תקציר סביר כרך י"ז חוברת 7

ע.א. 672+673/79 מזל ויצחק לוי נגד קרול איצקוביץ

ביטול חוזה עקב הפרתו
אכיפת החוזה באשר הביטול היה "בלתי צודק"
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 985/78 - הערעור נדחה)

ת

ביום 4.7.78 נעשה חוזה בין המערערים (להלן המוכרים) לבין המשיב (להלן הקונה) למכירת דירה בתל אביב. מחיר הדירה שנקבע בחוזה הוא 200 אלף ל"י שמתוכו שילם הקונה בהתאם לחיוביו סך 120 אלף ל"י והיתרה של 80 אלף ל"י צריכה היתה להשתלם עפ"י החוזה בשני תשלומים - האחד ביום 2.11.78 והשני ביום 2.1.79 ובאותו תאריך צריךהיה למסור את החזקה בדירה לידי הקונה. בחוזה צויין כי "אם המוכר יהיה מוכן לפנות את הדירה לפני 2.1.79 מתחייב הוא להודיע על כך לקונה 75 יום מראש ובכתב ובמקרה זה מתחייב הקונה לשלם את יתרת הסכום לא יאוחר מ- 75 יום מיום קבלת ההודעה מאת המוכר". עוד צויין בהסכם כי "כל הודעה אשר תישלח... בדאר רשום בישראל תיחשב כאילו נתקבלה כחוק שלושה ימים לאחר תאריך המשלוח". סמוך לאחר כריתת החוזה הסכים הקונה להוסיף על המחיר עוד 20 אלף ל"י וביהמ"ש המחוזי קבע כי זמן הפרעון נקבע למעמד מסירת הדירה לרשות הקונה. ביום 15.8.78 שלחו המוכרים לקונה הודעה בדאר רשום כי הם משתמשים בזכותם לפנות את הדירה לפני המועד החוזי ודרשו את תשלום יתרת המחיר, לרבות התוספת של 20 אלף ל"י, תוך 75 יום "מיום קבלת הודעה זו". הקונה הציע למוכרים למעשה את התשלום של 80 אלף ל"י רק במכתב מיום 14.12.78. לפי ההסכם איחור של 10 ימים בתשלום אינו מהווה הפרה. המוכרים ראו את ההודעה ששלחו ביום 15.8.78 כאילו נתקבלה ע"י הקונה, כאמור בחוזה, ביום 18.8.78 כך שתקופת85 הימים פגה ביום 11.11.78. 4 ימים לאחר מכן כתבו לקונה שאם לא ישלם את יתרת המחיר תוך 48 שעות יאלצו לבטל את החוזה. הקונה לא הגיב. חזרו המוכרים וכתבו ביום 29.11.78 ונתנו לקונה "התראה אחרונה ממש" שאם לא ישלם תוך יומיים את הסכום יאלצו לבטל את החוזה. שוב לא באה תגובה מצד הקונה. המתינו המוכרים עד ליום 10.12.78 ואז שלחו הודעה על ביטול החוזה. בביהמ"ש המחוזי ביקשו המוכרים הצהרה שהחוזה בוטל כדין ואילו הקונה ביקש אכיפת החוזה. ביהמ"ש המחוזי החליט להיענות לתביעת הקונה ועל כך מערערים המוכרים, ואילו הקונה מערער בערעור שכנגד על אשר חוייב בתשלום ריבית על יתרת המחיר ולא זכה בפיצויים על הפרת החוזה מצד המוכרים. נימוקי ביהמ"ש המחוזי לדחיית תביעת המוכרים היתה כי ההודעה על הקדמת מסירת החזקה ותשלום יתרת המחיר תוך 75 יום לא התקבלה ע"י הקונה אלא ביום 3.9.78 כאשר הלך לדאר לקבל את המכתב הרשום שנשלח לו, ומאחר שבחוזה נאמר כי מדובר ב- 75 יום "מיום קבלת ההודעה" וגם בהודעה עצמה מדובר ב- 75 יום "מיום קבלת הודעה זו" סבר השופט שאין להחיל על הודעה מיוחדת זו את ההוראה הכללית שלפיה רואים מכתב רשום כאילו נתקבל 3 ימים לאחר שנשלח. אם מונים את 75 הימים מאז 3.9.78 הרי ההתראה מיום 15.11.78 ניתנה לפני זמנה ונשארה ההתראה מיום 29.11.78 וארכת היומיים שניתנה בה וכן המועד של 6 ימים שעברו עד משלוח ההודעה על ביטול החוזה הם תקופה קצרה מדי ואינם זמן סביר. מכאן הערעור.

מ"מ הנשיא ח. כהן:
א. לפי ההוראה הכללית המודפסת בחוזה יש לפרש כל תניה בחוזה שלפיה יש לשלוח הודעה ונוצר חיוב במועד פלוני אחר קבלתה כאילו המדובר אינו בקבלה בפועל אלא בקבלה המוסכמת לאחר 3 ימים. לפיכך המסקנה היא ששתי ההתראות ששלחו המוכרים לקונה נשלחו במועדם, הארכות שניתנו לקונה היו סבירות וההודעהעל ביטול החוזה נשלחה תוך זמן סביר לאחר תום הארכות שניתנו לו.
ב. השאלה היא אם הביטול לא היה "בלתי צודק" מנסיבות הענין, כאמור בסעיף 7(ב) לחוק התרופות. השאלה אמנם מתעוררת רק אם הביטול לא בא מחמת "הפרה יסודית" כמשמעותה בסעיף 6 לחוק התרופות, אך בין אם היה באי תשלום מצד הקונה
משום "הפרה יסודית" ובין אם הינה בו רק "הפרה רגילה", על כל פנים נהגו המוכריםכאילו היתה זו "הפרה רגילה" שכן פעלו לפי סעיף 7 (ב) ולא לפי סעיף 7 (א) כשנתנו לקונה אורכה לקיום החוזה בטרם הודיעו על ביטולו.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר שמדובר ב"הפרה יסודית" שכן נאמר בסעיף 9 של החוזה שאם הקונה לא ישלם את התשלומים במועד כי אז יחשב "כמפר חוזה זה", ולא היא: אילו היה בכוונת הצדדים לעשות את אי התשלום להפרה יסודית צריכים היו לכנות את הקונה המסרב לשלם כמפר את החוזה הפרה יסודית ולא כמפר סתם. גם לגופו של ענין אי תשלום במועדו של תשלום כלשהו שניתן לפצות עליו בכסף ושלא נמשך מעבר למועד שנקבע להשלמת המכר, אינו בגדר הפרה יסודית, אלא אם כן נקבע בחוזה מפורש אחרת. כיון שהמוכרים נהגו אף הם באי התשלום מצד הקונה כהפרה רגילה ונתנו את האורכה הכתובה בחוק הרי על ביהמ"ש לבדוק "אם בנסיבות הענין היה הביטול בלתי צודק".
ד. אכן, לא היה זה צודק בכל נסיבות הענין לבטל את החוזה. במכתב מיום 15.8.78 הודיעו המוכרים לקונה שהם עומדים לפנות את הדירה "לפני 2.1.79" אך לא הודיעו מתי יפנו. בתום 75 הימים היתרו בקונה שהוא מפר את החוזה הפרה יסודית, אך לא הודיעו לו שהם מפנים את הדירה ושהיא עומדת לרשותו בשעת תשלום הכסף. כמו כן בכל ההתראות לפני ביטול החוזה כרכו המוכרים את הסכום של 80 אלף ל"י, שאמנם הגיע להם, יחד עם הסכום של 20 אלף ל"י שטרם הגיע להם, ועצם הכריכה הזאת פגמה בהתראותיהם. זאת ועוד, בהסכם נאמר כי איחור של 10 ימים לא יחשב כהפרת ההסכם ומעת ההתראה האחרונה כאשר ניתנה אורכה, יחד עם האורכה של 10 ימים הכתובה בהסכם לא היה איחור בתשלום, שכן ביום 14.12.78 כבר הציע הקונה את התשלום. מטעמים אלה יש לקיים את פסיקת ביהמ"ש המחוזי אך לא מטעמו.
ה. אשר לערעור הנגדי על פסיקת ריבית עבור האיחור בתשלום עד להפקדת הכסף בבנק - משסירבו המוכרים לקבל את הכסף צריך היה הקונה לשמור על ערכו ע"י השקעה נאותה ואם הוא השאיר את השיק מונח אצל עורך דינו כמות שהוא אין הוא יכול להלין אלא על עצמו בלבד.
ו. אשר לערעור הקונה על אשר השופט לא פסק לו פיצויים בגין הפרת החוזה ע"י המוכרים ולא פסק את הפיצוי הקבוע בחוזה של 100 ל"י ליום בגין הפרת ההסכם - ביהמ"ש המחוזי גרס שאין לתת שתי תרופות, גם אכיפה וגם פיצויים, ולענין זה חלוקות דעות השופטים ונראה שביהמ"ש מוסמך לפסוק בעת ובעונה אחת גם אכיפה וגם פיצויים במקרים הראויים לכך. ברם, יהא דבר זה כאשר יהא הרי בנסיבות הענין אין לחייב את המוכרים בתשלום פיצויים. זאת משום שהודעת הביטול ניתנה כדין ורק מחמת ביטול החוזה לא מסרו המוכרים לקונה את החזקה בדירה. העובדה שביהמ"ש מצא את הביטול לבלתי צודק אינה אומרת שהביטול לא היה חוקי וביטול חוזה שנעשה כדין אינו יכול להיות בגדר הפרתו.
השופט שמגר:
מצדד בהשקפת אותם שופטי ביהמ"ש העליון שאי קיומה של התחייבות בדבר תשלום סכום כסף שעליה הוסכם יחשב בדרך כלל להפרה יסודית של החוזה מצד
הקונה כל עוד לא נתקיימו נסיבות מיוחדות. ברם במקרה הקונקרטי נוסחו של החוזה מראה כי הצדדים לא ראו באי התשלום במועד הפרה יסודית דוקא המצדיקה ביטול ההסכם לאלתר. נהפוך הוא, מתוך נוסח החוזה ניתן ללמוד שהצדדים העניקו להפרה של אי תשלום במועד משמעות מוגבלת של הפרה לא יסודית.
השופטת בן פורת: דבקה בדעתה כי איחור בתשלום הוא בדרך כלל בגדר הפרה לא יסודית אך במקרה שבפנינו השאלה אינה מתעוררת כאמור.

אשר לענין הריבית - חולקת השופטת בן פורת על דעת מ"מ הנשיא וסבורה כי בעל דין שמשלמים לו תשלום על חשבון הסכם והוא מסרב לקבלו הרי הוא עושה זאת תוך כדי נטילת סיכון ואם יתברר שהיה עליו לקבל את הסכום ישא הוא בהפסד ואין הוא זכאי לא להצמדה ולא לריבית אלא לקרן בלבד. שונה אולי המצב אם יוכח שהצד שהציע את התשלום השתמש בכסף לצרכיו והפיק ממנו תועלת ממונית. בנסיבותכאלה מוסמך כנראה ביהמ"ש לעשות את האכיפה בתשלום כדי אותה תועלת חומרית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, שמגר, גב' בן פור עו"ד מ. כספי למערערים, עו"ד ש. פוגל למשיב. 2.3.81)

ע.א. 715/79 גדעון דניאלי נגד ביה"ס אורט ישראל

*אחריות בית הספר לפציעת נער בעת משחק כדורגל
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3401/74 - הערעור נדחה)

בעת הפסקה בין השעורים, נפגע המערער תוך כדי משחק כדורגל שנערך בבית ספר של המשיבה. המשחק נערך במסגרת אליפות של כיתות י"ב של בתי הספר, במגרש הכדורגל שבין תחומי בית הספר, ובנוכחות תלמידים רבים שבאו לעודד את הקבוצות המתמודדות. המערער העיד כי תוך כדי המשחק, כאשר רץ עם הכדור לעבר שערה של הקבוצה היריבה, נדחף ע"י אחד השחקנים, נפל ונחבל. הוא תבע את המשיבה ואת תביעתו ביסס על עילת הרשלנות בגין שניים אלה: ראשית, מגרש הכדורגל לא הוחזק במצב תקין; שנית, בעת המשחק לא נכחו במקום מורה או מדריך מטעם בית הספר שתפקידם לשמור על הסדר ולהשגיח על ביטחון התלמידים. לחילופין טען המערער לתחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המגרש היה ללא מכשולים והוחזק כדבעי לצורך משחקיםרגילים, ואף אילולא היה המגרש תקין הרי לא היה קשר סיבתי בין עובדה זו לבין נפילת המערער. כן קבע שלא היה צורך בהשגחה של מורה או מדריך במצב הנתון ואף אילו היה צורך הרי נוכחות מורה או מדריך לא יכלה למנוע את התאונה, ובאשר לכלל "הדבר מדבר בעדו" קבע שאינו חל בעניננו.
א. לשאלת תקינות המגרש - ביהמ"ש נתן אמון בעדותו של המורה כי המגרש היה תקין וקבע כממצא שלא הוכח כי היה כל פגם שהוא במצבו של מגרש הכדורגל ובכך אין להתערב. זאת ועוד, לו גם נתקבלה גם הטענה לגבי אי תקינות המגרש הרי התאונה לא נגרמה כתוצאה ממעידתו של המערער עקב מכשול כלשהו, אלא, כפי שהוא עצמו העיד, הוא נפל כתוצאה מדחיפה ומשום כך נותק הקשר הסיבתי בין מצב המגרש לבין התאונה.

ב. אשר לטענה בדבר היעדר פיקוח של מורה - סיכומם של הכללים בפסיקה הנוגעיםלפיקוח כאמור הינו: מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים כגון גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו וכיוצא באלה; בעת הפסקה, משחקים וכד', בהם נוטים ילדים להשתובבות מתחייב בדרך כלל פיקוח כללי, אך אם אין נסיבות מיוחדות אין לחייב פיקוח צמוד. שאלת הפיקוח והשפעתה נבחנת בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה האם היה הפקוח נאות ואם התשובה שלילית אם יש לייחס את הנזק שנגרם להיעדרו של הפיקוח.
ג. בעובדותיו של המקרה שלפנינו מדובר במשחק כדורגל בבית ספר שהוא אירוע רב מתח וענין לקבוצות המתמודדות ולאוהדים. משחק ידידותי יכול להפוך בקלות ובמהירות להתכתשות רבת משתתפים במיוחד כשמדובר בנערים בני 17, 18, כשבלהט המשחק עלולים לשכוח את כללי הזהירות ולנהוג בפראות ובאלימות. משום כך, בניגוד לסברת ביהמ"ש המחוזי, היתה צריכה להיות באליפות נוכחות כלשהי של מורה ומדריך, ומכיון שלא היתה נוכחות כזו יש בכך משום התרשלות של המשיבה. אולם, נוכחותו של מורה לא היתה מונעת את התאונה, שכן זו אירעה תוך כדי ריצה לעבר שער היריב ודחיפת שחקן אחד ע"י השני. הדחיפה היתה ספונטנית ושום מורה לא יכול היה למונעה כי זוהי תופעה רגילה למדי במשחקי הכדורגל. אילו הוכח שהדחיפה היוותה חוליה בשרשרת מעשי אלימות נוספים בין השחקנים ניתן היה לומר שנוכחות מורה במקום יכולה היתה למנוע את התאונה.
ד. אשר לתחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו" - נטל ההוכחה לקיום יסודות הכלל מוטל על התובע, ועליו היה להצביע על קיומם של שלושת התנאים לתחולתו. מבחינת סדרי הדין הטענה לא הועלתה בכתב התביעה כפי הנדרש ומשום כך בלבד מן הדין לדחותה. גם לגופו של ענין אין לומר כי נתקיימו התנאים המוקדמים להפעלת הסעיף. למערער היתה אמנם רק ידיעה חלקית על נסיבות התאונה אך מכל נסיבות הענין אין להסיק כלל ועיקר שהמקרה הוא מסוג המקרים המתיישבים יותר עם רשלנות המשיבה מאשר עם אי רשלנותה.

(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. החלטה - השופט שמגר עוה"ד ט. קינן וי. סלטון למערער, עו"ד ש. קרינסקי למשיב. 11.3.81)

ע.א. 431/80 גד רוזנברג ואח' נגד פלונית

פס"ד אבהות כמחייב כלפי כולי עלמא
תשלום מזונות לקטין ע"י הורי האב המשתמט מתשלום מזונות
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק מ.א. 556/79 - הערעור נדחה)

המשיבה היא קטינה, בהליך קודם תבעה אם המשיבה את בנם של המערערים על הפרה של הבטחת נישואין, וכן ביקשה הצהרה כי בנם של המערערים הינו אביה של הקטינה וביהמ"ש נתן את ההצהרה המבוקשת לאחר ששמע ראיות ובכללם את עדות המערערים. הליך נוסף נוהל בתביעה שבה תבעה המשיבה מזונות מאביה והוא אכן חוייב באוקטובר 1975 בתשלום סכום של 560 ל"י לחודש מזונות שהם 80 אחוז מן המזונות שהמשיבה צריכה להם. 20 אחוז הנותרים הוטל על האם לשלם שכן היא עבדה אותה שעה.
כיום אין האם עובדת. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערים, הוריו של מי שהוכרז כאביה של הקטינה, למזונות על יסוד סעיף 4 לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות).המערערים טענו כי פסה"ד שבו הוצהר כי בנם הוא אבי המשיבה אינו מחייבם מאחר והם לא היו צדדים להליך האמור. על כך השיב ביהמ"ש המחוזי כי פסק דין הקובע מעמדו של אדם, ובכלל זה אבהות, נחשב כפסק דין חפצא ויש לו לכן תוקף כלפי כולי עלמא, ואין המשיבה חייבת להוכיח עתה מחדש כי היא בתו של הבן. אשר לחובת המזונות קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח לפניו שעקב פיטורי האם ממשרתה, אין היא יכולה לשלם מזונות וכי המערערים יש להם די והותר כדי לכלכל את נכדתם. ביהמ"ש דחה טענת המערערים שהאם יכולה לממן מזונות הבת אם תמכור דירה בת 3 חדרים ברמת אשכול בירושלים ותעבור למדור אחר יותר צנוע. נדחתה גם טענת המערערים כי המשיבה יכולה לגבות מהביטוח הלאומי מזונות שנפסקו לה כנגד הבן. בנושא זה התברר שהאם לא היתה מוכנה לוותר על המשך קיום ההליכים נגד האב לביצוע פסק הדין ולאור הסייגים שנקבעו מכח החוק אין המשיבה יכולה לקבל את התשלום באמצעות המוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש קבע כי דרך פעולתה של האם מתקבלת על הדעת כי האב חוייב לשלם סכום גבוה יותר מזה שישלם הביטוח הלאומי. טענה אמרת של המערערים היתה כי אין לחייבם בסכום העולה על זה שבו חוייב בנם וסכום זה יחד עם ההצמדה מגיע לסך 3600 ל"י, ואילו ביהמ"ש חייב אותם בתשלום 5000 ל"י לחודש צמוד. על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
השופט שמגר :
באשר לשאלה אם פסק הדין המצהיר על אבהות הינו פסק דין חפצא - המבחן הוא אם המעמד הוא רק בגדר תוצאה או הלכה נגררת או נגזרת בנושא אשר נבחן במסגרת ההליך השיפוטי, או שהמעמד הוא הנושא שעליו סבה ההתיידנות. בעניננו, הדיון הקודם נסב על שאלת האבהות ולפיכך יש לראות את ההחלטה בה כפסק דין חפצא. אין נפקא מינה אם פסק הדין ניתן במסגרת פסק דין הצהרתי או במסגרת תובענה מסוג אחר לצורך קביעת מהות פסק הדין.
ביהמ"ש העליון קיבל גם את כל הקביעות האחרות של ביהמ"ש המחוזי בענין יכולתה של האם לזון את הבת, בענין זכותה שלא לפנות לביטוח הלאומי ובענין גובה סכום המזונות.

השופטים בייסקי וטירקל הצטרפו בפסקי דין נפרדים לפסק דינו של השופט שמגר.

(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, טירקל עו"ד ג. מאק למערערים. עו"ד מ. כהן למשיבה. 25.3.81).

ע.א. 810/79 - שלמה רז ואח' נגד יצחק ברילר

*רשות להתגונן בתביעת פינוי(הערעור נדחה בעיקרו).

מורישתם של המערערים השכירה למשיב צריף לצרכי עסק בשכירות בלתי מוגנת, לפי חוזה שכירות שנעשה לתקופה של שנה אחת שתמה ביום 30.6.73. המשיב מחזיק בצריף עד היום ויורשי המשכירה, המערערים, תבעו
בסדר דין מקוצר לפנות את המשיב מן המושכר. בימ"ש השלום נתן למשיב רשות להתגונן עפ"י הטענה שביצע במושכר שיפוצים ותיקונים לפני תחילת השכירות ואחריה המהווים בגדר דמי מפתח. בקשת המערערים לתת להם רשות לערער לביהמ"ש המחוזי נדחתה והערעור על כך לביהמ"ש העליון נדחה בעיקרו, פרט לכך שהמשיב חוייב להפקיד ערבות לפיצוי המערערים אם יזכו במשפט. לדעת המערערים אין הגנת המשיב אלא "הגנת בדים" שאינה מזכה ברשות להתגונן, שכן סכום השיפוציםוהתיקונים שמדובר בו הוא 200 ל"י במשך כל התקופה שחלפה, ואין זו תמורה של ממש שדינה כדין דמי מפתח. עוד מסתמכים המערערים על הנאמר במפורש בחוזה השכירות כי לא שולמו דמי מפתח. אכן ספק גדול אם תעמוד למשיב הגנתו במשפט אך אין לומר שאפסה כל תקוה וכי גורל הגנתו נחרץ. זהו מאותם מקרי גבול שבהם אין "כמעט" הגנה לנתבע אך ביהמ"ש עושה חסד עם התובע ונותן לו רשות להתגונן כדי לא לשלול ממנו את הסיכוי הקלוש לסתור את התובענה ולהוכיח את צדקתו. ברם במקרים כאלה יש להתנות את הרשות במתן ערובה להבטחת פיצוי התובעים על נזקיהם אם יזכו במשפט.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, לוין, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד א. לאור למערערים,עו"ד נ. ורמן למשיב. 4.2.81).

ע.א. 599/79 - יפה ויהודה צור נגד זבולון רזניק

*פסיקת הוצאות משפט (הערעור נדחה).

המשיב, אחיה של המערערת, הגיש תובענה לזכויות קנין במקרקעין הרשומים על שם אחותו ובעלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המשיב ללא צו להוצאות ועל אי פסיקת הוצאות מערערים המערערים. כמו כן, אחת הישיבות נדחתה ע"י ביהמ"ש יום אחד לפני הדיון מאחר והגיעה הודעה מאת פרקליט המערעריםששהה אז בחו"ל כי הוא חולה ולא יוכל להתייצב לדיון. ההודעה נתמכה בתעודת רופא שנוסחה המודפס מראש ערוך בלשון העברית ואילו פרטי הרופא והדיאגנוזההובאו בלשון הצרפתית. ביהמ"ש המחוזי דחה את המשך הדיון למועד אחר והטיל על המערערים הוצאות בסך 500 ל"י וגם על כך הם מערערים. הערעור נדחה. הערעור המתייחס לחיוב של 500 ל"י אין בו ממש. דחיית הדיון באותו יום חייבה את ביטול הזמנתם של עדים וגרמה לביטול זמנו של מי שהכין את עצמו לדיון שצריך היה להתקיים למחרתו ודרך העברת ההודעה לביהמ"ש ונוסח התעודה שצורפה אליה לא היה בהם ככל הנראה כדי להניח את דעתו של ביהמ"ש כי הצד המבקש את הדחייה אינו חייב לשאת בהוצאות כלשהן עקב הדחייה. אין גם טעם סביר להתערב בהחלטת ביהמ"ש שלא לפסוק הוצאות בתום הדיון. המדובר בהתדיינות בין בני משפחה אחת וניתן להסיק מן החומר כי אמנם לא עלה בידי המשיב להוכיח שרכש את זכויות הקניין במקרקעין, אך ביהמ"ש לא סבר כי בנסיבות הענין יש מקום להמשך המחלוקת או לכל החלטה שיכול להיות בה כדי להרחיק את בני המשפחה מן ההשלמהביניהם. בפסיקת הוצאות כל מקרה נבחן לאור נסיבותיו ואין ביהמ"ש מתערב בכגון דא אלא לעיתים רחוקות ובנסיבות יוצאות דופן. המקרה שלפנינו אינו אחד מאלה.

(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י.ד. בוכהלטר למערערים, עו"ד ז. רוזובסקי למשיב. 17.2.81).

ע.א. 841/79 - אסתר זכריה נגד יעקב עפרוני ואגד בע"מ

*אחריות לפציעת נוסע באוטובוס שעצר עצירת חירום (הערעור נדחה).

המערערת עלתה לאוטובוס נהוג בידי המשיב הראשון שעצר בתחנה והעלה שתי נוסעות. הראשונה אשר עלתה לפני המערערת הספיקה לשלם,
לקבל כרטיס ולשבת ואילו המערערת שילמה, קיבלה כרטיס והמשיכה ללכת לעבר חלקו האחורי של האוטובוס. בטרם התיישבה המערערת החל המשיב בנסיעה וכאשר הגיע למהירות של כ- 40 קמ"ש זינק לפתע ילד לתוך הכביש והמשיב סטה סטיה חדה שמאלה ונעצר. תוך כדי תימרון זה שהציל את הילד נפלה המערערת ונפגעה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היו מקומות ישיבה פנויים בחלקו הקדמי של האוטובוס אך המערערתבחרה שלא להתיישב מיד כשקיבלה את הכרטיס אלא המשיכה ללכת לכוון חלקו האחורי של האוטובוס וכן קבע כי זינוקו של הילד היה פתאומי ובלתי צפוי וכי מהירות נסיעתו של המשיב לא היתה מוגזמת. כן קבע ביהמ"ש כי המערערת יכלה להחזיק במוט הנועד שיחזיקו בו כשהאוטובוס נוסע והמערערת הלכה ללא החזקה. כן קבע כי אין חובה כללית להימנע מהנעת אוטובוס כאשר יש בו נוסעים בעמידה. אין בתקנות התעבורה חובה כזו ואין זה סביר שהנהג ימתין עד אשר ימצא כל נוסע את מקום הישיבה הרצוי לו. הערעור נדחה. לפי תקנות התעבורה מספיקה התקנת מוטות אחיזה וכאלה היו באוטובוס בגובה היד, קפיצת הילד לכביש היתה פתאומית ובלתי צפויה ותגובת הנהג היתה בגדר תגובה סבירה בנסיבות הענין. נהג האוטובוס אינו חייב להמתין עד שהנוסע יבחר את מקום הישיבה הרצוי לו, כל עוד לא מדובר באדם שהנסיעה באוטובוס מעוררת עבורו קשיים מיוחדים כגון, קשיש, אשההמטופלת בילדים, נכה, או כל אדם אחר המתקשה בתנועה באופן ברור וגלוי.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. מזרחילמערערת, עו"ד ח. גלזר למשיבים. 17.3.81).

ע.א. 542/79 - ששון ואזה ואח' נגד אברהם יפרח ואח'

*אישור בימ"ש למכירת מקרקעין של קטין (הערעור נדחה).

המשיב עשה הסכם בשמו ובשם בנו הקטין למכירת דירת מגורים שלהם למערערים במחיר של 150 אלף ל"י. בחוזה צויין כי הוא טעון אישורו של ביהמ"ש לפי חוק הכשרות המשפטית, ואכן האב פנה לביהמ"ש בבקשה למתן אישור לעיסקה אך האפוטרופוס הכללי התנגד למכר בהיותו סבור שלפי מחירי השוק בעת הדיון בבקשה לא תספיק התמורה כדי להבטיח קניית דירה אחרת למגורי הקטין שהיו לו 3/8 בדירה הנמכרת. השופט קיבל את עמדת האפוטרופוס ודחה את בקשת האישור והערעור על כך נדחה. לביהמ"ש שיקול דעת לתת את אישורו לעסקה או לסרב ועמדתו של האפוטרופוס הכללי שנתקבלה על דעת ביהמ"ש נראית סבירה, כי בכל פתרון אמר, שלא היה מבטיח לקטין קניית דירה אחרת עפ"י חלקיו בבעלות בדירה שנמכרה, היה משום הרעת מצבו בכל הנוגע לרכושו ולתנאי מגוריו. הזמן הקובע לבדיקת השאלה אם מחיר החוזה מספיק לשמירת זכויות הקטין הוא הזמן שבו דן ביהמ"ש בבקשת האישור, להבדיל, מזמן חתימת החוזה או זמן הגשת הבקשה למתן האישור.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ד. קאופמןלמערערים, המשיב לעצמו, עו"ד מ. קליבץ לאפוטרופוס הכללי. 15.3.81).

ע.א. 872/79 - חאלד עזאין נגד מדינת ישראל

*חלוקת אחריות בין המדינה לבין התובע שנפגע מפגז שמצא בשטח אימונים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).

המערער היה בן 15 כאשר נכנס ללא רשות לשטח שידע שהוא משמש לאימוני הצבא, הרים חפץ והוא התפוצץ בידו. בתאונה איבד המערער את ידו הימנית. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער התרשל בכך שנכנס לשטח שידע שהוא משמש לאימוני הצבא וכן התרשל בכך שהרים את החפץ. כמו כן מצא ביהמ"ש כי רשויות הצבא התרשלו באשר לא גידרו את השטח ולא סימנוהוולא הזהירו בפני חפצים מסוכנים המצויים בו. בכל הנסיבות חילק השופט את
האחריות בין המערער לבין המדינה שווה בשווה. שני הצדדים ערערו על חלוקה זו ושני הערעורים נדחו.
לעומת זאת נתקבל הערעור על גובה הפיצוי הגלובלי שנפסק בגין הפסדהשתכרות. ביהמ"ש קבע בגין הפסד השתכרות פיצוי של 700 אלף ל"י, ובהתחשב עם נכותו החמורה של המערער והסיכונים הכרוכים בה בעתיד, הסכום הראוי הוא מליון וחצי ל"י. כן צודק המערער כי צריך היה לפסוק לו פיצוי בעד הוצאות שיצטרך להוציא עבור עזרה וטיפול ובגין פריט זה יש לפסוק סכום של 200 אלף ל"י.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, לוין, מ. כהן. עו"ד סלמן למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 5.3.81).

ע.א. 582/79 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד ג'ימס ליאו רוזנגרטן

*חישוב מס שבח על פיצויים עקב הפקעת מקרקעין (הערעור נתקבל).

אדמותיהם של המשיבים הופקעו לפני תיקון חוק מס שבח מקרקעין ששינה את שיטת החישוב של תשלום מס שבח ואילו התשלום נעשה, בעקבות פסיקת ביהמ"ש באשר לגובה דמי הפיצויים, לאחר שנכנס לתוקפו השינוי בחוק מס שבח. המשיבים ביקשו כי חישוב המס ייעשה לפי השיטה הישנה, המערער סבר שיש לערוך את החישוב לפי השיטה החדשה, ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיבים והערעור על כך נתקבל. התעוררה שאלת פירושו של סעיף 19 הקובע את "יום המכירה" בהפקעה וביהמ"ש העליון קיבל את גישתו של המערער כי יוםהמכירה לצורך חישוב המס הינו יום התשלום ולא יום ההפקעה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, ברק. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ד. שפי למערער, עוה"ד א. אלמוגי וי. כהן למשיבים. 19.3.81).

ע.א. 31/79 - חברה לשיכון עממי בע"מ ואח' נגד עירית רמת גן ואח'

*מכירת מקרקעין של העיריה שנתקבלו בעיסקת הפיכתם של מקרקעין משמורת טבע לבניה (הערעור נדחה).

המערערים רכשו בשעתו שטח קרקע של כ- 124 דונם באיזור רמת גן, כשלפי תוכנית בנין עיר הקיימת כ- 50 דונמים מתוכם היו צריכים להיות שמורת טבע. הרוכשים ניהלו מו"מ עם העיריה והוסכם כי תבוטל התוכנית שלפיה 50 דונם יהיו שמורת טבע והעיריה תקבל 37 וחצי אחוז מכלל השטח לצורכי ציבור, במקום 25 אחוז שהעיריה צריכה לקבל, כאשר המערערים לקחו בחשבון כי אם ישארו 50 דונם שמורת טבע ומהיתרה תיקח העיריה 25 אחוז ישאר למערערים שטח הרבה יותר קטן. 46 דונם שהם 37 וחצי אחוז הועברו לעיריה כשבשטר המכר צויין כי השטח מועבר לעיריה ללא תמורה. לאחר שנים החליטה העיריה למכור 9 דונמים, לאחר ששינתה את תוכנית המקום, והרוכשים בנו במקום את בורסת היהלומים. עתה ביקשו המערערים כי העיריה תפצה אותם לפי סעיף 165 ולחילופין לפי סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, הדן במקרקעין שנרכשו לביצוע תוכנית עפ"י הסכם או שהופקעותמורת תשלום פיצויים כאשר לאמר מכן שונה ייעודם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי שלא מדובר כאן במקרקעין שנרכשו לביצוע תוכנית שהיתה קיימת, אלא שלמעשה התוכנית הינה פועל יוצא מרכישת המקרקעין, כשהתוכנית שונתה על יסוד הרכישה של המקרקעין. כמו כן סעיף 196 קובע זכות לקבלת פיצויים ע"י הבעלים הראשון כשהמקרקעין הופקעו לפי החוק ללא תשלום פיצויים וכאן לא הופקעו המקרקעין אלא הועברו בהסכם.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ש. ליבליך למערערים, עוה"ד גולדנברג, נאור, קליר ודעואל למשיבים. 26.3.81).

ע.א. 738/78 - מדינת ישראל נגד רגבים עבודות עפר ופתוח בע"מ

*תשלומים עפ"י הסכם (הערעור נתקבל).

המשיבה ביצעה עבודות עבור המערערת ובהתאם להסכם צריכה היתה המערערת לשלם למשיבה במשך העבודה עפ"י חשבונות חלקיים וזכאית היתה לנכות מכל חשבון 10 אחוז כדמי פקדון עד לסיום העבודה. המשיבה הגישה תובענה על יסוד חשבון סופי שהוגש למערערת, אך נתברר כי החשבון הסופי לא אושר בהתאם לקבוע בחוזה ואז ביססה המשיבה את תובענתה על החשבונות החלקיים. המערערת טענה כי יש לנכות מסכום החשבונות החלקיים דמי פקדון בשיעור של 10 אחוז וכן טענה כי המשיבה איחרה בסיום העבודה ולפי ההסכם צריכה היא לשלם בגין כל יום של איחור 2000 ל"י והסכום הכולל הוא 320 אלף ל"י, ובהתחשב בשני נתונים אלה אין היא צריכה לשלם כלל כספים למשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הגנת המערערת. אשר לניכוי דמי הפקדון - ציין ביהמ"ש המחוזי כי המערערת החזירה למשיבה חלק מדמי הפקדון ובכך הראתה כי היא מוותרת על החזקת דמי הפקדון, ואשר לפיצויים בגין האיחור, קבע ביהמ"ש המחוזי כי היה הסכם מאוחר יותר בין המערערת לבין המשיבה בדבר איחור בהתחלת העבודה וממילא גם בדבר איחור בקבלת העבודה. הערעור נתקבל. לענין ניכוי דמי הפקדון - העובדה שהמערערת נהגה לפנים משורת הדין והחזירה חלק מדמי הפקדון למשיבה אין בה כדי להצביע על כך שהסכימה לוותר בכלל על דמי פקדון, ואשר לפיצוי בגין האיחור - לא הוכח כל הסכם בין הצדדים לשינוי המועדים שנקבעו בהסכם. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדות מנהל המשיבה בענין הנדון וביסס את הנימוק לכך על הנסיבות וכן על היעדר אזהרות מטעם המערערת כשהיא ראתה את הפיגור בהתחלת העבודה. באשר להיעדר אזהרות - אין צורך לדון באיזה מידה ניתן היה להסיק מהיעדר האזהרות שכן לפי הראיות אכן היו אזהרות של המערערת למשיבה. אשר לאמון בעדות מנהל המשיבה - הוא הינו בעל דין ומכיון שכך צריך ביהמ"ש לנמק את האמון שהוא נותן בעדותו, והנימוק שנתן אינו עומד במבחן.

(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט שמגר. עו"ד צ. כספי למערערת,עו"ד ש. ברזל למשיבה. 8.3.81).

ע.א. 478/79 - ג'מיל חסדייה נגד מדינת ישראל

*פיצויים בגין תאונת עבודה בבית הסהר (הערעור נדחה בעיקרו).

המערער, יליד 1954, מרצה מאסר של 7 שנים בשל שוד מזויין, הוא הפעיל מכונת ניסור בנגריה של בית הכלא, אירעה תאונה ונקטעה כף ידו השמאלית. ביהמ"ש המחוזי קבע חבות המדינה לתאונה בשל היפר חובה חקוקה של אי גידור מכונה לבטח, ומאידך קבע אשם תורם של המשיב בשיעור של מחצית. באשר לאובדן השתכרות המערער בעתיד נקבע סכום גלובאלי של 700 אלף ל"י ובעד כאב וסבל נקבע סכום של 120 אלף ל"י. כמו כן ניתנה בפסק הדין הוראה מסויימת, למעשה בלתי ברורה, לענין ניכויי הגימלאות המהוונות של המוסד לביטוח לאומי. הערעור נדחה בעיקרו.
לענין אשם תורם של המערער - עבודתו של המערער בנגריה היתה במרחק של כ- 20 מטר מן המכונה שבה אירעה התאונה. ניתנו הוראות מפורשות לאסירים שלא לנגוע במכונות אלא אלה הבקיאים בעבודה במכונות. אין חולקין שהמכונה לא היתה גדורה לבטח ומצד שני לא הראה המערער כל סיבה מדוע ניגש למכונה והפעיל אותה. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מן העובדה שהמשיבה היתה צריכה להביא בחשבון התנהגות עובדי הנגריה שאינה מצביעה על ציות להוראות, וכן היה ער להלכה שיש למוד בקנה מידה שונה את הפרת חובתה החקוקה של המעבידה כנגד התרשלותו של המערער כלפי עצמו, אולם בהביאו בחשבון את העובדה שהמערער ניגש למכונה
שהיתה בלתי מוכרת לו ושלא במסגרת תפקידיו, רחוק ממקום ביצוע עבודתו ובניגוד להוראות מפורשות שניתנו לו, החליט לחלק את האחריות כאמור. אין עילה מספקת לסתור את מסקנת ביהמ"ש המחוזי.
נוכח עברו הפלילי העשיר של המערער נתקל השופט בקושי לאמוד את מידת השתכרותו בעתיד לאחר שישוחרר מן הכלא, ואין עילה מספקת להתערב בסכום של 700 אלף ל"י שנפסק למערער בפריט של הפסד השתכרות על בסיס גלובאלי.
אשר לסכום שנקבע בפריט כאב וסבל - נכותו הפיסית של המערער הינה של 50 אחוז ואילו נפסק למערער רק הסכום של 120 אלף ל"י ביום פסק הדין היה מקום להתערב בכך. ברם, השופט חייב את המשיבה לשלם למערער ריבית והצמדה על הסכום האמור מיום הגשת התביעה בשנת 1977 ועד ליום פסק הדין ב- 1979, כך שהמערער לא קופח בפריט הכאב והסבל.
אשר לענין ניכויי היוון הקיצבאות של המוסד לביטוח לאומי - בביהמ"ש המחוזי לא הועלתה כל טענה בדבר ניכויים אלה, והשופט בדק את הנושא מיוזמתו ומצא שהמערער יהיה זכאי לקיצבת נכות וערך חישוב לכאורי של הסכום. לנוכח אי הבאת ראיות מצד המדינה יש לבטל את ההגבלה שהטיל ביהמ"ש המחוזי על תשלום חלק מן הסכום הפסוק בגין הקצבאות.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. רענן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 10.3.81).

ע.א. 591/78 - עטיה דיאב זעתרי נגד יהודה רווה ואח'

*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).

המשיב נהג במכוניתו בירושלים בבוקר בהיר כשהראות היתה טובה והכביש היה פנוי ופגע במערער. בהודעתו למשטרה אמר המשיב שראה אדם במרחק מה עומד על המדרכה מימינו ופתאום ירד מן המדרכה והוא לא הספיק למנוע את התאונה, ואילו בביהמ"ש אמר המשיב שראה את התובע במרחק כמה עשרות מטרים עומד על המדרכה אך לא ראה אותו יורד לכביש, עצר כששמע חבטה במכוניתו ואז מצא את המערער מוטל על המדרכה. מתברר ששברי הזכוכית נמצאו על הכביש אך לא על המדרכה. המערער מצדו העיד שעבד אותו בוקר כפועל נקיון, טיאטא את המדרכה וכשהתכופף תוך כדי עבודתו נפגע ואיבד הכרתו. חומר הראיות במשפט היה דל ביותר והשופט דחה את תביעת המערער משום שלא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו שהתאונה נגרמה ע"י התרשלותו של המשיב. הערעור נתקבל. בסיכומיו בביהמ"ש העליון טען המערער לראשונה שיש להחיל על ענין זה את הכלל "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, המעביר את עומס הראיה על שכם המשיבים, שכן המערער לא יכול היה לדעת מה היו למעשה נסיבות התאונה, הנזק נגרם ע"י המכונית שעליה היתה למשיב שליטה גמורה ועצם אירוע התאונה מתיישב יותר עם חוסר זהירותו של המשיב מאשר עם זהירותו. ב"כ המשיבים השיב כי אין להפתיעו בטענה חדשה כזאת בשלב הערעור ולטענתו יש לטעון את טענת "הדבר מעיד על עצמו" עוד בכתב התביעה. כמו כן טען כי אין הכלל הנ"ל חל כל עוד לא הוכחו הנחותיו העובדתיות וכל עוד לא שוכנע ביהמ"ש שבנסיבות התאונה מסתברת הנחת ההתרשלות יותר מאשר הנחת הזהירות. בכל הנתונים החליט ביהמ"ש העליון להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהמערער יוכל לתקן את כתב תביעתו וכן יוכלו. הצדדים להביא ראיות חדשות כפי שיראו לנכון.
במהלך הדיון הציע ביהמ"ש העליון כי חברת הביטוח, המשיבה, תשלם למערער סכום של 50 אלף שקל צמוד למדד של ינואר 1981 לפנים משורת הדין והמשיבה סירבה לשלם תשלום זה. עתה קבע ביהמ"ש העליון כי המשיבים יוכלו להימנע מדיון
מחודש בביהמ"ש המחוזי אם ישלמו תוך חודש ימים את הסכום הנ"ל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, אלון, בייסקי. החלטות - מ"מ הנשיא ח. כהן והשופט בייסקי. עו"ד ר. שטראוס למערער, עו"ד ג ראובינוף למשיבים. 9.3.81).

ע.א. 616/77 ואח' - חברה לפתוח ולבנין בא"י בע"מ ואח' נגד עירית חיפה

*ואח' - תשלום פיצויים בגין הפקעת מקרקעין (ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו פרט לתיקונים מסויימים בפסק דין ביהמ"ש המחוזי).

ענינם של ערעורים אלה פיצויים שחייבת העיריה לשלם לבעלי מקרקעין שהופקעו במישור הכרמל בחיפה ע"י העיריה. ביהמ"ש המחוזי ערך את חשבון השווי של המקרקעין לצורך תשלום הפיצויים ועל שווי זה מערערים שני הצדדים, וכן התעוררה שאלה אם יש להצמיד את סכום הפיצויים למדד המחירים גם לתקופה מפרסום הודעת הרכישה ועד סוף אפריל 1977. בענין זה קבע ביהמ"ש המחוזי שאין להצמיד את סכום הפיצויים אלא מאפריל 1977. הערעורים נדחו בעיקרם.
לענין שווי המקרקעין לקח ביהמ"ש המחוזי בחשבון מחירי המקרקעין באזור, סיכויי הפיתוח של החלקות, קרבתם לכביש קיים, הנתונים התכנוניים הצפויים ביחס לבניה וכו' והגיע למסקנתו ובכך אין להתערב. בענינים כאלה מחובת הערכאה הגובה את הראיות לפלס לעצמה את דרכה במבוך של נתונים מגוונים ובימ"ש שלערעורלא יעשה מלאכה זו מחדש, ויתערב רק כאשר ביהמ"ש דלמטה פסק על פי עקרון משפטי מוטעה או שהשתמש בקנה מידה בלתי נכון בעליל בבחירת הנתוניםהעובדתיים ששימשו בסיס לחישובים. אין זה המקרה שלפנינו.
אשר לשאלת ההצמדה - כבר נקבע בתיק ד"נ 1/79 כי לפי החוק אין לחייב את העיריה בתשלום הפרשי הצמדה אלא מאפריל 1977 ואילך וכך אמנם נהג ביהמ"ש המחוזי. אין לסטות ממה שנפסק בד"נ 1/79 ביחס לאי הצמדת הפיצויים בתקופה שלפני 1.5.77, למרות העוול המובהק הנגרם בזה לבעלי המקרקעין שנרכשו, כי מצוות המחוקק היא.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת, בייסקי, לוין. החלטה - הנשיא לנדוי, עו"ד א. סוכובולסקי לחברה לפתוח, עוה"ד י. כהן וא. אלמוגי למערערים האחרים, עו"ד גב' ש. ברזילי לעירית חיפה. 12.3.81).

ע.א. 786/79 - אווה גרובר נגד קצין התגמולים משרד הבטחון

*תשלום הוצאות מומחה רפואי בתביעת תגמולים של נכה צה"ל (הערעור נדחה בעיקרו).

למנוח נקטעה רגלו השמאלית בעלותו על מוקש בעת שירותו הצבאי בשנת 1948. בשנת 1972 נתגלתה אצלו מחלה של טרשת העורקים ברגליו, הוא סבל כאבים, עבר ניתוח ושנתיים לאחר מכן נפטר. המערערת ביקשה להכיר במנוח כמי שנספה במערכה וזאת בטענה שההסתבכויות נבעו מפציעתו. דרישתה נדחתה מחמת היעדר קשר בין הפציעה לבין המחלה. בענין זה נדחההערעור. מטעם המשיב הוגשה חוות דעת רפואית בכתב והמערערת ביקשה לחקור את בעל חוות הדעת. כיוון שכך חייב ביהמ"ש המחוזי את המערערת בתשלום הוצאות המומחה הרפואי של המשיב. היא ערערה גם על כך וברוב דעות מ"מ הנשיא ח. כהן והשופט ברק הוחלט לבטל את החיוב בהוצאות. מ"מ הנשיא ח. כהן ציין כי במשפטי נכים אין מחייבים אותם בהוצאות, אלא אם כן ניהלו משפטים בדרך טרדניתוקנטרנית או שלא בתום לב. הזמנת המומחה הרפואי היחיד לחקירה על חוות דעתו היתה סבירה ולגיטימית ולא היה מקום להטיל את הוצאות המומחה על המערערת. מאידך ציין הנשיא לנדוי כי בבקשה להזמנת העד התחייב פרקליט המערערת לשלם
את הוצאות העד, ומכל מקום היתה הועדה רשאית להטיל הוצאות אלה עלהמערערת משנדחה ערעורה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא ח. כהן, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא ח. כהן. עו"ד ש. שיף למערערת, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיב. 9.3.81).

ע.א. 741/79 - כלנית... בע"מ ואח' נגד רבקה הורוביץ ואח'

*השבת כספים שנתקבלו על פי חוזה שבוטל אח"כ כדין (הערעור נתקבל בחלקו).

חוזה שנעשה בין בעלי הדין ביום 7.12.78 למכירת מקרקעין ע"י המשיבים (להלן המוכרים) למערערים (להלן הקונים) בוטל כדין ע"י המוכרים ביום 3.4.79 מחמת הפרתו ע"י המערערים. המוכרים ביקשו הצהרה שהחוזה בוטל כדין ושתימחק הערת אזהרה שנרשמה עקב החוזה. ביהמ"ש נתן את ההצהרה המבוקשת והתנה אותה בכך שהמוכרים ישיבו לקונים מקצת מן הכספים שקיבלו על חשבון המחיר. כמסתבר שילמו הקונים למוכרים סכום של 5 וחצי מליון לירות ובחוזה נקבעו פיצויים מוסכמים מראש בסכום של 2 וחצי מליון ל"י. ניתנה זכות למוכרים לחלט את סכום הפיצויים מתוך הסכומים שכבר קיבלו על חשבון הממכר. הסכום בניכוי הפיצויים, היינו 3 מליון ל"י, הוחזר לקונים ביום 3.6.79. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לסכום שהוחזר תתווסף ריבית והצמדה מיום ההפרה ב- 3.4.79 עד יום התשלום 3.6.79. המערערים מערערים על כך שביהמ"ש לא הורה להחזיר את מלוא הסכום ועל כל פנים לא הורה להקטין את סכום הפיצויים וכן על כך שההצמדה והריבית הוחלו מיום 3.4.79, יום הפרת ההסכם, ולא מיום 7.12.78 יום תשלום הכספים למוכרים.הערעור נתקבל באשר להצמדה וביהמ"ש העליון קבע כי הריבית והצמדה יחלו מיום קבלת הכספים ע"י המוכרים.
להלכה צודקים המוכרים בטענתם הטרומית שהשאלה אם וכמה עליהם להשיב לקונים לא התעוררה כלל על פני המרצת הפתיחה ומשהצהיר ביהמ"ש שהחוזה בוטל כדין יכולים הקונים לתבוע מן המוכרים את הכספים המגיעים להם עקב הביטול. ברם, למעשה כל הבעיה של ההשבה כבר לובנה ע"י ביהמ"ש המחוזי והמוכרים תרמו לבירור ענין זה בטענותיהם המפורטות לענין, ולא זו בלבד שהיה שינוי חזית מובהק, אלא אילו היו הקונים תובעים עתה את ההשבה המגיעה להם כגירסתם היו המוכרים מתגוננים מפני התביעה בטענת מעשה בית דין.
אין מאומה בטענת הקונים שכאילו היה מקום להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים באשר נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה. צדק ביהמ"ש המחוזי שסכום הפיצויים נקבע תוך צפיה מפוקחת וסבירה של הנזק הממשי העלול להיגרם.
בנושאים הנ"ל נכתב פסה"ד ע"י מ"מ הנשיא ח. כהן. אשר לענין ההצמדה והריבית על סכום ההשבה - הסכימו כל שופטי ביהמ"ש העליון כי אכן יש לקבוע את הריבית וההצמדה מיום תשלום הסכומים הנ"ל ע"י הקונים למוכרים ולא מיום ביטול החוזה. לענין זה ניתנו שני פסקי דין נפרדים, ובעוד שמ"מ הנשיא ביסס את החלטתו על סעיף 9(א) לחוק התרופות, באשר לדעתו החזרת הלירות כמות שהן הינה השבה בלתי סבירה, הרי השופט ברק, ואליו הצטרף השופט טירקל, ביסס את ההשבה עם ריבית והצמדה מיום קבלת הכספים ע"י המוכרים על הכלל של עשיית עושר ולא במשפט ועל מנת למנוע התעשרות שלא כדין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, ברק, טירקל. עו"ד ר. מוזס למערערים, עו"ד ר. יגנס למשיבים. 11.3.81).

ע.א. 459/78 - חברת בני פישקוביץ נגד חברת יצחק אבני בע"מ ואח'

*זכות קנין בטובין שנמכרו ע"י הקונה לצד שלישי בלי ששילם תמורתם למוכר הראשון (הערעור נדחה בעיקרו).

בחודש נובמבר 1975 מכרה המערערת חומרי בנין ואינסטלציה לחברה המשיבה (להלן המשיבה) וקיבלה בין היתר שיקים על סכום של 150 אלף ל"י שתאריכיהם היו בפברואר ובאפריל 1976. הטובין נקנו ע"י החברה, לידיעת המערערת, על מנת שהחברה שזכתה במכרז של משרד הבטחון תשתמש בטובין לביצוע עבודות אינסטלציה שקיבלה על עצמה. הטובין הובאו לאתר המכרז כבר בשנת 1975 והחברה החלה לבצע את עבודות המכרז והגישה חשבונות חלקיים למדינה. השיקים לא נפרעו וההסכם שבין המערערת לבין החברה בוטל במאי 1976. המערערת השיגה צו עיקול על הטובין שבאתר המכרז. החוזה בין המדינה לבין החברה נערך רק ביוני 1976, היינו לאחר שכבר בוטל ההסכם בין החברה לבין המערערת ולאחר שהטובין עוקלו.
התעוררה שאלה בביהמ"ש המחוזי מה דין הטובין שהיו באתר המכרז אם הם שייכים למדינה כטענת המדינה או למערערת כמוכרת של הטובין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקנין בטובין עבר למדינה והערעור על כך נדחה. לפי סעיף בחוזה עברו הטובין לקנינה של המדינה אך החוזה נחתם כאמור לאחר ביטול ההסכם שבין החברה לבין המערערת ואכן אין אותו סעיף חל על הטובין. ברם בין החברה לבין המדינה היה חוזה קבלנות משעה שזכתה החברה במכרז, גם לפני שנחתם החוזה, ועל חוזה קבלנות חלות הוראות חוק המכר מכח סעיף 8 לחוק חוזה קבלנות, ולפי חוק המכר רואים חוזה להספקת נכס שיש להפיקו או לייצרו, כחוזה מכר, כאשר אין המזמין מקבל עליו לתת את עיקר החומרים הדרושים להפקת הנכס או לייצורו. כאן הוכח שהחברה היתה אמורה לספק למדינה את כל החומרים נושא המכרז ולכן יש לראות בכך עיסקת מכר. אם אכן, כפי שצויין, עוסקים אנו בעיסקת מכר הרי משהובאו הטובין לאתר המכרז עברה הבעלות בממכר לקונה, היא המדינה. אכן, השאלה אם הבאת הטובין לאתר המכרז יש בה כדי להצביע על העברת הבעלות בהם למזמין תלויה בתנאי ההתקשרות המיוחדים בנסיבות הענין, ובמקרה דנא יש לומר כי אכן עברה הבעלות בהם למזמין. זאת בין היתר בהתחשב בכך שהמדינה שילמה חלק ממחיר הטובין במסגרת החשבונות החודשיים השוטפים. נותרה השאלה המשפטיתהאם ובאיזה מידה יש להעדיף את זכויות הבעלים - המוכר, הטוען לקנין בטובין שנמכרו על ידו, על פני זכויות זר הטוען לקנין בהם. בשאלה זו התעכב ביהמ"ש העליון בהרחבה על כל האספקטים הנוגעים לפתרון השאלה והגיע למסקנה כי במקרה דנא רכשה המדינה בטובין קנין באופן שהמערערת, מוכרת הטובין, אינה זכאית להוציאם מידי המדינה.

(בפני השופטים: י. כהן, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. אנושי למערערת, עו"ד ע. גבע למשיבה, עו"ד גב' פרוקציה למדינה. 9.3.81).

ע.א. 531/79 - בדיע אבו רומי ואח' נגד האשם אבו אלהיג'יא

*אחריות בפגיעה עקב רשלנות (הערעור נדחה).

המערער הראשון, כאשר היה נער בן 13, ידה אבן בנער אחר אך האבן פגעה במשיב שהיה אז בן 3 וגרמה לעוורון של עינו השמאלית. הוגשה תובענה כנגד המערער והוריו וביהמ"ש קיבל את התביעה נגד המערער ואמו. המערעריםחוייבו לשלם למשיב 150 אלף ל"י בעד אובדן כושר השתכרות ו- 60 אלף ל"י בגין כאב וסבל בצירוף ריבית ממוצעת של 25 אחוז מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק הדין, וכן הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 30 אחוז מיום פסק הדין עד ליום התשלום. הערעור נדחה פרט לכך שהריבית מיום פסק הדין הועמדה על 3 אחוז.

המשפט החל להתנהל ביום 29.1.79 כשהמערערים היו מיוצגים ע"י עו"ד. בישיבה נשמעו כל עדי התביעה והדיון נדחה ליום 1.4.79 לגמר ראיות ולסיכומים. ביום 22.3.79 הגיש עוה"ד של המערערים בקשה לשחרורו מייצוג מרשיו באשר אלה רוצים לשכור עו"ד אחר. הבקשה נשמעה ביום 28.3.79 וביהמ"ש נעתר לה והודיע לאביו של המערער כי הדיון נדחה ליום 15.7.79 לגמר הוכחות וסיכומים. ביום 13.5.79 הוגשה בקשה לדחיית שמיעתו של המשפט כשהיא חתומה ע"י עו"ד שקיבל עליו את ייצוגם של המערערים ובבקשה נאמר כי לאחר הישיבה הקודמת ניסו נכבדים מהכפר לתווך בין הצדדים והנסיונות נמשכים ויש סיכוי לפשרה. עקב נסיונות אלה פנו המערערים לעו"ד רק ביום 13.5.79 ולא יהיה סיפק בידו להתכונן לדיון. למחרת היום נדחתה בקשת הדחיה ונקבע שהדיון יתקיים ביום 15.5.79 כמתוכנן.בישיבה זו הופיעו הנתבעים ללא פרקליט וחזרו וביקשו את דחיית הדיון. המשיב התנגד וביהמ"ש החליט כי אין צידוק לדחיית הדיון, שמע את סיכומי ב"כ המשיב ונתן את פסק הדין כאמור. בערעורם מעלים המערערים טענה עיקרית כי הסירוב לדחות את הישיבה היתה שלא כדין אך טענה זו נדחתה. השאלה אם להיעתר לבקשה לדחיית הדיון או לא מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את המשפט ואין להתערב בהחלטתו אלא אם עשה ביהמ"ש שימוש בשיקולים פסולים או שלא לענין. כאן אין כל פסול בשיקולי ביהמ"ש. לאחר שהמערערים שיחררו את פרקליטם הסכים ביהמ"ש לדחיית הדיון והמערערים ידעו כי בישיבה הנדחית יסתיימו הראיות. ביהמ"ש לא היה חייב לדחות את הדיון רק בשל כך שנתקיימו מגעים לקראת פשרה. התאונה אירעה 4 שנים לפני מועד הדיון ולא היתה עילה לדחות את שמיעת התיק פעם נוספת.
אשר לגוף החיוב - היתה עדות בביהמ"ש כי אמו של המערער הראשון שלחה את בנה להכות את הנער שעליו ידה הבן את האבן. ביהמ"ש המחוזי ביסס את חיובה של האם על מספר טעמים אך אין צורך לדון בכל הטעמים שכן צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי האם התרשלה. היא שלחה את בנה לתקוף ילד אחר מבלי לוודא שאין ילדים בסביבה העשויים להיפגע ממעשה התקיפה וע"י כך היא הפרה חובת זהירות שחבה למשיב. לפיכך יש לחייב גם את האם בפיצויים. אשר לגובה הפיצויים - אין הם גבוהים מדי.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. ענבר למערערים, עו"ד זכי כמאל למשיב. 30.3.81).

ע.א. 440/80 - גינה ארגמן נגד עזבון המנוח צבי בן דוד ואח'

*הארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר

(הערעור נתקבל).

המערערת הגישה לביצוע בהוצל"פ שיקים והמשיבה השניה לא הגישה במועד התנגדות אך לאחר זמן טענה טענת פרעתי. ראש ההוצל"פ דחה את הטענה כי לפי התצהירים התייחסה טענת הפרעון לתקופה שקדמה לפתיחת התיק ולפי ההלכה אין ראש ההוצל"פ רשאי לשעות לטענת החייב שפרע לפני מתן פסק הדין ובתביעת שטרות לפני שהוגש השטר להוצאה לפועל אם לא הוגשה התנגדות. כיון שכך הגישה המשיבה השניה בקשה להארכת מועד להגיש התנגדות וביהמ"ש דלמטה החליט להאריך למשיבה את המועד להגשת ההתנגדות. הערעור נתקבל.
התברר כי בהליך אחר הגישה המשיבה השניה תביעת השבה נגד בעלה של המערערת לגבי אותם טובין אשר בגין מסירתם לבעלה של המערערת טוענת המשיבה טענת פרעתי. מסתבר שיש סתירה בין ההגנה דנא שהשטרות נפרעו לבין תביעת ההשבה שלפיה הוצאו הטובין ממנה במרמה וללא תמורה. כיון שכך לא היה מקום להאריך את המועד בטענת פרעתי באשר לשטרות נשוא ערעור זה.