ע.פ. 54/81 אסתר ואביבה רוזן נגד מדינת ישראל
*הצהרה כוזבת על הכרה דתית לפי חוק שרות בטחון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א ב-ת.פ. 1071/79 - הערעור נדחה)
שתי המערערות, אחיות תאומות, הצהירו לפי חוק שרות הביטחון, לאחר תיקונו, כי"טעמים שבהכרה דתית מונעים אותי מלשרת שירות ביטחון; אני שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו; אינני נוסעת בשבת". חוקרים מטעם משרד הביטחון גילו כי באחת השבתות עמדו שתי המערערות, יחד עם בני משפחה אחרים, ועסקו במילוי דליים בחול או במלט בעזרת את חפירה והעברת הדליים לכוון מנוף שהעלה אותם לכוון הגג שעליונעשתה עבודת בנין. בשבת אחרת נראו שתי המערערות כשהן מכניסות מרצפות מחוץ לבית אל תוך הבית. משנקראו לחקירה טענו באשר למקרה הראשון כי נפער בור בחצר בשבת והסבתא נתקלה בבור ונפגעה ואז האב שאל את הרב והלה אמר כי מחמת פיקוח נפש מותר לסתום את הבור בשבת. באשר למקרה השני הכחישו כי עסקו בעבודה. הן לא העידו בביהמ"ש וכן לא הובא לעדות הרב שכביכול התיר את סתימת הבור מחמת פיקוח נפש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערות בעבירות על חוק שירות הביטחון ודן אותןל-6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. מכאן הערעור.
השופט שמגר:
א. לטענה כי מלוי הדליים בחול בא כדי למלא בור ביוב שהיתה בו סכנה - ראשית, החול הועלה לגג ולא הועבר לבור ועל טיבה של העבודה הוסק ממכלול הנסיבות, היינו, מן העובדה שאכן התבצעה במקום בנייתו של בית. זאת ועוד, המערערות נמנעו ממתן עדות וגם לא הובאה כל עדות אחרת, של האב או של הסבתא או של הרב או של כל אדם אחר, שיכול היה להעיד שנפער בור שחייב ביצוע עבודה מיידית אשר גם אדם בעל הכרה דתית איננו יכול לדחותה בשום פנים ואופן.
ב. אשר לטענה כי העבודות אינן בגדר חילול שבת ואין להסיק מהן על היעדר הכרה דתית, כלשון סעיף 30א לחוק שרות ביטחון, וכן כי הכרה דתית היא ענין סובייקטיבי ואין מקום להסקת מסקנה בדבר מתן תצהיר שקר כל עוד לא הוכח בבירור שהמצהיר נטול הכרה דתית עפ"י אמונתו והרגשתו הסובייקטיבית - סעיף 30א הנ"ל קובע 3 תנאים מצטברים אשר גם חייבים למצוא ביטויים המפורש בתצהיר שהגשתו היא עילה להענקת הפטור. התנאי הראשון מתייחס לענינים שבלב היינו לאמונה ולהכרה דתית ולמסקנה העולה ממנה, לדעת המצהירה, שאינה יכולה לשרת, ושני התנאים האחרים הם בעיקרם תנאים שבהתנהגות, אכילת כשרות ואי נסיעה בשבת. המסקנה מצירוף יחדיו של התנאים היא שלא די בהכרה דתית כדי להעניק את הפטור אלא צריך שלכך יתווספו התנאים האחרים וכן לא די בשני התנאים האחרים ללא הכרה דתית המונעת את השרות בצבא.
ג. באשר לכללי ההתנהגות אין די בשמירת כשרות והימנעות מנסיעה בשבת. שני תנאים מוחשיים אלה אינם בגדר רשימה סגורה וממצה אלא יש בהם משום קביעת תחומים המקיפים את כל מה שבתוכם וסביבם. רק מי שמקיימת את כל הכללים שהם בגדר מרכיבים טבעיים וחיוניים לאורח חיים דתי תוכל לשכנע את ביהמ"ש כי טעמים שבהכרה דתית אכן מונעים ממנה מלשרת בשרות ביטחון.
ד. משהוכח כי המיועדת לשרות ביטחון נהגה בדרך הסותרת מיניה וביה קיומה של הכרה דתית, יצאה התביעה ידי חובת ההוכחה, להבדיל מחובת הראייה, ואם לא עמדה הנאשמת בחובת ההוכחה העוברת אליה יוכל ביהמ"ש להרשיעה בדינה.
ה. המועד הקובע בקשר לעבירה הוא מועד מסירת התצהיר והתנהגותו של המצהיר במועדים מאוחרים יותר יכולה להיות לה השלכה לצורך קביעת ממצא בדבר הכרתו וכוונתו של המצהיר במועד מוקדם יותר.
ו. אשר למידת העונש - אין לומר כי הוא חמור מדי. מדובר על הישתמטות כפשוטה, בין אם מדובר על רצון אנוכי להשתמט מן השרות ובין אם הדבר נובע מתלות יתירה בהורים או במניעים אחרים. מדובר במעשה הטעייה והשתמטות המצדיק אמצעים חמורים שיש בכוחם כדי להרתיע.
השופט אלון:
א. לענין הטענה בדבר פיקוח נפש - ראשית, כאמור, לא הובאה כל ראיה כי רב פסק שיש פיקוח נפש המצדיק את העבודה. ברם, עצם העלאת גירסה זו הוא דבר מוזר ומשונה. אם אכן נפער בעיצומו של יום שבת בור בחצר ואם אכן הסבתא נתקלה בו ונפצעה הרי הדרך הסבירה גם מבחינת ההלכה וגם מבחינת הגיונם של דברים הוא להעמיד שמירה בשטח או לשמור על הסבתא במשך השעות שנותרו מיום השבת לבל תחזור ותיפול באותו בור. טרם נשמע שרב בישראל יפסוק כי בור שנפער בחצר בצהרי יום השבת ובנסיבות הענין שלפנינו מותר לבעל הבית, הוא ואשתו וחמשת ילדיו ללבוש בגדי עבודה, לקחת אתים לחפור בעפר למלא דליים כדי לכסות למשך מספר שעות שעוד נותרו ביום השבת את הבור שנתגלה וכל זה מטעם פיקוח נפש.
ב. סעיף 30א הנ"ל המדבר על הכרה דתית, שמירת כשרות ואי נסיעה בשבת, כוונתו להכרה דתית של בת ישראל שמחייבת אותה באורח חיים של דת ישראל שפרושו קיום מצוות מעשיות ושמירה עליהן. שני הפרטים שמציין המחוקק בסעיף 30א הם פרטים מקובלים וידועים של קיום אורח חיים של שמירת תורה ומצוות ואינם בבחינת רשימה סגורה, שהרי אין להעלות על הדעת שבת העוברת על כל איסורי השבת ורק אינה נוסעת בשבת יכולה להצהיר שטעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת שירות ביטחון.
ג. אשר לטענה כי לפי הדין אין לראות במעשים הנ"ל משום חילול שבת וכי לפי ההלכה יש כאן איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא וכי אין זה חילול שבת בפרהסיה כי אין זה רשות הרבים וכו' - כאשר מדובר בחוק על הכרה דתית כוונת הדברים היא להכרה שיש עימה אורח חיים דתי כמקובל וכנהוג אצל מי שנמנה על ציבור שומרי תורה ומצוות ובת המצהירה שמטעמי הכרה דתית אינה יכולה לשרת בצבא מצהירה מתוך כך כי היא נמנית על ציבור זה וכי אורח חייה מבוסס על שמירת תורה ומצוות ומתוך כך מנועה היא מלשרת שירות ביטחון. אין נפקא מינה אם המלאכות ממויינות כמלאכות דאורייתא או דרבנן ואם יש בכך משום חילול שבת בפרהסיה או שלא בפרהסיה במובנו הפורמלי הילכתי של מושג זה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון עו"ד מ. שפירא למערערות, עו"ד ד. קובל למשיבה. 23.3.81).
ע.פ. 716/80 - מחמד אבו זייד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בשתי עבירות סמים כאשר באחת מהן מכר לשוטר מוסווה 5 ק"ג חשיש, קיבל מפרעה והעיסקה לא יצאה לפועל, ובשניה מכר לשוטר מוסווה כ-50 גרם חשיש. הוא נדון ל-3 שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי וכן הוטל עליו קנס של 25 אלף ל"י. הער- עור על המאסר נדחה והקנס בוטל. המערער העלה נסיבות אישיות לצורך הקלה בעונש אך בכל אלה אין כדי להצדיק התערבות במידת העונש. בחופף ל-3 שנות מאסר הופעל נגד המערער מאסר על תנאי של שנתיים ויוצא שלמעשה ירצה רק שנת מאסר אחת בפועל בגין העבירות החדשות העונש זה איננו חמור כלל ועיקר. לעומת זאת הוחלט, בהסכמת בא כח התביעה, לבטל את הקנס בתקווה שיהא בכך כדי לעודד את המערער להתחיל לאחר מאסרו בדרך חיים חדשה של שמירה על החוק.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, לוין. עו"ד א. קדרי למערער, עו"ד ד. קובל למשיבה.29.3.81).
ע.פ. 58/81 - עמוס ריקלין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה על ידי מורשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע שורה של עבירות גניבה בידי מורשה בהיותו סוכן ביטוח. בשני מקרים קיבל מן המתלוננים סכום של 1200 ל"י כדי להוציא פוליסת ביטוח אך נטל את הכסף לעצמו, במקרה אמר קיבל שיק עבור לקוח בסכום של 120 אלף ל"י ונטל לעצמו את הכסף לאחר שזייף את חתימת הנפרע, ובמקרה נוסף משך המערער שיק בסך 40 אלף ל"י לפקודת אגף המכס והבלו והשיק לא כובד. בגין כל אלה נדון המערער ל-3 שנים מאסר שמתוכן שנתיים בפועל וכן לתשלום קנס של 3500 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין את חומרת העבירה של גניבה ע"י סוכן ביטוח וכן ראה חומרה מיוחדת בזיוף שיק ואי העברתו לתעודתו. לקולת העונש ציין את העובדה שהמערער הודה בעבירות שיוחסו לו והחליט להסב את מקצועו ולא לעסוק עוד בעבודה של סוכן ביטוח. הסניגור העלה כמה נסיבות מקילות נוספות, והן שהמערער החזיר בסופו של דבר את כל הכספים שנטל, וכן האדם שלזכותו נמשך השיק של 120 אלף ל"י היה חייב למערער סכומי כסף ניכרים, ועוד ציין כי אשת המערער חלתה במחלה קשה שסיכוייה הם להחמיר והוא מטופל בשלושה ילדים. מאידך טענה התביעה כי מדובר בעבירות חמורות. בהתחשב בכל האמור יש להקל בעונשו של המערער ומתוך המאסר שהוטל תהיה שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, לוין, טירקל. החלטה - השופט לוין. עו"ד ברמן למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 12.5.81).
ע.פ. 57/81 - דוד בן ברוך נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער וחברו הועמדו לדין בגין התפרצות וגניבה. הנאשם השני נדון לקנס של 5 אלפים ל"י והמערער נדון ל-12 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי נגדו. הערעור על חומרת העונש נדחה. עיקר טענתו של המערער מתמקדת בחוסר האחידות באשר למידת העונש שלו ושל חברו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי את המעשה הפיזי של ההתפרצות ביצע
הנאשם השני ואולם המערער הוא אשר יזם את המעשה, סיפק את המידע, ותכנן את הביצוע, והוא גם שקיבל את הרכוש הגנוב והטמינו במקום מחבוא. בנסיבות אלה הרי השוני בעונש בין השניים מבוסס ומעוגן בשוני שבין ההתנהגות העבריינית של השניים. לגופו של ענין אין העונש חמור יתר על המידה בהתחשב עם עברו הפלילי של המערער.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, מ. כהן. עו"ד י. קרט למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.3.81).
ע.פ. 717/80 - פדל חרב ופרג' גליל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו ב-3 עבירות של פריצה וגניבה כששווי הרכוש שנגנב עלה על 600 אלף ל"י ובחלקו לא נמצא. הפריצות בוצעו ע"י שבירת קירות של חנויות שלתוכן פרצו המערערים. המערער הראשון נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים והמערער השני נדון ל-3 שנים מאסר, חציו על תנאי, וכן הוטל על המערער הראשון תשלום קנס של 250 אלף ל"י ועל המערער השני קנס של 180 אלף ל"י. הערעור נדחה בעיקרו. המערערים טוענים כי עונשיהם חמורים מדי וכן כי נאשם שלישי נדון רק למאסר על תנאי ולקנס של 10 אלפים ל"י ולטענתם עקרון אחידות העונשים מחייב הקלה בעונשם. אין ללמוד ממקרהו של הנאשם השלישי לגבי שני המערערים כי לנאשם ההוא היו נסיבות מיוחדות והעיקר שבהם כי לא היה לו כל עבר פלילי. לגופו של ענין אין העונש שהוטל חמור יתר על המידה ויש להתערב רק באשר לענין המאסר במקום הקנס. המערער השני שילם את הקנס ואילו באשר למערער הראשון נקבע כי יאסר לתקופה של 30 חודש אם לא ישלם את הקנס. זאת תקופה ארוכה מדי ויש לשנותה. אם מערער זה לא ישלם את הקנסות יאסר לשנה אחת.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, מ. כהן. 18.3.81).
ע.פ. 761/80 - שלום חייאמס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י קופאי בבנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער היה קופאי בסניף בנק וביצע גניבות של סכומים המסתכמים בכחצי מליון ל"י. ביהמ"ש דן את המערער ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הטיל עליו קנס של 5 אלפים שקל והערעור על חומרת העונש נתקבל. בגזר הדין קבע השופט כי המערער שיתף פעולה עם הבנק רק אחרי שנתפס בקלקלתו, ולמעשה מתברר שהמערער גילה מיוזמתו להנהלת הבנק פרטי המעשים שעשה לפני שנתפס ולפני שהיו בידי הבנק חשדות ממשיים כלפיו, ואף שמר כל הזמן את הקבלות והמסמכים האחרים שבהם עבר את העבירה כדי שניתן יהיה לשחזר במדוייק את כל הפעולות שעשה. מאידך ברור שגילה את כל המעשים אחרי שנתקבלו תלונות ויש להניח שחשש כי ממילא יתגלה כל הענין. יחד עם זאת יש לציין שהמערער לא ניסה להסתיר כל פרט ממעשיו לאחר שהחליט לגלותם ועשה מאמץ להחזיר את כל הכספים שנטל שלא כדין וכל הסכום הוחזר תוך זמן קצר הן מכספי הפיצויים שקיבל והן ממכירת דירת מגוריו. המערער נשוי ואב ל-5 ילדים שהגדולה שבהן היא בת 10 ועברו ללא רבב. בהתחשב בכל אלה ובכך שנמצאה דרך שיקום למערער ניתן להקל עימו, לבטל את הקנס וכן להעמיד את המאסר בפועל על שנתיים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, מ. כהן. עו"ד ש. עידה למערער, עו"ד נ. בן- אור למשיבה. 31.3.81).
ע.פ. 449/80 - ראובן סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשני מקרים של פריצה וגניבה ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 3 שנים כש-9 חודשים חופפים והיתרה מצטברים. הערעור על חומרת העונש נתקבל באופן שכל העונש החדש יהיה חופף. הדו"חות של שרות המבחן מראים שמצד אחד איכזב המערער מדי פעם את ציפיותיהם של אנשי השרות, אך מצד שני יש לו פוטנציאל טוב, הוא משמש דוגמא טובה לאסירים אחרים. מכיון שהמאסר על תנאי שהופעל הוא ממילא לתקופה ממושכת למדי יהיה העונש כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, מ. כהן. עו"ד ר. בראון למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 12.3.81).
ע.פ. 904/80 - יצחק דדיה ואליהו אבו חצירה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי הטיל על כל אחד מהמערערים מאסר של 16 חודשים, מתוכם 6 חודשים מאסר בפועל, וכן קנס של 2500 שקל וזאת בגין מעשי מרמה מתוכננים שבהם הוציאו המערערים מעוברי אורח תמימים סכומים שונים המצטרפים יחד לכ-16 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אמרי שנתפסו פיצו המערערים את המתלוננים והחזירו להם את הסכומים שנטלו בצירוף הפרשי הצמדה. אם כי העונש אינו נראה כחמור, ניתן להקל עם המערערים לגבי תקופת המאסר בהתחשב במצבם המשפחתי ואישיותם, ומתוך תקווה שתקופת מאסר קצרה די יהיה בה כדי להרתיעם מלעבור עבירות בעתיד. לפיכך הועמד המאסר בפועל על 3 חודשים כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, לוין. עו"ד א. אורן למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה.24.3.81).
ע.פ. 457/80 - מדינת ישראל נגד עמנואל מוטעי
*קולת העונש (בריחה ממאסר) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המערער ברח ממשמורת חוקית ובאותו זמן קשר קשר לבצע פשע וביהמ"ש דן אותו בגין עבירה זו לשנתיים מאסר בפועל אך קבע כי תקופה זו תהיה חופפת לתקופות מאסר אחרות שהמערער ריצה אותה עת ושהן מסתכמות ב-10 שנים ו-8 חודשים. ערעורה של המדינה על ההוראה כי העונשים יהיו חופפים נדחה. טענת המדינה היא שהעבירה שבה הורשע המשיב בתיק נשוא ערעור זה היא חמורה לפי מהותה ונעברה כאשר המערער היה בבריחה ממשמורת חוקית ולפיכך יש להטיל בגינה מאסר נפרד ולא חופף. אכן העבירה היא חמורה ביותר באופיה, אולם אין להתעלם מכך שמדובר במעשה שביצע ביולי 1978, וכן יש לתת את הדעת לכך שתקופת המאסר שאותה על המשיב לרצות היא ארוכה וכל תוספת בשלב זה אחרי שכבר ריצה חלק מן העונש משקלה יהיה כפל כפליים. בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, לנוכח אורך המאסר שעל המשיב לרצות ממילא ולאור העובדה שהמשיב עושה מאמצים כדי לתקן את דרכיו, יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. גורני למערערת, המשיב לעצמו. 30.3.81).
ע.פ. 183/80 - אברהם משען נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בפריצה לדירה בהרצליה ובגניבת תמונות בעלות ערך רב ששוויין היה בינואר 1980 10 מליון ל"י.
המערער נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור מפנה להמלצת שרות המבחן לקצר את תקופת המאסר ולהעמיד את המערער למבחן וכן ציין את הפער בין העונש שהוטל על המערער ועונשו של באשם אחר שגם הוא היה שותף לפשע ונדון לשנתיים וחצי מאסר בלבד אם כי הלה הורשע בעבירות נוספות. כן צויין שהמערער שיתף פעולה עם חוקרי המשטרה והוא נחשב כאסיר טעון הגנה אם כי אין הוא נמצא בבידוד. אין להתערב במידת העונש. הפריצה היתה מתוכננת היטב על פי מידע שנתקבל מהשותף לדבר עבירה והרכוש שנגנב היה בעל ערך עצום ועד היום לא נמצא. מכת הפריצות דורשת תגובת ענישה נמרצת של בתי המשפט והמקרה הנדון בולט בחומרתו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד י. טפיירולמשיבה. 15.3.81).
ע.פ. 846/80 - עמוס גבריאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחת ממאסר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער מרצה מאסר בגין עבירות שונות וברח ממשמורת חוקית. בגין הבריחה נדון ל-3 שנות מאסר שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל המצטברת למאסרים האחרים ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הסגיר עצמו למשטרה שבועיים לאחר הבריחה. הוא בן 20 ומאחוריו הרשעות רבות ובהן גם עבירות מהסוג שהורשע בתיק דנא. קיימים ספיקות אם גמר המערער אומר להינתק מחיי הפשע, אעפ"כ יש לקצר במידה מסויימת את תקופת המאסר בגין הבריחה בהתחשב בכך שהמערער הסגיר עצמו וכן בסיכוי שקיים שמא בכל זאת כבר למד המערער לקח ולא יחזור עוד לסורו. לפיכך שנת המאסר בפועל תהיה מחציתה חופפת ומחציתה מצטברת למאסר האחר.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 17.3.81).
ע.פ. 739/80 - יצחק בן דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עם שניים אחרים פרצו לדירתו של זקן בן 75 בבית שאן כשהם רעולי פנים ואחד השודדים כיוון אקדח לראשו של הזקן. (כיום טוען הסניגור שהיה זה אקדח צעצועים). השודדים מצאו בארון סכום של כ-1200 ל"י וכאשר הנשדד החל לצעוק ברחו השלושה מהמקום. המערער הוא בן 23 ונדון ל4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי שנתיים, מזה שנה במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי העונש הכולל של 5 שנים אינו עומד ביחס נכון לעונש של שנתיים מאסר בפועל שהוטל על אחד השודדים האחרים. ברם, לגבי אותו נאשם הקל ביהמ"ש בהתחשב עם דו"ח שרות המבחן שהיתה בו נימה חיובית. למערער דנא רשימה ארוכה של הרשעות בעבירות נגד הרכוש ובהתחשב עם עברו הפלילי לא היתה ברירה אלא להחמיר בעונשו. מדובר במעשה שוד אכזרי מן הסוג הנפוץ מדי בימינו ובתי המשפט חייבים לעשות למען עצור את גל העבירות הללו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, מ. כהן, עו"ד ג. לשם למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 12.3.81).
ע.פ. 628/80 - בנימין יצחקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער חזר מהולנד ללוד כשהוא נושא עמו כמות של 357 גרם הרואין. הוא נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר
על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען שביהמ"ש לא נתן משקל מספיק למצבו האישי של המערער שביצע את העבירות תוך חולשה רגעית בשלא עמד לו כח ההתנגדות לגבי האנשים שאיתם היה קשור, וכן כי ביהמ"ש המחוזי שקל שיקול זר הקשור בעבירה שהרעישה אותו זמן את המדינה ושאין לה קשר עם העבירות של המערער. אין להתערב במידת העונש. אלמלא הנסיבות האישיות היה ביהמ"ש ממצה את הדין עם המערער לנוכח החובה המוטלת על בתי המשפט ללחום נגד נגע הסמים ובמיוחד נגד יבוא וסחר הסם הקטלני - הרואין. יש להטיל עונשים חמורים באשר גם בעלי עבר נקי מתפתים ליבא סם מסוכן. אשר לעובדה שביהמ"ש הזכיר פרשה שהסעירה אותו זמן את המדינה - יש לראות דברים אלה כהערה ביחס לעבריינות הגואה במדינה אך לא בהקשר אישי אל המערער, אם כי מוטב היה שלא להזכיר ענין צדדי זה בכלל. ממילא, בהתחשב בכמות הסם הענקית, שממנה ניתן להכין אלפי מנות למכירה בשוק, והקטלנות שבסם הרואין, לא הפריז ביהמ"ש בגוזרו את העונש שגזר.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד הלוי למערער, עו"ד קובל למשיבה. 29.3.81).
ע.פ. 175/80 - אליהו סמילה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לבית דירה וגניבה ונדון ל-4 שנות מאסר וכן הופעל מאסר על תנאי של 4 שנים וביהמ"ש הורה כי 3 שנים יהיו חופפות ואחת מצטברת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההתפרצות אירעה לפנות בוקר בירושלים כשהפורצים גנבו תמונות ודברי ערך בשווי של כמליון ל"י, את שלל הפריצה העמיסו הפורצים על טנדר והסתלקו לכיוון תל אביב. בדרך החל מרדף משטרתי אחרי הטנדר ורק בשער הגיא נעצר ובתוכו נתפס אחד הנוסעים ואילו השניים האחרים הצליחו לברוח. המשטרה חיפשה את המערער ולאחר 3 שבועות התייצב במשטרה. כראיה עיקרית לחובת המערער שימשה תרשומת שערך אחד החוקרים, מפקח כהן, על דברים שאמר לו המערער, כשהשניים המתינו לבואו של רב פקד טל הממונה על המפקח כהן. לפי התרשומת אמר המערער למפקח כהן דברים שיש בהם הודאה בנוכחותו בטנדר בעת הבריחה מן השוטרים, וברור שאם דברים אלה קבילים יש בכך ראיה על החזקתו התכופה של המערער ברכוש הגנוב וממילא גם על השתתפותו בפריצה עצמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התרשומת קבילה כראיה וכי יש ראיות נוספות המהוות "דבר מה" לאימות ההודאה.
אין לקבל את טענת הסניגור כי התרשומת לא היתה קבילה מפני שניתנה בהשפעת הבטחה שהשמיע המפקח כהן למערער. היה זה המערער שהציע למפקח כהן כי תוענק לו חסינות כעד מדינה ובתמורה לכך ימסור מידע למשטרה בקשר לרכוש רב שנגנב ממקום אחר. החוקרים מצדם היו מעונינים לגלות את זהותו של האיש שמסר לפורצים לדירה זו את הידיעה על התחולה היקרה של הדירה ומפקח כהן נתן למערער להבין שאם יגלה את זהותו של אותו איש ישתדלו אנשי המשטרה להשיג עבורו חסינות כעד מדינה מאת הפרקליטות. לאחר מכן אמר המערער את הדברים שביהמ"ש ראה בהם הודאה. כשהופיע רב פקד טל התנהלה שיחה בינו לבין המערער וזו הוקלטה בהקלטה סמויה ולפי התמליל יש הודאה משתמעת שהמערער השתתף בפריצה הנדונה. הסניגור טען כי התרשומת אינה קבילה משתי סיבות: כי זו ניתנה בהשפעת הבטחה של חסינות אך טענה זו יש לדחות כאמור.
טענה אחרת העלה הסניגור והיא שהסכמתו של חשוד להעיד כעד מדינה אינה כשרה כראיה להפללתו באשר יש לראותו כאילו הביע הסכמתו רק בסומכו על חסינות
שהובטחה לו, בין אם הובטחה לו במפורש ובין אם לאו. כמו כן אין להשתמש באמצעי של הבטחת חסינות כתתבולה גרידא באופן שאם תצמח מזה התוצאה המבוקשת תתרוקן הצעת החסינות מערכה. אך גם כאן הדברים האמורים כוחם יפה כאשר החוקר המשטרתי הוא היוזם את ההבטחה להפוך את הנחקר לעד מדינה ובדרך זו מוציא מפיו הודאה בחלקו שלו בפרשה הנחקרת. המידע שהושג כתוצאה מהבטחה כזו יכול לשמש מכשיר לקידום החקירה המשטרתית אך אין להביאו כראיה במשפט נגד מוסר המידע. מה שאין כן כשהיוזמה באה כולה מאת הנחקר עצמו והחוקר אך מגיב על יוזמתו והנחקר אומר מה שאומר ללא שום הבטחה למתן חסינות. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בפרט בהתחשב בכך שלמעשה 4 שנים מתוך ה-5 היה חובה להפעיל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. בן שחרלמערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 2.4.81).
ע.פ. 821+858/80 - אברהם בן שמעון אטל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בבריחה ממשמורת חוקית ותקיפת שוטר (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבריחה ממשמורת חוקית ובתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות תוך כוונה להכשילו בתפקידו וערעורו על ההרשעה נדחה. לפי הראיות נמסר לשני שוטרים כי הוצאה פקודת מעצר נגד המערער והם ביקשו לעוצרו. אחד השוטרים העיד כי אמר למערער שהוא עוצר אותו כחשוד בהתפרצות ועמד על כך שיכנס לניידת אך הלה התנגד בכח ונמלט. ביהמ"ש המחוזי האמין לשוטר ולא האמין למערער שהשוטר לא אמר לו שהוא עצור ושלכן היה רשאי לסרב להתלוות לשוטרים. לאחר שביהמ"ש העדיף את דברי השוטרים שאמרו למערער כי הוא עצור הרי אין פגם בפעולת השוטרים שניסו לעוצרו בכח ואין יסוד לטענה שהמערער יכול היה לסרב לדרישת השוטרים ולהתנהג כפי שנהג.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. גולן למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 30.3.81).
ע.פ. 697/80 - משה אליהו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בשוד מזויין נשדדו מתוך מכונית שבה נסעו המתלוננים תכשיטים שהיו במזוודה של המתלוננים. בשעת ביצוע השוד השתמש אחד השודדים באקדח והיכה בו את המתלונן. המשטרה מצאה בחלק התחתון הפנימי של זגוגית הדלת הקדמית הימנית סמוך לכפתור הנעילה טביעת אצבעות של המערער. עפ"י עובדה זו נעצר המערער. הוא, הכחיש מעורבות בשוד וטען כי טביעת אצבעותיו הגיעה למקום משום שערב קודם לכן פתח את דלת המכונית בעזרת פצירה כדי לגנוב מזוודה שקיווה למצוא במכונית ולאחר שלא מצא כלום נעל את הדלת. הסבר זה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ככוזב מכמה נימוקים ובכללם חוסר אמון בעדות המערער וכן שהמערער העלה לראשונה את ההסבר הנ"ל בעת מתן עדותו בביהמ"ש ואין זה מתקבל על הדעת שנאשם שעומד לפני סכנה חמורה של הרשעה בשוד מזויין יסתיר הגנה שיש לו אפילו אם ההסבר מגלה עבירה של נסיון לגניבה. המערער הורשע בעבירת שוד ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל, מצטבר למאסר אחר של שנה וחודש שהמערער מרצה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הנימוקים של ביהמ"ש המחוזי לדחיית הסברו של המערער מבוססים כראוי. אשר לעונש - המערער הוא צעיר יליד 1959 אך אין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה. היה כאן מקרה של שוד מזויין שבו נגנבו תכשיטים בעלי ערך והגניבה לא נמצאה. למערער הרשעות קודמות מרובות למדי וכבר היה בעבר במאסר אך לא למד מכך לקח. אילולא גילו
הצעיר ובעיות משפחתיות קשות היה מקום לדון אותו לתקופת מאסר ארוכה בהרבה.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בו פורת, לוין. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 24.3.81).
ע.פ. 156/80 - כוכבי בן יצחק בנימין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהריגת בתו בת ה-15 ונדון ל-7 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. באחד הערבים הסבו בני משפחת המערער בדירתו ותוך כדי ויכוח יצא לחדר אחר שם היה לו אקדח ברשיון, חזר לחדר שבו ישבו בני המשפחה וירה לעבר בתו מספר כדורים וגרם למותה. המערער שהוא כבן 60 התפרנס כל ימי חייו מעבודת כפיים ולא היה מעורב בעבריינות. הוא פרנס בכבוד את אשתו ואת ילדיו ובהם ראה את אושרו. לבתו היחידה גילה קשרי אהבה מיוחדים אך אהבה זו קלקלה את השורה. הוא החל מקפיד הקפדת יתר על אורח חייה של הבת, התנגד לכך שתקבל עבודות שמרטף ותשוב מאוחר הביתה, התנגד לעבודתה כמצילה בבריכה בתקופת החופש וכדו'. השתררו יחסים מתוחים בינו לבינה ויתר בני המשפחה שתמכו בבת. התפתח אצל המערער דחף של תוקפנות והוא ביקש ליצור מצב שבו יוכל להרגיש שמכבדים אותו ומצייתים לו. לדברי המערער לא נטל את האקדח כי לירות אלא כדי להטיל מרות אך כדבריו, "כאילו השטן השתלט עלי" וירה את היריות בבתו. ביהמ"ש קיבל את העדות הרפואית שלפיה לא היתה למערער כוונה לרצוח ולאחר שעמד על התוצאות של מעשהו ניסה להתאבד אך מנעו זאת ממנו. לטענת הסניגור המערער מכיר באשמתו ומתאבל על בתו ולגביו אין תפיסה לשיקולים הרגילים של מטרות הענישה. לטענתו המערער אינו מהווה סכנה לציבור ובנסיבות המקרה אין כל משמעות למטרת הענישה של הרתעת העבריין שלא יחזור על מעשהו או להרתעת אחרים והטלת עונש מאסר הוא גמול למערער ונקמה על מעשהו הנפשע ואין לעלות על הדעת כי רגש הנקמה ינחה את ביהמ"ש כשהוא בא לקבוע את מידת העונש. סוגייה זו של שיקולי הענישה קשה וסבוכה היא עד מאד. אכן תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה ואסור שביהמ"ש יהיה נוטר ונוקם כאשר הוא עושה את חשבון שיקולי העונש. אולם אין ביהמ"ש רשאי להתעלם, כשהוא בא לגזור את העונש בפשע חמור כגון זה, מהשיקול של תגמול הבא לבטא יחס הולם בין חומרת העבירה וחומרת העונש. לא מעשה של נקמה יש כאן אלא הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה אשר מפאת חומרתו חותר תחת עצם קיומה של חברה אנושית תרבותית.
(בפני השופטים: אלון, לוין, גב' בן עתו. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. פרקש למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 25.3.81).
ע.פ. 624/80 - חברת ארנסט וייס בע"מ וארנסט וייס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס ומטבע חוץ) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
החברה ארנסט וייס בע"מ היא חברה פרטית וארנסט וייס הוא בעל מניות השליטה ומנהלה של החברה. בדו"ח על הכנסותיו לשנת המס 1971 הצהיר וייס על הכנסה של 71 אלף ל"י והשמיט הכנסה של 117 אלף ל"י. בשנת 1972 הצהירו וייס והחברה על הכנסה של 84 אלף ל"י והשמיטו כ-200 אלף ל"י. בשנת 1973 הצהירו על 158 אלף ל"י והשמיטו סכום של 217 אלף ל"י. בשנת 1974 הצהירו על 140 אלף ל"י והשמיטו 257 אלף ל"י. בשנת 1975 הצהירו על 250 אלף ל"י והשמיטו 621 אלף ל"י. בשנת 1977 הצהירו על 227 אלף ל"י והשמיטו מליון מאה שישים ושלושה אלף ל"י. בשנת המס 1978 לא רשמו
בפנקסים הכנסה של 2 וחצי מליון ל"י. בהצהרת ההון וייס הצהיר על רכוש של 735 אלף ל"י והשמיט רכוש נוסף של מליון ושלוש מאות אלף מרקים גרמניים, 15 אלף שטרלינג, מדליות בסכום של 200 אלף ל"י. וייס הואשם גם בכך שהחזיק מחוץ לישראל 2.4 מליון מרקים גרמניים וכן נמצא בביתו מטבע זר שהוחזק ללא היתר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את החברה ואת וייס בעבירות מס והטיל על כל אחד מהם קנס של כ-9 וחצי מליון ל"י. וייס הורשע גם בעבירות מטבע ונדון לחצי מליון ל"י קנס וכן חולטו 25 אחוז מהמטבע הזר שבהם נעברו עבירות המטבע. כן נדון וייס לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אשר לקנס הכספי בגין עבירות המס - אין חולקין כי הוטלו על המערערים עונשי הקנס המקסימליים. לצורך הטלת קנס אין משמעות לשאלה מה הוא סכום המס שהעבריינים חוייבו לשלם לאחר שנתגלו עבירות המס. כמו כן אין מניעה שיוטלו הקנסות המקסימליים הן על החברה והן על בעליה גם כשמדובר בחברה משפחתית. מי שמחליט לארגן את פעילותו הכלכלית בדרך של התאגדות נוטל עמו את היתרונות והסיכונים גם יחד ובהגיע יום הדין אין הוא יכול עוד בדרך כלל להתנער מכך. עם זאת, במסגרת שיקול הדעת שניתן לביהמ"ש מותר לו להתחשב בכך כי בצד ההפרדה הפורמלית קיימת קירבה כלכלית בין החברה לבין המנהל והקנס המוטל על החברה משפיע גם על בעל השליטה. כיון שכך יש לבחון בענין שלפנינו אם ביהמ"ש הפעיל את שיקול דעתו כדין. התשובה מכך היא חיובית. בדרך כלל אין ביהמ"ש מטיל את הקנס המקסימלי אלא אם יש נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ובעניננו הנסיבות מצדיקות זאת. בשל הירידה הניכרת בערכם הריאלי של שיעורי הקנסות שוב אין הם משקפים את החומרה שבה ראה המחוקק בעבר את ביצוע העבירה ועל כן הטלת הקנס חייבת להיעשות בקשת נרחבת של מקרים בהטלת מס מקסימלי שיתכן ואילו נשמר ערכו הריאלי של הכסף לא היה צידוק לכך. המערערים השמיטו סכומים עצומים במשך השנים והסכומים האמורים חושבו כולם בערכים נומינליים כשהערכים הריאליים הם גבוהים כמה מונים. על רקע זה הקנס המקסימלי על החברה ועל וייס אינו מוגזם כלל ועיקר. אשר לחילוט מטבע זר - נטען כי אותו כסף הוא למעשה תוצאה של ההכנסה שהועלמה ומכיון שכבר הוטל הקנס בגין ההכנסה לא היה מקום לחילוט רבע מסכום המטבע שנעברו בו העבירות. גם טענה זו אין לקבל. הכלל הוא כי מטבע זר שבו נעברה עבירה יחולט אלא אם ציווה ביהמ"ש אחרת וכשציווה ביהמ"ש שרק רבע מן הסכום יחולט כבר התחשב בכל נסיבות הענין. אשר לעונש המאסר - נטען כי כאשר וייס נעצר היה המידע שבידי חוקריו מוגבל לכך שהוא מחזיק מחוץ לישראל סכום של 400 אלף מרקים, אך הוא מיוזמתו סיפק מידע לחוקריו על כל העבירות האחרות, ולפיכך יש להקל בעונשו ולהסתפק ב-6 חודשי מאסר שכבר ריצה. אין לקבל טיעון זה. נקודת הכובד היא חומרת התנהגותו של המערער שניהל פנקסנות כפולה, תרתי משמע. כלפי חוץ היה יצואן מוסמך התורם לכלכלת המדינה וכלפי פנים השמיט באופן שיטתי במשך תקופה ארוכה סכומים גדולים בשיעורים הולכים וגדלים. הצטברותם של גורמים אלה היא המעניקה חומרה יתירה למקרה המצדיקה הטלת עונשי מאסר נכבדים ורק שיקולי הקולא שצויינו לעיל היה בהם כדי להעמיד את העונש על השיעור שקבע ביהמ"ש. יש להטיל עונשים חמורים על מעלימי מס כדי שידעו כל בעלי ההכנסות את העונש הצפוי להם במקרה שיעברו עבירות מס.
(בפני השופטים: ברק, מ. כהן, טירקל. החלטה - השופט ברק. עוה"ד אדרת וטוניק למערערים, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 7.4.81).
ע.פ. 603+660/80 - חוסיין סייף ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות הונאה במקרקעין וחומרת העונש (הערעורים של חוסיין ותייסיר סייף ושל מחמוד ומוחמד אלכסונה נדחו ואילו ערעורו של שמואל גלאון נתקבל).
נשוא הערעורים היא פרשת תרמית של מכירת אדמה בכפר בית איכסא ליד ירושלים למנוח ססוניין. האדמה לא היתה רשומה בספרי האחוזה אלא בספרי המס החקלאי בלבד כשבעל הרשום שם הוא עלי רז'ב סייף מתושבי בית איכסא. אחיו של הבעלים, המערער חוסיין סייף, נתן יפוי כח למכירת החלקה לבנו תייסיר ובנו תייסיר נתן יפוי כח בלתי חוזר למכירת הקרקע למוחמד אלכסונה והלה הביא אישור של אביו שהוא מוכתר בדבר הבעלות על הקרקע ומוחמד עשה הסכם עם הקונה סנסוניין ונתן יפוי כח בלתי חוזר לססוניין וקיבל סכום של כ-400 אלף ל"י ביולי 1973. עו"ד כהן שטיפל בתביעה התקשר אז עם המערער גלאון שהוא היה ממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש ביהודה ושומרון והלה אמר כי ענין הבעלות "בדוק" לפי ספרי המס הנמצאים אצלו. על יסוד כך נעשתה העיסקה ולאחר 3 שנים התברר כי הקרקע רשומה על שם עלי ולא על שם אחיו. כל החמישה הועמדו לדין והורשעו. הערעור נדחה פרט לערעורו של גלאון והוא זוכה מחמת הספק. אלכסונה ניסה להטיל את האשמה על גלאון באומרו כשהוא כפה עליהם את ההשתתפות בקשר הפלילי כדי למכור קרקעות ליהודים וכי גלאון קיבל 100 אלף ל"י תשלום בעיסקה הנדונה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת הכפייה ואין להתערב בכך כשם שאין להתערב בממצאים האחרים הנוגעים לסייף ולאלכסונה. מאידך נתקבל ערעורו של גלאון. ביהמ"ש המחוזי כתב כי ההרשעה של גלאון מתבססת על עובדות אובייקטיביות, כלומר מעורבותו היתירה בכל העיסקה וכן על עדותו של עו"ד כהן שטיפל בענין בשם ססוניין וכן האמין לאלכסונה כי שילם 100 אלף ל"י לגלאון וזאת "אף על פי שהנאשם מחמוד העיד עדות שקר במצח נחושה". בכל אלה אין די להרשיע את גלאון. באשר למעורבותו בכל העיסקה - היה הסבר לפעילות זאת שהשופט לא התייחס אליו. גלאון העיד, ובכך תמך גם עו"ד כהן, כי היתה מדיניות של הממונים על גלאון לקניית אדמות פרטיות של ערבים ביהודה ושומרון וגלאון אישית הזדהה עם מדיניות זו עפ"י השקפותיו ולכן היתה מעורבותו בענין. אשר לקבלת עדותו של מחמוד שהוא שילם לגלאון 100 אלף ל"י - אם היתה זאת עדות מהימנה היה די בה בלבד כדי להרשיע את גלאון בשותפות בקשר פלילי, אבל אין להבין כיצד יכול היה השופט מצד אחד לתאר את עדותו של מחמוד בתור "עדות שקר במצח נחושה" ובאותה נשימה להאמין לו על דיברתו ששילם כסף לגלאון כאשר גירסה זו היתה דרושה לו כדי לחזק את עדותו שגלאון "הכל יכול" כפה זאת עליו. בכל הנתונים והנסיבות לא היה זה בטוח להרשיע את גלאון ויש לזכותו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי, החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. תוסיה כהן למערערים סייף, עו"ד שרשבסקי למערערים אלכסונה, עוה"ד ע. דוברונסקי וי. קרמר לגלאון. 26.2.81).
ע.פ. 166+171/80 - מאיר מרציאנו ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת פיצוץ בביתו של שוטר וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערים מרציאנו אריה קטלן ואחד יוסף עזרא, שנהפך לאחר מכן לעד מדינה, קשרו קשר להניח חומר נפץ ולגרום לפיצוץ ליד ביתו של איש משטרה בראשון לציון שחשד בהם כי הם סוחרים בסמים. לשם ביצוע הפיצוץ התקשרו עם המערער השלישי יעקב וענונו שיכין להם את חומר הנפץ. התכנון היה לשים פצצה שבה 100 גרם חומר נפץ אך בעת הכנת הפצצה ע"י וענונו הוסיף קטלן עוד
עוד לבנות חבלה עד 500 גרם. בפיצוץ נגרם נזק רב אך בנס לא היו נפגעים בנפש. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעתם של שלושת המערערים על עדותו של עד המדינה ועל ראיות סיוע ודן את וענונו ל-5 שנות מאסר בפועל את מרציאנו ל-8 שנים ואת קטלן ל-10 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה של מרציאנו ושל קטלן, ועל חומרת העונש של שלושת המערערים נדחה. כל הטענות נגד אישיותו של עד המדינה וסתירות שהיו פה ושם בעדותו נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי שהאמין לעדות על יסוד התרשמותו מדרך עמידתו של העד בחקירה הנגדית וצורת הופעתו ובכך אין להתערב.
אשר לסיוע הרי אותו מצא ביהמ"ש המחוזי לגבי קטלן בשיחה שנתקיימה בינו ובין עד המדינה כששניהם היו עצורים במשטרה ולדעת ביהמ"ש השתמעה מתמליל זה שותפותם של השניים במעשה עבירה. לגבי מרציאנו נמצא הסיוע הדרוש לכך שטען טענה לא נכונה כי מעולם לא נהג ולא נסע במכונית אסקורט ירוקה, שבה לפי גירסת עד המדינה נסעו לתור את ביתו של איש המשטרה, ובכך ראה ביהמ"ש נסיון להרחיק עצמו מרכב שנעשה בו שימוש לצורך הכנת העבירה. כך מצא ביהמ"ש המחוזי סיוע בדברים שאמר בתגובה להקלטות של השיחות בין עזרא לבין קטלן ואף בדברים שאמר הוא עצמו בשיחה שהוקלטה. עיון בתמלילים מראה שאכן השיחה יש בה משמעות של הרשעה ואין לקבל את הטענה שהדברים הם דברי שחוק וקלות ראש. אשר לתמליל ההקלטה של השיחה שבין מרציאנו לבין עד המדינה - אין לקבל את טענת הסניגור שבשל האיכות הלקוייה של ההקלטה צריך היה ביהמ"ש לשמוע את ההקלטה ולא להסתפק בקבלת התמליל וזאת כדי לקבוע אם התמליל של התביעה או התמליל שערכה הסניגוריה הוא התמליל הנכון. ביהמ"ש הסביר בפסק דינו מדוע הוא מעדיף תמליל אחד על פני התמליל השני ורשאי הוא לעשות כן, כשם שהוא רשאי להעדיף עדות אחת על פני רעותה. מן הדברים שנאמרו אכן עולה שותפותו של מרציאנו בקשר. אשר לזכרונות הדברים שנרשמו בידי החוקרים בעת חקירת הנאשמים ואשר גם הם הוגשו כראיות סיוע - זכרונות דברים אלה נערכו ברשלנות וחוקרי המשטרה ראויים לביקורת, ברם אפילו אם מטילים דברי הנאשמים בכל אחת מן התרשומות רק צל קלוש של חשש הרי בהצטברם יחד הופכים צללים אלה לצל כבד.
אשר לעונשים - אין הם חמורים מדי ואין להביא ראיה מהעונש הקל יחסית שהוטל על וענונו. מדובר במעשה חמור שהיה פרי תכנון משותף ועבודת צוות ואין לייחס חשיבות גדולה מדי לחלקו ומידת השתתפותו הפיזית של כל אחד מן המשתתפים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא ח. כהן, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד שפטל, ע. קפלן וד. מקרין למערערים, עו"ד ע. ארבל למשיבה. 11.3.81). ע.פ. 741/80 - שמשון סינקלר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער שירת כשוטר וכאשר היה תורן בתחנה הביאו לו ילדים ארנק שמצאו ברחוב והמערער גנב מתוך הארנק סכום של 100 דולר. ביהמ"ש המחוזי דן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 5000 ל"י והערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 חודשים בלבד. צדק ביהמ"ש המחוזי כי העבירה היא חמורה והעונש צריך להרתיע לא רק את המערער אלא גם אחרים. מאידך הודה המערער בגניבה מיד כשנחקר ע"י מפקדו והחזיר את הכסף וכן הודה בביהמ"ש מיד בישיבה הראשונה. למערער אין הרשעות קודמות ועקב המקרה פוטר מן המשטרה. אם כי
המקרה קרה בנובמבר 1978 והמערער הודה מיד הוגש כתב האישום רק ביולי 1980. בינתיים המערער נשא אשה ונולד לו ילד. בכל נסיבות הענין, ובעיקר בהתחשב בכך שלא היתה סיבה של ממש במקרה דנא לשיהוי כה ארוך בהגשת כתב אישום ניתן להסתפק בתקופת מאסר קצרה כאמור.
(בפני השופטים: י. כהן, לוין, טירקל. עו"ד הלוי למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 12.3.81).
ע.פ. 691/80 - דוד מליק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשוד אכזרי של זקנה כבת 80. הוא פרץ לדירתה בהיעדרה והמתין עד שחזרה ואז התנפל עליה, היכה אותה קשות וחבט את ראשה בדלת עד שזו נשברה והזקנה שתתה דם, נגרמו לה פצעים ושריטות בראש, זעזוע מוח, סדק בצלעות וכו'. שלל השוד היה של שרשראות זהב עם מטבעות זהב ותכשיטים שהזקנה ענדה על צוארה. הוא נדון ל-5 שנים מאסר והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה היתה מבוססת על עדות המתלוננת שזיהתה את המתלונן כמי שתקף אותה והיא הכירה אותה היטב מקודם כחבר של נכדה ועל עדות נוספת של צעיר שיצא יחד עם המערער לביצוע הפריצה אך הסתלק לפני שהמתלוננת הופיעה. אשר לעונש - בהתחשב עם חומרת המעשה ועם עברו הפלילי של המערער אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, מ. כהן. עו"ד א. שרעבי למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 12.3.81).
ע.פ. 773/80 - נתן שרעבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות של סחר בסם מסוכן ונדון ל-5 שנים מאסר שמתוכן 3 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה היתה מבוססת על עדותו של שוטר שהתחזה כקונה סמים, ומכיון שבעדות זו נתגלו סתירות שונות טען הסניגור כי היה זה מסוכן לסמוך על עדות זו. אין לקבל טענה זו. ביהמ"ש המחוזי בחן את עדותו של השוטר והשתכנע שהיא עדות אמת ובנסיבות אלה לא היה כל חשש של טעות בזיהוי. הסתירות בעדות היו לנגד עיני ביהמ"ש ואין אלה סתירות החייבות לערער את מהימנות העד. אשר לטענה כי נפגעה זכותו של המערער להביא עד הגנה כיון שהשופט סירב להזמין באמצעות המשטרה את העד - שמו וזהותו של העד היו ידועים לסניגור ולא היתה מניעה לבקש את הזמנתו בדרך הרגילה. אשר לעונש - מדובר ב-3 מכירות של סם קטלני מסוג הרואין ואין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, אלון, טירקל. עו"ד רובינשטיין למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 17.3.81).
ע.פ. 731/80 - אחמד אלבטש ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת סוהרים בכלא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
ארבעת המערערים היו כלואים בגין עבירות בטחוניות. המערער הראשון שפוט ל-7 שנות מאסר וכל אחד מהמערערים האחרים שפוט ל-20 שנות מאסר. באחד הימים תפשו המערערים סוהר ודרשו ממנו שיתן להם מפתחות הכלא, הוא הזעיק עזרה והמערערים התנגדו לסוהרים, אבל בסופו של דבר חזרו לתאם. ביהמ"ש גזר על המערער הראשון 4 וחצי שנות מאסר שמחציתם בפועל ועל שלושת המערערים האחרים 5 שנות מאסר שמחציתם בפועל. והערעור על חומרת העונש נתקבל. צדק ביהמ"ש המחוזי כי מן ההכרח להטיל
במקרים מסוג זה עונש מאסר מצטבר לעונש שאותו מרצה האסיר, אחרת אין כל אמצעי הרתעה בפני ביצוע עבירות כאלה ע"י אסירים. יחד עם זאת נראה כי תקופת המאסר הנוספת שהוטלה במקרה זה ואשר מצטברת לעונשי המאסר האחרים היא ארוכה מדי. היו בידי ארבעת המערערים אמצעי תקיפה והיה ביכולתם לפגוע בסוהר אך הם לא גרמו חבלה של ממש לסוהר או לאלה שבאו לעזרתו, הודו במעשיהם ומאז שהם ביצעו את העבירות עד שנשפטו עברה תקופה של למעלה מ-3 וחצי שנים. בנסיבות אלה הרי גם בהתחשב בגורם ההרתעה די יהיה שעונש המאסר הנוסף של כל אחד מן המערערים יועמד על שנה אחת בלבד.
(בפני השופטים: י. כהן, ברק, מ. כהן. עו"ד גב' צמל למערערים, עו"ד ד. אשכר למשיבה. 18.3.81).
ע.פ. 434/80 - יוסף אשכנזי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח
(הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח אשתו ביולי 1979 והערעור על ההרשעה נדחה. המערער נשא את המנוחה לאשה כשנתיים לפני מותה, חיי הנישואין הקצרים היו רצופים מריבות קשות שבהן תקף המערער את המנוחה מידי פעם במכות עד שזו ברחה מן הבית ומצאה מקלט במעון לנשים מוכות. המערער גילה את מקום המחבוא שלה ובא לשם שלושה ימים בזה אחר זה כדי לשכנעה לחזור אליו אך היא סירבה. ביום המקרה נדחק המערער דרך השער פנימה, תקף את המנוחה בסכין וגרם לה חתכים רבים ובכללם דקירה בעורק של הצואר שגרמה למוות וכן דקירה דרך הגב לתוך הריאות אשר גם היא היתה עלולה לגרום למוות. השאלה היתה אם הוכחה ההחלטה להרוג, ולענין זה כתב ביהמ"ש המחוזי כי חזות מראש של תוצאה ודאית מן המעשה מבטאת בעת ובעונה אחת גם את הרצון להגיע לאותה תוצאה והוא הדין בידיעה ברמה גבוהה של הסתברות, היינו חזות מראש של תוצאה הקרובה מאד לודאי. שהרי הלכה פסוקה היא - כך כתב ביהמ"ש המחוזי - שידיעה גבוהה של הסתברות שקולה כנגד כוונה. ביהמ"ש העליון העיר שהשופט אינו מזכיר את המקור שממנו שאב את ההלכה כפי שתיאר אותה אך למעשה אין זו ההלכה. כפי שנקבע בפסיקה הרי לשם הוכחת יסוד הכוונה ברצח אין די אף בידיעה מלאה של התוצאה כדי להוכיח את ההחלטה להרוג, אלא דרושה הוכחה של רצון להשיג את התוצאה הקטלנית. ההלכה הנכונה היא כי יסוד החלטה להרוג כמוהו ככוונה להרוג במובן זה שהוא מצריך שהנאשם רצה או קבע לעצמו את המטרה לגרום למותו של הקורבן. אכן, רצון זה אינו ניתן עפ"י רוב להוכחה בראיות ישירות אלא הוא נלמד מכלל הנסיבות של המקרה. בעניננו הוכחה ההחלטה להרוג במידה מספקת בגדר הלכה זו. די בדקירה בגבה של המנוחה כדי להוכיח את כוונת הקטילה. הדקירה שחדרה דרך הגב אל עומק אחת הריאות, לכל אורך הלהב של הסכין שהיה 9 וחצי ס"מ, וברור לפי הראיות שלשם כך היתה דרושה הנחתת הסכין בכח רב אל תוך גבה של המנוחה. עובדה זו אינה מתיישבת בשום אופן עם גירסת ההגנה שגם פצע זה נגרם באקראי, מפני שיד המערער שאחזה בסכין הוסטה כביכול שלא במתכוון בעת המאבק עם המנוחה. מכה זו מעידה במידה מספקת על כוונה להרוג את המנוחה ולא רק לפוצעה, ואין נפקא מינה שבפועל נגרם המוות בשל הדקירה בצוארה שפגעה בעורק וגרמה לאובדן דם רב.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מ. ישראל למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 29.3.81).