ע.א. 6/80 - דב ושלמה קליין נגד ציון לביא ואח'
*שעורי פיצויים עקב תאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3034/74 - הערעור נתקבל בחלקו)
ביום 28.2.74 נפגעו המערערים, אב ובנו הקטין, ע"י מכונית שסטתה ממסלול נסיעתה וירדה אל השוליים. במכונית נהג המשיב הראשון והיא היתה מבוטחת ע"י המשיבה השניה. הבן, יליד 1963, שוחרר בו ביום מבית החולים ונאלץ לשכב בביתו במשך חודש ימים עד שחזר ללימודיו, והאב, יליד 1928, אושפז ונותח ושוחרר לביתו לאחר 15 יום, והיה מרותקלמיטתו במשך חודשיים כשרגליו נתונות בגבס ובמשך כמה חודשים נאלץ ללכת בעזרת קביים.האב סבל מזעזוע מוח, שברים בקרסוליים של שתי הרגליים, שברים בעצם שוק שמאל ופגיעות נוספות בכל חלקי גופו. לפי חוות דעת כירורג מטעם המערער הוא סובל מנכות אורטופדית צמיתה של 36 אחוז ולפי חוות דעת רופא מטעם המשיבים אין הנכות האורטופדית עולה על כ-15 אחוז. בנוסף לכך מסכימים הצדדים כי האב סובל בתחום הנוירולוגי מנכות צמיתה של 7 וחצי אחוז וכן הוא סובל ממגבלות בתחום השמיעה וגם כאן נקבעה לו נכות צמיתה של 7 וחצי אחוז. אשר לבן - הוא סבל עקב התאונה מזעזוע מוח, הוא סובל מרעשים באזניו ועקב זה הוסכם כי הוא לוקה בנכות צמיתה של 7 וחצי אחוז. בשעת התאונה היה האב פקיד בקופת חולים מכבי ובשעות הפנאי היה עוסק בעסקי ביטוח. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת האב הפסד השתכרות בעבר בסכום של כ-26 אלף ל"י, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; הפסדי השתכרות בעתיד עפ"י חישוב גלובאלי בסך 100 אלף ל"י בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין בינואר 1980; פיצוי בגין כאב וסבל בסך 100 אלף ל"י צמוד ונושא ריבית מינואר 1980. לבן פסק ביהמ"ש הפסד השתכרות בעתיד על פי חישוב גלובאלי בסך 50 אלף ל"י יעבור כאב וסבל תשלום של 03 אלף ל"י כששני הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מינואר 1980. הערעור נסב על ענינים שונים הנוגעים לסכומי הפיצויים.
א. האב לא זכה בפיצוי כלשהו בגין הפסד השתכרות מעבודתו כסוכן ביטוח ובגין הוצאות ממשיות שנגרמו לו עקב התאונה כגון טיפולים רפואיים, נסיעות וכדו'. בפסק הדין לא נמצאת כל התייחסות לשני פרטי נזק אלה שתבע וב"כ המשיבים טוען כי השופט התעלם משני סעיפים אלה באשר לא נתן אמון בגירסת האב בנושאים אלה. לסברה זו אין יסוד. אילו סבר השופט כי האב לא הצליח להוכיח נזקיו אלה היה צפוי שיאמר דברו בענין זה ולו גם בתמציתיות, אך הוא אינו מזכיר כלל שני נושאים אלה בפסק הדין. עיון בפרוטוקול ובראיות מלמד שהאב הוכיח בוודאות מספקת שסבל נזקים על פי כל אחד משני סעיפי הנזק הנ"ל.
ב. האב הוכיח את ההוצאות הממשיות והיו בידיו קבלות על הוצאות אלה. את מרכיבי הנזק פירט בתצהירו שהוגש כראיה בביהמ"ש והוא לא נחקר כלל בקשר לכך. לפיכך צריך להתייחס לאותם מרכיבי נזק המוזכרים בתצהיר כמוכחים וסכום זה מסתכם בכ-8 אלפים ל"י ויש לפסוק את הסכום לטובת האב.
ג. אשר להפסד מהשתכרות מעסקי ביטוח - גם זאת הצליח להוכיח. בעדותו אמר כי בנוסף לעבודתו בקופת חולים מכבי עסק גם בעסקי ביטוח, עד התאונה היה חוג לקוחותיו מקיף ואילו מאז התאונה, עקב נכותו נאלץ לצמצם את פעילותו למינימום.בשאלון מציין האב כי ב-3 השנים שלפני התאונה הצהיר לפני שלטונות מס הכנסה על הכנסותיו מביטוח ואין אדם מתנדב להצהיר בפני פקיד שומה על הכנסה שלא היתה לו. ודאי אין לומר כי הוא הצהיר על כך משום שחזה מראש כי יפגע
מתאונה ויתבע פיצוי. אכן, לא הוכח מה הוא סכום הנזק שנגרם עקב הפחתת הביטוחים,אך בגלל זאת אין לשלול מהאב פיצוי על נזקיו ומותר להעריכם על דרך אומדנה סבירה. בהתחשב בנתונים שהוגשו יש לפסוק בגין הפסד בפריט זה עד ליום מתן פסק הדין סכום של 15 ואלף ל"י.
ד. אשור להפסד השתכרות בעתיד - גם לאחר התאונה המשיך המערער לעבוד בעבודות ניהול אם כי לא בקופת חולים. לפי דעת ביהמ"ש אין בינתיים לאב הפסד בעבודה הרגילה עקב התאונה, ואולם כיון שנקבעו לו אחוזי נכות זכאי הוא לפיצוי בעד העתיד ולו רק בשל העובדה שהוא עלול להפלט ממקום עבודתו הנוכחי ולהתקשותבמציאת עבודה חילופית בשל מגבלותיו הפיסיות. מסקנת ביהמ"ש שיש לקבוע פיצוי על הפסד השתכרות בעתיד נכונה מבחינה משפטית וצודקת מבחינה ענינית, שכן בהחלט צפוי שהאב יתקשה להיקלט במקום עבודה בעתיד. אין גם נתונים מספיקיםכיצד לאמוד את הפסד ההשתכרות, אין מקום לקבעו עפ"י אחוזי הנכות וראוי לקבעו עפ"י חישוב גלובאלי. השאלה היא אם לא קמץ ביהמ"ש את ידו יתר על המידה עד שביהמ"ש שלערעור יתערב בשיעורו. בימ"ש שלערעור אינו מתערב בשיעור פיצוי הפסד השתכרות בעתיד שנקבע לפי שיטה גלובאלית, אלא אם כן קיימים נימוקים כבדי משקל המצדיקים התערבות כזו ובעניננו קיימים נימוקים כאלה. בעת מתן פסק הדין היה שכרו של האב מגיע לכלל 30 אלף ל"י לחודש, כך שהסכום של 100 אלף ל"י שנקבע כפיצוי גלובאלי הוא כשיעורם של שלושה חודשי משכורת. גם אם ניקח בחשבון הוון, גם אז אין הפיצוי הגלובאלי מכסה אלא משכורת כוללת של מספר חודשים בלבד. לא לפיצוי כה זעום התכוון השופט עצמו, כשקבע שיש לפסוק על פי ראש נזיקין זה פיצוי. יש להגדילו במידה ניכרת ועל אחת כמה וכמה כשיש לקחת בחשבון גם הפסד השתכרות מעסקי ביטוח. לפיכך יש להעמיד את סכום הפיצוי על 300 אלף ל"י ליום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.
ה. באשר לפיצויים בגין כאב וסבל - לדעת האב הסכום של 100 אלף ל"י נופל במידה ניכרת ממה שראוי היה לפסוק, ואפילו היינו מחשבים את שיעור הנזק על פי החישוב שנקבע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היה מתקבל סכום גבוה במידה ניכרת. אולם מדובר בתאונה שקרתה בשנת 1974 ורשאי השופט שלא להתחשב בפיצוי על פי התקנות. אין לומר שהסכום שנפסק נמוך במידה מופרזת עד שראוי שביהמ"ש שלערעור יתערב בו. עם זאת, מן הראוי לפסוק 3 אחוז ריבית על הסכום שנפסק בגין כאב וסבל מיום אירוע התאונה וביהמ"ש העליון פסק בהתאם.
ו. אשר לבן - טען פרקליטו כי בשביל סעיפי הפיצוי - הפסד השתכרות בעתיד וכאב וסבל - פסק ביהמ"ש סכום נמוך מדי. אין להתערב בפיצוי בגין כאב וסבל ואילו באשר לסכום שנפסק כפיצוי גלובאלי עבור הפסד השתכרות בעתיד, הרי מאותם נימוקים שניתנו באשר לאב, יש להעלות את הפיצוי גם לבן ולהעמידו על סכום של 100 אלף ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד יהודה מצא למערערים, עו"ד אריה שטיין למשיבים. 1.81 26.1).
ע.פ. 67/81 - ישראל מיליק נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (מרמה וזיוף מסמכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-7 אישומים שענינם עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף מסמך וכן נלקחו בחשבון עבירות נוספות הכוללות 12 מקרים של משיכת שיקים ללא כיסוי וקבלת דבר במרמה. סכום המרמה הסתכם בכ-40 אלף שקלים. בגין כל אלה נדון המערער למאסר שנתיים בפועל וכן הופעלו במצטבר מאסרים על תנאי של 10 חודשים, 6 חודשים ו-6 חודשים, כך שהעונש המצטבר הוא 46 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. נטען שהמערער נשוי ואב לשני ילדים, שירת בצבא ונפצע ורוב רובו של הכסף הוחזר. ברם, הנאשם ביצע במשך תקופה ארוכה רשימה מרשימה ביותר של עבירות מרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי, כשהוא גורם נזק למספר גדול של אנשים ולחברה. התמונה המתקבלת היא שהמערער החליט להתפרנס מרמאויות, וכן יש למערער עבר פלילי הכולל עבירות מאותו סוג. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, יהודה כהן. המערער לעצמו, עו"ד שפי למשיב. 1.11.81). ע.פ. 181/81 - גברין מוחמד בן עבד וגברין חאלד בן עבד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים החליטו, יחד עם אדם נוסף, לשדוד בן כפר גזאלה ביודעם כי מצויים עימו כספים. השלושה נטלו כל אחד כלי נשק ובאישון לילה פרצו לביתו של המתלונן. המערער השני נותר בחלקו התחתון של הבית והשניים האחרים עלו לדירה. במהלך השוד ירה השודד הנוסף יריה מאקדח במתלונן והוא נפצע. לקול צעקותיה של אשת המתלונן הגיעו שכנים והמערערים נמלטו ונעצרו לאחר מכן. בחיפוש בבית המערערים נמצא ציוד צבאי רב וכן כלי נשק. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות של נסיון לשוד, גרימת חבלה חמורה והחזקת נשק ללא רשיון וגזר עליהם 8 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הנסיבות מצביעות על חומרה מיוחדת כאשר 3 אנשים מזויינים בנשק חם תכננו מעשה שוד בבית מבודד ולא נמנעו מלעשות שימוש בנשק. כבר בהתחשב בעונש הקבוע בעד העבירה של שימוש בנשק אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערערים יתר על המידה, בפרט שיש להם הרשעות קודמות, ומה גם כשמתווספות לכך העבירות האחרות שגם להן קבע המחוקק עונשים חמורים. אין לאבחן בין שני המערערים. המערער השני צעיר מאחיו בכמה שנים והוא לא עלה לדירה אלא נשאר למטה. אכן, יש לעתים לגילו של נאשם השפעה על הענישה, ואולם המערער השני גם הוא היה כבר בן 20 ובעל תודעה מלאה למעשיו, ואין טענה שנגרר אחרי אחיו הבכור. גם הרשעותיו הקודמות מרובות משל אחיו ומשהחליטביהמ"ש להטיל על שניהם עונש אחיד, התחשב בכך כי נסיבותיו האישיות של המערער הראשון, היינו, נכותו והגורמים הנוספים המפורטים בתסקיר שרות המבחן מצדיקים לגביו התחשבות מיוחדת. אשר לאסמכתאות השונות שהובאו ושבהן נגזרו עונשים יותר קלים על עבריינים בעבירות שוד - אין צורך להתייחס לכל אחת מן הדוגמאות שהובאו שהרי כל ענין נדון עפ"י נסיבותיו המיוחדות ובמקרה הנוכחי לא מדובר רק בנסיון לשוד אלא בעבירות נוספות שחומרתן רבה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ח. קאזיס למערער, גב' ר. רבין למשיבה. 28.10.81).
ע.פ. 61/81 - סימון צ'צ'שוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק חומרת העונש (הערעור נדחה).
בחיפוש שנערך בדירתו של המערער נמצאו במקום מוסתר ליד הבוילר החשמלי שני אקדחים טעונים שאחד מהם נגנב ימים ספורים קודם לכן והשני אין רישום באשר למקורו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת נשק ודן אותו ל-3 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המערער היה אסור לפני כן ושוחרר ברשיון כחודש ימים לפני יום החיפוש. בעת מאסרו היו טיפוסים שליליים משתמשים בדירתו עד שעמידר תלתה מנעול על הדלת ומאז נשמרה הדירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסאותיו של המערער כי אותם טיפוסים, אפשר שפרצו לדירה כשהוא לא היה במקום והטמינו את האקדחים,שכן לא היו כל סימני פריצה על הדירה. אשר לאפשרות שהטמינו את האקדחים כשהוא עוד היה אסור - אחד האקדחים נגנב רק 3 ימים לפני שנמצא וכך שגם גירסה זו אינה יכולה להתקבל. כיון שהאקדחים נמצאו בדירה שהיא בחזקתו ובשליטתושל המערער הרי עפ"י החזקה שבדין רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. המערער לא הצליח להפריך את החזקה הפועלת כנגדו. נהפוך הוא. כל הסבריו רעועים ותמוהים והוא ועדיו לא היו אמינים בעיני השופט.
אשר לעונש - אמנם העונש הוא משמעותי אך אין הוא מופרז בנסיבות המקרה. יש לציין כי האקדחים היו טעונים ואחד מהם נגנב ימים מספר לפני הגילוי, ואילו האחר מקורו לא ידוע ויש בכך כדי לעורר חששות. מדובר בעבריין מועד שיש לו שורה של הרשעות קודמות בגין עבירות גניבה, תקיפה ואיומים ועבירת שוד ועבירה זו בוצעה זמן קצר לאחר שזכה לחסדי ועדת השחרורים ושוחרר ברשיון.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג'אנשוילי למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 29.10.81).
ע.פ. 662/81 - שמעון ושמחה חיון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (ערעורה של המערערת על הרשעתה נתקבל וכן נתקבל ערעורו של המערער על חומרת העונש).
שני המערערים, בעל ואשתו, הורשעו בעבירת סחר בסמים. הבעל נדון ל-10 חודשים מאסר בפועל, 10 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 1000 שקל, ואילו האשה נדונה למאסר על תנאי ולקנס של 1000 שקל. האשה ערערה על הרשעתה וערעורה נתקבל, ואילו המערער שערער תחילה גם על הרשעתו השאיר את ערעורו על חומרת העונש בלבד וערעורו נתקבל.
אשר לערעורה של האשה - הסכים ב"כ המדינה כי לפי הראיות לא היה מקום למצוא את האשה אשמה בעבירות שיוחסו לה. היא ישבה יחד עם בעלה ליד שולחן במסעדה ולא גילתה כל פעילות במעשיו. היא נעצרה רק כעבור זמן מה לאחר שהמערעראמר לשוטרים שעצרוהו כי הוא ישב עם אשתו. בעת שנעצרה נמצא אצלה סכום של כ-4 אלפים ל"י וביהמ"ש סבר כי הבעל מסר לאשה את הכספים שקיבל ממכירת סמים, אך בכך בלבד לא היה מספיק כדי להסיק על שותפותה של האשה בעבירות של הבעל ודין ערעורה להתקבל.
אשר לעונש של הבעל - למעשה לא החמיר ביהמ"ש עם המערער ובנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בגזר הדין. ברם, גם ב"כ המדינה גילה התחשבות מירבית לא רק בעובדה שעברה תקופה של כ-4 שנים מאז ביצוע העבירות, אלא בעיקר שתסקיר שירות המבחן הראה כי המערער מצוי בטיפול אינטנסיבי של המרכז לגמילה מסמים ויש סיכוי טוב שהוא יצליח בכך בתנאי שהטיפול ייעשה במסגרת
קהילתית רגילה ולא בבית חולים או בבית סוהר. מאז בוצעו העבירות לא הסתבך המערער בפלילים, הוא מתפקד כהלכה ומקיים את בני ביתו בכבוד. רק בהתחשב בגורמים אלה ובסיכוי הנראה ממשי למדי לנתק את המערער מדרכו בעבר, הוחלט לקבל את המלצת שירות המבחן ולבטל את גזר הדין. בנסיבות המקרה יהיה עדיף שלא להטיל על המערער מאסר או קנס אלא להסתפק בהעמדתו במבחן העשוי במקרה הנוכחי להיות יעיל יותר וגם מרתיע.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. ישראל למערערים,עו"ד ח. לירן למשיבה. 26.10.81).
ע.פ. 666/81 - סעד סעיד שלודי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במתן עדות שקר ונדון לששה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. אין לומר כי ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער עד כדי שיהיה צידוק להתערבותבגזר הדין. העבירות מסוג זה מתרבות ופוגעות בהליכי המשפט וגם בענין זה זוכה נאשם מסויים מחמת עדות השקר של המערער. שומה על ביהמ"ש למחוק תופעה זו.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד הכט למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 26.10.81).
ע.פ. 405/81 - עבד אלקרים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בפני ביהמ"ש הועלו שתי גירסאות המכחישות זו את זו לגבי נסיבות ביצוע העבירה, אך עובדה אחת היתה מוסכמת והיא שהמתלונן נפגע באולר בזמן קיום מגע אלים בין השניים. השופט לא קיבל אף אחת מהעדויות במלואן. מצד אחד קיבל את גירסת המערער שהמקרה אירע על רקע עיסקה של הספקת חשיש ולא קיבל את גירסת המתלונן בדבר מקומו של האירוע, ומאידך קיבל בעיקרה את עדות המתלונן כי המערער חבל בו באולר ביודעין. בפצלו את העדויות שבפניו לא חרג ביהמ"ש המחוזי משיקול הדעת שניתן לו לענין מהימנות עדים ואין להתערב בממצאיו. השופט שמע עדות רופא כי מדובר בפצע עמוק שגרם לחיתוך שרירי הזרת והקמיצה בידו של המתלונן ובהתחשבו בעדות זו ובמראה עיניו רשאי היה להגיע למסקנתו התואמת את גירסת המתלונן למרות שלא הוצגה שאלה ישירה לרופא בדבר אופן הפגיעה. אשר לעונש - אין הוא חמור יתר על המידה הן בהתחשב בחומרת העבירה והן בהיות המערער בעל הרשעות קודמות גם בעבירות של אלימות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ר. בסן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.11.81).
ע.פ. 80+603/81/734 - משה הס נגד מדינת ישראל
*חישוב מאסר מיום המעצר כאשר הנאשם היה במאסר עקב עבירה אחרת (ערעור המערער על חומרת העונש וערעור המשיבה על דרך חישוב המאסר - שני הערעורים נתקבלו).
המערער השתתף במעשה שוד שהחל כשוד מבויים ביוזמת פלוני, שביקש לביים את השוד כדי להשתחרר מלחציהם של נושיו, אך המעשה שתחילתו היה בביום הפך בסופו של דבר לאלים ולשימוש בכלי נשק וברימון. בית המשפט המחוזי גזר למערער 5 שנים מאסר בפועל מיום מעצרו, היינו, מיום 17.7.79. ביהמ"ש המחוזי לא שם לב לעובדה שהתקופה האמורה, מיום המעצר עד ליום
מתן פסק הדין, ישב המערער בכלא לריצוי תקופת מאסר בתיק אחר. כשבא הענין בפני ביהמ"ש המחוזי בעתירה לצורך חישוב תקופת המאסר הוא החליט ברוב דעות שיש להביא בחשבון בכלל התקופה של 5 שנים גם את תקופת המאסר האמורה. המערער הגיש ערעור על חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על אופן החישוב של תקופת המאסר. שני הערעורים נתקבלו.
לענין חישוב תקופת המאסר - נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 34 לפקודת בתי הסוהר, תקופת המאסר האחרת מפסיקה את מירוץ תקופת המאסר שהוטלה בתיק זה. מאידך, יש לקבל את ערעורו של המערער על חומרת ענשו. בגין העבירות האח- רות הוטל על המערער עונש של 4 שנים מאסר והופעל מאסר על תנאי של שנתיים שהיה תלוי ועומד נגד המערער כשמחציתו מצטברת. נוכח חומרת העבירה לא היה מקום להתערב בהכרעת הדין אילמלא תסקיר שרות המבחן כי המערער התרחק בבית הסוהר מחברת עבריינים ומהשימוש בסמים ויש אולי יסוד לתקווה שלא ישוב עוד לסורו. בהתחשב בכל הנ"ל נתקבלו שני הערעורים וביהמ"ש העליון העמיד את תקופת המאסר הכוללת המוטלת על המערער בשל העבירה בתיק זה ביחד עם תקופת המאסר שאותה הוא מרצה בשל התיק האחר על 4 שנים מיום 17.7.79, וכן המאסר על תנאי שהופעל יהיה כולו חופף את המאסר בתיק זה.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ש. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד רובינשטיין למערערת,עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 1.11.81).
ע.פ. 315/81 - ריאד קאסם ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בניה ללא רשיון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בשנת 1976 בנה כל אחד משלושת המערערים בנין ללא היתר ובינואר 1980 הורשעו שלושתם וביהמ"ש הורה על הריסת המבנים שנבנו שלא כחוק וגזר על כל אחד 6 חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנסות. הערעור בביהמ"ש המחוזי נדחה ואילו הערעור בביהמ"ש העליון על חומרת העונש נתקבל. נסיבות ביצוע העבירות הן חמורות באשר נבנו מבנים שלמים ללא קבלת היתרים ומתוך זלזול ברור בחוק. לא היה מקום להתערב בעונש אילמלא קיבלו בינתיים המערערים היתרי בניה. אין לפטור את המערערים שהפרו ביד רמה את החוק מעונש מאסר, אך מאידך יש ליתן משקל לעובדה שניתן היתר בניה, דבר המפחית במידת מה, אם כי בדיעבד, מחומרת המעשים.לפיכך מתוך 12 חודשי מאסר שהוטלו על המערערים יהיו 3 חודשים בפועל והיתר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. חרמון למערערים,עו"ד ר. יאראק למשיבה. 5.11.81).
ע.פ. 129/81 - אוסמה מעאדי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מכר 0.6 גרם אופיום לשוטר מוסווה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגורית ציינה את נסיבותיו האישיות הקשות של המערער,הוא סובל ממחלות שונות לרבות מחלות כבד ואפילפסיה, הוא נרקומן שעבר טיפולי גמילה שלא נסתיימו בהצלחה, הוא בן 40 גרוש ואב לילדה שצריך לפרנסה. למרות הנסיבות האמורות אין להתערב במידת העונש. מדובר בעבירה חמורה של מכירת סם מסוכן ביותר ונסיבותיו האישיות של המערער כבר נשקלו ע"י הערכאה הראשונה. בעבירות מסוג זה תפקידו של ביהמ"ש להגן על הציבור והעונש שהוטל על המערער אינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד גב' ד. מרכוס למערער, עו"ד שפי למשיבה.11.11.81).
ע.פ. 733/81 - זכריה עטילא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ריבוי נישואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נשוי משנת 1956 ולו 10 ילדים. בשנת 1980 נשא אשה שניה בפני ביה"ד השרעי בירושלים. בגין עבירה של ריבוי נישואין נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ולתשלום קנס של 1000 שקלים וערעורו על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש להקל בעונש בהתחשב בכך שהמערערנתון עתה במצב כלכלי קשה, אשתו הראשונה נטשה את הבית ועל המערער לדאוג לשלומם ולפרנסתם של עשרת ילדיו מאשתו הראשונה וכן לאשתו השניה וילדו בן השנה שנולד ממנה. הסניגור גם הצביע על כך שהמערער הוכשל במידה מסויימת ע"י כך שבית הדין השרעי היה מוכן להשיאו למרות שידע על נישואיו הראשונים התקפים. אין להתערב במידת העונש. המערער היה ער לאיסור שחל על פי חוק על נישואין ביגמיים והתעלמותו מן האיסור איננה מאבדת מחומרתה בשל כך שהיה גורם נוסף שהיה מוכן להושיט לו את הסעד כדי להינשא בשנית.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד חבש למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 26.10.81).
ע.פ. 347/81 - מאיר בוסקילה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשני מקרים של מכירת סמים, במקרה האחד מכר חשיש לעבריין לשעבר שפעל בשירות המשטרה, ובמקרה השני מכר חשיש לאיש משטרה מוסווה. בשני המקרים פעלו השוטר והעבריין לשעבר בצוותא חדא והיו עדים למעשה המכירה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה אחת מאסר והפעיל מאסר על תנאי של שנתיים בקובעו כי חצי שנה תהיה חופפת ושנה וחצי יהיו מצטברות.הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - עד כמה שמדובר בעדותו של העבריין לשעבר טען המערער כי זה מבקש להתנכל לו עקב יחסים רעועים שהיו ביניהם וכן מתוך רצון להשיג את עזרת המשטרה והסכמתה כי יעזוב את הארץ. ברם, ביהמ"ש המחוזי היה ער לכל הטענות ביחס לעדות זו והתייחס להן והגיע למסקנה שהוא יכול לסמוך על העדות ובכך אין להתערב. אשר לעיסקה עם השוטר המוסווה, הוא טען כי הזיהוי שהשוטר זיהה אותו היה פגום, שכן תחילה נערך מסדר זיהוי תמונות ומסדר זה נפסל ע"י ביהמ"ש המחוזי, כחודש ימים לאחר מכן נקרא השוטר לזהות את המערער במסדר זיהוי חי והוא זיהה אותו, ולטענת המערער עקב מסדר התמונות "הוקפא זכרונו של השוטר" והוא זיהה אותו לאחר מכן לא כמי שמכר את הסם אלא כמי שהוצג לפניו במסדר זיהוי תמונות. אכן, לפי הפסיקה אין זיהוי כזה פסול לגמרי אך משקלו מועט, והשופט המחוזי הנחה את עצמו לפי הלכה זו ולא השתית את ממצאיו על הזיהוי הזה דווקא, אך ראה בו חיזוק נוסף לזיהוי הבטוח ע"י העבריין לשעבר.
אשר לעונש - טוען המערער כי יש להקל עמו משום שהוא "חוזר בתשובה" ומבקש להמשיך בלימודיו התורניים עם שחרורו. אין להקל מעבר למה שהקל כבר ביהמ"ש המחוזי. העבירות חמורות עד מאד וחייבו עונש מאסר לתקופה ארוכה יותר. את המעשים ביצע המערער כשתלויים נגדו עונשי מאסר על תנאי והוא נמצא בפיקוח שירות המבחן בעקבות הרשעה קודמת בעבירות סמים. כמו כן יש לו הרשעות קודמות לרוב בקשר לעשרות מעשי פריצה וגניבה ועבירות אחרות.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' ל. פרנקל למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיב. 27.10.81).
ע.פ. 373/81 - משה דיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר, התפרצות והצתה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ברח ממשמורת חוקית ובאותו זמן ביקשה ממנו צעירה, המטופלת בשני ילדים בני שנתיים ו-4, כי יבצע התפרצות והצתה והוא ביצע את המעשה הזה. משנתפס ונעצר נמלט שוב ממשמורת חוקית. בגין הבריחה הראשונה, ההתפרצות וההצתה, והבריחה הנוספת, נדון המערערל-4 שנים מאסר בפועל שאותן ירצה לאחר סיום תקופת מאסר אחרת שהוא נשא בעת שהורשע בתיק זה, וכן הופעלו 3 חודשי מאסר על תנאי חופף. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש כי יקלו בדינו של המערער בהתחשב בכך שזו אשר שידלה אותו לבצע את ההתפרצות וההצתה נדונה למאסר של 3 חודשים בלבד. אין לקבל טענה זו, מאחר והיה מקום לאבחן בין השניים הנ"ל. הצעירה מטופלת בשני ילדים ואין לה הרשעות קודמות, בו בזמן שלמערער הרשעות קודמות ובנוסף לעבירת ההתפרצות וההצתה ביצע גם שתי עבירות של בריחה ממשמורת חוקית. בנסיבות אלה אין לומר שהעונש חמור מדי, ואין להשוות את העונשים בין המערער לבין הצעירה שלפי השפעתה פעל.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. וייס למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 10.11.81).
ע.פ. 265/81 - יוסף סבן נגד מדינת ישראל
*הדחה לעדות שקר תוך איומים (הערעור נדחה).
באפריל 1980 נפרץ מחסן של אחד יעקב משיח בלוד ונגנבו, בין היתר, אגרות חוב ומטבעות זהב. לאחר זמן מה הופיע אצל משיח אחד רפאל ביטון אף הוא תושב לוד והציע לו כי יקנה את אגרות החוב שנגנבו ממנו. ביטון נעצר ביום 27.11.80 בעקבות תלונתו של משיח. המערער הוא בעל בית קפה מול מחסנו של משיח. ביום 1.80 28.1 בא המערער למשיח כדי לקנות מצרכים ועל האירועיםבאותה פגישה מסר משיח באותו יום הודעה למשטרה בה סיפר כי המערער היה אצלו ו"אמר לי כי רפי ביטון עצור בקשר לאגרות שנגנבו לי ושאני אשנה את העדות שמסרתי נגדו במשטרה ואם לא אשנה אותה לא יהיה לי טוב... אני מפחד שיפגעו בנכדים שלי. אני לא מוכן להעיד על כך בביהמ"ש מאחר... והאיש הזה... הוא אדם מסוכן ואני מפחד ממנו". המערער נעצר ואז הופיע אצל משיח שליח נוסף שהבהיר לו כי חייו בסכנה אם לא ישחררו את המערער. משיח התקשר מיד עם שורה של קציני משטרה כדי לטפל בשחרורו של המערער. קציני המשטרה העידו במשפטו של המערער כי משיח היה מבוהל ונפחד ביותר והתחנן שישחררו את המערער.משסירבה המשטרה לשחרר את המערער פנה משיח לעו"ד ומסר בפניו תצהיר שבו חזר בו מהודעתו במשטרה ותצהיר זה הוגש מטעם הסניגוריה בביהמ"ש. לפי הגירסה בתצהיר ובעדותו של משיח בביהמ"ש, לא איים המערער עליו כלל אלא רק ביקש לספר לו תוכנה של שיחה בין באי בית הקפה שלו אשר לה האזין ואשר בה הושמעו איומים כלפי משיח. בעת חקירתו במשטרה טען המערער שלא דיבר כלל עם משיח על ענין ביטון או אגרות החוב שנגנבו ואילו בביהמ"ש העלה גירסה בדבר דברים ששמע מפי לקוחות אלמוניים ושאותם סיפר למשיח מבלי לשדלו לשנות עדותו ומבלי לאיים עליו. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לדברי ההכחשה של המערער ולא קיבל את גירסתו המתוקנת של משיח כאמינה, ולאחר שהוכרז כעד עויין הוגשה לביהמ"ש הודעתו במשטרה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות וביהמ"ש החליט כי תיאור האירועים כפי שהועלה ע"י משיח בהודעתו במשטרה הוא הנכון. על יסוד הודעתו הנ"ל של משיח הורשע המערער ונדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ו-20 חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 8 חודשים. הערעור
על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי החליט לבכר את הודעת משיח במשטרה על פני הגירסה שהעלה לאחר מכן בביהמ"ש לאור הפחדים שבאו לידי ביטוי בהתנהגותו ובדבריו, וביהמ"ש גם התרשם מהתנהגות משיח על דוכן העדים כי עד זה מתפתל מרוב פחד. נתונים אלה רשאי ביהמ"ש להביא בחשבון כאשר הוא שוקל אמינות הגירסאות הסותרות.
הסניגורית טענה כי אין סתירה בין הנוסחאות השונות של דברי משיח, ועל כן לא נתמלא התנאי הקובע לענין סעיף 10א' המאפשר קבלת הודעת עד במשטרה - טענה זו אין לקבל. ההודעה למשטרה הכילה שני חלקים עיקריים: השידול לשנות את העדות נגד רפי ביטון והאיום על משיח אם לא יעשה כן. הגירסה המאוחרת של משיח בתצהיר ובעדות לא כללה עוד את היסוד של שידול לשינוי ההודעה במשטרהואף התכחשה לכך שהועלה איום כלשהו. גם ההכחשות ההתחלתיות של המערערלקיומה של שיחה כלשהי בענינו של ביטון מהווה, בשל השקר העולה ממנה, חיזוק לטענות שהועלו בהודעתו של משיח למשטרה.
אשר לכוונה הפלילית של המערער - זו עולה מתוך נוסח הדברים שנאמרו על ידו למשיח כפי שמשיח מסר למשטרה. דבריו של המערער משמעותם אחת - הדחה תוך העלאת איום, ומכאן גם שאין להחליף את ההרשעה ולייחס למערער הדחה ללא איום. אשר למידת העונש - למערער הרשעות קודמות רבות ובהן עבירות אלימות ועבירות נגד הרכוש ואין לומר שהעונש מופרז.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' ע. קפלן למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 10.11.81).
ע.פ. 629/81 - אורי מועלם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-3 עבירות של מכירת הרואין לשוטר מוסווה. באחד המקרים פעלה עם השוטר גם שוטרת מוסווית. הערעור נגד ההרשעה נדחה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על עדותו של השוטר שזיהה את המערער באופן ודאי ושציין כי הוא מכיר אותו טוב עקב שלושת המפגשים הנ"ל. הסניגור טען כי היה פגם בזיהוי אשר בעקבותיו הוחלט לעצור את המערער, וזאת באשר נערך מסדר זיהוי תמונות שבו זיהה השוטר את המערער לפני המעצר והיה זה מחובתה של המשטרה להזמין את הסניגור שיהיה נוכח בעת עריכת מסדר הזיהוי האמור. טענה זו אין לקבל. השוטר נתבקש לבחון מתוך עיון בחבילת תמונות אם מצוי ביניהם האדם שממנו קנה את הסם ובעקבות העיון בתמונות שלף השוטר את תמונת המערער והצביע אליו כעל מוכר הסם. מובן כי בשלב טרומי זה של החקירה, כשלא ניתן לדעת מראש של מי התמונה עליה יצביע השוטר, וכאשר אין עדיין עצור שניתן לראות בו צד הנוגע בדבר, אין ממילא אפשרות להזמין סניגור. זאת ועוד, כאשר טרם נתגלה לעבריין, שעל זהותו מתבקשים להתחקות, כי מתנהלת לגביו חקירה, יש בכך טעם נוסף לאי הזמנת סניגור שממנה יוכל החשוד ללמוד כבר בשלב הטרומי שהמשטרה חוקרת בקשר אליו. גם נסיבותיו של הענין, היינו ריבוי המפגשים בין המערער לבין השוטר, יכלו לשמש מרכיב בשיקולים של ביהמ"ש בענין אמינותו של השוטר והמשקל שיש לייחס לדבריו. הסניגור הצביע גם על כך שהשוטרת זיהתה את העד רק בעת הופעתה בביהמ"ש. אכן נכון כי זיהוי שנערך לראשונה בביהמ"ש, כשהנאשם יושב על ספסל הנאשמים, אינו יכול להיות בעל משקל משמעותי אלא בנסיבות מיוחדות, אך בעניננו אין חשיבות לעדותה של השוטרת כי גם בלעדיה היה בדברי השוטר די כדי לבסס את ההרשעה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. לוי למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 8.11.81).
ע.פ. 241+634/81 - אורי רוימי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הטלת רימון לתוך בית קפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהטלת רימון רסס לבית קפה באשדוד, בעקבות קשר שקשר עם אחד יוסף מלכה. הוא נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי. במשפט אחר הורשע המערער בעבירה של מתן עדות שקר במשפטו של יוסף מלכה הנ"ל ונגזרו לו 18 חודשי מאסר בפועל מצטבר לעונש המאסר של זריקת הרימון. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בעבירות חמורות שאחת מהן כרוכה בסיכון חיי אדם, והשנייה יש בה כדי לסכל את עשיית המשפט ואין לומר כי העונש חמור מדי. המערער עושה עתה מאמצים לתקן את דרכיו, אך אין לראות בכך בלבד עילה להקלה שיהיה בה כדי להפחית מן הצורך בעונש מרתיע לאור אופיין של העבירות.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. פרץ למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 29.10.81).
ע.פ. 158+183/81 - שלום אלאשוילי ובנימין מיכלשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שלושה אנשים הורשעו בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ובעוד הנאשם השלישי נדון למאסר על תנאי בלבד הרי על שני המערערים נגזר עונש של 3 חודשים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. הערעור נגד חומרת העונש נדחה. הדברים אירעו לפני קרוב ל-5 שנים, כאשר 3 אנשי משטרה יצאו לאתר רכוש גנוב בשכונת שרת בלוד, לאור מידע שהגיע למשטרה.משהגיעו השוטרים למקום פגשו את המערער נוהג במוניתו ולאחר שזיהו עצמם ביקשו ממנו לפתוח את תא המטען של המונית. שוטר אחר ביקש משלושה נוסעים במונית לזהות את עצמם. אז החלו לדחוף את השוטרים ולהנחית בהם מכות ובינתיים התאסף קהל רב שסגר על השוטרים בטבעת והחלו להפלות בהם מכותיהם. במיוחד הצטיינו נהג המונית וכן המערער השני שירד מאחד הבתים הסמוכים. רק משהגיעו שני צוותים משטרתיים נוספים חולצו השוטרים מן המקום. הסניגור טען שיש חוסר אחידות בין העונש שהוטל על הנאשם השלישי שאינו כולל מאסר בפועל לעומת מערערים אלה, וכן הצביע על משך הזמן שעבר מאז המקרה ועד לגזר הדין. למרות כל אלה אין להתערב במידת העונש. המחוקק החמיר בתקיפת שוטרים וקבע עונש מאסר מינימלי שלא כמקובל בענישה פלילית. המקרה שלפנינו עולה בחומרתו על תקיפת שוטרים רגילה ולמעשה היה כאן פוגרום שערכו עשרות אזרחים ב- 3 אנשי משטרה. אילו היה מתקיים דינם של המערערים סמוך לאחר הנעשה היה מן הראוי להטיל עליהם עונשי מאסר לתקופה ארוכה ומשמעותית. כתוצאה מהעומס הרב המוטל על המערכת המשפטית והעובדה שהמערערים היו משוחררים בערבות נדחה בירור המשפט ועובדה זו היא שגרמה שביהמ"ש המחוזי יסתפק בעונשים הקלים שגזר. על הנאשם השלישי לא נגזר מאסר בפועל מאחר שחלקו היה קטן בהתפרעות. אין להעלות על הדעת כי מעשה בריונות כזה לא יגרור בעקבותיו הטלת מאסר בפועל.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט אלון. עוה"ד משגב ולידסקי למערערים,עו"ד טפיירו למשיבה. 27.10.81).
ע.א. 228/81 - יובל חב' לביטוח בע"מ נגד יעקב פומט
*הזמנת רופא לחקירה על חוות דעת רפואית שהגיש (הערעור נתקבל).
המשיב שהוא תושב אילת הגיש בביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעת נזיקין נגד המערערת וצירף חוות דעת של רופא בשם ד"ר לוי בה העריך הרופא את הנכות ב-50 אחוז. המבקשת הגישה חוות דעת מטעמה החולקת על זו
של ד"ר לוי. כשהחל בירור המשפט ביקשה המערערת שד"ר לוי יופיע כדי להיחקר על חוות דעתו, וב"כ המשיב טען שד"ר לוי הוא רופא באילת, מנהל מחלקה, וקיים קושי להזמינו לירושלים. ביהמ"ש החליט כי מאחר שד"ר לוי הוא רופא באילת הרי "לא יהיה זה צודק להביאו לירושלים לצורך חקירה בע"פ... ואני מורה... להכין רשימה של שאלות לרופא אשר הרופא יענה עליהן בחוות דעת נוספת לפי החוק". הערעור על כך נתקבל. הוראת סעיף 26(א) לפקודת הראיות היא חד משמעתית וברורה ולפיה כאשר מוגשת חוות דעת של מומחה ובעל דין מבקש לחקרו בע"פ "ביהמ"ש יעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך". בפסק דין שניתן בעבר נקבע כי זכות זו של הצד לחקור את המומחה "היא מוחלטת ואין לביהמ"ש כל שיקול דעת... באשר למניעת החקירה". אכן, בבג"צ 91/74 (פד"י כ"ח (2) 518) נאמר כי חובת ביהמ"ש לאפשר חקירת המצהיר "כפופה לסמכותו הכללית של ביהמ"ש למנוע שימוש לרעה בהליכיו ע"י חקירות שאינן לענין הנידון", אך אין לומר שמה שנפסק פותח פתח רחב לשלילת זכות לחקור מצהיר או מומחה בביהמ"ש. השימוש בסמכות להגביל חקירת עד צריך להיעשות בזהירות רבה ובמקרים נדירים בלבד. במקרה דנא לא היה יסוד לשלול מהמערערת את זכותה לחקור את המומחה בבית המשפט, והעמדת שאלות בכתב אינה יכולה לשמש תחליף לחקירה זו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, שילה. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד גב' נילי ערד למערערת, עו"ד י. יבלונסקי למשיב. 18.10.81).
ע.א. 228/80 - יוסף אלוני נגד מדינת ישראל ואח'
*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער רכב על קטנועו והגיע להסתעפות מכביש צדדי לכביש השרון. במקום מוצב תמרור עצור והמערער עצר. הוא סבר כי דרכו פנויה והמשיך לתוך כביש השרון כדי להגיע למסלול הימני המרוחק ולפנות שמאלה. באותו שלב התנגש עם חזיתה של מכונית צבאית שבאה משמאלו ואשר לא הבחין בה. ביהמ"ש המחוזי דחה תביעת נזיקין שהגיש המערער בקבעו כי הנהג הצבאי לא התרשל. הערעור נדחה.
בערעור לא ביקש עוד המערער כי יראו את הנהג הצבאי כמי שנושא באחריות בלעדית לתאונה, אלא שיקבע כי גם הנהג הצבאי התרשל ואולם אין לקבל טענה זו. בהכנסו לכביש הראשי היה על המערער להשתמש בצדו הימני הקיצוני של הכביש הצדדי ולהיכנס לתוך כביש השרון בקשת רחבה כדי להגיע לצד הימני של הכביש מבחינת כוון נסיעתו המיועד. אילו נכנס בקשת רחבה יתכן והתאונה היתה נמנעת. על כל פנים לא רשאי היה להיכנס לכביש השרון בלי שווידא תחילה כי הדרך פנויה לכניסתו. אין לקבל את הטענה כי בכל מקרה חובה היתה על נהג הרכב הצבאי לגלות את האופנוע בהתקרבו להסתעפות ולהאט את מהירות נסיעתו כדי למנוע התנגשות. מהירותו של הנהג הצבאי היתה פחותה מן המהירות המקסימלית המותרת ואף אם ראה שנהג האופנוע עוצר ליד התמרור, לא צריך היה לצפות את כניסתו הפתאומית של נהג האופנוע לתוך מסלול נסיעתו בניגוד לכל הכללים המחייבים אותו. כאשר מדובר על ילדים הניצבים בצדי הדרך עולה לעתים הטענה כי הנהג צריך היה להביא בחשבון שיתכן והילד ינסה לחצות את הכביש גם כאשר הדרך אינה פנויה, אך אין אפשרות להעלות טענה דומה לגבי בגיר המתקרב ברכבו להסתעפות. יתכן והמצב היה שונה אילו הנהג הצבאי יכול היה לצפות בעוד מועד בהתחלת נסיעתו של האופנועלתוך הכביש, אך למעשה באה כניסת רוכב האופנוע בגיחת פתע שלא איפשרה תגובה מבעוד מועד.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. שטיינמן למערער, עו"ד ד. שפי למשיבים. 29.10.81).
ע.א. 528/80 - יעל אשד נגד מוסבאת סעיאדה ואח'
*ניתוק קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע לבין אירוע הנזק (הערעור נדחה).
באוגוסט 1973 נפגעה המערערת פגיעה חמורה ברגלה כתוצאה מנהיגה פרועה והתנהגות פלילית של המשיב הראשון (להלן המשיב). על מעשיו אלה הועמד המשיב לדין פלילי והורשע בגרימת חבלה חמורה שלא כדין, בנהיגת טרקטור ללא רשיון וללא תעודת ביטוח. לאחר סיום ההליכים הפליליים הגישה המערערת תביעת נזיקין נגדו ונגד המשיבים האחרים, בעלי הטרקטור שנתנו לו לנהוג בטרקטור למרות שידעו כי אין לו רשיון נהיגה וכן נגד חברת הביטוח. בתביעה האזרחית הוגש כראיה פסק הדין הפלילי ועובדות המקרה כפי שנקבעו בו שימשו כממצאים עובדתיים לענין דנא. לפי ממצאים אלה טיילו ברגל לכיוון המוחרקה המערערת וחברה שניהם בני 16. בדרכם הזדמן להם טרקטור שנהג בו המשיב והוא הציע להסיעם עד למוחרקה. בדרך עצר המשיב את הטרקטור ודרש מהם תשלום עבור הנסיעה. משסרבו לשלם דרש כי המערערת תשכב עמו. התפתח ויכוח ובסופו של דבר הסכימו לשלם לו תשלום מזערי על מנת שיחזיר אותם למקום שממנו באו. הנסיעה בחזרה היתה כמו מסע אימים. המשיב החל לנסוע בפראות כשהוא עוצר את הרכב מידי פעם ומסיע אותו במהירות, מעלה ומוריד את הפלטפורמה, תוקע את הפלטפורמה בענפי שיח ומושיט אותה על פני תהום. בסופו של דבר התחלקה רגלה של המערערת תוך כדי טלטולים וזעזועים, נתפסה בין הפלטפורמה לבין גזע של עץ ונפגעה. ביהמ"ש המחוזי החליט בתביעת הנזיקין לחייב את המשיב בתשלומי נזיקין, אך מאידך דחה את התביעה נגד בעלי הטרקטור וחברת הביטוח, בגלל ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשה הרשלנות שיוחס לבעלי הטרקטור לבין תוצאות מעשהו של המשיב. זאת, משום שהיה זה מעשה מכוון ורצוני של המשיב שבעלי הטרקטור לא יכלו לצפותו מראש כסיכון הכרוך במסירת הטרקטור לידי המשיב ביודעין שאין לו רשיון נהיגה ואינו מבוטח. הערעור נדחה.
בערעור טען פרקליט המערערת כי למרות שמבחינת ההיבט הפלילי אפשר להתייחס אל מכלול העובדות כמהוות את העבירה של גרימת חבלה שלא כדין, כיון שהכוונה הפלילית מוצאת את ביטוייה ביחסו הלא איכפתי של המשיב לגבי תוצאות המעשים שעשה, הרי מן ההיבט האזרחי אין למצוא בעובדות, כפי שנקבעו במשפט הפלילי, כל דבר המצביע על כוונה מצדו לגרום למערערת חבלה חמורה. התוצאה החמורה שצמחה ממעשיו נובעת מהרשלנות שאפיינה את התימרונים שביצע בטרקטורלשם הפחדת המערער ובן זוגה. כיון שכך הרי לדעתו לא חל ניתוק הקשר הסיבתי בין רשלנותם של בעלי הטרקטור לבין רשלנותו של המשיב. טענה זו אין לקבל. מכל זוית ראיה שהיא אין לראות את מעשהו של המשיב כמבוצע תוך כדי עבודתו בשירותם של מעבידיו. המערערת טענה גם שהמעבידים חבים בחבות ישירה מכח ההיתר שנתנו למשיב לנהוג את הטרקטור ללא רשיון, אך גם בענין זה אין קשר סיבתי בין מחדלם לבין האירוע נשוא התביעה.
(בפני השופטים: ש. לוין, מ. כהן, יהודה כהן. החלטה - השופט יהודה כהן. עו"ד ד. גושן למערערת, עוה"ד מ. הס וע. ברנבלום למשיבים. 22.10.81).
ע.א. 92/81 - איתן הלפרין נגד יונה הלפרין ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
בעלי הדין נשואים ולהם שלושה ילדים קטינים. הם נישאו בשנת 1970 ובשנת 1979 עזב המערער את דירת המשפחה ועבר לגור עם אשה אחרת. המשיבה שהיא עובדת ומשתכרת כדי מחייתה תבעה מזונות עבור שלושת הילדים. ביהמ"ש המחוזי קבע כמזונות סכום של 2700 שקל לחודש החל מפברואר 1980, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחייה, וכן חוייב המערער לשלם
5;7 דולר לחודש השתתפות בשכר הדירה בה גרה המשיבה עם הילדים, וכן עליו לפרוע את חשבונות הטלפון שבדירה אשר בה הם מתגוררים. הסכום של 2700 שקל כולל גם השלום של 300 שקל השתתפות בהחזקת מכונית ע"י המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בעת שבני הזוג חיו ביחד הם קיימו רמת חיים גבוהה ולרשות כל אחד מהם עמדה מכונית. בני הזוג היו בעלי מניות בחברת הידרו בטון (להלן החברה) שאותה ניהל המערער. חלק גדול מהוצאות בני הזוג היו נרשמות כהוצאות החברה ושולמו מתוך כספיה. הבעל טוען שחלה ירידה משמעותית בהכנסותיו עקב הידרדרות עסקי החברה אך ביהמ"ש המחוזי סבר שלא באו ראיות לכך. והערעור נתקבל בחלקו.
לטענת המערער, שגה ביהמ"ש כשהתעלם מן הראיות על הידרדרות בעסקי החברה ועל כן מן הראוי היה לקבוע את סכום המזונות על פי הכנסתו הממשית של האב בעת בירור המשפט. אכן צדק ביהמ"ש המחוזי כשלא ייחס חשיבות למשכורת שמקבל האב מהחברה, שכן הוא עצמו קובע את גובה המשכורת, אך לעומת זאת היו ראיות על הרעה בעסקי החברה ועל צמצום בפעולותיה ובאלה צריך היה ביהמ"ש להתחשב. לפיכך לא היה מקום לחייב את האב לקיים אותה רמת חיים גבוהה שלה היו רגילים בני המשפחה כאשר החברה שגשגה. מאידך, חייב האב לשלם סכום מתאים שיספיק לקיום בני המשפחה ברמה בינונית והוא יכול לקיים חובה זו. האב הוא בעל מקצוע ויכול למצוא את פרנסתו בכל מקרה וגם יש לו רכוש וכן הוא עצמו מקלים רמת חיים לא נמוכה. אין לקבל את טענת האב שהכנסות האם הן בסכום כזה שהיא יכולה להשתתף במזונות הילדים.
בהתחשב בקביעה הנ"ל שאין האב חייב לקיים כיום את רמת החיים שלה הורגלו הילדים בעבר, וכן אין לחייבו בתשלום הוצאות שימוש במכונית, די בכך שסכום המזונות יועמד על 1500 שקל לחודש צמוד למדד יוקר המחייה מפברואר 1980, ומסכום זה ינוכו קיצבאות הילדים שמקבלת האשה מהביטוח הלאומי. כמו כן שונה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שחייב את האב בתשלום מלוא הרצאות הטלפון בדירת המשיבה ונקבע סכום של 80 שקל לחודש כשהסכום צמוד למדד כסכום המזונות.
(בפני השופטים מ"מ הנשיא י. כהן. ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן.עו"ד גב' ש. ברוידה למערער, המשיבה לעצמה. 0.81 28.1).
ע.א. 850/80 - קרדגל נגה ואח' נגד קרדגל אליהו
*מזונות (הערעור נתקבל).
המערערת והמשיב היו נשואים ונתגרשו בשנת 1977. לבני הזוג שלושה ילדים. בעת הגירושין באו הצדדים לכלל הסכם, שקיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש, כי שניים מהילדים יהיו בחזקת האם וילדה אחת (להלן הקטינה) בחזקת האב. האב התחייב לשלם אלפיים ל"י לחודש למזונות שני הקטינים והאם - התחייבה להעביר לאב את קיצבת הביטוח הלאומי המתקבלת עבור הקטינה שנשארה בחזקת האב. האם הצהירה בהסכם שידוע לה שדמי המזונות הנ"ל מהווים את חלקו של הבעל במלוא הוצאות החזקת הילדים לרבות מגוריהם והטיפול בהם וכדו' וכי במידה והמזונות הנ"ל לא יספיקו יהא עליה להוסיף מכספה כל סכום הדרוש להחזקת שני הילדים. כן התחייבה לא לתבוע בשם הילדים תוספת מזונות ועוד התחייבה לשפותאת האב על כל תביעה מעבר לסכום של אלפיים ל"י. הסכום הנ"ל הוצמד למדד ונקבע כי יעודכן פעמיים בשנה. לאחר זמן קצר עזבה הקטינה את האב ועברה גם היא לגור אצל האם. האב התחתן בינתיים ונולדו לו ילדים ואילו האם ממשיכה לעבוד ומתפרנסת. משעברה הקטינה לאם היתה לה הצדקה להגיש תביעת מזונות עבור בת זו, אך במקום זאת הגישה תביעה להגדלת המזונות לכל שלושת הילדים בטענה כי הסכום שנפסק אינו מספיק. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ואף הפחית
עוד מהסכום שהאב התחייב בהסכם, וחייב את האם מדין צדקה להשתתף במחצית הוצאות המזונות שהתחייב בהם האב. הערעור נתקבל.
לא היה כל צידוק לתבוע שינוי סכום המזונות עבור שני הילדים מעבר למה שנקבע בהסכם, גם אם גדלו צורכי הילדים בחינוך, בטיפול רפואי ובהלבשה כפי שנטען ע"י האם. בהסכם קבעו בני הזוג ביניהם את הדרך שבה יתחלקו בנשיאה בעול, וההסכם עונה מבחינה זו על כל התפתחות צפויה, לבד מענין מזונותיה של הקטינה שעזבה את האב, שינוי שלא נלקח בחשבון. לפיכך משבאה תביעת האשה בפני ביהמ"ש לא צריך היה להרחיב את היריעה אלא להתייחס לעובדה שהקטינה עברה מרשות האב לרשות האם ולפי רוח ההסכם צריך היה להוסיף עוד 1000 ל"י עבור הקטינה על הבסיס של יום ההסכם המקורי ובהצמדה כפי שקבעו בני הזוג. לפיכך מן הדין לחייב עתה את האב להוסיף עבור הקטינה אותו שיעור של מזונות כפי שהתחייב עבור שני הקטינים האחרים.
מבחינה מסויימת האב זוכה ליתרון עפ"י ההסכם הנדון, בכך שההצמדה אינה מלאה אלא כדי 80 אחוז, בעוד שעפ"י ההלכה דמי המזונות של הילדים ראויים להיות צמודים למלוא שינויי המדד. מאידך, זוכה האם ביתרון בכך שקיצבת הביטוח הלאומי מתווספת על דמי המזונות ואינה מנוכה מהם כפי שמקובל בדרך כלל. יתרונותאלה מקזזים זה את זה ולכן אין לשנות את שיעור ההצמדה. אולם במועדי העידכוןשל ההצמדה יש להתערב, לנוכח קצב האינפלציה, ולהעמיד את העידכון על 3 פעמים בשנה במקום פעמיים בשנה.
בסכום המזונות צריך לשאת האב לבדו שכן האם משתתפת בפועל, עפ"י התחייבותה,בכל יתרת צרכיהם של הילדים. אין לומר שהסכום שהאב חוייב בתשלומו הוא סכום ריאלי לכיסוי הצרכים האמיתיים של הילדים להעניק להם רמת חיים ממוצעת. אין מקום להפעיל את סעיף השיפוי שכן האב לא חוייב לשלם מעבר למה שקיבל על עצמו בהסכם אלא בשינוי המתחייב מכך שהקטינה עברה מחזקתו לחזקת האם. אין גם צורך להיזקק לדיני צדקה באשר בני הזוג הסכימו ביניהם וחילקו עפ"י ההסכמה את הנשיאה בצורכי ילדיהם והאם משתתפת במזונות הילדים מכח ההסכם. לא היה גם צורך לקבוע הוראות מה יקרה כאשר הילדים יגיעו לגיל 18 או כאשר יתחילו לעבוד, שכן קביעות כאלה מערפלות את פסק הדין ומרבות אי בהירות. אלה דברים שבלאו הכי יצטרכו להתלבן עובדתית בהתרחשותן ואיש מבני הזוג לא יהא מנוע מלחזור ולפנות לבימ"ש עם כל שינוי במערכת העובדות המצדיק שינוי בחיוב.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ד. לוין. החלטה - השופט לוי7. עו"ד ציון סמוכה למערערים, עו"ד ד. לוצקי למשיב. 29.10.81).
בר"ע 277/81 - משה רוזנר נגד בנק דיסקונט בע"מ
*התניית רשות להתגונן בהפקדת סכום השווה כמעט לסכום התביעה
(הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש להוצל"פ לביצוע שיקים שבמשכו ע"י המבקש לפקודת חברה הנמצאת בפירוק. המבקש ביקש רשות להתגונן, ביהמ"ש השלום נתן את הרשות, אך התנה אותה בהפקדת סכום של 50 אלף שקל, סכום השווה כמעט לסכומי השיקים. המבקש ביקש רשות לערער על החלטת בימ"ש השלום, בקשתו נדחתה והבקשה לרשות ערעור בביהמ"ש העליון נדחתה אף היא. שתי הערכאות שביררו את הבקשה הגיעו לכלל דעה, שהיה לה על מה לסמוך, כי הגנת המבקש היא הגנה חלשה ביותר. מסקנה זו הצדיקה את התנאת מתן הרשות להתגונן בהפקדת הסכום הנ"ל.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 2.81ר.13).