מעבר למקובל, מה גם שהחקירה המקיפה של כל הנעצרים היתה במתכונת ענקית.
בענינו של הררי ראה ביהמ"ש המחוזי בשיחזור שביצע, את ה"דבר מה" הנוסף הנדרש, אך באשר לשיחזור זה קבע השופט בייסקי כי יש לפוסלו בהתחשב בנסיבות נתינתו, ברם בדו-שיח שהיה בין מערער זה לבין נאשם אחר בין כתלי בית הכלא כאשר שוטרים האזינו ורשמו את השיחות יש "דבר מה" די והותר לחיזוק הודאות המערער הררי. אכן, ביהמ"ש המחוזי לא רצה להתבסס על הרישומים הנ"ל כראיה מרשיעה כשלעצמה באשר לנאשם השני ואולם אין לומר כי יש לפסול רישומים אלה גם כ"דבר מה" לחיזוק ההודאות של נאשם זה. כאן סקר ביהמ"ש בהרחבה את הדינים השונים הנוגעים ל"דבר מה" הנדרש כחיזוק להודאות הנאשם, כדי להיות בטוח שהנאשם לא ייחס לעצמו עבירה שלא הוא עבר אותה.
באשר לגולברי - יש לקבל את הערעור בחלק מן ההרשעות שלגביהן לא היה "דבר מה" מספיק לחיזוק האימרות.
ביהמ"ש העליון הצדיק, אגב כך, את ביהמ"ש המחוזי שהחליט תחילה במשפט זוטא לקבל את האימרות ללא נימוק, ורק בפסק הדין, לאחר חודשים נתן את נימוקו. היה זה משפט ארוך וממושך וביהמ"ש נהג כשורה כששמע את המשפט ברציפות מבלי להפסיקו כדי להעלות על הכתב את הנימוקים והשיקולים ביחס לקבילות האימרות המרובות.
אשר לטענה בדבר אי גילוי חומר מודיעיני משטרתי להגנה - כשמדובר בגילוי חומר מודיעיני משטרתי, יש וגובר האינטרס הציבורי העלול להיפגע ע"י עצם חשיפתו של אותו חומר, מלבד אם מוצא ביהמ"ש כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שלא לגלותה. שיקול דעת זה מסור לביהמ"ש הדן בענין ובמקרה הנוכחי החומר המודיעיני לא שימש כראיה בביהמ"ש וממילא לא היה זה רלוונטי לדיון.
הררי וגולברי נדונו ל-10 שנות מאסר בפועל ובוים ל-5 שנות מאסר וביהמ"ש העליון החליט להתערב רק בענשו של גולברי מכיון שזוכה ע"י ביהמ"ש העליון משתי הצתות, והדבר מצדיק את המתקת העונש והעמדתו על 8 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד קנט להררי, עו"ד רובינשטיין לבוים, עו"ד וייס לגולברי, עוה"ד גב' פ.דבורין וגב' ג.ויגוצקי למשיבה.17.3.81).
ע.פ. 862/80 - מדינת ישראל נגד יעקב שבירו ואח'
*זיכוי מאשמת אינוס (הערעור נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי הועמדו לדין שלושה נאשמים, יעקבשבירו, חיים טרוים וויקטור טרוים בהאשמות של אינוס בנסיבות מחמירות של שתי תיירות משוודיה בנות 17, 18 וכן במעשה מגונה בכח באותן צעירות ובקשירת קשר לביצוע אותן עבירות. בתום פרשת התביעה החליט ביהמ"ש המחוזי כי על הנאשמים להשיב על אשמת האינוס ובנוסף עליה על סעיף שלא צויין בכתב האישום והוא עשיית מעשה מגונה בגופו של אדם תוך השגת הסכמתו בדרכי מרמה. בתום הדיון זיכה ביהמ"ש המחוזי את שלושת הנאשמים מעבירת האינוס והרשיע את יעקב ואת חיים בעשיית מעשה מגונה בגופו של אדם תוך כדי השגת הסכמה בדרכי מרמה. את ויקטור זיכה ביהמ"ש שכן לדעתו הוא לא היה מודע לכך שמדובר בדרכי מרמה. הערעור נתקבל.
המערער יעקב עצר מכוניתו ליד המתלוננות והזמינן באמתלת שוא להצטרף אליו ואל האחרים. החבורה הביאה את הבנות למפעל ליהלומים שבו עבדו והראו להן יהלומים גדולים וסיפרו שהם בעלי היהלומים. לאחר מכן הביאו את הבנות לדירתו של יעקב ושם הפרידו בין השתיים וסיפרו להן כי הם מתכננים להבריח יהלומים לחו"ל והם רוצים לעשות זאת ע"י החדרת טמפונים לאבר מינן של המתלוננות וכדי "להכשירן" לקלוט את הטמפונים עליהם לקיים יחסי מין עם המתלוננות. היה זה סיפור בדים שלא היה לו כל יסוד ושורש במציאות.לאחר מכן בעלו המערערים את המתלוננות בזה אמר זה. היה אדם רביעי במכונית וגם הוא נכנס לחדר והמערער יעקב הציע לו לבעול את אחת המתלוננות, אך הוא שאל אותה אם היא מסכימה לכך ומשאמרה שאינה מסכימה סירב ועזב את הדירה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שאין להרשיע את המערער באינוס חרף קביעתו המפורשת שבליבן פנימה התנגדו הצעירות למעשה הבעילה אלא שחששו פן יבולע להן אם יתנו ביטוי להתנגדותן. הן האמינו שנפלו ברשתם של מבריחי יהלומים ושאין להן מוצא ולכן העדיפו להסתיר את התנגדותן ולהעמיד פנים כאילו הן משלימות עם המצב שאליו נקלעו. לאור מכלול האירועים נשאר כאמור ספק בלב השופטים שמא לא היו הנאשמים מודעים לאי הסכמת המתלוננות להיבעל ולכן זיכוי אותם הן מאינוס והן ממעשה מגונה בכפייה והרשיעו שניים מהם במעשה מגונה שלא בכפייה אלא בדרכי מרמה. גם _ מעבירת קשר לדבר פשע זיכה ביהמ"ש את המערערים שכן העבירה שבה הורשעו אינה אלא עוון. בקבלו את ערעור המדינה ציין ביהמ"ש העליון כי יתכן מקרה יוצא דופן שבו מסתירה האשה את התנגדותה ומתנהגת כלפי חוץ בצורה העשויה להתפרש כהסכמה אך אין הדבר כך בעניננו. מדובר בשתי צעירות שהובאו במרמה, במדינה זרה ובבית זר, בחברת 4 גברים מבוגרים מהן בהרבה, אל דירה והופרדו וסיפרו להן סיפור העשוי להוציא משלוותו גם אדם מבוגר ומיושב. במצב כזה אין לומר שנותר ספק שמא פירשו המשיבים בטעות את כניעת הנערות כהסכמה. אין צורך להתייחס כאן לשאלת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת אינוס באשר לאי הסכמתה של הנבעלת, אם די בטעות כנה או צריך גם טעות סבירה שכן בעניננו יכלו המערערים לדעת שהמערערות אינן מסכימות להיבעל. ביהמ"ש המחוזי האמין להן כי גילו סימני התנגדות מפעם לפעם וגם הפגינו אדישות מוחלטת ולעומתן העידו שלושת המשיבים שהן היו אקטיביות ושיתפו פעולה וגירסה זו לא היתה מהימנה על ביהמ"ש. משדחה ביהמ"ש גירסת המערערים נופלת גם גירסת הטעות, שכן הא בהא תליה. זאת ועוד, העובדה שהמשיבים אחזו בנשק המרמה והשתמשו בה גם במהלך האירועים עצמם משמיטה גם מכוחה היא את כינותה של טעותם. לפיכך יש להרשיע את כל שלושת הנאשמים בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות וגם בביצוע מעשה מגונה בכח באותן מתלוננות. יש לדחות את הערעור על הזיכוי בעבירת קשר, שכן לא מן המידה הוא להוסיפה כאשר אותם נאשמים מורשעים בעבירה המוגמרת.
השופטת בן פורת שמפיה ניתן פסק הדין התעכבה, אגב אורחא, על שאלת
היסוד הנפשי כאמור לעיל והגיעה למסקנה שלענין היעדר הסכמה בעבירת אינוס יש להסתפק גם בפזיזות של הנאשם ולפיכך לא די בטעות כנה אלא שצריכה להיות גם טעות סבירה. השופט אלון העיר כי מכיון שענין היסוד הנפשי אינו צריך להתעורר במקרה זה אינו מחווה עת דעתו בענין הנדון.
אשר לעונש - בית-המשפט המחוזי דן את יעקב שבירו ל-8 חודשים מאסר בפועל ו-4 חודשים מאסר על תנאי ואת חיים טרוים ל-4 חודשי מאסר בפועל ו-4 חודשים מאסר על תנאי, ובנסיבות הענין החמיר ביהמ"ש העליון בעונש. שבירו עומד היום לפני סיום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר בפועל וחיים גמר כבר לרצות את מלוא עונש המאסר. עובדות אלה חייבות לעמוד לנגד עיני ביהמ"ש בבואו לגזור את הדין. מצד שני קיים פער עצום בין העבירות שבהן הורשעו בביהמ"ש מחוזי לבין העבירות שבהן הורשעו בעקבות הערעור. המשיבים ביצעו מעשה מחפיר שהיה בו לא רק פגיעה קשה במתלוננות, אפילו הן מתירניות, אלא גם בתדמיתה של ישראל. מבחינת חומרת המעשים מן הראוי היה לגזור על המשיבים מאסר בפועל לתקופות ארוכות חרף עברם הנקי. ברם לנוכח העובדות שפורטו לעיל ולאור הכלל הנקוט בידי ביהמ"ש שלערעור להימנע ככל האפשר מהחזרתו לכלא של נאשם שגמר לרצות את עונשו וכן שלא למצות את הדין במסגרת הערעור, יהיה העונש של המשיב הראשון 12 חודשים מאסר בפועל, של המשיב השני 7 חודשים מאסר בפועל ושל המשיב השלישי 5 חודשים מאסר בפועל ו-4 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גב' טפיירו למערערת, עוה"ד בן שחר, קדרי ובטיטו למשיבים. 19.3.81).
ע.פ. 873/80 - יהודה חודדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 260 כדורי מטדון למטרות מסחר ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער הוא נרקומן ותלותו בסם היא שהביאה לעבירות הרבות שאותן ביצע החל משנת 1960. עתה, אמר הסניגור, הוא מבקש להיגמל מן התלות בסם. אין לדעת אם נסיונו הנוכחי של המערער לגמילה ישא פרי ואם יצליח הפעם יותר מאשר בעבר, אך לענין העונש אין מקום להתערב במידתו. המערער הורשע בעבירה שחומרתה רבה כאשר מביצועה עולה סיכון לציבור הרחב. בהתחשב בכך ובהרשעותיו הקודמות אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. ציון למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 11.3.81).
ע.פ. 871/80 -פרץ אליהו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מכר לשוטר מוסווה 7 כדורים שהכילו מטדון, כאשר את הכדורים קיבל בהיותו נרקומן לצריכה עצמית. הוא נדון ל-18 חודשים מאסר בפועל והופעל מאסר על תנאי של 6 חודשים במצטבר וכן נדון ל-24 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. נטען שהמערער מוכה גורל בהיותו קטוע רגל וערירי, אולם יש מאחוריו רשימה ארוכה של עבירות מסוגים שונים והמלחמה בנגע הסמים מחייבת ענישה של ממש.
(בפני השופטים: לנדוי, בייסקי, כהן. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 12.3.81).
ע.פ. 646/80 - אורי סלמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בשתי
עיסקות של מכירת הרואין ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל וכן לתשלום קנס של 75 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה, פרט לכך שהקנס הועמד על מחצית הסכום הנ"ל שכבר שולמה. המערער העלה נסיבות מקילות אך אלה כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי ובהתחשב בכך שמדובר במכירת הרואין לא היה מנוס מהטלת מאסר לתקופה משמעותית, מה גם שאין זו הרשעתו הראשונה של המערער בקשר לסמים. מאידך, ניתן להקל במידת מה שהקנס יופחת לכדי מחצית וזאת כדי להקל את שיקומו של המערער אחרי שישוחרר מהכלא.
(בפני השופטים: י. כהן, לוין, טירקל. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 12.3.81).
ד.נ. 8/81 - מנהל המכס והבלו נגד המגדר ברזילית חוטי ברזל בע"מ
*בקשה לדיון נוסף בענין חיוב בתשלומי מכס (בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
בהמרצת פתיחה שהוגשה ע"י המשיבה לביהמ"ש המחוזי היא ביקשה לבטל שומה שהוצאה ע"י העותר ושלפיה נדרשה המשיבה לשלם תשלומי מכס ומס קניה עבור טובין שייבאה ארצה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה שהודעת השומה נעשתה שלא כדין ושהמשיבה אינה חייבת את הסכומים שנדרשה לשלם וביטל את הודעת השומה. הערעור נדחה ע"י ביהמ"ש העליון והבקשה לדיון נוסף נדחתה.
המחלוקת בין בעלי הדין מתייחסת לענין הוראת "פטור מותנה" בצו תעריף המכס והפטור. כמסתבר, בענין היבוא הנדון הוגש גם משפט פלילי נגד המשיבה ובאותו תיק הורשעה המשיבה בחלק מן האישומים. טוען המבקש כי קיימת סתירה בין הקביעות במשפט האזרחי ובין הקביעות במשפט הפלילי ולפיכך הוא מבקש דיון נוסף. ברם, גם אם נניח שקיימות סתירות בין הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות שבשני המשפטים, אין בכך נימוק מספיק לקיום דיון נוסף. כאשר דיון באותן השאלות מתנהל בשני מישורים שונים, פעם במישור אזרחי ופעם במישור פלילי, קיימת לא פעם אפשרות שהערכאות השונות הדנות בענין תבואנה למסקנות מנוגדות. מצב זה אמנם איננו רצוי אך אין כל אפשרות למנוע קיומן של סתירות כאלה, הנובעות מסיבות שונות כגון השוני בדיני הראיות, בדרך ניהול המשפט, בראיות המובאות ומהתרשמות ביהמ"ש מן העדים בדיונים השונים המתייחסים לאותה מסכת עובדות. כמו כן אין לקבל את טענת המבקש שבהליך האזרחי הקודם נפסקה הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 6.4.81).
ב.ש. 66/81 - מריק ליטבק נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בשימוש ברכב ללא רשות, נהיגה ללא רשיון נהיגה, וגרימת נזק למכונית בה נהג וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר בביהמ"ש המחוזי נדחה וגם הערר דנא נדחה. העורר הוא בן 21 ולחובתו רשימת עבירות קודמות ארוכה הכוללת 10 הרשעות בשימוש ברכב ללא רשות ו-6 הרשעות בקשר לפריצה. זמן מועט לפני ביצוע העבירות הנדונות נפתח נגד העורר תיק באשמת ביצוע שני מעשי שוד ובית- המשפט המחוזי החליט לשחררו מן המעצר בערבות עצמית. העבירות המיוחסות לו עתה נעברו כ-3 ימים לאחר אותו שחרור. לטענתה של התביעה יש בידיה עדויות של שני שוטרים שזיהו את העורר כמי שנהג ברכב, ואחד מן השוטרים אף נתלה על דלת המכונית בנסיון לעכבה ופנה לנוהג תוך ציון שמו של העורר, המוכר לשוטרים שזיהו אותו עוד מלפני כן. הסניגור טען כי העורר מכחיש את האשמות ויהיה בידיו להוכיח טענת אליבי. לדבריו מנסה המשטרה להתנכל לעורר עקב כשלונה להביא למעצרו בקשר לעבירות השוד ולכן נקטה כאן צעד יוצא דופן של בקשת מעצר לגבי עבירה שבעטייה לא עוצרים בדרך כלל עד תום ההליכים. אין לקבל טענות אלה.
לנוכח ההרשעות הקודמות המרובות של העורר שהן מאותו סוג ממש של העבירות נשוא אישום זה, אין פסול בבקשת התביעה ובהחלטת ביהמ"ש דלמטה לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד א. שמחוני לעורר, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 22.3.81).
ב.ש.88/81 -דוד דהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
לפי כתב אישום שהוגש נגד העורר ביקש להיכנס למסעדה המשמשת גם למקום ריקודים וסירב לשלם, התפתחה תיגרה בינו לבין בעלי המקום ובמהלכה דקר את אחד מבעלי המקום בבטנו וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. כמסתבר עזב העורר את עיירת מגוריו אופקים לאחר ביצוע העבירה והמשטרה הצליחה לעוצרו רק כחודשיים לאחר מעשה. כשהמשטרה ביקשה לעוצרו ניסה. לברוח דרך חלון החדר. העורר הוא בעל הרשעות קודמות וכבר נדון בעבר למאסר בפועל וכן למאסר על תנאי. העורר הכחיש את אמיתות העובדות כפי שפורטו בכתב האישום, אך מתוך חומר הראיות עולה כי יש ראיות לכאורה כדי לבסס את טענות התביעה המובאות בכתב האישום. שאלת אמינות העדים אין צורך להתייחס אליה עתה, שכן נושא זה יבורר ע"י ביהמ"ש שידון באישום לגופו. לאור אופיה של העבירה ונסיבותיה, הרשעותיו של העורר והעובדה שניסה להתחמק מן המעצר המשטרתי אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט שמגר. העורר לעצמו, עו"ד ליבנה למשיבה. 5.4.81).
ב.ש. 90/81 - דוד אדרי ו-8 אחרים נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה
(בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
תשעת העוררים הואשמו בבית- המשפט המחוזי בנסיון לרצח וגירסת התביעה היא שהעוררים השתמשו בתחבולה כדי להביא את שלושת המתלוננים אל שטח בית הקברות של ירוחם בשעת החשיכה ושם תקפו אותם ביריות מנשק חם. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את העוררים עד גמר ההליכים והערר על כך נדחה. הסניגור טוען כי המתלוננים שהעידו על התקרית אינם ראויים לאמון בהיותם עבריינים מועדים ועוד נטען כי יש לכל אחד משמונת העוררים הראשונים אליבי מוצק. ברם, בנוסף לעדות שלושת המתלוננים קיימת עדות של עד נויטרלי על יריות שנורו באותו ערב באיזור בית הקברות. אמנם לא נמצאו פגיעות בגופם של המתלוננים, חוץ משריטה בצוארו של אחד מהם ושמשת מכונית מנופצת, ולעוררים יש גירסה משלהם גם על הפגיעות הללו, אבל כל הטענות הן ענין למשפט עצמו ולפי הכלל המקובל יש לדון בענין המעצר עפ"י ההנחה שהראיות שבידי התביעה תתקבלנה כאמינות אלא אם הן מופרכות על פניהן וכזאת אין לומר כאן. אשר לעובדה שאיש מן המתלוננים לא נפגע ביריות - הרי גם אם יתברר לבסוף שהיריות לא נורו כדי לפגוע אלא לשם הפגנת כח בלבד וכדי להפחיד, גם אז מדובר בענין חמור ביותר, וקיים גם השיקול הנוסף ששחרורם של העוררים בשלב זה עלול לגרום לתקריות אלימות נוספות בין שתי קבוצות של עבריינים.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ח. קאזיס לעוררים, עו"ד גב' קובל למשיבה. 9.4.81).