תקציר סביר כרך י"ח חוברת 1

ע.א. 201+27/80 - ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ ואח' נגד חיה ברנדפלד

*אכיפת הסכם כאשר היתה הפרה לא יסודית מצד מבקש האכיפה.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה 6766/79 - הערעור נתקבל).

.
בנובמבר 1971 התקשרה המשיבה עם חברת תדי ירושלים בע"מ (להלן החברה) בהסכם שלפיו התחייבה למכור לחברה שטח של 8420 מ"ר מתוך חלקה שגודלה כ-9170 מ"ר. בחלק קטן של הנכס היה למשיבה בית שהיה אמור להישאר בבעלותה יחד עם שטח קרקע של 750 מ"ר (להלן הבית). החברה התחייבה לגרום לחלוקת הנכס באופן שהבית ישאר בבעלות המשיבה. נקבע בהסכם כי כל צד זכאי לפיצויים ולביצוע בעין במקרה של הפרה.לאחר מכן בערכה תוספת להסכם בה הועלה מחיר הנכס ונקבע שכל הנכס יועבר על שם החברה אך זו תעביר חזרה את הבית על שם המשיבה ובינתיים מסרה החברה יפוי כח בלתיחוזר לטובת המשיבה להעברת הבית על שמה, נרשמה חכירה לתקופה של 999 שנה ביחס לבית על שם המשיבה, ונקבע כי החברה תבצע את החלוקה של הנכס בתוך שנה מיום רישוםהקרקע על שמה. היה מובן כי לאחר שתבוצע חלוקה יירשם הבית על שם המשיבה במקום החכירה שנרשמה על שמה. לאחר כשנה העבירה החברה בהסכם הסבה, את זכויותיה למערערת ובהסכם ההסבה צויין כי המערערת מקבלת עליה את כל חיוביה של החברה בהתאם להסכמים שנחתמו בין החברה לבין המשיבה. בהסכם ההסבה הסכימה המשיבה להאריך את המועד לביצוע חלוקת החלקה והעברת הבית על שמה בשנה וחצי. נקבע גם פיצוי קבוע ומוערך מראש למקרה שפעולת הפיצול לא תבוצע בתוך המועד שנקבע. משעברהשנה וחצי והחלוקה לא בוצעה, נחתם שוב הסכם בין המשיבה לבין המערערת שלפיו שילמההמערערת למשיבה סכום נוסף לסילוק כל תביעותיה כלפי המערערת מלבד התביעה לקבלת הבעלות על הבית, וצויין כי המשיבה מוותרת על זכותה לתבוע פיצויים בשל האיחור עלפיצול החלקה ומוותרת על כל תביעה הנובעת מהסכם ההסבה כפוף להתחייבות המערערת לבצע את הפיצול. משחלפו שוב שנה וחצי וההעברה לא בוצעה, הגישה המשיבה תובענה נגד המערערת (להלן התובענה הראשונה) ובה עתרה לחייבה לבצע מיד את החלוקה ולרשוםעל שם המשיבה את הבית. המערערת לא התגוננה וביהמ"ש נתן פסק דין כמבוקש המחייב את המערערת לבצע את החלוקה וההעברה תוך 30 יום. משלא בוצעה החלוקה תוך 30 יום הגישה המשיבה תובענה חדשה לפסק דין המצהיר שההסכמים שנחתמו בין המשיבה למערערת בטלים. ביהמ"ש נתן החלטה הקובעת שאם המשיבה לא תירשם כבעלת זכויות הבעלות בבית בתוך 6 חודשים תוכרז העיסקה בטלה (להלן ההחלטה הראשונה). משעבר הזמן והמערערת לא מילאה אחר ההחלטה הראשונה ביקשה המשיבה פסק דין המצהיר שההסכמים בטלים, המערערת לא הופיעה לדיון וביהמ"ש נתן החלטה כמבוקש, אך לאחר מכן ביטל אותה לפי בקשת המערערת. כעבור כחודש ביקשה המערערת להאריך את המועד לפיצול ולרישום שנקבע בהחלטה הראשונה, אך השופט קבע שהמערערת לא עשתה כל שביכולתה כדי לבצע את החלוקה ולפיכך דחה את הבקשה להאריך את המועד ונתן החלטה המכריזה כי החוזים שבין המערערת לבין המשיבה בטלים. מכאן הערעור.
א. אשר לטענה כי יש להפריד בין ההתחייבות שהחברה נטלה על עצמה כלפי המשיבה לבין ההתחייבויות של המערערת שלא כללו אלא חבות לבצע את החלוקה ואת ההעברה - מתוך הסכם ההסבה עולה במפורש שהמערערת נטלה על עצמה לא רק את התחייבויות החברה כלפי המשיבה אלא גם אחריות לתוצאות הפרת התחייבויות אלה. כמו כן אין לקבל את הטענה כי בהסכם האחרון עם המערערת ויתרה המשיבה על זכותה לתבוע ביטול ההסכם. נכון שבאף אחד מן המסמכים הרלוונטיים לא ניתנה למשיבה זכות מפורשת לבטל את העיסקה במקרה של הפרה, אך אין בכך כלום שהרי בהיעדר תנייה לסתור עומדות לה למשיבה זכויות הביטול הנזכרות בסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).

ב. אשר לטענה שלא הוכח שהמערערים לא נקטו "ללא דיחוי" בצעדים לביצוע החלוקה וההעברה כפי שהתחייבו בהסכם האחרון עם המשיבה - לענין זה טענה המערערת טענות כבדות משקל ואילו עמדו טענות אלה בפני עצמן יתכן והיה מקום להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי, ואולם דין הטענה להידחות מטעם אחר. בתובענה הראשונה כבר פסק ביהמ"ש המחוזי שהמערערת חייבת לבצע את החלוקה וההעברה תוך 30 יום ולפיכך אין היא יכולה להישמע היום בטענה שטרם הגיע המועד לביצוע ההתחייבות.
ג. אשר לטענה שלרשות המשיבה עמדו שני סעדים - של אכיפה ושל ביטול, וכאשר בחרה בסעד של אכיפה ללא קבלת רשות לפיצול אין היא רשאית עוד לבטל את החוזה - טענה זו בטעות יסודה. לא שני סעדים עמדו כאן לרשות המשיבה אלא זכות ברירה בין שתי חלופות. אכן קיימים מקרים שבהם מונעת הפעלת זכות הברירה את האפשרות לנקוט בחלופה האחרת שעמדה לזכותו של התובע בגין אותה הפרה, אך לא זה המקרה שלפנינו. אם בחר צד לדרוש את קיומו של חוזה על אף קיומה של הפרה פלונית, אין הוא מנוע במקרה של הפרה אלמונית מאוחרת יותר מלשקול שוב את השימוש בברירת הביטול. העובדה שהמשיבה תבעה אכיפת החוזה על המערערת לא מנעה בעדה מלחזור בה ולבקש את ביטולו כאשר המערערת עמדה במרייה והמשיכה לסרב את הביצוע.
ד. יכלה להתעורר במקרה שלפנינו שאלה אחרת, שזכרה לא בא בסיכומי הפרקליטים, והיא האם נבלעה עילת האכיפה בפסק הדין שניתן בתובענה הראשונה באופן שלא נותר עוד למשיבה מה לבטל. הדוקטרינה של מיצוי העילה איננה אלא פיקציה שיש לעשות בה שימוש במקרה שיש תועלת בצידה כגון כשמדובר בעילה המצמיחה חיוב לתשלום סכום כסף. קיימות נסיבות שבהן רשאי ביהמ"ש להתייחס לחיוב על יסוד פסק הדין כאילו היה החיוב המקורי שלבש צורה חדשה. אין כוחה של דוקטרינה זו יפה לגבי תביעות שאינן כספיות. לכאורה אין מניעה שהמשיבה תוותר על ביצוע פסק האכיפה ותעשה שמוש בברירת הביטול המסורה לה עדיין לפי עיסקת היסוד.
ה. אשר לטענה שהמשיבה לא ביטלה את ההסכמים הרלוונטיים לפני הגשת הבקשה נשוא הערעור ולפיכך לא גילתה הבקשה עילה - לאחר מתן פסק הדין בתובענה הראשונה שלחה המשיבה למערערת מכתב בו נתנה לה אורכה נוספת להשלים את ביצוע החלוקה ואם לא תעשה כן תיאלץ להודיע על ביטול ההסכם. מכח סעיף 8 לחוק התרופות טעון ביטול חוזה הודעה לצד שכנגד אך בתי המשפט מוכנים להקל במקרה מתאים ולראות אף בהגשת תובענה משום הודעת ביטול. אין סיבה שלא לנהוג כך בנסיבות המקרה שלפנינו. זאת ועוד, ניתן לראות בדיעבד בביטול המותנה שהיה כלול בהחלטה הראשונה של ביהמ"ש כאשר נתון למערערת מועד לביצוע החלוקה, משום הודעה שאם המערערת לא תמלא התחייבותה עד לתאריך שנקבע בהחלטה הראשונה תיחשב העיסקה כבטלה ואין לך הודעה טובה מזו.
ו. נותרה השאלה אם מדובר בהפרה יסודית ואם לאו. שכן אם מדובר בהפרה יסודית אין ביהמ"ש רשאי לבדוק את צידקת הביטול ואם ההפרה איננה יסודית יכול ביהמ"ש שלא לבטל את ההסכם על אף ההפרה. באף אחד מן ההסכמים לא נקבע כי הפרת ההתחייבות של החלוקה מצד המערערת תהווה הפרה יסודית, ולפי אומד דעתם של
הצדדים קשה להניח שהם לא היו מתקשרים ביניהם אילו ציפו שיהיה צורך במתן אורכה לביצוע ההתחייבות האמורה. לפיכך המסקנה היא שמדובר בהפרה לא יסודית וכיון שכך מתעוררת השאלה אם ביטול החוזה הוא בלתי צודק בנסיבות הענין.
ז. צודקת המערערת כי הביטול כמות שהוא איננו צודק בנסיבות הענין. נזקה של המערערת בביטול העיסקה גדול לאין שיעור מנזקה של המשיבה אם העיסקה תקויים. המשיבה באה על מלוא התמורה הכספית, היא יושבת בבית ולזכותה רשומה זכות חכירה לתקופה של 999 שנה ואף ניתן יפוי כח בלתי חוזר לטובתה לביצוע החלוקה וההעברה. כמו כן מתחייבים המערערים לבצע את ההעברה תוך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין בערעור. סעיף 7(ב) לחוק התרופות קובע כי אם ההפרה היא לא יסודית זכאי הנתבע לבטל את החוזה אלא אם סבור ביהמ"ש שבנסיבות הענין הביטול הוא בלתי צודק. הפירוש הנכון של הסעיף הנ"ל הינו שקיימות נסיבות המצדיקות הכרה בזכות ביטול מסוייגת שלא תופעל אם הצד הנפגע ימלא תנאים מסויימים ואין לומר כי עומדת בפני ביהמ"ש ברירה אחת בלבד, היינו, או ביטול החוזה או אי ביטולו. בעניננו, אם יקבע שביטול החוזה איננו צודק יהיה בכך כדי לעודד הפרות של חוזה במקרים אחרים ולפטור את המערערים ממילוי התחייבויותיהם. מאידך, קביעה שהמשיבה זכאית לבטל את העיסקה ללא סייג אינה מניחה את הדעת לנוכח הנסיבות האמורות שלפיהן גדול לאין ערוך נזקה של המערערת מנזקה של המשיבה באם ההסכם כן יבוטל. בבסיבות אלה יעמוד פסק דינו של בית - המשפט המחוזי בעינו, אלא אם תוך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין בערעור יתמלאו במצטבר שני התנאים דלהלן: תבוצע החלוקה וההעברה למשיבה; המערערת תשלם למשיבה סכום של 30 אלף שקל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד אהרונוביץ למערערים, עו"ד ורשה למשיבה. 23.7.81).

ע.א. 162+163/79 - בנימין בוחבוט נגד זאב ברדי ואח'

*קביעת שעור הנזק בהפרת הסכם.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 367/76 - הערעורים נדחו בעיקרם).

המערער הינו קבלן שהתקשר בהסכם עם המשיבים לבנות עבורם בית במגרש שחכרו מהמינהל. המשיבים גרו בקפריסין והיו מיוצגים בארץ ע"י ב"כ. הקבלן לא סיים את העבודה בזמן, היו ליקויים בעבודה וכמו כן היתה מחלוקת בשאלה אם הקבלן התחייב לבנות שתי קומות או קומה אחת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקבלן התחייב לבנות קומה אמת בלבד ובאשר לליקויים מצא שהיו ליקויים בבניה וכן שהתובעים היו צריכים להשקיע כספים בהשלמת הבניה. ביהמ"ש קבע כי תביעת התובעים לסכום של כ-400 אלף ל"י מוגזמת וחייב את הקבלן לשלם לתובעים סכום כולל של 31 אלף ל"י. בית המשפט המחוזי קבע שהתובעים נזוקו וכי אין לקבוע את שיעור הנזק במדוייק עפ"י הנתונים שהציגו הצדדים ולפיכך קבע את שיעור הנזק עפ"י אומדן בסך 24 אלף ל"י, וזאת על יסוד עדות מומחה שאת הערכתו קיבל בקירוב. הקבלן טוען בערעורו שביהמ"ש אינו רשאי לקבוע נזק ממון
על פי אומדן והתובעים טוענים ששיעור הנזק שנקבע לפי ערך נומינלי מיום מתן פסק הדין צריך היה להצמיד למדד יוקר המחייה מהיום הרלוונטי לאותה אומדנה דדיינא, היינו,המועד שהמומחה שהערכתו נתקבלה ע"י ביהמ"ש התייחס אליו.
א. לפי חומר הראיות יכול היה ביהמ"ש לקבוע כי היה מדובר בהקמת קומה אחת בלבד ולא שתי קומות וממילא נופלת התביעה לגבי הסכום העיקרי שאותו תבעו התובעים. ביהמ"ש המחוזי קבע שהקבלן הפר את ההסכם בכך שלא השלים את העבודה ונטש אותה ובכך שנתגלו ליקויים משמעותיים בטיב הבניה. קביעה זו יש לה יסוד מספיק בחומר הראיות ואין מקום להשיג עליה. מכיון שכך היה על ביהמ"ש לבחון אם כתוצאה מההפרה נגרם נזק לתובעים ואם כן מה הוא שיעור הנזק.
ב. תביעת התובעים מושתתת על סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) שלפיו "הנתבע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה...". שלא כדוגמת תביעת נזק עפ"י סעיף 11 לחוק שאז שיעורו של הנזק מתברר מיניה וביה ואין צורך בהוכחה מיוחדת, הרי בתביעה לפי סעיף 10 חייב התובע להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל עקב ההפרה. אך עדיין השאלה היא כיצד יוכיח נזק זה. ברור שאין ביהמ"ש יכול להעמיד את סכום הפיצויים בשיעור שיראה לו על דרך אומדנא דדיינא אלא שיש להוכיח את הנזק, אך מאידך, אין צורך בהוכחה במידת וודאות ודיוק של היקף הנזק. כל נזק ממון שנגרם לאדם נתון לא במעט להערכה ולשומה. לפעמים נחלקים מומחים מטעם הצדדים באשר לשומת הנזק וביהמ"ש צריך להכריע בין הערכות סותרות. במקרה כזה רשאי ביהמ"ש שלא לאמץ אף אחת משתי חוות הדעת ולבסס את קביעתו על פי אומדנתו. בענינינו פעל ביהמ"ש המחוזי לא בחלל ריק, אלא היו בפניו נתונים ולפי נתונים אלה יכול היה להגיע לסכום שקבע.
ג. האומדן שעליו הסתמך ביהמ"ש מתייחס לשומה של מאי 1975 וצודקים התובעים כי סכום האומדנה צריך היה לשערך ליום מתן פסק הדין לעומת האומדן של חודש מאי 1975. כאשר באים לקבוע את שיעור נזקיו של נפגע מעוולה בנזיקין, והוא הדין מעוולה של הפרת חוזה, צריך לשערך את הנזק ליום מתן פסק הדין, אם לא ליום התשלום. לפיכך צריך להצמיד את הסכום של 24 אלף ל"י שקבע ביהמ"ש באשר לנזק בגין הליקויים ואי השלמת הבנייה למדד של חודש מאי 1975.
ד. אשר לטענה ששגה ביהמ"ש כשקבע סכום של כ-1300 ל"י בלבד עבור הוצאות נסיעותיהם מקפריסין לישראל לצורך דיונים עם הקבלן - אכן ביהמ"ש שגה שגיאות גלויות לעין מבחינת החישוב האריטמתי, ואולם ספק רב אם בכלל היה מקום לפסוק פיצוי עפ"י עילה זו שכן, היו לתובעים נציגים בישראל שטיפלו בענינם והנסיעות מקפריסין לישראל אינן תוצאה צפויה ומסתברת מהפרת החוזה.
ה. אשר לפיצוי של 6 אלפים ל"י בגין עוגמת נפש וסבל - טוענים התובעים כי הסכום אינו מספיק ויש להגדילו ומאידך טוען הקבלן שלא היה מקום לקבוע פיצוי כזה ובשיעור כזה. אין דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב באומדנותיו של ביהמ"ש קמא בנושאים אלה כל עוד אינם מופרכים בעליל. ברם, צודקים התובעים שביהמ"ש
לא צדק כשחייב את הקבלן בתשלום ריבית בלבד וצריך היה להצמיד את החיוב למדד יוקר המחייה מיום הגשת התביעה וכך יש לפסוק. אומנם כאשר התנהל הדיון לא נתקבל עדיין התיקון לחוק הריבית המאפשר את ההצמדה, אולם בעת מתן פסק הדין כבר היה התיקון בתוקפו ורשאי היה ביהמ"ש להצמיד את הסכום שפסק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום, ומשלא עשה כן יכול ביהמ"ש שלערעור לעשות זאת כל עוד קיים ערעור על אותו פסק דין.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד י. סולומון לקבלן, עו"ד י. גולדברג לתובעים. 13.7.81).

ע.א. 288/80 - ברוריה ודוב וינקלר נגד ספיר חברה לבנין בע"מ

*אכיפת הסכם למכירת מקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמרצה 377/76 - הערעור נדחה).

המערערים הם בעלי חלקת קרקע. עפ"י חוזה עם המשיבה התחייבו להעביר את החזקה בקרקע ואת הבעלות בה למשיבה סמוך לחתימת ההסכם, והמשיבה התחייבה להקים על החלקה בנין שיכיל דירות מגורים וחנויות ולמסור למערערים דירה וחנות וכן תשלום סכום כסף במזומן. החברה שילמה את הכסף המזומן ולא עמדה על קיום התנאי של העברה מיידית של הנכס על שמם וכאשר נגמרה בניית הבנין בנובמבר 1974 ביקשה החברה מהמערערים כי זו תעביר להם את הקרקע כדי שהם יוכלו לרשום בית משותף ולהעביר על שם המערערים את החנות ואת הדירה. המערערים סירבו לבצע את ההעברה בטענה כי היו ליקויים בבנייה ובגין ליקויים אלה ביקשו פיצוי, וכמו כן תבעו פיצויים עבור אי מסירת הדירה והחנות במועד שהובטח אלא באיחור של חצי שנה. משסירבו לתת להם פיצוי סירבו להעביר את הקרקע. במרץ 1976 הגישה המשיבה תביעה נגד המערערים להעברת הקרקע ואילו המערערים הגישו תביעה נגדית וטענו שהם רשאים לעכב את העברת הבעלות עד שהמערערים ישלמו להם את הפיצויים שהם דורשים בסכום של 750 אלף ל"י. את הפיצוי חילקו לשני סעיפים: הוצאות תיקונים בדירה ובחנות וכן דמי שכירות מתאריך גמר הבנייה הנקוב בחוזה ועד למועד המשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערים שהם רשאים לעכב את העברת הבעלות בקרקע עד לתשלום הפיצויים ונתן צו המורה למערערים להעביר את הבעלות למשיבה. אשר לפיצויים קבע כי אין המשיבה חייבת בתשלום פיצוי של 750 אלף ל"י, אלא 150 אלף ל"י כשכר ראוי בשל עיכוב מסירת הדירה והחנות במשך 6 חודשים בלבד, שכן המערערים יכלו באיחור של 6 חדשים לקבל את החזקה בנכס אילו העבירו את הבעלות בקרקע על שם המשיבה, וכן פסק תשלום של 170 אלף ל"י כפיצוי בעד ליקויים בדירה ובחנות לעומת מה שהובטח בחוזה. כל הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית. ביהמ"ש המחוזי הורה כי חיוב המערערים להעביר את הבעלות יבוצע יחד עם מסירת החזקה בדירה ובחנות, אך האכיפה לא הותנתה בתשלום הפיצויים למערערים, וזאת למרות שהמשיבה למעשה חדלה לפעול ואין לה לשלם למערערים את הפיצויים. מכאן הערעור.
הנשיא לנדוי:
א. אין לקבל את טענת המערערים כי טרם הגיע מועד העברת הבעלות בקרקע.
בחוזה נאמר כי העברת הבעלות תבוצע עם מתן אישור לתוכניות הבניה ע"י העיריה. אין בידי המשיבה היתר בניה ואולם ההיתר מוכן בתיקי הועדה המקומית וכוונת המילים "אישור תוכניות הבניה" לא היתה להיתר בניה אלא די בהודעה בכתב מאת העיריה למשיבה כי היתר הבניה אושר בתנאים מסויימים.
ב. אשר לשאלה אם חייבים המערערים להעביר את הבעלות למשיבה גם אם זו לא תשלם את הפיצויים המגיעים להם - ברור מהחוזה שהעברת הבעלות ע"י המערערים מחד וקבלת החזקה והבעלות בדירה ובחנות שעמדו להיבנות מאידך, לא היו מקבילים או "שלובים" שיש לקיימם בד בבד, כאמור בסעיף 23 של חוק המכר. את החזקה והבעלות בקרקע התחייבו המערערים להעביר מיד עם אישור תוכניות הבניה, ואילו מסירת הדירה והחנות למערערים היתה צריכה לצאת לפועל לאחר גמר הבניה. המערערים טענו כי העובדה שהמשיבה לא דרשה את העברת הבעלות מיד אלא כנגד מסירת הדירה והחנות יש לראותה כוויתור על הקדמת ההעברה של הבעלות בהתאם לחוזה וכי עקב הוויתור הזה הפכו החיובים של העברת הבעלות ומסירת הדירה והחנות לחיובים מקבילים. טענה זו יש לדחות. בהשהיית הבקשה לביצוע ההעברה אין לראות משום ויתור ושינוי של תנאי החוזה. אם סברו המערערים שבלי- קויים שנתגלו בדירה תוך כדי הבניה היתה הפרה יסודית של החוזה, היו זכאים לבטל את החוזה ואם היתה זו הפרה לא יסודית יכלו להפוך אותה לעילה לביטול החוזה ע"י מתן אורכה כדין. הם לא עשו כן אלא עמדו על קיום החוזה ומכיון שכך היה עליהם לקיים גם את הוראת החוזה להעברת הבעלות על הקרקע למשיבה ולא להתנות את מסירת הבעלות בתשלום הפיצויים.
ג. צדק השופט כשהגביל את הפיצויים בעד הפסד הכנסה שנגרם למערערים בשל אי מסירת הדירה והחנות ל-6 חודשים בלבד, שהוא האיחור מהיום שנקבע בחוזה ועד למועד שבו היתה המשיבה מוכנה למסור את הדירה והחנות. אין לזכות את המערערים בפיצוי על הפסד הכנסה מאותר מועד ואילך כי את ההפסד הזה גרמו המערערים לעצמם כאשר סירבו להעביר את הבעלות בקרקע וגרמו לכך שהמשיבה לא תמסור להם את החזקה בדירה ובחנות.
הנשיא לנדוי והשופט ברק:
בשני פסקי דין התייחסו הנשיא והשופט ברק לשאלה אם יש להפעיל את סעיף 4 של חוק התרופות ולהתנות את העברת הבעלות בקרקע למשיבה בתשלום הפיצויים שבהם חוייבה המשיבה. בשני פסקי הדין הגיעו השופטים לידי מסקנה שביהמ"ש מוסמך היה להתנות את העברת הבעלות בתשלום הפיצויים וכי במקרה הנדון צדק השופט כשלא היתנה את אכיפת העברת הבעלות בתשלום הפיצויים. בשני פסקי הדין מגיעים השופטים לאותה מסקנה אך מנימוקים שונים.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, ש. לוין. עו"ד י. זהבי למערערים, עו"ד א. בן שחר למשיבה. 23.7.81).

ד"נ 39/80 - גניה ברדינו ואח' נגד ד.ג.ב. טקסטיל בע"מ ואח'

*תקפותה של תקנה בתקנות חברה פרטית השוללת העברת מניות מסויימות בירושה.
(דיון נוסף בפסק דין שניתן בע.א. 708/79 - פסק הדין הקודם אושר).

השאלה שהתעוררה במקרה הנדון היתה אם תקפה תקנה בתקנות חברה פרטית שלפיה במקרה של מוות של אחד מבעלי מניות סוג א' (הצבעה) אין המניות עוברות ליורשים או לכל אדם אחר. העותרים טענו כי התקנה אינה תקפה ואילו ביהמ"ש דלמטה ובית - המשפט העליון בדיון הקודם סברו כי התקנה תקפה ומסקנה זו אושרה עתה בדיון הנוסף. הטענה כי התקנה בטלה בהיותה נוגדת את תקנת הציבור נדחתה. כן נטען כי התקנה נוגדת את הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה המורה כי הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם בטלים. ביהמ"ש בדיון הקודם קבע כי אין הסעיף 8(א) הנ"ל אוסר עריכת הסדרים חוזיים לגבי השאלה מי יירש את המנוח, אלא שהוא אוסר העברת יורש מירושתו או עשיית מי שאינו יורש עפ"י דין או עפ"י צוואה שנעשתה כדין ליורש. לפיכך אין סעיף 8(א) הנ"ל חל על ההתקנה הנדונה כאן, שכן התקנה לא קבעה הסדרים בדבר ירושה אלא קבעה הסדרים לגבי נכסים שאילמלא קיומה היו נכללים בעזבונו של המנוח. ביהמ"ש בדיון הנוסף קבע אף הוא שאין סעיף 8(א) הנ"ל נוגד את התקנה - הנדונה. כמו כן נקבע בדיון הקודם שהתקנה אינה נוגדת את פקודת החברות לענין חילוט מניות והקטנת הון ואיסור העברת מניות וביהמ"ש בדיון הנוסף אישר את הקביעות הנ"ל.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת, ברק, בייסקי. עו"ד צ. מועלם לעותרים, עו"ד א. שניאור למשיבים 6.8.81).

ע.א. 615/80 - כלפיה גבסו ואח' נגד ראובן בילט עו"ד מפרק חברה והמוסד

*סמכותו של מפרק חברה לדרוש הוכחת חוב כאשר מדובר בחוב הנובע מפס"ד שבפשרהלביטוח לאומי
(התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).

המערערים הועסקו ע"י חברת גורן בע"מ (להלן החברה), הם פנו לביה"ד לעבודה בתביעה נגד החברה לקבלת שכר עבודה ופיצויי פיטורין וכן פיצויי הלנה. הצדדים הגיעו לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 12.1.1978, ובה נקבעו סכומים שישולמו למערערים כשכר עבודה וכפיצויי פיטורין. כן נקבע שהסכומים ישאו פיצויי הלנה מירביים אם ינתן נגד הנתבעת צו פירוק בטרם סולקו סכומי הקרן. החברה לא שילמה למערערים את סכומי הקרן וביום 1.11.78 הגישו המערערים בקשה לפירוק החברה. ניתן צו פירוק והמשיב מונה כמפרק החברה. המערערים הגישו למפרק, כהוכחת חוב, את פסק דין הפשרה ותבעו שכר עבודה, פיצויי פיטורין ופיצויי הלנה. המפרק לא הכיר בחוב הנובע מפיצויי הלנת שכר, מן הטעם שהצדדים קבעו בהסכם שההלנה תחול רק אם ינתן צו פירוק. על החלטת המפרק הוגש ערעור בפני ביהמ"ש המחוזי ולהליך הצטרף גם המוסד - לביטוח לאומי כמי שהכיר במערערים כזכאים לגימלה. בפני ביהמ"ש המחוזי טענו המערערים שהסכם הפשרה נעשה בתום לב, וכי פסק הדין ניתן לאחר מו"מ ממושך שכתוצאה ממנו הסכימו המערערים לוותר על פיצויי הלנה מתוך רצון לסייע במניעת פירוק החברה. המפרק טען, מאידך, כי לא הוגשו לו המסמכים שהיוו בסיס לתביעה ואין באפשרותו לבדוק מה קרה הלכה למעשה וכי בשעה שנעשתה הפשרה החברה כבר לא תפקדה והיה ברור כי לא יהיה לה כסף לשלם, והסכם הפשרה יש בו כדי להטיל תשלום ההלנה על שכם המוסד לביטוח לאומי. בעמדה זו תמך המוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המפרק היה רשאי לבדוק את טיבו של החיוב שנתקבל בהסכמה והמערערים היו רשאים להביא ראיות על קיומו של החיוב אך לא הובאה כל ראיה באשר לחוב עצמו ועל כן צדק המפרק לדעת ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש
העליון החליט להחזיר את התיק למפרק.
לפי ההלכה הפסוקה פסק דין בפשרה מהווה מעשה בית דין בין החייב לנושה, אך אין בו כדי לחייב את הנאמן בפשיטת רגל או את המפרק בפירוק. נקודת המוצא היא שפסק הדין מהווה הוכחה לכאורה על דבר קיום החוב ועל המפרק להראות טעם סביר ועניני מדוע יבקש הוכחת החוב עצמו ולא יסתפק בפסק הדין. בעניננו מעורר הסכם הפשרה ספק על פניו. מה טעם ראו הצדדים להבחין בין השלב הקודם לפירוק לבין השלב שלאחריו ומה טעם ראו המערערים, שכבר ניתקו את קשרי העבודה עם החברה, לוותר על פיצויי ההלנה אם אכן אלה הגיעו להם. טעמים אלה מצדיקים את הדרישה שהמערערים יתנו הסבר ומעניקים בסיס סביר ועניני לדרישת המפרק שחוב ההלנה יוכח בפניו. עם זאת גם המפרק עצמו לא התכחש לחוב המגיע למערערים בגין פיצויי הפיטורין ושכר העבודה ובנסיבות אלה הדרך הנכונה היא שהמפרק ישקול מחדש לגופו של ענין, תוך מתן הזדמנות נאותה למערערים להגיש בפניו את ראיותיהם באשר לזכותם לפיצויי הלנה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד יעקובי למערערים, המשיב לעצמו, עו"ד ר. רטוביץ למוסד לביטוח לאומי. 20.7.81).

ע.א. 371/79 - בלומה וסרמן נגד שלמה וידר

*דיירות מוגנת כשלא שולמו דמי מפתח (הערעור נדחה).

המערערת השכירה למשיב חנות ללא קבלת דמי מפתח ומשנגמרה תקופת השכירות הראשונה סירב המשיב לפנות את החנות וטען כי הוא דייר מוגן. בימ"ש השלום קבע כי החנות הושכרה לפני יוני 1968 - ולפי סעיף 9 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) לא יחול החוק על מושכר שהושכר לאחר יוני 1968 והשוכר לא שילם דמי מפתח אך הסעיף לא חל שכן החנות הושכרה לפני התאריך הנ"ל. בענין מועד תחילת השכירות קיבל בימ"ש השלום את גירסת המשיב. אשר לעילה בוספת שהועלתה ע"י המערערת, היינו, כי הנכס נבנה לאחר 1955 - ולפיכך לא חל על המושכר חוק הגנת הדייר - עפ"י החוק מתשט"ו הוצאה מגדר חוק הגנת הדייר שכירות במבנה שנבנה לאחר 1955 ובלבד שהדבר צויין במפורש בחוזה השכירות. כאן לא היה חוזה שכירות בכתב בין הצדדים והשאלה היתה אם הדבר פורש בחוזה השכירות בעל - פה. בימ"ש השלום הגיע למסקנה שהדבר לא פורש בחוזה השכירות לפיכך דחה גם הגנה זו. בביהמ"ש המחוזי נדחה הערעור ברוב דעות, כששופט המיעוט סבר כי מכיון שהיה זה חוזה בע"פ לא היה צורך לפרש בו כי המבנה נבנה לאחר 1955 וכי הושכר לראשונה אחרי 1955. ביהמ"ש העליון שדחה את הערעור קבע כי אין להתערב בממצאים העובדתיים של בימ"ש השלום ובאשר לשאלה המשפטית אם גם בחוזה שכירות בע"פ יש לפרש את העובדה שהבנין נבנה והושכר לאחר 1955 קיבל ביהמ"ש העליון את עמדת שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. ולדמן למערער, עו"ד שטרית למשיב. 13.8.81).

ע.א. 488/79 - רחמים בעדט ואח' נגד שמעון פחימה ואח'

*שינוי חזית במהלך המשפט. סרוב ביהמ"ש לדחות את המשפט (הערעור נדחה בעיקרו).

בתאונת דרכים שאירעה נפגעה התובעת שהיתה תלמידת בית הספר היסודי במושב גילת כאשר המתינה יחד עם כ-100 ילדים לאוטובוס השייך למועצה האיזורית נחלים כדי להסיע את תלמידי בתי הספר לבתיהם. הצפיפות היתה רבה ועל כל החבורה היה מופקד מורה אחד. למקום הגיע אוטובוס ופגע בקטינה. המערער נהג באוטובוס וחברת הסנה היתה המבטחת של האוטובוס.
המשיב הינו המורה שהשגיח על הילדים. הנפגעת הגישה תביעה שבה ייחסה לנהג האוטובוס, לבעלת האוטובוס ולחברת הסנה אחריות בגין רשלנות נהג האוטובוס, ואילו למורה, למנהל בית הספר ולמדינה ייחסה רשלנות באשר לסדרי הסעת התלמידים.עם התחלת המשפט הגיעו כל הנתבעים והתובעת לידי הסכמה לתשלום סכום כסף מסויים לנפגעת, והנתבעים החליטו להמשיך את הדיון בינם לבין עצמם באשר למידת אחריות של כל צד לתאונה. הנתבעים התחלקו לשתי קבוצות - האחת נהג האוטובוס, המבטחת והמועצה האיזורית שהיא בעלת האוטובוס, ומצד שני המורה, מנהל בית הספר ומדינת ישראל. בהמשך ההתדיינות הרחיבו הצדדים את היריעה וביהמ"ש המחוזי קבע כי הנהג אחראי בשליש לתאונה, וכי מדינת ישראל והמועצה האיזורית אחראים יחד בשני השלישים הנותרים של הרשלנות הנובעת מהסדרים לקויים במקום, כך שהמועצה האזורית שהיא בעלת האוטובוס חוייבה בשני שליש מסכום הפיצויים והמדינה בשליש אחד. הערעור נדחה.
השאלה שהתעוררה היתה אם לאחר פרישת התובעת מהדיון נשארה יריעת ההתדיינות זהה לזו שהעלתה התובעת, וזו תבעה מהמערערים רק בגין חלקם באחריותלרשלנות נהג האוטובוס ומהמדינה באשר לרשלנות בסדרים שהונהגו במקום, ואילו המשיבים טענו כי לאחר שפרשה התובעת הרחיבו בעלי הדין את יריעת המשפט ועשו שינוי חזית אשר בה התבקש ביהמ"ש לפסוק גם באשר לסדרים שהונהגו את מידת האחריות של המדינה מצד אחד והמועצה האיזורית מצד שני. ביהמ"ש העליון קיבל את טענת המשיבים כי החזית שונתה ולפיכך יכול היה ביהמ"ש לדון במידת האחריות גם באשר לשאלת הסדרים שהונהגו במקום ואחריות כל אחד מן הצדדים לאותם סדרים למרות שענין זה לא הועלה בפרשת התביעה.
אשר לטענת ב"כ המערערים שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה להביא את ראיותיו להוכחת גירסתו במסגרת הרחבה יותר של הדיון - לאחר שהושמעו העדים ביקש ב"כ המערערים את דחיית הדיון מן הטעם ש "יתכן שאזמין עדים נוספים... שטרם החלטתי עליהם". בשום שלב לא טען ב"כ המערערים כי דחיית הדיון מתבקשת או מתחייבת עקב שינוי חזית הדיון. הוא לא אמר אף ברמז שמעמידים אותו בפני מצב חדש ושעל כן עליו להזמין עדים נוספים שהיה מזמינם אילמלא כן. ביהמ"ש המחוזי השתמש בשיקול דעתו שלא לדחות את הדיון כי סבר שהנושא שבמחלוקת מוצה ולא יגרם עוול אם הדיון לא יידחה. סדרי הדין נועדו לכך שבעלי הדין יעשו בהם שימוש בדרך הנאותה ומבעוד זמן ואם כתבי טענות אינם ברורים בעיניו של בעל הדין, עומדת לו הזכות לפנות ולבקש פרטים נוספים. אל לו לבעל הדין לזנוח אמצעים יעילים שבסדר הדין ולשקוט על שמריו ולהתעורר רק ביום הדיון. מרגע שנפתח הדיון צריך המשפט להימשך ברציפות מדי יום ביומו עד לגמר, ובעל דין שלא דאג להבאת עדיו אין לו אלא להלין על עצמו אם ביהמ"ש מסרב לדחות את הדיון למועד אחר. ענין דחיית הדיון מסור לשיקול דעת ביהמ"ש ובדרך כלל לא יעתר ביהמ"ש לבקשה כזו אלא אם יש לכך נימוק בעל משקל וביהמ"ש לערעורים אינו נוהג להתערבבשיקול דעת הערכאה הראשונה.
אשר לשאלה אם צדק ביהמ"ש בחלקו את האחריות לסדרים שהונהגו במקום בין הצדדים - ביהמ"ש לערעורים בדרך כלל לא יתערב בחלוקת האחריות לפי אחוזים כפי שנעשתה ע"י השופט דלמטה בין נתבעת לבין תובע התורם ברשלנותו ובין מזיקים שונים בינם לבין עצמם אלא במקרה של טעות בולטת.

(בפני השופטים: ש. לוין, מ. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. 17.6.81).

בג"צ 86/81 - יעקב עודה ואח' נגד נציב שירות בתי הסוהר ואח'

*סרוב להרשות העברת גופת מחבל לקבורה במחנה פליטים (התנגדות לצו על תנאי-הצו בוטל).

העתירה נסבה מלכתחילה על נושאים שונים ובהמשך הדיון נותרה רק בקשת אחת העותרות, אשר אחיה שהיה אסיר נפטר לפני כשנה ונקבר בשטח המיועד לקבורת מחבלים שנהרגו, כי גופת אחיה תועבר לקבורה במחנה הפליטים דהיישה. עתירת העותרת נדחתה. המנוח נתפס במרדף אחרי קבוצת חבלנים והיה כלוא במשך מספר שנים עד שמת. אלוף פיקוד המרכז סירב לבקשה להעביר את הגופה לקבורה במחנה דהיישה. רוב בני משפחת המנוח מתגוררים בירדן ורק אחותו ואחיו החורג מתגוררים במחנה הפליטים הנ"ל. אלוף הפיקוד הסכים להעביר את הגופה לירדן אך לא לקבורה במחנה דהיישה וזאת מתוך חשש ממשי כי קבורת הגופה במחנה הפליטים תתסיס ותלבה את היצרים במחנה ותיצור סיכון ביטחוני. נאמר בתצהיר המשיבים שמחנה הפליטים מוכר כמוקד לפעילות עויינת ולחתרנות. גם העותרת, אחותו של המנוח, ידועה כמקורבת לחוגים לאומניים פלסטיניים וביתה ידוע כמקום מפגש לחוגים אלה. אין לשלול את סבירות החשש של המשיבים הטוענים כי לאור הנסיון, עריכת לוויה של מחבל במחנה פליטים, עשויה לגרור לפעולות הסתה וליבוי יצרים נגד שלטונות ישראל. בג"צ אינו נוטל על עצמו את הסמכות להכריע הכרעות שהן בתחומה של הרשות שהופקדה על הענין והוא מתערב רק אם עולה מן החומר המובא לפניו כי החלטת הרשות המינהלית לוקה במוסר סבירות או בחריגה מסמכות וכדו'. דבר כגון זה לא הוכח במקרה דנא.

(בפני השופטים: שמגר, ברק, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' צמל לעותרים, עו"ד צור למשיבים. 27.7.81).

בג"צ 321/81 - אירית פסטרנק ו-23 אח' נגד עירית צפת ואח'

*עתירה לבג"צ כאשר קיימת אפשרות לסעד בבימ"ש רגיל (הבקשה נדחתה).

אין מקומה של עתירה זו בבג"צ. ישנם חיובים חוזיים של המשיבים, מינהל מקרקעי ישראל ושיכון ופיתוח, לפי החוזים שאלה כרתו עם העותריםושעל הפרתם, אם הופרו, אפשר להגיש תביעה לאכיפה, לסעד הצהרתי, או לפיצויים לביהמ"ש המוסמך. אם יש חיובים סטטוטוריים של משרד השיכון והרשויות האחרות אשר אינן מתמלאות כהלכה, או אם יש לעותרים עילה לקובלנה עפ"י תוכנית המתאר, הרי אין טעם שהעותרים לא יעוררו גם טענות אלה בביהמ"ש המוסמך לפסוק פיצויים נגד הרשויות האמורות או לתת נגדן סעד הצהרתי וצו אכיפה להבטחות שניתנו בע"פ אם ניתנו. זוהי עוד עתירה מסוג אותן עתירות שבהן באים עותרים לבג"צ בתקווה שכאן יבואו על תיקונם, לאו דוקא בדרך משפטית אלא בדרך הפעלת לחץ על רשויות ציבוריות. בג"צ חייב לעמוד על כך שיועסק רק בעניניםהשייכים לתחום סמכותו עפ"י דין וכאשר אין לעורר סעד חילופי עפ"י הדין בבימ"ש אחר.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, יהודה כהן. עו"ד נתן פנץ לעותרים. 12.7.81).

בג"צ 3/81 - חברת דניה לפתוח בע"מ ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון חיפה ואח'

*דחיית בקשה להרשות בניית וילות באיזור חקלאי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

ענינה של עתירה זו דרישת העותרות לאפשר להן בניית וילות באזור חקלאי במסגרת של משקי עזר לפתוח חקלאי, כאשר לדעת העותרות נכנסת תוכנית זו למסגרת תוכניות המתאר החלות על השטח. עתירת העותרות נדחתה. בג"צ פירט בפסק הדין את התוכניות השונות החלות על השטח שמדובר בו והחלטות הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ובעקבותיה החלטות הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, וכן הצעות התוכנית של העותרות וקבע כי לפי התוכנית החלה באיזור אין מקום לאשר את תוכנית העותרות שלמעשה נועדה לעקוף את
האיסור של בניית וילות במקום ואת הצורך לשמור על הקרקע כקרקע חקלאית. מתוך קריאת התוכנית החלה במקום אין לקבל את פירוש העותרת שניתן לנצל את הקרקע למשקי עזר, שכן מדובר בייעוד חקלאי במובנו הטבעי ולא לאיזור של משקי עזר. ברור שאין העותרות מבקשות בניית מבני עזר לחקלאות אלא וילות למגורים ואם יש צורך לשלם מס שפתיים בתוכנית זו יעטפו את תוכנית הבניה באיצטלהשל חקלאות אינטנסיבית. מסקנה זו מתוכנית העותרות היא בהבנתו של כל אדם סביר והזדקרה לעיני הועדה המחוזית שעה שנדרשה לבקשותיה של העותרת. כל הפרשה הנדונה היא למעשה בתחום תכנון בנין ערים ובשטח רגיש של קרקע חקלאית משובחת. המחוקק ביקש שבנושאים אלה יחליטו מוסדות התכנון שהוקמו עפ"י החוק ואין לדרוש מבג"צ לשים עצמו מוסד מתכנן במקום אלה שהוקמו למטרה זו במצוות המחוקק.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עוה"ד א.ל. תירושומ. מאיר לעותרות, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 20.7.81).

המ' 461/81 - לזר ברנר נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע ע"י בימ"ש השלום בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה בתאונה שבה קופחו חיי אדם, וכן כי לאחר הפגיעה ביים גניבת הרכב ומסר הודעות כוזבות למשטרה, וביהמ"ש גזר עליו מאסר של 9 חודשים בפועל, קנס של 15 אלף שקל, ושלילת רשיון הנהיגה לצמיתות. בית המשפט המחוזי דחה ביום 9.7.81 את ערעורו של המבקש על חומרת העונש ואת ערעור המדינה על קולתו, והורה כי על המבקש להתחיל ריצוי עונשו ביום 27.7.81. בקשה לדחות תחילת ריצוי העונש עד שיחליט הנשיא בבקשת חנינה שהוגשה ע"י המבקש נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, ויומיים לפני המועד שבועד לתחילת ריצוי העונש הוגשה הבקשה לביהמ"ש העליון כי ידחה תחילת ריצוי העונש עד למתן ההחלטה בבקשת החנינה. המבקש מציין כי הוא מאמין שיקבל את החנינה בהתחשב בכך שהוא ניצול השואה ובריאותו רופפת. הבקשה נדחתה. מדובר בתאונה שבה קופחו חיי אדם וביום גניבת הרכב כאמור, כך שהנסיבות כשלעצמן חמורות ביותר. לחובת המבקש שורה ארוכה של הרשעות קודמות ומהן רבות בעניני תעבורה וכולל גרימת מוות כתוצאה מרשלנות בנהיגה. הכלל הוא שעם גזירת הדין על הנידון להתחיל מייד בריצוי העונש מלבד במקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל ונסיבות כאלה אינן קיימות כאן. פסק הדין הינו סופי ולאחר ערעור. לפיכך אין להעתר לבקשה.

(בפני: השופט בייסקי. 23.7.81).

בר"ע 184/81 - הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד כפר הנופש נביעות בע"מ ואח'

*בקשה לדחיית תביעה על הסף (הבקשה נדחתה).

התובעים הגישו תביעת פיצויים נגד המשיבה בגין נזק שנגרם להם כאשר רחצו בכפר הנופש נביעות כתוצאה מפגיעה של סירת מנוע שהושטה ע"י אחד הנתבעים בחוף שבהחזקת ובניהול המשיבה. המשיבה שלחה הודעת צד שלישי נגד המבקשות וזו היתה מבוססת על פוליסת ביטוח שלפיה ביטחו המבקשות את המשיבה. המבקשות הגישו כתב הגנה להודעת צד שלישי ועוררו טענה מקדמית שעל פי הוראות הפוליסה לא מוטלת עליהן אחריות לנזק שנגרם ולפיכך ביקשו לדחות את הודעת צד שלישי על הסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את פירושן של המבקשות לפוליסה ואין סיבה לתת רשות ערעור במקרה זה. גם אם יש ממש בטענת המבקשות עדיין
השאלה איך לפרש את הוראות הפוליסה נראית כסבוכה למדי ואין לומר שביהמ"ש המחוזי צריך היה להכריע בענין זה כשאלה מקדמית לפני בירור התביעה עצמה. על ביהמ"ש לנהוג בזהירות מיוחדת בדחיית תביעה על הסף. יתכן שתהיה חשיבות לפירוש הפוליסה לעובדות שיוכחו בעת בירור התביעה. על כן מוטב שהתביעה והדיון בהודעת צד שלישי יתנהלו בדרך הרגילה.

(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 19.7.81).

בר"ע 301/80 - פולה לבנה ואח' נגד יחזקאל יחזקאל

*ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד לאחר שכבר נשמעו ראיות (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשים תבעו מזונות מן המשיב והמשיב הגיש תביעה שכנגד. אחרי שביהמ"ש שמע את ראיות המבקשים וחלק מראיות המשיב, נדחתה שמיעת המשפט ליום אחר. ימים אחדים לפני המועד הגיש מי שהיה ב"כ המשיב באותו זמן, עו"ד ששון, בקשה לדחיית מועד הישיבה וקיבל הסכמת ב"כ המבקשים. השופט לא הסכים לדחות את הישיבה וביום שנועד לדיון לא הופיעו עורכי הדין, אך הופיע המשיב, הנתבע בעצמו, ואמר שאינו יודע מדוע עורכי הדין לא הופיעו. השופט נתן מיד פסק דין בו קבע, כי מכיון שרק הנתבע התייצב, הרי עפ"י תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין הוא דוחה את התובענה של התובעים ונותן פסק דין כמבוקש בתביעה שכנגד "בהסתמך על ראיות אשר נשמעו בתיק". ב"כ המבקשים הגיש לביהמ"ש "בקשה לביטול החלטה" שבה הסביר את סיבת אי הופעתו בכך שעו"ד ששון הודיע לו שהדיון נדחה. השופט קבע ישיבה לדיון בבקשת הביטול, ובאותו יום התייצבו בפניו ב"כ בעלי הדין ושניהם הסכימו שיש להמשיך בשמיעת המשפט, אך השופט החליט שאין הוא סבור "כי ניתן לבטל פסק דין סופי ע"י בקשה כזו" וכי מי שרואה עצמו נפגע רשאי לערער לביהמ"ש העליון. מכאן הערעור שנתקבל ע"י ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון העיר כי סבר לתומו שבמקרה כגון זה יסכים ב"כ המשיב לקבלת הערעור ללא כל דיון, אם כי קיימת מחלוקת בין עורכי הדין שייצגו את בעלי הדין בביהמ"ש המחוזי אם הודיע עו"ד ששון לעו"ד קמחי שהמשפט נדחה, אך למרות זאת החליט המשיב להתנגד לקבלת הערעור. גם עפ"י גירסת עו"ד ששון שלא הודיע לב"כ המבקשים כי בקשת הדחייה נתקבלה, הרי גם לא הודיע שהשופט לא הסכים לדחות את מועד הדיון ומכיון שכל השתלשלות הענינים נגרמה ע"י בקשת ב"כ המשיב לדחיית הישיבה,ושני עורכי הדין האמינו שהישיבה לא תתקיים, מן הראוי שב"כ המשיב לא ינסה לנצל את אי הופעת חברו ולא יעמוד על כך שפסק הדין ישאר בעינו. ברם, גם בערעור אין ב"כ המשיב מסכים להחזרת הענין לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי, אלא טוען שהיו פגמים בבקשה לביטול פסק הדין מכיון שהבקשה לא אומתה ע"י תצהיר וב"כ המבקשיםלא הראה שיש לו סיכויים לזכות בתביעה. אין לקבל טענות אלה.
ביהמ"ש המחוזי שגה כשדחה את הבקשה לביטול פסק הדין. לא היתה כל הכח- שה של העובדה שעליה היתה מבוססת הבקשה לביטול, היינו שב"כ המבקשים לא הופיע מכיון שהיה סבור שהדיון לא יתקיים ועפ"י הנסיבות שפורטו בבקשה אכן היה יסוד לסברה זו. הרצאת הפרטים בבקשת ב"כ המבקשים לא הוכחשה ולא נסתרה כלל. אולם, העיקר הוא, שמדובר כאן בתביעת מזונות שבה התקיימו כבר כמה ישיבות ונשמעו ראיות ואין כל מקום לקבל את טענת המשיב שהשופט הגיע לכלל דעה לאחר שבדק את חומר הראיות שאין לתובעים כל סיכוי להצליח בתביעה. מהחלטת השופט עולה כי היה סבור שההוראה בתקנות סדר הדין בדבר ביטול פסק דין שניתן עפ"י צד אחר אינה חלה על המקרה שבפניו מכיון שהוא נתן פסק דין לפי תקנה
157(3) בהסתמך על ראיות שנשמעו. בכך שגה השופט. תקנה 227 המאפשרת ביטול החלטה שניתנה "על פי צד אחד" חלה גם על מקרה שבו ניתן פסק דין אחרי שנשמעו חלק מהראיות, כאשר פסק הדין ניתן אחרי שהנתבע התייצב והתובע לא התייצב. לפיכך מוסמך היה ביהמ"ש המחוזי לבטל את פסק הדין שנתן ובנסיבות הענין צריך היה לעשות כן. נכון שהבקשה "לביטול החלטה" לא נתמכה ע"י תצהיר ערוך כהלכה, אלא בסיומה של הבקשה נרשם ע"י עוה"ד, שהוא מאשר שכל העובדות שבבקשה הן נכונות וידועות לו באופן אישי, ועו"ד אחר אישר "כי הנ"ל חתם בפני לאחר שהוזהר לומר את האמת" אך לא נראה שזהו פגם רציני שיש בכוחו לגרום לדחיית הבקשה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין. שילה. עו"ד אליאס למבקשים, עו"ד אליסף למשיב. 8.7.81).

ב.ש. 216/81 - אליהו עזריאל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו, ביחד עם אחר, פריצה לתוך חנות וגניבת 650 ק"ג חומר לציפוי ניקל, ושטר של 50 שקלים, ותכשיט בצורת עגיל מצופה זהב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים והערר נתקבל. החומר לציפוי ניקל, שהוא עיקר הטובין שנגנב, לא נמצא אצל השניים. בידי העורר נמצא שטר בן 50 שקל שבעל החנות שנפרצה טען כי הוא מכיר את השטר עפ"י הלכלוך שעליו, ולרגלי הנאשם השני בתוך הניידת המשטרתית נמצא תכשיט בצורת עגיל אשר בעל החנות לא הכיר אותו כתכשיט שלו אלא עובד החנות טען שזה תכשיט מהחנות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הראיות בתיק זה הן נסיבתיות ולא מושלמות והעיקר שהחומר לציפוי הניקל לא נמצא, ואולם, סבר השופט, כי "קיים המשקל המצטבר של אופיים של המשיבים שלשניהם עבר פלילי" ומשום כך ציווה על מעצר השניים. עררו של המבקש נתקבל. הראיות רחוקות מלהיות מושלמות וספק אם לכאורה מספיקות הן על מנת לצוות על מעצרו של העורר. לא רק שהניקל שהוא הדבר העיקרי שנגנב לא נמצא ולא מצויה כל ראיה שהעורר קשור עמו, אלא גם לגבי שני הפריטים שנמצאו אין הראיות לכאורה חד משמעיות. זיהוי של שטר כסף עפ"י סימני לכלוך אינו חד משמעי כאשר מדובר בשטר כסף שרבים כמוהו מצויים במחזור, ולא צויין סימן מזהה ספציפי אלא לכלוך סתם. גם התכשיט לא זוהה ע"י הבעלים. אכן עברו של העורר עשוי לשמש גורם מסויים כאשר ביהמ"ש שוקל אם יש מקום להוציא צו מעצר, אך זאת כאשר יש ראיות לכאורה המקשרות את החשוד בצורה סבירה למעשה המיוחס לו. כאן עולה מהחלטת השופט כי דוקא הענין של עבר פלילי הוא ששימש שיקול מכריע למתן צו המעצר כאשר הראיות לכאורה הן לא מושלמות גם לפי סברתו של השופט המחוזי. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מקרין למבקש, עו"ד לי - רן למשיבה. 21.7.81).

ב.ש. 215/81 - אלברט עמר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העותר נעצר עד תום ההליכים כאשר התביעה מייחסת לו הדחה בחקירה וקשירת קשר לביצוע פשע, וזאת באשר בא העורר יחד עם שניים ממרעיו לתחנת המשטרה כאשר עד מזהה עמד לזהות במסדר זיהוי עצור, בשם בן אבו, בענין יריות שנורו במזנון בו נפצעו שלושה מן הנוכחים. כמסתבר איים כבר המבקש לפני כן על העד המזהה והוא הזמין את שני חבריו לבוא למשטרה כדי להראות לעד המזהה שהאיומים אינם איומי סרק.
ואכן, העד המזהה סירב לזהות את בן אבו ולאחר מכן הסביר כי התנהג כך מחמת האזהרה והאיום שהופעלו כלפיו. בידי המשטרה ראיות מספיקות לכאורה להוכחת הקשר של העורר עם העבירה המיוחסת לו ומדובר בעבירה שחומרתה רבה. גם עברו של העורר אינו נקי. לפיכך אין לקבל את הערר.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מקרין למבקש, עו"ד לי רן למשיבה. 21.7.81).

ב.ש. 195/81 - אשר כהן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ועוד אחד נתפשו ברכב כאשר השני נהג והעורר ישב לידו. בתא המטען של הרכב נמצא רכוש שנגנב מפריצה שאירעה ימים מספר לפני כן. נגד השניים הוגש כתב אישום וביהמ"ש הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו ואילו את השני הורה ביהמ"ש לשחרר בערובה. העורר טען שלא ידע כלל כי הרכוש הגנוב נמצא ברכב וכי לא היה אלא טרמפיסט ומאחר שהוא אסיר ברשיון הרי אין זה מתקבל על הדעת שיסתכן בביצוע עבירות נוספות. ביהמ"ש המחוזי מצא כי יש ראיות מחשידות מבוססות למדי בידי המדינה וכי לעורר קופה מלאה של הרשעות מאחוריו ולפיכך החליט לעצרו עד תום ההליכים. לעומת זאת, השני שנהג ברכב שוחרר בערובה מתוך הנימוק שאין לו הרשעות קוד- מות כלשהן. עררו של המבקש נדחה. אין לקבל את טענת "ההפליה" שכן לנאשם השני אין עבר פלילי ואין אנו יודעים מה גזר הדין הצפוי לו על עבירה ראשונה שעבר גם אם יורשע בדינו. אשר לחומר הראיות - אין להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי יש חומר ראיות לכאורה מספיק לצורך צו המעצר. בישיבה קודמת של ביהמ"ש טען המבקש כי הוא נמצא בתהליך של שיקום ומעצרו בטרם משפט מחבל קשות בתהליך זה. לאור טענה זו החליט השופט בישיבה הקודמת לבקש תסקיר מאת שירות המבחן. ביהמ"ש עשה כן מן הנימוק שאם אכן נמצא העורר בתהליך מתקדם של שיקום יש לעשות כל מאמץ, אף לפנים משורת הדין, שלא לחבל בתהליך זה, כדי להציל נפש אחת מהידרדרות בעולם הפשע. זהו שיקול, בין שיקולים אחרים, שיש להביא בחשבון בעת ההחלטה בדבר מעצרו של נאשם. ברם, מתוך תסקיר שרות המבחן עולה כי אמנם החלה פעולת שיקום של העורר כאשר ישב בכלא, אך מששוחררכאסיר ברשיון חדל לעבוד במקום עבודתו ללא מתן הסבר כלשהו, ולשרות המבחן נתן כתובת, שקשה לאתר אותה, שבה הוא כאילו עובד. בכל הנתונים אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט אלון. עו"ד מ. מרוז למבקש, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 17.7.81).

ב.ש. 247/81 - שמעון סבן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים

(הבקשה נדחתה).

העורר הואשם יחד עם אחרים בעבירה של קשירת קשר לנסיון לרצח וביום 8.4.81 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר ארבעת הנאשמים עד גמר ההליכים. רק ביום 4.8.81 הוגש ערר על ההחלטה האמורה והוא מבוסס הן על הטענה שמלכתחילה לא היה מקום ליתן צו מעצר והן על עובדות שאירעו לאחר מתן הצו, ובכללן שבינתיים שלושת הנאשמים האחרים שוחררו בערבות. בקשת המבקש נדחתה. במידה שהטענות מתייחסות לצו המעצר המקורי הרי שנוכח חומרת העבירה היה מקום מלכתחילה ליתן את צו המעצר. אשר לנסיבות שאירעו לאחר שניתן צו המעצר הרי טענות אלה עשויות לשמש נשוא לעיון חוזר בביהמ"ש המחוזי ואין להידרש להן בערר.