בג"צ 805/80 - שילדון שטיין נגד בלהה שטיין
*השיקולים שיש לשקול בפסיקה בענין החזקת ילדים שהובאו ארצה בנגוד לרצון אחד ההורים ובנגוד לפס"ד במדינה זרה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העותר והמשיבה נישאו בינואר 1969 בחיפה. בשנת 1971 נולדה להם בת ובשנת 1974 נולד להם בן. העותר למד רפואה באוניברסיטת תל-אביב והחל בשנת 1972 גרו בדירה שלהם בראשון לציון. בשנת 1975 נסעו לארה"ב, בשנת 1977 נתערערו היחסים ביניהם ומאז חיו בנפרד. בינואר 1980 ביתן פסק דין ע"י בימ"ש בניו יורק, (להלן - פסה"ד הראשון) עפ"י הסכם שבין הצדדים, שלפיו הוכרזו בני הזוג כגרושים ובאשר לילדים נקבע כי הם במשמורת משותפת לשני ההורים, אבל יהיו בפיקוחה הבלעדי של האם ולאב זכות ביקור במועדים קבועים. הבעל חוייב בתשלום מזונות ובתשלומים נוספים. בפסק הדין נקבע שהילדים לא יוצאו מחוץ לתחום של מאה מייל מניו יורק אלא בהסכמת בן הזוג השני. באוגוסט 1980 נסעה המשיבה עם הילדים לישראל בהסכמת הבעל. האשה טוענת שהבעל ידע כי היא נוסעת להשתקע בארץ ואילו הבעל טוען כי הוא ידע רק שהיא נוסעת לטיול בארץ לחודש ימים. לאחר שהאשה לא חזרה בתוך המועד של חודש ימים הוציא ביהמ"ש בניו יורק, לפי בקשת הבעל, פסק דין (להלן - פסה"ד השני) שקבע כי המשמורת הבלעדית על הילדים תימסר לידי העותר וכי המשיבה אינה זכאית למזונות עד שתמלא אחר פסק הדין. בדצמבר 1980 פנה העותר לבג"צ וניתן לו צו על תנאי בענין החזרת הילדים לתחום השיפוט של ביהמ"ש במדינת ניו יורק. לעובדות הנ"ל יש להוסיף כי המשיבה מתגוררת מגיל צעיר מאד בישראל ופגשה בעותר בבלגיה ששם החל בלימודי הרפואה, לטענת האשה היא הסכימה להינשא לעותר בתנאי שיגור בישראל וכאן פנה העותר לפקולטה לרפואה בתל אביב וביקש לקבלו ללימודי רפואה מאחר שהוא רוצה לעלות לישראל וכיוצא בכך. בתור עולים חדשים התגוררו השניים במרכזי קליטה ולאחר מכן קיבלו מהסוכנות את הדירה בראשון לציון, שהיא עדיין שייכת להם, ובה מתגוררים היום האשה וילדיה. לטענת האשה היה מוסכם כי בני הזוג נוסעים לארה"ב ל-5 שנים בלבד לצורך התמחות ברפואה, אם כי פרט זה מוכחש ע"י העותר באופן כללי. כמו כן האשה והילדים היו ונשארו אזרחים ישראליים בנוסף לאזרחותם האמריקאית. האשה עזבה את ארה"ב ביום 11.8.80 וביום 7.9.80 הגישה שורה של תביעות ובקשות לבית הדין הרבני בתל אביב ובכללן תביעה למזונות, לסידור גירושין כדת וכדין מאחר ובארה"ב התקיימו רק גירושין אורחיים, וכן בקשות לעיכוב יציאה של שני הילדים מחשש שהאב יקח אותם לארה"ב. בית הדין הרבני הוציא צווי עיכוב כמבוקש. 4 ימים לאחר הוצאת הצו על תנאי ע"י בג"צ הגישה האשה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב למזונות הילדים ולהחזקתם, ומטעם ביהמ"ש ניתן צו לקבלת תסקיר מפקיד הסעד ושלא להוציא הילדים מארץ. הטענה העיקרית שעליה סומך העותר הוא פסק הדין הראשון של ביהמ"ש בניו יורק. פרקליט העותר מציין שהלכה מקובלת היא שבג"צ יכבד פסק דין שניתן ע"י בימ"ש מוסמך במדינה אחרת. כמו כן טוען העותר שביהמ"ש בניו יורק הגיע למסקנתו לאחר שעמד על ענין טובת הילדים, וכן טוען הוא שלא קיימת מחלוקת בתום לב בשאלת החזקת הילדים וכל כוונת המשיבה אינה אלא להשיג כספים מהבעל, וכן כי בית הדין אינו מוסמך לדין בעניני בני הזוג, וכי הפניה של האשה לביהמ"ש המחוזי מחוסרת תוקף מאחר שהוגשה לאחר מתן הצו על תנאי. כן הוא מסתמך על פסק הדיו השני של ביהמ"ש בניו יורק. לטענתו, אם נשתנו הנסיבות והילדים צריכים להימסר להחזקת האם בלבד עליה לפנות לביהמ"ש המוסמך לדון בענין, היינו ביהמ"ש בניו יורק. לעומת זאת טוען ב"כ המשיבה כי וו הגיעה ארצה על דעת העותר כדי להשתקע כאן וכי העותר הוא שהתחרט, כי פסק הדין השני ניתן בנוכחות העותר בלבד מבלי לדון בשאלת טובת הילדים, כי שיקול הדעת המכריע של בג"צ צריך להיות טובת הילדים, שהתנהגות העותר כלפי הילדים בארה"ב פגעה בהם קשות בהשתמטו מלשלם את מזונותיהם ואת דמי השכירות עבור דירתם. כן היא מצדיקה את הפניה לבית הדין הרבני מאחר שהעותר מסרב לתת לה גט וסמכות השיפוט בענין החזקת הילדים נתונה בידי ביהמ"ש המחוזי בישראל במיוחד לאור העובדה שמרכז חייהם הינו בישראל. כמו כן חזרו ונקלטו הילדיםבצורה מצויינת בבתי הספר בישראל.
השופט אלון :
א. כידוע מעמיד ביהמ"ש לנגד עיניו מספר שיקולים עקרוניים כשהוא בא להכריע בסוגייה כגון זו. עקרונות אלה הם כיבוד פסקי דין שניתנו ע"י בימ"ש מוסמך במדינה אחרת, טובת הילד, חשיבות מרכז החיים של הילדים, הגורם השלילי שבחטיפת ילד ממשמורת הוריו ועוד. הקושי שבפניו עומד ביהמ"ש הוא המשקל והמידה שיש לתת לכל אחד מעקרונות אלה כשהאחד עומד בסתירה לשני.
ב. קיים פסק דין שניתן ע"י בימ"ש מוסמך במדינת ניו יורק לפני הבאת הילדים מארה"ב לישראל, שבו נקבעה זכות משמורת משותפת על הילדים, ואיסור הוצאת הילדים בלי הסכמת בן הזוג השני. העיקרון המקובל הוא שיש לכבד פסק דין של מדינה זרה ומתוך כך עולה עיקרון נוסף, שבג"צ לא יתן ידו למי שמפר פסק דין כאמור ולא יסייע לחוטפי ילדים, וישראל לא תיהפך למקלט למעשים ולעושים כאלה. אמנם לפי פסק הדין היו הילדים בפיקוח הבלעדי של המשיבה, אך כבר נפסקה הלכה שהפרת זכות ביקור כמוה כהפרת זכות למשמורת, ובסמכותו של בג"צ להעניק לעותר סעד אף במקרה של הפרת זכויות ביקור.
ג. בנסיבות המקרה, עצם מציאותם של שני עקרונות אלה מוטלת בספק. זאת, מאחר שהמשיבה באה לישראל בהסכמת העותר ואין כאן מקרה של חטיפה בדרכי מרמה. בחילוקי הגירסאות בין הבעל והאשה אם הוא הסכים שהיא תגור בארץ או רק תבוא לבקר בארץ, ישנו משקל הוכחתי מסרים לטובת גירסת האשה וזאת ברקע "הישראלי" של העותר שחי כאן במשך כ-7 שנים והילדים נולדו בארץ. וכן עצם הבאת הילדים לישראל לא נגדה את הוראות פסק הדין.
ד. אמנם גם אם הסכים העותר מלכתחילה לכך זכאי הוא להימלך בדעתו ולא להסכים כי הילד ישראל בישראל, אך הענין צריך להתברר ע"י בימ"ש מוסמך שיחזור ויחליט לפי העקרון של טובת הילדים. בפסק הדין השני שבו הועברה המשמורת הבלעדית לעותר לא נידונה שאלת טובת הילדים, ואף לא הובאה לידיעת ביהמ"ש העובדה שנסיעת המשיבה עם הילדים לישראל היתה על דעת העותר ושלטענת המשיבה ידע העותר שהיא עומדת להשתקע בישראל.
ה. לביהמ"ש בישראל הסמכות לדון בענין החזקת הילדים כאשר הצורך לעשות כן התעורר בישראל. השאלה אינה אלא האם לאור העקרונות המקובלים בבג"צ ולנוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה מן הנכון יהיה להורות על החזרת הילדים לתחום שיפוטו של ביהמ"ש בניו יורק כדי שיחליט בענינם, או אולי מן הראוי שהדיון יתקיים בביהמ"ש המחוזי בתל אביב שבפניו כבר מצויה תביעת המשיבה להחזקת הילדים. התשובה לכך היא שלאור דרך הבאת הילדים לישראל, מצויות במקרה שלפנינו נסיבות כאלה שיש בהן כדי להעדיף את השיקולים לקיום בירור משפטי זה בביהמ"ש המחוזי בישראל על פני השיקולים לקיום הבירור בביהמ"ש בניו יורק.
ו. אחד השיקולים הוא שאלת מקומו של מרכז החיים של הקטין במושג הרחב של מושג זה. בנסיבות הענין לכאורה סביר להניח שאם לא גם העותר, הרי המשיבה על כל פנים המשיכה לראות את מרכז חייה בישראל, ומתוך כך ישראל נשארה גם מרכז חייהם של הילדים, שהרי שינוי מקום מושבו של קטע יכול ויבוא רק בהסכמת שני ההורים.
ז. המסקנה שיש לברר את הענין בארץ נובעת גם מעיקרון טובת הילדים, בהתחשב בגילם של הילדים, בארה"ב הם נתונים במצב כלכלי קשה, בינתיים הם נקלטו כאן בארץ, וטובתם של הילדים דורשת במפגיע שלא יטולטלו למרחקים. אם כי ביהמ"ש בניו יורק החליט בשעתו שהפיקוח ימצא בידי המשיבה, הרי לאור כל החומר עולה שקיים סכסוך רציני וכנה בדבר החזקת הילדים וקיים צורך שבימ"ש מוסמך יחזור ויתן דעתו לסוגייה זו והמקום המתאים לכך הוא ביהמ"ש בתל אביב.
השופט בייסקי:
א. נסיבות המקרה נוטות יותר לקבלת גירסתו של העותר כי הסכים שהילדים יבקרו בישראל במשך חודש אחד ויחזרו לאחר מכן לארה"ב אם כי אין לקבוע בענין זה סופית ושאלה זו ודאי עוד תעלה להכרעה בביהמ"ש המחוזי. במידה וצודק העותר כי הסכים לנסיעה של חודש בלבד, הרי אין המקרה דנן שונה ממקרים אחרים של חטיפה בדרכי מרמה ובתואנות שוא ואין לומר שהדבר לא נגד להוראותיו של פסק הדין הראשון בניו יורק. השארותם כאן של האם והילדים מעבר לתקופה שעליהם באה ההסכמה, כמוה כחטיפה. אין גם משיבות לשאלה אם בעת קבלת ההסכמה כבר חשבה האם שלא להחזיר את הילדים או שההחלטה באה יותר מאוחר.
ב. קשה גם להיות שותף למסקנה כי מרכז חייהם של הקטינים הוא בישראל ומשום סיבה זו מן הדין שדוקא ביהמ"ש כאן יכריע מה דורש את טובתם מבחינת המשך משמרתם. זאת מחמת היעדר יכולת לקבוע ממצאים סופיים כשהחומר העובדתי אינו שלם והתצהירים מביעים עובדות נוגדות. קיימות עובדות כאמור בפסק דינו של השופט אלון המצביעות על כך שבעלי הדין לא ניתקו עצמם כליל מישראל ומאידך קיימות עובדות בכוון ההפוך.
ג. אכן שאלת מרכז החיים הוא אחד השיקולים, אולי החשובים, כשבאים לבחון מה דורשת טובתו של הקטין, אך זה לא השיקול היחידי. הענין של מרכז החיים של קטין אינו מושג ערטילאי ויש לבחון אותו מתוך האספקט של טובת הילד, מה הסביבה בה הורגל לחיות, מי החברים שלו וכו'. עקירתו של ילד מכל אלה והעברתו לסביבה אחרת ושונה, עלולות להיות עבורו טראומה שלא בנקל אפשר להתגבר עליה. במכלול שיקולים אלה אין לקבוע בהחלטיות כי מרכז חייהם של הקטינים הוא בישראל, שהרי בשנים האחרונות כשהיתה להם תחושה והבנה מסויימת לספוג ערכים היה זה דוקא בארה"ב.
ד. גם אם אין לקבוע בהחלטיות ממצאים במחלוקות שבין בעלי הדין, נראה לכאורה שנתקיימו כאן התנאים שבהם יפעיל בג"צ סמכותו ויורה על החזרת הילדים, אלא אם כן טובת הילדים, מחמת סיבות שנוצרו, מחייבת לבחון מחדש את שאלת משמורתם של הילדים. בג"צ נוהג כבוד בפסקי דין שניתנו ע"י בתי משפט מוסמכים בחו"ל ואינו מושיט עזרה למי שמפר צווים שניתנו כך. לכאורה לאחר שבימ"ש מוסמך דן בנושא שוב אין יסוד לטענה שענין המשמורת שנוי בתום לב במחלוקת, ואולם גם אם כך מקובל בבג"צ הרי במקרה שטובת הילדים דורשת התערבות כי אז יגבור צורך זה על פסיקה קודמת של בימ"ש אחר והדבר לא יתפרש כזלזול או אי התחשבות בביהמ"ש הנוכרי. בעניננו היו טענות שונות ורציניות בדבר התנהגות האב, וכן היו נסיבות אחרות באשר לטובת הילדים, ולאחר התלבטות רבה המסקנה היא שהרע
במיעוטו יהיה כאשר הענין יתברר בביהמ"ש המחוזי בתל אביב שבפניו כבר תלויה תביעת המשיבה בדבר החזקת הילדים.
השופט ברק: מסכים לפסק דינו של השופט בייסקי.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי עוה"ד מ. הוכמן וב. הוכמן לעותר, עו"ד מ. בר שלטון למשיבה. 11.10.81).
ע.פ. 108/81 - מאיר ועקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים ותקיפת שוטר (הערעור נדחה).
המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בהחזקת סם, החזקת נשק ותקיפת שוטר. באשר להרשעה בהחזקת נשק לא ערער המערער אלא בעבירות של החזקת סם ותקיפת שוטר וערעורו נדחה. הסם שמדובר בו נמצא בתוך ערימת אבנים בחצר שבה ישנם שני בתים, האחד של המערער והשני של הוריו, כשהערימה קרובה יותר לפתח בית הוריו. בחצר יש גדר אך זו פרוצה ואין כל קושי לאנשים זרים להיכנס לחצר. כאשר אנשי המשטרה באו לערוך חיפוש בבית המערער לחש המערער דבר מה באזני חברה שלו שהיתה עמו, נערה בת 15, זו יצאה מיד מהבית וניגשה לערימת האבנים. שוטר בשם כספי ראה את החברה כשהיא עומדת על יד הערימה ומנסה להכניס יד בין האבנים. כספי ניגש בריצה והזיז את החברה מן הערימה ואז הגיעו למקום עוד שוטרים וכן המערער וכספי הוציא מתוך הערימה שקית ובה 42 גרם חשיש. כשישב המערער בתחנת המשטרה וחברתו עברה דרכו הוא צעק לעברה "אל תדאגי הכל יהיה בסדר". בתגובה על כך שאל כספי את המערער אם הוא "לוקח את התיק על עצמו" ואז נגח המערער בראשו בבטנו של כספי. לגירסת המערער שנתמכה ע"י עדות חברתו היא מצאה את השקית קודם לכן במקום אחר והביאה אותה לבית המערער, ואז הוא הורה לה לסלק את השקית למקום שבו מצאה אותה אך היא הטמינה את השקית בערימה שליד הבית מבלי שהמערער ידע על כך. גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי כבלתי נכונה וביהמ"ש קבע שהמערער ידע שהסם נמצא בחצר שבשליטתו ולפיכך הרשיעו בעבירה של החזקת הסם. לטענת הסניגור לא היה מקום לדחות את גירסת המערער שאושרה ע"י עדות החברה, ואפילו אם עדויות המערער והחברה היו בלתי מהימנות, עדיין קיימת אפשרות שמישהו אחר שם את הסם בערימה, מכיון שהמקום הוא פרוץ ויש לראותו כמקום ציבורי. אין לקבל טענות אלה. האפשרות שהעלה הסניגור כי הסם הוטמן ע"י אדם אחר היא השערה בלבד וזו איננה מתקבלת על הדעת. הוכח שהחברה ידעה על המקום שבו נמצא הסם ואין ליישב ידיעה זו עם ההשערה הנ"ל. אין גם לקבל את הטענה כי החצר צריכה להיחשב כמקום ציבורי. אם כי אנשים אחרים יכלו להגיע לחצר עדיין היא נכס בשליטת המערער. בהתחשב שהמקום אינו בשליטתו הייחודית של המערער מוטל היה על התביעה להראות שעל פי הנסיבות ידע המערער שבאותו מקום נמצא הסם. על ידיעה זו ניתן במקרה זה להסיק מכך שהחברה יצאה מהבית
וניגשה אל הערימה אחרי שהמערער לחש לה דבר מה באוזנה, וכן מהתנהגות המערערוחברתו אחרי שהם נעצרו. גם בענין ההרשעה של תקיפת שוטר אין מקום להתערב לאחר שביהמ"ש האמין לעדויות אנשי המשטרה בדבר התקיפה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד סרגוני למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 27.9.81).
ע.פ. 144+202/81 - איברהים כאסי ורובין עאסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
הערעורים הם על חומרת העונשים שהוטלו על שני אחים. על איברהים מאמר בפועל של שנתיים וחצי וכן מאסר על תנאי ועל רובין מאסר בפועל של 3 שנים וחצי ומאסר על תנאי. זאת בגין עבירות סחר בסמים שבהן הורשעו שני המערערים ועבירות נגד הרכוש (התפרצויות וגניבה) שבהן הורשע רובין. אין לומר שהעונש חמור מדי. אשר לאיברהים - העונש הוטל עבור 3 עסקאות של סחר בסמים ובהתחשב בצורך להטיל עונשים חמורים על סוחרי סמים אין העונש מופרז לחומרה. אשר לרובין - מדובר בשתי עבירות סחר בסמים, אך בעיקר בעבירות התפרצות מרובות למדי שנעברו במשך תקופה של שנה וגם כאן אין העונש מופרז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ח. יעקובי למערערים, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 27.9.81).
ע.פ. 80+39/81/681+674 - ציון סופר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ובריחה ממשמורת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשני משפטים נפרדים בעבירות שונות שביצע. בתיק אחד הורשע בשורה ארוכה של מעשי התפרצותוגניבה, בנסיון בריחה ממשמורת חוקית, בהחזקת סמים ובבריחה ממשמורת חוקית בהזדמנות אחרת, ובגין כל אלה נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. בתיק אחר הורשע בשורה של עבירות אחרות, ובכלל זה השגת גבול וסמים, ונדון ל-3 חודשי מאסר ובאותו תיק הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי של 18 חודש וציווה כי תקופות אלה יצטברו זו לזו ויתווספו לכל תקופת מאסר אחרת שאותה מרצה הנאשם. כך הצטרף למאסר של 4 שנים כאמור עוד מאסר בפועל של 21 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות של המערערוביהמ"ש העליון ציין כי עבירותיו של המערער הן רבות וחמורות ועונשי המאסר שהוטלו עליו הם תוצאה נגזרת מפעילותו הפלילית. לא היה מקום להתערב במידת העונש אילמלא העובדה שההצטברות הכוללת של כל העונשים יוצרת תקופת מאסר ארוכה מדי גם בהתחשב במספר הרב של העבירות. לפיכך הוחלט כי מתוך תקופת המאסר של 21 חודש תחפוף שנה אחת את עונש המאסר של 4 שנים ויתרת 9 החוד- שים יצטברו.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בן חיים למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 6.10.81).
ע.פ. 513/81 - עובדיה יוסיפון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער שהוא בן 41, נשוי ואב ל-4 ילדים, עבד כמנהל לשכת סעד בירושלים ובתפקידו היה ממונה על כ-70 עובדים כשבאחריות הלשכה היו כמה שכונות מצוקה בעיר. בתקופה שבין אוקטובר 1978 ומאי 1979 הוציא המערער במרמה סכומי כסף שונים מקרן מיוחדת עבור נזקקי סעד. הוא ביקש סיוע כספי מהקרן על שמות נזקקים שונים וכשקיבל שיקים עבורם
זייף שמות והפקיד את השיקים בחשבונות שבשליטתו. משנתגלה הענין החזיר המערער את כל הסכומים שקיבל בצירוף הפרשי הצמדה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערעונש של שנה וחצי מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק שהעבירות הן בעלות חומרה רבה, היה בהן משום מעילה באמון ונמשכו תקופה ארוכה למדי. קשה להבין מה הניע את המערער שהוא מבוגר, בעל תואר שני מהאוניברסיטה ובעל עמדה מכובדת, לשלוח ידו בכספים שנועדו לתמיכה בנזקקים. לעומת הנסיבות המחמירות שהצדיקו הטלת עונש חמור קיימות גם נסיבות שונות לקולא. אין למערער הרשעות קודמות, ילדותו עברה עליו במצוקה כלכלית וכשהיה נער עזר ע"י עבודות קשות לפרנסת משפחתו, הוא התמיד בלימודים וסיים בהצלחה את לימודיו באוניברסיטה כשהוא מממן את לימודיו בעבודות סבלות ועבודותקשות אחרות, הוא ניהל את לשכת הסעד בהצלחה במשך כמה שנים והחזיר את כל הסכומים שמעל בהם יחד עם הפרשי הצמדה. חרטתו על ביצוע העבירות כנה ואין חשש שיבצע עבירות בעתיד. הוא שרוי במצב של דיכאון קשה וגם קיימת סכנה לשלמות ויציבות משפחתו. צדק ביהמ"ש המחוזי כי נוכח חומרת העבירות וריבויין לא היה מנוס מהטלת מאסר בפועל, ואולם נראה כי ניתן היה להסתפק בתקופת מאסר קצרה יותר, במיוחד בהתחשב בסבל הנפשי הרב שעבר ועובר על המערער ובני משפחתו כתוצאה מן המעשים הנ"ל וכן בהתחשב בכך שגם תקופת מאסר קצרה די בה כדי להשיג את מטרת ההרתעה של אחרים שאותה ראה השופט כמטרה עיקרית של הטלת העונש במקרה זה. יהיה זה גם לטובת הציבור אם המערער ומשפחתו ישוקמו ותינתן למערער הזדמנות נוספת למצוא את דרכו בחיים בדרכי יושר. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את המאסר בפועל על 6 חודשים בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד רבינוביץ למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 4.10.81).
ע.פ. 326/81 - מוחמד אמסלם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת פריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה מופקד על שמירת מחסן והואשם כי שיתף פעולה עם שניים אחרים לפתיחת המחסן וגניבת סחורה מתוכו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת פריצה וגזר עליו 18 חודשים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין לקבל את טענת הסניגור כי למרות שעדות המערער לא היתה מהימנה עדיין נשאר ספק שמא אדם אחר התאים מפתח למחסן שנפרץ וביצע את הפריצה ללא ידיעת המערער. השערה זו אינה מתקבלת על הדעת לנוכח העובדה שהמערער פתח את השער לשטח שבו נמצא המחסן שנפרץ ואיפשר למונית להוציא את הסחורה הגנובה מן המקום. הראיות אמנם היו נסיבתיות אבל אין הן מותירות ספק בכך שאכן השתתף המערער באופן פעיל במעשה הפריצה.
אשר לעונש - אין הוא מוגזם, לנוכח המעילה באמון שהמעבידים נתנו במערער. נכון שהנאשם השני בעבירה זו יצא בעונש קל יותר, אבל אין כאן שאלה של אחידות העונשים, שהרי השני הורשע בגניבה בלבד ולא בפריצה, ומכל מקום אינה יכולה הקולא היתירה שבה נהג השופט כלפי הנאשם השני לשמש הצדקה לקולא דומה כלפי המערער.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ט. אלברנס למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 24.9.81).
ע.פ. 151/81 - משה כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות סמים שביצע ביולי 1980, כאשר מכר בשתי פעמים כמויות קטנות של סם, פעם לשוטר סמוי ופעם לעבריין לשעבר ששיתף פעולה עם המשטרה. המערער נדון למאסר 9 חודשים ומאסר על תנאי וכבר סיים לרצות את עונשו, אך הוא מערער על הרשעתו. הערעור נדחה.
טענתו הראשונה של המערער הינה כי מי שמכר את הסם לעדים הציג את עצמו כ"מוריס" כהן ואילו המערער כינויו הוא "מושי", ואולם גם השם מוריס יכול להיות כינוי למשה וגם יתכן שהמערער לא הציג את עצמו בשם הנכון בפני העדים. אין גם לקבל את הטיעון בכל הנוגע לעדויות הסותרות בשאלה אם בעת המעשה היה המערער בעל שיער ארוך או שיער קצר שכן העדים השמיעו את עדותם חודשים לאחר מעשה, לאחר שסייעו באיתור עברייני סם ביותר ממאה מקרים. בבסיבות אלה, כאשר הגירסה הכללית של העדים היתה מהימנה, רשאי היה ביהמ"ש להעדיף את האמור בהודעות במשטרה שבהן לא הזכירו את ענין אורך השיער על פני עדותם במשפט, ומה גם שלפי גירסתם הם זיהו את המערער לפי תווי פניו.
טענה נוספת העלה הסניגור באשר לזיהויו של המערער ע"י שני העדים כאשר נערך מסדר זיהוי תמונות. לפי עדות איש המשטרה ערך שני מסדרי תמונות כשנטל בכל פעם בין 60 ל-80 תמונות מאלבום משטרה ואותם הציג לכל אחד מהמזהים, וברגע שהעד זיהה את המערער הופסק מסדר הזיהוי. התמונות לא היו ממוספרות ומי שערך את הזיהוי לא יכול היה לומר מי היו האנשים שצילומיהם הופיעו בתמונות האחרות ומה היה מספרה הסידורי של תמונת המערער. עריכת מסדר תמונות יכול ותשמש לשתי מטרות שונות ונפרדות: לצורך איתורו של עבריין שזהותו אינה ידועה לאנשי המשטרה; לצורך בדיקת אמינותו של עד מזהה. לעתים קרובות מקיימים מסדר לצורך המטרה הראשונה מכח צרכי החקירה שבלעדיו לא תוכל המשטרה לעלות על עקבות עבריינים. לעומת זאת, כאשר זהות האיש כבר ידועה למשטרה, ולא כל שכן כשהוא כבר נעצר, שוב אין תועלת בעריכת מסדר תמונות לעדים מזהים ועדיפה עריכת מסדר זיהוי חי. כשנערך מסדר תמונות אפשר שזכרונו של העד "הוקפה" ושוב לא תהיה תועלת במסדר חי או בזיהוי העבריין ע"י העד בכלל. לפי הלכת ביהמ"ש העליון לא פסולה קבילותה של ראייה כזו אך משקלה פגום. בעניננו היתה זהותו של המערער ידועה למשטרה לפני מסדרי התמונות ולכן לא היתה תועלת בעריכת המסדר ומשקלו הראייתי של המסדר עשוי להיות מועט. כמו כן צודק הסניגור שמקום בו יש צורך במסדר תמונות שתוצאותיו עשויות לשמש כראיה במשפט, יש לעורכו בצורה מסודרת כשהתמונות ממוספרות ובאופן שניתן לעקוב ולברר לאחר מעשה אילו תמונות הוצגו לעד המזהה ואם נערך המסדר בצורה הוגנת. למרות הפגמים האמורים אין להתערב בהכרעת הדין, כאשר ביהמ"ש החליט שהן מבחינת כמות הראיות והן מבחינת המהימנות הוכחה זהותו של המערער כמי שביצע את העבירות. מלבד ראיית הזיהוי העלה המערער במשטרה גירסת אליבי שסירב לפרט, גירסתו בשעת מעצרו בדבר שהותו בשעת האירוע הראשון במקום אחר הופרכה ועדותו לא זכתה לאמונו של השופט.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לין, מ. כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד ליכט למערער, עו"ד גב' קובל למשיבה. 6.10.81).
ע.פ. 681/81 - משה אלחדד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסם מסוכן בעוד שזוכה מאישום של החזקת סם וערעורו על הרשעתו נדחה. עד התביעה היה שוטר מוסווה
שהעיד כי באחד הימים שהה בבית קפה בקרית שמונה וביקש מאחד ויקטור לסייע לו בהשגת סם. ויקטור ניגש למערער וניהל עימו שיחה שאותה שמע השוטר. עפ"י עדותו אמר הנאשם לויקטור שניתן להשיג את הסם, הנאשם שוחח עם ויקטור על המחיר ובגמר השיחה חזר ויקטור לשוטר ואמר לו את המחיר ומשהסכים השוטר למחיר חזר ויקטור אל המערער. השניים הלכו למרחק כ-10 מטר מעבר לפינת בנין מבלי שניתן לראות מה נעשה שם ולאחר זמן חזרו השניים כשויקטור מחזיק את החשיש. על יסוד עדות השוטר הורשע המערער בעבירת סחר בסמים, ואילו באשר לעבירת ההחזקה זוכה המערער ע"י ביהמ"ש שקבע כי "לא ברור אם החזיק בסם כשמסר אותו או ויקטור לקח הסם ישירות מהמחבוא שהנאשם הצביע עליו". הערעור נדחה. אין לקבל את טענת הסניגור כי זיכויו של המערער מעבירת ההחזקה מחייבת גם זיכויו מעבירת הסחר, וכי על כל פנים אין זה בטוח מספיק להרשיע את הנאשם בעבירת הסחר. התשתית הראייתית כפי שנקבעה מקיימת בחובה את היסודות הנדרשים לעבירת הסחר. זיכויו של המערער מעבירת ההחזקה אינו עומד בסתירה, לא במישור העובדתי ולא במישור המשפטי להרשעה בעבירת הסחר. ניתן להרשיע אדם בעבירת סחר ללא שהסוחר החזיק בסם ובלא שהתקיימו היסודות העובדתיים הנדרשים לעבירת ההחזקה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, שילה. עו"ד הבר למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 14.10.81).
ע.פ. 592/80 - ברוך חג'ג' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירת בניה ללא היתר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש העירוניבבני ברק בעבירה על חוק התכנון והבניה ונדון לתשלום קנס של 10 אלפים ל"י ול-3 חודשי מאסר בפועל. כן הורה ביהמ"ש על הפעלת 6 חודשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המערער, וקבע כי שני העונשים יהיו חופפים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. הסניגור העלה נימוק לקולא כי המערער הרס את אשר בנה באופן בלתי חוקי, וכן אין לו הרשעות קודמות ושליחתו למאסר תהיה לגביו ענישה חמורה במיוחד בנסיבות הענין. בהקשר זה הפנה למצב הבריאות של אשת המערער ושל המערער עצמו. מתסקיר שרות המבחן עולה כי אכן נכונות הטענות בדבר מצב בריאותו של המערער והתסקיר מכיל המלצה בדבר הטלת שירות לתועלת הציבור על המערער על פי הכללים שנקבעו בחוק העונשין. בהתחשב עם מכלול הנסיבות, ובעיקר הסיכוי שהמערער לא יסתבך יותר בעבירות ובעיותיו הרפואיות, החליט ביהמ"ש העליון לקבל את הערעור ולהמיר את עונש המאסר בעונש של שירות לתועלת הציבור. אשר למאסר על תנאי שהופעל - החליט ביהמ"ש לבטל את ההפעלה ולהאריך את המאסר על תנאי לשנתיים נוספות.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד קירשמן למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 1.10.81).
ע.פ. 917/81 - מיכה בן לולו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של מכירת הרואין לשוטר מוסווה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. הסניגור ביקש כי ביהמ"ש יעביר תחת שבט הביקורת את המהימנותשנתנה הערכאה דלמטה בעדותו של שוטר מוסווה שבא לרכוש את הסמים, וביהמ"ש העליון אכן בדק את ההודעה של השוטר במשטרה ועדותו בביהמ"ש, וכן עדות זו ביחס לעדות אחרת שהיתה בפני ביהמ"ש והגיע למסקנה שאין להטיל ספק במהימנותו של עד המשטרה. נותרה השאלה אם יש בראיות כפי שהועלו ע"י העדים
כדי לכרוך את המערער בעבירה בה הורשע והתשובה היא חיובית. כאשר פונים אל פלוני תוך נקיבת שמו ומבקשים ממנו סחורה פלמונית, והוא מבקש כי הקונה המיועד ימשיך וימתין במקום, ולאחר זמן קצר מופיע מאן דהוא אחר אשר עמו לא דובר כלל קודם לכן, ואשר גם לא היה נוכח במקום בשלב שפנו אל פלוני בבקשה שיביא את הסחורה, והמישהו האחר מביא את הסחורה המבוקשת, אין אלא להסיק כי קיים קשר ישיר בין הזמנת הסחורה מן האחד והבאתה ע"י האחר, וכי האחר אינו אלא שלוחו של הראשון שממנו הוזמנה הסחורה. נכון כי כל מקרה נבחן לאור נסיבותיו. לו למשל לא היתה הפניה הראשונה נעשית במישרין אל המערער תוך נקיבת שמו, ולולא תגובתו שהקונה יחכה במקום, יכול היה להתעורר ספק סביר אם יש זיקה בין הבאת הסם לאחר מכן לבין המערער דווקא. לו היה המערער מעלה הסבר כלשהו שיש בו כדי לעורר ספק בדבר זיקתו הישירה לפעולתו של האחר, צריך היה ביהמ"ש להכריע לאור הנסיבות ומידת האמון שאותו יש לתת בדברי העדים השונים, ואם יש מקום לקבל את טענתו של מי שמתנער מכל קשר לסם.
אשר לעונש - הסניגור מצביע על כך כי שותפיו לעבירה של המערער קיבלו עונש קל בהרבה מזה שהוטל על המערער ובכך ראה פגיעה בעקרון אחידות העונשים.אין מקום להתערב במידת העונש. המדובר בסחר בהרואין שהוא סם מסוכן ביותר וקטלני בהשפעתו. קשה לנקוט עמדה בשאלה מה היתה מידת פעילותם ומעורבותםשל האחרים בענין. מתוך העיון בפסקי הדין של האחרים עולה שביהמ"ש המחוזי שדן במשפטם ראה בהם רק שותפים זוטרים למעשהו של המערער שבו ראה את העבריין העיקרי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 18.10.81).
ע.פ. 300/81 - כמאל בוכרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נכסים שהושגו בפשע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ולשנה מאסר על תנאי בגין החזקת נכסים שהושגו ע"י פשע. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען שעל פי עקרון אחידות העונשים יש להקל בעונש, מכיון שהפורץ שפרץ וגנב חלק ביכר מן הנכסים שעליהם מדובר נדון רק למאסר בפועל של שנה. אין לקבל טענה זו. עברו הפלילי של אותו פורץ קל בהרבה מזה של המערער, הוא צעיר מן המערער, ולא הוטל עליו בעבר כל עונש מאסר. לעומת זאת, למערער הרשעות רבות קודמות בעבירות נגד הרכוש וכבר ריצה בעבר תקופות מאסר שונות. בנוסף לכך, הנכסים שבמצאו אצל המערער כוללים לא רק את אלה שנגנבו בפריצה הנ"ל, אלא גם נכסים נוספים שערכם אינו מועט כלל. ענשו של המערער אמנם איננו קל, אך אין הוא מופרז במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור. על מקבלי נכסים גנובים ביודעין יש להטיל עונשים חמורים כי ע"י פעולותיהם הם גורמים במידה לא מבוטלת לריבוי העבירות נגד הרכוש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד זיו למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 4.10.81).
ע.פ. 506/81 - מדינת ישראל נגד יצחק שלום וסעדיה עוזרי
*דרך הגשת כתב אישום נגד תושב ישראל שעבר עבירה בשטחים (הערעור נתקבל).
המשיבים הם תושבי מדינת ישראל, והועמדו לדין בביהמ"ש בבאר שבע בגין עבירה של החזקת סם ברצועת עזה. עם סיום עדויות התביעה קיבל ביהמ"ש את טענת המשיבים שיש לבטל את כתב האישום, משום שלא הוגש מטעם היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב, כמצוות החוק לגבי עבירות הנעברות
מחוץ לישראל. הערעור נתקבל. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מקיומן של תקנות שעת חרום (השטחים המוחזקים... שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) החלות בין היתר גם על רצועת עזה ואשר לפיהן מוסמך בימ"ש בישראל לדון לפי הדין הישראלי אדם הנמצא בישראל, או הרשום במרשם האוכלוסין, על מעשהו או מחדלו שאירעו באזורי השטחים המוחזקים ושהיו מהווים עבירה אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל, אך לדעת ביהמ"ש המחוזי תקנות אלה הן בחינת דין כללי הנדחה מפני ההוראות המיוחדות כי בכל מקרה שבו בוצעה עבירה בחו"ל, יש צורך בהגשת כתב אישום ע"י היועץ המשפטי. השופט קבע כי התקנות לא השוו את דין השטחים המוחזקים לדין המדינה, אלא העניקו סמכות שיפוט על השטחים הללו מבלי לשנות את מעמדם כשטחים שמחוץ לשטח המדינה עפ"י החוק. אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי. לפי סעיף 4 לחוק העונשין מוסמכים בתי המשפט בישראל לשפוט את מי שעבר עבירה בחו"ל בסייגים הנקובים בחוק ולפי סעיף 10 לחוק לא יוגש כתב אישום כזה אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב. אילמלא הותקנו תקנות שעת חרום לא ניתן היה לשפוט בישראל תושב ישראל שעבר עבירה ברצועת עזה אלא על יסוד כתב אישום שהוגש ע"י היועץ המשפטי כאמור, ואולם אין המצב כך לנוכח תקנות שעת חרום האמורות. מכח תקנה 2(א) לתקנות הוסמך ביהמ"ש בישראל לדון לפי הדין הישראלי אדם הנמצא בישראל, או הרשום במרשם האוכלוסין, על מעשהו או מחדלו שאירעו ב"איזור" אם כי לפי תקנת משנה (ג) אין התקנה חלה על מי שבשעת המעשה או המחדל היה תושב של אחד האזורים ולא היה רשום במרשם האוכלוסין. מכח תקנה זו כולל הדיבור "איזור" בין השאר גם את חבל עזה. מכאן שתושב ישראל שעבר עבירה באחד האיזורים ניתן להעמידו לדין בישראל כאילו עבר את העבירה בישראל. צדק השופט בסוברו שהתקנות לא באו לשנות את מעמד האיזורים כשטחים שמחוץ למדינה, אך המטרה התחיקתית שביסוד התקנות היא להשוות את דינו של ישראלי שעבר עבירה באיזור לדינו של ישראלי שעבר עבירה בישראל.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד גב' וכסלר למערערת, עו"ד אופק למשיבים. 9.9.81).
ע.פ. 924/80 - ישראל שבו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת פריצה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של פריצה לבית מגורים, הכשלת שוטר ותקיפה למטרת מניעת מעצר ונדון לעונש מאסר וכן להפעלת מאסר על תנאי. הערעור התייחס להרשעה בלבד והוא נדחה. המערער נראה יוצא עם עוד אדם מתוך בית מגורים כאשר סמל משטרה הגר באותו בית הגיע למקום עם ניידת והשניים עוררו את חשדו. השוטר דרש מהשניים להתקרב לניידת והם עשו עצמם כאילו הם מתקרבים לניידת אך לאחר מכן פתחו במנוסה. האחד מהם נמלט והמערער נעצרלפני שנעצר הספיק להיכנס לדירתה של קשישה תוך כדי מנוסתו, ולשאלת הקשישה לפשר כניסתו לדירה הוא הורה לה שתהיה שקטה, תפס אותה בצווארה והחל להשתולל.אחר כך יצא מן הדירה ובדרך מנוסתו נכנס למסגריה שהיתה בקרבת מקום ושם נתפס ע"י שוטרים חרף התנגדותו האלימה. אח"כ התברר כי היתה פריצה לדירה באותה שעה באותו בנין. גירסת המערער במשפט היתה כי בתקופה שבה בוצע המעשה הוא בא לטיפול של רופאת השיניים שגרה באותו אזור וכי בטעות נכנס לבית שבו היתה הפריצה. כן טען כי יש לו עבר פלילי הכולל עבירות נגד הרכוש וכשהוא נתבקש להזדהות פחד ופתח במנוסה. ביהמ"ש המחוזי טעה בסברו שהמערער לא העלה בפגישה הראשונה עם איש המשטרה את הגירסה של רופא השיניים וטענת
הסניגור הינה כי אילו היה השופט ער לטעותו לא היה דוחה את גירסת המערער. התייחסות לטענה זו מחייבת את בדיקת גרסאותיו השונות של המערער במשטרה ע"י ביהמ"ש העליון. לפיכך ניתח ביהמ"ש העליון את ההודעות של המערער במשטרהואת יתר הגירסאות שהועלו על ידו והגיע לכלל מסקנה כי ביהמ"ש יכול היה לקבוע שהמדובר בגירסה כוזבת. כמו כן בדין נדחתה גירסתו שברח מן השוטרים מפחד באשר הוא בעל עבר פלילי.
אשר לטענה כי לא הוכח שהמערער הוא שביצע את הפריצה - נוכחותו של המערער והחשוד השני באותו בנין, בצירוף עובדת בריחתם מפני אנשי המשטרה יש בה כדי לסבך את המערער בביצוע עבירת הפריצה. אשר לטענה כי נוכחותו של המערער אין בה כדי לסבכו בעבירה כיון שקיים מועמד אפשרי אחר לביצוע הפריצה - אין מקרה זה דומה למקרה אחר שם זוכה הנאשם מאשמת פריצה, שכן באותו מקרה עלה מראיות התביעה, כי רק אחד מן השניים היה מעורב בפריצה וכשהורשע האחד לא היה מקום להרשיע את השני ואילו במקרה שלפנינו ניתן היה להסיק ששני האנשים שנפגשו עם הסמל, או לפחות המערער, היו מעורבים במעשה הפריצה. אשר לטענה שלא הוכח קיומו של קשר בין המערער לבין השני שכן השניים לא נראו משוחחים ביניהם - לפי העדויות ברחו השניים יחד, וגם צורת הבריחה, תחילה יחדיו ולאחר מכן התפצלות לכיוונים שונים יכול ותצביע על הקשר בין השניים. אשר לטענה כי הראיות הנסיבתיות לא היו מספיקות להרשעת המערער גם אם נמצא שגירסתו לא היתה אמינה - גם כאן מסתמך המערער על מקרה אחר שבו זוכה נאשם בביהמ"ש העליון, אך אין טעות גדולה מהשוואה עיוורת של נסיבותיהםשל שני מקרים שונים שלגביהם עשוי מיון העובדות להביא לתוצאות שונות. כשמדברים על מיון העובדות הכוונה היא להערכה הכוללת של הנסיבות שהוכחו בין שהראיות לענינן הובאו ע"י התביעה ובין שהובאו ע"י ההגנה כדי לבדוק אם אכן הוכיחה התביעה מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את המעשה המיוחס לו. הנסיבותשהוכחו במקרה שלפנינו, בניגוד למקרה שעליו הסתמך המערער, פועלות באופן חד משמעי לחובת המערער. אילו ניגש המערער לניידת המשטרה ולא היה בורח, יתכן ולא היה בקירבת הזמן והמקום לזירת האירוע כדי לחייבו אפילו נמצאו הסבריו למציאותו במקום כוזבים. הוא הדין אילו ברח המערער מבלי שניתן יהיה לקשור אותו מבחינת המקום והזמן לזירת האירוע. ברם, בצירוף העובדות האמורות יש כדי לחייב את המערער בהסבר והסבריו הכוזבים רק מחזקים את היש בראיות שלחובתו. יצויין גם שלא מדובר רק בהסברים שנמצאו בלתי אמינים על ביהמ"ש, אלא בהסברים שהופרכו מכח גירסאותיו המכחישות זו את זו של המערער. להסברים כאלה נודע אפילו כח עצמאי מסייע לראיות התביעה.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, מ. כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד נ. בטיטו למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 15.10.81).
ע.פ. 189/81 - רפי שווילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-5 עבירות חמורות של התפרצויות וגניבה, נטילת רכב ללא רשות על מנת להוביל את הגנובים ונהיגה בלי רשיון. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער שנתיים מאסר בפועל והפעיל 6 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת- העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות שבהן נגזרו תקופות מאסר על תנאי ופסילה מהחזקת רשיון נהיגה ותוך תקופת הפסילה שוב נהג ברכב. העבירות חמורות הן מבחינת היקף הרכוש שנגנב והן מבחינת תדירותן. למערער ניתנו הזדמנויות קודמות לחזור למוטב ויש צורך
בעונש חמור על מנת להעמידו על חומרת עבירותיו. אין גם מקום להתערב בפסילת המערער מלהחזיק רשיון נהיגה לנוכח הפרתו את האיסור לנהוג המצוי בפסק דין קודם. אין לקבל את הטענה כי פסילתו מנהיגה עלולה להפריע להשתקמותו של המערער אחרי ריצוי עונשו כי במקצועו הוא נהג, שכן אדם כבן 20 יכול ללא ספק למצוא את לחמו גם במשלוח יד אחר.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד הדר למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 21.9.81).
ע.פ. 573/81 - מדינת ישראל נגד ויטלי שמעוני
*קולת העונש (עבירות מס) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע ב-3 עבירות של השמטת הכנסה מתוך דוחו"ת שהגיש לשלטונות המם וכן בשימוש במרמה בתחבולה, והכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה אחת מאסר שמתוכה חודשיים לריצוי בפועל וכן הטיל עליו קנס של 10 אלפים שקלים. הערעור על קולת העונש נתקבל. בשנים 1978-1975 שימש המשיב מורה לנהיגה בבי"ס שבבעלותו ובמשך תקופה של כ-4 שנים ניהל ספרי חשבונות כפולים. הסכומים שהשמיט היו לשנת המס 1975 6000 אלפים ל"י, 1976 - 5 אלפים ל"י, 1977 - 60 אלף ל"י, 1978 - 40 אלף ל"י. אין צורך לומר שגזר הדין בולט בקולתו לעומת המקרים שנדונו בבתי המשפט בשנים האחרונות, וכבר קבע ביהמ"ש העליון פעמים מספר שמן הדין להחמיר עם עברייני מס, מה עוד כאשר העבירות משתרעות על פני תקופה ממושכת של 4 שנים. אין ממש בטענת המשיב שבחוגים שלו קיימת סברה שפקידי השומה אינם מתייחסים באמון לדוחו"ת של מנהלי בתי הספר לנהיגה וממילא מגדילים את השומות, כך שבסופו של מו"מ משלם הנישום את המס האמיתי. אילו ניהל המשיב רק מערכת ספרים אחת ועל פיה היה מצהיר על הכנסותיו, ניתן להניח שפנקסיו היו נמצאים אמינים ללא צורך במיקוח עם פקיד השומה. כאשר נישום משמיט מהכנסתו סכומים ניכרים אל יתפלא אם פקיד השומה שיש לו גם נסיון על הנעשה בסקטור מסויים אינו מייחס מלוא האמון לפנקסים כאלה. גם אם לוקחים בחשבון את שיתוף הפעולה של המשיב עם התביעה בקשר להקלת גילוי ההשמטות והתחשבות עם מצבו המשפחתי עדיין אין מקום לעונש קל כאמור. ברם, מסתבר שריצוי עונש המאסר בפועל עומד להסתיים יומיים לאחר שמיעת הערעור ובהתחשב בציפייתו וציפיית משפחתו הערוכים כבר לקראת השחרור אפשר שלא להאריך את תקופת המאסר. עם זאת יש להגדיל את הקנס ולהעמידו על 35 אלף שקל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ד. שפי למערערת, עו"ד מ. סיקו למשיב. 27.9.81).
ע.פ. 379/79 - שייך אל עוקבי נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הדרום
*צו הריסה (הערעור נדחה).
עד לשנת 1951 גר המערער עם בני משפחתו בביתו באדמותערקיב ואז הורו לו שלטונות הממשל הצבאי לפנות את ביתו ולעבור לסביבות השטח שבו הוא נמצא עתה ואשר בו הקים מבנה ללא רשיון. עברה תקופת ההתיישנות מאז הקים את המבנה הנדון ואולם המשיבה ביקשה צו הריסה לפי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה. סעיף זה קובע כי ביהמ"ש רשאי לתת צו הריסה כאשר "מי שביצע את העבירה מת או איננו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". בימ"ש השלום סבר כי גם מי שעברה עליו תקופת התיישנות ובשל כך איננו עוד בר עונשין ניתן לכוללו במסגרת סעיף 212(5), כך שניתן בלי להרשיעו להורות על הריסת המבנה. אכן בימ"ש השלום הורה על הריסת המבנה וביהמ"ש
המחוזי דחה את הערעור והערעור על כך נדחה.
המערער לא חלק עוד על כך שמסמכותו של ביהמ"ש לתת צו הריסה במקרה שחלה התיישנות על עבירת הבניה ללא רשיון, אולם לדעתו לא צריך היה בימ"ש השלום להפעיל את סמכותו לתת את צו ההריסה שהוא צו של רשות ולא של חובה. הסניגור ציין שבשעתו הוכרח המערער על לא עוול בכפו לעזוב את מקום מגוריו באדמות ערקיב והוא לא חדל מכוונתו לחזור לאותן אדמות ויש לו שם תביעה לבעלות בשטח מסויים שהגיש בהסדר הקרקעות לפני זמן רב. ברם, בינתיים הוצע למערער לעבור לישוב חדש של בדואים העומד לקום אך הוא מסרב ובכל הנסיבות החליט ביהמ"ש העליון לאשר את צו ההריסה, בציינו כי השיקול המכריע הוא שאין להרשות לאורך שנים קיום מבנים שהוקמו בבניה פראית ללא היתר בניה ושלא על פי תכנון ראוי, ותהיינה הסיבות שגרמו לכך אשר תהיינה. עם זאת החליט לעכב את ביצוע צו ההריסה, בהסכמת התביעה, למשך שנתיים, עד אשר הישוב הבדואי האמור יקום ויעמוד על תילו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. שמר למערער, עו"ד גב' קובל למשיבה. 1.10.81).
ע.פ. 393/81 - מימון אלגרבלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-3 עבירות של סחר בסמים מסוכנים, מהן אחת של סחר בהרואין, וביהמ"ש המחוזי גזר עליו 3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן קנס של 15 אלף שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגורים העלו לזכות המערער את נסיבותיו האישיות וכן הפנו לדוגמאות של הרשעות בעבירות דומות שבהן נגזר עונש קל יותר. הטעם המעוגן בהשוואתו של העונש לעונשים שנגזרו במקרים אחרים אינו נראה מוצדק. כל מקרה נבחן לאור נסיבותיו ועובדותיו ואין הצדקה לכך שבתי המשפט ינסו לאמץ אחידות, מתמטית כביכול, הנשענת על אמת מידה הניתנת ליישום בכל מקרה ומקרה. מאחר ומדובר על שורה של עבירות ובתוכן מקרה של סחר בהרואין, סם אשר הסכנה של השימוש בו גדולה במיוחד, אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד גרוס וטורסטון למערער, עו"ד גב' ש. מושכל למשיבה. 18.10.81).
ע.פ. 121/81 - חזן סמי בן יעקב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות למחסן נשק ברחובות וגניבת 30 אקדחים ואלפי כדורים כאשר שבעה מן האקדחים וכאלפיים כדורים נתגלו ואילו יתר הנשק לא נתגלה עד היום. ביהמ"ש גזר על המערער 5 שנות מאסר והפעיל 9 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על הנסיבות האישיות הקשות של המערער מילדותו ועד עתה, ואולם מדובר בעבירה חמורה שהיתה כרוכה בכמות גדולה של כלי נשק שרובם לא הוחזרו עד היום. עובדה זו היא שהנחתה את ביהמ"ש המחוזי בגוזרו את העונש ובמידתו אין להתערב.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פינגולד למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 15.10.81).
ע.פ. 872+387/81 - איסמעיל דבח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
בשני משפטים נפרדים הורשע
המערער בעבירות סמים. במקרה האחד מדובר בהחזקת חשיש ו-20 מנות הרואין ובאותו תיק נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובתיק אחר הורשע בסדרה של עבירות סמים ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם שני העונשים מצטברים כך שהמערער יצטרך לרצות 4 שנות מאסר, ואולם נוכח חומרת העבירות וריבויין אין העונש מופרז לחומרה. לא היה כאן מקרה של כשלון חד פעמי אלא המערער עשה מסחר בסמים במשך תקופה ארוכה למדי. הנסיבות המקילות כבר הובאו בחשבון בביהמ"ש המחוזי בשני המקרים ולנוכח ההכרח להטיל עונשים כבדים על סוחרים בסמים אין להפחית מן העונשים שהוטלו על המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, יהודה כהן. עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 14.10.81).
ע.פ. 572/81 - שלמה יצחק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסירת עדויות סותרות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
רכבו של המערער נגנב וגונבי הרכב נתפסו. במשטרה מסר המערער הודעה כי רכבו נגנב ואילו בביהמ"ש חזר בו ואמר כי הרכב הגיע לידי הנאשמים ברשותו. המערער הועמד לדין בגין מסירת עדויות סותרות והוטל עליו עונש של שנה אמת מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירה בה הורשע המערער היא חמורה באופיה מאחר והיא מסכלת במישרין את עשיית המשפט. נפוצותה יש בה כדי לרוקן במידה רבה מתוכנה את יכולתן של הרשויות המופקדות על אכיפת החוק להילחם בפשיעה לסוגיה. עם זאת ניתן להתחשב בהיעדרו של כל קשר בין המערער לעבריינים וכן בנסיבות האישיות של המערער כבעל משפחה, העובד לפרנסתו ומעובדה שהוא היה קורבן לעבירתם של אחרים. בכל הנסיבות יהיו 8 חודשים מאסר בפועל ו-4 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 1.10.81).
ע.פ. 605/80 - רימון סיאני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת כמות של 32 גרם חשיש לשוטר מוסווהונדון לשנתיים מאסר וכן הופעל מאסר של שנתיים כששנה אחת חופפת ואחת מצטברת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדותו של השוטר שלפיה המערער מכר לו את הסם ודחה את גירסת המערער שאת הסם מכר לאחד בשם גולדמן שהיה פעיל בעיסקות מכירת סם. לזה הוסיף השופט נימוקים שונים שלדעתו חיזקו את גירסתו של השוטר. הסניגור תקף את הנימוקים הנוספים במגמה להראות שאין בהם חיזוק לעדות השוטר ואולם יתכן שלא בכל אחד הנימוקים יש משום חיזוק לעדות העיקרית, אך עדיין נותרו נסיבות שאינן מתיישבות עם חפות המערער מן הפשע שבו הורשע. העובדות הן שאותו גולדמן שהעיד כעד הגנה הוביל את השוטר אל בית מגוריו של המערער דוקא, שהמוכרכונה בשם רימון - שם שאינו שכיח ביותר והוא שמו הראשון של המערער, שהשוטרסימן את המעטפה שבה שם את הסם מיד לאחר קנייתו באותו שם רימון, וכן העובדה שכאשר הובא המערער לזיהוי משטרתי הרי הוא מצדו זיהה את השוטר בתור מי שנועד לזהותו. ברם, גם בלעדי כל אלה די היה בעדות הברורה של השוטר עצמו כדי להרשיע את המערער. אשר לעונש - אין הוא מוגזם במכירת כמות ניכרת של חשיש לפי רמת הענישה המקובלת בעבירות סמים וכאשר מביאים בחשבון גם את עברו הפלילי של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מיכאל לב למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 24.9.81).