ע.א. 124/81 - ברוך דרסטין נגד רחל דרסטין ואח'
*מזונות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק 2878/80 - הערעור נתקבל בחלקו)
המשיב השני, קטין כבן 5 (להלן המשיב), הוא בנם של בעלי הדין. כאשר ההורים התגרשובשנת 1977 נקבע בהסכם הגירושין סכום המזונות שישלם האב לקטין, בתוספת הצמדה, ובעת מתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הגיע הסכום הנ"ל עם ההצמדה ל-540 שקל לחודש. המשיב הגיש באמצעות המשיבה, תביעה לשינוי שיעור המזונות והעמדתו על סכום של 2000 שקל לחודש. המערער התגונן כנגד סכום התביעה בכלל, ובנוסף לכך הגיש נגד האם, על דרך הודעת צד ג', תביעה לשיפוי בהתאם להסכם הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי צורכי הילד הינם 960 שקל לחודש, מזה ניכה את הסכום של 110 שקל לחודש שמקבלת האם מהביטוח הלאומי, וחייב את האב בתשלום 850 שקל לחודש. אשר להודעת צד ג' - זו נדחתה ע"י ביהמ"ש מן הטעם שאם תחוייב האם בשיפוי ייפגע מכך הילד בהתחשב באמצעים הכספיים שבידי האם. לאחר גירושיו נישא האב לאשה אחרת והוא מפרנס היום את אשתו השניה, ילד מאשתו השניה ובתה של האשה השניה מנישואיה הקודמים. המערער משתכר 3900 שקל לחודש והמשיבה משתכרת כ-1550 שקל לחודש. הערעור נסב בעיקרו על החלטת ביהמ"ש שלא לחייב את המשיבה בשיפוי בהתאם להסכם. אחת הטענות היא שהמשיבה קיבלה ירושה מאמה בסכום של כ-50 אלף ל"י ובנוסף לכך שליש בדירת מגורים,אלא שהיא ואחיה הגדול ויתרו על חלקם בדירה לטובת אח צעיר, המשרת בצבא והכנסה של 750 שקל משכר דירה של אותה דירה משולם כולו לאח הצעיר.
א. לטענת המערער שיש לחלק את הסכום שהוא משתכר בין ארבעת הנפשות ואת הסכום שמקבלת המשיבה בין שתי הנפשות ואז יוצא שההכנסה החודשית לנפש אצל המשיבה היא הרבה יותר גדולה מאשר אצל המערער - אכן בדרך כלל צריך שלא לקפח את הילדים של האב המתגוררים אתו לטובת הילדים שאינם גרים אתו, אך בנוגע ליישום כלל זה ודרך עשיית המאזן יש לדון כל מקרה לפי נסיבותיו. המבחנים הם - אם אין פגיעה בזכויות הקטין; יש לכבד הסכם שיפוי שקיבל עליו אחד ההורים בפרט כאשר רואים שבהסכם נעשו חישובים מדוקדקים ולא שחררו כליל את אחד ההורים מחובת המזונות המוטלת עליו; יש להעריך את הכנסות שני ההורים, יכולתם וצורכיהם ומה הוא החלק הראוי שכל אחד מהם יכול לשאת.
ב. האשה לא הצהירה בתצהיר הפרטים על ענין הירושה, אך בנסיבות הענין אין להסיק מכך שביהמ"ש חייב היה בשל כך לדחות את עדות האשה כבלתי מהימנה ולחייבה בשיפוי. בעל דין שלא מסר בהודעת הפרטים פרט המצוי בתחום ידיעתו יראוהו כמי שמודה במה שמסר בעל הדין שכנגד בפרט הנדון. לכן, העובדה שהיא לא הצהירה על הפרטים הנ"ל אינה יכולה לעזור למערער שכן באותו נושא הוא לא מסר פרט כלשהו. כמו כן, במקרה זה מדובר באמו של התובע ולא בתובע עצמו שהוא קטין ואם נצא מתוך הנחה שהיא חייבת לציין את הכנסותיה שלה שהן רלוונטיות לענין תביעת המזונות, אין להסיק מסקנות בענין המהימנות ולייחס לה התעלמות בזדון מן הפרטים, מה עוד שמדובר בירושה הונית ובחוסר הכנסה מדמי השכירות מפני שהיא ואחיה הגדול ויתרו לטובת אחיהם הצעיר ששירת בצבא.
ג. לענין חישוב הסכום שיש לחייב בו את האב, צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לקח בחשבון את כל הפרטים האמורים לעיל והגיע למסקנתו שיש לשלם עבור הקטין סכום של 850 שקל לחודש. הוא יכול היה גם לקחת בחשבון את העובדה שאביה
של הבת הנמצאת אצל המערער שולח לה מפעם לפעם דברים שונים ונושא בחלק מהוצאות הבת. כך שאילמלא ענין הזכויות בירושה לא היה מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שקבע כי חיוב המשיבה בשיפוי פוגע בטובת המשיב ובזכויותיו. ברם, קיומו של ענין הירושה שלא הוזכר בתצהיר ולא נדון ע"י ביהמ"ש המחוזי מצדיק התערבות במסקנת ביהמ"ש המחוזי. בהתחשב בהכנסה הנ"ל שהאשה ויתרה עליה ובצורך לתת ביטוי לחובה לכבד הסכמי שיפוי, ובפרט כאשר הם נעשים בצורה מפורטת מתוך עשיית חישובים מדוקדקים כפי שנעשה במקרה זה, יש לחייב את האם לשפות את המערער בסכום של 100 שקל לחודש. ברם, במקום להשאיר את החיוב של 850 שקל לטובת הקטין ולחייב את המשיבה לשפות את המערער בשיעור של 100 שקל, מוטב לפשט את הענין ולחייב את המערער לשלם לקטין 750 שקל לחודש עם הצמדה כאמור בפסק הדין.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט מ. כהן עו"ד א. שוהם למערער, עו"ד ד. חשן למשיבים. 15.10.81).
ע.פ. 131/81 - ג'רר בן סעדון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות וגניבה וביהמ"ש גזר עליו שנה אחת מאסר בפועל וכן הפעיל שתי תקופות מאסר על תנאי שהוארכו כבר בעבר אך הורה כי שתי תקופות המאסר יחפפו זו את זו כך שהמערער ירצה בסך הכל תקופת מאסר של שנתיים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תחילת ריצוי העונש כדי לאפשר למערער לפנות לנשיא המדינה ולאחר מכן נדחה ריצוי העונש עד לתום ההליכים בערעור. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות אך בשלב מסויים היה שירות המבחן בתקווה כי המערער ישתקם ועל כן המליץ להימנע מלהרשיע את המערער בדין ולהטיל עליו שירות לתועלת הציבור וכך לא יהיה צורך להפעיל את המאסרים על תנאי שאין אפשרות להאריכם פעם נוספת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההצעה של שירות המבחן והחליט להרשיע את המערער ולהטיל עליו את העונשים האמורים, מאחר וראה בהתנהגות המערער משום הפרת אמון שנתנו בו כאשר הוארך התנאי בעבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. גם בערעור ביקש המערער כי תבוטל ההרשעה ויוטל עליו שירות לתועלת הציבור ולא יופעל המאסר על תנאי, ואולם גם ביהמ"ש העליון סבר כי לנוכח חומרת העבירה שבוצעה בתקופה בה היה תלוי ועומד מאסר על תנאי אין עוד מקום למחול למערער על עבירתו הנוספת. מן החומר שבפני ביהמ"ש אין גם מקום להסיק שהמערער עשה נסיונות כנים לנתק עצמו מהחברה העבריינית, ואף אין היום המלצה לבחור בהטלת שירות לתועלת הציבור כתחליף להרשעה ולעונש. עם זאת כדי לקצר במידת האפשר את תקופת המאסר ומאחר והתקווה לשיקומו של המערער לא פסה לחלוטין, יהיו תקופות המאסר על תנאי שהופעלו חופפות עם המאסר החדש באופן שהמערער ירצה שנה אחת מאסר.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 6.10.81).
ע.פ. 103/81 - יוסף גוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשי מרמה של מכירת אבני חן בתור יהלומים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשני מעשי מרמה בנסיבות מחמירות ונדון
לשנתיים מאסר בפועל כשעונש זה מצטבר לכל מאסר אחר שהמערער מרצה. הערעור נדחה. מעשי המרמה התבטאו במכירתן בשתי הזדמנויות ולשני אנשים שונים של אבני חן תוך הצגת הממכר במרמה כיהלומים. במקרה אחד מכר המערער 5 אבנים לבני הזוג יצחק ברמת גן, גבה מהם 100 אלף ל"י ומשהתברר לקונים שרומו וביקשו את החזרת כספם השיב להם המערער 30 אלף ל"י בלבד. במקרה השני מכר המערער לאחד צ'יליבון 5 אבנים שתיאר אותן כיהלומים וגבה תמורתן 150 אלף ל"י ולאחר שהתברר שלא מדובר ביהלומים החזיר לו המערער 14 אלף ל"י ואת היתרה לא החזיר. הסניגור טען כי לא הוכח שהמערער פעל במרמה ולא הוכח שהמערער ידע שמדובר באבנים שאינן יהלומים. לטענתו, הוא פעל כמתווך בלבד או כשליחם של אחרים אשר את שמם אלנו יכול לגלות ואלה לא סיפרו לו שלא מדובר ביהלומים. אין ממש בטענה האמורה. כוונתו הפלילית של המערער אכן לא נתגלתה מתוך הודעה שעלתה מפיו, אך על קיומה של כוונה פלילית לומדים לא אחת, ולמעשה לרוב, מתוך מכלול הנסיבות כאשר אלו מצביעות על המסקנה הסבירה היחידה שיש להסיק בקשר לכוונה פלונית שנתלוותה למעשה פלמוני. העמדה שאותה נוקט הנאשם מול מערכת ראיות המצביעה לכוון מוגדר קובעת במידה רבה את סבירותה של כל פרשנות חילופית שאותה מתבקש ביהמ"ש לפסוק. מי שטוען שהיה שליחם של אחרים ולא היה בסוד העניין יכול לזכות באמון ביהמ"ש אם יגלה מי הם שולחיו ובאלה נסיבות נמסרה לו הסחורה שמכר לאחר מכן לאחרים. אולם אם הנאשם מעלים כל מידע על זהות השולחים המסתוריים ודבריו אינם זוכים על כן לאמון ביהמ"ש, הרי אין בקיומו של קשר עם שותפים נעלמים כדי לתרום לטענה בדבר תום לב. בעניננו הצביעה התנהגות המערער בכל שלבי המעשה, החקירה והמשפט על היעדר תום לב. אין גם ממש בטענה שלא הוכח שהעבירות בוצעו בנסיבות מחמירות. הנסיבות המחמירות מתבטאות בביצוע הונאה מתוחכמת בסכום כסף גדול ומרכיבים כאלה די בהם כדי להצדיק הגדרתן של עבירות כמעשים שבוצעו בנסיבות מחמירות. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. למערער הרשעות קודמות לרוב הכוללות שוד, מעשי מרמה והתפרצויות, כשהתפרצות אחת בוצעה ע"י המערער תוך כדי היותו משוחרר בערבות לפני הכרעת דינו במשפט נשוא ערעור זה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. 11.10.81).
ע.פ. 91/81 - אליעזר סוקניק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פיצוץ חומר נפץ בדירת מגורים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הניח בשעה 3 לפנות בוקר מטען חומר נפץ ליד דירה של המתלונן, המטען התפוצץ ונגרם נזק רב לדירה ולדירות הסמוכות, שבהן היו אותה שעה דיירים רבים והמערער סיכן במעשיו אלה את חייהם סיכון של ממש. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 6 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. המניע לביצוע המעשה לא הוברר ובבית המשפט העלה המערער טענה שעשה את המעשה כדי לנקום במתלונן שפגע בכבוד בתו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לא הובאו כל ראיות שאכן כך היו פני הדברים, אך גם אילו נתקבלה טענה זו, לא היה בכך כדי להשפיע על חומרת העונש בהתחשב בצורך להרתיע מביצוע עבירות מסוג זה שהתרבו לאחרונה. אכן עונש מאסר לתקופה של 6 שנים איננו עונש קל, אך חומרת העבירה רבה ביותר. יהא המניע אשר יהא, הרי סיכן המערער חייהם של אנשים שכלפיהם בודאי לא היתה לו כל טרונייה. לפי הנזק שנגרם ברור שהכמות של חומר הנפץ סיכנה באופן ממשי חייהם של הדיירים באותו בית. בנסיבות אלה צריך היה להטיל עונש חמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער,עו"ד ד. שפי למשיבה. 9.81. 1).
ע.פ. 110/80 - מרדכי בלס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף שיקים וגניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער זייף 4 שיקים של מעבידו, קיבל על סמך שניים מהם סכום של כ-33 אלף ל"י, וניסה על סמך שני השיקים האחרים לקבל סכום נוסף של כ-87 אלף ל"י. כן גנב דרכון, זייף אותו, עשה בו שימוש וגנב כ-200 דולר בהמחאות נוסעים. אחרי שהענין נתגלה הוקטן הנזק ובסופו של דבר הנזק הסתכם בכ-9 אלפים ל"י. בגין עבירות אלה הטיל ביהמ"ש על המערער 20 חודשים מאסר בפועל ו-28 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 15 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לאחר שהמערער ריצה כ-9 חודשי מאסר הורה ביהמ"ש העליון לשחררו בערובה עד לשמיעת הערעור, ובינתיים לקבל תסקיר שירות המבחן. עפ"י התסקיר נראה כי יש למערער כשרונות לא מעטים והוא יוכל למצוא את מקומו בחברה מבלי לעבור עבירות. מאז עברה שנה וכל הנסיונות שנעשו לסידורו בעבודה נכשלו על אף שהושקע מאמץ בענין זה הן ע"י משפחת המערער והן ע"י שירות המבחן. מסתבר שהמערער סובל מהפרעות נפשיות קשות שהביאו לכך שהוא נמנע מלקבל כל עבודה סדירה, נמנע מפעילות כלשהי, איננו מקבל טיפול רפואי אלא שוכב בבית הוריו ללא מעשה וללא תכלית. בנסיבות אלה נואש שירות המבחן ואינו רואה אפשרות להמליץ על העמדת המערער במבחן. כשלון הנסיון צריך היה להביא כמעט מאליו לדחיית הערעור. ברם, בעניננו אין ללכת בדרך זו. המצב הנפשי של המערער עגום ביותר, אין לו הרשעות קודמות ועל אף חומרת עבירותיו אין הוא מהווה סכנה לציבור. הוא נמצא במצב של התדרדרות חמורה והחזרתו לכלא תסכן כל סיכוי של שיפור במצבו הנפשי. הוא כבר ריצה חלק לא מבוטל של העונש שהוטל עליו וכשלון הנסיון לשקמו אין לזקוף כולו לחובת המערער אלא הוא תוצאה ממצבו הנפשי המעורער. במקרה מיוחד זה ניתן להסתפק באותה תקופת מאסר שהמערער כבר ריצה וכן בעונש נוסף של מאסר על תנאי. כמו כן בהתחשב בכך שלמערער אין כל אמצעים כספיים יש לבטל את עונש הקנס שהוטל עליו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד אבו חצירה למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 11.10.81).
ע.פ. 824/80 - יפ-אורה בע"מ נגד מדינת ישראל
*מכירת מצרכים פגומים והרשעה בעבירה לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (הערעור נדחה).
על בצוע שלוש עבירות בניגוד לסעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (איכות מזון) וסעיף 10 לפקודת בריאות העם, הועמדה המערערת לדין, הורשעה בבימ"ש השלום, זוכתה באחד מהסעיפים בביהמ"ש המחוזי והוטלו עליה קנסות שונים. נגד ההרשעה לפי פקודת בריאות העם לא היתה בפי המערערת כל טענה בערעור, ואין היא חולקת שעל פי העובדות שהורשעה בהן עברה עבירה בניגוד לפקודת בריאות העם. אולם המערערת טוענת כי על פי אותן עובדות לא ניתן היה להאשימה בעבירה לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים והצו האמור שיצא על פיו. ההרשעה על פי פקודה זו היתה משמעותית באשר לגובה הקנס לפני שתוקנה פקודת בריאות העם והוגדלו הקנסות שניתן להטיל על פיה. לסברת המערערת, בערעור לביהמ"ש המחוזי, לא היה כלל יסוד להחיל על המקרה את פקודת הפיקוח על מצרכים ושירותים ואת הצו הנ"ל באשר אותה פקודה אינה חלה על עובדות המקרה, ואפילו חלה הפקודה, הרי שהצו, שהוא ביסוד ההרשעה, חסר תוקף משום שהותקן בניגוד לסמכות שהוענקה למחוקק המשנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערער במישור זה וב"כ המערערת חוזר ומשמיע את טענותיו במישור המשפטי הזה כשהוא ממקד את דבריו בטענה שצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (איכות
מזון) אינו תקף. הערעור נדחה.
למרות שהשאלה אם חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים חל על המקרה דנן אינה יותר נושא לערעור, הרי יש להתייחס אליה, אגב אורחה, לשם הבהרת עמדת ביהמ"ש בסוגייה האחרת, ולקבוע כי חוק הפיקוח אכן חל על המקרה דנן. סעיף 3 לחוק קובע כי השר לא ישתמש בסמכותו לפי החוק "אלא אם היה לו יסוד סביר להניח שהדבר דרוש לקיום פעולה חיובית, למניעת הפקעת שערים...". עפ"י הגדרות החוק "פעולה חיונית" משמעה בין היתר פעולה הנראית לשר חיונית לקיום הספקה סדירה או שירותים סדירים. ביהמ"ש העליון כבר קבע ברורות כי הביטוי "הספקה סדירה" כולל בחובו את המשמעות של הספקה מספיקה ללא הפרעות וכזו העונה על דרישות ההיגיינה ומבטיחה את בריאות העם.
באשר לתקפותו של הצו - צו זה ענינו הבטחת פיקוח נאות על הייצור והספקה של מוצרי מזון למיניהם. הוא ניתן ע"י השר שהוסמך לכך מכח סעיף 5(א) לחוק הנ"ל הדן ב"ייצורו של מצרך מסויים, שמירתו אחסונו...". טוען ב"כ המערערת כי מקריאת סעיף ההסמכה ברור שצו הניתן ע"י השר צריך לייחד עצמו למצרך מסויים כי לכך התכוון המחוקק בהשתמשו במינוח "מצרך מסויים" בהבחנה מהשימוש הנעשה במושג מצרך בסעיפים אחרים של החוק. אין לקבל טענה זו. כאשר נבדקת משמעות מילות המחוקק יש לשים לב לחוק בו הן מופיעות, למטרה שהחוק נועד לשמש ולמכלול הנסיבות של הענין הנדון. כלל חשוב בדיני פרשנות הוא שיש לבחון מה היתה המגמה שהדריכה את המחוקק להעניק סמכות לשר ליתן את הצווים ועד כמה הצו תואם את המגמה הזאת. המטרה הברורה בעניננו היא להבטיח פיקוח נאות על מוצרים המשווקים לציבור מבחינת טיבם וכי ההספקה תהיה בצורה תקינה והגיינית. הצו הנדון נועד להבטיח מימוש מגמה זו של המחוקק עד כמה שמדובר באיכותם של מוצרי מזון בלבד. בכך מייחד מחוקק המשנה צו זה למצרך מסויים דהיינו, מצרכי מזון. אין לדרוש מהמחוקק פירוט יתר של מוצרי המזון למיניהם שהרי בגדר מוצרי מזון ניתן למנות מאות ואלפי פריטים שונים ומשונים. על כן צו הפיקוח על מצרכים ושירותים ניתן כדין על פי הסמכות המוקנית לשר בחוק וטענת המערערת בנידון זה נדחית.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט ד. לוין והוסיף השופט כהן.עו"ד אורין למערערת, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 5.10.81).
ע.פ. 718/80 - אליהו ניר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (הערעור נדחה).
המערער מילא תפקיד של מנהל מחלקת התברואה בעירית קרית גת משנת 1962 עד 1976. הוא הואשם בכך כי קיבל משני בעלי עסקים הנחות מרחיקות לכת על מצרכים והורשע בלקיחת שוחד, ונדון ל-8 חודשים מאסר בפועל ו-80 אלף ל"י קנס. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לפי עדויות שני הסוחרים היה בא אליהם בימי שישי ונוטל מצרכי מזון כשהוא משלם סכום פעוט, וזאת היה עושה כדבר שבשיגרה במשך שנים. אחד הסוחרים סיפר כי כאשר פעם אחת דרש ממנו את מלוא התשלום, הופיע המערער אצלו לאחר כמה ימים והחל להעיר הערות על המצב התברואתי ולהציג דרישות שונות. אז הבין העד כי עליו להמשיך ולתת למערער את המצרכים במחירים מזעריים. המערער הוא עובד ציבור ולפי פסיקת ביהמ"ש העליון יש בקבלת הנחות כה משמעותיות משום קבלת שוחד. טובת הנאה תהיה לעבירה אם ניתנת בעד פעולה הקשורה בתפקידו של הנאשם, אך אין צורך, עפ"י הדין, להוכיח כי לוקח טובת ההנאה עשה פעולה ממשית למען הנותן. מדברי העדים מתברר שהם ביקשו לזכות במשוא פנים מאת המערער כדי
שלא יכביד ידו עליהם ביום מן הימים, בבחינת "שלח לחמך על פני המים" והמערער חייב היה להניח ולדעת שטובת ההנאה ניתנת לו כדי שבעלי העסקים יהנו מחסדו בעת הצורך. השאלה היחידה היא אם אמנם אמת בדברי העדים הנ"ל. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את דברי העדים לעומת גירסאות המערער, והגיע למסקנה שביהמ"ש המחוזי יכול היה לסמוך על דברי העדים שעדויותיהם נראו בעיניו אמינות ולדחות את גירסתו של המערער.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 27.10.81).
ע.פ. 722/81 - דהאש מועדי ואח' נגד מדינת ישראל
*ערעור על סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
שלושת המערערים מואשמים בבית המשפט המחוזי בירושלים ברצח ותוך כדי השמעת עדי התביעה נתגלה שסלילי הקלטה של שיחות שניהל אחד רמי ערוסי, ביוזמת החוקרים המשטרתיים, עם אחד המערערים בבית המעצר, לא הועמדו לרשות הסניגורים כחלק מחומר החקירה המשטרתי. כאשר נתגלו דברים אלו ביקשו הסניגורים שהשופטים יפסלו את עצמם מלהמשיך בשמיעת המשפט. הם טענו שתמלילי ההקלטות מוכיחים שחוקרי המשטרה נקטו שיטות של הפעלת לחץ פסיכולוגי על המערערים ושבזה נסתרות עדויות אותם חוקרים שכבר העידו במשפט, שמהן התרשמו השופטים עד כה התרשמות חיובית. הם הביעו חשש כי התמלילים לא יוכלו לערער את ההתרשמות החיובית למרות שיש בהם כדי להפריך את עדויות עדי המשטרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לפסילה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי אין מקום לחשש שכבר גיבש דעה כלשהי לגבי מהימנות העדים שכבר העידו, וכי הוא פתוח לשכנוע בנושא עד תום המשפט. כן קבע כי במידה שיהיה צורך לחקור עדים מחדש לאור החומר שנתגלה יוכלו הסניגורים לבקש זאת וביהמ"ש יעתר לכך אם הדבר יהיה מוצדק. אין כל פגם בהחלטה זו. אין ספק שהשופטים ינהגו הלכה למעשה כפי שקבעו בהחלטתם, ואין כל חשש שמא לא יוכלו להשתחרר מהשפעת רשמים אלה או אחרים שקלטו מן העדויות שניתנו עד כה במשפט, אם ראיות חדשות או חקירה נוספת של עדים שכבר העידו תצדקנה זאת. אין גם פגם בהחלטה שניה שנתן ביהמ"ש המחוזי באותו יום כשסירב לדחות את המשך המשפט עד לאחר בירור זה. מותר היה לביהמ"ש לנהוג כך לפי סעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי.
(בפני: הנשיא לנדוי, עוה"ד ע. עצמון, ב. שגיא וא. מוגרבי למערערים, עוה"ד גב' ד. וקסלר ומ. שקד למשיבה. 9.10.81).
ע.פ. 331/81 - אביגדור פאר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד ורישום כוזב במסמכי תאגיד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בגין 118 עבירות של גניבה ממעביד ו-4 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד נדון המערער ל-20 חודשים מאסר בפועל ולתשלום קנס של 180 אלף שקל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. הסניגור העלה את מצב בריאותו של המערער אשר לפי עדות רופא לא מן הראוי לכלוא אותו בבית כלא, ובנוסף לכך קבל הסניגור על כך שביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסת המערער שהחזיר חלק ניכר מסכומי הגניבות באופן שמתוך סכום של 600 אלף ל"י שגנב נותר חוב של כ-320 אלף ל"י בלבד. כן טען שלפי הראיות גנב המערער את הכספים כדי לעזור לבני משפחתו במצבים קשים שאליהם נקלעו. ביהמ"ש העליון העיר כי התלבט לא מעט בענין העונש. גם עפ"י הגירסה הנוחה יותר למערער הרי העבירות הן בעלות חומרה רבה שנמשכו מספר שנים, ובתקופה
שבה נגנבו הכספים, בעיקר בשנים 1977 ו-1978, ערך הסכומים היה גדול. אין גם לקבל תמונה ברורה לאלו מטרות השתמש המערער בכספים שגנב, ולא נראה שהיה נתון במצוקה כספית כה גדולה שצריך היה לגנוב כדי לעזור למשפחתו. מצב בריאותו של נאשם אינו יכול לשמש לו מגן ומחסה נגד עונש עבור מעשים פליליים, אחרת לא תהיה הגנה לציבור בפני אנשים רבים שמצבם הבריאותי איננו תקין ועלולים להתפתות למעשי עבירה מתוך תקוה שלא ישאו בעונש. אעפ"כ הוחלט להפחית מן העונש בגלל המצב הרפואי של המערער. לא מדובר בנאשם שסובל ממחלה זו או אחרת, אלא קיימת אצל המערער הצטברות של מחלות שונות שבעטיין מצב בריאותו חמור במיוחד. עם זאת אין לפוטרו מנשיאת עונש מאסר למשך תקופה לא קצרה, כך שעונש המאסר בפועל הועמד על שנה אחת.
(בפני השרפטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, שילה. עו"ד ז. לנדנר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 2.9.81).
ע.פ. 242/81 - חנה אליאס חוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה בידי עובד וזיוף) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות גניבה בידי עובד, זיוף בנסיבות מחמירות ורישום כוזב במסמכי תאגיד, בשנים 1978-1979 כשעבד כרכז חשבונות באגודה "למען ציון" בירושלים. בעבירות אלה שלשל המערער לכיסו סכום של למעלה מ-2 מליון ל"י שממנו הוחזר עד כה רק חלק קטן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 15 אלף שקלים והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער אין הרשעות קודמות ונימוקו העיקרי להקלה בעונש הוא שבאגודה היו אי סדרים חמורים שהוו פירצה הקוראת לגנב, וכן קיימים חשדות שמי שהיה מנהלו של המערער ביצע גם הוא מעשי עבירה רציניים. על אף קיום נסיבות מקילות, שהעיקרית שבהן היא עברו הטוב של המערער, אין לומר שהעונש חמור מדי. בקביעת העונש כבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בכל הנסיבות המקילות, ולולא נסיבות אלה היה העונש חמור יותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד ב. שגיא למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 1.9.81).
ע.פ. 541/81 - ג'יי קולר נגד מדינת ישראל
*ערעור על סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום בתל אביב בגין עבירות מס הכנסה. שמיעת המשפט נדחתה פעמים רבות מסיבות שונות ובעיקר עקב אי הופעת המערער. בישיבה בתחילת ינואר 1981 ביקש התובע להכריז על המערער כעל "עבריין נמלט" וביהמ"ש נעתר לכך והורה לעצור את המערער למשך 48 שעות ולהביאו בפני ביהמ"ש. בישיבה ביום 31.3.81 הופיע המערער יחד עם סניגור, ולפי בקשת הסניגור נדחה המשפט כדי לאפשר לסניגור לבדוק את הענין עם הפרקליטות, וכן בוטלה הכרזת המערער כעבריין נמלט. באפריל 1981 הופיע המערער בלי סניגור והודיע שהגיש בקשה לעיכוב הליכים. השופט נתן צו שבו הוא מורה על הנאשם להגיש לרשויות בקשת כופר תוך 7 ימים וקבע ישיבה נוספת. בישיבה הבאה הקריא השופט את כתב האישום והסביר למערער את תוכנו. אז ביקש המערער שהשופט יפסול את עצמו, ובקשתו נימק בכך שביהמ"ש קבע שהוא "עבריין נמלט" אך אין בחוק מונח כזה, ועקב הכרזה זו כולם חושבים שהוא עבריין, כי לא היה יסוד להכרזה זו גם מהטעם שהמערער הופיע בכל הישיבות שעליהן ידע ולא ניסה לעכב את הדיונים, וכי יש לו הרגשה שלשופט יש דעות קדומות
נגדו. בימ"ש השלום דחה את הבקשה ונימוקו היה שלא הביע כל דעה לגופו של ענין, וגם לא גיבש דעה כזו, וכי הכרזת המערער כעבריין נמלט אין בה חריצת דין בענין המהותי הנדון, והחשש הסובייקטיבי של המערער אינו מספיק להביא לפסילת שופט. כן נאמר בהחלטה שמבחינה אובייקטיבית אין חששותיו של המערער מבוססים. הערעור נתקבל.
בתמיכה לערעורו הגיש המערער תצהיר ובו העלה טענות נוספות שלא הובאו בפני השופט בעת בקשת הפסילה. הטענות הן כי בישיבה מיום 31.3.81 כאשר הסניגור ביקש לבטל את צו המעצר ולשחרר את המערער בערובה, קבע השופט כתנאי לכך שהמערער יודה באשמה, ורק אחרי שהסניגור טען שאין זה הוגן לדרוש דבר כזה חזר בו השופט מדרישה זו. כן נאמר בתצהיר כי בתגובה לטענת הסניגור שהכרזת המערער כעבריין נמלט פורסמה בהרחבה בכל העיתונים אמר השופט כי לולא הפירסום לא היה הנאשם מגיע לביהמ"ש, ובסיום הישיבה הוסיף "תדייק לישיבה הבאה כי סוכנות עיתים מתעניינת בתיק". בימ"ש השלום העיר את הערותיו בכתב לטענות הנוספות של המערער וציין שלא נראה לו שהוא קשר את ביטול הצו עם הודאה בעובדות, אך בהחלט ייתכן שבמהלך הישיבה הציע במפורש למערער להודות בעובדות, בהתחשב במהות האשמות המיוחסות למערער. כן נאמר בהערות השופט, שהוא אמר כי הפרטים בעיתון הוא שהמריץ את המערער להופיע בדיון ושעל המערער להופיע לישיבות הבאות כיון שהעיתונות מתעניינת בתיקו.
בהחליטו לקבל את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי אין לו ספק שהשופט לא גיבש דעה לגבי אשמתו או חפותו של המערער, ואולם נוכח הכרזת המערער כעבריין נמלט, שככל הנראה לא היתה מבוססת, והדברים שאמר השופט למערער בישיבה מיום 31.3.81, יש יסוד אובייקטיבי לחששו של המערער מפני בירור משפטו ע"י אותו שופט. המערער טוען שהוא הופיע בכל המועדים שנקבעו לשמיעת המשפט שעליהם קיבל הודעה ולפיכך לא היה מוצדק להתייחס אליו כאל נאשם המנסה להתחמק מהמשפט, וכן לא נסתרה טענתו כי הפרסום באמצעי התקשורת על הכרזתו כעבריין נמלט גרם לו נזק רציני. אמנם בטענות אלה כשלעצמן אין עילה לפסילת השופט, אך גם לא היה זה מן הראוי שהשופט יציע למערער כי יודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, וגם יוסיף את הערותיו בדבר הפרסומים בעתון. בדברים אלה יש כדי להצדיק את בקשת המערער שענינו יתברר בפני שופט אחר.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 8.9.81).
ע.פ. 28/81 - עלי מוחמד אחמד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בגין מכירת 10 ק"ג חשיש לשוטר מוסווה. הערעור על חומרת העונש נדחה. הטענה העיקרית של המערער היא שהיה לו תפקיד משני בלבד בביצוע העיסקה, ושהוא רק סייע לסוחרי הסמים בעיסקה זו. שני המבצעים העיקריים של העבירה נדונו בשלב מאוחר יותר למאסר של 7 וחצי שנים. אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער במידה שתצדיק התערבות בגזר הדין. למערער עבר פלילי שאמנם אינו קשור בסמים, אך הוא נדון בעבר למאסר לתקופה לא קצרה ולאחר שריצה את עונשו ביצע תוך זמן קצר את העבירה נשוא ערעור זה. מדובר בעיסקת סם בעלת היקף גדול ומן ההכרח להטיל על מעורבים בעיסקה כזו מאסר לתקופה ממושכת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד י. כהנים למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 7.9.81).
ע.פ. 780/80 - חנניה חזן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות פריצה ואיומים (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
על 3 עבירות הועמד המערער לדין: פריצה למשרדי חברת ביטוח בכוונה לבצע גניבה; פריצה למפעל פרו-יש באזור התעשיה בעפולה וגניבת רכוש של 200 אלף ל"י; תקיפת המתלונן בן דוד ואיום עליו לבל יעיד נגד המערער במשטרה. בגין עבירות הפריצה נדון המערער ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובגין תקיפתו של המתלונן והאיום עליו נדון לשנה אחת מאסר בפועל מצטבר למאסר האחר. הערעור נגד ההרשעה נדחה ונגד חומרת העונש נתקבל באופן ששני המאסרים יהיו חופפים.
אשר להרשעה בפריצה לחברת הביטוח - הראיה המרשיעה היתה טביעת אצבעותיו וכף ידו של המערער על שולחן במשרד. מציאת טביעת אצבעות של נאשם במקום הפשע מספיקה להרשעת הנאשם, אלא אם יש בפיו הסבר להימצאות טביעות אלה בזירת העבירה והסבר זה מתיישב עם חפותו מפשע. אין די בהעלאת אפשרויות תיאורטיות לענין זה, ולפיכך אין לקבל את הערעור על הרשעה זו.
אשר להרשעה בפריצה למפעל פרו יש - זו התבססה על דברי העדות של בן דוד ואשתו. לדבריהם עשו דרכם ביום הפריצה לא הרחק משער המפעל והבחינו בשתי דמויות ליד השער שעוררו את חשדם, ואחד מהם היה המערער שהכירו אותו מלפני כן. מיד לכשהגיעו לבית מכרים טילפן העד למשטרה ומסר ליומנאי על חשדותיו. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בדברי העד ואולם לפי עדותו הודיע כבר באותה שיחה עם היומנאי במשטרה את שם המערער כאחד החשודים, אך עדותו של היומנאי היתה שהאיש שטילפן אליו לא הודיע את השם של החשוד בפריצה. כך שאילו עמדה עדות זו לבדה היה מקום לזכות את המערער מחמת הספק. דא עקא שאחרי כמה ימים פגש המערער במתלונן ואשתו בתחנת אוטובוסים בעפולה ואיים על המתלונן שלא יעיד נגדו ואף תקף אותו. טענת המערער הינה כי איים על המתלונן שלא יעיד נגדו בענין אחר באשר חשד כי הוא רוצה להעליל עליו. כך שלענין האיום והדחה בחקירה ניתן להרשיע את המערער, שכן אין נפקא מינה בקשר לאיזו עדות היו האיומים. ברם, אם מתקבלת גירסת המתלונן שהאיום עליו היה שלא יעיד בענין הפריצה, הרי זה מחזק את הראיות בענין הפריצה. ואכן, כיון שביהמ"ש המחוזי נתן אמון בדברי המתלונן הרי יש לתקרית זו השלכה מכרעת בקשר לאישום בפריצה למפעל, והספק, עד כמה שמתעורר עקב אי הבאת עדות שהמתלונן הזכיר את שמו של החשוד כבר בטלפון הראשון אינו פועל עוד לזיכוי המערער.
אשר לחומרת העונש - לכאורה אין הוא מופרז לחומרה. מדובר בעבירות חמורות שהשלכתן קשה על בטחון הציבור וניהול תקין של חקירה משטרתית. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו להיבטים האמורים וגם לעברו המוכתם של המערער. כן נתן בית המשפט את דעתו לכך שהמערער כבר ריצה בעבר 18 חודשי מאסר ולאחר מכן 2 שנות מאסר בגין עבירות פריצה, ומשום כך ראה בו עבריין חסר תקנה שיש להרחיקו מן הציבור. ברם, מתוך עיון בהרשעות הקודמות עולה כי לא אפשרו לבחון את כוחו המרתיע של מאסר על תנאי על המערער, ורק בעבירה נשוא ערעור זה הוטל עליו מאסר על תנאי. מן הראוי לבחון עד כמה יהיו בו כוחות ריסון עצמי לנוכח מאסר זה התלוי ועמד נגדו. בהתחשב בכך ובגילו הצעיר של המערער, ניתן להקל עימו במידת מה, כך שהמאסר בגין העבירה של איום והדחה בחקירה יהיה חופף את המאסר. בגין עבירות פריצה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד יאירלמערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 21.10.81).
ע.פ. 419/81 - קלמן פיביש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מדיניות אחידות העונשים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
5 הועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי בחיפה בגין השתתפות בהחלפת זהויות של מכוניות ע"י העברת מנועים ממכונית למכונית ומספור שלדות ממכונית למכונית כאשר על מכוניות ישנות יותר הרכיבו זהות של מכוניות חדישות יותר. המדובר בשני מקרים שבהם הצליחו לבצע את ההחלפה ובמקרה אחד שהמשטרה גילתה לפני שהסתיימה מלאכת הזיוף ע"י ההרכבה. המערער שהיה הרוח החיה במעשים נדון ל-18 חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 50 אלף שקל, ואחרים נדונו לענשים יותר קלים שהחמור שבהם היה 9 חודשי מאסר ו-15 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 7 אלפים שקל. הערעור הוגש ע"י המערער בלבד וערעורו נדחה.
השופט שילה הרחיב את הדיבור על השאלה של אחידות העונשים לאחר שקבע כי לגופו של ענין אין העונש שהוטל על המערער חמור מדי. באשר לעקרון אחידות העונשים עמד על הבעיות המתעוררות כאשר בתי משפט שונים נותנים גזרי דין שונים על עבירות דומות, וכן כאשר מספר עבריינים עומד לדין בפני אותו בימ"ש בגין אותן עבירות אלא שביהמ"ש נותן גזרי דין שונים. השופט שילה עמד על כך כי כדי שביהמ"ש שלערעור יתערב בגזר הדין, כאשר מופר עיקרון אחידות העונשים, אין צורך שיהיה מדובר בהפרת האחידות בדרגה של "אי צדק צורב" או בתרגום יותר חדש "עוול משווע", שכן כל אי צדק הוא צורב וכל עוול הוא משווע, וביהמ"ש שלערעור צריך להתערב גם כשמדובר באי צדק רגיל. ברם, בעניננו מצא שהיו נסיבות רבות שמבדילות בין המערער לבין העבריינים האחרים שעמדו יחד אתו לדין.
השופט אלון הבהיר כי אין צורך להיכנס לפרטי השיקולים שהעלה השופט שילה, שהרי בעניננו אין אנו זקוקים לכך. הוא העיר אך זאת שכלל גדול הוא שבית המשפט שלערעור לא יתערב בגזר הדין - לא להחמיר ולא להקל - פרט לנסיבות ומקרים מיוחדים, אלא אם העונש חורג באופן משמעותי מהעונש שראוי היה להטיל על פי כללי אחידות העונשים, היינו, שיש בו משום גרימת עוול של ממש. אין התערבות ביהמ"ש שלערעור מוצדקת רק משום כך שאילו הוא היה יושב לדין היה גוזר מטעמים שבאחידות הענישה וכיוצא באלה טעמים, עונש שונה מזה שגזר ביהמ"ש שעל פסק דינו מערערים. כלל זה מחוייב המציאות הוא שאם אין אתה נוקט בו, הרי מאחר שלעתים קרובות אין שני שופטים מודדים במידה אחת - נמצא שפסיקת ביהמ"ש תהא לוקה בחוסר יציבות ודבר זה קשה הוא לא רק למערכת משפטית תקינה אלא אף לטובתם של הנאשמים עצמם.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, שילה. עוה"ד ח. קאזיס וש. אבני למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.10.81).
ע.פ. 230/81 - פנחס שועו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כמות של כ-2 ק"ג חשיש ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 10 אלפים שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. החשיש נתפס במחסום משטרתי בכניסה לירושלים בשעה 10 בלילה בתא מטען של מונית. נהג המונית היה אחד מזרחי ולידו ישב אחד יואב אליהו. מיד עם מעצרם מסרו הודעות שלפיהן נסע אתם המערער באותו יום במונית לנס ציונה ושם הביא את השקית שבה היה הסם ממקום כלשהו והכניס אותה לתא המטען של המונית, מבלי שהם ידעו מה מכילה השקית. לאחר מכן אמר להם המערער שיחזרו לירושלים ושהוא יתעכב לזמן מה וישיג אותם בדרך. ואמנם בדרכם לירושלים חלפה על פניהם מונית
אחרת ובה ישב המערער. הנהג של אותה מונית היה עד התביעה מנשה ישראל שמוניתו עברה את המחסום המשטרתי מבלי להיעצר. כאשר מוניתו של מזרחי שהגיעה בעקבות מוניתו של מנשה ישראל נעצרה ע"י שוטרי המחסום הורה המערער למנשה ישראל לעצור, ירד מן המונית והסתלק ברגל. מאז נעלם מביתו וכעבור כחודש וחצי עזב את הארץ בדרכון מזוייף והוחזר כעבור זמן ארצה ע"י משטרת הולנד ונעצר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעיקר על סמך עדויותיהם של מזרחי ויואב אליהו. השופט התייחס לשניים אלה בזהירות רבה כי קיים חשד שהם שותפים לעבירה. ביהמ"ש מצא ראיות נסיבתיות ממשיות שחיזקו את דבריהם. הראיות הנסיבתיות הן: עדותו של נהג המונית השניה שנוסעי שתי המוניות לא נזדמנו באקראי בזה אחר זה לירושלים, אלא שהמערער הדריך את מנשה ישראל להשיג את המונית של מזרחי לאותת למזרחי והמערער עצמו הפעיל את צופר המונית, ולאחר מכן עשו שתי המוניות בזו אחר זו כשהמערער אומר למנשה ישראל לדאוג שהמונית הנוסעת אחריו לא תעבור על פניו. כל זה מוכיח שהיה למערער ענין במה שנוגע למכוניתו של מזרחי ואמנם כאשר אותה מונית נעצרה במחסום ע"י המשטרה מיהר המערער להסתלק; המערער הודה שהיה באותו ערב בנס ציונה ובצדק הדגיש השופט שאין זה מתקבל על הדעת כלל שבאותו ערב נזדמנו שלושת בני ירושלים באקראי בנס ציונה ללא קשר ביניהם, ושמזרחי ויואב אליהו מסרו עוד באותו לילה שהמערער היה שם בעוד שהמערער טוען שלא ראה את מזרחי ויואב באותו לילה; היעלמו של המערער ממקום מגוריו מיד לאחר תפיסת החשיש ועד שעזב את הארץ באופן בלתי חוקי. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בכמות המסחרית הניכרת ועברו הפלילי של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ש. מרכוס למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 18.10.81).
ע.פ. 306/81 - יעקב מדר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בעבירת אינוס (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של אינוס ושל שימוש בכח להכשלת מעצר חוקי ונדון ל-4 שנות מאסר וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי של שנה אחת כששני מאסרים אלה חופפים אך מצטברים לתקופה של 4 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באחד הערבים בשעה 9 פגש המערער בתחנת האוטובוסים בתל אביב את המתלוננת, היתה זו פגישה מקרית שבה הכירו לראשונה זה את זו. התפתחה בין השניים שיחה והמערער הציע למתלוננת לסעוד יחדיו. המתלוננת שהתכוונה לנסוע לכפר שמריהו, שם היא עובדת ומתגוררת אצל מעבידיה נענתה להצעת המערער ויחדיו עלו לאוטובוס. הם ירדו בתחנת אוטובוסים במקום שנראה שומם וחשוך ולתמיהת המתלוננת הסביר לה המערער שהוא גר בקרבת מקום ולאחר שישהו זמן מה בביתו ויסעדו יחזירנה לביתה. ואכן, המערער מתגורר בקרבת מקום, במעברת מחנה ישראל, ויחד עמו מתגוררים הוריו הקשישים. המערערת נתלוותה אל המערער לביתו ושם ישבו וצפו בטלויזיה ושתו יחדיו. לאחר מכן החל המערער ללטף את המתלוננת בכל גופה והיא נבהלה וברחה לחדר הורי הנאשם ונשכבה במיטה של האם כשהיא זועקת "הוא רוצה לאנוס אותי" ועוד קריאות המלמדות על חרדתה. המערער התרגז ובכח הוציא אותה ממיטת הוריו אל חדרו. גם שם לא חדל מלאיים עליה. המתלוננת הציעה למערער כי יסתפק בפחות מבעילה של ממש שכן היא בתולה אך הוא סירב ובאיומים בעל אותה. לפנות בוקר הצליחה לברוח במכונית שעברה במקום לבית מעבידיה. היא היתה נרגשת מאד, המומה ובוכיה ונראו בה אותות חבלה וסימני
מכות. היא התלוננה במשטרה וכאשר באו שוטרים לבית המערער הוא החל להימלט ולאחר שתפסו אותו החל להתכתש עם השוטרים.
אשר לאשמת האינוס - על פי התנהגות המתלוננת כפי שהעלתה בעדותה, שהיתה אמינה על ביהמ"ש, היה ברור שהיא לא הסכימה לקיום מגע עם המערער ועל פי הבדיקות הרפואיות ברור גם שהוא בעל אותה בעילה של ממש. התנהגותה של המתלוננת שברחה לחדר ההורים של המערער ורק בכח הוא הוציא אותה משם מצביעה הן על כך שהיא לא הסכימה למגע המיני והן על כך שהוא ידע שהיא איננה מסכימה ושלא היה לו מקום לטעות שמא היא מסכימה. באשר להרשעה באישום של התנגדות בכח למעצר - גם כאן יכול היה ביהמ"ש לבסס את האשמה על סמך עדויות השוטרים.
אשר למידת העונש - זהו עונש קל שאין להתערב בו נוכח החומרה הרבה שבמעשה. אין יסוד לטענת המערער כאילו המערערת תרמה בהתנהגותה למעשה האינוס. העובדות מפריכות טענה זו. התנהגות המערער היתה מרושעת ובמעשה שביצע באותה נערה בתולה היסב לה נזק נפשי שמי יודע מתי ימחק.
(בפני השופטים: ברק, לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד בר-מור למערער, עו"ד שפי למשיבה. 1.11.81).
ע.פ. 338/81 - בנקר יעקב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק ומדיניות הענישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כפקיד בנק ובמסגרת עבודתו גנב תשלומי עמלות בסך 65 אלף ל"י שהעביר לחשבונו הפרטי במקום להעבירם לזכות הבנק. הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער החזיר את כל שנתן וכי עבירתו לא פגעה בלקוחות והוא פועל עתה למען שיקומו האישי והמקצועי ואולם גם כך אין להתערב במידת העונש.
ניתנו שני פסקי דין - מפי השופט שמגר שאליו הסכים השופט שילה ומפי השופט אלון. השופט שמגר סבר כי בהתחשב במדיניות של ביהמ"ש העליון, כפי שבאה לידי ביטוי בפסקי דין שונים באשר לפקידי בנק שסרחו, יש להחמיר בעונשיהם של פקידי בנק שמעלו ואין להתערב במידת העונש. לעומת זאת ציין השופט אלון כי לא בנקל הגיע למסקנה שיש לדחות את הערעור. השופט אלון הבהיר כי הוא שותף לדברים שהובאו ע"י הסניגור מפסק דינו של ביהמ"ש העליון בענין אחר כי לא פעם מקל ביהמ"ש העליון בעונש מטעמים מתאימים ללא כל יחס לחומרת המעשים נשוא ההרשעה. כל נאשם ונאשם עולם מלא הוא בפני עצמו וראוי לעיון מיוחד לפי נסיבותיו האישיות ואין חומרת המעשים שעשה מונעת עיון אישי זה. בעניננו גזר ביהמ"ש המחוזי עונש של שנה מאסר בפועל לאחר שעיין בכל הנסיבות המקילות ואין לומר כי עונש זה, גם בהתחשב בנימוקים הנוספים שהעלה הסניגור, חמור במידה שתצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. העונש שנגזר לא בא כדי להרתיע אותו מלשוב ולחטוא אלא להרתיע אחרים וזהו שיקול לגיטימי ועיקרי בדרכי הענישה בסוג עבריינות זה, ושיעור העונש הוא כזה שאינו מצדיק התערבות כדי להקטינו.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, שילה. עו"ד א. זיו אב למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 21.10.81).
ע.פ. 89/81 - טוביה מסוורי נגד מדינת ישראל
*הצורך בהפעלת מאסר על תנאי כשנעברו יותר מעבירה אחת נוספת (הערעור נדחה).
המערער הורשע במשיכת שיקים ללא כיסוי ב-7 מקרים שונים ונדון ל-7 חודשים מאסר על תנאי. כן הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי לתקופה
של 3 חודשים וביצוע המאסר דחה השופט כדי לאפשר למערער לבקש ריצוי המאסר בצורה של עבודות חוץ. הערעור נסב על השאלה אם חייב היה השופט להפעיל את המאסר על תנאי או שיכול היה להאריכו. ביהמ"ש המחוזי לא רצה להטיל על המערער מאסר בפועל כי אין מדובר בפושע אלא באדם שהסתבך בעסק שהפך להיות גדול מדי בשבילו, וכן עבר זמן רב מאז ביצוע העבירות ביולי 1976 ועד למתן גזר הדין בדצמבר 1980. השופט העיר כי היה רוצה להשתמש בסמכות הנתונה לו ולהאריך את תקופת התנאי, אך הוא מנוע מלעשות כן מכיון שאין להאריך את תקופת התנאי "אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת". השופט הוסיף כי אמנם זו ההרשעה הנוספת הראשונה של המערער אבל מדובר ב-7 מקרים שנתן שיקים ללא כיסוי ולגבי כל אחד מהשיקים נעברה עבירה בפני עצמה. המערער טען כי יש לראות את כל שבעת המעשים כעבירה אחת ואילו המדינה טענה כי יש לראות בכל שיק עבירה נפרדת. גירסתה של המדינה שנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי אושרה ע"י ביהמ"ש העליון.
הרעיון שביסוד ההוראה המאפשרת להאריך את תקופת המאסר על תנאי הוא לתת לעבריין הזדמנות לחזור למוטב גם לאחר שחזר ונכשל פעם אחת נוספת, אם לדעת ביהמ"ש מן הרצוי לעשות כך. כשלון אחד נוסף אינו זהה עם עבירה אחת נוספת במובן הטכני של המונח עבירה, אלא במשמעות רחבה של התנהגות פלילית הנובעת מהחלטה אחת ומדחף פלילי אחד גם אם יש מבחינה טכנית עבירות אחדות. אין להגדיר ענין זה מראש ועל ביהמ"ש להעריך ולקבוע בכל מקרה ומקרה שבפניו אם מדובר בכשלון חד פעמי או יותר מכך. בדרך כלל ניתן לראות בהתנהגות פלילית משום כשלון חד פעמי כשמדובר במערכת עובדות אחת שבוצעה בהזדמנות רצופה אחת. בעניננו, עבירת משיכת השיקים ללא כיסוי מופיעה אמנם בכתב האישום בצורה כוללנית ובאישום אחד, אך הכללה זו אינה קובעת כלום לענין השאלה אשר בפנינו. כמסתבר משך המערער כל אחד משבעת השיקים בתאריך שונה במשך תקופה של כ-4 חודשים. אין כאן מסכת עובדתית אחת וכשלון חד פעמי אלא כל משיכה ומשיכה מהווה עבירה בפני עצמה וצדק השופט שיש כאן יותר מעבירה אחת נוספת ואין הוא יכול להשתמש בשיקול דעתו כדי להאריך את תקופת המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, שילה. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 26.10.81).
ע.פ. 43+33/81 - יוסף ברונסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבת תכשיטי זהב ומערכת כלים ונדון ל-3 שנות מאסר. בעת ביצוע העבירה היה המערער אסיר ברשיון ועקב ביצוע העבירה עליו לסיים ריצוי יתרת עונש של שנה וחצי מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך, אך ציין שלמערער 15 הרשעות קודמות, ברובן עבירות רכוש, ובתי המשפט עשו נסיונות רבים כדי להקל עמו ולסייע בשיקומו. השופט מציין את חולשת המערער לכבוש את יצרו כשהוא מתפתה לפרוץ לבתיהם של אזרחים שלווים ולגבוב את רכושם. עם כל הרצון לסייע שוב בידי המערער אין להתעלם מחובת בתי המשפט להעמיד כשיקול עדיף וראשון את ההגנה על שלום הציבור ורכושו ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט אלון. עו"ד ברדוגו למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 22.10.81).
ע.פ. 223/81 - מרדכי כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד
(הערעור נדחה).
המערער שירת, במסגרת שירותו הסדיר, תחת פיקודו של אחד יעקב ענבר. במשך שרותו בצבא זכה לתשומת לבו של מפקדו בגין השירות המסור והתידד עם המפקד ועם אשתו שגם היא ביקשה לעזור לו להתקדם מששוחרר משרותו הצבאי עסק המערער כקבלן לעבודות חשמל, ומפקדו ענבר נתמנה כראש אגף בינוי ברשות הנמלים. כשנה וחצי לאחר מכן פגש המערער במקרה את אשתו של ענבר ובשיחה סיפרה האשה למערער כי מפקדו לשעבר מכהן כראש אגף בינוי כאמור, והמערער העלה אפשרות כי יבצע עבודות עבור רשות הנמלים. אחרי קיום השיחה הנ"ל הופיע המערער באחד הימים בביתו של ענבר והתקין שם מכשיר למניעת התחשמלות ולוח חשמל אוטומטי. ענבר לא היה בבית ואשתו הופתעה מהמעשה. לאחר מכן קיבל המערער ביצוע עבודה ברשות הנמלים כאשר ענבר הדריך אותו בדבר ההליכים שצריך לנקוט כדי להשתתף במכרז, וענבר החליט יחד עם אחרים על מסירת העבודה למערער. המערער המשיך והתעניין בעבודות גדולות במיוחד שעמדו להימסר לפי מכרז סגור וכן בעבודות אחרות. לאחר מכן התעוררו חשדות של שוחד אצל אחד מעובדי הביקורת, הוא פנה למשטרה וזו החלה לעקוב אחרי המערער. באחד הערבים נראה המערער כשהוא בא יחד עם חברתו לביתו של ענבר ובידיו קופסת קרטון גדולה עטופה. לאחר מספר שעות יצא מהבית עם קופסת הקרטון ללא העטיפה. הוא נעצר ע"י המשטרה ובקרטון התגלתה טלויזיה קטנה. בהודעתו למשטרה אמר המערער כי ביקש לתת אותה מתנה לענבר. המערער הועמד לדין בגין עבירות שוחד בכך שהתקין את המכשיר למניעת התחשמלות וכן בכך שביקש לתת לענבר כמתנה את הטלויזיה. לפי עדותו של ענבר הוא נדהם מקבלת מכשיר הטלויזיה והחזירו למערער. המערער טען שאת ביצוע עבודות החשמל וכן את הטלויזיה הביא כמתנה לידידים, אך ביהמ"ש המחוזי קבע, על יסוד התרשמותו מנסיבות המקרה ומעדותו של המערער עצמו וגישתו לחיים של "שמור לי ואשמור לך", כי כוונותיו של המערער היו לבנות יחסים כדי לקבל טובת הנאה. לפיכך הרשיעו בעבירות שוחד ודן אותו ל-10 חודשים מאסר שמתוכם 4 חודשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
מערכת הנסיבות מצביעה על כך כי היתה זיקה ישירה בין רצונו של המערער לקדם את עניניו ברשות הנמלים ולזכות בעבודות לבין שני המעשים שנעשו על ידיו. בשאפתנותו ופעלתנותו ביקש להגיע להשגים מהירים ולזכות ברצונם הטוב של הנוגעים בכך כמטרה חיונית לקדום עניניו ולמען השגת אלה לא בחל באמצעים הפסולים באופן גלוי וברור.
אשר לעונש - הסניגור ביקש להקל באשר המערער הוא אדם חיובי הנעדר הרשעות, הוא התחתן לפני זמן קצר ופרנסתו נפגעה קשות. ברם, מדובר בתופעה חמורה של נסיון להשחית מידותיהם של עובדי ציבור וחיוני שיקבע מחסום יעיל ומרתיע שימנע מראש כל נסיון כזה. אין מדובר כאן על מעשה שהיה בגדר תגובה רגעית או כשלון חד פעמי, אלא המערער אימץ לעצמו גישה כללית כאשר העבירות היו ביטוי גלוי וברור שלה.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד חקק למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 14.10.81).