בג"צ 301/81- חברת הגלריה הלבנה בע"מ נגד ראש עירית תל אביב ואח'
*מתן היתר לשימוש חורג של ניהול בית קפה באזור מגורים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
לעותרת גלריה לצילום בככר הבימה בתל אביב, ובשעתו ביקשה רשיון לנהל במקום מזנון. על פי תוכנית בנין ערים 180 החלה על המקום, מצוי הבנין באזור דירות שבו מותרשימוש למגורים בלבד. לפיכך ביקשה העותרת אישור לשימוש חורג והוועדות המקומית והמחוזית התירו שימוש חורג לצורכי מזנון. לאחר מכן ביקשה העותרת להרחיב את העסק לבית קפה וביצעה מספר עבודות בניה ללא רשיון. היא הועמדה לדין פלילי והורשעה וכן הורשעה בגין ניהול בית קפה ללא היתר. לפני כשנה פנתה העותרת לועדה המקומית וביקשה אישור לשימוש חורג של בית קפה. הועדה אישרה את הבקשה והעבירה את הנושא לועדה המחוזית לאישור אך זו דחתה את הבקשה באשר בית הקפה יופעל בשעות הלילה ועלול לגרום מטרד לשכנים. העותרת עתרה לבג"צ אך בעתירתה לא גילתה כי הורשעה בעבר בשני משפטים פליליים בענין הנדון.
א. העותרים לא ציינו בעתירתם את קיום ההליכים הפליליים נגדם, ואין לקבל את תשובת ב"כ העותרת שלא הזכיר עובדות אלה באשר לדעתו אין הן מעלות ואין הן מורידות. מי שפונה לבג"צ צריך לבוא בידיים נקיות, ובמסגרת זו הוטל על העותר לגלות בעתירתו כל עובדה שעשויה להשפיע על שיקול דעת בג"צ בבואו להחליט אם ליתן מלכתחילה צו על תנאי ואם לאו. בנטל זה לא עמדה העותרת. ענין ההרשעות הפליליות רלוונטי לעתירה והוא עשוי להשפיע על שיקול דעת ביהמ"ש, שכן בג"צ לא יזקק לעתירתו של עותר הבא לביהמ"ש לאחר שהוא עושה דין לעצמו ועובר על החוק. הרשעות העותרת עשויות היו להשפיע בשאלה אם ליתן צו על תנאי ועל כל פנים ודאי שהיה מתבקש הסבר של העותרת בטרם ינתן הצו על תנאי. לכן אין מקום להיזקק לעתירה ומטעם זה בלבד מן הדין לדחותה.
ב. גם לגופו של ענין אין לעתירה על מה שתסמוך. לפי תכנית בנין ערים 180 החלה על המקום אין ליתן היתר לניהול עסק, בלא הליך של היתר שימוש חורג. טוענת העותרת כי על פי תוכנית עיר הידועה בשם "תוכנית גד"ס" ניתן לנהל במקום עסק של בית קפה באישור הועדה המקומית. גם אם קיים היתר שכזה באה תוכנית 180, שכמו תוכנית גד"ס גם היא תוכנית מפורטת, ושינתה את תוכנית גד"ס. אין להחיל כאן את סעיף החוק שכאשר חל שינוי בתוכנית צריכה הועדה המקומית לקבוע תקופת מעבר שבה ניתן לעשות שימוש חורג. העותרים החלו מנהלים את עסקם לאחר שתוכנית בנין עיר 180 נכנסה לתוקפה, כך שתוכנית זו לא פגעה בזכויותיהםובציפיותיהם וממילא אין מקום לקבוע לגביהם תקופת מעבר.
ג. כיון ששימוש של בית קפה מהווה שימוש חורג, הרי שרשויות הרישוי פעלו כדין כשסירבו לתת היתר. כאשר רשות הרישוי שוקלת אם ליתן או לסרב ליתן רשיון עפ"י חוק רישוי עסקים, עליה לקחת בחשבון, בין השאר, את קיומם של הדינים הנוגעים לתכנון ובניה והיא נוהגת כדין כשהיא מסרבת לתת רשיון כאשר יש בניהול העסק עבירה על דיני התכנון והבניה.
ד. באשר לשאלה אם הפעילה הועדה המחוזית את שיקול דעתה כדין כשסירבה ליתן רשיון לשימוש חורג - נקודת המוצא העקרונית היא שהאזור הוא אזור מגורים
ואסור בו ניהולו של עסק. שימוש חורג אינו עולה בקנה אחד עם ציפייתם של בני המקום וניתן לאפשר שימוש חורג בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. כאן שקלה הועדה המחוזית והגיעה למסקנה שנסיבות מיוחדות שכאלה אינן קיימות. בבית קפה מתבצעת פעילות רחבה הרבה יותר מזו המתנהלת במזנון, ולפיכך צדקה הועדה המחוזית גם בכך שלמרות שנתנה רשיון לשימוש חורג למזנון סירבה לתת רשיון שימוש חורג לבית קפה.
ה. השאלה אם ליתן היתר לשימוש חורג היא שאלה שהתשובה אליה צריכה להינתן ע"י הועדה המחוזית ואין כל פסול בשיקוליה. נכון שגישת הועדה בעניננו שונה מגישת הועדה המקומית אך אין בכך ולא כלום. החוק קבע כי יש צורך בהחלטה של שתי ועדות התכנון ועשוי להיווצר מצב שבו שתי הועדות לא יראו עין בעין את הענין. ממילא העובדה שועדה אחת מתירה את השימוש החורג והועדה השניה אינה מתירה, אין לראות בה שיקול דעת לא נכון מצד הועדה האחרת. גבולות התערבותו של בג"צ בהחלטות ועדות התכנון כמוהם כמבחנים הרגילים הקבועים במשפט המינהלי. אין בג"צ מהווה ועדת תכנון ואין הוא צריך לשאול את עצמו אם היה הוא מחליט אחרת אילו היה יושב הוא כועדת תכנון.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, י. כהן עו"ד יעקב כהן לעותר, עוה"ד נ. קונשטוק וד. גורני למשיבים. 11.11.81). ע.א. 579/80 - מאוריציו רפפורט ואח' נגד מריה רפפורט ואח'
*מזונות הערעור נדחה).
בני הזוג מסוכסכים ביניהם מזה שנים. באוקטובר 1976 ניתן פס"ד בהסכמה שלפיו חוייב המערער לשלם למשיבה סכום של 2000 ל"י לחודש למזונות, כאשר סכום זה שימש להוצאות מזון ל- 4 בני המשפחה: בני הזוג, בן ובת, וכן לביגוד האם הבן והבת. נוסף על כך חוייב המערער לשאת בהוצאות החזקת הבית, חשמל, ארנונות ומים וכו'. נקבע כי מתוך הסכום של 2000 ל"י לחודש יוצמדו למדד 1500 ל"י בלבד. בני הזוג היו אז גרים יחדיו בבית המשפחה. בינתיים גדל הבן ועזב את בית המשפחה וכן עזב גם האב את בית המשפחה. הוא מכר מחצית המגרש שעליו עומד הבית ובתמורה קנה לעצמו דירה אחרת ועדיין נותרה בידו יתרה ניכרת במזומן. האב פנה לביהמ"ש וביקש לשנות את שיעור המזונות, בהתחשב בכך שהוא ובנו עזבו את בית המשפחה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לכך והעמיד את החיוב על 66 אחוז מן הסכום הבסיסי של אלפיים ל"י, דהיינו, 1320 ל"י לחודש, כשהסכום צמוד כולו למדד יוקר המחייה שפורסם לחודש אוקטובר 1976, היינו, מועד מתן פסק הדין. המערער ערער לביהמ"ש העליון וביקש להפחית עוד יותר את הסכום. הערעור נדחה.
טענת המערער הינה כי המזונות שנפסקו מביאים לכך שלא נותר בידו סכום מספיק כדי מחייתו, אך טענה זו אינה משכנעת נוכח הסכום שנקבע בשנת 1976 בהסכמת המערער, וכן שהוא מקבל אוכל במקום עבודתו במחיר נומינלי, וכן יש בידו מקור נוסף לקיומו מסכום הכסף שנותר בידיו כאמור. אשר לטענה כי שיעור ההפחתה אינו משקף נכונה את השינוי שחל עקב עזיבת בית המשפחה ע"י שניים מתוך ארבעת היחידים שעבורם נקבע שיעור המזונות - מלכתחילה לא נועד סכום המזונות לכסות את כל צרכיו של המערער, ולעומת זאת יש להניח שצרכי הבת גדלו
במשך השנים. אשר לטענה כי בעוד ההסכם שהיה בסיס לפסק הדין קבע כי רק סכום של 1500 ל"י מתוך כלל הסכום של 2000 ל"י יהא צמוד למדד, קבע עתה ביהמ"ש כי כל הסכום שנותר יהיה צמוד למדד מיום מתן פסק הדין הראשון, כך שההפחתה ל-66 אחוז פירושה המעשי הפחתה ריאלית בשיעור קטן יותר לעומת הסכום ששולם באחרונה על הבסיס הקודם - טענה זו נכונה רק לכאורה, כי כאשר קבעו הצדדים בשעתו, בשנת 1976, את הסכום של 2000 ל"י לחודש התכוונו לערכו הריאלי המלא של הסכום באותו זמן, וחלקיות ההצמדה היתה נהוגה אולי בימים ההם לפני שהחלה האינפלציה המואצת, אבל הצדקה עינינית לא היתה לה כי היא גרמה לעוות שהיה טעון תיקון. אשר לטענה כי חיוב בהוצאות החזקת הבית מבלי לציין סכום גורם מידי פעם לדרישות מופרזות של המשיבה - אין לשנות מן ההוראה הזו שכן היא מבוססת על מה שהוסכם בשעתו בין בני הזוג. טענות נגד שיעור ההוצאותניתן לברר בדרך פניה אל ראש ההוצאה לפועל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, שילה. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ב. ורטהיימר למערערים, עו"ד ד. הרט למשיבות. 22.11.81).
ע.א. 478/80 - רות שטיין ואח' נגד דב שטיין
*סמכות דיון בענין החזקת ילדים(הערעור נתקבל).
המשיב הגיש ביום 27.5.79 תביעת גירושין נגד אשתו. התביעה היתה עבורה הפתעה. המניע של הבעל היה שהוא חשד באשתו שאינה שומרת לו אמונים ואף שכר אנשים שיעקבו אחריה. לאחר מכן הגישה האשה בביהמ"ש תביעה להחזקת ילדים ולמזונות והמשיב טען טענת חוסר סמכות בשל כריכת ענינים אלה בתביעת הגירושין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ענין המזונות לא נכרך בתביעת הגירושין ומאידך ענין החזקת הילדים אין צורך לכרכו אלא עצם הגשת תביעת הגירושין כורכת את ענין החזקת הילדים ולפיכך אין לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בענין. השאלה היתה אם הגשת תביעת הגירושין היתה כנה ועל כך השיב ביהמ"ש המחוזי בחיוב. הערעור נתקבל נוכח הנסיבות המיוחדות והמהלכים המשפטיים של בני הזוג בתיק דנא.
לענין כנות תביעת הגירושין - אין ספק כי מבחינתו הסובייקטיבית חשד המשיב באשתו שאינה נאמנה לו ומשום כך ודאי שאין לחלוק על הכנות שבהגשת תביעת הגירושין. אכן, טעה ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי חובת ההוכחה שהתביעה אינה כנה מוטלת על האשה, הטוענת כנגד החזקה שתביעת הגירושין, ככל תביעה אחרת המוגשת לערכאות, הוגשה בכנות ובתום לב כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. נטל ההוכחה מוטל על הבעל המבקש לשלול את סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בענין החזקת הילדים או המזונות. ברם, לגופו של ענין הוכח כי תביעת הגירושין הוגשה בכנות וממילא גם כריכת החזקת הילדים בתביעת הגירושין. אולם לנוכח הליכים שונים שהיו בביהמ"ש ובכללם הסכם גירושין שנעשה בפני ביהמ"ש ואשר קבע כי בני הזוג יתגרשו בבית הדין, ביצוע הגירושין לפני שביה"ד דן בענין החזקת הילדים, הוראת ביהמ"ש כי יוגש תסקיר המחלקה לשירותי הרווחה לענין החזקת הילדים, והעובדה שביה"ד הרבני מעולם לא דן בשאלת החזקת הילדים ולכאורה סיים את מלאכתו ולא נותר בפניו במה לדון,בכל הנסיבות האלה יחדיו יש כדי לקבוע שענין החזקת הילדים יוכרע בביהמ"ש המחוזי. אין להחיל כאן את עיקרון ההמשכיות שבית הדין הקובע את סידור הגט הוא שידון בשאלת החזקת הילדים גם לאחר מכן, שכן עיקרון זה מושתת על נקודת המוצא שבית הדין דן בשאלת החזקת הקטינים ופסק בה הלכה למעשה. לא כן כאשר בית הדין כלל לא התייחס לענין זה ואילו ביהמ"ש המחוזי מצוי הלכה למעשה בעיצומו של הבירור.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. דובר למערערים, עו"ד מ. שכטר למשיב. 26.10.81).
ע.א. 647/79 - עיוון אפרים נגד פקיד שומה
*שומה לפי מיטב השפיטה והוצאות משפט(ערעורו של המערער על שומת הכנסתו נדחה וערעור נגדי של המדינה על מיעוט שכר טירחה נתקבל).
המשיב הוציא למערער, קבלן בנין, שומה לפי מיטב השפיטה לשנות המס 1970-1973, משום שהמערער לא ניהל פנקסי חשבונות. ערעורו של המערער נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור בביהמ"ש העליון צומצם לענין דירת קוטג' מתוך המלאי העסקי שהמערער ייעד לעצמו. המערער טען כי ייעד לעצמו את הדירה כבר בשנת 1971, כשהחל בבניית הבנין, ואילו המשיב ראה את תאריך 1.4.74 כמועד שבו הוציא המערער את הקוטג' מהמלאי העסקי ועשה אותו לנכס פרטי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את קביעתו של המשיב והערעור על כך נדחה. אכן היו עדויות בפני ביהמ"ש של המערער ואשתו, וכן של עו"ד שביקש לקנות את הקוטג' בתחילת 1972 והקבלן סירב למכור לו באומרו שהוא ייעד אותו לעצמו, אך ביהמ"ש יכול היה לדחות גירסה זו, שכן בדו"ח על הכנסתו לשנת המס 1972, שהוגש ביוני 1973, הצהיר המערער כי הקוטג' טרם נמכר ומכאן שהוא היה מיועד למכירה ולא הועבר לנכס הון פרטי. כמו כן בערעור לביהמ"ש המחוזי על גובה הסכום שבו הוערך הקוטג' כותב המערער כי את הקוטג' נטל לעצמו לאחר שניסה למכור אותו בסכום של 150. אלף ל"י ולא הצליח בכך. מכאן שהגירסה שהקוטג'מעולם לא הוצע למכירה אינה נכונה.
המשיב הגיש ערעור נגדי הקובל על מיעוט הוצאות שנפסק לטובתו. סכום המס השנוי במחלוקת היה 232 אלף ל"י ומשנדחה הערעור נפסקו הוצאות כוללות של 1500 ל"י בלבד. אין דעתו של ביהמ"ש העליון נוחה מערעורים המכוונים לסכום הוצאות ואין הוא נוהג להתערב בשיקול דעת הערכאה הדנה בענין, מלבד במקרים נדירים כשנפלה טעות משפטית או נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת. לפיכך מצא ב"כ המשיב שעת כושר במסגרת ערעור נגדי להשיג על מה שהוא מכנה "הפלייה" בה נתקלים לעתים קרובות רשויות המדינה הזוכות רק במיעוט הוצאות כשהן זוכות במשפט, אך נפסקות נגדן הוצאות גבוהות כאשר הצד האחר זוכה במשפט. נכון שבתי המשפט נוהגים התחשבות מיוחדת בהתדיינויות בין נכים לבין המדינה כאשר הנכים מפסידים במשפט ואין פוסקים הוצאות למדינה, אך התחשבות זו מובנת מאליה כדי לא לנעול שערי ביהמ"ש בפני נזקקים מחמת חשש ההוצאות. אולם ככל שהמדובר בהתדיינות רגילה אין לגרוס הפליה רק משום שהמתדיינת היא המדינה.ככלל ובהיעדר נסיבות מיוחדות מן הראוי למצוא הדרכה בכללים בדבר התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין. לפיכך יש להגדיל במקרה הנדון את סכום ההוצאות בהתדיינות בביהמ"ש המחוזי לסך 1700 שקל וכן נפסקו הוצאות של 2000 שקל בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 11.11.81).
ע.א. 435/78 - יעקב רוזנשטוק נגד פקיד שומה
*שומה לפי מיטב השפיטה(הערעור נדחה).
המערער הוא קבלן בנין ולשנות המס 1971 ו-1972 קבע לו המשיב שומה לפי מיטב השפיטה באשר לא ניהל מערכת פנקסים מסודרת, לא ניהל ספר קופה, פנקס עבודות ופנקס שכר עבודה או רישום של מלאי חומרים. המשיב קיבל את פנקסי המערער לצורך קביעת ההכנסות ברוטו, אך לא קיבל את הרישומים בענין ההוצאות, וחישב את ההוצאות בחלקן עפ"י המוצהר ע"י המערער ובחלקן עפ"י התחשיב שחל אותה תקופה לגבי קבלני בנין. ביהמ"ש המחוזי אישר בעיקרה את שומת ההוצאות כפי שקבע המשיב והערעור על כך נדחה.
המערער הופיע בביהמ"ש המחוזי והוא מתלונן על כך שביהמ"ש לא עזר לו בהדרכה וסיוע כיצד להציג את ראיותיו ואת טענותיו. בטענה זו אין ממש. אם יש בפי המערער תלונה אין לו אלא להלין על עצמו. אכן ביהמ"ש נוהג להדריך צד שאינו מיוצג בדרכי ניהול המשפט מבחינה פרוצדורלית או בשאלות חוק שאין בעל הדין בקי בהן, אך אין בכוחו ותפקידו של ביהמ"ש להתערב בענין ראיות או מעשים שעל בעל דין לעשותם עפ"י החוק.
אשר לטענת המערער כי היה לו שותף בעסקיו מאז 1967, אחד בשם שרף, שעמו חילק את הכנסותיו, והמשיב וביהמ"ש המחוזי לא קיבלו טענה זו למרות שבשנים קודמות הסכים המשיב שעסקו של המערער היה עסק של שותפות - לגבי השנה האמורה לא הופיע אותו שרף בפני פקיד השומה וגם לא העיד בביהמ"ש. מדובר בבן דודו של המערער ובתיק המוצגים שהוגש הופיע שרף בכרטיס המתייחס לשכר עבודה. אין פלא שביהמ"ש הגיע למסקנה שהמערער נדרש ולא המציא כל ראיה בענין זה. דבר קיום שותפות הוא שאלה שבעובדה שהוכחתה מוטלת על הנישום.העובדה שבשנים קודמות קיבל פקיד השומה את העובדה ששרף היה שותף לעסק אינה משנה. כל שנת מס עומדת בפני עצמה ונבחנת עפ"י הנתונים כפי שהם קיימים במציאות. אין זה מקרה נדיר, דוקא בין קבלני בנין, כי ההתקשרות עם שותף היא לעבודה מסויימת או לזמן קצוב והמערער לא היה פטור מלהניח דעתו של המשיב על קיום מצב כפי שטען ובכך לא עמד.
אין פגם בכך שהמשיב קיבל את רישומיו של המערער ביחס לתקבוליו אך לא ביחס להוצאות. את זאת רשאי היה המשיב לעשות כשמצא כי אין לסמוך על רישומי המערער. בנסיבות הקיימות כשחסרו פנקסים שעל פיהם ניתן לבסס שומה ריאלית, צריך היה המשיב לנסות ולקבוע תחשיב הגיוני וסביר. ביהמ"ש אינו בא במקום פקיד. השומה להשתמש בשיקול דעתו במקום שיקול הדעת של פקיד השומה. אין הערכתו של ביהמ"ש טובה מהערכתו של פקיד השומה שהוא איש מקצוע. רק אם הנישום יעמוד בנטל ההוכחה ויוכיח שהשומה מופרכת מיסודה יתערב ביהמ"ש. יתכן ושיטת ההתבססות על תחשיב איננה מושלמת ומותירה לנישום זה או אחר אפשרות להוכיח שבמקרהו יש מקום לסטייה מסויימת, או שעולה בידו להוכיח שהתחשיב מבוסס על טעות יסודית, אך בהיעדר נתונים כאלה לא יתערב ביהמ"ש בשומה המבוססת על תחשיב.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 5.11.81).
ע.א. 40/80 - עזבון המנוח צבי רוטרובין ואח' נגד מנהל מס עזבון
*תשלומי ריבית והצמדה בחובות מס עזבון (ערעורים וערעור נגדי - כל הערעורים נדחו).
השאלות שהתעוררו בביהמ"ש המחוזי היו אם ניתן לחייב את העזבון בתשלום ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית בגין הזמן שעבר בין השומה הסופית לענין מס עזבון שנערכה למערער ע"י המשיב ובין המועד ששולם המס, ומאידך, האם ניתן לחייב את המשיב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית בגין החזר מס לאחר שהנישומים שילמו סכום גדול יותר והמשיב נצטווה להחזיר חלק מן הסכום ביהמ"ש המחוזי קבע שאין להחיל את חוק פסיקת ריבית על תשלומים הנוגעים לענין מס עזבון, וזאת מן הטעם שלפי סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית "אין לפסוק הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה (חוק פסיקת ריבית) אם נקבע בחיקוק תשלום של ריבית או הפרשי הצמדה", ובחוק מס עזבון אכן נקבעו הוראות לענין תשלום ריבית, פסיקה זו של ביהמ"ש המחוזי נתקבלה על דעתו של ביהמ"ש העליון שדחה את הערעורים של
שני הצדדים. המערערים ערערו גם על כך שביהמ"ש המחוזי לא פסק להם הוצאות וגם הערעור על כך נדחה. ענין פסיקת הוצאות הוא ענין מובהק לערכאה הראשונה לדון בו ובימ"ש שלערעור לא יתערב בפסיקתו אלא בנסיבות יוצאות דופן וכאלה אין במקרה דנא.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד מ. אור למערערים,עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 12.11.81).
ע.א. 545/80 - מנהל מס עזבון נגד מרים אליאשוילי ואח'
*שומת מס עזבון כשנטען "שיתוף נכסים" בין המנוח ואשתו(הערעור נדחה).
בבקשה לשומת מס עזבון בקשר לעזבונו של המנוח רפאל אליאשוילי טענו המשיבים כי נכסי המנוח ואשתו היו משותפים ולפיכך יש לערוך את השומה על יסוד איזון המשאבים בין בני הזוג. המערער סירב לקבל גישה זו וביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן נכסי בני הזוג היו בבעלות משותפת בין המנוח ואשתו ולפיכך יש לראות רק את מחצית הנכסים כעזבון לצורך שומת המס. הערעור נדחה. השאלה אם היה איזון משאבים בין בני הזוג היא ביסודו של דבר שאלה שבעובדה ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שהיתה לה על מה שתסמוך. הפרקליטה מטעם המערער סברה תחילה שכאשר ביקשו היורשים צו ירושה לא טענה האלמנה שהנכסים היו שייכים לה ולמנוח במשותף. אילו כך היה, וכן העובדה שהאלמנה לא העידה במשפט זה, היתה בכך ראיה חזקה למדי לתמיכת הגירסה שטענת איזון המשאבים הועלתה רק לצורך שומת המס. ברם, בבקשה למתן צו ירושה נאמר במפורש כי הנכסים היו בבעלות משותפת של המנוח ושל האלמנה, וצו הירושה מבוסס על כך שהאלמנה היתה שותפת בנכסים. אורח החיים של בני הזוג שחיו בשלום במשך שנות נישואין ארוכות, כאשר האשה ממלאת את תפקידיה כעקרת בית ועוזרת למנוח מיד פעם בניהול נכסיו, מעיד הוא עצמו על גירסת איזון המשאבים. (בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, ברק. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד ח. ברנזון ול. מרגלית למערער, עו"ד מ. אסטרייכר למשיבים. 26.11.81). ע.א. 331/80 - לאה ננס נגד ד"ר מיכה נוימן וקופת חולים
*תביעה בגין הוצאת שם רע(הערעור נדחה).
המערערת היא אחות שעלתה ארצה בשנת 1968 ונתקבלה לקורס לאחיות מוסמכות. במהלך הקורס נדרשה לעבור בדיקה פסיכיאטרית, היא סירבה תחילה, אח"כ התייעצה עם עו"ד והלה ייעץ לה להיבדק ע"י רופאים שאינם קשורים עם ביה"ח בו עבדה. היא פנתה למשיב, מנהל בית חולים "שלוותה" השייך לקופת חולים, וביקשה שיערוך לה בדיקה. כתוצאה מפניה זו נערכה הבדיקה בנוכחות כ-10 עד 20 איש מצוות בית החולים, וביניהם עובדות סוציאליות וסטודנטים לרפואה.לאחר הבדיקה פנה עוה"ד של המערערת למשיב וביקש את תוצאות הבדיקה, וקיבל מכתב ובו מסקנות בדבר מצבה הנפשי של המערערת. בכתב תביעתה נגד המשיבים תבעה המערערת פיצויים עקב פירסום המכתב לעוה"ד שלה המהווה לדבריה, הוצאת לשון הרע, וכן ביססה את תביעתה על הטענה שבבדיקה השתתפו אנשים רבים שנוכחותם לא היתה נחוצה וכתוצאה מכך נעשה פרסום לשון הרע כלפיה ופרסום זה גרם לה נזקים רבים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. הוא האמין למערערת כי נוכחות מספר רב של אנשים בבדיקה גרם לה הרגשת אי נוחות, וכן קבע כי ספק אם צריך היה לערוך את הבדיקה בידי צוות נרחב כזה, ברם, לדעתו לא היה יסוד לתביעת הפיצויים מכמה טעמים: המערערת שיתפה פעולה בעת הבדיקהובכך היא חשפה את עצמה למצב שעליו היא קובלת ועומדת לנתבעים ההגנה לפי סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין וסעיף 7 לחוק לשון הרע; הפרסום, אם בכלל היה
בו לשון הרע, נעשה בגדר סעיף 15(ב) של חוק לשון הרע והנתבעים רשאים גם להסתמך על החזקה שהפרסום נעשה בתום לב לפי סעיף 16 של החוק; ואשר למכתב שנשלח לעוה"ד - לא נעשה כל פרסום של המכתב אלא הוא נשלח לעוה"ד של המערערתשביקש לקבל את תוצאות הבדיקה הרפואית. הערעור נדחה.
משלוח המכתב לעוה"ד של המערערת נעשה בהסכמה ועוה"ד שלה פעל בענין זה לפי הוראותיה. על כל פנים צדק השופט כאשר קבע כי לגבי מכתב זה עומדת לרופא הגנה לפי סעיף 15(ב) של החוק, אם בכלל יש משום הוצאת לשון הרע בתוך המכתב. יותר ממשיות הן טענות המערערת לגבי דרך עשיית הבדיקה. יש טעם גם בטענת המערערת שלנוכח הנסיבות שנוצרו, כשהיא היתה זקוקה לתעודה רפואית כדי שתוכל להמשיך בלימודיה, לא ניתן לראות בשיתוף הפעולה שלה בעת הבדיקה הסכמה לנוכחות כל האנשים שהיו באותו זמן בחדר שבו נערכה הבדיקה. ברם, גם אם קובלנת המערערת מוצדקת, אין בה כדי לבסס תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. המערערת לא הראתה מה היו הפרטים של לשון הרע שפורסמו עליה בעת עריכת הבדיקה. יתכן שעריכת בדיקה כזו בנוכחות אנשים רבים מהווה פגיעה בפרטיותשל המערערת והיתה יכולה לבסס תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, אך בעת עריכת הבדיקה עדיין לא היתה הפגיעה בפרטיות עילה לתביעת נזיקין. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלרן, שילה. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. המערערת לעצמה, עו"ד ד"ר ג. קלינג למשיבים. 21.10.81).
בג"צ 147/81 - כרימה יאסין נגד שר הפנים ואח'
*היתר לישיבת קבע באזור רמאללה(העתירה נדחתה).
העותרת נולדה בכפר באזור רמאללה בשנת 1955 ולאחר מלחמת ששת הימים השתתפה במפקד האוכלוסין וקיבלה מספר זהות. ב-1970 נישאה בכפרה לפראז' יאסין ונסעה עמו בתעודת מעבר ישראלית לקולומביה שם גר יאסין מאז 1960. בקולומביה יש לבעלה של העותרת עסק ובית, שם נולדו לבני הזוג שלושה ילדים בעלי אזרחות קולומבינית אם כי בני הזוג אינם בעלי אזרחות כזו. ביולי 1980 באה העותרת לביקור בכפרה עפ"י רשיון ביקור, רשיון זה הוארך עפ"י בקשתה ועתה פנתה העותרת וביקשה היתר לישיבת קבע בכפרה. בקשה זו נדחתה ע"י המשיבים והעתירה לבג"צ נדחתה. שטח יהודה ושומרון הוכרז מאז מלחמת ששת הימים כשטח סגור, ועפ"י מדיניות המשיבים ניתן היתר של קבע לכניסה לאזור למי שמקום מגוריו הקבוע הוא באזור. לדעת המשיבים העותרת איננה תושבת האזור ועל כן אין לתת לה היתר של ישיבת קבע עפ"י הקטגוריה הנ"ל. העותרת מצדה טוענת כי לא ניתקה מעולם את קשריה עם האזור וכי שהייתה בקולומביה היתה תמיד ארעית ואף לא קיבלה אזרחות קולומבינית. לאור הנסיבות הדין אם המשיבים. המבחן שנקבע ע"י המשיבים הוא מבחן של תושבות ובמבחן זה לא עומדת העותרת. היא עזבה את האזור לפני למעלה מ-10 שנים ונישאה לתושב קולומביאני, שם הקימה בית וילדה את שלושת ילדיה. ברור על פי כל נסיבות הענין שמרכז חייה הוא בקולומביה ולא בישראל. בקביעה אם פלוני הוא תושב או לאו יש לבחון את התמונה בכללותה ומנקודת מבט זו ברור שהעותרת שוב אינה תושב האזור. אפילו אין העותרת נכנסת לקטגוריה של תושב, עדיין מצוי בידי מפקד האזור שיקול דעת ליתן היתר של ישיבת קבע לפי קטגוריות אחרות ומפקד האזור שקל את ענינה של העותרת ולא מצא לנכון להשתמש בשיקול דעתו האמור. החלטתו של מפקד האזור אינה פגומה לא בשרירות ולא במטרות זרות ולא בחוסר סבירות. המפקד הגיע למסקנה כי מקומה של העותרת ליד בעלה בקולומביה ובהחלטה זו אין להתערב.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. כהן לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 25.10.81).
בג"צ 294/81 - אורי שחר נגד עירית חיפה
*מסירת עבודה במכרז(העתירה נדחתה).
העותר השתתף במכרז של עירית חיפה לביצוע עבודות בניה. הוגשו 10 הצעות שמתוכן הצעת המציע גלנטי היתה הזולה ביותר בסכום של מיליון ו- 166 אלף שקלים. ההצעה שבאה אחריה של חברת יוטבין בסכום של מליון 190 אלף שקלים וההצעה השלישית היתה של העותר בסכום של מליון 217 אלף שקלים. ועדת המכרזים החליטה לקבל את הצעת גלנטי שהיא הזולה ביותר. טענת העותר היא שהצעת גלנטי פסולה משום שלפי המכרז צריך המציע להיות רשום בפנקס הקבלנים בגובה סכום הצעתו, ואילו גלנטי היה רשום לעבודות בניה בסיווג של עד מליון שקלים. סכום הצעתו, אחרי הורדת מס ערך מוסף, הוא כמליון ו- 40 אלף שקלים ולפיכך עלה במקצת על סכום הסיווג וצריך היה לפסול את הצעתו. אשר להצעת חברת יוטבין שבאה אחרי הצעת גלנטי, טענת העותר היא כי החברה נתנה בהצעתה הנחה לעיריה בסכום של 45 אלף שקלים ובהנחה זו אין להתחשב מכיון שלא ניתנה עפ"י תנאי המכרז ואם יתווסף סכום ההנחה להצעת יוטבין תהיה הצעת העותר זולה יותר. תשובת העיריה הינה שועדת המכרזים החליטה להעדיף את הצעת גלנטי באשר יש לחסוך מכספי הציבור וזו היתה ההצעה הזולה ביותר, ואשר לסיווגו של גלנטי נתנה לו העיריה ברירה להשיג תיקון סכום הסיווג אצל רשם הקבלנים, או, עפ"י תנאי המכרז, להורות על הקטנת היקף העבודות באופן שהסכום הכולל לא יעלה על מליון שקלים. כן נאמר בתשובת העיריה שבינתיים בוטל ענין סיווג הקבלנים עפ"י סכומי העבודות ועל כן הוסר המכשול הנ"ל. עוד טענה העיריה שעל כל פנים הצעת יוטבין היתה זולה מהצעת העותר ובאשר לחישוב ההנחה רשאית העיריה, על פי תנאי המכרז, לחשב את ההנחה באופן שתהיה בהתאם לתנאי המכרז. עתירת העותר נדחתה. אין צורך להכריע בטענות העותר לגבי התקשרות העיריה עם גלנטי, ואם כי טענותיו נראות ממשיות, יתכן שבמקרה זה מן הראוי שבג"צ לא יפסול את החלטת העיריה, מכיון שזו פעלה בתום לב, מתוך רצון מובן לחסוך בכספי הציבור, והפגמים אינם כה רציניים שעל בג"צ להפעיל את סמכותו לתת סעד מן הצדק. ברם, אף אם צודק העותר בענין גלנטי, עומד לפניו המכשול שהצעתו היתה יותר יקרה מהצעת יוטבין. העיריה היתה רשאית לחשב את ההנחה שנתנה חברת יוטבין בדרך המפורטת במכרז כך שיכלה להתחשב בהנחה, ואם כך הדבר הרי אילו היתה נפסלת הצעת גלנטי היתה זוכה במכרז חברת יוטבין ולא העותר. די בטעם זה כדי לדחות את עתירת העותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. עו"ד ז. טיטלבאום לעותר, עו"ד ז. בהדר למשיבה. 5.11.81).
בג"צ 235/81 - צבי עקביוב נגד עירית אילת
*מסירת עבודה במכרז(העתירה נדחתה).
ביום 10.3.81 פורסם מכרז של עירית אילת שענינו פיתוח שבילים בשכונה באילת. גם בהודעה על המכרז שפורסמה ברבים בעתון וגם בתנאי המכרז הודגש התנאי שרשאים להשתתף רק קבלנים רשומים כדין בפנקס הקבלנים לעבודות נשוא המכרז. בעקבות הפרסום הוגשו 4 הצעות. אחת של המשיב השני שאול חורש שהצעתו עמדה בסכום של 2 מליון ו-54 אלף שקלים שהיתה מלווה בערבות בנקאית כנדרש; הצעת סולל בונה שהצעתה היתה מליון 924 אלף שקלים אך היא היתה מלווה בערבות אישית ולא בערבות בנקאית; הצעת העותר שעמדה על סך 2 מליון שקלים והיתה מלווה בערבות בנקאית תקפה אלא שהוא לא היה רשום בפנקס הקבלנים; הצעת "פ.פ.ר." שהיתה על סך 2 מליון 118 אלף שקלים אך לא צורפה לה ערבות בנקאית כנדרש אלא ערבות של חברת ביטוח. ועדת המכרזים
פסלה מיניה וביה את הצעת סולל בונה, שהיתה ההצעה הזולה ביותר, באשר הסתפקה בערבות אישית, ואת הצעת "פ.מ.ר." באשר צרפה ערבות של חברת ביטוח בלבד. אפשר שמעשית שתי הערבויות טובות ובטוחות לא פחות מערבות בנקאית, אבל כאשר תנאי המכרז מדגישים שהערבות חייבת להיות בנקאית יש לנהוג על פי התנאי ובדין נפסלו שתי ההצעות הנ"ל. הצעת העותר שהיתה יותר זולה מהצעת המשיב שזכה במכרז, היתה פגומה בהיעדר רישום בפנקס הקבלנים. ועדת המכרזים נתנה שהות לעותר לפנות לרשם הקבלנים ולהשיג את האישור הדרוש, ובקשר לכך נשלח לו מברק ביום 1.4.81, אך למרות זאת הוא לא נרשם אצל רשם הקבלנים ולא המציא אישור מתאים. העיריה בדקה את דבר רישומו של העותר, ומשנסתבר כי אינו רשום, החליטה ועדת המכרזים ביום 12.4.81 לפסול גם את הצעת העותר. כך נותרה רק הצעת המשיב השני והועדה החליטה למסור לו את העבודה. ביום 15.4.81 נמסרה הודעה לעותר שהצעתו לא נתקבלה בשל אי צירוף אישור מטעם רשם הקבלנים, הוא שיגר לעיריה עו"ד מטעמו אך הלה השתכנע בצידקת עמדת העיריה, וביום 26.4.81 התקשרה העיריה עם המשיב השני בחוזה לביצוע העבודות. בתוך 14 יום, בהתאם להסכם, שולמה למשיב השני תמורה של 50 אחוז מערך החוזה. באותו יום השיג העותר צו על תנאי וצו ביניים נגד עירית אילת, אך הצו הגיע למשיבה לאחר שהחוזה כבר נחתם. טענת העותר הינה כי לא היה יסוד להתנות את ההשתתפות במכרז ברישום אצל רשם הקבלנים, משום שלעבודות הנדונות אין צורך ברישום ולכן יש להתעלם מתנאי זה. העותר ציין כי ביקש להירשם אצל רשם הקבלנים אך רשם הקבלנים הודיע לו בכתב כי לצורך עבודות שבילים אין צורך ברישום. עתירת העותר נדחתה. העבודה שהוגדרה במכרז כעבודת פיתוח שבילים היא רבת היקף. יש לבצע עבודות עפר, עבודות בניה, עבודות חשמל, הנחת צינורות מים, ומגוון נוסף של עבודות שכל אחת מהן מסתכמת בסכומים ניכרים. נוכח מורכבות העבודה אין למצוא פסול בכך שהעיריה דרשה המצאת אישור בדבר רישום אצל רשם הקבלנים כמתחייב עפ"י החוק. אכן, אין רישום של עבודת שבילים, אך נמצא בין הסיווגים כענף ראשי, עבודות עפר, עבודות בטון שונות, חשמלאות וגם הנחת צינורות. העיריה היתה זכאית לצפות לכך שהמשתתפים במכרז ימציאו אישור בדבר רישומם עפ"י אחד או יותר מן הסיווגים העיקריים הללו. העותר פנה לרשם הקבלנים ונמסר לו שאיננו זקוק לרישום, אך העותר לא הציג בפני רשם הקבלנים את הענין בצורה המתאימה, וממילא קיבל תשובה שאיננה פותרת דבר. נאמר לו כי ענף פיתוח חצרות (שבילים, מדרכות וכו') אינו כלול ברשימה, אולם העבודה נשוא המכרז איננה פיתוח חצרות דוקא וכל המעיין בפרטי המכרז יווכח לדעת זאת.
ברם, אפילו היה מקום להטיל ספק בתקפותו של התנאי, וזו היתה דעת העותר מלכתחילה ומשום כך גם לא המציא אישור, אין זה מן הראוי שהעותר יחריש, ישתתף במכרז עפ"י אותו תנאי, ורק לאחר מעשה כשמתבררות לו תוצאות המכרז יערער לראשונה על תקפותו של התנאי. כמוהו עיינו גם אחרים במכרז ויצאו מתוך הנחה שהתנאי תקף ולפיכך לא הציעו את הצעתם. אפשר ואילו היו מציעים הצעותיהם היו אלה זולות יותר מהצעת העותר. העותר צריך היה לפנות תחילה בדרישה להסיר את התנאי, או לפנות לבג"צ בעתירה לפסול את התנאי, ורק לאחר מכן להשתתף במכרז. משלא עשה כן אינו יכול לתקוף את התנאי בשלב מאוחר זה. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. 5.11.81). בג"צ 333/81 - הרב טוביה בהריר נגד שר הדתות
*ביטול עתירה באשר לא צורפו כמשיבים כל אלה שעשויים להפגע מן הצו(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של העתירה הרכב המועצה הדתית
בישוב פלוני. בתצהיר תשובה מטעם שר הדתות שהוגש לבג"צ ביום 22.6.81 הועלתה טענה שהעתירה לוקה בפגם דיוני היורד לשורשו של ענין. מכיון שלא צורפו כמשיביםהרשות המקומית, המועצה הדתית, וכן אותם אנשים שעלולים להימצא מחוץ למועצה ושכעת הם חברים בה, באם הצו על תנאי יהפוך למוחלט. על טענה זו חזר נציג המשיב גם בעיקרי הטיעון ורק בתחילת הישיבה ביום הדיון הגיש ב"כ העותרים בקשה לצירוף 10 משיבים נוספים. ב"כ המשיב התנגד לכך מכיון שהמועצה הדתית מכהנת זה כמה חודשים ולא מן הראוי להרשות צירוף משיבים נוספים כעת, כשהיתה לעותרים ידיעה לפני קרוב ל-5 חודשים על הטענה בדבר היעדר משיבים שצירופם הכרחי לבירור העתירה. בג"צ החליט שלא להרשות צירוף משיבים ובגין כך דחה את העתירה בלי לדון בה לגופה. אין כל הצדקה לאיחור הרב בבקשה לצירוף המשיבים.הצירוף כיום יגרום לדחיית בירור העתירה לתקופה ניכרת, ואין הצדקה לכך כשמדובר בכוונה לפסילת הרכב מועצה דתית הפועלת זה כמה חודשים. הצורך בצירוף משיבים נוספים צריך היה להיות ברור כבר בהגשת העתירה, כשמדובר באנשים העלולים להיפגע ע"י הצו, ובודאי, צריכים היו להיות ערים לכך כאשר הוגש תצהיר התשובה מטעם המשיב.
(בפני השופטים; מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ש. לוין. עו"ד מ. טמבור לעותרים. עו"ד ר. יאראק למשיב. 23.11.81).
בג"צ 604/81 - שייך סולתאני קבועה ואח' נגד מדינת ישראל
*ביטול עתירה באשר העותר לא גילה כל העובדות הרלוונטיות לעתירה(העתירה נדחתה).
העותרים טוענים כי סולקו שלא כדין משטח קרקע שבבעלותםליד ערד. לטענתם נודע להם רק לאחרונה שלגבי השטח האמור ניתן צו הפקעה לפי פקודת הקרקעות ומיד לאחר מכן סולקו מכח מן המקום. הם הגישו תביעת פיצויים לביהמ"ש המחוזי ומטרת העתירה היא שביהמ"ש יורה על החזרתם למקום עד להכרעה בתביעת הפיצויים. העתירה נדחתה. מטעם המשיבה הוגשו נתונים שמהם עולה כי על ההפקעה הנ"ל פורסמה הודעה כבר בשנת 1961, וכי העותרים היו צד לסיכום עם המשיבה שנערך ביום 17.9.81 ואשר לפיו העותרים לא ישובו עוד לשטח וכי יפנו מן האזור את שארית החפצים והאוהלים. הסיכום האמור בכתב וההפקעה משנת 1961 לא הוזכרו כלל בעתירה. גם אם ניתן להניח כי עובדות אלה לא הובאו ע"י העותרים לידיעת עוה"ד המייצג אותם, אין בכך כדי לתקן את הפגם, שהרי העותר הוא שחייב לפנות לבג"צ בידיים נקיות: פניה בידיים נקיות כוללת גם גילוי כל העובדות הרלוונטיות ויש באי גילוי העובדות כדי להצדיק דחיית העתירה על הסף.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, יהודה כהן. עו"ד גב' ט. מור לעותרים, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 29.11.81).
בר"ע 239/81 - מיכאל מילשטיין נגד א. מילשטיין ואח'
*ביטול עיכוב ביצוע פסק דין(הבקשה נדחתה).
בפסק דין שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי חוייב המבקש לשלם מזונות לאשתו ובתי הקטינה - המשיבות. לאחר מכן פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי לשחרר אותו מהחיוב מהטעמים שפירט בכתב תביעתו, המשיבות התגוננו ולפני שהוחל הבירור ביקש המבקש שיעוכב ביצוע פסק הדין שבו חוייב בתשלום מזונות. ב"כ המשיבות הסכים לעכוב הביצוע עד שיגמר המשפט החדש שבו ביקש המבקש ביטול החיוב. בהתאם לכך החליט ביהמ"ש המחוזי בדצמבר 1980 לעכב את ביצוע פסק דין המזונות עד גמר בירור התביעה. לאחר שהתקיימו כמה ישיבות ועבר זמן רב ביקשו המשיבות בספטמבר 1981 לבטל את ההחלטה בדבר עיכוב תשלום המזונות
בטענה שהן מחוסרות אמצעי קיום. ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל את החלטתו מדצמבר 1980 והורה כי החל בספטמבר 1981 ישולמו מזונות בהתאם לפסק הדין הראשון. בעקבות החלטה זו שלח עוה"ד של המבקש מכתב לשופט שבו הוא מציין כי המכתב הוא "אישי סודי" ובמכתב הביע בלשון קיצונית ושלוחת רסן את חוסר האמון בשופט וביקש כי השופט יפסול עצמו והשופט דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור על שתי ההחלטות נדחתה. הסכמת המשיבות לעכב את ביצוע החיוב במזונות עד לגמר התובענה החדשה אינה מונעת מהמשיבות לבקש שינוי החלטה זו, כשהתברר להן שהמשפט נמשך זמן ניכר ואין לדעת מתי יגיע לסיומו. לא היה זה הסכם מחייב ללא אפשרות של חזרה ממנו, אלא היתה זו הסכמה שניתנה כחלק מהליכי הדיון בביהמ"ש לגבי צו ביניים ומהסכמה כזו רשאי המסכים לחזור בו אם קיימת הצדקה לכך. במקרה דנא עברה תקופה של כ-10 חודשים מאז ניתנה ההסכמה ועד שביקשו לבטלה וביהמ"ש רשאי היה לקבוע כי אין יותר הצדקה להמשך עיכוב ההוצאה לפועל.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 24.11.81).
בר"ע 251/81 - עופרה גדעוני ואח' נגד רחל לזר ואח'
*בקשה להגיש חוות דעת של מומחה כשהבקשה הוגשה באיחור זמן(הבקשה נדחתה).
המבקשים תובעים בביהמ"ש המחוזי את המשיבים, והם ביקשו באיחור זמן, להגיש חוות דעת של מומחה, היינו, לא תוך 21 יום לפני היום שנקבע לשמיעת הראיות כנדרש עפ"י תקנות סדר הדין. בקשתם נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. כן נדחתה בקשתם למנות מומחה רפואי לענין פגיעה מסויימת שממנה סובלת, לפי טענתה, המבקשת הראשונה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המשפט כבר קבוע לשמיעה ומתן רשות ערעור ישבש את המהלך הרגיל של ההליכים ויגרום לדחיית הדיון למועד שלא ניתן כעת להעריכו. בנסיבות אלה לא יהא זה דוקא לטובת המבקשים אם רשות ערעור תינתן ומוטב שבירור התביעה יסתיים בדרך הרגילה. אם לאחר מתן פסק הדין יהיו למבקשים השגות על ההחלטות הנ"ל, הם יוכלו לעורר אותן בערעור על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 12.11.81).
בר"ע 262/81 - יעקב יעקבי נגד פלתורס בע"מ ואח'
*העברת תביעה מסדר דין מקוצר לסדר דין רגיל(הבקשה נדחתה).
המבקש ביטח אצל המשיבות מלטשת יהלומים, כשסכום הביטוח לפי הפוליסה הוא עד 101 אלף דולר. המבקש הגיש תביעה בגין גניבת מלאי יהלומים ולטענתו שווי היהלומים שנגנבו עולה בהרבה על הסכום הנ"ל אך הוא תובע רק את הסכום הנ"ל. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והמשיבות ביקשו להעבירה לדיון לסדר דין רגיל. ביהמ"ש המחוזי, בערעור מהרשם, קבע שהתביעה היא לסכום כסף שאיננו קצוב, מכיון שהמשיבות חולקות על ערך היהלומים, ועל כן הדיון יהיה לפי סדר דין רגיל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בתצהירן הכחישו המשיבות את שיעור הנזק שנגרם למבקש עקב הגניבה, ולפיכך אחת השאלות במחלוקת הינה שווי היהלומים שנגנבו ויהיה צורך להעריך את שווין. העובדה שהמבקש טוען שנגנבו יהלומים בשווי העולה בהרבה על סכום הפוליסה לא תמנע את הצורך בשמיעת ראיות על גובה הנזק. טענת המבקש שהמשיבות אינן רשאיות לעורר שאלת גובה הנזק, כיון שבשלב שלפני הגשת התביעה לא דמו את הדרישה בנימוק זה וגם לא נזקקו לסעיף הבוררות בענין אומדן הנזק המופיע בפוליסה, היא אמנם טענה שראויה להישמע, אך בשלב זה יתכן שטענה זו לא תתקבל ע"י בית המשפט, ולפיכך לכאורה ענין גובה הנזק יצטרך להתברר בזמן בירור התביעה. (בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 26.11.81).
בר"ע 255/81 - פרידלהלם המבורג נגד צים בע"מ
*תיקון כתב הגנה(הבקשה נדחתה).
המבקשת תבעה את המשיבה לתשלום סכום כסף עקב נזק שנגרם למטען שהובל ע"י המשיבה עפ"י שטר מטען שזו הוציאה. לאחר שהתקיים קדם המשפט ביקשה המשיבה לתקן את כתב הגנתה ולהוסיף טענה שהמבקשת קיבלה פיצוי מלא ממבטחי המטען ועל כן פקעה זכות התביעה שלה. בית המשפט המחוזי נתן את הרשות המבוקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בית המשפט לנימוקים אלה אין מקום להתערב. בנוסף לכך טוענת המבקשת שעקב התיקון הנ"ל עלול להיגרם עיוות דין, מכיון שאם הטענה תתקבל תהיה המשיבה פטורה מתשלום עבור הנזק שנגרם על ידה שכן למבקשת היא תהיה פטורה לשלם כי זו קיבלה פיצוי מן המבטח ואילו המבטח לא יוכל לתבוע את המשיבה לדין בגלל התיישנות. ואולם אין מקום לתת רשות ערעור. בירור הטענה הנוספת בכתב ההגנה לכאורה אינו מצריך זמן רב וגם לא יגרום הוצאות ניכרות. אם בסופו של דבר, עקב הטענה הנ"ל, תידחה התביעה תוכל המבקשת לערער על פסק הדין ולהעלות כל טענה המועלית עתה. הטענה של עיוות דין וגרימת נזק למבטח איננה טענה, שכן אין זו טענה שלמבקשת יגרם עיוות דין אלא שלמבטחים יגרם עיוות דין, אך אלה אינם צד בהליך דנא.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 18.11.81).
בר"ע 223/81 - מחמוד עירקי נגד עבדאללה בשארה ואח'
*הוצאת פסק דין חלקי בגין נזק גופני בתאונה שאינו נזק ממון(הבקשה נדחתה).
המבקש, שהוא קטין, נפגע בתאונת דרכים, נקבעה לו נכות של 100 אחוז והוא מאושפז כבר למעלה מ-3 שנים במצב של חוסר הכרה ואין סיכוי שיחלים. הוגשה בשמו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולפני שהחל בירור התביעה התבקש ביהמ"ש ליתן פסק דין חלקי בגין פיצויים שאינם נזקי ממון לפי סעיף 4(א)(2) של החוק הנ"ל. לטענת המבקש, בנסיבות הענין יש לפסוק לו את הסכום המקסימלי הקבוע בתקנות. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את דעתו של ב"כ המבקש וחייב את המשיבים לשלם 25 אחוז בלבד מן הסכום המקסימלי. בקביעת שיעור זה הסתמך השופט על ההוראות של תקנה 4 מהתקנות הנ"ל שאם "נגרם מותו של הניזוק כתוצאה מן התאונה יהיה סכום הפיצויים 25 אחוז מהסכום המקסימלי". לדעת השופט לא מן הנמנע שהמבקש ילך לעולמו לפני סיום המשפט ואז עשוי מותו להשפיע על גובה הפיצויים שעל ביהמ"ש יהיה לפסוק וחלה במקרה דנא ההוראה 214 שבתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה ביהמ"ש רשאי להוציא פסק דין חלקי "כל אימת שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות לענין אותה תביעה...". הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בחוק ובתקנות אין כל הוראה בדבר תשלום תכוף עבור נזק שאיננו נזק ממון ועל כן יש לפנות לתקנה 214 לתקנות סדר הדין הנ"ל, היינו, הוצאת פסק דין חלקי. כאמור בתקנה הנ"ל אין לתת פסק דין חלקי כשקיימת אפשרות שהמשך הדיון ישנה את הממצאים לגבי העובדות המהותיות. בשלב שבו ניתן פסק דין חלקי אין השופט צריך לשקול מה היא תוחלת החיים של המבקש, אך הוא חייב להתחשב באפשרות שעד גמר בירור התביעה יחול שינוי בעובדות החשובות לקביעת גובה הפיצויים, וששינוי זה יהיה בו כדי להשפיע על פסיקת פיצויים עבור נזק שאיננו נזק ממון אפילו אם אפשרות כזו היא רחוקה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 10.11.81).
בר"ע 250/81 - גיל שטיינברג נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*הגבלות בהגשת כתב הגנה לאחר שניתנה רשות להתגונן(הבקשה נדחתה).
המבקש קיבל רשות להתגונן בפני תביעה שהוגשה נגדו בסדר דין מקוצר ובהחלטתו הורה הרשם כי המבקש יוכל להגיש כתב הגנה אך לא יכלול בו, ללא רשות, טענות הגנה מעבר לטענות שלגביהן ניתנה הרשות. המבקש כלל בכתב ההגנה מספר טענות שלא היו בבקשה לרשות להתגונן והרשם הורה למחקן. בכלל זה טענה כי כאשר המבקש חתם על הערבות, שעל פיה הוגשה התובענה, הוא עשה כן על סמך העובדה שאדם בשם חזן יחתום גם הוא על הערבות, אך המשיב מחק מכתב הערבות את שמו של חזן ולפיכך משוחרר המבקש מחבותו על פי הערבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בתצהיר שהגיש המבקש בבקשה לרשות להתגונן וכן במהלך הדיון כאשר הורחבה _ יריעת הטענות של המבקש לא עלתה כל טענה שהערבות לא קיבלה תוקף. מדובר כאן בבקשה לרשות להתגונן בסדר דין מקוצר ויש להפעיל את שיקול הדעת בדבר תיקון כתב הגנה בזהירות. בעת שהוגשה הבקשה לרשות להתגונן לא הועלתה כל טענה שהערבות לא קיבלה תוקף, אלא נטען שהערבות הגיעה לסיומה עקב יציאת המבקש מהחברה בידיעת המשיב. בנסיבות אלה אין להשתמש במקרה דנן בשיקול הדעת על פי תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר תיקון כתבי טענות מכיון שאין צורך בתיקון כזה "כדי שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת". כשמדובר בתיקון כתב הגנה שהוגש אחרי שנערך בירור בבקשה לרשות להתגונן מוצדקת הגישה שלא לאפשר תיקון כזה, מאחר וחזקה על הנתבע שטענה שלא הביא כאשר ביקש רשות להתגונן אינה ראויה להכלל בכתב ההגנה ולהתברר במשפט.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 13.12.81).
בר"ע 280/81 - מ.ד.ב. הנדסה בע"מ נגד עירית חיפה
*דחיית בקשה למתן צו מניעה זמני(הבקשה נדחתה).
המבקשת התקשרה בחוזה עם המשיבה ולפיו נמסר למבקשת ביצוע עבודת תיאום ופיקוח בבניית אגף של בית חולים עירוני. בסעיף 8 של החוזה נאמר "על אף האמור... רשאית העיריה, בכל עת ומכל סיבה שתיראה בעיניה, להביא הסכם זה... לידי גמר, על ידי הודעה בכתב על כך למתכנן". בחודש ספטמבר 1981 שלחה העיריה למבקשת הודעה על פי סעיף 8, כי ההסכם יגיע לגמר ביום 23.10.81. בעקבות ההודעה הגישה המבקשת תובענה נגד העיריה וכן בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על העיריה לסלק את המבקשת מעבודתה עד שינתן פסק דין בתביעה. הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי נימק את דחיית הבקשה בכך שסעיף 8 קבע דרך לסיום ההסכם, שזהו חוזה לעבודה אישית או שירות אישי, ועל פי סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אין ביהמ"ש אוכף חוזים מסוג זה. המבקשת טוענת בערעורה כי העיריה, בתור גוף ציבורי הפועל על פי דין, הפרה את עקרונות הצדק הטבעי כשהשתמשה בזכותה לפי סעיף 8 של ההסכם מבלי לתת למבקשת הזדמנות להביא בפני העיריה את טענותיה, ולפיכך ההודעה על סיום ההסכם איננה בעלת תוקף, וכן הודעת הסיום היתה בלתי מנומקת ולא היו טעמים מספיקים להפסיק את ביצוע העבודה ע"י המבקשת. כן טוענת המבקשת שלא מדובר בחוזה לעבודה אישית או לשרות אישי. אין סיבה לתת רשות ערעור. העיריה השתמשה בזכותה על פי הוראת החוזה להביא את החוזה לסיומו ועל המבקשת יהיה להתגבר על מכשול לא קל כדי לזכות בתביעתה. ספק אם הטענה של הפרת עיקרי הצדק הטבעי יכולה להישמע כאשר מדובר בחוזה שעשתה רשות ציבורית ועל פי הוראות אותו חוזה זכאית הרשות
לסיים את תוקפו מכל סיבה שתיראה בעיניה. במקרה זה מתן צו מניעה זמני משמעותו שהמבקשת תמשיך לבצע את העבודה למשך זמן שלא ניתן לחזות מראש, ועל כן צו מניעה כזה ייצור כשלעצמו מצב הסותר לכאורה את ההוראה של סעיף 8 בדבר זכות העיריה להביא לסיום החוזה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 13.12.81).
המ' 637/81 - ק.ב.ן. חברה לבנין בע"מ ואח' נגד זאב רום ואח'
*הארכת מועד(ערעור על החלטת הרשם שלא להאריך מועד - הערעור נדחה).
הערעור הוא על החלטת רשם ביהמ"ש העליון שדחה בקשה להאריך מועד להגשת בקשה למתן רשות לערער על החלטה של בימ"ש מחוזי לפי חוק הבוררות. האיחור נבע מכך שפרקליטם של המערערים חשב בטעות כי החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנת לערעור בזכות והוא הגיש ערעור בתוך המועד. הטענה שבזה יש טעם מספיק להארכת המועד דחה הרשם וצדק בכך. על פי הפסיקה טעות כזאת של עו"ד אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, לפי תקנה 488, אלא אם לטעות מתלוות סיבות אחרות המאפשרות, לפי גישה מקילה יותר, את הארכת המועד. נסיבות כאלה אינן קיימות כאן. טענה נוספת העלה פרקליט המערערים כי לא הוזמן כדין לשימוע החלטת ביהמ"ש המחוזי. ההזמנה נמסרה לו בצורה בלתי פורמלית בטלפון והפרקליט נענה לאותה הזמנה והתייצב בביהמ"ש ושמע את ההחלטה בעת נתינתה. צדק הרשם כי עצם התייצבות הפרקליט בעת שימוע ההחלטה ריפאה את הפגם, אם היה שם פגם, כי הרי כל מטרתה של ההזמנה אינה אלא להביא את הצד לפני ביהמ"ש.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. תוסיה כהן למערערים, עו"ד צור למשיבים. 24.11.81). המ' 683/81 - יורשי רוזנצוייג ז"ל נגד הרשות המוסמכת וכו' ואח'
*בקשה לביטול פס"ד של בג"צ באשר לא היה חתום ע"י כל שופטי ההרכב
(בקשה לביטול פסק דין - הבקשה נדחתה).
בקשת המבקשים היא כי יוכרז שפסק דינו של ביהמ"ש העליון בבג"צ 148/81 בטל מעיקרו כאילו לא ניתן כלל וכי הדיון בהתנגדות לצו על תנאי יועבר להרכב אחר. פרקליט המבקשים טוען כי פסק הדין בטל מעיקרו באשר בעת שימוע פסק הדין הוא היה חתום רק על ידי שניים מן השופטים שישבו בדין ובהקשר זה הוא מצטט את ע.א. 418/78 (פד"י ל"ג (1) 128). הבקשה נדחתה.
השופט השלישי שישב בדין לא הספיק לחתום על התדפיס הסופי של פסק הדין לפני נתינתו, אבל הסכמתו לטיוטת פסק הדין ניתנה שבוע לפני שימוע פסק הדין והיא מונחת בתיק של ביהמ"ש. דבר רגיל הוא בביהמ"ש העליון שבמצב כזה אין משהים את שימוע פסק הדין עד שהשופט השלישי, שכבר נתן את הסכמתו לפסק הדין, הספיק לחתום על התדפיס. אין שום דמיון בין מקרה זה לבין המקרה הנדון בע.א. 418/78 הנ"ל כי שם חתם על החלטתה של ועדת העררים חבר הועדה שלא השתתף כלל בדיון לפני הועדה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שילה, יהודה כהן. עו"ד זיינפלד למבקשים. 4.12.81).