ע.א. 230/80 - פנידר חברה לבנין בע"מ ויוסף פניני נגד דוד קסטרו
*תביעה להשבה ולפיצויים מחברה שהפרה זכרון דברים למכירת דירה. * חלותו של הסדר נושים לגבי תביעה כזו. * אחריות אישית של המנהל.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 542/76 - הערעור נדחה)
המשיב, אזרח ישראל תושב חוץ, החליט לרכוש דירה והתקשר עם המערער השני (להלן המערער) שהוא ידידו מנוער, מהנדס וקבלן בנין, וזה הבטיח למשיב להשיג לו דירה. המערער ניהל עסקי קבלנות בנין באמצעות המערערת הראשונה (להלן - החברה), שהוא ואשתו היו בעלי מניותיה. החברה השתמשה למכירת הדירות בטפסים מודפסים של "זכרון דברים" ועל טופס כזה חתמו בספטמבר 1974 המשיב והמערער כשהחברה הופיעה בו כמוכרת והמשיב הופיע כקונה. המערער חתם על זכרון הדברים ללא חותמת החברה. בזכרון הדברים החברה התחייבה למכור למשיב דירה בת 3 חדרים בקרית אתא בחלקה גוש מסויימים במחיר של 160 אלף ל"י ונקבעו פרטי התשלומים. המשיב שילם על החשבון 133 אלף ל"י עד שהעיסקה נכשלה. תשלומים אלה נעשו לפקודת החברה. בשנת 1975 הוגשה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה לפירוק החברה, בפברואר 1976 מינה ביהמ"ש את עו"ד רסלר "כנאמן מטעם ביהמ"ש כדי למשא פתרון לקשיים הכלכליים שהחברה נתונה בהם". התובענה הנוכחית הוגשה במרץ 1976 ועו"ד רסלר ייצג את החברה ואת המערער והגיש כתב הגנה מטעמם, אך לא גילה כי החברה נמצאת בהליכי פירוק וכי הוא מונה כנאמן, ולא הגיש בקשה לפי סעיף 155 לפקודת החברות לעכב את ההליכים בתובענה זו. ביוני 1977 נתן ביהמ"ש בהליכי הפירוק אישורלהסדר לפי סעיף 117 לפקודת החברות שלפיו יקבלו הנושים 15 אחוז מסכום תביעותיהםבלבד. הנאמן הציע למשיב לסילוק תובענתו הנוכחית 15 אחוז מן הכספים ששילם, אך המשיב סירב לקבל תשלום זה וטענתו היתה שההסדר אינו מחייבו ואינו חל על תביעתו. טענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שחייב את החברה בתשלום הסכום הנתבע וכן חייב גם את המערער אישית בתשלום החוב הנ"ל. כמו כן קבע ביהמ"ש כי נזקו של המשיב בביטול העיסקה היה סכום של 70 אלף ל"י וחייב את שני המערערים גם בתשלום זה. מכאן הערעור.
מ"מ הנשיא ח. כהן:
א. אין לקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי כי ההסדר אינו חל על תובענה זו. לפי סעיף 117 הסדר שהסכימו עליו 75 אחוז מבעלי החובות ושזכה לאישור ביהמ"ש מחייב את החברה ואת כל נושיה, ואין נפקא מינה שבין הנושים הללו היו גם המערער ואשתו ובני משפחתם.
ב. מאידך, המערערים אינם צודקים בטענתם שיש בהסדר זה כדי להשפיע על תוצאות התובענה הזאת. פסק הדין בתובענה זו קובע את חבותה של החברה ושיעורה של חבות זאת, וגם בהנחה שההסדר מחייב את המשיב כמו כל נושה אמר, חבה החברה למשיב את הסכום הפסוק כולו. כתוצאה מן ההסדר לא יהא עליה לשלם אלא 15 אחוז מן הסכום הפסוק אבל אין זה ענין לביהמ"ש הדן בתובענה נגדה.
ג. אשר לחיוב המערערים לשלם למשיב נזקים בשיעור של 70 אלף ל"י - המשיב העריך את נזקו בהפרש שבין מחיר דירה אחרת שיצטרך לשלמו לבין המחיר המוזכר בזכרון הדברים והשופט פסק את אשר פסק על סמך דברי המערער במכתבו למשיב שבו הוא קובע, ביוני 1975, כי שווי הדירה כבר הגיע לסך 200 אלף ל"י. טענת המערערים שאין להיזקק למסמך הנ"ל משום שלא הוגש בערעור בתיק מוצגים אין לקבל. בערעור הנדון עפ"י טענות שבכתב יכול הטוען להביא את המסמכים שברצונו
להסתמך עליהם ושהוגשו כראיות בערכאה ראשונה בגוף סיכום טענותיו ככתבם וכלשונם ובכך יוצא הוא ידי חובת תיק המוצגים. (בענין זה הסתייג השופט ברק בציינו כי בעל דין הרוצה להסתמך בערעורו על מסמכים שהוצגו בפני ביהמ"ש דלמטה חייב להגיש לביהמ"ש שלערעור תיק מוצגים, וזאת בין אם הערעור מתנהל בע"פ או בדרך של הגשת סיכומים בכתב. יחד עם זאת, אף שבעל דין אינו רשאי להסתמך על מוצג שאינו נכלל בתיק המוצגים, רשאי ביהמ"ש ליתן רשות להסתמך על מוצג שכזה מטעמים מיוחדים וכאלה קיימים בעניננו).
ד. ביהמ"ש המחוזי חייב גם את המערער אישית בתשלום הסכומים שפסק ואת חבותו זו ביסס על הפרת החובה שהיתה מוטלת על המערער לפי סעיף 18(ב) לחוק המכר, באשר לא הודיע למשיב כי הקרקע שעליה יבנו הדירות אינה שייכת לחברה אלא לבעלים אחרים וכי למערער ולחברתו אין בקרקע זו כל זכויות. אכן המערער הפר חובה זו, אבל בהיעדר סנקציה להפרה זו בחוק המכר ספק אם ניתן להשתית את חבותו של המערער עליה בלבד.
ה. המשיב העמיד את התביעה האישית נגד המערער על 3 עילות: עילת ערבות; עילת תרמית; ועילת האחריות האישית למעשה החברה שבשליטתו. אשר לערבות - לא היתה כאן התחייבות מצד המערער לקיים חיובה של החברה כלפי המשיב. אשר לתרמית - אם כי הציג המערער, ולו רק בשתיקתו, עובדה כוזבת כלפי המשיב כאילו הקרקע נמצאת ברשותו, הרי לא באה ראיה שהיתה למערער כוונת מרמה או שהיה זה היצג כוזב שעל פיו פעל המשיב ושבלעדיו לא היה רוכש את הדירה, ועל כן לא נתמלאו התנאים האמורים בסעיף 36 לפקודת הנזיקין. נשארת רק עילת האחריות האישית של המערער למעשה החברה שבשליטתו.
ו. המערער חתם על זכרון הדברים מבלי לציין שהוא חותם בשם החברה, לא חתם את שם החברה ולא שם את חותמתה. טוען המערער שאם רוצה המשיב להטיל פגם או ספק בחתימת החברה, עליו הראיה שהתקנות של החברה מחייבות את שימת חותמתה אך אין לקבל טענה זו. לכאורה אין החתימה על זכרון הדברים אלא חתימתו האישית של המערער ואם רוצה המערער להוכיח שהחתימה של החברה כשרה לפי תקנותיה עליו הראיה. זאת ועוד, תקנות החברה מצויות קודם כל בידיעת החברה, מנהלה ובעל מניותיה ואין המערערים יכולים להעמיד חובת ההוכחה על שכם זולתם. משלא הוכיחו המערערים שהחתימה על זכרון הדברים היא חתימת החברה הרי זו חתימתו האישית של המערער בלבד. זאת ועוד, החברה טוענת שזכרון הדברים איננו מחייב אותה ולפי קביעת השופט, המערער אישית, כידידו ויועצו של המשיב, הבטיח להשיג לו דירה ולשם קיום הבטחתו הביא לו את זכרון הדברים והחתימו עליו. היתה זאת התחייבות אישית שהמערער קיבל בגינה תמורה, שהרי היה לו ענין כי החברה תקבל את הכספים, ואם למעשה לא השיג המערער למשיב אלא פיסת נייר שהחברה זכאית לבטלה כפי שהיא ביטלה אותה הרי לא קיים את התחייבותו והוא חב אישית.
השופט ברק:
א. אכן, אין יסוד להטיל אחריות אישית על המנהל בגין אי מתן הודעה על תביעה או זכות שיש לגבי הממכר לצד שלישי, חובה המוטלת על המוכר עפ"י סעיף 18 לחוק המכר, אך זאת לא משום שאין סנקציה להפרה זו בחוק המכר, אלא משום שהחובה הקבועה בסעיף 18 היא חובה המוטלת על המוכר וכאן המוכרת היא החברה. אילו החובה הקבועה בסעיף 18 לחוק המכר היתה מוטלת על המנהל, לא היתה כל מניעה להשתית עליה את חבותו של המנהל. נכון שבחוק המכר אין סנקציה על הפרת חובה זו, אך יש לראות בחובה הקבועה בסעיף 18 חובה המהווה חלק מחוזהו
של המוכר ובגין הפרתה זכאי המוכר לתרופות הקבועות בחוק החוזים.
ב. אין לבסס את חבותו האישית של המנהל על שני המקורות המצויינים בפסק דינו של מ"מ הנשיא. אשר לחתימת המנהל - הרי היא נעשתה על גבי זכרון דברים שהיווה על פי לשונו הברורה הסכם בין החברה לבין המשיב. משחתם המנהל חתימה אישית, ללא ציון שהוא חותם בשם החברה, יש מקום להטיל עליו אחריות אישית רק אם מתוך עיון במסמך כולו עולה כי הוא התכוון ליטול אחריות אישית. בענין שלפנינו ברור מתוך עיון במסמך כולו כי מדובר בחוזה של החברה כאשר חתימת המנהל באה בשם החברה. הוכחת העובדה כי עפ"י תקנות החברה דרושה החותמת לשם חיובה של החברה מוטל על זה המבקש להסתמך על ענין זה, כלומר על המשיב שהוא המוציא מחברו. אין כל הבדל בין תקנות החברה לבין כל עובדה אחרת אשר הוכחתה מוטלת, על זה שהנטל הכללי מוטל עליו. זאת ועוד, אפילו אם נחוצה חותמת לחיוב החברה לא נובע מכאן כי בכל מקרה שבו נעדרת החותמת יש להטיל אחריות אישית על המנהל. מקום שחברה פעלה עפ"י המסמך וראתה בו מסמך מחייב כדין, ניתן לראות בהתנהגותה זו משום אישור בדיעבד של פעולות המנהל. בנסיבות אלה משתחרר המנהל מאחריות אישית שעשויה היתה להיות מוטלת עליו אילו פעל ללא הרשאה. אשר לעיקרון השני שלפיו היה חוזה בע"פ נפרד בין המנהל ובין המשיב - אין לומר שבענין שלפנינו קיימת תשתית עובדתית שיש בה כדי להצמיח חוזה נספח שכזה.
ג. ברם, ניתן לחייב את המנהל אישית עקב העובדה שנטע אמון בלב המשיב כי ניתן לסמוך עליו ולא גילה למשיב את העובדה שהחברה אינה כלל בעל המקרקעין אשר לגביהם נעשתה העיסקה. סעיף 12 לחוק החוזים קובע כי "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב". מן הראוי להחיל את הוראת סעיף 12 על התנהגותו של שלוח או מנהל בכל מקרה שבו הצד השלישי נותן אמון באותו שלוח ואותו מנהל. כאשר מערכת היחסים העובדתית בין השלוח או המנהל לבין הצד השלישי היא כזו שהצד השלישי שם מבטחו בשלוח או במנהל ורואה בו מקור לאמון, מן הראוי הוא כי על פי הוראות סעיף 12 אמון זה יוגשם ע"י ניהול משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב. בעניננו שררה מערכת אמון כזו, ואלמלא היחסים הקרובים בין השניים, התובע לא היה נכנס לעיסקה זו. החובה לנהל מו"מ בדרך מקובלת ובתום לב חייבה את המערער לגלות למשיב כי הנכס אינו שייך עדיין למוכר או שיש לאחר זכויות בנכס ומידע זה היה חשוב למתקשר השני שכן יש לו השפעה ישירה על שיקוליו אם להתקשר בחוזה. התרופה להפרת החובה הנ"ל היא פיצויים הצריכים להעמיד את הצד הנפגע באותו מצב בו היה נתון לולא נכנס למו"מ בכלל.
ד. ניתן להשתית את חיובו של המנהל גם על הסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין שכן לפי סעיפים אלה מוטלת חובה על כל אדם לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע נזק מאדם שצריך לצפות כי יגרם לו נזק. במסגרת הוראות אלה מוטלת אף החובה שלא ליתן מידע רשלני אלא מידע עובדתי מדוייק וזאת כלפי אדם הסומך על מידע זה. חובה זו הופרה ע"י המנהל שלא גילה למשיב את מלוא העובדות על המצב המשפטי של הקרקע ובגין הפרת חובה זו זכאי המשיב לפיצויים כאמור.
השופט י. כהן:
לא בהיסוס מצטרף לתוצאה בענין אחריות המנהל. ספק אם ניתן להשתית את האחריות על הוראות על סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, אך מסכים שיש במקרה זה להטיל אחריות אישית על מנהל החברה עפ"י הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, י. כהן, ברק עו"ד מ. לוינסון למערערים, עו"ד זהר גרינברג למשיב. 9.3.81).
ב.ש. 92/81 - סאלח אבו סלימאן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).
השופטת אוסטרובסקי-כהן נתנה פקודת מעצר נגד העורר המואשם בהחזקת תת מקלע עוזי ותחמושת ונמנעה לדון בשאלת שחרורו של העורר ממעצרו בהיותה סבורה שהדבר אינו רצוי כדי שלא יתגלו לפניה פרטים על העורר העומד לפניה לדין ושאולי היו עלולים להעמיד אותו באור שלילי. למעשה לא היה מקום לחשש זה כי דבר רגיל הוא, למשל בבתי משפט השלום בערי השדה, שאותו שופט הדן בענין מעצרו של חשוד דן לאחר מכן במשפטו בהיותו נאשם, וחזקה על שופט שהוא יודע להשתחרר מן הרושם שאולי נוצר כתוצאה מן החומר שהובא לפניו לצורך המעצר. אחרי שהשופטת אוסטרובסקי כהן נמנעה מלדון בשחרור הועבר הענין לשופט אחר וזה קבע שאינו רואה את עצמו מוסמך לדון בבקשה כי הוא ראה בה מעין ערר על החלטתה של השופטת. שוב אין לראות טעם מדוע השופט השני לא יכול היה להשלים את הדיון בשאלת השחרור בערובה שהשופטת לא החליטה בה לגופה והשאירה את ההחלטה לאחד מחבריה השופטים. לעצם הענין אין עוד צורך בהמשך מעצרו של העורר. את הופעתו למשפטו ניתן להבטיח ע"י מתן ערבות והאישום אינו בעבירה מסוג העבירות המחייבות מעצם טיבען מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד בטיטו לעורר, עו"ד גב' קובל למשיבה. 7.4.81).
ב.ש. 96/81 - צבי שטריים נגד מדינת ישראל
*ערעור על דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הרשעה (הבקשה נדחתה).
בשנת 1975 הורשע המבקש ע"י ביהמ"ש העירוני בעבירות לפי חוק התכנון והבניה ובסוף שנת 1980 הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי להארכת מועד להגשת ערעור על ההרשעה האמורה. ביהמ"ש דחה את הבקשה והמבקש ניסה להגיש למזכירות ביהמ"ש העליון בקשה לרשות לערער על החלטה זו. המזכירות סירבה לקבל לרישום את הבקשה והערר על כך נדחה. השאלה שעומדת על הפרק היא מה טיבה של אותה החלטה של ביהמ"ש המחוזי שלא להאריך את המועד ומה הם דרכי הערעור עליה ואם זו בכלל נתונה לערעור. דרכי הערעור נקבעו בסעיף 19 לחוק בתי המשפט שלפיו ניתן לערער בפני ביהמ"ש העליון על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי ואילו "החלטה אחרת של בימ"ש מחוזי בענין אזרחי, ופסק דין של בימ"ש מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני ביהמ"ש העליון, אם נתקבלה רשות לכך...". ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה בהליך פלילי, אך אין היא פסק דין שכן לא יצאה מלפני בימ"ש בערכאה ראשונה אלא מלפני ביהמ"ש המחוזי שלא כהחלטה על ערעור. ההחלטה ניתנה לאחר מתן פסק הדין בערכאה ראשונה ומטיבעה היא החלטה אחרת. בהליך פלילי, בניגוד להליך אזרחי, אין מערערים על החלטה מעין זו לא ברשות ובודאי שלא בזכות.
(בפני: הרשם ברטוב. 5.4.81).
בג"צ 186/81 - שינוי מפלגת המרכז ואח' נגד רשות השדור ואח'
*שידור בטלויזיה שיש בו תעמולת בחירות (העתירה נדחתה).
עתירה זו הוגשה לפני הבחירות להסתדרות כאשר הטלויזיה עמדה לשדר כתבה שבה עמדו להופיע חברי הכנסת משל ודוד לוי שהם ראשי סיעת המערך וסיעת תכלת לבן בהסתדרות. העותרים ראו בתוכנית זו תעמולת בחירות לכנסת האסורה לפי חוק הבחירות (דרכי תעמולה) בתקופת 50 הימים שלפני
יום הבחירות לכנסת ועתירתם נדחתה. בפני העותרים פנויה הדרך ליו"ר ועדת הבחירות והוא מוסמך להורות על מניעת שידורים שיש בהם משום תעמולת בחירות אסורה לכנסת. העותרים אמרו כי פנו ליו"ר ועדת הבחירות לכנסת והלה הבהיר להם כי סמכותו איננה ייחודית והואיל והסעד המבוקש ע"י העותרים מושתת, לטענתם, גם מנימוקים שמחוץ לאמור בחוק והענין דחוף על העותרים לפנות לדרכי תגובה משפטיות אחרות. טענת העותרים היא כי מכיון שאינם יכולים לקבל צו מניעה נגד רשות השידור הרי הם פונים לבג"צ. אולם היעדר יכולת להשיג צו מניעה נגד רשות השידור אינו מקנה, הוא עצמו, סמכות לבג"צ, כאשר מבחינה ענינית אין מקום לפניה כזו. מכל מקום כיון שפתוחה הדרך להפעלת סמכות יו"ר הועדה כלפי המשיבים אין על בג"צ להתערב בנושא.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ח. מלצר לעותרים, עו"ד גב' ד. ביניש לרשות השידור. 2.4.81).
בג"צ 444/80 - מנחם עדני נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית עתירה מחמת שהוי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
הועדה המקומית בנתניה הגישה כתב אישום נגד העותר ונגד חברה שהוא ממנהליה בגין חריגות בהקמת בנין בנתניה. במאי 1975 ביקשה התביעה למחוק את שם העותר מכתב האישום ולהרשיע את החברה בלבד על סמך הודאתה. החברה הורשעה ונקנסה. טענת העותר היא שבאותו זמן נעשה הסכם בין העותר לבין נציג המאשימה כי העותר לא יואשם בפלילים בשל אותן חריגות. ביום 15.12.78 הוגש כתב אישום חדש ע"י המדינה נגד העותר והפעם ביוזמת הועדה המחוזית לתכנון ובניה. טענת העותר היא שבהגישה כתב האישום השני הפרה המדינה את ההסכם שנעשה במשפט הפלילי הראשון שעל יסודו הודתה החברה. בתצהיר תשובה מטעם המדינה הוכחש שנעשה הסכם כזה. העתירה נדחתה מחמת השיהוי. כתב האישום השני הוגש בדצמבר 1978 ובבימ"ש השלום טענו הנאשמים טענות מקדמיות שונות וביניהן טענת התיישנות וטענת סיכון כפול ועוד. את טענת ההסכם הנ"ל לא טען העותר בבימ"ש השלום ואף לא יכול היה לטעון אותה שם. הטענה הזאת הוזכרה לראשונה בפניה אל היועץ המשפטי בינואר 1980 שבה ביקש העותר לעכב את ההליכים בגין אותו הסכם הנטען על ידו. פניה זו נדחתה ע"י היועץ המשפטי בפברואר 1980, במאי 1980 דחה בימ"ש השלום את הטענות המקדמיות וביולי הוגשה העתירה. בנסיבות אלה חייבת טענת השיהוי של המשיבים להתקבל. לא היה שום טעם שלא להעלות לפני היועץ המשפטי את טענת ההסכם מיד עם הגשת כתב האישום השני. היתה זאת טענה שירדה לשורש האישום ואילו נתקבלה לא צריך היה להגיע אפילו לשלב של הטענות המקדמיות במשפט עצמו. אין לקבל את טענת העותר כי לא ראה טעם להטריד את בג"צ בעתירתו עד שלא נתבררו טענותיו המקדמיות שאם היה זוכה באחת מהן לא היה עוד צורך בפניה לבג"צ. הטענה בדבר ההסכם התבררה ולא יכלה להתברר בבימ"ש השלום ואם טענה זו נכונה היא היתה חוסמת את הדרך לעצם הגשת כתב האישום.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. בן שחר לעותר, עוה"ד א. בן טובים ומ. טבקמן למשיבים. 5.4.81).
בג"צ 103/81 - אבנר אמירי נגד שר המשפטים ואח'
*דחיית עתירה עקב התנהגות בלתי הולמת (העתירה נדחתה).
היתה זו עתירה נגד ועדת הבוחנים בבחינות התמחות בטענה כי שלא כהלכה הכשילו הבוחנים את העותר בבחינה והיפלו אותו לעומת נבחן אחר. לעתירה צורף מסמך הנראה על פניו כפרוטוקול מלא של הדברים שנאמרו בעת הבחינה. לשאלת השופטים השיב העותר שהקליט את ההליכים בבחינות במכשיר הקלטה ואין הוא יודע אם הבוחנים היו מודעים לכך שנעשית הקלטה. לשאלה נוספת של השופטים התברר לביהמ"ש שהעותר מקליט גם את ההליכים בבג"צ ללא קבלת
רשות תחילה מאת ביהמ"ש וללא ידיעת ביהמ"ש. התנהגות זו של העותר אינה ממלאת אחרי חובת הגילוי הגמורה שבו חייב עו"ד כלפי בימ"ש וכלפי ועדה סטטורורית שבפניה הוא מופיע, ומי שמבקש להיות עו"ד חייב בחובה דומה. בשל התנהגות העותר בעריכת ההקלטה הסמויה בעת הבחינה ונסיונו להקליט באולם ביהמ"ש אין בג"צ מוכן להושיט לו סעד.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, לוין. העותר לעצמו עו"ד א. בן טובים למשיבים. 5.4.81).
בג"צ 468/80 - חב' נבות להשקעות בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ואח'
*סרוב לאשר "תכנית מפורטת" לבניה על מגרשים מסויימים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת רכשה מספר חלקות במקום מרכזי בנתניה, על יד השוק העירוני, ששיטחן הכולל כ-4 דונם. בעת שהחלקות נרכשו היו חלות עליהן תוכנית מיתאר ותוכניות מפורטות שונות שלפיהן ניתן היה לבנות על חלק מן החלקות בניה למגורים ועל חלק בניה למסחר בשטח כולל של 2500 מ"ר. לעותרת היו תוכניות להקים במקום מרכז גדול ומשוכלל, והביאה את תוכניותיה למי שהיה אז ראש העיר נתניה וחברי ההנהלה וכן לידיעת מחלקת מהנדס העיר וכל אלה סמכו את ידיהם באופן עקרוני על תוכניות העותרת. היא הגישה לועדה המקומית "תוכנית מפורטת" שבאה לשנות את שתי התוכניות שהיו לגבי 4 חלקות. התוכנית נדונה ע"י ועדת משנה של הועדה המקומית ואחרי שהוכנסו בה שינויים מסויימים, שמטרתם העיקרית היתה לחסל את השוק הפתוח הקיים סמוך לחלקות ע"י בניית מרתף בבנינים שתקים העותרת ושאליו יועבר השוק, החליטה ועדת המשנה להמליץ בפני הועדה המחוזית להפקיד את התוכנית שיזמה העותרת. היו ישיבות מספר בועדה המחוזית וועדות משנה ובאופן עקרוני הוסכם לאמץ את התוכנית המוצעת. באותה תקופה עמדה על הפרק גם תוכנית מיתאר מקומית בנתניה שמטרתה היתה להשיג מקרקעין לצורכי ציבור ולשם הכנת תוכנית זו החלה הועדה המקומית בשנת 1974 בעריכת סקר קרקעות באזור נרחב בנתניה שבו אותרו חלקות פנויות אשר לפי התוכנית נועדו חלקן להפקעה תמורת פיצויים וחלקן להפקעה ללא פיצויים ע"י איחוד חלקות וחלוקה מחדש. על הפקדת תוכנית הסקר החליטה הועדה המקומית באוגוסט 1976. החלקות של העותרת לא נכללו בתוכנית הסקר, ובעלי מגרשים שנכללו בה העלו טענות על הפליה והצביעו על חלקות העותרת שלא נכללו בתוכנית הסקר. הענין הגיע לועדה המחוזית והתעורר חשש שמא הושמטו חלקות העותרת מתוכנית הסקר משום שאחד מבעלי העותרת הוא חבר במועצת עירית נתניה. ההסברים של הועדה המקומית היו כי התוכנית של העותרת תתרום לצורכי ציבור יותר מאשר אילו היו מפקיעים שטחים מזעריים מחלקות אלה לצורכי ציבור, אך אלה לא הניחו את דעתה של הועדה המחוזית. לפיכך החליטה הועדה המחוזית לדחות את תוכנית העותרת ולהורות כי גם החלקות האלה יכללו בתוכנית הסקר. עתירת העותרת נתקבלה.
המשיבים העלו טענה מקדמית כי אין לעותרת זכות עמידה בעתירה שכן התוכנית שהגישה היא גם תוכנית מפורטת וגם תוכנית שינוי לתוכנית מתאר ותוכנית שינוי לתוכנית מתאר אין בעל הקרקע יכול ליזום אלא הועדה המקומית, ומכיון שכך אין מעמד לבעל הקרקע בפני בג"צ בכל הנוגע לשינוי תוכנית מתאר. אין לקבל טענה זו. ראשית, לא תמיד רשויות התכנון מקפידות על סיווג מדוייק של התוכניות והתחומים שבין תוכנית מפורטת ובין תוכנית מתאר מטושטשים לא פעם. בעניננו דנו הן הועדה המקומית והן הועדה המחוזית בתוכנית שהגישה העותרת כתוכנית מפורטת, ולמרות שלא הוכנה ע"י הועדה המקומית אלא ע"י העותרת היא נדונה והועדות השונות סמכו עליה את ידיהן. שנית, אפילו אם נכונה הטענה שיש לראות את התוכנית כאילו יזמה אותה לא העותרת אלא הועדה המקומית, לא היה בכך כדי לשלול מבעלי הקרקע את זכות עמידתם בפני בג"צ. כבר נפסק
כי ניתנת זכות עמידה בבג"צ לפי שיש לו ענין של ממש בנושא העתירה ואין ספק שלעותרת יש ענין של ממש חשוב מאד בעתירה זו ובכך די כדי שלא לשלול ממנה את זכות העמידה.
לגופו של ענין, גם אם השמטת החלקות של העותרת מהסקר לא הוסברה באופן חד משמעי עדיין אין לתלות את הקולר בעותרת. כיום, לאחר שחלקות אלה לא נכללו בסקר מן הראוי שהועדה המחוזית לא תנסה כעת לתקן את המעוות שאולי היה בזמנו, אלא תמשיך לדון בתוכנית העותרת. זאת, הן מכיון שבכך יעשה צדק כלפי העותרת והן מכיון שלפי החומר שהובא בפני בג"צ התוכנית של העותרת תביא תועלת רבה יותר לציבור מאשר הכללת החלקות בתוכנית הסקר. מבחינת עשיית הצדק לעותרת - יהיה זה אי צדק כלפי העותרת אם אחרי שנים של טיפול ממושך ומייגע בתוכנית שהיא הכינה תידחה תוכניתה בגלל מכשול שהיה קיים מלכתחילה ושבתשומת לב מספיקה אפשר היה לעמוד עליו כבר בתחילת הטיפול בתוכנית העותרת ואשר לבחינת צרכי הציבור - הועדה המקומית תומכת עד היום בתוכנית העותרת כדרך לפתור בעיות שונות שפתרונן יועיל לציבור התושבים.
מכל האמור לעיל נראה כי במקרה דנא העדיפה הועדה המחוזית שהצדק יראה על פני עשיית הצדק לעותרת ולציבור. בהתנגשות זו שבין עשיית הצדק או שהצדק יראה, יש להעדיף את עשיית הצדק.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד א. קמר וי. קמר לעותרת, עוה"ד מ. שקד ורוטשילד למשיבים. 26.3.81).
בר"ע 46/81 - רמות גיל חברה לפיתות בע"מ נגד עו"ד אברהם נביאי
*רשות ערעור על דחיית בקשה למחוק הכותרת "בסדר דין מקוצר" בתביעה לשכ"ט (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב תבע מהמבקשת שכר טירחה עבור שירותים משפטיים שנתן למבקשת וזה עפ"י מסמך בכתב שבו נקבע ששכר הטירחה יהיה אחוז מסויים פלוני מהיקף כל עיסקה. בכתב התביעה בסדר דין מקוצר נאמר כי העיסקה היתה בסכום של 15 מליון דולר ועל יסוד סכום נטען זה וכן שיעור האחוז שנקבע בכתב ביסס המשיב את תביעתו. טענת המבקשת היתה שיש למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" באשר היקף העיסקה אינו ברור ויש צורך בהערכה או שומה לשם קביעת גובה הסכום. רשם ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המבקשת, אך ביהמ"ש קיבל את ערעור המשיב וקבע שאין צורך שכל פרט ופרט בתביעה יהא מבוסס על מסמך בכתב ומספיקה ראשית ראיה בכתב, והעובדה שאין ראיה בכתב על היקף העיסקה איננה מונעת ניהול תביעה בסדר דין מקוצר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על ההלכות שנפסקו בעניני תביעות בסדרי דין מקוצר ואין לומר שיש בהחלטתו משום סטייה ברורה מהלכות אלה, או שמתעוררת כאן שאלה בעלת חשיבות שמן הראוי להעלותה לדיון בפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 6.4.81).
בר"ע 67/81 - קלקא נחום ואח' נגד אביהו מוסנזון ואח'
*רשות ערעור על החלטת בימ"ש להרשות הגשת ראיה נוספת (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בתובענה בבימ"ש השלום המבקשים הם נתבעים ואחרי שסיימו הבאת ראיות ההגנה ביקשו התובעים להרשות להם להגיש חוות דעת של מומחה בתור ראיה נוספת. בימ"ש השלום נעתר לבקשה, בית- המשפט המחוזי דחה בקשה לרשות ערעור ובקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה. מן החומר עולה שהדיונים בבימ"ש השלום לא התנהלו על טהרת הוראות תקנות סדר הדין האזרחי בדבר דרך הבאת הראיות. אם השופט מצא לראוי לאפשר לתובעים להביא ראיה נוספת אחרי שהנתבעים סיימו את ראיותיהם, ושופט ביהמ"ש המחוזי סמך את ידו על החלטה זו, אין זה ענין הראוי לדיון בערכאה שלישית הטירדה
וההוצאות העלולות להיגרם למשיב עקב שמיעת הראיות הנוספות אינן, כשלעצמן, סיבות למתן רשות לערער.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 1.4.81).
בר"ע 38/81 - יהודה ג'רבי ואח' נגד עודד ונגלניק ואח'
*רשות ערעור על פס"ד המסתמך על עדות חוקר מטעם בית-המשפט (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבים מונו לכונסי נכסים של בנינים שאותם בנו המבקשים והתעוררה שאלה אם הכספים שהגיעו לידי המשיבים הושקעו באופן מניח את הדעת על מנת שישמרו על ערכם, או שמא ניתן היה להשקיעם בצורה שישאו יותר רווחים והמשיבים לא עשו כן. היו שתי חוות דעת של רואי חשבון מטעם המבקשים ומטעם המשיבים וביהמ"ש מינה רואה חשבון נוסף שידווח לביהמ"ש והלה ערך חשבון. מה היו יכולים להיות הרווחים בכל אחת משתי האפשרויות. בהופעתו בפני ביהמ"ש נחקר בשאלה כיצד היו המשיבים צריכים לפעול והוא קיבל את גירסת המשיבים. בקשה לרשות ערעור נדחתה. התפקיד שהוטל על רואה החשבון מטעם ביהמ"ש היה תפקיד של חוקר עפ"י תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי. השאלה שבמחלוקת היתה שאלה שבה רשאי ביהמ"ש להיעזר בתוצאות חקירתו של מומחה. אמנם המומחה לא הכריע בשאלה אלא כשהופיע בפני ביהמ"ש ונחקר על כך אבל, אז חיווה דעתו לטובת גירסת הכונסים על פי החומר שהובא לידיעתו ע"י הצדדים בעת עריכת החקירה ולפיכך אין לתת רשות ערעור על כך.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 3.4.81).
בר"ע 62/81 - יוסף מלר נגד שושנה מלר
*רשות ערעור על החלטה לעקל דירה לצורך תשלום מזונות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה, בתו הקטינה של המבקש, הגישה נגדו תביעת מזונות ועפ"י בקשתה הוטל עיקול על זכויותיו של המבקש בדירה בפתח תקוה. המבקש נמצא בחו"ל ואינו משלם את מזונותיה, אלא שהביטוח הלאומי משלם את המזונות והמבקש פורע לביטוח הלאומי את הסכומים שהוא משלם. בקשת המבקש כי העיקול על דירתו יבוטל נדחתה ע"י רשמת בית-המשפט המחוזי, הערעור על כך נדחה ע"י שופט ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המערער עזב את הארץ והנכס היחיד שלו בארץ הוא זכותו בדירה בפתח- תקוה. הוא אינו משלם מזונות לבתו והעובדה שהמשיבה מקבלת באופן סדיר את מזונותיה אינה יכלה לשנות את המצב.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 1.4.81).
בר"ע 280/80 - אלמוני נגד פטר גליזר
*מזונות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערער הוא קטין יליד שנת 1965 שתבע בביהמ"ש המחוזי, באמצעות אמו, מזונות מאביו, המשיב. האב טען שביהמ"ש אינו מוסמך לדון בתביעה מכיון שענין מזונות הבן נדון בשעתו בבי"ד רבני ואף ניתן שם פס"ד בשנת 1976 שלפיו חוייב האב לשלם מזונות לבן. לטענתו, כל תביעה לשינוי סכום המזונות צריכה להתברר בבית הדין הרבני. טענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהעביר את הענין לביה"ד הרבני והערעור על כך נתקבל. צדק השופט בדבר ההלכה שעפ"י עקרון "המשכיות הדיון" אם הוגשה בשם ילד תביעת מזונות לבית הדין הרבני הרי כל תביעה נוספת ושינוי בסכום המזונות צריכה להתברר בפני אותו בית דין. ברם, אם האם הגישה תביעה למזונות של ילד לא בשמו של הילד אלא בשמה בלבד אין הילד נחשב כבעל דין באותה תביעה ורשאי הקטין לתבוע מזונות בביהמ"ש. נטל השכנוע להוכיח שפסק הדין הערכאה אחרת חוסם את הדרך לתביעה בפני בימ"ש שהוא בעל סמכות באופן רגיל לדון בענין, מוטל על הנתבע המעלה את טענת חוסר הסמכות. בעניננו לא היה בפני ביהמ"ש המחוזי חומר מספיק לביסוס הטענה שהתביעה הוגשה ע"י הבן. גם אם נניח שקיימת
אי בהירות בשאלה מי היה התובע בפני ביה"ד הרבני, הרי מכיון שחובת הראיה בענין זה מוטלת על המשיב, אי בהירות זו היא בעוכריו והוא לא הצליח להראות שנשללה סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת המזונות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, מ. כהן, טירקל. עו"ד סימונה חיים למבקש, עו"ד קציר למשיב. 30.3.81).
בר"ע 265/80 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד וולף שטיינר
*תשלום תגמולים לנכה רדיפות הנאצים בגין הזמן שהוא בחו"ל (הבקשה נדחתה).
לאחר שהמבקשת חזרה בה מבקשה לרשות ערעור בענין הפרשי הצמדה וריבית על התקבולים המגיעים למשיב, נותרה לבירור השאלה של פירוש סעיף 14 (א) לחוק נכי רדיפות הנאצים. המשיב הוא אזרח הארץ ותושב בה שנעדר ממושכות מן הארץ. השאלה היתה אם פירושו של סעיף 14 (א) הנ"ל הינו כי נכה השוהה בחו"ל מעל לשתי שנים מאבד את הקיצבה לא רק לגבי הזמן העולה על השנתיים. ביהמ"ש המחוזי פירש את הסעיף כך שזכותו של הנכה לתגמולים עומדת לו בשנתיים הראשונות שבהן הוא נעדר מן הארץ והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לקבל את הטענה שפרשנות של ביהמ"ש המחוזי נוגדת את עיקרון היסוד של החוק הבא להבטיח לנכה רק תגמולים שוטפים לשם שיקומו. גם בזמן העדרו של הנכה מן הארץ אין להניח לחובתו שבחו"ל מצא לו מקור אחר לקיומו. המחוקק הניח ככל הנראה רק זאת שאם היעדרותו של הנכה נמשכת מעבר לשנתיים, חזקה עליו שבינתיים מצא מקור אחר לקיומו ואין הוא זקוק עוד לתגמולים מאוצר מדינת ישראל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד גב' קובל למבקשת, עו"ד ד. גיורא למשיב. 29.3.81).
המ' 461/80 - יעקב נפתלוביץ נגד גדעון רפאלי
*רשות ערעור על חיוב בהפרשי הצמדה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב שהוא אדריכל הכין עבור המבקש תוכנית לבנית בית. העבודה נעשתה בנובמבר 1971 והמשיב הגיש חשבון על סך 12 אלף ל"י. את תביעתו נגד המבקש הגיש המשיב רק באוקטובר 1978, זמן קצר לפני שעברה תקופת ההתיישנות של 7 שנים. כאשר הוחק התיקון לחוק פסיקת ריבית והצמדה, שנכנס לתוקפו ביום 1.1.79, קיבל המשיב רשות לתקן את תביעתו ע"י תוספת בקשה לתשלום הפרשי הצמדה. בימ"ש השלום לא פסק למשיב הפרשי הצמדה וריבית מיום היוולד עילת התביעה בשנת 1971 אלא מיום הגשת התביעה בשיעורים המירביים שהיו נהוגים, מן הטעם שהתובע השהה את תביעתו במשך תקופה ארוכה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וזה קיבל את הערעור וחייב את המבקש בתשלום הפרשי הצמדה מיום 15.11.71. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין בתשלום הפרשי הצמדה אלא שמירה על ערכה הריאלי של קרן התביעה ואין בו איפוא משום חסרון כיס ממשי לנתבע שחוייב לשלם את הקרן. לעומת זאת גורם הסירוב לחייב בהפרשי הצמדה, להפחתה ממשית של ערך הקרן המגיע לתובע. לפיכך ימנע ביהמ"ש מלפסוק הפרשי הצמדה רק בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. אין לקבל את גישת בימ"ש השלום כי מפאת ההשהיה בהגשת התביעה אין לפסוק הפרשי הצמדה. זכותו של התובע להגיש את תביעתו כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות. אם יקבע כלל שככל שהתובע ממתין בהגשת תביעתו הוא עשוי להפסיד את הפרשי ההצמדה, יעודד הדבר התדיינות מיותרת שהרי תובע יזדרז לפנות מיד לבימ"ש מבלי לעשות תחילה מאמצים לגבות את חובו בדרכי שלום. אשר לטענת המבקש כי כאשר המשיב קיבל רשות לתקן את תביעתו לא שילם אגרת משפט נוספת ולכן אי אפשר היה להמשיך בדיון בתביעה שהוגדלה - קביעת האגרה הנכונה אינה מענינו של בעל הדין אלא מענינו של אוצר המדינה. אשר לטענה שאחרי תוספת העתירה לתשלומי הצמדה חרג סכום התביעה מסמכותו הענינית
של בימ"ש השלום - טענה זו לא נטענה בשתי הערכאות הראשונות ואין לעוררה עתה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ב. סולומון למבקש, עו"ד ע. ביאור למשיב. 6.4.81).
המ' 34/81 - מנחם פרימר נגד צור חב' לביטוח בע"מ
*רשות ערעור על חיוב בהפרשי הצמדה כשרוב סכום השיק שולם בתוך 6 חדשים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש היה חייב למשיבה סכום של 150 אלף ל"י עפ"י שיקים שנתן לה, המשיבה הגישה בקשה לבצע את השיקים בלשכת ההוצאה לפועל, המבקש לא ביקש רשות להתגונן וניתן נגדו פס"ד לתשלום סכום השיקים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. המבקש טען כי פרע את סכום השיקים או את רובו תוך התקופה של 6 חודשים מיום היווצרות העילה, היינו מזמ"פ השיקים, כמצויין בסעיף 3א (ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה ולפיכך אין הוא חייב בהצמדה לאותה תקופה. ראש ההוצאה לפועל החליט שאין הוא מוסמך לדון בדבר כי לענין זה אין הוא רשות שיפוטית ועל כן עליו להוציא את פסק הדין לפועל כלשונו. בערעור לביהמ"ש המחוזי מצא השופט כי אין לו צורך לדון בנימוק זה כי מכל מקום חל סעיף 3א (ב) רק על מי שסילק את החוב כולו תוך 6 חודשים ואין להחילו על פרעון חלק מן החוב באופן יחסי כטענת המבקש. הטענה כי החוב סולק "כולו או ברובו" אין די בה כדי להצדיק את שחרור המבקש מתשלומי ההצמדה לאותה תקופה לגבי הסכום שסילק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. השחרור מתשלומי ההצמדה שהמחוקק קבע לתקופה של 6 חודשים יש בו משום הקלה על החייב ואת ההודאה הזאת יש לפרש כלשונה ולא להרחיבה על מקרה של פרעון חלקי שלא הוזכר בה. על המבקש היה להוכיח שסילק את החוב כולו במשך תקופת ששת החודשים וזאת הוא לא עשה. אגב, נראה שראש ההוצאה לפועל לא צדק בסברתו שאין הוא מוסמך לעשות בעצמו את החשבון של ניכוי תשלומי ההצמדה במשך ששת החודשים, כאשר פסק הדין מורה על תשלומי הצמדה ליום פרעון החוב כמו כאן. ההנחה שהעניק המחוקק נובעת מהוראות החוק עצמה והפעלתה אינה דורשת שום שיקול דעת שיפוטי חוץ מעשיית החשבון של התשלומים ששולמו, שהינה מתפקידיה הרגילים של לשכת ההוצאה לפועל.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד א. שולביץ למבקש, עו"ד גב' רחל וייס למשיבה. 9.4.81).
המ' 64/81 - מדן חברה לקבלנות בע"מ נגד גדליה בק ואח'
*רשות ערעור על חיוב חברה בתשלום פיצויים על כריית כורכר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת חפרה כורכר מחלקת המשיבים ובימ"ש השלום חייב אותה בתשלום פיצוי בשיעור של 10 ל"י למ"ק. טענת המבקשת היתה כי צריך היה לחייב אותה בהחזרת המצב לקדמותו וכי היא היתה מוכנה לעשות כן ולא היה מקום לחייבה בתשלום עבור הכורכר. הערכאות דלמטה דנו בטענה זו ודחוה מפני שבעת הדיון בבימ"ש השלום היתה קיימת מחלוקת ממשית על כך מה היה טיב החומר שנלקח מן החלקה ועל כן הבעת נכונות להחזרת המצב לקדמותו עדיין לא היתה בבחינת הצעה ממשית להיטיב את הנזק שנגרם. צדקו בכך הערכאות דלמטה מן הבחינה העובדתית. גם העובדה שכאשר נדרשה המבקשת להיטיב את הנזק הביאה לחלקה פסולת בנין ובה מילאה את הבורות שחפרה בחלקה, תומכת בגירסה שהם היו רחוקים מנכונות לתקן את הנזק שגרמו. טענה נוספת בפי המבקשת כי בימ"ש השלום שגה בהערכת הנזק כאשר קבע סכום של 10 ל"י למ"ק בעוד שצריך היה לקבוע עפ"י דמי התגמולים שמינהל מקרקעי ישראל גובה בעד מתן הרשאה לכרות כורכר באדמותיו והמחיר מסתכם אצלו ב-7.90 ל"י. צודקת המבקשת כי את החשבון צריך היה לעשות לפי זה ולא לפי מחיר הכורכר בשוק הכולל כבר הוצאות כריה 6והעמסת חומר על משאית, ואולם ההפרש האמור אינו מצדיק מתן רשות לערער לביהמ"ש העליון בענין שבהערכה ומה גם שכריית הכורכר גרמה נזק נוסף של פגיעה במראה החלקה ועל נזק נוסף זה לא זכו המשיבים לשום פיצוי.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ח. גרוסמן למבקשת, עו"ד ש. זוהר למשיבים. 9.4.81).
המ' 816/80 - דרורה זסלני נגד הידראוליקה בע"מ
*רשות ערעור על דחיית ערעור בגין אי הגשת עיקרי טיעון (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה ערעור של המבקשת על פסק דינו של בימ"ש השלום מן הטעם היחיד שעיקרי הטיעון של המערערת הוגשו יום לפני הדיון במקום 7 ימים לפני הדיון. ב"כ המבקשת טוען כי ביהמ"ש המחוזי נהג בפורמליות יתר ושלא צריך היה לחסום לו את הדרך לברור הערעור לגופו, ומה גם שהצד שכנגד הביע בו במקום את הסכמתו לשמיעת הערעור למרות האיחור בהגשת עיקרי הטיעון. בדחותו את הבקשה לרשות ערעור ציין נשיא ביהמ"ש העליון כי אילו היה מדובר רק בצד הפורמלי היה נותן למבקשת רשות ערעור. הנשיא ציין כי הוא מעדיף לברר סכסוך לגופו מאשר לחתוך את הדין בטעמים פורמליים. ברם, אין טעם לתת רשות ערעור כאשר מתברר, כפי שהמצב בבקשה זו, שאין למבקשת סיכוי להצליח בערעור אם יוגש.
(בפני: הנשיא לנדוי. 31.3.81).
המ' 555/80 - דניאל הופר נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על הרשעה בעבירת מרמה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נתן לבנק מסמך שהתיימר להיות שיק, מבלי שהיתה לו כוונה לשלם את התמורה הנקובה באותו מסמך, וכך השיג מן הבנק אישור שבאמצעותו גרם לשחרור מטען של חפצים אישיים מן המכס מבלי לשלם את דמי ההובלה שנתבעו ממנו, לטענתו, שלא בצדק. המבקש הורשע בעבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין. טענתו היא כי צריך היה להאשימו בעבירה הקלה יותר של משיכת שיק ללא כיסוי לפי סעיף 432. טענתו זו נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין ממש בטענת המבקש שהעבירה לפי סעיף 432 היא עבירה ספציפית לעומת העבירה לפי סעיף 415. יסודותיהן של שתי העבירות שונות אלה מאלה והעובדה שאולי אפשר היה להאשים את המבקש לפי סעיף 432 ולצורך זה להוכיח שאכן היה המסמך שיק במובן אותו סעיף - דבר שלא הוכח בפועל - לא מנעה מן התביעה את העמדתו לדין של המבקש בעבירה לפי סעיף 415.
(בפני: הנשיא לנדוי. המבקש לעצמו, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 24.3.81).
המ' 715/80 - מדינת ישראל נגד גזית בע"מ ואח'
*רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור להאריך מועד להריסת מבנה ללא רשיון (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבים הורשעו בבימ"ש השלום בביצוע עבודת בניה בסטיה מן ההיתר שניתן להם וביהמ"ש הטיל עליהם קנסות וכן חייב אותם להרוס קירות וגג של דירה שנבנו בסטיה מן ההיתר. צו ההריסה ניתן על יסוד סעיף 205 של החוק ובהשתמשו בסמכותו לפי סעיף 207 של החוק עיכב ביהמ"ש את ביצוע ההריסה למשך 6 חודשים ביחס לקירות ולמשך שנה ביחס לגג. המשיבים ערערו על צו ההריסה ותוך כדי דיון הסכים פרקליטם להגביל את הערעור לבקשה להאריך את תקופת העיכוב לגבי הקירות ל-18 חודש ולגבי הגג ל-24 חודשים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ותיקן את צו ההריסה בהתאם לכך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת מעלה טענה אחת בלבד והיא שאין לנאשם זכות ערעור על קביעת המועד לביצוע צו הריסה שניתן על יסוד סעיף 207 של החוק. הטענה היא שצו עיכוב כזה איננו צו שיפוטי אלא צו מינהלי שהחוק אינו קובע זכות ערעור בצדו. טענה זו יש לדחות. כאשר ביהמ"ש משתמש בסמכותו לפי סעיף 207 הופכת הוראה זו לחלק אופרטיבי של צו ההריסה עצמו. ביהמ"ש מפעיל אותו שיקול דעת שיפוטי לענין העיכוב כפי שהוא מפעילו במתן צו ההריסה עצמו וענין העיכוב הוא לעיתים נושא לא פחות חשוב ממתן צו ההריסה. גם בא כח המבקשת אינו כופר בכך שהנאשם יכול לצרף ערעור בענין צו עיכוב לערעור על צו ההריסה עצמו, ואין זה מתקבל על הדעת שנאשם המשלים אם צו ההריסה לא יוכל להגיש ערעור רק בענין עיכוב ביצוע הצו. אין לדרוש מנאשם שיגיש ערעור על הצו עצמו,
ערעור שאין לו ענין בו, רק כדי לפתוח לו את השער לקבלת הסעד המהותי שאותו הוא מבקש.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. בן אור למבקשת, עו"ד ג. דרנט למשיבים. 29.3.81).
המ' 137/81 (ע.א. 132/81) - גי בי מורס בע"מ ואח' נגד ג'ורג' חאייק ואח'
*ע.א. 1132/81) - עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי בנצרת ציווה על תיקון פנקס בעלי המניות בחברה בע"מ לאחר שקבע שאין תוקף להודעה בדבר הקצאת מניות ולרכישות שבאו לאחר מכן ואין תוקף להעברת 12 מניות שבוצעה. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון ומבקשים עיכוב ביצוע פסק הדין ולחילופין צו האוסר קיום אסיפות כלליות בחברה הנדונה עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה בחלקה. כאן המבקשים טוענים כי אם המשיבים יקיימו אסיפה כללית לפי יחס הכוחות הנובע מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וישנו את הרכב ההנהלה יביא הדבר להידרדרות החברה שהצלחתה וקיומה תלויים בעיקר בהנהלתו של המבקש השני ואחיו. לעומת זאת טוענים המשיבים שאין סכנה לביצוע פסק הדין ולהיפך העיכוב ישתק את החברה ויגרום נזקים ויאפשר למבקש ולאחיו לעשות בחברה כבתוך שלהם ולהמשיך לנצל את המשיבים. לאחר עיון בכל נסיבות המקרה הוחלט לעכב את ביצוע פסק הדין ושימוש במה שנקבע בו למטרת שינוי הרכב ההנהלה עד להכרעה בערעור, ובתנאי שעיכוב זה והוראה כללית של איסור שינוי הרכב ההנהלה יחייבו גם את המבקשים. כמו כן על המבקשים להגיש ערבויות שונות לפיצוי המשיבים במקרה שייגרם להם נזק כתוצאה מעיכוב הביצוע.
(בפני: השופט מ. כהן. 15.3.81).
המ' 173/81 - רינה גיאת ואח' נגד יחיאל גיאת
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין - הבקשה נדחתה).
המבקשים מתדיינים עם המשיב בענין מזונות לאשה ולילדים ובין היתר ניתן צו זמני ביום 6.11.78 האוסר על המשיב להיכנס לדירת בני הזוג. היה צפוי שכעבור כחודשיים יתברר ענינו של צו האיסור הזמני, אך עברה תקופה ארוכה והצו הזמני נשאר בעינו עד שבחודשים האחרונים נשמע המשפט בחלקו המתייחס לצו מניעה זה וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה למתן צו מניעה. הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ולהשארת צו האיסור הזמני בתוקפו. הבקשה נדחתה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי דוקא ביטול הצו הזמני והעובדה שהמשיב ישוב הביתה יפתח את הדרך להשגת תנאים מוסכמים לגירושין דבר שלא השיגו הצדדים עד כה. אכן, לאחר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולנוכח התקופה הממושכת שעברה עד כה והתקופה שצריכה לעבור עד לסיום הליכי הערעור, תקופה שקשה להעריכה, לא יהא זה נכון לאסור עוד על המשיב להיכנס לדירתו וליצור ע"י צו כזה מצב שהוא בניגוד לפסק הדין.
(בפני: השופט מ. כהן. 29.3.81).
ע.א. 326/80 - פאטמה סואעד ואח' נגד טאהא סואעד ואח'
*הגדרת השימוש ברכב מנועי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הערעור נתקבל).
המשיב העמיד טרקטור בשדה על שפת נחל, חיבר על הציר האחורי צינור ובקצהו האחר חיבר את הצינור אל משאבה שעמדה ליד שפת הנחל. הוא הפעיל את מנוע הטרקטור, סיבובי המנוע הביאו לסיבובי הציר והצינור והפעילו את המשאבה שאמורה היתה לשאוב מים מן הנמל כדי להשקות חלקת ירקות. המערערת הזדמנה למקום, שערותיה נתפסו בצינור והיא ניזוקה. היא הגישה תביעה נגד המשיב ומבטחו לתשלום פיצויים ובישיבת קדם משפט החליט ביהמ"ש כי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים אינו חל על התאונה. הערעור נתקבל. הגדרת תאונת
דרכים בחוק היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב השימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". גדר הספקות לעניננו הוא אם הפגיעה במערערת נגרמה עקב "השימוש" ברכב מנועי. בית-המשפט המחוזי סבר כי יש לתת למילים "שימוש ברכב מנועי" את הפירוש של שימוש הן ברכב והן במנוע, כאשר המנוע הוא המניע האמור להניע את הרכב, ואילו כשהמנוע אינו אמור להניע את הרכב אלא להניע מכונה אחרת אין לראות בכך שימוש ברכב מנועי. גישה זו ידועה בספרות המשפטית כ"גישה תעבורתית" ואין לקבל אותה בהחלת החוק שלנו. את הביטוי "שימוש" בחוק הפיצויים שלנו יש לפרש באופן שישתרע הן על שימוש הגורר עימו סיכון תעבורתי והן על שימוש שאינו גורר עימו סיכון תעבורתי. מתן פירוש מצמצם לביטוי פלוני שבחוק עשוי לעיתים להתחייב מהמדיניות המשפטית הכללית שעליו מבוסס דבר החקיקה המחייב תוצאה זו. ברם המדיניות המשפטית שעליה מבוסס חוק הפיצויים אינה מחייבת מתן פירוש מצומצם שכזה. מדיניות זו היא הטלת סיכון של פגיעה משימוש בכלי רכב על כלל המשתמשים בכלי רכב במדינה. זהו עיקרון של פיזור הנזק. עם זאת אין לומר שיש ליתן לחוק הפיצויים פירוש מרחיב על מצבים שאינם נופלים למסגרתו באופן טיבעי. בעניננו השימוש בטרקטור כמקור כח מיכני, המפעיל בעזרת צינור משאבה, הוא שימוש רגיל בטרקטור אף שאין הוא שימוש תעבורתי. הטרקטור נועד לא רק להסעה אלא גם כמקור כח נייד למכשירים שונים והשימוש שנעשה כאן בטרקטור הוא שימוש ברכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטות - השופטים ברק וגב' בן פורת. עו"ד י. כהן למערערים, עו"ד מ. גלור למשיבים. 11.3.81).
ע.א. 2/80 - מרים ברגר נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*הוצאת שומה מתוקנת למס שבח עקב הגשת הצהרה בלתי נכונה (הערעור נדחה).
המערערת מכרה בית מגורים בן שני חדרים בשטח 30מ"ר הבנוי על חלקת קרקע, ששטחה 758 מ"ר. המערערת הגישה למס שבח, הצהרה על מכירת זכות במקרקעין (טופס משח /2), ובהצהרה זו ציינה את יום רכישת הנכס, תיאור הבנין, המחיר וכן ציינה כי מדובר בהעברת זכות חכירה לגבי חלקה אשר עליה בית מגורים המהווה דירת יחיד. לפי הצהרה זו קבע המשיב כי ההעברה פטורה ממס שבח מקרקעין בתור דירת יחיד. חצי שנה לאחר מכן שלח המשיב למערערת תוספת שומה שלפיה חוייבה לשלם מס שבח מקרקעין בסכום של 44 אלף ל"י. שומה אחרונה זו מבוססת על סעיף 49 (ה) לחוק והוצאה לאחר שהתברר למשיב כי על החלקה קיימות אפשרויות בניה גדולות. על הודעת השומה האחרונה הוגשה השגה למשיב אך היא נדחתה, בין היתר, מן הטעם ש"שומה לפטור" היא לעולם שומה זמנית ובתור שכזאת היא ניתנת לתיקון ושינוי ע"י שומה סופית. המערערת ערערה בפני ועדת ערר וזו דחתה את הערר. המערערת טענה בפני הועדה כי קביעת הפטור היתה שומה סופית ולא זמנית ולפיכך אין למשיב עוד סמכות לתקן את השומה אלא אם נתקיים אחד התנאים המנויים בסעיף 85 לחוק. המשיב טען כי קביעתו בטופס ההצהרה היתה שומה זמנית ולכן רשאי היה להוציא לאחר מכן שומה סופית. לחילופין טען כי התקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף 85, והוא כי נתגלה שקיימות זכויות בניה נוספות דבר שהמערערת לא גילתה בהצהרתה. ועדת הערר החליטה כי יש לראות את קביעת המשיב על גבי טופס משח /2 כשומה סופית שכן הכלל הוא כי בהיעדר ציון אחר על גבי הודעת השומה יש לראותה כסופית, אך הועדה מצאה כי התקיים התנאי האמור בסעיף 85 (2) לחוק שלפיו "המוכר מסר הצהרה בלתי נכונה שהיה בה כדי לשנות את סכום המס או למנוע תשלום מס". תנאי זה התבטא בכך שהמערערת לא מילאה בטופס משח /2 את הפרטים הרלונטיים הנדרשים תחת הכותרת "תיאור היחידה הנמכרת-שטח היחידה נטו... פרטים נוספים - תוכנית בנין ערים ואחוזי בניה אפשרות לבניה נוספת". לדעת הועדה הימנעות זו היא בבחינת הצהרה בלתי נכונה לפי האמור בסעיף 85 (2) לחוק. הערעור נדחה.
העובדה שהמשיב טען בדחיית השגתו שהשומה היא זמנית אינה מונעת ממנו לטעון בפני ועדת הערר כי מתקיימים תנאיו של סעיף 82 לחוק, אחרי שהוחלט בועדת הערר כי יש לראות את השומה כסופית. אין כל מניעה לכך שלקראת ההליך המשפטי יציג המשיב מערכת טיעונים משפטית חילופית.
אשר לשאלה אם יש לראות בדרך מילוי הטופס הצהרה בלתי נכונה - התשובה לכך היא חיובית. בנסיבות הענין אי מסירת שני הפרטים החסרים כמוה כהצהרה בלתי נכונה. יתכן שאי מילוי הפרט "שטח היחידה נטו" יכול שלא יהיה כשלעצמו אלא בעל משמעות משנית, אולם לא כן בנסיבות הענין שבפנינו כאשר לא צויין שבית מגורים ששטחו 30 מטר בנוי על חלקה ששטחה 758 מטר. זאת ועוד, מקום שמדובר ב"תוכנית בנין ערים, אחוזי בניה, אפשרויות לבניה נוספת" כאשר ממלא הטופס משאיר פרט זה ריק, הרי שתיקה כגון זו עולה כדי הצהרה שאין הקצבת אחוזי בניה, ואין אפשרויות לבניה נוספת. התעלמות כגון זו מן החובה לתת תשובה היא היוצרת מצב שמשמעותו הצהרה שאיננה נכונה. אין לקבל את הטענה כי על המשיב היה לדרוש השלמת הפרטים החסרים אם אלה חסרו לו לצורך גיבוש שומתו. בדברי ההסבר למילוי הטופס מודגשת הדרישה למלא את הטופס בתשומת לב ובדיוק, היינו על האזרח למלא את הטופס בדייקנות הראויה למלאכת ההכנה של השומה. אין גם לקבל את הטענה שהעובדות החסרות לא היו בידיעת המערערת. אם נדרשה המערערת להשיב לשאלה חייבת היתה לברר לעצמה תחילה את הנתונים הצריכים למצוא ביטויים בטופס הממולא על ידה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. שטנדר למערערת, עו"ד ד. קובל למשיב. 25.3.81).
ע.א. 753/79 - מנהל המכס והבלו נגד המגדר... בע"מ
*פירוש סעיף פטור בתוספת לפקודת תעריף המכס
(הערעור נדחה).
הדיון בערעור זה נסב על פירוש סעיף בתוספת לפקודת תעריף המכס והבלו. מדובר בסעיף הפוטר ממכס טובין המשמשים לייצור ציוד לחימה שאושרו ע"י שר הביטחון, והפטור קיים כל עוד נתקיים התנאי שהחומר משמש לציוד לחימה. המשיבה ייבאה כמויות ניכרות של ברזל וקיבלה פטור ממכס ומס קניה באשר לטענתה שימש הברזל לייצור ציוד לחימה, אך בביקורת המכס התברר כי מפאת דחיפות האספקה השתמשה המשיבה לייצור זה בברזל ששולם עליו מכס ואילו בברזל שייבאה ללא תשלום מכס השתמשה כדי להיפרע מן החסר שבמלאי שלה. אי לכך דרש המערער תשלום מכס בסכום של 5 מליון ל"י על אותן כמויות ברזל. המשיבה הסתמכה על הנחיות מנהל המכס שאין נפקא מינה אם הברזל ששוחרר למשיבה ללא מכס נכנס הוא עצמו למוצר המוגמר של ציוד הלחימה או שתחליפו נכנס. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין המשיבה חייבת בתשלום המכס הנתבע ממנה והערעור על כך נדחה. אין כאן שאלה של טענת מניעות, ואם יש מניעות או אין מניעות כנגד הממשלה. מדובר בהוראה שניתנה ע"י מנהל המכס בתוקף סמכותו לצורכי ביקורת של שמוש בטובין וזהויים בשלבי השימוש, ולפי הוראה זו נעשית הביקורת והזיהוי בדרך בדיקת הדקומנטים ולא בדרך זיהוי הברזל שבפועל הוכנס לתוצר מוגמר פלוני. המשיבה זכאית לקביעת חבותה בדרך שהורה המנהל כאמור ולא בכל דרך אחרת. המערער קבל גם על כך שביהמ"ש המחוזי פסק הוצאות בסכום של 400 אלף ל"י לטובת המשיבה אך גם בכך לא התערב ביהמ"ש העליון. צודקת המשיבה בטענתה שבהתחשב עם נשוא המשפט, שהוא שומה בסכום המתקרב ל-5 מליון ל"י, סכום ההוצאות אינו מופרז יתר על המידה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד גב' ל. לוי (פיקהולץ) למערער, עו"ד א. גולדנברג למשיבה. 9.3.81).