על"ע 4/81 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד
*קובלנה כי הסכם מכר דירה נוסח ברשלנות.
(ערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי בתיק בד"א 19/80 - הערעור נתקבל).
נגד המערער הוגשה קובלנה, בעיקר בטענה שגבה שכ"ט מופרז מאת המתלונן עבור הכנת הסכם להעברת דירה אליו כשהמערער ייצג גם את המוכר. מחלק זה של האישום זוכה המערער. לזה הוסף בכתב הקובלנה המתוקן סעיף המאשים את המערער ברשלנות בזה שלא התייחס בהסכם להימצאותה של משכנתא על הדירה ולא הטיל חיובים ספציפיים על המוכר לסלקה. יש לציין כי נכלל בהסכם סעיף כי "הזכויות... תרשמנה על שם הקונהכשהדירה נקיה מכל שעבוד, משכנתא...". המערער טען כי בעובדות הנ"ל אין רשלנות מצדו. ביה"ד המשמעתי הרשיע את המערער בעבירה משמעתית של אי מלוי תפקידו לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות. על כך הערעור.
א. ביה"ד שמע את טענות הצדדים ולא שמע עדים. נטען כי תצהיר המתלונן שבו תמך תלונתו מהווה ראיה לפני ביה"ד שלא נסתרה על ידי המערער. טענה זו אין לקבל. לא מצינו שלפי כללי לשכת עוה"ד (סדרי דין בבתי דין משמעתיים) יש לראות בתצהיר המתלונן ראיה, מבלי שהוגש התצהיר כחלק מפרשת הקטגוריה.
ב. מפסה"ד משתמע כאילו לא הודיע המערער לקונה כי קיימת משכנתא, אך דבר זה לא נאמר בכתב הקובלנה ולא היה מקום להניח זאת כעובדה ללא שהובאו ראיות על כך.
ג. ביה"ד סבר כי היה יכול להווצר מצב שבו יקדים המתלונן תשלום מלוא מחיר הדירה לפני הרישום בפנקסי המקרקעין ולפני פדיון המשכנתא - ברם, לא הוכח שנוצר מצב כזה. למעשה נפדתה המשכנתא במעמד העברת הנכס. אילו נטענה בכתב הקובלנה טענה שיכול היה להיווצר מצב כזה, היתה מתעוררת השאלה אם עצם נסוח כזה של ההסכם היה בו משום רשלנות. אך בכתב הקובלנה לא נטענה טענה כזו וממילא לא נדרש המערער להסביר בעדות שאין לייחס לו רשלנות אף מבחינה זו.
ד. ההסכם הנדון אינו כליל השלמות, אבל מאחר שהמערער ידע על קיום המשכנתא,ויש להניח לזכותו, כאמור, שהסביר זאת למתלונן, אין לראות עבירה משמעתית בכך שלא כלל בהסכם הוראות ביחס למשכנתא, בנוסף להוראה שהמוכרים מתחייבים להעביר את הנכס כשהוא חפשי ממשכנתא, הוראה שהיה בה כדי להבטיח את עיקר האינטרס של הלקוח בנדון זה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת. החלטה-הנשיא לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד א. פכטר למשיב. 9.11.81).
ע.א. 615/79 - גמאל עבדאלגני נגד עזבון המנוח עבד עבדאלגני
*ביטול רישום בעלות בלוח הזכויות כאשר הרישום הושג שלא בשורה (הערעור נדחה).
המשיבים תבעו אכיפתו של הסכם שנחתם ביום 30.7.60 ושלפיו מכר המערער למנוח חלקת קרקע. הוא לא העביר את רישום הבעלות לקונה כפי
שהתחייב בחוזה וגם לא למערערים שהם יורשי הקונה לאחר שהלה נפטר בשנת 1965. בכתב הגנתו התכחש המערער להסכם בטענה שלא קיבל את התמורה לפי ההסכם, אך בעדותו בביהמ"ש, שהיתה קצרה ביותר, הוא הודה בקבלת התמורה וכן כי המנוח ויורשיו מחזיקים באדמה שנמכרה. בכך נתבדתה הטענה היחידה שהועלתה בכתב ההגנה. ברם, במהלך הדיון הורחבה היריעה לאפיק שלא הוזכר בכתבי הטענות. משהסתבר שבעת שנחתם ההסכם נמצאה הקרקע בהליכי הסדר, הובא תיק פקיד ההסדר בפני ביהמ"ש, ועל פיו קבע השופט כי בשנת 1956 הגיש המערער תזכורת תביעה במסגרת פעולות ההסדר, לוח התביעות פורסם באפריל 1956, לוח ההחלטות פורסם ביוני 1958 ואילו לוח הזכויות פורסם בנובמבר 1961 וכלל את רישום המערער כבעלים של החלקה. המערער שהתחייב בחוזה להעביר את זכותו בחלקה בפני פקיד ההסדר לא עשה כן, ולא הודיע לפקיד ההסדר כי בין פרסום לוח התביעות ובין פרסום לוח הזכויות מכר את המקרקעין, וכך פורסם בלוח הזכויות שמו של המערער. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך כי לפי פקודת הקרקעות (זכות קנין) אם נרשמה קרקע בספר האחוזה החדש יפסול הרישום כל זכות הסותרת אותו רישום, אך מצא תרופה למשיבים בקבעו כי אם אמנם לא טענו בכתב התביעה טענה מפורשת של מרמה, הרי הובאו ראיות בנדון, ומתוך הראיות, כולל התחייבות המערער בחוזה להודיע לפקיד ההסדר על העברת הזכויות, ושתיקתו בכך שלא עשה דבר כדי לקיים את ההתחייבות, עולה מרמה ורמאות מצדו של הנתבע שהביאו לרישום בלוח הזכויות וכיון שכך יש מקום לתיקון פנקס הרישום. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אמנם התביעה היא לאכיפת הסכם המכר ולא לתיקון פנקס הרישום מחמת השגת הרישום במרמה, אך לדעתו משמעות שתי העתירות היא אחת - מחיקת שמו של הנתבע כבעליה של החלקה ורישום החלק בשמו של הקונה. הערעור נדחה.
סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות מקרקעין (נוסח חדש) מאפשר להורות על תיקון הפנקס, כאשר ביהמ"ש שוכנע לאחר ההסדר, שרישומה של הזכות בפנקס "הושג במרמה... או נרשמה בו שלא כשורה..." אמנם בתי המשפט הפעילו סמכותם לתקן הפנקס על יסוד סעיף 93 בזהירות מירבית ובמקרים נדירים אך אין התרופה מצומצמתלמקרה מרמה בלבד, אלא גם כאשר הזכות נרשמה שלא כשורה. בעניננו גם אם לא מדובר בטענת מרמה במובנה הקיצוני של עילה זו, הרי מדובר בזכות שנרשמה שלא כשורה. ע"י התנהגות של שב ואל תעשה גרם המערער כי התביעה שהוגשה על ידו בשנת 1956 נרשמה כעבור 6 שנים בפנקס החדש למרות שבינתיים מכר את זכויותיו.
אשר לטענה כי העילה של מרמה לא הועלתה כלל בכתב התביעה - אכן היו המשיבים מטיבים לעשות אילו הגישו תביעתם מלכתחילה בתחום של סעיף 93 הנ"ל ולא כתביעה לאכיפת חוזה, וכמו כן מקובל כי לא די לתובע שיטען מרמה על דרך הסתם, אלא עליו לפרט במדוייק את פעולות המרמה הנטענות, וגם מי שעילתו מבוססת על רישום שלא כשורה בפנקס המקרקעין חייב לפרט את כל העובדות והנסיבות כאילו מדובר במרמה, ואולם כאשר בעלי הדין מראשית הדיון ועד סופו מרחיבים את יריעת הדיון מעבר לכתבי הטענות ומביאים ראיות על כך מבלי שהצד שכנגד מתנגד, כי אז הם נחשבים מסכימים לסטיה מכתבי הטענות מבלי לתקנם וביהמ"ש לערעורים לא יעתר להם אחר כך בטענה שהענין לא הועלה בכתב התביעה.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, שילה. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד נקארה ואלחאג' למערער, עו"ד חטיב למשיבים. 17.9.81).
ע.א. 784/79 - דוד לאלו נגד דוד גת ומדינת ישראל
*פציעה "עקב השרות" בצה"ל וענין "סטיה ניכרת" בדרך מהבית למחנה הצבאי (הערעור נתקבל).
המערער הוא תושב תל אביב נשוי ואב לשתי בנות, במקצועו הוא עורך דין. בצה"ל הגיע לדרגת סרן ובקיץ 1975 נקרא לשירות מילואים בבסיס שבאל עריש. הוטלה עליו משימה של הכנת פקודת מבצע לשעת חרום ורשאי היה לקבוע לעצמו את סדרי עבודתו ואת מועדי חופשותיו. הוא יצא לחופשה לביתו ביום 7.7.75 והסיע עמו חייל שכן ששירת אף הוא באותו בסיס. הם נדברו לחזור ביום ד' בשבוע לבסיס באל עריש, אך ערב לפני כן טילפן החייל למערער כי הוא מצטער שלא יוכל לחזור לבסיס באל עריש שכן עליו לנסוע לבאר שבע. המערער השיב כי גם הוא נוסע לבאר שבע ויקח אותו עמו ומשם ימשיכו לאל עריש. השניים יצאו ביום 9.7.75 לפנות בוקר לאל עריש, אך לא נסעו ישירות אלא בכביש החוף פנה המערער בדרך לבאר שבע ובצומת פלוגות התנגשה מכוניתו באמבולנס צבאי שבא מולו. המערער הגיש תובענה בנזיקין נגד נהג האמבולנס ונגד המדינה. המדינה ביקשה למחוק את התובענה על הסף מן הטעם שהמערער נפגע במהלך שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי ולפי סעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם בתקופת שרותו הצבאי ועקב שרותו הצבאי, ובמקרה כזה חלות על הנפגע הוראות חוק הנכים (תגמולים ושיקום).
לפי חוק הנכים רואים חבלה שאירעה לחייל בתקופת שרותו ועקב שרותו גם אם היא נגרמת בדרך למחנה או ממנו, ובלבד שלא חלו בדרך הפסקות או "סטיות של ממש" שאין להן קשר עם השרות או עם הדרך למחנה. מכאן שאם חלו "סטיות של ממש" אין רואים את החבלה כחבלה שאירעה עקב השירות ואז יכול החייל לתבוע את המדינה בנזיקין מבלי שסעיף 6 הנ"ל ימנע זאת ממנו. בעניננו טענה המדינה כי החבלה נגרמה עקב השרות ולפיכך זכאי התובע לתבוע לפי חוק הנכים ולא לפי חוק הנזיקין ואילו המערער טען כי התאונה לא אירעה עקב שרותו הצבאי ולפיכך הוא זכאי לתבוע לפי חוק הנזיקין.
גירסת המדינה היתה כי המערער נסע לבאר שבע על מנת להוביל את החייל שהיה צריך במסגרת שרותו להיות בבאר שבע ומשם להמשיך לאל עריש, ומכיון שכך אין לראות בנסיעה לבאר שבע "סטיה של ממש" כך שהתאונה אירעה עקב השירות, ואילו המערער טען כי נסע לבאר שבע על מנת להישאר שם עד אחרי שבת כדי להפגש עם גברת מסויימת ולהיות עימה, אך מפאת יחסו לגברת סירב לפרט בשמה ולא הביא אותה לדוכן העדים. לגירסתו הרי זו "סטיה של ממש" ואין הוא חייל שנפצע עקב שרותו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת התביעה בסברו שאין זה מתקבל על הדעת שהמערער הסכים לעשות נסיעה של 60 ק"מ עד באר שבע כדי להביא את החייל למקום שצריך היה להתייצב ומשם לבסיס, ומאידך גם לא קיבל את גירסת המשיב שהוא התכוון לבלות סוף שבוע עם גברת פלונית בבאר שבע. ביהמ"ש העלה מעצמו השערה כי במסגרת הכנת תוכניות החרום נסע המערער לבאר שבע כדי לקבל שם מרשויות הצבא פרטים שונים, ולפיכך היתה הנסיעה במסגרת השרות והחבלה היתה עקב השרות, ולפיכך דחה על הסף את תביעת המערערלפי חוק הנזיקין האזרחיים. הערעור נתקבל.
בשאלת ההגדרה של "סטייה של ממש" אין לקבוע קביעות חד משמעיות ותמיד השאלה תהיה תלויה בנסיבות המקרה. עתים גם סטייה קלה ולא ארוכה תיחשב לסטייה של ממש ולפעמים גם הארכת דרך בק"מ רבים לא תיחשב לסטייה של ממש. השאלה היא מה היתה המטרה של הארכת הדרך ובשאלה זו המפתח לתשובה אם היתה סטייה של ממש. לכאורה מתקבלת על הדעת גירסת התביעה יותר מאשר גירסת המערער, ויכול היה ביהמ"ש לקבל את גירסת התביעה. ברם, ביהמ"ש לא
קיבל גירסה זו ואף לא קיבל את גירסת המשיב, אך יחד עם זאת לא יכול היה ביהמ"ש להעלות השערות משלו. כיון שכך אין גם לקבל את השערת ביהמ"ש, והשאלה היא, בהיעדר גירסה שהתקבלה ע"י ביהמ"ש, מה הדין במקרה דנן. התשובה לכך היא כי חובת ההוכחה רובצת על אותו צד אשר מבקש כי טענתו תתקבל ואשר טענה זו הוכחתה דרושה כדי להכריע בתובענה. כאן המערער הגיש תביעת נזיקין נגד המדינה ולכאורה זכאי הוא לתבוע את המדינה בתביעת נזיקין, אלא שבא סעיף 6 הנ"ל וקובע יוצא מן הכלל. כיון שכך המדינה היא המעוניינת להוכיח את הטענה שהפגיעה אירעה עקב השירות ועליה מוטלת חובת ההוכחה. משקבע ביהמ"ש שהמדינה לא הצליחה להרים נטל זה הרי התוצאה המתחייבת היא דחיית טענתה של המדינה כי חלות כאן הוראות סעיף 6 הנ"ל והמערער זכאי לתבוע את המדינה בנזיקין.
השופט הביא נימוק נוסף שעליו ביסס את העובדה שהחבלה אירעה עקב שירותו של המערער. הלה אושפז בבי"ח כחייל שנפצע בתאונה בשירות צבאי וחשבון דמי האשפוז כוסה ע"י צה"ל וכן קיבל המערער משכורת צבאית עבור החודשים שבהם היה פצוע וזאת לאחר שחתם על דו"ח שלפיו אירעה התאונה עקב השירות. בחתימתו ובקבלתו טובות הנאה כנ"ל המגיעות רק לחייל הנפגע עקב שירותו ראה ביהמ"ש המחוזי הודאה מכללא מצד המערער כי חבלתו היתה עקב שירותו. המערער טען כי קצין השלישות מילא את הטופס והוא לא שם לב לכך ולא נתן דעתו על ההשלכות המשפטיות של הדו"ח. אכן, אם כי המערער הוא עו"ד המטפל בתביעות נזיקין וניתן לצפות ממנו ליתר זהירות לפני שהוא חותם על טופס רשמי המשמש בסיס לתביעה כספית, הרי אין בנסיבות הענין מקום לקבוע כי הוא נתפס בחתימתו כמוותר על עילת תביעה אחרת, ואפילו שאינה עולה בקנה אחד עם המפורט באותו טופס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד רם הורוביץלמערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבים. 1.10.81).
ע.א. 203/80 - חירזאללה סעוד נגד בסקו יצחק ואח'
*פיצויים בגין נזקי תאונת דרכים וגובה שכ"ט עו"ד (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער שהוא יליד 1940 נפגע בתאונת דרכים שאחראיםלה המשיבים. נקבעה לו נכות בשיעור כולל של 36 אחוז וביהמ"ש המחוזי פסק לו נזקים מיוחדים (בסכום משוערך ליום פסק הדין בפברואר 1980) 183 אלף ל"י, כאב וסבל 230 אלף ל"י, הפסד שכר בעבר 186 אלף ל"י, הפסד הכנסות בעתיד 451 אלף ל"י, ובסך הכל מליון וחמישים אלף ל"י. כן פסק ביהמ"ש סכום של 105 אלף ל"י שכ"ט עו"ד. הערעור נסב על מיעוט הנזקים ושיעור שכר הטירחה והוא נדחה בעיקרו.
לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי היו המערער ואחיו שותפים בשני עסקים ובעקבות התאונה חיסלו עסק אחד והמערער התחיל לעבוד בעסק השני. בעקבות הקדשת הזמן לעסק השני עלו ההכנסות מעסק זה. בהיעדר נתונים מדוייקים קיזז השופט את אובדן הרווחים מן העסק האחד כנגד התרומה הנוספת שנתרמה לעסק השני וקבע אובדן השתכרות מועט. אין עילה להתערב בכך. המערער טען גם כי במשך שנה וחצי לאחר התאונה לא עבד כלל אם כי המשיך לקבל הכנסות מן העסק כמו לפני התאונה ולטענתו צריך היה השופט לפסוק לו את מלוא חלקו ברווחי השותפות. דא עקא שמערכת היחסים בין שני האחים בענין התשלום לא נתבררה ואין זה ברור אם מדובר בהטבה ע"י האח. אין סיבה מספקת שביהמ"ש העליון יערוך מיוזמתו ללא תשתית עובדתית מספקת, מחקר בשאלה המשפטית שהיתה עשרה אולי להתעוררבנסיבות אחרות. גם באשר להפסד השתכרות בעתיד אין להתערב. לא הוגשה כראיה מערכת חשבונית שלמה של העסק ולפיכך לא היה מקום להתבסס רק על
הדוחו"ת שהוגשו לשלטונות מס ערך מוסף כדי ללמוד על ירידת הכנסות העסק אחרי התאונה. הטענה שהשופט לא הביא בחשבון אפשרות של פירוק השותפות בעתיד לא נטענה בביהמ"ש המחוזי ולא הונחה לה תשתית עובדתית ועל כן אין יסוד להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שלא להביא בחשבון אפשרות זו.
אשר לערעור בענין גובה שכר הטירחה שנפסק - לפי התעריף המינימלי צריך היה לפסוק סכום של 133 אלף ל"י ושיקולו של השופט שפסק רק 105 אלף ל"י, שהמשיבים הקלו על מהלך המשפט בהסכימם כבר מלכתחילה להודות בחבות ובחלוקתהבין הנתבעים. בענין זה טעה השופט אך ספק אם הדבר היה מצדיק את התערבות ביהמ"ש העליון למרות הטעות. על כל פנים ניתן לתקן את המעוות ע"י אי פסיקת הוצאות נגד המערער שאת מרבית טענותיו דחה ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. קיין למערער, עוה"דזילכוב ואבו טעמה למשיבים. 6.10.81).
ע.א. 254/80 - סמי בנימין נגד אלזה בנימין
*טענת שיתוף בבעלות על דירה בין בני זוג (הערעור נדחה).
המערער הגיש המרצת פתיחה בה ביקש להצהיר כי דירת מגורים שנרכשה בשנת 1969 והיא נרשמה בשם אשתו שייכת לשניהם בחלקים שווים. שני בעלי הדין נישאו בשנת 1964 והמערער ביסס את תביעתו על כך שהדירה נרכשה על מנת שהם ידורו בה יחדיו כדירת בני הזוג, וכן מפני שהשקיע בדירה השקעות המצדיקות את שיתופו שווה בשווה בבעלות הדירה, וכן טען הסכם מפורש או מכללא בנסיבות הענין כי מחצית הדירה תהיה שלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עפ"י היחסים שהיו קיימים בין בני הזוג, שהיו רצופים מריבות והתפייסויות לסירוגין, אין לומר שחלה עליהם חזקת שיתוף משאבים הקיימת בין בני זוג החיים חיי נישואין תקינים. ביהמ"ש קבע כי הדירה ברכשה בעיקרה מתמורה של דירת המשיבה שהיתה לה מלפני נישואיה ואשר נמכרה וטענת המערער שהשקיע בשעתו כספים בשיפוץ דירת אשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהעדיף את עדות המשיבה. אשר להשקעה בדירה הנדונה עולה כי תרומתו הכספית של המערער לרכישתה הצטמצמה לכשביעית מכלל המחיר והשופט האמין למשיבה שגם את הכספים הללו החזירה למערער. הערעור נדחה. הבעלות רשומה כיום בידי המשיבה ועל המערער של ההוכחה כי למרות זאת היתה כוונת הצדדים לבעלות משותפת. בנטל זה לא עמד המערער. אדרבא, היו ראיות לכך שהרישום שיקף נכונה את כוונת הצדדים, שהרי המערער עצמו הקפיד על הפרדה בין נכסי בני הזוג. היו לו חשבונות נפרדים בבנקים בסכומים ניכרים שבהם לא שיתף את המערערת וגם את הבעלות במכונית שמר לעצמו בשל- מותה. כמו כן שיקף רישום הבעלות בדירה את העובדה שרוב רובו של מחיר הדירה בא מן המשיבה. הסתירות בפרט זה או אחר בעדות המשיבה ובתצהיריה אינן יכולות לבוא במקום ראיות פוזיטיביות שעל המערער היה להביאן כדי לעמוד בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, שילה. החלטה - הנשיא לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד נ. בירן למשיבה. 18.10.81).
ע.א. 126/81 - כליפה כרמלה ואח' נגד כליפה נעים
*מזונות לילדים קטינים ו"דמי כיס" לבן בגיר המשרת בצה"ל (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב נשואים ולהם 7 ילדים. ששה קטינים ואחד בגיר המשרת בצה"ל. נתגלעו סכסוכים בין בני הזוג והבעל עזב את דירת בני הזוג. האשה פתחה בהליכי גירושין בבית הדין הרבני ולפיכך תביעת מזונות שהגישה בשמה לביהמ"ש נדחתה מחוסר סמכות. היא תבעה גם מזונות בשם ששת
הילדים הקטנים ו"דמי כיס" נתבעו ע"י הבן הבגיר. כן תבעה צו האוסר על המשיב את הכניסה לדירת בני הזוג. סכום המזונות שנתבע ע"י הילדים היה 2500 שקל לחודש ולאחר מכן הגישו המערערים בביהמ"ש המחוזי בקשה לתיקון כתב התביעה כדי שהסכום הנתבע יועלה ל- 4 אלפים שקל. בקשה זו נמחקה על פי בקשת ב"כ המערערים שלא רצה לדחות את הדיון בגוף התובענה ועתה בביהמ"ש העליון ביקש לשוב ולתקן את כתב התביעה. בקשה זו נדחתה שכן אין לאפשר תיקון כזה בשלב הערעור לאחר שהמערערים עצמם ביקשו למחוק את בקשת התיקון בבית המשפט המחוזי. אם חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי בדמי המזונות שנפסקו יכולים הם לפנות מחדש לביהמ"ש המחוזי בעתיד. בסיום הדיון פסק ביהמ"ש המחוזי לששת הילדים הקטינים דמי מזונות בסך 2100 שקל לחודש, החל מיום 1.10.80, כשהסכום צמוד למדד יוקר המחייה, וישתנה בגין הצמדה שלוש פעמים בשנה כשהשינוי הראשוןיחול בחודש מאי 1981 ובסיס ההצמדה המדד של ינואר 1981. בנוסף למזונות חוייב המשיב לשלם הוצאות החזקת הדירה ותשלום דמי ביטוח רפואי. ביהמ"ש דחה את תביעת הבן הבגיר לדמי כיס וכן את הבקשה להוציא צו האוסר על המשיב להיכנס לדירה שבה גרים המערערים. בהתחשב בעובדה שחלק מן התביעות נתקבלו וחלקן נדחה לא ניתן צו להוצאות בביהמ"ש המחוזי. בערעור מבקשים המערערים לתקן את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בנקודות הבאות: להעלות את סכום המזונות ל-2500 שקל כפי שנתבע בתביעה המקורית, לעדכן את המדד 6 פעמים בשנה, לפסוק לבן הבגיר דמי כיס, לאסור על המשיב להיכנס לדירת מגורי המערערים, ולחייב את המשיב בהוצאות המשפט ושכר טירחת עו"ד בשתי הערכאות. כל התביעות שבערעור נדחו.
לענין שיעור המזונות - המשיב עובד בתעשיה האוירית ומשתכר כ- 6250 שקל לחודש ברוטו ונשאר לו לאחר הניכויים סכום נטו של 3900 שקל לחודש. האשה מקבלת קיצבת ילדים של 1220 שקל וכן היא משתכרת מעבודות שונות, לפי הערכת המשיב, סכום של כ- 3000 שקל לחודש. אין ערכאת הערעור ממירה שיקול דעתו של ביהמ"ש שדן בענין בשיקול דעתה שלה, אלא אם כן נתגלתה טעות מהותית המחייבת התערבות כזאת. במקרה הנדון התחשב ביהמ"ש המחוזי בהכנסת המשיב, בעובדה שתלויה ועומדת נגדו תביעת מזונות מצד האשה, בקיצבת הילדים שמקבלת האשה ובעובדה שאין המשיב מקבל שירותים מאשתו דבר הגורם להוצאות גדולות ומיותרות. בענין זה אין להתערב.
כן אין להתערב באשר לשיטת ההצמדה. כבר קבע ביהמ"ש העליון בעבר שאין לעדכן את דמי המזונות מידי חודש משום שדבר זה יכול להיות מקור לוויכוחים ולחילוקי דעות חוזרים ונשנים, והעיקר, שעצם ההתאמה החודשית אינה מקובלת בתחומי השכר וההכנסות. לאחרונה קבע ביהמ"ש שיש להתאים את שיעור דמי המזונות למדד אחת ל-3 חודשים ואם נקבע כאן כי ההתאמה תהיה אחת ל-4 חודשים אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.
אשר למתן דמי כיס לבן הבגיר המשרת בצה"ל - חובת האב לזון את הבן הבוגר נובעת מדין צדקה או מהוראת סעיף 5 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). לפי הדין האישי של האב עליו לזון את בנו הבוגר מדין צדקה אם מצבו הכספי מרשה לו לתת צדקה ואם הילדים אינם יכולים להתפרנס בעצמם. על הבן להוכיח שהוא אינו יכול לספק את צרכיו שלו עד שמוטלת על אביו חובה לזונו ועצם העובדה שמדובר בחייל המשרת בשרות סדיר אינה מספיקה. כמו כן, עובדת היותו של ילד בגיר חייל בשרות סדיר אינה סיבה מספקת לחייב את אביו בתשלום מזונות מכח סעיף 5 הנ"ל ודרושות הוכחות ממשיות בכל מקרה לגופו, הוכחות כאלה לא הובאו כאן.
אשר לאיסור האב להיכנס לדירה - הן המשיב והן המערערת העידו שאין המשיב מבקר יותר בדירה ולא הובאו ראיות שהמשיב מהווה סכנה כלשהי לתובעים. לכאורה אף הוכח כי המשיב תיפקד כראוי כאב לילדיו. לפיכך אין לשנות את החלטת ביהמ"ש המחוזי. אשר לבקשת המערערים להטיל על המשיב הוצאות המשפט בביהמ"ש המחוזי - בתיקי מזונות, יותר מאשר בכל סוג תיקים אחר, יש לראות את ההחלטה בענין הוצאות שניתנה בביהמ"ש ששמע את הצדדים ואת הראיות, כנושא שיש להשאירו לשיקולה של הערכאה האמורה ואין להתערב בהחלטתה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. נוה למערערים, עו"ד י. זילכה למשיב. 26.10.81).
ע.א. 11/81 - מרי אסדג' נגד משה אסדג'
*כריכה בתום לב של עניני מזונות ושאלות כספיות בתביעת גירושין (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב נשואים מאז 1969. המערערת היא אשתו השניה של המשיב והיחסים בין בני הזוג עכורים. ביום 29.7.80 הגיש המשיב תביעה לביה"ד הרבני בה שטח בהרחבה את טענותיו כנגד אשתו ובסופו של דבר ביקש גירושין והכרזה על אשתו כמורדת, או לפסוק לה דמי מזונות במידה והיא ראויה למזונות, ואף העלה הצעה לשלם לאשתו 3000 ל"י לחודש מזונות, ובנוסף לכך ביקש לדון בכל הענינים הכספיים שבין בני הזוג. כחודש וחצי לאחר מכן הגישה המערערת תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשה תשלום מזונות של 2000 שקל לחודש וכן כי יאסר על המשיב להיכנס לדירת בני הזוג. המשיב ביקש למחוק את התביעה או לדחותה מחוסר סמכות, מאחר שהוא כבר פנה לפני כן לבית הדין הרבני. ביהמ"ש המחוזי נעתר למשיב והערעור על כך נדחה.
משהוגשה לבין דין רבני תביעת גירושין יהיה לבית הדין שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות האשה. ההלכה קובעת כי אין די בכך שהוגשה תביעת גירושין אלא צריך שמגיש התביעה יכרוך בתביעה זו, באופן ברור, את תביעת המזונות, וכי הכריכה תהיה כנה ואמיתית ולא לתפארת המליצה שמגמתה לשלול סמכות מביהמ"ש המחוזי. אם אמנם נכרכה תביעת המזונות ואם בכנות נכרכה, אלה הן שאלות שבעובדה הטעונות הוכחה. נחלקו דעות שופטי ביהמ"ש העליון על מי נטל הראיה במקרה כזה, אך בעניננו אין לענין זה חשיבות. במקרה דנן הגיע השופט לכלל מסקנה עובדתית החלטית שהמשיב כורך בתביעת הגירושין בצורה מפורשת את ענין המזונות ואת התביעות הכספיות, וכי כריכת ענין המזונות והתביעות הכספיות, כתביעת הגירושין עצמה, נעשו בכנות ובמטרה להביא את הסכסוך שבין בני הזוג לגמר בכל הנושאים השנויים במחלוקת.
המערערת קובלת גם על כך שהשופט דחה את התביעה ולא השתמש בסמכותו להעביר את התיק לדיון בבית הדין הרבני. ענין זה הוא בסמכותו ובשיקול דעתו של השופט הדן בענין והוא השתמש בו כהלכה. כאן כבר תלויה ועומדת בביה"ד הרבני תביעת הבעל ובמסגרתה אפשר לדון בתביעת המזונות וביתר התביעות ההדדיות.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד א. קליבנסקי למערערת,עו"ד ה. גלעד למשיב. 8.11.81).
בג"צ 422/80 - שרה ששון נגד עירית תל אביב
*הענקת רשיון לעסק כאשר הוא נוגד את הקריטריונים שקבעה העיריה לרשיונות באותו אזור (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של עתירה זו סירובה של המשיבה להעניק רשיון לעותרת לעסק של "פאב", היינו מקום למכירת משקאות משכרים, ברח' בן יהודה בת"א. הרשיון המבוקש הוא למבנה ששטחו הוא לטענת העותרת 33 מ"ר ולטענת המשיבה 20 מ"ר. באותו מקום התנהל לפני כן עסק דומה ללא
רשיון ולאחר שהוגשו משפטים נגד בעל העסק נצטווה הלה לסגור את העסק וימים ספורים לאחר סגירת העסק רכשה המשיבה את החנות והיא ביקשה מן העיריה להעניק לה רשיון לעסק ונענתה בשלילה. בעתירתה לא גילתה כי לפני כן התנהל עסק שנסגר בצו ביהמ"ש ובעת הבירור טענה שלא ידעה על כך. לפיכך החליט בג"צ שלא לדחות את העתירה על הסף אלא לדון בה לגופה. לאחר הדיון דחה בג"צ את העתירה וביטל את הצו על תנאי.
מקום העסק הוא בצפון תל אביב, באזור שבו מתגוררות כ- 800 משפחות, אזור שהיה תחילה מקום מגורים שקט אך ברבות הימים נתרבו בו מסעדות, בתי קפה ובארים ומספרם הגיע לכ- 450. משרבו תלונות הציבור על הרעש ועל המהומה בגין עסקים אלה, קבעה העיריה מדיניות רישוי מיוחדת לאזור הנ"ל. מדיניות זו פורסמה בשם "קריטריונים לסוגי עסקים באיזור בידור ומסעדות בצפון תל אביב". עיקרם של קריטריונים אלה להגביל פתיחת בתי אוכל לכל סוגיהם ומקומות בידור נוספים באזור הנ"ל. העסק שמדובר בו אינו עונה על הקריטריונים שהציבה לעצמה המשיבה. באשר לטיבם והיקפם של קריטריונים אלה כבר קבע בג"צ בענין קודם כי הם סבירים ואין לשלול אותם.
לטענת העותרת כי אין המשיבה רשאית לקבוע קריטריונים שימנעו מתן רשיון לפתיחת בתי אוכל חדשים מכל סוג שהוא - ענין איכות החיים הוא שיקול רלוונטי שרשות הרישוי רשאית לשקול בבואה להחליט אם להעניק רשיון לניהול עסק. לצדו של שיקול זה צריכה הרשות לשקול את הצורך להגן על זכותו של כל אדם לחופש העיסוק ומתוך איזון נאות בין שני שיקולים מהותיים אלה תבוא רשות הרישוי להחלטתה בענין הענקת הרשיון המבוקש. בהפעלת שיקול ואיזון אלה אין מקום להבחין באופן עקרוני בין מתן רשיון לעסק פלוני מסויים לבין קביעת קריטריונים למתן רשיון לסוג של עסקים מסויימים במקום מסויים, כל עוד השיקול בא במסגרת השיקולים המנויים בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים - כגון שיקול איכות הסביבה - וכל עוד רשות הרישוי תשמע ותשקול לגופם את התנאים והפרטים המובאים ע"י מבקש רשיון פלוני, כדי לבדוק אם מתיישבים הם עם הדרישות בקריטריונים שנקבעו על ידה. טענת העותרת שאין רשות הרישוי יכולה לקבוע מדיניות שלא להוציא רשיונות לסוג מסויים של בתי עסק אינה יפה לעניננו מטעם נוסף. הקריטריונים שנקבעו ע"י רשות הרישוי מתייחסים לאזור מסויים, מוגדר וקבוע בתל אביב, ולא כהנחייה כללית החלה על העיר כולה.
אשר לטענה כי רשות הרישוי לא התחשבה בכך שהעותרת הבטיחה כי לא תציב שולחנות מחוץ לחנות וכי דיירי הבית לא הביעו התנגדות להקמת העסק - אמנם גם כאשר יש לרשות מינהלית מדיניות מסויימת אין בכוחה למנוע מראש הגשת בקשה שאינה תואמת את קווי המדיניות אלא עליה לעיין בכל בקשה ובקשה לגופה, אך גם אם יתכן שיכולות להיות דעות חלוקות באשר להכרעה שאליה הגיעה הרשות, הרי שיקול דעתה הוא הקובע ובג"צ לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות.
אשר לטענת העותרת שהשקיעה כ-50 אלף שקל בנכס ששכרה - לפני שהשקיעה את כספה צריכה היתה לבדוק את מצב רישוי העסקים באזור, יהיה ידוע לכל, הן מתוך הדיונים המשפטיים שהתנהלו והן מתוך הפרסומים בעתונות שאין נותנים שם רשיונות, וגם בדיקה קלה ברשות הרישוי היתה מגלה שאין אפשרות להשיג במקום רשיון.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, טירקל. החלטה - השופט אלון. 4.10.81).
בג"צ 146/81 - יורם שיאון נגד ועדת השמות הממשלתית
*קריאת שם לישוב חדש ע"י ועדת השמות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר וחלק מיושבי ישוב באזור מטה בנימין רוצים כי הישוב שלהם יקרא בשם "נוה צוף", ואילו המשיבה לא הסכימה לשם זה וקראה לישוב בשם "חלמיש". ועדת השמות המורכבת ממדענים, מומחים ואנשי מעשה מתנגדת, בדרך כלל, עקרונית לקרוא למקום בשם היסטורי כאשר קיימים חילוקי דעות בין המלומדים אם הישוב אמנם נמצא במקום ההיסטורי שנקרא בשם זה. בעניננו קיימת מחלוקת בשאלה אם המקום "ארץ צוף" הנזכר בתנ"ך נמצא במקום הישוב או במקום אחר המרוחק ממנו הרבה, ולפיכך סירבה ועדת השמות להתיר את השימוש בשם "נוה צוף" אשר יש בו כדי להטעות ולבלבל מורים ולומדים לחשוב כי מקום זה הוא למעשה "ארץ צוף" המוזכר בספר שמואל. עתירת העותר נדחתה. המשיבה העלתה בין היתר טענת שיהוי באשר העותר פנה לבג"צ כשנתיים לאחר שנקבע השם חלמיש וכן טענת מניעות באשר מזכירות הישוב קיבלה בשעתו הודעה והסכימה לשם חלמיש. בג"צ סבר כי בענין כה חשוב של קריאת שם על ישוב יהודי בארץ ישראל מן הראוי והרצוי שבג"צ ידון לגופו של דבר. בדיון לגופו הגיע בג"צ למסקנה כי כאשר ועדת מומחים יושבת ודנה בענין שבסמכותה, הרי משהגיעה למסקנה על פי שיקול דעתה ואין שיקול הדעת פסול על פניו, אין על בג"צ להתערב בשיקול דעת זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ברק. החלטה - השופט אלון. העותר לעצמו, עו"ד ש. צור למשיבה. 2.11.81).
בג"צ 447/81 - עמיר חברה לשרותים ואחזקה בע"מ נגד עירית הרצליה ואח'
*דחיית עתירה בשל אי גילוי עובדות רלוונטיות בעתירה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עירית הרצליה פירסמה מכרז לביצוע עבודות נקיון בבתי ספר וועדת המכרזים הכריעה לטובת בחירתה של המשיבה הרביעיתודחתה את הצעת העותרת. טענת העותרת היא כי נפלו פגמים שונים בהצעת המשיבה הרביעית ולפיכך על המשיבים היה להעדיף את הצעת העותרת. עתירת העותרת נדחתה. בג"צ החליט לא לדון בטענות העותרת אלא לדחות העתירה מן הטעם שהעותרת לא באה לבג"צ בידיים נקיות. היא לא גילתה בעתירתה נושא מרכזי היורד לשורשו של ענין, והוא - הבעיות שהתעוררו בענין טיב השירותים שסופקו בעבר ע"י העותרת. בעתירתה טענה העותרת כי במשך כל תקופת הקשר שבינה לבין המשיבה בעבר היא פעלה, לפי מיטב ידיעתה, לשביעות רצונה המלאה של העיריה. ברם, מתוך החומר עולה כי בעבר היו תלונות רבות של העיריה על טיב השירותים שסיפקה העותרת ואף נשלחו מכתבים רבים בענין זה. טוען ב"כ העותרת שיש לעותרת הסברים על כל תלונה ותלונה, אולם לא זאת השאלה הנשאלת בפני בג"צ. לאור מספרן וטיבן של התלונות בעבר חייבת היתה העותרת בגילוי עובדת קיומן כאשר הגישה עתירתה, ועל אחת כמה וכמה לא יכלה לכתוב בעתירתה כי פעלה לפי מיטב ידיעתה לשביעות רצונה המלאה של העיריה. תום הלב וגילוי הלב של העותר הוא תנאי מוקדם שאין בלעדיו להתערבותו של בג"צ. ככל שהכלל מתייחס למכרזים כבר צויין בעבר לא אחת כי בג"צ לא יושיט סעד לצד שנטל חלק במכרז, גם אם הוא מצביע על פגמים בהצעותיו של אחר, אם התנהגותו של העותר איננה חופשית מפגמים.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אוסטריץ לעותרת,עוה"ד ע. שוסטר ודרומי למשיבים. 15.11.81).
בג"צ 580/81 - חיים ברק נגד ביה"ד הארצי לעבודה וחברת אלקטרה בע"מ
*התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה בדבר פירוש סעיף בהסכם קיבוצי (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר היה עובד שכיר בחברת אלקטרה העוסקת בהתקנת מעליות ובהיותו בחופשה שנתית עבד אצל פירמה אחרת בהרכבת מעליות. בגין כך פוטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת וללא תשלום פיצויי פיטורין. את הפיטורין ביססה אלקטרה על סעיף 44(ב) להסכם הקיבוצי שלפיו במקרה והעובד גורם "נזק להנהלה במזיד" ניתן לפטרו ללא הודעה מוקדמת וללא פיצוי פיטורין, ואשר לשאלה מה היא ההגדרה של "נזק להנהלה" סברה המשיבה כי יש להתייחס לסעיף 55 המגדיר "נזק להנהלה", בין היתר, כקבלת עבודה כלשהי מחוץ לחברה בנושא שבתחום פעולתה של החברה. העותר הגיש תובענה לבי"ד לעבודה והלה קבע כי לא חל על הענין סעיף 44 בזיקה לסעיף 15, ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור אלקטרה וקבע כי חל על הענין סעיף 44 הנ"ל בזיקה לסעיף 15, וכן קבע, באשר לפירוש גרימת נזק "במזיד", כי אין הנזק צריך להיות מתוך כוונה להרע אלא די בכך שביודעין מבצע העובד את העבודה בניגוד להסכם הקיבוצי, כדי לראות את זה כגרימת נזק במזיד. עתירת העותר נגד פסה"ד נדחתה. אין בג"צ דן בפסק דין של בית הדין לעבודה כאילו היה ערכאת ערעור הבודקת ובוחנת פסקי דין של ערכאה נמוכה יותר. יש בידי בג"צ סמכות לפקח על פסיקת בית הדין לעבודה, אך הוא יפעיל סמכות זו רק במקרים שבהם הפסיקה מוטעית בעליל. אין בג"צ מתערב כאשר לבעיה שהתעוררה יש פנים לכאן ולכאן. במקרה שלפנינו אין לומר שפרשנות בית הדין הארצי לעבודה היא בלתי סבירה או לוקה בליקוי הגלוי על פניו. גם אילו היה הפירוש החילופי של העותר פירוש אפשרי, הרי אין זה אלא מקרה שבו יש לבעיה פנים לכאן או לכאן ובכך אין די כדי להניע את בג"צ להתערב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד רכטמן לעותר. 5.11.81).
בג"צ 297/81 - יחזקאל גבריאל נגד שר הפנים
*רשיון לנשיאת אקדח (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר פנה לפקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה וביקש היתר להחזקת אקדח כדי לשמור על חנותו מפני פורצים. בקשתו נדחתה והוא פנה שנית בבקשה להיתר ואף הפעם נענה בשלילה. הסיבה לסירוב, כך הוסבר לעותר, נעוצה בעובדה שבעבר היה מעורב בקטטות. משקיבל תשובה זו פנה שוב לרשות וציין כי קטטה אחת היתה בשנת 1966 ובגינה אף לא הועמד לדין, ואשר לקטטה אחרת ב- 1975 הועמד לדין וזוכה. אעפ"כ סרבה הרשות המוסמכת בשלישית ליתן היתר לעותר ובגין כך פנה לבג"צ. בתצהיר התשובה ציינה הרשות המוסמכת שאין היא עומדת עוד על הטענה שהסירוב נובע ממקרים אלימים שבהם היה מעורב העותר בעבר. הטעמים שהניעו את הרשות המוסמכת שלא לתת את ההיתר, כך היא אומרת, מקורם במדיניות הכללית הנקוטה עתה, שאין נותנים היתר אלא במקרים מיוחדים שבהם קיימת סכנה מיוחדת המצדיקה מתן היתר. על כן נותנים רשיונות למתגוררים בישובי ספר ומעבר לקו הירוק ולאנשים שעיסוקם מעמיד אותם בסכנה מיוחדת, כגון תחנות דלק ומבטחים מיוחדים. לדעת הרשות המוסמכת אין מקרהו של העותר נופל במסגרת זו ועל כן סורבה בקשתו. עתירת העותר נדחתה. אין לומר כי המדיניות של רשות הרישוי נגועה בשרירות או בשיקולים זרים, והרי זו מדיניות שרשות מוסמכת סבירה יכולה לגבש אותה במסגרת סמכויותיה ואין שום עילה להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. העותר לעצמו, עו"ד ד. גורני למשיב. 11.11.81).
בג"צ 148/81 - עזבון רוזנצויג מניה ז"ל נגד הרשות המוסמכת לפי חוק
*הפרשי הצמדה על פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ושכ"ט עו"ד בהופעה בפני הרשות המוסמכתנכי רדיפות הנאצים ואח'
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל בעיקרו).
המנוחה סבלה ממחלת נפש כתוצאהמרדיפות הנאצים והגישה בשנת 1958 תביעה להכיר בה כנכה. בשנת 1960 ביקשה לבטל את התביעה ובאוקטובר 1972 הגישה תביעה חדשה. ב- 1980 הוחלט להכיר במנוחה כנכה רדיפות הנאצים. ועדה רפואית קבעה 30 אחוז נכות ובעקבות החלטה זו שילמו למנוחה בינואר 1981 תגמולים על בסיס של 30 אחוז נכות למפרע מיום 1.4.54. המנוחה ערערה בפני ועדה רפואית לערעורים וזו החליטה, במרץ 1981, אחרי פטירת המנוחה, להעלות את אחוזי הנכות ל-50 אחוז. בעתירה ביקש עזבון המנוחה כי ישולמו תשלומי ריבית והצמדה על כל התגמולים שהגיעו למנוחה החל מאפריל 1957 וכן ביקש העזבון להעלות את אחוזי הנכות ל-100. העתירה נדחתה בעיקרה.
לענין העלאת אחוז הנכות הביא פרקליט העזבון מחקר השוואתי של החלטות ועדות רפואיות בהרכבים שונים כדי להראות שהמנוחה קופחה קשות בהחלטות שקיבלו הוועדות הרפואיות בענינה. לא היה מקום לנקוט לשון קשה כנגד המומחים הרפואיים ואין להקיש מהחלטות ועדה זו או אחרת. ועדות רפואיות כמו בתי משפט אינן נותנות החלטותיהן מעשה מחשב ואין למנוע כי יהיו קיימים הבדלי השקפות בין הפוסקים בענינים מקצועיים הבאים לידי ביטוי בהחלטות.
אשר להצמדה של תשלומי התגמולים - מסכימים המשיבים כי לפי ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון מגיעים לעזבון המנוחה תשלומי הצמדה על תוספת - התגמולים של 20 אחוז שנקבעו למנוחה, כאשר הועלה שיעור הנכות מ- 30 ל- 50 אחוז במרץ 1981, וזאת מהגשת התביעה החדשה באוקטובר 1971. אין עוד כיום אפשרות לחזור לתביעה הראשונה של שנת 1958 שהרי בוטלה בשנת 1960. התביעה ההיא עברה מן העולם. אשר לתגמולים בשיעור של 30 אחוז שהמנוחה קיבלה כבר בינואר 1981 - אין לפתוח מחדש חשבון של תגמולים ששולמו בשעתו ללא הצמדה והם נתקבלו כך ללא הסתייגות.
אשר לדרישת העזבון לזכות אותו בהרצאות ושכ"ט עו"ד בגין ההופעה בפני הרשות המוסמכת והועדה הרפואית לערעורים - אין לקבל את טענת ב"כ העזבון שהרשות המוסמכת היא "רשות שיפוטית" ועל כן דינה כדין ועדת ערר שלגביה הוחלט שמגיעות לנכה הוצאות עבור ייצוגו. אמנם הוחלט כי הרשות המוסמכת היא "רשות שיפוטית" לצורך חוק פסיקת ריבית והצמדה אך זאת נקבע על סמך ההגדרה הרחבה של מונח זה בחוק פסיקת ריבית ואין ללמוד גזירה שווה מפסיקה זו לעניננו, כי לפי פשוטו של המונח "רשות שיפוטית" הרשות המוסמכת אינה כזאת, מפני שאין היא פוסקת בריב בין הנכה לבין השלטון. אין הרשות המוסמכת יכולה לפסוק הוצאות באין לה הסמכה מפורשת לכך בדין החרות כדוגמת ועדת הערר בהוראה הנ"ל. לאור כל הנ"ל נדחתה העתירה פרט לכך שהתוספת של אחוזי הנכות שנפסקו ישולמו עם הצמדה וריבית.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, י. כהן, שילה. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. זיינפלד לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 22.11.81).
בר"ע 248/81 - מוריס הופ ואח' נגד ראלון חברה בע"מ ואח'
*בקשה לערער על גובה שכ"ט שנפסק (הבקשה נדחתה).
המבקשים, תושבי אנגליה, הגישו תביעה נגד המשיבים בביהמ"ש בתל אביב. לפני שנקבעה התביעה לבירור ביקשו המבקשים לתת עדותם עפ"י תקנה 208 לתקנות סדר הדין בנימוק שהם עומדים להיות בארץ בתאריך מסויים
ולא ברור מתי יחזרו שנית. הבקשה נדחתה ע"י השופט שלא מצא טעם מספיק לגביית עדות המבקשים מייד, ואף הטיל על המבקשים הוצאות של 3 אלפים שקל בצירוף מע"מ. המבקשים השלימו עם ההחלטה לדחיית בקשתם אך ביקשו רשות ערעור בגין גובה ההוצאות. הם טוענים כי מכיון שהדיון בבקשה היה קצר לא היה מקום לחייבם בתשלום סכום כה גבוה של הוצאות, ויש לראות בגביית סכום זה קנס עונשי במקום פיצוי נאות. אין סיבה למתן רשות ערעור. גם אם סכום ההוצאות נראה כחורג ממה שכרגיל פוסקים בתי המשפט בענינים כגון אלה, אין כאן הפרזה כה בולטת שבעטייה מן הראוי שביהמ"ש העליון ידון בערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 9.11.81).
בר"ע 230/81 - אברהים רזק טאפש נגד פייקה פרחאת מוחמד ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד זמני לתשלום מזונות (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד שלא במעמד המבקש ומבלי שהלה הגיש כתב הגנה. בפסה"ד חוייב המבקש לשלם למשיבים, אשתו וילדיו, מזונות בסכום של 2800 דולר לחודש. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו, ובינתיים ביקש לעכב את הביצוע. בדיון העלה ב"כ המבקש את השאלות אם הוזמן כדין, ואם לבימ"ש בישראל יש סמכות לדון בענין. ביהמ"ש המחוזי ציין כי השאלות הנ"ל הן נכבדות, אך בהן ידון ביהמ"ש בעת הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, ובינתייםאין לעכב את ביצוע פסק הדין בשלמותו, כיון שמדובר במזונות ל-5 ילדים קטנים. עם זאת עיכב את ביצוע פסק הדין לגבי סכום של 2500 דולר וקבע כי בינתיים ישולם סכום של 300 דולר. הבקשה לרשות ערעור על החיוב בתשלום זה נדחתה. טענות המבקש נגד פסק הדין עדיין לא נתבררו ואין מקום לדון בהן בשלב זה. החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לעכב את ביצוע פסק הדין לגבי חלק של 300 דולר לחודש נראית סבירה כאשר מדובר במזונות של 5 ילדים קטינים.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 2.11.81).
בר"ע 234/81 - יהושע בן עזרא ואח' נגד אגד בע"מ ואח'
*בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים של ביהמ"ש המחוזי (הבקשה נדחתה).
בדיון שהתנהל בביהמ"ש המחוזי בתביעת המשיבה הראשונה (להלן התובעת) נגד 4 נתבעים החליט ביהמ"ש לפצל את הדיון באופן שהוא דן תחילה באחת השאלות שבמחלוקת, היינו מה גרם להתמוטטות סככה שנבנתה עבור התובעת, אירוע שבקשר אתו הוגשה התביעה. השאלה נמסרה להכרעת פוסק והלה קבע כי אם גירסה מסויימת נכונה כי אז אחראי המהנדס ואילו אם גירסת המהנדס נכונה מתחלקת האשמה בין הצדדים עפ"י שיעורים שקבע הפוסק. ביהמ"ש שמע ראיות וטענות בשאלה מה היא הגירסה שיש לקבל, והגיע למסקנה שיש לקבל את גירסת המהנדס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הגשת יותר מערעור אחד לגבי אותו ענין יש בה כדי להכביד על עבודת ביהמ"ש הדן בענין, משום שעקב הגשת הערעור משתהה ומשתבש הבירור הרגיל של התביעה, וכמו כן בירור ההחלטה שניתנה במהלך המשפט מכביד על ביהמ"ש שלערעור שהוא צריך לדון לפעמים בכמה ערעוריםלגבי אותו ענין. אין בבקשת המבקשים כל נימוק של ממש מדוע יש להרשות להם לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי ומדוע לא ימשך המשפט עד תומו ואז יוכלו המבקשים לערער על פסק הדין ולהעלות בערעורם כל אותן טענות שהם מעלים בבקשת רשות ערעור. בהיעדר נימוק ממשי מבוסס שיצדיק ערעור על החלטה שלא סיימה את הדיון בערכאה ראשונה אין עילה למתן רשות ערעור. (בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 9.11.81).
המ' 613/81 - יוסף סיטון נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גז"ד מאסר עד לאחר הערעור (בקשה לדחיית ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות סמים ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש ציין שאינו גוזר עונש חמור יותר מאחר שתלוי ועומד מאסר על תנאי שיש להפעילו ואכן הופעל במצטבר. גזר הדין ניתן ביום 21.9.81 וביצועו נדחה תחילה לחודש אחד ולאחר מכן לשבוע נוסף עד ליום 1.11.81. יומיים לפני מועד זה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזה"ד עד לאחר שמיעת הערעור. הסניגור ציין כי המבקש התאלמן לפני שנתיים ויש לו מספר ילדים בבית, הוא יליד 1931 ועובד לבדו בקיוסק שממנו הוא מפרנס את משפחתו. לטענת הסניגור קיימים סיכויים לזכות בערעור בגלל אי מהימנות הראיות. מאידך טענה ב"כ המדינה שבהתחשב בחומרת העבירות וחוסר כל סיכוי לזכות בערעור, ובכך שזו העבירה הרביעית של המבקש בתחום הסמים אין לדחות את ביצוע גזר הדין. בקשת המבקש נדחתה.
עבירת הסמים היא חמורה ביותר והמבקש דובק בעבירה זו וכבר פעם רביעית שהוא מואשם בה. אכן עברה תקופה ארוכה למדי בין נובמבר 1978 שאז נעברו העבירות ובין מתן גזה"ד בספטמבר 1981, אך הסיבה לכך היא העומס הרב המוטל על המערכת המשפטית. המבקש היה משוחרר בערבות ולכן נדחה בירור משפטו. ביהמ"ש הביא בחשבון חליפת זמן זו ומשום כך הקל בעונש. אשר לענין מהימנות הראיות - על פי שמיעת דברי הסניגור אין סבירות גדולה כי ההרשעה תעורער. כלל גדול הוא בידי ביהמ"ש שלאחר ההרשעה, משעורערה חזקת הזכאות, מבוצע העונש שנגזר אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שלא לנהוג כן, כגון תקופת מאסר קצרה, סיכוי בולט לזכיה בערעור וכיוצא בזה. כל אלה אינם מצויים במקרה שלפנינו. יתירה מזו, לא היה מקום לדחיות שניתנו בביהמ"ש המחוזי וצריך היה לבצע את גזר הדין מיד עם הינתנו. אין כל נימוק המצדיק עיכוב כזה במקרה של אדם שיש לו הרשעות קודמות רבות וביניהן 4 הרשעות של סחר בסמים. במקרה כגון זה יש לתת משמעות לחומרה הקשה והמאיימת של עבירת הסמים, בין היתר, גם ע"י ביצוע במועד של גזרי הדין שניתנו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד שטאבהולץ למבקש, עו"ד מושכל למשיבה. 29.10.81).
המ' 468/81 - נוצר חברה לנאמנות בע"מ ואח' נגד אורביט מדיסנטרס בע"מ
*תובענה לאיסור בניית מרכז רפואי בטענה של גרימת מטרד ונזקים לדירות באזור (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום מצא שהמבקשים הוכיחו נגד המשיבה עילה של הפר חובה חקוקה ועילת מטרד ונתן צו נגד המשיבה להימנע מלהמשיך בהקמת בנין למרכז רפואי שהיא בונה בסמוך לבתים שבבעלות המבקשים. ביהמ"ש המחוזי ביטל את פסק דינו של בימ"ש השלום אחרי שהמשיבה קיבלה על עצמה לבצע שינויים בתכנית של הבנין העומד לקום לעומת מה שתוכנן תחילה והוראה על שינויים אלה הפכה לחלק אופרטיבי של פסק הדין שניתן בערעור. אותם שינויים נראו לביהמ"ש המחוזי מספיקים כדי למנוע גרימת מטרד בגדר סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין ואי נוחות והפסד כספי בגדר סעיף 63 לפקודה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשר לטענת המבקשים כי ביהמ"ש המחוזי לא נכנס לפרטי הפרטים של הטענה בדבר בטלות תוכנית בנין ערים אשר לפיה מוקם הבנין ובטלות היתר הבניה שעל פיו הוא מוקם - גם אם צדק בימ"ש השלום שהתוכנית בטלה מפני שנתקבלה על פי שיקולים "זרים" ושההיתר בטל מפני שיש בו חריגה משטח הבניה המותר, ואפילו אם נניח שיש עוד פגמים מאותו סוג, עדיין על המבקשים להוכיח, בתביעת נזיקין,
זו, בגדר העילה של היפר חובה חקוקה, שתיפגע נוחותם או הנאתם של המבקשים מרכושם, או, בגדר העילה של מטרד פרטי לפי סעיף 44, שתיגרם להם הפרעה של ממש בשימוש סביר במקרקעיהם או בהנאתם הסבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם. בשאלות אלה ראה ביהמ"ש המחוזי בצדק את מרכז הכובד של הערעור, ולכך מצא מענה בתנאים המגבילים שהטיל בפסק דינו על המשיבה בהסכמתה. עדיין נמצאים אנו בתחום הנזק הצפוי בתביעה מסוג זה, ולא בתביעה על נזק שכבר החל להתגלות בפועל. הלכה היא שבתביעה מסוג זה על התובע להוכיח "נזק של ממש הקרוב לודאי כי יקרה". קשה לדעת מראש מה תהיה מידת המטרד ואי הנוחות שיגרום הבנין כאשר יעמוד על תילו בשל רעש וזיהום אויר ופגיעה בפרטיות אם בכלל יגרמו. רק מבחן המציאות יוכיח זאת. אם המבקשים יוסיפו לקבול על הפעלת הבנין אחרי שיופעל וירצו להגיש תביעה חדשה בבוא הזמן הרי יוכלו לעשות כן מבלי שהממצאים בדבר מטרד ואי נוחות שנקבעו בהתדיינות נשוא בקשה זו יעמדו להם למכשול.
גם הטענה בדבר האוירה השקטה השורה באזור אינה יכולה להתקבל, שכן באותו אזור, לא הרחק מבתי המבקשים, כבר קיים בנין המשמש למגורי אורחיו של בית מלון ורבה ברחוב זה תנועת כלי הרכב ובמיוחד בימי שבת וחג כאשר נוסעים נוהרים לשפת הים הקרובה. לא זו בלבד, אלא קיימת תוכנית בנין חדשה שלפיה מתוכננת הפיכת האזור לאזור תיירות ומלונאות.
גם אם הדברים אינם צריכים לענין הרי חייב להיאמר כי אין לקבל את דברי בימ"ש השלום ששיקולים בדבר עידוד העליה של אנשי מקצוע שישתכנו בבנין שהמשיבה עומדת להקים והשיקול של העברת הון יהודי מחו"ל הם שיקולים "זרים" לחוקי התכנון. נכון הדבר שאין הם נזכרים במפורש בין מטרות התכנון המפורטים בחוק התכנון והבניה, אבל גם ללא איזכור מפורש כזה אלה הן מטרות בעלות עדיפות לאומית ראשונה במעלה היכולות גם הן לבוא בחשבון שיקוליהם של המתכננים.
(בפני: הנשיא לנדוי. עוה"ד א. לשנסקי וגרנות למבקשים, עו"ד א. עברון למשיבה.4.11.81).
המ' 400/81 - סוכנות מכוניות בע"מ נגד אלברט ומרקוס ברגנר
*בקשה לרשות ערעור על חיוב בתשלום בגין גרימת עגמת נפש בהפרת הסכם
(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת חוייבה בבימ"ש השלום לשלם למשיבים סכומים שונים, ובכללם 5000 שקל עבור עגמת נפש שנגרמה למשיביםבגין הפרת חוזה בקשר לעסקת מכירת מכונית ע"י המבקשים למשיבים. חיוב זה היה מבוסס על הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) שלפיו אם גרמה הפרת חוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצויים בשעור שיראה לו בנסיבות הענין. בערעורה לביהמ"ש המחוזי טענה המבקשת שלא היו ראיות על עגמת נפש. הערעור נדחה וביהמ"ש המחוזי פסק כי הן על פי הראיות והן מעצם העובדות שהוכחו בקשר לנסיבות העסקה, תנאיה ותוצאותיה, רשאי היה השופט להשתכנע שנגרמה עגמת נפש למשיבים המצדיקה את החיוב בפיצוי הנ"ל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על פי הראיות מכרה המבקשת למשיבים מכונית משנת ייצור 1978 ומתברר כי זו היתה משנת ייצור 1976, שערכה היה קטן במידה ניכרת מהמכונית שאמורים היו לספק. המבקשת חוייבה לשלם את ההפרש, ובנוסף לכך השופט קבע שהשתלשלות הענינים גרמה למשיבה עגמת נפש רבה אחרי שהשקיעו מיטב כספם והתברר להם שהונו אותם. את שיעור הפיצוי צריך היה השופט לקבוע בשעור "שייראה לו בנסיבות הענין" ואין לומר שהערכה זו היתה שרירותית.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד י. כהן למבקשת, עו"ד ח. עדיני למשיבים. 81. 1.11).