ע.א. 412/79 - ד"ר דורה מנחם נגד ד"ר זאב שילה
*חלוקת נכסי זוכה בצוואה שנפטר לפני פטירתו של המוריש.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 1974/78 (עזבונות 5591/77) - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא י. כהן ובייסקי כנגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת)
המנוח ניסים לוי ערך צוואה באפריל 1971 ובה ציווה את רכושו לשתי בנותיו - המערערתדורה מנחם ורני שילה. הבת רני שילה נפטרה לפני המנוח, ב-1974, ובמותה לא היו לה ילדים ויורשה היחיד עפ"י צוואתה הינו בעלה - המשיב. המנוח נפטר ב-1977 ללא ששינה את צוואתו. המערערת הגישה לביהמ"ש בקשה לקיום צוואת המנוח וציינה כי לאחר שהורי המנוח, אשתו ובתו רני שילה, נפטרו כולם לפניו, הרי מכח הצוואה וגם על פי דין היא הינה היורשת היחידה. המשיב, בעלה של המנוחה רני התנגד לכך וטען כי הוא והמערערת הינם יורשי המנוח בחלקים שווים, שכן המנוח לא קבע בצוואה אדם אחר שיזכה במקום בתו רני שילה ועל כן המשיב זוכה במה שעמדה אשתו לזכות. בביהמ"ש המחוזי טענה המערערת שבענין דנן יש לבחון אומד דעתו של המצווה כפי שהוא משתמע מתוך הנסיבות, היינו כי לא היתה כוונתו לזכות את בעל בתו - כשזו נפטרה לפניו - ולשם כך יש להיעזרבהוראות סעיף 54 לחוק הירושה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו ובסומכו על סעיף 49 לחוק קיבל את עתירת המשיב וקבע כי הוא נוטל את מה שצווה המוריש לבתו רני שילה, היינו, מחצית עזבונו של המצווה. מכאן הערעור.
השופט בייסקי:
א. לענין השימוש בסעיף 54 לחוק, לצורך פרשנות הצוואה על פי נסיבות חיצוניות, ביקשה המערערת לשכנע כי לא היה בכוונת המנוח לזכות את המשיב במה שציווה לבתו כאשר היתה בחיים ובדין נדחתה טענה זו. ודאי שלא היה מקום להפליג בהשערות בדבר רצונו של המנוח, שלא מצאו ביטוי בצוואה, אך עיקר התשובה נעוץ בכך שאין בכלל מקום להזדקק כאן לסעיף 54 לחוק. רק כאשר לשון הצוואה משתמעת לשתי פנים נזקקים לכללי פרשנות, וגם אז מפרשים אותה תחילה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה גופה. הצוואה דנא לא השתמעה לשתי פנים וחזקה עליה שהיא מביעה את כוונת המצווה.
ב. (דעת הרוב) טענה חילופית של המערערת גורסת כי בהתקיים נסיבות שבהן מדובר בסעיף 49 לחוק, החלק בעזבונו של המצווה, שנועד לפי הצוואה לזוכה שמת לפני המצווה, מתחלק בין יורשיו על פי כללי החלוקה שבירושה על פי דין. יורשיה הטבעיים של רני שילה בעת פטירתה היו בעלה ואחותה המערערת ומשום כך גורסת המערערת כל היא זכאית לשליש ממה שאמורה היתה לזכות רני שילה, וזאת לפי סעיף 11(א)(3) לחוק הירושה. טענה זו אין לקבל. סעיף 49 לחוק הירושה מורה כי "זוכה עפ"י צוואה שמת לפני המצווה... אם בשעת מות המצווה נשארו בן זוג או צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה עפ"י דין...". פירושו של ב"כ המערערת לסעיף הנ"ל הינו כי לא רק לענין החלוקה בינם לבין עצמם (בן הזוג והצאצאים) חלים כללי החלוקה שבירושה עפ"י דין, אלא שהתכוון המחוקק כי בכל הנסיבות לא יתחשבו בצוואת זוכה שמת לפני המצווה, וחלקו של הזוכה בעזבון המוריש יחולק בין כל היורשים על פי דין ולא רק בין אלה הנקובים בסעיף 49 לחוק. פירוש זה אינו מתיישב עם לשון הסעיף. המילים "יזכו הם..." מתייחסות
באורח ברור אך ורק לבן זוג או לצאצאים של אותו זוכה שעדיין היו בחיים בשעת מות המצווה ולא ליורשים אחרים שאינם בן זוג או צאצאים. כאשר לשון החוק ברורה אין מקום להיזקק לאומד דעתו של המחוקק. דרך אגב, גם בסעיף זה, על פי פירושו הנכון, מגמת המחוקק הינה שיורשים בדרגת קירבה קרובה יותר מועדפים על פני מרוחקים.
השופטת בן פורת (דעת מיעוט):
הכלל הוא שמקום שזוכה מת לפני המצווה הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת וחלקו חוזר אל העזבון של המוריש, אך סעיף 49 קבע חריג שאם קיימים בן זוג או צאצאים של הזוכה "יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין". כלל הוא שחריג יש לפרש על דרך הצמצום וכבר מטעם זה בן הזוג או הצאצאים זכאים רק למגיע להם לפי כללי החלוקה של ירושה על פי דין. כתוצאה מכך אם נשארו לזוכה בן זוג וקרובים אחרים (כגון אח או הורים), יש לזכות את בן הזוג, אותו בלבד, בחלק שהיה מגיע לו אילו חילקו את ירושת הזוכה לפי הכללים שבירושה על פי דין, לא פחות אך גם לא יותר, ולעומת זאת חלקם של הגורמים האחרים צריך לחזור לעזבונו של המוריש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי עו"ד מ. גרין למערערים, עו"ד י. אבימור למשיב. 21.12.81).
ע.פ. 400/81 - אחמד מחג'נה נגד מדינת ישראל
*הגשת אמרות לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. * הסתמכות על הודעות נאשם שנמסרו מחוץ לכתלי ביהמ"ש.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1209/80 - הערעור נדחה)
המערער הואשם כי רכש אקדח מאחד בשם יוסף לב, שנהרג מאוחר יותר ע"י פיצוץ מטען חומר נפץ במכוניתו, ובחודש מאי 1980 מכר אחיו של המערער בסם (להלן בסם) את האקדח לאחד בשם תאופיק מוחאנה. עוד נטען ע"י התביעה כי ב-1979 קנה המערער 3 רימונים ומסר אותם לבסם וזה מכר אותם לאותו תופיק מוחאנה. לטענת התביעה גם האקדח וגם הרימונים הינם נשק כמשמעות המונח בחוק העונשין, ולפיכך הואשם המערער בנשיאת נשק. בחודש ספטמבר 1980 נעצר בסם ע"י המשטרה ונחשד, בין היתר, שעסק במכירת סוגי נשק שונים לתופיק מוחאנה. התביעה טוענת כי בעקבות מעצרו של בסם בא המערער למוחאנה ואמר לו שיעלים את כל כלי הנשק והתחמושת שברשותו. בכך התכוון להכשיל כל הליך שיפוטי הקשור בעסקות נשק ותחמושת שבהן היה מעורב המערער עצמו. אי לכך הואשם המערער גם בשיבוש הליכי משפט. כלי הנשק שמדובר בהם לא הוצגו בבית המשפט וגם לא הובאה כל ראיה כי מדובר בכלי נשק תקינים. תופיק מוחאנה הנ"ל מסר הודעה במשטרה על רכישת הנשק מידי בסם ועל כך שהמערער בא אליו ואמר לו להחביא את כלי הנשק וכן גילה לו שהוא אשר מסר לבסם את האקדח ואת הרימונים שימכור לו אותם. הוא סירב לאחר מכן להעיד בביהמ"ש ועדותו במשטרה הוגשה כראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. כמו כן היתה הודעת עד אחר במשטרה, בשם עותמן, שהמערער נפגש בנוכחותו עם אותו יוסף לב וכי לב אמר לו, לאחר הפגישה עם המערער, כי מכר למערער את כלי הנשק. גם עד זה סירב להעיד במשפט. ביהמ"ש המחוזי החליט לקבל כראיה את שתי ההודעות והתבסס על האמרות לקביעת ממצאיו העובדתיים כשהוא מוצא בכל אחת מהאמרות של אחד מהשניים חיזוק לאמרות של האחר. אכן, ההודעות הנ"ל
בחלקן אינן אלא חזרה על אמרות שיצאו מפי הנאשם, ולא תיאור עובדתי לאירוע שמוסר ההודעה היה עד לו, ואולם השופט התייחס להודעות אלה כאל ראיה כשרה מכל בחינה שהיא, באשר על פי סעיף 11 לפקודת הראיות ניתן להוכיח אמרתו של נאשם בעדותו של אדם ששמע אותה והרי גם עותמאן וגם מוחאנה שמעו את הדברים מפיו של המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער בשני סעיפי האשמה ודן אותו ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים על תנאי. מכאן הערעור.
א. לא היתה כל מניעה לקבל את האמרות כראיה לפי סעיף 10א'. ביהמ"ש שקל את כל העובדות כהלכה ויישם את הוראות הדין כראוי. אמנם לא בכל מקרה רשאי ביהמ"ש לקבל כראיה אמרה שבכתב שניתנה מחוץ לביהמ"ש, ובהיות הוראת סעיף 10א' יוצאת דופן ומרחיקת לכת, הציב המחוקק סכרים בדרך להעדפת האמרה על עדות בביהמ"ש, וקבע כללים שחייבים להתקיים לפני שמכשירים אמרה כראיה בביהמ"ש. בתי המשפט חייבים על כן לנהוג בזהירות בבואם להפעיל את סעיף 10א' הנדון. על הדרגה הראשונה לבחון אם ניתנה הזדמנות לנאשם לחקור את העד, ואם העדות בביהמ"ש שונה בענין מהותי מן הדברים שנרשמו באמרה, ואז, אם על פי התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט מוצדק ליתן עדיפות לאמרה, יכול ביהמ"ש ליתן לה עדיפות כזאת. על השופט לרשום את הנימוקים להחלטתו ולבחון אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה של אותה אמרה. משהנחה עצמו ביהמ"ש בכללים הללו ושקל את כל המרכיבים אל לו לביהמ"ש שלערעור להתערב בקביעת הדרגה הראשונה.
ב. את החיזוק לאמרתו של עד אחד ראה השופט בין היתר בדברים המצויים באמרתו של העד האחר. ישנו גם חיזוק בשקרי המערער לדברים שנאמרו באמרה. הנה כי כן אין לומר שאמרות העדים תלושות מכלל חומר הראיות, קלוטות מן האויר או פרי המצאה של העדים. כשם שעדותו של שותף לעבירה יכולה לשמש סיוע לעדותו של שותף אחר, כן יכולה אמרתו של עד אחד לשמש חיזוק או "דבר מה נוסף" לאמרתו של עד אחר ובלבד שאמרות אלה נתקבלו כראיה והועדפו על פני עדות העדים בביהמ"ש.
ג. אשר לטענה כי אין להוכיח אמרה של נאשם מחוץ לביהמ"ש, שהיא בבחינת עדות שמיעה, אלא בעדות מפי אדם ששמע אותה, וכאן העדים לא העידו על כך בביהמ"ש אלא הוגשו הודעותיהם במשטרה - משהחליט ביהמ"ש לקבל את האמרות והעדפתן על העדות בביהמ"ש, יש להתייחס אל האמרות כאל עדות לכל דבר וענין. מטעם זה אין כל פסול להוכיח אמרתו של נאשם מחוץ לכותלי ביהמ"ש באמצעות הודעה ואמרה שהוגשו לצורך המשפט כעדות מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות. בהחלט יתכן שילוב של הוראות הסעיפים 10א' ו-11 של פקודת הראיות.
ד. האישום הוא באשר להחזקת נשק לפני שתוקן החוק וקבע כי אין צורך להוכיח שמדובר בכלי נשק שהיו תקינים בעת נשיאתם, וכאן לא הובאה כל ראיה כי כלי הנשק היו תקינים. לפיכך, לכאורה, לא היה מקום להרשיע את המערער בהחזקת כלי נשק, ואולם בפרוטוקול הדיון נרשם מפי הסניגור כי לענין ההרשעה אין צורך להוכיח שהנשק תקין אלא יש להוכיח קיומו של נשק. אין להבין דברים אלה אלא כבאים לאשר הנחה מוסכמת על בעלי הדין שאת תקינות הנשק אין צורך להוכיח
במקרה זה. כיון שכך לא יישמע הסניגור בטענה כי לא הוכחה תקינות הנשק. יתכן שמשום ההצהרה דלעיל לא התייחס ביהמ"ש לסוגייה זו והתביעה לא טרחה להביא עדים על כך.
ה. אשר לעונש - כל אחת משתי העבירות שבגינן הורשע המערער יש בה מידה רבה של חומרה. כל אחת בפני עצמה מצדיקה, ואף מחייבת, הטלת עונש מאסר לתקופה ניכרת, ובוודאי שראוי להחמיר עם מי שביצע את שתי העבירות גם יחד, גם נשא נשק שלא כדין וגם שיבש הליכי משפט. כמו כן למערער הרשעות קודמות ובין היתר הרשעה במסירת הודעות סותרות.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, שילה עו"ד נ. גולדברג למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 9.12.81).
המ' 99/81 - שלום מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרעות בקופת חולים וחומרת העונש (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער המתין לתורו במרפאה של בית חולים ולטענתו הוכנסו חולים לרופא שלא בתור, וכאשר ניסה לברר פשר הדבר נענה בגסות. מאידך, העידו רופא ואחות כי המערער התפרע, גידף וקילל ואף דחף את האחות. בימ"ש השלום האמין לעדויות הרופא והאחות ולא נתן אמון בדברי המערער, הרשיעו בדין וגזר לו עונש של 4 חודשים מאסר בפועל ו-6 חודשים מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה - לא הצליח המערער להביא עדים, אף בשלב זה, שיאשרו את גירסתו ולפיכך יש לדחות את הערעור. אשר לעונש - למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות על רקע התפרעות, איומים ומעשי אלימות, אך על כל אלה לא הושת עליו עד כה עונש מאסר בפועל. העבירות שבהן הורשע המערער חמורות באופיין ובנסיבותיהן. מעשי אלימות אלה, מטילות חיתיתן על הציבור. תופעה זו מצויה בתחומי חיים רבים והיא גוברת והולכת גם בחדרי המתנה של קופות חולים ובתי חולים. בדרך כלל מדובר במקרים של חולים הנזקקים לטיפולם של רופא ואחות, ומדרך הטבע שבתי המשפט אינם מחמירים בעונשם. אולם צריך שימצא איזון בין מידת רחמים זו לבין הדאגה לשלום הציבור ולשלום הצוות הרפואי. בתי המשפט נהגו עם המערער, לרגל מצבו הבריאותי, באורך רוח רב, גם כשחזר לסורו פעם אחר פעם ולא שלחוהו למאסר. כנראה שהמערער מפרש את אי הטלת המאסר כסימן של השלמה עם מעשיו. לפיכך, העונש שהוטל עליו הפעם אינו חמור על אף מצבו הבריאותי. אעפ"כ החליט ביהמ"ש העליון להטות גם הפעם חסד כלפי המערער ולהקל במידת מה בעונשו ע"י הפחתת המאסר בפועל מ-4 חודשים ל-3 חודשים. גם התובעת הסכימה לכך, אם כי העירה שספק אם ירשו למערער עבודות חוץ.
(בפני השופטים: אלון, ברק, יהודה כהן. החלטה - השופט אלון. המבקש לעצמו, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 24.11.81).
המ' 581/81 - יהודית בן ציון נגד ראובן פייבוש
*קיזוז דמי שכירות כנגד הוצאות שהוציא הדייר על חשבון בעל הבית (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב הינו דייר מוגן אצל המבקשת ולפי פס"ד של ביה"ד לשכירות ניתנה רשות למשיב לתקן את גג הבית שבו הוא גר, אם המבקשת לא תתקן אותו בעצמה, וכן נקבע בפסק הדין שהמשיב יוכל לקזז את חלקה של המבקשת בהוצאות תיקון הגג מדמי השכירות שיגיעו למבקשת. ההחלטה שהרשתה קיזוז ניתנה לפי סעיף 68(ה) לחוק הגנת הדייר, אך ביה"ד לא קבע לפי אותו סעיף את שיעור ההוצאות הסבירות של תיקון הגג פסק דין זה הגיע בעבר לבית המשפט העליון וערעורה של המבקשת נדחה. בינתיים תיקן המשיב את הגג ושלח למבקשת חשבון על חלקה בהוצאות בשעור של ששת אלפים ל"י, וכן הודיע למבקשת כי הוא מקזז מסכום זה את דמי השכירות המגיעים לה, לפי חשבונו, לסך 4,700 ל"י בקירוב. המבקשת טענה שסך דמי השכירות המגיעים גדול מזה ושעל המשיב להוכיח שהם מגיעים רק לסכום שהוא נקב. יו"ר ההוצאה לפועל קבע שאין לערבב את המחלוקת על גובה דמי השכירות עם ענין תשלום חלקה של המבקשת בהוצאות התיקון של הגג, כי הקיזוז הוא זכות שניתנה למשיב ולא חובה והוא יכול לקזז עד סכום של 6 אלפים ל"י, ואם קיימת מחלוקת בדבר דמי השכירות יכולה המחלוקת להתברר בפני בית הדין לשכירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על החלטה זו וביהמ"ש העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור בקבעו שאין פגם משפטי בפתרון זה לבעיה.
המבקשת טענה גם שחוב פסק הדין אינו מסויים ולפיכך אינו ניתן להוצאה לפועל. יתכן שבטענה זו היה ממש, שכן בית הדין לשכירות צריך היה לקבוע מראש את שיעור ההוצאות, ואולם טענה זו אינה פתוחה עוד בפני המבקשת, אחרי שהענין כבר הגיע בעבר לביהמ"ש העליון והטענה יכולה היתה להיטען. מפסק הדין של ביהמ"ש העליון אין רואים אם נטענה הטענה וביהמ"ש לא מצא צורך להזכירה במפורש בפסק דינו, או שלא נטענה, אך אין נפקא מינה בכך. בין שהטענה נטענה ונדחתה ובין שלא נטענה ויכולה היתה להיטען - בין כה ובין כה יש בפסק הדין של ביהמ"ש העליון משום מעשה בית דין הקובע את תקפותו של פסק הדין של בית הדין לשכירות.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ריינר למבקשת, עו"ד י. קובו למשיב. 10.12.81).
המ' 393/81 - אברהם גיל נגד חברת בניני מידות בע"מ
*הענקת סעד מן הצדק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה לפינוי מחסן ובימ"ש השלום קבע שהמבקש אינו ראוי לסעד מן הצדק, לפי העובדות שהוכחו בפניו, אך בכל זאת העניק סעד מן הצדק, משום שהמשיבה בעצמה היתה מוכנה להעמיד לרשות המבקש מחסן חלוף כדי לסיים את הענין בהסדר מוסכם. ביהמ"ש המחוזי ביטל את הענקת הסעד מן הצדק בהתחשב בעובדה שהמבקש לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים למשיבה, וגם הפר את תנאי הדיירות בקבלו שותף שהשתמש גם הוא במחסן הנדון והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההצעה של המשיבה שהיתה מוכנה להעמיד לרשות המבקש מחסן חלוף נעשתה מבלי לפגוע בזכויות המשיבה על פי עילות התביעה שלה שהוכחו. יוצא איפוא שלענין זה היה שיקול ביהמ"ש שהעניק את הסעד מן הצדק מוטעה. אין בהתנהגות המבקש הצדקה לנהוג עמו במידת החסד ואין כל שיקולי צדק להעניק לו את הסעד.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למבקש, עו"ד י. ננר למשיבה. 8.12.81).
המ' 598/81 - עמיתי מלון ירושלים ואח' נגד דוד טייק ואח'
*בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד אזרחי עד לאחר הערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
לאחר דיון שנמשך כ-6 שנים ניתן פסק דין נגד המבקשים שחוייבו לשלם סכומים ניכרים למשיבים. פסה"ד ניתן בספטמבר 1981 ומיד ביקש ב"כ הנתבעים לעכב את ביצועו. לאחר דיון ניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש המחוזי בה נאמר "בהסכמת ב"כ בעלי הדין אינני נעתר לבקשה, אולם אני מורה בזאת כי כנגד כל תשלום ותשלום... תומצא ע"י התובעים ערבות בנקאית לשיפוי הנתבעים... אם יזכו בערעור שיוגש...". לאחר מכן טענו המבקשים כי הפרוטוקול אינו משקף את המציאות, אך בית המשפט המחוזי קבע כי הוא משקף את המציאות. עתה טוענים המבקשים כי יגרם להם נזק שאינו ניתן לתיקון אם יבוצע פסק הדין ולאחר מכן יזכו בערעור. המשיבים מסרבים לעיכוב הביצוע הן בגלל הסכמת המבקשים בביהמ"ש המחוזי שלא לעכבו וההסדר שנקבע למתן ערבויות בנקאיות, והן לגופן של טענות המבקשים בדבר הנזק הבלתי ניתן לתיקון שיגרם להם. הבקשה לעיכוב ביצוע ע"י ביהמ"ש העליון נדחתה. הכלל הנקוט הוא שאין לעכב ביצוע של פסק דין אלא במקרה שהביצוע עלול להביא לכך שאם יזכה המבקש בערעור לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, ועל ביהמ"ש לשקול גם את הנזק שיגרם לבעל הדין שזכה בתביעתו אם יעוכב פסק דין שזכה בו. בהכרעה במכלול שיקולים נוגדים אלה יש לייחס משקל רב גם לעובדה שבעלי הדין עצמם, שנהירים להם שבילי נזקיהם, הסכימו כי ביצוע פסק הדין לא יעוכב וזאת בתנאי שיובטחו הנזקים שעלולים להיגרם ע"י מתן ערבויות מתאימות. במקרה כזה יש צורך בנימוקים מיוחדים, יותר מאשר במקרה של בקשה לעיכוב ביצוע שלא נילוו לה הסכמה והסדרים, כדי שביהמ"ש העליון יענה לבקשת עיכוב ביצוע. גם לגופו של ענין אין מקום לעיכוב הביצוע לאחר שנקבעו ערבויות מתאימות. מדובר בתביעה כספית של סכום ניכר והמשיבים זכו בדינם לאחר כ-6 שנים של התדיינויות ואין בטיעוני המבקשים נגד פסק דין משום טענה שלכאורה יש בה כדי לבטל את פסק הדין.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ש. בירן למבקשים, עו"ד א. שפאר למשיבים. 25.11.81).
ב.ש. 334/81 - עמרם לוי נגד עמרם דוד ואח'
*טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
אבי המשפחה נפטר בשנת 1964 ובשנת 1973 הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן צו ירושה. הצו ניתן אך נעלמה מעיניו של הרשם העובדה כי המוריש נפטר בשנת 1964 וכי על ירושתו חלות הוראות פקודת הירושה ולא הוראות חוק הירושה. לפי סעיף 157 של חוק הירושה יחולו דיני פקודת הירושה על מי שנפטר לפני תחילת החוק. לפי הוראות פקודת הירושה מגיע למבקש רבע מכלל העזבון ואילו לפי חוק הירושה קיבל רק ששית מכלל העזבון. המבקש לא שם לב לטעות של הרשם ולא ערער על החלטת הרשם. חלפו שנים רבות, בינתיים בוצעו רישומים במקרקעין על פי צו הירושה, ורק בשנת 1981 הועמד המבקש על הטעות ואז הגיש בקשה לתיקון צו הירושה. אין ספק כי הטעות האמורה איננה טעות סופר כאמור בתקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא שגיאה ע"י פליטת קולמוס או השמטה מקרית. ביהמ"ש דחה את בקשת התיקון וציין כי טעות זו ניתנת לתיקון על דרך הערעור בלבד ואז פנה המבקש לביהמ"ש העליון וביקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור על צו הירושה המוטעה. בקשתו נדחתה.
צו ירושה הוא פסק דין לכל דבר ואם נפלה בו טעות מהותית הרי הדרך הנכונה לתיקונה היא הגשת ערעור. על מנת שיזכה המבקש בהארכת מועד עליו להראות "טעם מיוחד" שיצדיק את האיחור בהגשת הערעור. הטעות של ביהמ"ש כאמור
אינה יכולה לשמש "טעם מיוחד". זו טעות מהותית לגופו של ענין ולא מן הטעויות שהן עצמן גורמות לאיחור או מהוות סיבת האיחור. טעות של ביהמ"ש הגורמת לאיחור יכולה לסייע בהארכת מועד, כמו המקרה שבו העיר ביהמ"ש כי המועד להגשת הערעור הוא 30 יום בעוד שלמעשה היה 15 יום, ודבר זה גרם לאיחור בהגשת הערעור ואז הוכרה טעות זו כ"טעם מיוחד". לא כן הטעות דנא שהיא טעות לגופו של ענין ואין לה קשר לסיבת האיחור.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. דמארי למבקש, עו"ד ב.צ. צנעני למשיבים. 9.12.81).
ב.ש. 217/81 - סולל בונה בע"מ נגד שמחה אוריאלי ובניו
*בקשה לשינוי מקום שיפוט (בקשה לשינוי מקום שיפוט - הבקשה נדחתה).
המבקשת היא נתבעת בתביעה שהוגשה בבימ"ש בתל אביב, והיא מבקשת כי מקום השיפוט יועבר לירושלים. בקשתה נדחתה. טענת המבקשת היא כי מכיוון שמדובר בעבודות שביצוען היה בירושלים, ומכיוון שכמעט כל העדים מטעמה גרים באזור ירושלים, הרי על פי מאזן הנוחיות יקשה עליה להתגונן בתל אביב. מאידך, טוענת המשיבה שעדים שאותם היא מבקשת להעיד, והם עובדיה וקבלנים העוסקים בעבודות דומות לאלה שנטושה המחלוקת לגביהן, הם כולם תושבי אזור תל אביב ולפיכך תיגרם לה אי נוחיות אם המשפט יתברר בירושלים. מן האמור עולה שמבחינת מאזן הנוחיות המצב הוא בבחינת תיקו. במצב ענינים זה, מכיוון שלכל הדעות המשיבה הגישה את תביעתה לבימ"ש שהוא מוסמך מבחינת הסמכות המקומית לדון בענין, שכן מקום משרדה הראשי של המבקשת הוא בתל אביב, אין עילה למתן צו בדבר העברת הדיון לירושלים.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד אבימור למבקשת, עו"ד רוטמן למשיבה. 3.11.81).
ב.ש. 421/81 - מדינת ישראל נגד זיגמונד רפפורט
*שחרור בערובה (מעילה ע"י פקיד בנק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב כיהן כמנהל מורשה חתימה בבנק לאומי בראשון לציון ותוך ניצול מעמדו הפעיל במשך כשנתיים שיטה מתוחכמת של פתיחת חשבונות בדויים שבאמצעותם גנב מהבנק כספים המסתכמים ב-265 אלף שקל. הוגש נגד המשיב כתב אישום בגין העבירות הנ"ל וכן הוא מואשם בהשמדת מסמכים כדי להפריע לחקירה שטרם נסתיימה. בית המשפט המחוזי שחרר את המשיב בערבות בסברו שאין זה מקרה מתאים לעצור אדם עד תום ההליכים, כי מבחינת היקף הסכומים שגנב המשיב אין המקרה דומה למקרים אחרים שבהם ניתן צו מעצר, כגון, מקרהו של בן ציון שם היה מדובר בסכום של 47 מליון דולר, או במקרה אחר שדובר במרמה בהיקף של 11 מליון ל"י, וכן מקרהו של ידלין שמעמדו בציבור היה רב לאין ערוך מזה של המשיב. כן ציין השופט שאין חשש כי המשיב ינסה להשפיע על עדים ומעל לכל התחשב ברצון המשיב ובני משפחתו להטיב את נזקי הבנק בעוד שהמעצר יכביד על ביצוע משימה זו. הערר נתקבל. גישתו של ביהמ"ש המחוזי היתה מוטעית מיסודה. האמון שהציבור רוכש לבנקים הוא בלתי מוגבל ומצב זה הוא הכרח המציאות מבחינת כלכלת המדינה. מכאן החשיבות שלא תהיה מעילה באמון זה. אכן פגיעתו של המערער היתה בבנק ולא בלקוחות, אך עצם העובדה של מעילה באמון בכהונה כזאת היא כצנינים בעיני כל אדם שטובת הציבור ניצבת לנגד עיניו. די בחומרת המעשים הללו, מה גם שנמשכו תקופה ארוכה, כדי לחייב מעצר עד תום ההליכים במידה וקיים חומר ראיות אמין. לגניבת הכספים מתווספת גם האשמה של השמדת מסמכים כדי לשבש את החקירה וגם חומרתה בולטת על פניה. אכן אין זה כלל בל יעבור שיש לעצור נאשם מחמת חומרת העבירה
ויתכנו מקרים חריגים שבהם יהיה מוצדק לשחרר בערובה חרף חומרת העבירות אך לא כזהו המקרה שבפנינו. כאן מודה הסניגור כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו ומכאן הוכחה חותכת שהמעשים המצויינים בכתב האישום אכן בוצעו.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גב' איצקוביץ לעוררת, עו"ד דה שליט למשיב. 13.12.81).
ב.ש. 361/81 - מדינת ישראל נגד זלמן אלפרון
*שחרור בערובה (סחיטה ותקיפה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
הוגש כתב אישום נגד שלושה ובכללם המשיב, המייחס להם עבירות של סחיטה בכח, תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאת שוא. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של שניים מן הנאשמים עד תום ההליכים, אך באשר למשיב סבר שאין בידי התביעה ראיות לכאורה נגדו, והורה על שחרורו בערובה. בערר טענה התובעת כי ביהמ"ש המחוזי התעלם מחומר ראיות שהיה בו כדי לקשור את המשיב למעשה המיוחס לו אך הערר נדחה מטעם אחר. החלטת השחרור ניתנה ביום 28 באוקטובר והערר הוגש רק ביום 6 בנובמבר. אומרת התובעת שחלה תקלה בענין, אך מכל מקום ברור שאם אמנם מלכתחילה היתה קיימת סכנה שהמשיב יעזוב את הארץ או ישפיע על עדים, כפי שטענה התביעה, הרי היתה בידו בינתיים שהות מספקת גם לצאת את הארץ וגם להשפיע על עדים. בנסיבות אלה ולאחר שמערכת הראיות אינה חד משמעית נגד המשיב אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' ע. ראובני למבקשת, עו"ד רובינשטיין למשיב. 12.11.81).
ב.ש. 379/81 - משה גרייבר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
הוגש כתב אישום נגד העורר המייחס לו ביצוע עבירות שוד ואיומים, ביחד עם נאשמת אחרת, וביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. לפי כתב האישום יצרה הנאשמת האחרת קשר עם המתלונן שפרסם מודעת היכרות בעתונות, ובעקבות הפגישה שבין השניים הובל המתלונן אל מרתפו של בנין שם הותקף ע"י העורר ואדם נוסף, שהיכוהו ושדדו אותו. השאלה היא אם קיים חומר ראייה מספיק שדי בו כדי לתמוך מחד גיסא בקיומן של הנסיבות כפי שפורטו בכתב האישום ומאידך בזיהויו של העורר כמי שנטל חלק בהן. בניגוד לדעת ביהמ"ש המחוזי סבר בית המשפט העליון כי החומר המצוי כעת בידי התביעה אין בו כדי להצדיק את מעצר העורר למרות שמדובר בסעיפי אישום חמורים. כבר למקרא עדותו של המתלונן מתעוררים ספיקות אם אכן קיים חומר התואם את התיאור המופיע בכתב האישום. כמו כן באשר לזיהויו של העורר הרי החומר קלוש. העורר נעצר באקראי כאשר הנאשמת האחרת הובאה לביהמ"ש להארכת מעצרה, נערך מסדר זיהוי של תמונות שבו זוהה העורר ואין חולקין כי נתגלו פגמים במסדר הזיהוי הן מבחינת הרכב התמונות והן מבחינת היעדרו של סניגור, וכן מטעמים אחרים. לעורר שתי הרשעות קודמות בלבד, אחת בגניבה ואחת בהעלבת עובד ציבורי, ואין לראותו כמי שקופה ארוכה של שרצים תלויה מאחוריו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד סער למבקש, עו"ד ד. שפי למשיבה. 23.11.81).
ב.ש. 370/81 - אפרים יונגר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום בעבירה של סחר בסמים וביהמ"ש הורה כי העורר יעצר עד תום ההליכים. הערר
נדחה. בידי התביעה ראיות לכאורה וכאשר מדובר בעבירה של סחר בסמים והראיות לכאורה מצביעות כי החשוד מעורב בעבירה, הרי ככלל יש לעצור נאשמים כאלה עד תום ההליכים, על מנת למנוע מהם המשך ביצוע עבירות מאותו סוג כשהם מתהלכים חופשי. בעניננו אין שום נסיבות המצדיקות כי ינהגו כאן בניגוד לכלל האמור. לעורר הרשעות קודמות מסוגים שונים ובתוכן גם החזקת סמים, ובהזדמנות אחת אף מצא ביהמ"ש כי העורר משתייך לקבוצה עבריינית המטילה את חיתיתה על עיר מגוריהם.
(בפני; השופט בייסקי. עו"ד מ. רובינשטיין למבקש, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 7.11.81).
ב.ש. 389/81 - דוד בן משה דרעי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התחזות כשוטר וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
ביום 2.6.81 נעצר העורר ע"י המשטרה. יומיים לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום שלפיו הציג עצמו העורר לפני המתלונן כשוטר ובמהלך האירועים נטל בכח שרשרת מצוארו של המתלונן וגנב אותה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל. ההוראה על מעצר העורר ניתנה ביום 5.6.81, שמיעת ההוכחות נדחתה מפעם לפעם ועתה קבוע המשפט ליום 5 בינואר 1982, דהיינו 7 חודשים לאחר המעצר. אם כי קיימים מקרים שבהם השהיית הדיון לא תגרום לשחרור הנאשם בערבות, הרי בעניננו מדובר בנער צעיר בן 18 שאין לו הרשעות קודמות והשיקולים שלא להחזיקו במעצר זמן רב מדי עדיפים על ענינו של הציבור שהעורר ישאר במעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד משולם למבקש, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 27.11.81).
ב.ש. 365/81 - עזרא גליק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
באחת השבתות הגיעה המתלוננת בטעות לדירתו של העורר, כאשר התכוונה למעשה להגיע לדירתו של גבר אחר, ידיד של חברתה. למרות הטעות נותרה המתלוננת בדירה והמתינה לחידוש תנועת האוטובוסים, תוך שהיא משוחחת עם העורר ועם אנשים שונים שבאו לדירה ועזבוה. כשנותרו השניים לבדם, כך התלוננה המתלוננת, כפה עליה העורר לקיים עמו יחסי מין חרף התנגדותה ואף השתמש כלפיה בכח. העורר אינו כופר בכך שבעל את המתלוננת, אלא טוען כי טעה בכוונות המתלוננת ופירש את התנהגותה יותר כהזמנה מאשר כהיעדר התנגדות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. העורר טוען כי נסיבות המקרה אינן חמורות עד כדי הצדקת המעצר, וקיום החלטת המעצר כמוהו כקביעת כלל שבכל מקרה יש לעצור עד גמר ההליכים מי שנאשם באינוס. כן הוא טוען שקיימות כאן נסיבות אישיות יוצאות דופן המצדיקות את השחרור וכן כי לנוכח התנאים הפיסיים הקשים בבית המעצר באבו כביר אין מקום לקיום החלטת המעצר. אין לקבל טענה זו. אמנם אין ראייה כי המעשה היה מתוכנן מראש, אך לענין המעצר יש ראיות בדבר שימוש ברוטאלי מצד העורר בכח ובאלימות בלתי מבוטלים. אכן, לא בכל מקרה שבו מייחסים לנאשם ביצוע של עבירה חמורה יורה ביהמ"ש לעצור את הנאשם עד לגמר ההליכים, אלא כל מקרה ידון לפי נסיבותיו, אך המקרה כאן אינו קל ערך.
אשר לטענה כי חומרת העבירה היתה הנימוק היחיד שהביא למעצר העורר - אין הדברים מדוייקים. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי העורר נקט באלימות כדי לטשטש את עקבות העבירה ואף ניסה לביים אליבי לשעת ביצוע המעשה.
אשר לנסיבותיו האישיות של העורר שהוא כיום בן 23 ומפרנס את משפחתו - כיון שמדובר בנסיבות חמורות שבהן בוצעה העבירה וכן קיימת אפשרות השפעה על עדים אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. אשר לתנאי המעצר שבבית המעצר אבו כביר - מסתבר שתנאי המעצר שם קשים, אין אפשרות להעניק לעצירים את זכויותיהם לביקורי בני משפחותיהם לפי תקנות בית הסוהר, אין נותנים להם אפילו אותן זכויות הניתנות לאסירים שפוטים לפי החוק והנוהל. טענה זו מעוררת דאגה רבה, אך יחד עם זאת אין להסיק מסקנות אופרטיביות מן המצב העגום שהרי בעיקרון מדובר בשני ענינים נפרדים. מי שדינו להיעצר עד לגמר משפטו יעצר, ומי שנשללו ממנו הזכויות המגיעות לו יכול לנסות לכפות מימוש זכויותיו בדרכים חוקיות העומדות לרשותו. אם מצב האסירים בבית המעצר לא יבוא על פתרונו המהיר, לא מן הנמנע שביהמ"ש העליון ישקול בעתיד את האפשרות להביא בחשבון את התנאים שבבית המעצר בין השיקולים המצדיקים שלא לעצור נאשם עד לגמר ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דברת לעורר, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 16.11.81).
ב.ש. 356/81 - תופיק ג'בארין ופארק אגבריה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יריות לעבר בית המתלוננים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים מסוכסכים מזה שנים עם המתלוננים, סכסוך משפחתי, בקשר לקרקעות. העותרים מואשמים כי ב-3 הזדמנויות שונות, בחודשים אוגוסט וספטמבר 1981, ירו בנשק חם לעבר בית המתלוננים תוך כוונה לפגוע ביושבי הבית אם כי איש לא נפגע. בית המשפט הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה. הסניגור טוען כי אין לסמוך על הראיות לכאורה שעיקרן עדויות המתלוננים המסוכסכים עם העוררים ואמינותם מוטלת בספק. ברם, השאלה אם אמינים העדים או לאו תוכרע ע"י ביהמ"ש שידון בענין, ובמסגרת ערר זה השאלה היא אם קיימות ראיות לכאורה, והכל מודים כי קיימות עדויות שזיהו את העוררים כמי שירו את היריות לעבר בית המתלוננים. אשר לטענה שיש להתחשב בכך שאיש לא נפגע ולפיכך אין להתייחס למעשה בחומרה - אין חשיבות כאן לתוצאת המעשה אלא החשיבות העיקרית היא לסוג המעשה עצמו, ואין חולקין שמדובר בעבירה מן החמורות בספר החוקים שלנו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מסארווה לעוררים, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 17.11.81).
ב.ש. 364/81 - ניסים רדה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם בעבירת פריצה וגניבה וביהמ"ש ציווה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור הדגיש נסיבות לקולה, היינו, שמדובר בצעיר בן 22 שסיים כעת שרותו בצה"ל וזו העבירה הראשונה שלו, וכן כי בהופיעו בפני השופט הדן במעצרים הודה בביצוע העבירה והרכוש כולו הוחזר. כן עמד העורר לשאת אשה אלא שהדבר נדחה מחמת המעצר. לדעת הסניגור כל הנסיבות האלה עשויות לגרום לכך שביהמ"ש כלל לא יטיל מאסר בפועל על העורר ולפיכך ביקש לשחררו בערובה. בדחותו את הבקשה ציין השופט בייסקי כי אין הוא מביע דעה באשר לסוג העונש שיוטל על העורר, ואולם על אף כל הנסיבות האמורות אין לשחררו בערובה. גל הפריצות הגואה מחייב מעצר עבריינים בסוג זה של עבירות עד תום ההליכים, הן על מנת למנוע בעדם לבצע עבירות נוספות והן כהרתעה לאחרים. העובדה שהעורר הודה והחזיר את הרכוש אין לה במקרה הנוכחי משמעות כלל, לנוכח העובדה שהעורר נתפס כאשר הרכוש כולו במכוניתו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אמיר למבקש. 15.11.81).
ב.ש. 352/81 - מדינת ישראל נגד הנרי מיכאלי
*שחרור בערובה (הדחה בעדות והטרדת עד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בבית משפט בנצרת בעבירות הנוגעות לכהונתו כמנהל מנגנון במועצה המקומית בבית שאן וזוכה מן האשמה ביולי 1981. במסגרת האישום בעבירות הנ"ל העידו מרים לוי העובדת במועצה המקומית, מאיר לוגסי ויהודה נאמן. עתה מואשם המשיב בעבירות של הדחה בעדות, הטרדת עד ואיום בכל הנוגע לעדים הנ"ל. באשר למקרה של העדה לוי - היא מסרה על כך למשטרה כבר בחודש יולי אך הודעה בכתב נגבתה ממנה רק בסוף ספטמבר, וענין האיום כלפי העד נאמן כבר נמסר עליו למשטרה בחודש אפריל 1981. כאשר ביקשה המדינה כי יעצר המשיב עד תום ההליכים נדחתה הבקשה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי "לאחר עיון בחומר... אני קובע שחומר הראיות... אינו מהווה חומר ראיות לכאורה... וכי הראיות מופרכות על פניהן. אינני סומך עליהן בשלב זה כדי לבסס מעצרו של המשיב... ". הנמקה זו לקויה על פניה. יש בידי התביעה הודעות של העדים בדבר עבירות ההדחה, ההטרדה והאיום, כך שאין לומר כי נעדר כביכול חומר ראיות לכאורה. אין גם להבין על יסוד מה קבע ביהמ"ש כי הראיות מופרכות על פניהן. ביהמ"ש נכשל במסקנתו והגיע לידי קביעה שלא היתה מעוגנת בחומר הראיות. לפיכך טוב יהיה אם השופט שנתן את ההחלטה הנ"ל לא ידון במשפט לגופו.
למרות האמור לעיל נדחה עררה של המדינה. התלונה הראשונה על ההדחה והאיום הגיעה למשטרה עוד בחודש אפריל ולאחר מכן הודעה שניה בחודש יולי ולא ננקטו צעדים עד לאחרונה. ב"כ המדינה טען כי לא ננקטו פעולות כדי לא להפריע בהליכים במשפט הקודם, אך אין הסבר זה מניח את הדעת. ההפרעה למשפט נובעת לכאורה מן הנסיון להדיח את העד והתועלת בנקיטת צעדים משפטיים בנושא כגון זה היא בכך שיינקטו הצעדים צמוד לאירוע ולא לאחר חלוף זמן רב. כיון שכך הרי למרות שהחלטת ביהמ"ש המחוזי לוקה בהנמקתה, אין מקום לקבל את הערר של המדינה. העבירות אכן חמורות אך בשל התמשכותו היתירה של הטיפול בענין אין לעצור את העורר.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ח. לירן לעוררת, עו"ד אייל למשיב. 30.10.81).
ב.ש. 363/81 - חיים מרציאנו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
לביהמ"ש המחוזי בירושלים הוגש כתב אישום נגד העורר, שהוא תושב לוד, המייחס לעורר ביחד עם אחר עבירה של התפרצות לבנין. נטען כי העורר התפרץ לבנין משרדים ע"י טיפוס לגגון הנמצא בסמוך לו, והכוונה של הכניסה למשרד היתה לבצע גניבה בחנות תכשיטים הנמצאת בבנין. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא מתלבט אם להורות על מעצר העורר למרות שבידי התביעה ראיות לכאורה, ולבסוף החליט שיש לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. לעורר שהוא בן 22 אין הרשעות קודמות, הוא שירת בצבא ולא ניתן לקבוע שיש לו אישיות עבריינית. ביהמ"ש המחוזי הכריע את הכף בהתחשב בעובדה שמדובר במעשה שהעורר ביצע מחוץ למקום מגוריו בצורה מתוחכמת וכן כדי שחברי העורר לא יראו אותו מסתובב חופשי ימים ספורים לאחר שנאשם באשמת פריצה. בקבלו את הערר ציין ביהמ"ש העליון כי נכון שהעבירה המיוחסת לעורר בוצעה מחוץ למקום מגוריו, אך אין לייחס למעשה זה מידת תיחכום העולה על זו שבמקרים אחרים. אין גם ראיה חד משמעית כי כוונת העורר היתה להתפרץ לחנות תכשיטים שבבנין. בשלב הנוכחי מכרעת העובדה שמדובר בעבירה ראשונה של העורר, ובהיעדר
תסקיר של קצין מבחן קשה לקבוע אם בסופו של הענין יישלח העורר למאסר אם יורשע בדינו. בכל הנסיבות יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ח. משגב לעורר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.11.81).
ב.ש. 320/81 - הדרי בועז נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי יחד עם חברו (להלן פלוני) טייל עם נערה שהכירו, הגיעו לשפת הים ושם גנבו את מפתחות דירתה שאותם הניחה על מדף מכוניתו של פלוני. השניים קשרו קשר לפרוץ לדירתה של הנערה ובעוד פלוני קבע אתה פגישה מחוץ לביתה לאחר שווידא כי הוריה לא יהיו בבית, מסר פלוני לעורר את המפתחות והוא פרץ לדירה. כמסתבר מסרו הורי הנערה תלונה למשטרה על כך שהמפתחות נעלמו, ולפי עצת המשטרה קבעה הנערה את הפגישה עם פלוני, ובאותה שעה המתין שוטר בתוך הדירה, והוא אכן תפס את העורר לאחר שפרץ והחל לחטט בארונות ובחפצים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. למחרת היום שבו הורה ביהמ"ש על מעצר העורר החליט ביהמ"ש לשחרר את פלוני בערבות, אך אין זה נימוק שניתן להעלותו בערר. זו עובדה חדשה שנוצרה לאחר המעצר ויש לפנות לאותו בימ"ש שהורה על המעצר ולבקשו לדון בשינוי החלטתו. בכל הנוגע לטענות שניתן להעלותן במסגרת הערר, הרי היו שני נימוקים חשובים למעצר העורר. האחד - עבירת ההתפרצות אינה שנויה במחלוקת, והשני - שהעורר הוא בעל הרשעות קודמות. בכך שונה מצבו של העורר מזה של חברו ששוחרר ממעצר. לשני אין עבר פלילי וגם הוכחת גניבת המפתחות על ידו אינה קלה ופשוטה כל עיקר, בעוד שהעורר נתפס תוך כדי פריצה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד י. רווה לעורר, עו"ד ש. מושכל למשיבה. 1.11.81).
בג"צ 231/81 - גמאל מחמד טרבייה ואח' נגד שר האוצר
*הפקעת מקרקעין לצרכים צבאיים. שיהוי (העתירה נדחתה).
בשנת 1964 הוצא צו הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) כדי שישמשו לצרכי אימונים וצרכים אחרים של מערכת הבטחון. עתה מבקשים העותרים כי הקרקעות יוחזרו להם בטענה שלא שימשו למעשה לצרכי אימונים וכי הצבא כלל לא השתמש בהם. מאידך, טוען המשיב כי הצבא השתמש באזור לצרכי אימונים ולהקמת מתקני בטחון. דרישת העותרים כי המצהיר מטעם המשיב יוזמן להיחקר נדחתה ע"י בג"צ, שכן בדרך כלל אין בג"צ נוהג להזמין את המצהירים לחקירה. עם זאת ביקש בג"צ תצהיר נוסף שיבהיר ביתר פירוט את השימוש שעשתה מערכת הבטחון בקרקעות ותצהיר כנ"ל הוגש. כך שבענין זה אין להענות לעתירה. טוען ב"כ העותרים כי אין תוקף מלכתחילה לצו ההפקעה שניתן לצרכי ציבור כאשר מטרת ההפקעה היא למעשה סיפוק צרכים בטחוניים. מבלי להיכנס לדיון בטענה זו אם יש בה יסוד כלשהו, הרי אין להעלות טענה מעין זו כעבור כ-17 שנה לאחר מתן צו ההפקעה. לא רק שיהוי יש כאן, אלא תרדמה עמוקה שלאחריה אין לפנות בבקשת צו מבג"צ.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. חורי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 9.12.81).
בג"צ 178/81 - חאלד עבדל ג'אפר נגד ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה ואח'
*עבירה שיש בה קלון" לצורך פסילה מכהונה כחבר במועצה מקומית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
לפי סעיף 101 לצו המועצות
המקומיות פסול לכהן כחבר מועצה "מי שחוייב בדין... על עבירה שיש בה קלון...". העותר היה חבר המועצה המקומית ג'לג'וליה. במקצועו שימש כנהג מונית ובאחד הימים הסיע את המתלונן מפתח תקוה לג'לג'וליה. בין המתלונן לבין העותר התגלו חילוקי דעות לגבי שיעור דמי הנסיעה וכאשר ביקש המתלונן לעצור כדי שירד סירב העותר והסיעו למקום הרחוק יותר מיעדו והעליב את המתלונן. העותר הועמד לדין והורשע ב-3 פרטי אישום: התנהגות בלתי אדיבה של נהג מונית; הסעת נוסע מעבר ליעד; כליאת שוא. לנוכח חיובו בדין שלח ראש המועצה המקומית לעותר הודעה בדבר התפנות מקומו במועצה לפי סעיף 101 הנ"ל. עתירת העותר נתקבלה.
בפסק דין מקיף התייחס השופט שילה לשאלה מה היא עבירה שיש בה קלון אשר בגינה ניתן לפסול אדם מלשמש כחבר מועצה. מן הנמנע להגיע לנוסחה שתהווה אמת מידה לעבירה שיש עימה קלון, כי הרי עוסקים אנו בבדיקת התנהגות אדם פלוני על יסוד השקפות הרווחות בקרב הציבור, והשקפות אלה עשויות להשתנות ממקום למקום ומזמן לזמן. אין מקרה אחד דומה למשנהו והשאלה היא בדרך כלל אם מעשה פלוני ממיט קלון על עושהו עד כדי שהציבור יסתייג מהעושה עקב אותו מעשה. לפעמים אותה עבירה יכול ותתבצע בדרך שיש עימה קלון ויכול ותתבצע בדרך שאין עימה קלון. לפסק דינו של השופט שילה הצטרף השופט ד. לוין בפסק דין נפרד משלו וכן הסכים לפסקי דין אלה מ"מ הנשיא י. כהן. השופטים הגיעו למסקנה כי העבירה בנסיבותיה הנוכחיות אין בה משום קלון ואין לפסול את העותר מלכהן כחבר המועצה המקומית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, שילה. עו"ד ר. שרון לעותר, עו"ד י. בר-עד למשיב. 25.11.81).
בג"צ 141/81 - ועד עקורי אקרית ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*החזרת עקורי אקרית לכפרם (העתירה נדחתה).
העותרים ביקשו לבטל צווים שונים שהוצאו בעבר ושכתוצאה מהם נאסר עליהם לחזור לכפר אקרית ולהתיישב בו. העתירה נדחתה. שטח הכולל את כפר אקרית הוכרז ב-1949 כשטח מוגן ולאחר מכן כאזור בטחון, ובתוקף אותן הכרזות לא ניתן לתושבי כפר אקרית לחזור לבתיהם. בשנת 1953 חוקק חוק רכישת מקרקעין ועפ"י סעיף 2 של החוק, אם השר המוסמך לכך העיד בתעודה חתומה על ידו, שבמקרקעין מסויימים נתקיימו תנאים הנקובים באותו סעיף, יקומו המקרקעין לקנין רשות הפיתוח. באוגוסט 1953 חתם שר האוצר על תעודה שלפיה יקומו לקנין רשות הפיתוח קרקעות הכפר אקרית, ואלה נרשמו על שם רשות הפיתוח והוקמו עליהן ישובים שונים. בנובמבר 1963 הוציא המפקד הצבאי צו בדבר סגירת אזור של כפר אקרית ונאסרה הכניסה לאזור אלא ברשיון ממפקד צבאי. צו סגירה נוסף הוצא בדצמבר 1972 לגבי אותו אזור. האיסור החל על העותרים לשהות באופן קבוע בשטח הסגור מושתת עד היום על צווי הסגירה מ-1963 ו-1972. לעתירה דנא שני פנים. הפן האחד הוא לתקוף את חוקיותה של תעודת שר האוצר כי המקרקעין קמו לקנין רשות הפיתוח וחוקיות צווי הסגירה; והפן השני הוא שעברו הסיבות, אם היו כאלה, שעליהן ניתן היה להשתית את איסור חזרתם של התושבים לכפרם.
באשר לחוקיות התעודה החתומה ע"י שר האוצר והצווים - עברו שנים רבות מאז שנחתמו התעודה וניתנו הצווים והעותרים השהו את פנייתם לבג"צ לתקופה ארוכה מאד. אכן העותרים פנו במשך הזמן לשלטונות, ובכך, כטענת פרקליטם, הראו שאין הם משלימים עם מניעת חזרתם לכפר. אולם למרות זאת השיהוי הרב הוא בעוכריהם. אין בג"צ יכול לבדוק עתה, לאחר שנים רבות, אם השיקולים של
המפקדים הצבאיים ושל שר האוצר לפני עשרות שנים היו שיקולים תקפים או שיקולים פסולים.
אשר לטענה כי אין עוד כל סיבה בטחונית המונעת חזרתם של העותרים לכפר אקרית - יש לדון בענין מתוך הנחה שצווי הסגירה ניתנו כדין, היינו, שלמפקדים הצבאיים היו טעמים בטחוניים ממשיים להוצאת הצווים. כדי להצליח בעתירתם על העותרים להראות שהתנאים שבעטיים הוצאו הצווים אינם קיימים יותר. מן המפורסמות שהמצב בגבול לבנון עדיין רחוק ממצב של שלום ואף לא הגיע לרגיעה ממושכת. ענינם של העותרים נדון פעמים רבות ע"י הממונים על הבטחון, ואלה לא מצאו אפשרות לשנות את עמדתם השלילית לגבי החזרת התושבים לכפר. בנסיבות אלה אין בג"צ יכול להתערב ולהורות על מתן אפשרות לעותרים לחזור לכפרם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, יהודה כהן. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד א. חורי לעותרים, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 23.12.81).
בג"צ 274/81 - יעקב בן ברוך ואח' נגד שר הבינוי והשיכון ואח'
*תוספת פיצויים למפוני חבל ימית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של עתירה זו דרישתם של שני העותרים לתוספת פיצויים על מה שהוסכם בהסכם בדבר מפוני תושבי חבל ימית. עתירתם נדחתה. בתחילת הדברים ציין בג"צ כי אין למפוני חבל ימית, או לכל מי שעומד להתפנות מאזור הגבול עם מצרים, כל זכויות מוגדרות ומפורשות ביחס לפיצויים שישולמו להם. תביעתם של העותרים באה על רקע ההסכם שנחתם בין ממשלת ישראל לבין נציג המתיישבים בחבל, והמחלוקת בין הצדדים הינה באשר לפירושו של ההסכם וליישומו. לאחר ניתוח הטענות והטענות שכנגד החליט בג"צ שאין מקום להתערב באשר לדרישת העותרים מאת המשיבים לתוספת פיצוי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד גב' שפרן לעותרים, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבים. 10.12.81).
ע.פ. 255/81 - מדינת ישראל נגד עבד מוחמד עלי
*חומרת העונש (תקיפה וחבלה חמורה)
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). במהלכה של קטטה היכה המשיב בגרזן בראשה של דודתו וגרם לפציעתה. בגין כך הורשע בפציעה בנסיבות מחמירות ונדון לתשלום קנס של 5 אלפים שקל. ביהמ"ש המחוזי כתב בגזר דינו שהיה מטיל על המשיב מאסר לתקופה של כמה חודשים אלא שאם יוטל מאסר יהיה על ביהמ"ש להפעיל מאסר על תנאי של שנה שהיה תלוי נגד המערער, והשופט ראה תוצאה זו חמורה מדי הן מאחר שהפציעה לא גרמה לנזק חמור והן משום שנערכה סולחה משפחתית, והן משום שהמשיב מטופל במשפחה בת 11 נפשות התלויה בו. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי היה מוכן אולי, אם כי בדוחק, לקיים את גזר הדין אילו התברר שהעבירה שבגינה הוטל המאסר על תנאי היתה עבירה פעוטה. ברם, מדובר במקרה חמור של תקיפה וחבלה ובגין נסיבות משפחתיות אישיות שנטענו בפני השופט במקרה ההוא החליט שלא להטיל מאסר בפועל אלא מאסר על תנאי. והנה בתוך תקופת התנאי עבר המשיב עבירה נוספת בנסיבות מחמירות. אין זה המקרה הנדיר שבו שומה על ביהמ"ש להימנע מהפעלת המאסר על תנאי ומה גם שהשופט סבר שהמקרה דנא מצדיק הטלת עונש מאסר לפחות לתקופה של כמה חודשים. לפיכך נתקבל הערעור וביהמ"ש העליון גזר על המשיב בגין העבירה החדשה עונש מאסר לתקופה של שנה אחת אך זו תהיה חופפת את המאסר על תנאי של שנה שהופעל. תשלום הקנס בוטל.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד גב' ד. וכסלר למערערת, עו"ד מ. עוויסאהלמשיב. 2.11.81).