ע.א. 191/80 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מלון דבורה בע"מ ואח'
*הארכת מועד שהוסכם עליו בפוליסת ביטוח. * חיוב בתשלום מוקדם בניגוד לאמור בפוליסה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 174/79 - הערעור נדחה בעיקרו)
מלון דבורה בת"א ותכולתו ניזוקו קשה בדליקה בינואר 1977. המערערות ביטחו את המלון והתכולה עפ"י פוליסות המכילות סעיף "כינון" וכן הוראות מיוחדות בקשר לכך. לפי סעיף "כינון" במקרה שהרכוש המבוטח נהרס או ניזוק ישולם המחיר של חלוף או כינון של רכוש מאותו סוג או טיפוס כשהוא חדש. בכך שונה "כינון" מביטוח רגיל, שבביטוחרגיל משלמת חברת הביטוח כפי ערכו של הרכוש בעת ההיזק, כך שהניזוק אין מצבו יותר טוב מאשר לפני הנזק שנגרם, ואילו בסעיף כינון יכול והניזוק מצבו יהיה יותר משופר באשר הביטוח משלם חדש תמורת ישן ולאו דוקא ישן תמורת ישן. בסעיף הכינון נקבע כי יש להתחיל מיד בעבודה הנדרשת לחילוף או לכינון ולבצע את העבודה במהירות סבירה, ויש להשלים אותה תוך 24 חודשים אחרי גרם הנזק, או תוך זמן נוסף כפי שהחברה תרשה בכתב בתוך 24 החודשים האמורים. אם לא כן, לא תשלם החברה כל תשלום העולה על הסכום שהיו משלמים אותו לפי הפוליסה אילולא סעיף הכינון. כמו כן נקבע כי כל עוד לא נשא המבוטח בהוצאות הכינון של הרכוש שניזוק, לא תהא החברה חייבת בכל תשלום שהוא העולה על הסכום שהיה צריך לשלם אותו לפי הפוליסה אילולא סעיף הכינון. יש בפוליסה סעיף בוררות שלפיו יש להביא כל סכסוך בפני הבוררים. סמוך למועד הדליקה החל משא ומתן בין המשיבות לבין המערערות על היקף הכינון ושיעור הפיצוי, ובענינים מסויימים פנו המשיבות לביהמ"ש משום שהמערערות חלקו לכל אורך הסכסוך על דרישת המשיבות. בינתיים התקרב לסיומו מועד 24 החודשים הנ"ל והמערערות סירבו להאריך את התקופה. המשיבות עתרו לביהמ"ש המחוזי להארכת המועד להשלמת הכינון וביהמ"ש נעתר לכך והחליט "להאריך את מועד הכינון ב-24 חודש... מיום מתן ההחלטה ע"י הבורר המכריע". כן החליט ביהמ"ש המחוזי שעל המערערות לשלם למשיבות תשלומים על חשבון הכינון עוד לפני גמר העבודה. הערעור נסב הן על הארכת המועד והן על ההוראה בדבר התשלום המוקדם.
א. היעדר הסכמה בין בעלי הדין בשאלת היקף הכינון מנע מאת המשיבות התחלת פעולות הכינון. בהיעדר הסכמה מטעם המערערות על היקף ומהות העבודות לא יכלו המשיבות לגשת לעבודות כינון בפועל. נמצא כי המחלוקת והיעדר הסכמת המערערות להיקף העבודות מנעו השלמת הכינון במועד הקבוע וכנראה אף את תחילתו של הכינון. ניתן היה להניח כי במצב זה תופעל מיד הבוררות לפי הפוליסה שתכריע בחילוקי הדעות בדבר מהות והיקף העבודות. ואכן ביקש ב"כ המשיבות עוד באוגוסט 1977 כי הבוררות תופעל ומשלא נעתר נאלץ לפנות בנידון פעמיים אל ביהמ"ש, ואילו המערערות דחו את מינוי הבוררים באשר לדעתן צריכה הבוררות להיות אחרי תקופת הכינון. נוצר איפוא מעין מעגל קסמים עפ"י עמדת המערערות. את הכינון לא ניתן היה לבצע בלי הסכמה מראש ביחס להיקף ומהות העבודות, ובהיעדר הסכמה צריך היה לקיים בוררות, אך לדעת המערערות צריכה היתה הבוררות להיכנס לדיון רק לאחר השלמת הכינון. כך התעכבה העבודה ונמשך מירוץ הזמן המוגבל של 24 חודשים להשלמת הכינון ומשזה מגיע לקיצו גורסות המערערות כי שוב אין מקום לבוררות משפג תוקף הפוליסה.
ב. טענת המערערות הינה כי הגבלת הזמן של 24 חודשים והמגבלה שאין להיפרע על דמי הכינון אלא לאחר שהכספים הוצאו הן חלק מהותי של הפוליסה, ומה שעשה ביהמ"ש המחוזי הלכה למעשה, הוא שערך לצדדים הסכם ביטוח חדש ואחר מזה
שהמערערות הסכימו לו מלכתחילה, וכזאת גם ביהמ"ש אינו מוסמך לעשות. אין לקבל טענה זו ביחס למועד של 24 חודשים הקבוע בפוליסה. המועד שנקבע אינו אבסולוטי וסופי, כי הרי בפוליסה מצויין שהחברה רשאית להאריך את המועד. מכאן שבניסוח הפוליסה ובעת ההתקשרות חזו הצדדים אפשרות ונסיבות שהתקופה של 24 חודשים לא תספיק ויהא צורך להאריכה. אכן המערערות שמרו לעצמן את זכות ההארכה, אך אין לגרוס כי הפעלת הזכות תלויה בשרירות לבן. אין להעלות על הדעת מצב שהמבטח ידחה סיכום היקף העבודות והפעלת הבוררות במשך חודשים ארוכים עד שלא נותר זמן די הצורך כדי להשלים את הכינון בזמן הקצוב ושהארכת המועד תהיה בידי המבטח בלבד. כיון שהצורך בהארכה נחזה מראש הרי כל מה שעשה השופט הוא שבחן אם בנסיבות המקרה היה סירוב המערערות להאריך את התקופה מוצדק, וזאת רשאי היה לעשות מכח סעיף 39 לחוק החוזים. מהנסיבות עולה כי מעבר למחלוקת הכנה ביחס להיקף הכינון ושיעור ההוצאות הרי הקשיים שהוערמו בפני המשיבות, מהווים נסיון להרויח זמן תוך התעלמות ממצוקת המשיבות. משום כך אין פסול בשיקולו של השופט שמצא שבנסיבות אלה יש להאריך למשיבות את מועד הכינון.
ג. לענין הקדמת תשלום דמי כינון בטרם הושלם הכינון בפועל, הזכיר השופט שהוכח כי בשני מקרים אחרים נהגו כך המערערות עצמן, הכוונה למקרה של בית חרושת קלקר ושריפת מלון פארק. השופט מוצא בשני מקרים אלה אישור להנחתו שאין לדרוש מן המבוטח שכל רכושו נשרף שיממן קודם את כל הכינון ורק לאחר מכך יבקש החזרת כספים. משום כך דחה את פירוש המערערות להוראות המיוחסות לסעיף הכינון. גישה זו אין לקבל. שני המקרים הנזכרים אין בהם כדי ללמד כי זוהי הדרך המקובלת גם על המערערות לפתור את בעיית המימון שבפניה עומד מבוטח שרכושו נשרף. אין דבר המונע מאת המבטח להגיע עם מבוטח להסדר החורג מן המוסכם ולסרב לחרוג מן המוסכם עם מבוטח אחר. אין גם מקום לגרוס כי זוהי דרך מקובלת לקיום החיוב שבחוזה שגם בו מדבר סעיף 39 לחוק החוזים, שכן החיפוש אחרי דרך מקובלת לביצוע חיוב שבחוזה מתעורר כשהמתקשרים קבעו רק את החיוב ולא פירטו או לא נתנו דעתם על הדרך שבה יבוצע החיוב. לא כן הדבר כשהמתקשרים עצמם קבעו את הדרך שבה יבוצע החיוב. בענין דנן מצרות בסעיף הכינון הוראות מיוחדות ברורות וכבר מסיבה זו אין להתערב ולצוות כי בניגוד למותנה יקדימו המערערות את תשלום הוצאות הכינון.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי עוה"ד ב.זייגר וא. גולדנברג למערערות, עו"ד י. אלמוג למשיבות. 11.11.81).
בג"צ 444/81 - פלוני נגד פלונית
*השיקול של טובת הילדים בפסיקה בענין חטיפת ילד ע"י הורה והבאתו לישראל.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העותר והמשיבה הינם אזרחי ארה"ב ותושביה, נישאו באותה מדינה בשנת 1967 ונתגרשו בחודש ינואר 1980 עפ"י צו ביהמ"ש בניו ג'רסי שניתן מכח הסכם שהושג ביניהם במהלך
הדיונים. לבני הזוג נולדו בארה"ב שני ילדים, האחד בספטמבר 1972 והשני במאי 1975. בהסכם הגירושין נקבע כי להורים תהיה משמורת משותפת על הילדים, אך הם יהיו בחזקתה של המשיבה מלבד חגים, חופשות וסופי שבוע שצויינו במפורש ואשר בהם העותר יממש את זכותו למשמורת משותפת. כן נקבע בהסכם שהמשיבה לא תרחיק מגוריה למרחק העולה על 40 מייל מהעיר ליקווד בניו ג'רסי ללא הסכמת העותר או אישור ביהמ"ש. ההסכם כולל גם הוראות בדבר חינוך דתי של הילדים. כמסתבר חל מהפך אצל האשה שהפכה לדתית מאד בעוד שהבעל נשאר חילוני. בעוד שהילדים קיבלו חינוך דתי אצל האשה הרי משבאו אל האב הוא היה מאכיל אותם בחזיר, בחמץ בפסח, והיה מטיף להם את דעותיו האנטי דתיות חילוניות. בתאריך 9.6.1980 החזיר העותר את הילדים לבית ספרם ומאז נעלמו עקבותיהם. כעבור שנה נודע לעותר כי המשיבה והילדים נמצאים בישראל מאז 11.6.80. העותר בא לישראל ועתר לבג"צ כי הילדים ימסרו להחזקתו על מנת שיוחזרו למקום מגוריהם. הוא סומך על פסק דין הגירושין שאישר ונתן תוקף להסכם שבין בני הזוג על כל הוראותיו, וכן על פסקי דין של ביהמ"ש בניו ג'רסי, שניתנו בהיעדר המשיבה כאשר זו נעלמה עם הילדים, ניתן צו מעצר בגין בזיון ביהמ"ש נגד המשיבה ושבהם ניתן צו זמני שההחזקה הבלעדית והמיידית של הילדים תהיה בידי העותר. בבג"צ הגישו בעלי הדין תצהירים ובהם גוללו את קורותיהם מאז הנישואין ועד עתה. לטענת המשיבה ניסה המערער להרחיק את הילדים מן הדת ומערכי היהדות והוא אף מודה בחלק מן המעשים כאמור לעיל, אלא שלטענתו היתה זו זכותו להאכיל את הילדים כרצונו. לטענת האשה היתה זו הסיבה שהיא עזבה את ארה"ב וברחה לישראל.
א. מבחינת הילדים נוצר קונפליקט מתמיד ונמשך. בבית ספרם ואצל אמם, שם היו באורח קבע, נמצאו באורח דתי מובהק, ואילו בימי החופשות אצל האב לא רק שערכים אלה אינם נחשבים כלל, אלא העותר הביא אותם לעבור על איסורים חמורים ביותר מבחינת ערכי הדת והסביר להם ערכים משלו המנוגדים תכלית ניגוד לאלה שבהם הם חיים ומתחנכים כל ימות השנה. כנראה שהעותר עשה זאת בכוונה ובמופגן כדי לגבור על ערכי החינוך שהמשיבה הקנתה לילדים.
ב. לטענת האשה, העותר מסתמך על פסק דין של בימ"ש שאין חובה לכבדו, כיון שבהסכם שבין בעלי הדין שאושר ע"י ביהמ"ש ניתן תוקף של פסק דין רק לחלק הדן בגירושין ולא לחלקים האחרים - נראים הדברים על פני פסק הדין שאין הוא מצומצם לענין הגירושין גרידא אלא לכל הנושאים הכלולים בהסכם שבין הצדדים. כמו כן אין זה נכון שביהמ"ש לא נתן לבו לטובת הילדים כאשר נתן את החלטתו הנ"ל
ג. כרגיל עדיף מעמדו של בעל דין בענין כגון זה הנדון כאן, כאשר הוא סומך על פסק דין נוכרי שניתן ע"י בימ"ש מוסמך שדן בשאלת המשמורת לעיצומה, לא רק משום שבג"צ נוהג כבוד בפסקי דין כאלה, אלא הוא אף מעמיד את הרשויות השיפוטיות המוסמכות בחזקתן כי דנו בכל הנושאים הצריכים לענין. ברם, סמכותו של בג"צ תופעל גם כאשר אין בידי העותר החלטה של בימ"ש מוסמך הקובע זכותו למשמורת על ילד. לפיכך אין צורך להכריע כאן מה משמעות פסק הדין הנוכרי.
ד. גם אם מעלה המשיבה טענה שלא כל חלקי ההסכם קיבלו תוקף של פסק דין הרי אין בפיה שום טענה נגד ההסכם עצמו שבו נקבעו פרטים ופרטי פרטים לענין החזקת הילדים, חינוכם וזכויות כל אחד מן ההורים בגדר המשמורת המשותפת. אמנם הוסכם שהחזקת הילדים תהא בידי המשיבה אולם ההחזקה היא חוקית בידה כל עוד היא מקיימת את ההגבלה מבחינת המקום. העותר זכאי לזכויותיו לגבי הילדים
במסגרת המשמורת המשותפת כפי שהוסכם ואין המשיבה רשאית לשלול ממנו זכויות אלה או ליצור מצב כזה שהעותר לא יוכל לממשן. הבאת הילדים ממקומם המוסכם מהווה הפרה של תנאי ההסכם והזכויות הטבעיות של העותר וזאת לא היתה המשיבה רשאית לעשות בשום נסיבות.
ה. אשר לטענת המשיבה כי העותר היה הראשון שהפר את תנאי ההסכם בזאת שהעביר את הילדים על דתם במעשים שאוזכרו לעיל - גם במצב זה לא היתה רשאית לעשות דין לעצמה ותרופתה היתה לנקוט בדרכי כפייה על העותר באמצעות ביהמ"ש, ואף לבקש לשלול ממנו זכויות המשמורת של אירוח הילדים בביתו במועדים שנקבעו. אין להעלות על הדעת הרחקת הילדים אלפי מילין מאביהם מולידם בלי שביהמ"ש שלל ממנו זכויות המשמורת. מעשיה של העותרת הם "חטיפה" פשוטה כמשמעה. כך שגם אם לא אושרו כל חלקי ההסכם תהא מוצדקת התערבות בג"צ כאשר ברור שהתנהגות המשיבה היתה תוך הפרה של תנאים מוסכמים ואין זו תשובה שהדבר נעשה לשם שמיים.
ו. על אף האמור ביחס למעשי המשיבה, אין בג"צ חופשי לפטור עצמו מלבחון את שאלת טובת הילדים. כשם שעל בג"צ לכבד צווים ופסקי דין נוכריים כך עליו לתת משקל ראוי להסכמים בין בני זוג כאשר על פני ההסכם ברור שתנאי המשמורת נשקלו ונקבעו בתום לב ותוך דאגה לטובת הילדים בהתחשב בנסיבות הקיימות. כשם שבמקרה של פסק דין נוכרי נתון עיקרון הכיבוד שלו לסייג של טובת הילדים כך במקרה של הסכם. שלומו של הילד וטובתו הם הערך העליון. מכאן שאפילו אם התנהגות המשיבה מצדיקה את התערבות בג"צ ולכאורה זכאי העותר לסעד שאותו הוא מבקש, הרי יש לבדוק לפי הנסיבות מה היא טובת הילדים.
ז. סמוך לבואה ארצה נישאה המשיבה לאיש ממוצא אמריקאי, חוזר בתשובה אף הוא, ולו שלושה ילדים מנישואין קודמים. הבעל של המשיבה עושה הכל כדי לתת בידי ילדי המשיבה בית חם ודואג לכל מחסורם, הם לומדים בבית ספר השייך לזרם החינוך העצמאי ומתקדמים בלימודיהם וגם נקלטו מבחינה חברתית. הוגשו חוות דעת של עובדת סעד ופסיכולוגית קלינית ואלה מתלבטים באשר להצעה כיצד לנהוג לגבי הילדים. כמו אלה כך גם בג"צ מתלבט כאן בשאלה כיצד עליו להחליט. לעובדה של ההתאקלמות בארץ יש להוסיף כי העותר חי בארה"ב עם ידידה נוצריה ובכוונתו לשאתה לאשה בעתיד הקרוב. מאידך אין סיכוי שהמשיבה תחזור לארה"ב, לא רק משום שזה כרוך בהרס התא המשפחתי שהקימה, אלא שאין לה אמצעי קיום שם. כך עומד בג"צ בדילמה קשה מה הפתרון הרצוי.
ח. טובת הילדים גוברת על כל עקרון אחר ודוחה אותו ולמען טובת הילדים נכון ביהמ"ש לא אחת למחול על כבודו, או שלא לנהוג בכבוד הראוי והמקובל בפס"ד של רשות שיפוטית זרה. אין גם להקריב את טובת הילדים למען ההתרעה כי לא תשמש מדינת ישראל מקלט לחוטפי ילדים. בכל הנסיבות המסקנה היא שאין בג"צ יכול להורות על החזרת הילדים לאב. אלה טולטלו כבר מבחינה נפשית בצורה קשה ביותר, מעברם מחינוך חילוני לחינוך דתי אגב ניגודים אצל ההורים, עצם פירוד ההורים והגירושין, ניתוקם מביתם בארה"ב וקשיי ההתאקלמות בארץ ומסגרת ביתית שונה. כל אלה הם מעבר למה שניתן להעמיס על שני ילדים בגיל זה. לתת עתה צו להחזיר את הילדים לארה"ב עלול להיות עבורם הרסני. גם העותר אומר שהוא לא
יטפל בילדים אלא יועברו לטיפול אמו ואחותו, משמע שהם ינותקו לא רק מן האם אלא גם הטיפול של האב לא יהא צמוד. ככל שאין דעתו של בג"צ נוחה מהפתרון של השארת הילדים בשלב הנוכחי עם האם כאן, הרי בנסיבות שנוצרו נראה הדבר כרע במיעוטו משום שכל פתרון אחר גרוע יותר מבחינת הילדים. לפיכך יש להשאיר כרגע את הילדים עם האם, אך לא תהא מניעה כי האב יפנה לביהמ"ש המחוזי לבירור נוסף על בסיס חומר נרחב יותר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי עוה"ד ד. חשין ומ. באדר לעותר, עו"ד שרשבסקי למשיבה. 15.11.81).
ב.ש. 289/81 - אליהו בן מרדכי יוסף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס והדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם בעבירות של אינוס, שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. המתלוננת מסרה הודעה כי המבקש אנס אותה וכי כאשר הזדמנו יחד לאחר מכן ביקש ממנה לחזור מעדותה. בכל אלה רואה התביעה חומר ראייתי מספיק לביסוס המעצר, ואילו המבקש טוען שהמתלוננת רוצה לפגוע באחיה ולכן העלילה עליו שהוא אנס אותה, בעוד שהמגע ביניהם היה בהסכמה. בשלב הנוכחי אין צורך להכריע בין הגירסאות השונות. אין ספק כי יש חומר ראייתי לכאורה לאישומים נגד המבקש, העבירות הן חמורות ויש בהן כדי להצדיק את המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד י. עצמון למבקש, עו"ד נ. בן אור למשיבה. 15.9.81).
ב.ש. 338/81 - רחמים כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*עיון מחדש בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים (התפרצויות וגניבה) (הערר נדחה).
נגד שני העוררים ניתן צו מעצר עד תום ההליכים והערר נדחה בשעתו. העוררים הואשמו בעשיית שימוש ברכב שלא כדין, התפרצות לדירת מגורים, גניבה והיזק בזדון, ונהיגה ללא רשיון נהיגה. בינתיים החלו ההליכים ותמה השמעת עדויות התביעה. הסניגורים עומדים להעלות בפני ביהמ"ש המחוזי טענה כי אין על העוררים להשיב על האשמה, ובינתיים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו עיון מחדש בשאלת המעצר, וזאת מאחר שכבר נסתיימה השמעת עדויות התביעה, וכן משום שעבר כבר זמן רב מעת תחילת ההליכים והנאשמים נתונים במעצר כבר 6 חודשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר על כך נדחה. מבחינת חומר הראיות המצוי עתה בפני ביהמ"ש אין מקום למסקנה שחל שינוי במהותן ומשמעותן של הראיות לכאורה, כך שהחומר שהניע את ביהמ"ש העליון בשעתו להורות על מעצר עד תום ההליכים לא איבד מכוחו ומשקלו. אשר למשך הזמן הרב שחלף מתחילת ההליכים - לא ברור מדוע לא קיים ביהמ"ש המחוזי דיון רצוף יותר ומהיר יותר ומה הסיבה להימשכות ההליכים. מן הדין היה להביא את הבקשה לעיון חוזר בפני ביהמ"ש ששמע את הראיות ואשר יצטרך להחליט בטענת העוררים שאין בראיות חומר לכאורה כדי להשיב על האשמה, אך משום מה הובא התיק בפני שופט אחר שלא שמע את המשפט. על כל פנים אין מקום בשלב זה לקבוע שחל שינוי בנסיבות המצדיק את השחרור בערובה, ובודאי לא לפני שביהמ"ש המחוזי יחליט בטענה שאין על
העוררים להשיב על האשמה וענין זה קבוע לישיבה קרובה של ביהמ"ש המחוזי. (בפני: השופט שמגר. עוה"ד לאלו וארכנהולד לעוררים, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 28.10.81).
ב.ש. 525/81 - משוואדה חאלד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד מזויין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שהוא כבן 18 עצור עד תום ההליכים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום שבו הוא מואשם, יחד עם שניים אחרים, בשוד מזויין, מעשה סדום ומעשה מגונה בכפייה. הסניגור ביקש כי העורר ישוחרר מאחר ואין חשש שיפריע למהלך החקירה וכן הוא טוען כי המעצר אינו חוקי. הערר נדחה. טענת העורר הינה כי אין סמכות לעצור קטין עד תום ההליכים המשפטיים כאמור בסעיף 20 לחוק סדר הדין הפלילי, מאחר ונקבעו הוראות ספציפיות בחוק הנוער שם ניתנה סמכות לבית משפט לנוער להחזיק קטין לצורכי הסתכלות, להעמיד אותו להשגחת קצין מבחן וכדו'. טענה זו אין לקבל. האמור בחוק הנוער בא להוסיף על מגוון הסמכויות המוקנות לפי חוק סדר הדין הפלילי ולא לגרוע מהם. מקום בו ביקש המחוקק להביא בחוק הנוער הוראות ספציפיות ובלעדיות הבאות במקום ההוראות שבחוק סדר הדין הפלילי או בחוק אחר הדן בסמכות מעצר, הרי המחוקק אומר זאת מפורשות. לגוף הענין אין הצדקה לשנות את ההוראה על המעצר בהתחשב בכך שמדובר בעבירות חמורות וכן בסכנה של השפעה על עדים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ש. מרכוס לעורר, עו"ד שפי למשיבה. 12.10.81).
ב.ש. 319/81 - מדינת ישראל נגד שמעון דבול
*שחרור בערובה (אלימות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשורה של עבירות אלימות. אחת העבירות קשורה לתקיפות חוזרות ונשנות של פרוצה שנדרשה לקיים עם המשיב ועם חברו יחסי מין, וכן דרש וקיבל ממנה חלק מאתנן שלה לאחר שהיכה אותה; פרשה אחרת נוגעת לתקיפת נהג שלטענת המשיב שעקף אותו הכביד עליו את העקיפה; במקרה אחר תקף יחד עם שניים מחבריו בעל פונדק שלא הגיש לו מיד אוכל שהזמין; במקרה אחר אכל במסעדה וסירב לשלם ועוד כהנה מקרים. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין מקום למעצרו של המשיב באשר כבר נגבתה עדותה של הפרוצה ואין חשש שישפיע על העדה ואילו את יתר המקרים הגדיר ביהמ"ש "התפרעויות ובריונות גרידא". לדעת ביהמ"ש המחוזי העילה לדרישת המעצר של המשטרה קשורה באירוע אחר של מעורבות במלחמת כנופיות שאיננו משמש נושא לדיון דנא. הערר נתקבל. שרשרת המקרים הנ"ל מצביעה באופן ברור על כך שהמשיב נוהג באופן אלים ומהווה סכנה לשלום הציבור, ובהיותו חופשי עלול לסכן את שלומם של העדים שעדותם טרם נגבתה בביהמ"ש. היעדר הרשעות קודמות אינו יכול להוות שיקול מכריע כשמדובר על מי שמתגלה כמסוכן לשלום הציבור עקב קיומן של ראיות לכאורה על ביצוע שרשרת עבירות אלימות. היעדר הגנה נאותה על מתלוננים ועדים הוא שיוצר בין היתר את התגברות האלימות והבריונות וגם שיקול זה צריך היה ביהמ"ש המחוזי לשוות לנגד עיניו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד פינקוס לעוררת, עו"ד אורן למשיב. 5.10.81).
ב.ש. 293/81 - פנחס קובי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לדרוס שוטר תוך כדי בריחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
לפי גירסת התביעה ניסו אנשי משטרה בהיותם לבושים אזרחית, לערוך בדיקה ברכב נהוג ע"י העורר, וכשהתקרבו לרכב התניע העורר את הרכב ונסע לעברו של שוטר בכוונה לגרום לו חבלה חמורה
עד שהלה נאלץ לזנק הצידה כדי למלט את נפשו. שני שוטרים אחרים ניתלו על הרכב ותוך כדי נסיעה הצליח אחד מהם להוציא את מפתח ההצתה וכך נעצר הרכב. העורר החל להשתולל וניסה להמלט. העורר הואשם בעבירות שונות בגין המעשים הנ"ל וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. יחד עם העורר ישב עוד אחד ברכב וגם הלה ניסה לברוח ותוך כדי נסיון להימלט נשברה לסתו. באשר לנאשם השני לא נתבקש ביהמ"ש להורות על מעצרו עד תום ההליכים. בצדק ראה ביהמ"ש המחוזי חומרה רבה בהתנהגותו של העורר שכן יש להגן על שוטרים הפועלים בתפקיד שלא יופרעו ולא יפגעו. לעורר עבר פלילי עשיר הכולל גם עבירות של אלימות ותקיפה. הסניגורית מצביעה על סתירות בין דברי העדים אך ספק אם יש כאן סתירה כשכל אחד מן השוטרים מסתכל מזווית ראיה שונה כשהוא עסוק בשלו. לעורר גירסה משלו שלפיה הוא חף מפשע ועומדת לו גם חזקת החפות מפשע והתביעה תצטרך להוכיח את אשמתו בבוא העת, ואולם השיקולים בשלב המעצר הם שונים. המעשים המיוחסים לעורר המ חמורים ומאחר וקיימות ראיות לכאורה לאשמתו ובהתחשב בעברו הפלילי אין הצדקה להתערב בצו המעצר. אשר לטענה של הפליה באשר נגד הנאשם השני לא ביקשה התביעה צו מעצר - אין להקיש מזה על זה. העורר הוא שישב ליד ההגה והוא שהתניע, לגירסת התביעה, את הרכב תוך נסיעה לעבר השוטר. כמו כן התחשבו כנראה בכך שהנאשם השני נחבל כשניסה לברוח ויתכן גם שעברו של אותו נאשם נקי. לפיכך אין לומר שקיימת הפליה.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גב' לידסקי למבקש, עו"ד מושכל למשיבה. 2.10.81).
ב.ש. 329/81 - ניסים לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אונס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם באונס ובבעילת קטינה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הראיות לכאורה שבידי התביעה הן עדותה של הקטינה המתלוננת ודברי עדות של שוטרים שמצאו אותה במבנה נטוש כשהיא בוכיה זמן קצר אחרי שבוצע בה, לטענתה, המעשה. לאחר שנמצאה מסרה הודעה כי העורר אנס אותה, אך למחרת היום ביקשה המתלוננת במשטרה לחזור בה מתלונתה באומרה רק שאינה רוצה עוד להתלונן. לאחר מכן נגבתה ממנה הודעה מפורטת יותר, ואז טענה שאמנם היתה עם העורר אך היא בכתה מכיון שהוא נטל ממנה 10 אלפים לירות ימים מספר לפני כן והוא לא החזיר לה את הסכום הנ"ל. העורר מכחיש כל קשר לעבירה הנ"ל וגם את העובדה שהיה עם המתלוננת, כך שאינו מאשר גם את הגירסה השניה של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לאור הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות די בהודעה הראשונה שנמסרה למשטרה, יחד עם הראיות שבהן ראה סיוע, כדי להצדיק את המעצר. אין פגם בשיקוליו של ביהמ"ש. המתלוננת לא פנתה למשטרה מיוזמתה בפעם הראשונה, אלא העלתה תלונתה אחרי שהשוטרים פגשוה בוכיה. יש יסוד לחשד כי הופעלו עליה לחצים, ואכן בדברי הודעתה השניה ציינה מפורשות ששהתה יחד עם אחיותיו של העורר בביתן. יש על כן יסוד לסברת התביעה שלא מדובר כאן על ראיות סותרות כביכול, אלא על מערכת ראיות לכאורה התומכת בכתב האישום, כאשר מצד המתלוננת נעשים נסיונות לחזור מן התלונה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ליכט לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 16.10.81).
ב.ש. 318/81 - לובה זילברמן ואלכסנדר גרינשטיין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אונס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בעבירת אינוס, נסיון למעשה סדום ומעשה מגונה בכפייה, וכן בקשירת קשר לביצוע פשע
וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה. מדובר בשרשרת אירועים שאירעו באחד מימות הקיץ בשעות הבוקר. לפי טענת התביעה קשרו העוררים יחד עם עוד אחד קשר להביא את המתלוננת במרמה לחורשה ליד צור שלום ולאנוס אותה שם בצוותא. העורר זילברמן הביא את המתלוננת שהיתה מלווה בבנה, בן ה-3 וחצי, במרמה לחורשה שם חיכו לו שני חבריו. הנאשם השלישי נטל את הילד והחזיקו בידיו ואילו שני העוררים ביצעו במתלוננת בזה אחר זה בכוח, באלימות ובכפיה מגע מיני אורלי והעורר גרינשטיין ניסה לבצע מעשה סדום, ולאחר מכן בעל את המתלוננת בכח כששני חבריו והילד הקטן נוכחים במקום. פועלם של שני האחרים עולה לכאורה כדי שותפות בעבירה לפי סעיף 26 לחוק העונשין. העורר גרינשטיין איים על המתלוננת להורגה אם תספר את אשר אירע לה. הסניגור טען כי אין ראיה לכאורה להוכחת האישום, שכן המתלוננת שיגרה מכתב לביהמ"ש שממנו משתמע כי הוא חוזרת בה מטענותיה. אכן נכתב מכתב כזה לביהמ"ש המחוזי, אך לאחר כתיבת המכתב נגבתה עדות נוספת מהמתלוננת ועולה כי הופעלו עליה לחצים ואז החליטה יחד עם בעלה לכתוב את המכתב הנ"ל. אין במכתב כשלעצמו כדי להצדיק את שחרור העוררים, ומאידך מתברר כי אכן קיימת מערכת לחצים ובכך יש להצדיק ביתר שאת את המשך המעצר עד תום ההליכים. אשר לטענה כי היה, כאילו, איחור בהגשת התלונה ע"י המתלוננת - כל מקרה חייב להיבחן לאור נסיבותיו וקשה לקבוע אמות מידה אחידות וכלליות לענין בחינת כנותה של תלונה לאור משך הזמן שחלף מעת האירוע שעליו מלינים. אין לדבר על תלונה כבושה כאשר מדובר במתלוננת שהתלוננה בפני אחותה בבכי ובהתרגשות זמן קצר ביותר לאחר שהובאה לביתה, ואשר פנתה למשטרה בשעות אחה"צ יחד עם בעלה קרוב לשובו מהעבודה. אשר לטענה כי אין זה סביר שפלוני המוכר לאשה המתלוננת יאנוס אותה, שהרי צריך להיות ברור לו שהיא תזהה אותו - נסיון החיים ונסיונו של ביהמ"ש העליון מראים כי רבים המקרים שבהם בוצעו מעשי אונס ע"י אנשים שידעו כי הנאנסת תוכל לזהותם וביצעו זממם מכיון שיצרם השיאם, או שסמכו על כוחו של האיום שיפעל את פעולתו גם לאחר ביצוע המעשה והנאנסת תחשוש מלהגיש תלונה. אשר לטענה המתייחסת לכך שהנאשם השלישי שוחרר בערבות - ברור מן החומר שמעשיו של השלישי אינם דומים למעשיהם של השניים האחרים. הראיות לכאורה לגבי מעשיהם של שני העוררים מצביעות על מעשים כה חמורים עד כי אין כל הצדקה לשחררם בשלב זה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ש. טויסטר לעוררים, עו"ד גב' א. גורני למשיבה. 7.10.81).
ב.ש. 344/81 - אבנר צ'רקסי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה באיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ארבעת העוררים מואשמים בקשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, סחיטה בכח ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, וזאת כאשר איימו על קבלנים בראשון לציון שיעסיקו בעבודות טיוח רק עובדים שישלחו על ידם, ומשנתקבלו עובדים שלא על ידם תקפו אותם. בית המשפט המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה. כמסתבר, אחד הקבלנים התלונן במשטרה וזו שלחה שוטרים שהוסוו כטייחים, ובאחד הימים הגיעו ארבעת העוררים ועימהם אחדים מחבריהם והחלו בצעקות ובאיומים ואף פתחו במכות. השוטרים התגוננו ועצרו את התוקפים. הסניגורים טענו כי לפחות חלק מן העוררים נקלעו לענין בתום לב, וכן הצביעו על כך שאחרים מן המעורבים בפרשה שוחררו בערבות, וכי אין הצדקה שדווקא העוררים שהם בעלי משפחות גדולות יישארו במעצר. אין לקבל את הטענות הנ"ל. הפרשה היא חמורה במשמעותה הפלילית
והחברתית. לכאורה מדובר כאן על התארגנות ליצור מונופול בתעסוקה ובקביעת שכר העבודה ע"י שימוש בכח ובאיומים לפי המתכונת המקובלת בעולם הפשע, בארצות אחרות שם התחברו ביחד אנשי הפשע המאורגן וראשי קבוצות עובדים. השתלטות בכח ובאיומים כאמור מחייבת פעולה מהירה כדי לברר את הענין כדבעי בהליכים משפטיים שיקויימו בהקדם ואשר לגביהם ייעשה הכל כדי למנוע לחץ על עדים. כשמדובר בעבירה של איומים ושימוש בכח, סביר יותר החשש כי הנאשם יטה לשוב ולהפעיל איומיו לקראת המשפט לגבי אלו שעליהם נשענות ראיות התביעה. מסקנה כאמור יש לה זיקה ישירה לשאלה אם לעצור את פלוני או לאו. אשר לטענה כי אחרים שוחררו בערבות - אין בכך כדי לסייע בידי העוררים. ביהמ"ש המחוזי מצא הבחנה בין העוררים לבין האחרים שאותם שיחרר בערבות, ואין להיכנס עתה לבחינת הבחנות אלה ולביטולן. יחד עם זאת מן הראוי לקיים את ההליכים בהקדם ככל האפשר וזאת הן מבחינת העוררים שהם בעלי משפחות ולא פחות מכך מבחינת מהותה של הפרשה. הליכים משפטיים בנושא כגון זה יאבדו חלק רב ממשמעותם הציבורית המרתיעה אם לא יקויימו קרוב ככל האפשר לאירוע שעליו הם סבים.
(בפני: השופט שמגר. עוה"ד משגב ומקרין לעוררים, עו"ד גב' פינקוס למשיבה. 29.10.81).
ב.ש. 307/81 - אברהם אלפסי ויוסף קורקוס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ארבעה אנשים הועמדו לדין פלילי בגין התפרצות וגניבת מזגן ששוויו כ-5 אלפים שקלים. המזגן נתפס בתוך מכונית השייכת לעורר אלפסי אשר בתוכו היו כל הארבעה. אחד הנאשמים נטל על עצמו את עבירת הפריצה והגניבה והוא זה שנהג ברכב. נאשם אחר עברו נקי והתביעה לא ביקשה לעצרו. באשר לשני העוררים - ביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים ועררם נדחה. ביהמ"ש יכול היה שלא לקבל את גירסת העוררים כי הם הזדמנו למכונית ולא ידעו על המזגן הגנוב. העובדה שנאשמים אחדים הנחקרים בנפרד מספרים אותו סיפור עשויה בהחלט להצביע על אמיתות גירסתם, בנסיבות מתאימות, אך לא כן הדבר כשקיימות סתירות המצביעות על תיאום מראש של גירסתם וכזה המקרה שבפנינו. אשר לעובדה שהאישום הוא בעבירת התפרצות וגניבת מזגן ששוויו 5 אלפים שקלים - לשני העוררים עבר פלילי הכולל עבירות נגד הרכוש ונגד שניהם תלוי ועומד מאסר על תנאי להפעלה אם יורשעו בדין. לנוכח כל אלה צו המעצר בדין יסודו.
(בפני: השופטת בן פורת. 5.10.81).
ב.ש. 316/81 - אהרון פיקרזי וחיים חדד נגד מדינת ישראל
*מעצר לצורך חקירה (הברחות טובין) (הערר נדחה).
שני העוררים נעצרו במסגרת חקירת שלטונות המכס והמשטרה בהברחות טובין באמצעות מכולות, סחיטה באיומים ומתן שוחד. במסגרת החקירה נמצאו במחסנו של חדד מוצרים אלקטרוניים מוברחים שערכם כשני מליון שקלים. החקירה עדיין בעיצומה והמשטרה התנגדה לשחרורם של שני העוררים. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים לצורך המשך החקירה והערר נדחה.
בשלבי החקירה ההתחלתיים לא ניתן תמיד לערוך סיכום חומר העדויות כדי להסיק אם נתגבשו ראיות לכאורה לביסוס אישום. היעדר האפשרות להגיש אישום בטרם הושלמה החקירה עדיין אין משמעה כי מן הנמנע לעצור את פלוני ובלבד שיש ראיות המצביעות לכוון חלקו בעבירה ואם יש בעבירה וביתר הנסיבות לפי מהותן כדי להצדיק נקיטת צעד זה. גם לא ניתן לחייב בשלבי החקירה המוקדמים
גישה אחידה אוטומטית לענין המעצר של כל חשוד. ביהמ"ש אינו מנהל את החקירה ואינו יכול להתעמק בשלב זה בפרטי הפרטים ובשיקולים השונים של הרשויות המופקדות על קידום החקירה, ומכאן שאין לקבל טענה כגון זו שהושמעה כאן כי יש הצדקה לשחרור שני העוררים מאחר וחשודים אחרים שוחררו בערבות.
לפני הוצאת פקודת המעצר הובא לעיון ביהמ"ש מידע חסוי והסניגורים העלו שתי טענות: ראשית, הראיות החסויות לא נשמרו בכתובים כך שאין אפשרות לבדוק בערר את תוכנן של הראיות החסויות כדי להעביר את שיקולי ביהמ"ש בשבט הביקורת; שנית, דברים שהוצגו בפני ביהמ"ש כראיות חסויות פורסמו לאחר מכן במסיבת עיתונאים. אשר לענין הגשת ראיות חסויות - כבר התפתתה בבתי המשפט שלנו פרקטיקה שלפיה מציגים לפעמים ראיות חסויות שאין מגלים אותן בפני הסניגור והחשוד מאחר ולדעת המדינה יש בגילוי החומר בשלב החקירה כדי לפגוע בסיכויי החקירה. עם זאת על ביהמ"ש לנקוט צעדים כדי למעט ככל האפשר בקבלת ראיות שאינן מובאות לידיעת החשוד, וכמו כן על ביהמ"ש לנקוט צעדים כאלה שהחומר החסוי יוכל לעמוד בפני הביקורת של ביהמ"ש בערעור. במקרה שלפנינו לא נהג ביהמ"ש בדרך האמורה לעיל, אך לאור יתר החומר שהובא בפני ביהמ"ש, ואשר בו כשלעצמו יש עילה מספקת למעצר, אין לראות בהתנהגות ביהמ"ש דלמטה הצדקה לביטול ההחלטה. זאת ועוד, בעת הערר הובא החומר החסוי לידיעת ביהמ"ש ודי בכך כדי להצדיק את המשך המעצר. אשר לפרסומו של חומר הראיות במסיבת העיתונאים - אכן זו תופעה בלתי רצוייה, אולם בעניננו אין לומר כי המידע החסוי הוא שפורסם לאחר מכן ברבים במסיבת העיתונאים, מכל מקום המידע שהובא בערעור אינו חופף את האמור בפרסומים.
(בפני: השופט שמגר. עוה"ד פ. מרינסקי וא. רון לעוררים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 12.10.81).
ב.ש. 332/81 - מדינת ישראל נגד אבי פלוטניק
*שחרור בערובה (נסיון לשחד שוטרת) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירה של נסיון לשחד שוטרת כדי לאפשר לאדם אחר לצאת את הארץ למרות צו עיכוב יציאה שהיה נגדו בגין חוב למס הכנסה. המדינה ביקשה מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרורו בערובה וערר המדינה נתקבל.
המשיב עובד באל על כדייל קרקע המטפל בקבלת נוסעים על יד דלפק הנוסעים. הוא הציע לשוטרת שוחד של 50 אלף שקלים על מנת שתעביר את החייב דרך דלפקי היציאה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אכן יש ראיות לכאורה להוכחת האישום, ואמנם מדובר בקשירת קשר לסיכולו של צו שניתן בבימ"ש ובנסיון של עובד ציבור להשחית מידותיה של שוטרת, אך מאידך קיבל ביהמ"ש את טענת הסניגור שאין נוהגים לעצור נאשמים בעבירות שוחד עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות במקרה הנוכחי נסיבות המחייבות תגובה שתהיה שונה במהותה מאלה המקובלות במקרים דומים, ולזה הוסיף כי לחשוד אין הרשעות קודמות. אין לקבל גישה זו. הנתונים הצריכים לענין בעת הדיון בדבר שחרור בערבות אינם כוללים רק את מהותה של העבירה, ואין גם אפשרות לקבוע אמת מידה אחידה הנשענת רק על טיבה של העבירה מבלי נתינת הדעת לנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה. בעניננו מדובר על עובד ציבור שיש לו מהלכים באחד משערי היציאה והכניסה של הארץ, ואשר לפי הראיות לכאורה ניצל את האמון של הממונים עליו כדי לנסות ולהפוך לאין הוראות בימ"ש מוסמך. מעשה כגון זה יש בו נזק רב לאינטרס הציבורי. לנוכח כל אלה הרי חומרת הנסיבות מחייבת את מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גב' ברוכי לעוררת, עו"ד נ. קנט למשיב. 22.10.81).
ב.ש. 348/81 - חמדי בן יוסף שלום נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר כדי לאפשר הגשת ערר (הערר נדחה).
העורר נחשד בביצוע שני מעשי התפרצות וגניבת רכב וביום 18.10.81 החליט שופט שלום באשקלון להאריך את מעצרו ל-24 שעות בלבד. לאחר מכן, אחרי שהסניגור עזב את ביהמ"ש, חזרה ופנתה המשטרה לביהמ"ש וביקשה מעצר של 48 שעות כדי לאפשר לתביעה להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובימ"ש השלום נעתר לבקשה. בערר החליט ביהמ"ש המחוזי להאריך את המעצר בעוד 10 ימים והערר על כך נדחה. בדיקת הפרוטוקול מראה כי לא הקפידו על קיומן הדווקני של הוראות סעיף 35 א' לחוק סדר הדין הפלילי. הארכת המעצר ב-48 שעות כדי לאפשר הגשת ערר אפשרית על פי סעיף 35 א' הנ"ל רק כשביהמ"ש החליט על שחרורו של עצור בערובה. אם ביהמ"ש מחליט על הארכת המעצר לתקופה כלשהי, אין לבקש השהייה של השחרור ב-48 שעות מעבר לזמן שעליו הורה ביהמ"ש, גם אם התקופה קצרה מזו שנתבקשה ע"י התביעה והדרושה להגשת ערר. זאת ועוד, הסעיף מסמיך את ביהמ"ש להשהות את ביצוע השחרור אם ההודעה בדבר קיום כוונה לערור נמסרה במעמד מתן ההחלטה, ואילו אם לא נתבקשה השהייה במעמד מתן ההחלטה לא ניתן גם להעלותה בשלב מאוחר יותר. כמו כן נכון היה להודיע לסניגור מראש על הכוונה לחזור ולפנות לשופט כדי לבקש את השהיית השחרור. אולם הערות אלה הן בגדר הנחיה לעתיד בלבד, כי בינתיים ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי להאריך את המעצר ל-10 ימים, ובשלב הנוכחי נבחנת שאלת חוקיותו של המעצר עפ"י תוקפו של הצו בעת הדיון בערר, ולא שאלת החוקיות של צו בימ"ש השלום.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד בר חיים לעורר, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 28.10.81).
ב.ש. 337/81 - אברהם סמיתי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקשירת קשר לסחר בסמים מסוכנים שענינה הברחת כמות גדולה של הרואין מתורכיה. זיקתו הלכאורית של העורר לעבירה הנ"ל עולה מתוך שיחות טלפוניות בין העורר לבין נאשם אחר, ונוסח הדברים בשיחות הנ"ל אינו מותיר ספק סביר, לכאורה לפחות, כי העורר אכן היה מעורב בפרשה הנ"ל, לרבות במכר ההרואין, בשקילתו ובערבובו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. בין היתר טען העורר כי האזנות הסתר שבהן נקלטו דברי העורר לא היו חוקיות, וזאת על יסוד האמור בסעיף 15א' לחוק האזנת סתר. למותר להוסיף, כי אם האזנות סתר אינן קבילות, הרי תוכן ההקלטה גם אינו יכול לשמש בגדר ראיה לכאורה לביסוס החלטה על מעצר. ברם, כאן ניתן היתר להאזנה עפ"י החוק, אך טענת הסניגור היא שהיה בהיתר רק כדי להאזין ולהשתמש בדבריו של בעל הטלפון, היינו הנאשם האחר שבתיק, ולא של דברי העורר ששוחח עם הנאשם האחר הנ"ל. אין ממש בטענה זו. אם הותרה האזנה לטלפון, נכלל בכך ממילא לא רק תוכן הדברים המושמע בטלפון ע"י בעל המכשיר אלא גם כל מה שמושמע ע"י בעלי השיחה. מכשיר הטלפון איננו מכשיר לשיחתו של פלוני עם עצמו, אלא מכשיר לשיחה עם אחר, ומתן היתר להאזנה לשיחות טלפוניות משמעו כי כל מה שהושמע בשיחות קביל כראיה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ד. מועלם לעורר, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 28.10.81).
ב.ש. 358+359/81 - ליאוניד רוזמן ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ארבעת העוררים הואשמו בהשתתפות בביצוע שוד וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. עררם נדחה.
גם אם לפי הנטען בכתב האישום לא השתתפו עוררים אלה בשוד, אם כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה על שימוש בכח נגד המתלוננים, והעובדות מעידות מבחינה משפטית רק על גניבה וכליאה שלא כדין, עדיין הפרשה היא חמורה ביותר. גזילת רכוש בעל ערך רב מאד מאת שני זקנים, תוך תכנון ושימוש בתחבולות, כאשר לכל אחד מן העוררים נועד תפקידו המיוחד בכלל הקשר הפלילי. על כך יש בידי התביעה ראיות לכאורה. בודאי אין לראות נסיבה לשחרור העוררים בכך שכל אחד מהם עוסק במקצוע שיש בו כדי לפרנס את בעליו בכבוד ושלא נרשמו לחובתם הרשעות קודמות בישראל. קיימת סכנה ממשית שאם ישוחררו ינסו להתחמק מלעמוד בדין, ואכן אחד הקושרים הספיק לברוח וגם אחד העוררים נתפס ברגע האחרון בנמל התעופה בן- גוריון.
(בפני: הנשיא לנדוי. עוה"ד א. ריכטמן וש. טננבלט לעוררים, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 10.11.81)
ב.ש. 353/81 - מיכאל קוזיאשוילי נגד מדינת ישראל
*עיון מחדש בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים (שוד וסחיטה) (הערר נדחה).
העורר נעצר ביום 30.7.81 והוגש נגדו כתב אישום בעבירות של קשירת קשר לפשע, תקיפה, שוד וסחיטה באיומים. ביום 17.8.81 הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר על אותה החלטה נדחה ע"י בבימ"ש העליון. בגין חומרתן היתירה של העבירות המיוחסות לנאשם והחשש ששחרורו עשוי להביא לתיאום גירסות בינו לבין האחרים המעורבים בפרשה שטרם נתפסו עד היום. הדיון להוכחות נדחה ע"י ביהמ"ש לתאריכים 7.2.82 ו-8.2.82 ונוכח דחייה ארוכה זו ביקש הסניגור שביהמ"ש המחוזי יחזור ויעיין בענין המעצר. בקשתו נדחתה והערר על כך נדחה.
ההחלטה בענין דנא אינה מן הקלות, שהרי זכאי כל אדם, גם אם הוא חשוד בעבירות חמורות, שמשפטו יתברר בהקדם האפשרי, ולפחות תוך זמן סביר, ולא יעונה דינו בציפייה ליום הדין והוא עצור עד תום ההליכים. עד שיתחיל בירור המשפט תעבור תקופה של למעלה מ-6 חודשים ממעצרו של העורר וזוהי תקופה ארוכה מאד. אמנם עדיין אנו מצויים במסגרת הזמן הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי, היינו שנה עד למתן פסק הדין, אך השהייה כה ארוכה היא למקרים חריגים ובשום פנים אין להסיק מכאן כי זוהי התקופה הסבירה בעיני המחוקק לציפייתו של נאשם לבירור משפטו ומתן פסק דינו. לולא החשש שהעורר עלול לסכל את הליכי המשפט ע"י תיאום ענינים עם המעורבים האחרים בפרשה אשר "נעלמו" ולא נמצאו עד היום זה, יתכן מאד שהיה מקום לשחרר את העורר בערבות עד לבירור משפטו, על אף חומרתן היתירה של העבירות. גם בעומס הרב המוטל על בתי המשפט אין מנוס מעשיית מאמץ נוסף כדי שאדם לא ימתין, כשהוא עצור, למעלה מ-6 חודשים לבירור משפטו. אך מאחר וקיים חשש רציני לסיכול הליכי המשפט, ומדובר בעבירות חמורות באופיין ובנסיבותיהן, אין ברירה אלא לדחות את הערר ולהשאיר את העורר במעצר. לעורר תהא זכות לחזור ולבקש שחרור ממעצר, אם לאחר תחילת שמיעת ההוכחות לא יישמע המשפט ברציפות יום יום כמצוות החוק.
(בפני: השופט אלון. עו"ד זיו לעורר, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 3.11.81).
ב.ש. 345+342/81 - חוסני אבו טאלב נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד סאלח אבו סלימן
*מעצר עד תום ההליכים (שוד ותקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - וערר על שחרור בערובה - שני העררים נדחו).
נגד אבו סאלב ואבו סלימן הוגש כתב אישום שלפיו תקפו השניים, יחד עם
שניים אחרים, שומר באתר בנייה בלוד ולאחר שאיימו על חייו הוציאו מהמחסן כלי עבודה וכ-100 מוטות ברזל ו-58 שקי מלט. אבו סאלב נעצר ע"י ביהמ"ש המחוזי עד תום ההליכים ואילו אבו סולימן שוחרר בערבות. עררו של אבו סאלב על מעצרו וערר המדינה על שחרורו של אבו סולימן נדחו.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי מצויות ראיות לכאורה מספיקות למעצרו של אבו סאלב והן בעיקרן שתיים: השומר שהותקף זיהה נאשם זה במסדר זיהוי שלכאורה נערך כהלכה; מכוניתו של נאשם זה נמצאה בחצר ביתו של הנאשם השני, בחצר זו נמצא חלק מן הרכוש הגנוב ובמכונית נמצאו סימני מלט וחול. לאור חומרת העבירות וההרשעות הקודמות החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור נאשם זה עד תום ההליכים. מאידך החליט לשחרר את אבו סולימן על סמך הנימוקים דלהלן: א. השומר שהותקף זיהה את הנאשם הראשון אך לא זיהה את הנאשם השני; ב. אצל נאשם זה נמצאו אמנם 56 שקי מלט שזוהו ע"י אחד העובדים עפ"י סימן של פס לבן שעשה בגיר על כל שק, ברם אין וודאות לזיהוי השקים; ג. הסניגור הגיש לביהמ"ש קבלה על קניית 60 שקי מלט בעזה ע"י הנאשם השני כ-20 יום לפני השוד האמור, ולטענת הסניגור זה מקור המלט. על כך השיבה התביעה כי בידה מידע מודיעיני כי הקבלה זוייפה, אך דבר זה, קבע ביהמ"ש, צריך שיתברר בדיון המשפטי לגופו ובינתיים, החליט השופט, יהנה הנאשם השני מן הספק וישוחרר בערבות.
הסניגור של הנאשם הראשון תקף את מהימנות זהויו של נאשם זה וכן טען כי מאחר והנאשם השני שוחרר בערבות ממילא נופל הנימוק השני של מציאת המלט בחצרו של הנאשם השני יחד עם מכוניתו של הנאשם הראשון. אין פגם במסדר הזיהוי שנערך והטענות בדבר פגם כזה מקומן בעת הבירור המשפטי לגופו. בשלב הנוכחי נראה כי מסדר הזיהוי נערך לכאורה כהלכה. אשר לקשר שבין שחרורו של הנאשם השני בערבות לבין מעצרו של הנאשם הראשון - הנאשם הראשון זוהה כאחד השודדים וזהו הנימוק המכריע למעצרו, ואילו הנימוק השני אינו בא אלא כדי לסייע. אין צורך להרבות מילים על החומרה של מעשה שוד זה המלווה באיומים ושימוש בכח, ולפיכך, ובהתחשב גם בהרשעות הקודמות של המערער בעניני רכוש, אין להתערב בצו המעצר.
מאידך מעוררת לבטים החלטת השופט בענין הנאשם השני. כאמור נטען ע"י התביעה שהקבלה בדבר קניית המלט היא מזוייפת, אך בירור טיבן של ראיות הוא ענין לבירור המשפטי גופו. בשלב זה טוענת התביעה די בכך שבמצאו 56 שקי מלט בחצרו של הנאשם השני יומיים לאחר השוד ואלה מסומנים בפס לבן שזוהה ע"י אחד העדים כשקים שהיו באתר הבניה. טענה זו אין לקבל. ענינה של הקבלה שאמיתותה שנויה במחלוקת אינו עומד בפני עצמו אלא מצטרף לשני נימוקים אחרים שפורטו בהחלטת השופט, היינו כי הנאשם השני לא זוהה ע"י השומר כמי שהשתתף במעשה השוד ויש להטיל ספק מסויים בזיהוי השקים בשלב שבו טרם נשמעו כל עדויות. בהודעת העובד שזיהה את השקים לא נמצא פירוט בדבר טיבו של הסימן והעובד לא נחקר במיוחד בהודעתו במשטרה על סימון זה. זיהוי מסוג זה אין בו בלבדו כדי להביא למעצרו של הנאשם. לפיכך אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי כי הנאשם השני יהנה מן הספק.
(בפני: השופט אלון. עו"ד נ. גולדברג לנאשמים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 5.11.81).
ב.ש. 367/81 - מדינת ישראל נגד צ'רלי דרעי
*שחרור בערובה (שוחד והדחה בחקירה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב היה אחראי בעירית ירושלים בעניני פיקוח וביקורת על רישוי עסקים ורוכלים. הוגש נגדו כתב אישום ובו 12
אישומים הנוגעים ל-4 פרשיות שונות: א. לקיחת שוחד במשך תקופה ארוכה בסכומים של 4 אלפים עד 5 אלפים ל"י בכל שבוע מרוכל כדי להעלים עין מהצבת דוכנו ללא היתר; ב. נטילת שוחד ומתנות מרוכל אחר כדי להחזיר לאותו רוכל דוכן רוכלות שהוחרם קודם לכן; ג. ניצול לרעה של מעמדו כלפי עובדת שסרה למרותו וביצוע מעשים מגונים בה, סחיטה באיומים ותקיפה וכן נסיון להניא את המתלוננת מלמסור עדות במשטרה ע"י הבטחה להעלותה בדרגה; ד. ביצוע מעשים מגונים בפקידה נוספת שסרה למרותו. לפני ביהמ"ש המחוזי טען נציג התביעה ששחרורו של המשיב בערובה עשוי לגרום להשפעה על עדים, אך ביהמ"ש לא קיבל נימוק זה בהיעדר ראיית רקע שחשש זה בדין יסודו, וכן סבר ביהמ"ש המחוזי שהעבירות המיוחסות למשיב אינן חמורות כדי הצדקת מעצרו ומה גם שיעברו כחודשיים שלושה עד שניתן יהיה להעמיד את המשיב לדין. עררה של המדינה נתקבל. הודעותיהם של שני הרוכלים, שהועמדו בינתיים לדין על מתן שוחד והודו באשמה, מסבכות את המשיב בעבירות המיוחסות לו, ונודעת חומרה רבה לעבירות המשיב בענין זה. נגע של לקיחת שוחד הפך למכת מדינה וביהמ"ש רשאי להורות על מעצר נאשם בעבירות שוחד אך בשל חומרת העבירה אם הנסיבות מצדיקות את הדבר, קל וחומר במקרה שהעבירות המיוחסות למשיב בוצעו במשך תקופה ארוכה ובצורה שיטתית ע"י אדם המכהן בתפקיד מפתח בשירות הציבורי. היה מקום להורות על מעצר המשיב רק בשל אישומי השוחד לבדם. אשר לפרשת שתי הפקידות - קשה להבין את קביעת ביהמ"ש שלא הוכחו עובדות רקע המצביעות על אפשרות של השפעה על עדים, שכן למשיב מיוחס אישום של הדחה בחקירה שאם עובדותיה באמת יסודן הרי כשלעצמה מצביעה על אפשרות של השפעה על עדים.
(בפני: השופט ש. לוין. 13.11.81).
ב.ש. 362/81 - עמר שקל ועלי שעראוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). שני העוררים, יחד עם אחרים, הואשמו בקשירת קשר לבצע פשע, התפרצות לבנין וגניבה מתוכו, וביהמ"ש ציווה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה. לדעת הסניגור אין ראיות לכאורה נגד העוררים ולא היה מקום לעוצרם, ומה עוד שלפחות שניים מבין הנאשמים בצוותא שוחררו בערובה, ואילו החמישי נמלט מן המעצר, וכך רק המערערים נעצרו. בידי המשטרה נמצאת הודעה של אחד הנאשמים כי גם שני העוררים השתתפו במעשים המיוחסים להם, וכן נעצרו העוררים סמוך למקום שבו נמצאה משאית עם הרכוש הגנוב, אך לטענת הסניגור אין זה נכון כי העוררים נעצרו באותו מקום ובאותה עת ואין לסמוך על עדותו של הנאשם האחר אשר הוא שותף לעבירה. אין לקבל טיעון זה. בשלב הנוכחי אין מקום לבחון את מידת המהימנות אשר ייחס ביהמ"ש לראיה זו או אחרת כשיברר את המשפט. בדיון בבקשה למעצר על ביהמ"ש לתת דעתו אם מצויות ראיות לכאורה. כאשר בידי התביעה ראיות סותרות וגירסאות מנוגדות, על ביהמ"ש לתת דעתו למכלול הכולל ולהגיע למסקנה אם הראיות לכאורה מצדיקות את מעצר הנאשם. בשלב הנוכחי מותר היה למשטרה להצביע על עדות נוספת בנדון, של נאשם אחר שהצליח להימלט ממעצרו, כי הרי אין זה מן הנמנע שאותו נאשם יתפס ויעיד בביהמ"ש על הדברים שמסר במשטרה.
(בפני: השופט בייסקי. 10.11.81).