ע.פ. 299/81 - שלום סטרואשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 575/80 - הערעור נדחה)
.
המערער נישא בשנת 1963 ולבני הזוג נולד בן. חיי הנישואין שלהם היו מלווים משברים
וסכסוכים מלווים במריבות, גידופים והתנהגות אלימה. האשה הגישה תובענה לביה"ד הרבני לגירושין, וכן ביקשה לאסור על המערער להיכנס לבית מגורי בני הזוג, ובית הדיןנתן צו שהגביל את כניסת המערער לדירה עד ליום 23.3.80. כאשר פג תוקפו של הצו היה המערער אסור בבית הכלא בשל תקיפת אשתו והוא שוחרר רק ביום 27.5.80. עם שחרורו חזר לבית אמו. לפי הודעה שמסר המערער במשטרה התקיימה התייעצות משפחתית בבית אמו בה השתתפו המערער, אמו, שני אחיו וגיסתו. הועלו הצעות שונות בהתייעצות, האחת כי ישלים עם אשתו והשניה כי יפנה לעו"ד "ויבזבז עליו את כל הכסף" ובלבד שיזרוק את אשתו מדירת בני הזוג, ואילו אחיו הציע לו להרוג את האשה ותוך שנים מספר ישתחרר מן הכלא. בעקבות אותה התייעצות בא המערער ביום 30.5.80 אל דירתו ופנה אל אשתו שהיא תתן לו לחזור לבית. על פי הודעתו הגיע לדירה בשעה 8 בבוקר ואשתו תקפה אותו, סטרה על לחיו ושלחה את הילד לקרוא למשטרה. הוא נשאר במקום אך כשראה שהמשטרה לא הגיעה הלך. לגירסתו הלך לדאר להוציא חבילה, הוא נדרש להביא תעודה וזו היתה בדירתו, ולפיכך חזר בשעה 30:10 לדירה, אשתו פתחה את הדלת במקצת ולא נתנה לו להיכנס, הוא ביקש שתביא לו את התעודה ואז ראה כי בידי אשתו גרזן מטבח חד. לפי ההודעה שלו נכנס לבית בכח ואשתו רצתה להכותו, אך הוא נטל מידיה את הגרזן והחל להכות בראשה. מהראיות המשלימות עולה כי הכה מכות רבות בראשה כשהיא זועקת שיחוס על חייה, עד שנפלה ואיבדה את הכרתה ואז הלך למשטרה והסגיר את עצמו. האשה הועברה לבית החולים מחוסרת הכרה, עברה ניתוחים, והיתה בהכרה מעורפלת. במשך האישפוז הופיעו זיהומים חוזרים ולבסוף נפטרה ביום 20.8.80 מזיהום בריאות. על פי חוות דעת רופא מהמכון לרפואה משפטית נגרם מותה של המנוחה "מדלקת מוגלתית בריאות שהיא סיבוך לנזקים החבלתיים בראש... ישנו קשר ישיר בין החבלות לבין המוות". ביהמ"שהמחוזי הרשיע את המערער ברצח ומכאן הערעור.
א. הסניגורית טענה כי המנוחה נפטרה כתוצאה מדלקת ריאות, מחלה שלא אובחנה מבעוד מועד, כך שלא החבלות גרמו למותה אלא הטיפול הרפואי הלקוי, ומשום כך נותק הקשר הסיבתי בין המעשה לבין התוצאה הטרגית. טענה זו יש לדחות לנוכח חוות הדעת הרפואית המפורשת שצויינה לעיל. המסקנה הברורה של הרופא הינה שיש קשר ישיר בין החבלות ובין המוות, וקשר זה הוא בכך שכל הסיבוכים במצבה של המערערת הם תוצאה ישירה מהנזקים שנגרמו לה עקב המכות.
ב. באשר ליסוד ההכנה הנדרש, טוענת הסניגורית שהמערער הגיע לדירה בפעם השניה באותו יום בידיים ריקות, הוא לא הביא למקום כל כלי חבלה ולכן אין לייחס לו פעולת הכנה כנדרש - בטענה זו אין ממש. יסוד ההכנה אינו אלא יסוד פיסי טהור וקיומו נבחן עפ"י נסיבות כל מקרה ומקרה. עצם העובדה שהנאשם תפס בגרזן מידי האשה ולא זרק אותו אלא הרימו והנחיתו פעמים ספורות על ראשה של המנוחה די בה כדי להצביע על מעשה הכנה לפעולת ההריגה. אין צורך שמעשה ההכנה ימשך עת ארוכה וגם לא נדרש כי ההכנה תימשך לאורך פרק זמן מוגדר. מעשה ההכנה יכול ויתהווה על אתר בהתגבש ההחלטה להרוג. למעשה במקרים רבים משתלבים זה בזה שני היסודות של ההכנה וההחלטה כשהם מתעוררים ומתגבשים סמוך מאד למעשה גרם המוות עצמו.
ג. באשר ליסוד ההחלטה, טוענת הסניגורית כי המערער לא בא לדירת אשתו כדי לפגוע בה אלא כדי להתפייס עמה ולפיכך לא נתמלא יסוד ההחלטה. גם טענה זו אין לקבל. ענין הכוונה להמית וההחלטה המתלווה לכך הם בתחום צפונות לבו של עושה המעשה. בדרך כלל לומדים על ההחלטה מתוך מכלול הנסיבות המתלוות למעשה, ולפיכך פסקו בתי המשפט לא אחת כי יסודות ההחלטה וההכנה משולבים ואחוזים זה בזה וניתן ללמוד על האחד מהשני. את ההחלטה להרוג ניתן לקבוע בין היתר על פי אופי המעשה שנעשה ולגביו מיישמים את ההנחה, הלא מוחלטת, שלפיה מתכוון אדם לתוצאה הטבעית של מעשהו. בעניננו גמלה בלבו של המערער ההחלטה לשים קץ לחיי אשתו כאשר חזר לדירה והיא סירבה להכניס אותו פנימה וכאשר הבחין שהיא מחזיקה בידה בגרזן. משום כך פרץ בכח לדירה, נטל את הגרזן והלם בראשה מספר פעמים חרף זעקותיה.
ד. זאת ועוד, הרהורי ההריגה כבר קיננו בלבו של המערער לפני שהגיע לדירה, שכן לאותה הליכה קדמה התייעצות בני המשפחה שבה נבחנו אפשרויות מספר, ובכללן האפשרות כי יחסל את אשתו מתוך תקווה ששנות המאסר לא יארכו ורכוש בני הזוג יחזור לבעל. כאשר בא לדירה היתה בלבו כוונת פיוס, אחת ההצעות בהתייעצות, אך כאשר השתדלויותיו נדחו שינה טעמו ומימש את האפשרות האחרונה אשר הועלתה בהתייעצות, היינו, לקטול את אשתו.
ה. אין לקבל את טענת הסניגורית שהמערער פעל בעת המעשה תחת לחץ כזה ששלל ממנו את הביקורת העצמית. העובדות טופחות על פני סברה זו. בעקבות ההתגרות הקשה של האשה בעת הפגישה הראשונה, כשלדברי המערער אפילו סטרה בפניו, התנהגותו היתה מאופקת, מחושבת ושקולה. התנהגות זו מעידה בבירור על כך שהמערער יודע, כשהוא רוצה, לשלוט ביצריו ולנהוג באיפוק. התנהגות אשתו בפגישה השניה היתה הרבה פחות תקיפה ומתגרה ואין ספק כי אילו רצה בכך יכול היה גם אז לנהוג באיפוק.
ו. אשר להיעדר קינטור - אכן על התביעה להוכיח היעדר קינטור אך עובדה זו הוכחה במקרה דנן. יסוד הקינטור טומן בחובו הן מבחן סובייקטיבי והן מבחן אובייקטיבי. שני אלה צריכים להצביע יחד על יסוד הקינטור - יחד ולא לחילופין. המבחן הסובייקטיבי נועד לבחון אם ההתנהגות המקנטרת של הקורבן השפיעה בפועל על הנאשם במידה שלא יכול להבין את תוצאות מעשהו, והמבחן האובייקטיבי בא לבחון אם אותה התנהגות עשויה להוציא מכליו אדם סביר ולהמריצו לקטול את קורבנו. בעניננו ניתן לקבוע שאפילו מבחינה סובייקטיבית אין לומר שהתנהגות המנוחה היתה מקנטרת עד שתוציא את המערער, אפילו בהתחשב בליקויים שבאישיותו, משלוות הנפש ותמריץ אותו לעשות מעשה נורא כפי שביצע. ודאי שאין לראות בהתנהגות המנוחה בשתי הפגישות משום קינטור על פי המבחן האובייקטיבי.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 17.12.81).
בג"צ 448/81 - יהודה רסלר ואח' נגד שר הבטחון
*זכות עמידה בבג"צ בתביעה כי יורה שלא לבצע ההסכם עם אגו"י בענין שחרור נשים ובני ישיבות מצה"ל(העתירה נדחתה).
ארבעת העותרים ביקשו שבג"צ יורה על שר הבטחון שלא יישם את סעיפי ההסכם שבינו ובין אגודת ישראל בענין שחרור משרות של נשים חוזרות בתשובה וכדו' מצה"ל, וכן שיימנע מלדחות שהותם הסדיר של תלמידי ישיבות בצה"ל. העתירה נדחתה. בעתירה התעוררו שאלת זכות העמידה של העותרים וכן האם הנושא הוא שפיט. ענין גיוסם של תלמידי ישיבות כבר נדון בבג"צ 40/70 (פד"י כ"ד (1) 238) ושם נדחתה העתירה מבלי שהוצא צו על תנאי. הנימוק לדחייה היה שהעותר לא הוכיח שהוא "נפגע פגיעה אישית ממשית" ולפיכך אין לו זכות עמידה בעתירה, וכן הודגש שאין הענין שפיט ואין על בג"צ להיגרר לויכוח ציבורי כללי שאותו יש להשאיר בידי הגורמים הפוליטיים. הנימוקים שבאותו בג"צ לא נס ליחם ולא פג טעמם אף שבינתיים ניתנו פסקי דין לא מעטים בבג"צ בנושא זכות העמידה וענין השפיטות הקשור בו. בדברים שנאמרו בעתירה הנדונה יש נימוקים מספיקים ומשכנעים לדחיית העתירה שבפנינו.
אם כי זכות העמידה ושפיטות הם שני ענינים נפרדים, הרי הקשר שבין האספקט של זכות עמידה והאספקט של שפיטות הוא קשר פונקציונלי. ככל שבידי העותר להראות זכות עמידה חזקה יותר מתחזקת נכונות ביהמ"ש להתגבר על רתיעתו מלהתערב בענינים פוליטיים, והיפוכו של דבר, זכות עמידה קלושה מחזקת רתיעה זו. בעניננו לא הצליחו העותרים לבסס זכות עמידה שתצדיק דיון בבג"צ בנושא שעל פניו נראה כבלתי שפיט. העותרים ביקשו להראות כי אם יגוייסו תלמידי הישיבות יקטן העומס המוטל עליהם כחיילי מילואים אך הם לא הצליחו להראות זאת. אין יודעים כיצד תשפיע העובדה שמגייסים לצה"ל אנשים שהם נגד גיוס, ואם גיוס אלפי תלמידי ישיבות הרואים בגיוסם פגיעה ביסוד אמונתם יוסיף לכח הלחימה של צה"ל או יפגע בכח זה.
מ"מ הנשיא י. כהן ציין כי לדעתו עדיין שרירה וקיימת ההלכה בדבר הצורך באינטרס ממשי וישיר של העותר, אך גם לפי הגישה שאין צורך באינטרס כזה, אין הנושא נמנה על הענינים שיכולים להיות נדונים בביהמ"ש. אף לו היו העותרים מוכיחים ששרותם במילואים היה מתקצר עקב גיוס תלמידי ישיבות לא היתה בכך עילה למתן צו על תנאי, מכיון שהשאלה היא ביסודה בעייה ציבורית שיש להשאיר את פתרונה בידי הגורמים הפוליטיים שמתפקידם להכריע בענין זה. ההסדר של דחיית שירות תלמידי הישיבות קיים מאז הקמת המדינה והמשיב לא חידש כל דבר בעל משמעות. הטענות שמעלים העותרים על שימוש בשיקולים פסולים מכוונות למעשה לא רק נגד המשיב אלא נגד כל שרי הבטחון שקדמו לו. טענות כאלה אינן יכולות לבסס מתן צו על תנאי. הוא הדין באשר לשחרור נשים בעלות תשובה. בענין זה אין בפני בג"צ כל חומר המראה ששחרור משרות צבאי עפ"י הבטחת שר הבטחון תהיה לה השפעה משמעותית כלשהי על כוחו המספרי של צה"ל ועל תקופת השרות במילואים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד י. רסלר לעותרים. 23.12.81).
ע.פ. 491/81 - אבי יצחקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ופציעה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בביצוע 19 התפרצויות ועוד 3 עבירות של גניבה ופציעה. בימ"ש השלום דן את המערער ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס
של 15 אלף ל"י או 3 חודשי מאסר. המדינה ערערה על קולת העונש, אך בינתיים ריצה המערער את המאסר בפועל וכן את המאסר הנוסף בשל אי תשלום הקנס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והטיל על המערער עונש נוסף של 18 חודשי מאסר בפועל. לפיכך הוחזר המערער למאסר עם מתן פסק הדין ביום 12.5.81. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למערער הרשעות קודמות רבות ואין ספק כי העונש שגזר בימ"ש השלום היה קל במידה מפליאה, ולא היה מנוס מהטלת עונש מאסר נוסף על המערער. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכך שבינתיים ריצה המערער את עונשי המאסר שהוטלו עליו בבימ"ש השלום וכי המערער התהלך חופשי כ-9 חודשים עד לפסק הדין בערעור. בתקופת הביניים נעשו נסיונות לסדר את המערער בעבודה אך אלה נכשלו עקב אי יציבות נפשית של המערער. אם כי השיקולים של ביהמ"ש המחוזי מבוססים ניתן, לא בלי היסוס, לקצר במידת מה את תקופת המאסר שעל המערער לרצות. מתסקירי שירות המבחן מסתבר כי המערער עשה מאמצים לנתק את קשריו עם עבריינים ושנגרם לו זעזוע עקב אסון שפקד את המשפחה כשאחיו נהרג במסגרת שירות צבאי בינואר 1980. האסון הביא להתקרבות בין המערער לבין הוריו ויתכן שבכך פתח תקווה כי המערער ישנה דרכו וינתק מעולם הפשע. כדי לעודד את המערער לכך הוחלט להפחית את עונשו כך שהמאסר הנוסף יהיה שנה אחת בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ד. שרון למערער, עו"ד ש. מושכל למשיב. 1.11.81).
ע.פ. 252/81 - בנימין שלמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד(הערעור נתקבל).
המערער שירת כשוטר בגשר אדם ועיקר תפקידו היה לטפל בניירת ולאו דוקא בתושבי יהודה ושומרון שהיו עוברים את הגשר. המתלונן היה עובר מידי בוקר את הגשר וחוזר בערב. נרקמו יחסים חברתיים בין המתלונן לבין המערער ושוטרים אחרים, ואלה היו פורטים שיקים בחנותו של המתלונן. על פי עדותו של המתלונן נטל המערער ממנו שעון ששוויו בשנת 1977 היה, לדברי המתלונן, כ-800 ל"י בעוד המערער אמר שמדובר בשעון ששוויו כ-200 ל"י. הן עדותו של המערער והן עדותו של המתלונן היו בהן סתירות וגירסאות שונות. בסיכומו של דבר הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בקבלת שוחד בכך שנטל את השעון מידי המתלונן והערעור על כך נתקבל.
מתוך שתי העדויות נותרו כמוכחות רק העובדות הבאות: סמוך לטקס הבר מצווה של בנו ולטקס החתונה שלו (עם אשתו השניה) קיבל המערער מהמתלונן שעון במתנה ויש יסוד לסברה שהשעון ניתן לרגל שמחה משפחתית; ערכו של השעון היה 200 עד 300 ל"י לפי גירסת המערער לעומת גירסת המתלונן אך לא הובאו ראיות בענין זה; לא היתה בפועל בידי המערער הסמכות ליתן למתלונן טובת הנאה ואם כי עובדה זו כשלעצמה לא היתה פוטרת אותו מהאישום ניתן להביאה בחשבון מכלול הנסיבות; נרקמו בין המערער ושוטרים אחרים יחסים חברתיים עם המתלונן; מתנת השעון ניתנה למערער בפומבי ולא בהסתר. לנוכח כל אלה, אכן, רובץ חשד כבד על המערער במעורבות בלקיחת שוחד, אך זה מקרה גבולי ויש לתת למערער ליהנות מן הספק בדבר כוונה פלילית בעת קבלת השעון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד קאזיסלמערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 15.12.81).
ע.פ. 496/81 - אלכסנדר מושביץ ושלמה דידאשווילי נגד מדינת ישראל *חומרת העונש (התפרצות וגניבה)(ערעור על חומרת העונש - ערעורו של מושביץ נתקבל ושל דידאשווילי נדחה). שני המערערים הורשעו ב-4 עבירות התפרצות וגניבה שעברו יחד במועדים שונים
בשנת 1980 עד מרץ 1981 ומושביץ הורשע בעבירה נוספת של התפרצות בשנת 1980. מושביץ נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ודידאשווילי נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי נימק את ההחמרה בעונשו של מושביץ בכך שהורשע בעבירה אחת נוספת וכן שיש לו עבר פלילי. ערעורו של מושביץ על חומרת העונש נתקבל ושל דידאשווילי נדחה. מושביץ ביצע את כל העבירות, פרט לזו שבמרץ 1981, בטרם מלאו לו 18 שנה וכן עבר עליו סבל כתוצאה מחבלי הקליטה שעברו על משפחתו שעלו ארצה. דידאשווילי מבוגר בשנה אחת ממושביץ ואף הוא ביקש להקל בדינו. לדבריו הופיע בפני ועדת השחרורים לצורך הפחתת שליש אך הועדה לא נענתה לבקשתו בגלל תיקי משטרה אחרים שתלויים ועומדים נגדו. זאת למרות שהמלצת מנהל בית הסוהר בפני ועדת השחרורים היתה חיובית מאד לגביו. אין מקום להתערב בעונשו של דידאשווילי שכן שנה אחת בלבד מאסר בפועל אין בה משום חומרה ביחס לארבעת העבירות שביצע. גם באשר למושביץ, העונש שנגזר עליו כשלעצמו אינו חמור, ברם, סבל מיוחד עבר על מערער זה, שהוא צעיר בגלל יחסם של האסירים שהם מבוגרים ממנו ומתנכלים לו. משום נימוק זה בלבד יש להקל עמו במידת מה כך שתקופת המאסר בפועל תעמוד על שנה וחצי.
ביהמ"ש העליון העיר כי הנוהג של דחיית בקשה להפחתת שליש בגלל קיומו של תיק פתוח נגד האסיר, כאשר החשד שבתיק טרם נדון לגופו, אינו ברור ומן הראוי כי יעיינו מחדש בשאלה אם אכן יש בעובדה זו סיבה מספקת לדחות בקשה להפחתת תקופת המאסר. ביהמ"ש הורה כי פסק הדין יובא לידיעת היועץ המשפטי כדי שהגורמים המוסמכים יקחו בחשבון את הערת ביהמ"ש בענין הדיון בהפחתת שליש מהמאסר כשתלוי ועומד תיק במשטרה שטרם נדון לגופו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, מ. כהן. החלטה - השופט אלון. עו"ד רוזנברג למערער הראשון, המערער השני לעצמו, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 7.12.81).
ע.פ. 247/81 - איריס דוידסקו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנהיגה ללא פוליסת ביטוח(הערעור נדחה).
המערערת הועמדה לדין בביהמ"ש לתעבורה בשתי עבירות: נהיגה בקלות ראש ונהיגה ללא פוליסת ביטוח. היא הורשעה בעבירה של נהיגה בקלות ראש על פי הודאתה אך כפרה בכך שנהגה ללא פוליסת ביטוח. ביהמ"ש הרשיע אותה גם בעבירה זו, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה והערעור על כך נדחה.
בנובמבר 1977 הוציאה חברת ביטוח למערערת "פוליסה לביטוח חובה" ובה לא נקבעה תקופת ביטוח אך נאמר בה כי "תקופת הביטוח פירושה - התקופה המתחילה בתאריך תחילת הביטוח הנקוב בתעודת הביטוח והמסתיימת בתאריך פקיעת הביטוח הנקוב בתעודת הביטוח". לפי הגדרת הפוליסה תעודת ביטוח הינה תעודה שהוצאה עם הפוליסה והמהווה חלק בלתי נפרד ממנה. ביום 10.11.77 הוצאה ע"י חברת הביטוח "תעודת ביטוח" למערערת שבה צויין תאריך תחילת הביטוח ותאריך פקיעת הביטוח "29.2.78 חצות". ביום 25.1.78 הוציאה חברת הביטוח, על יסוד הפוליסה הנ"ל, "תעודת ביטוח" שניה בה נאמר שתאריך תחילת הביטוח הוא 1.3.78 או תאריך חותמת הבנק (המאוחר בשני התאריכים), ותאריך פקיעת הביטוח הוא
30.10.78. התאונה אירעה ביום 2.5.78 ועד לאותו יום לא שילמה המערערת פרמיית הביטוח לפי תעודת הביטוח השניה, אלא שילמה אותה 5 ימים לאחר התאונה וחותמת הבנק הינה מיום 7.5.78. השאלה היתה אם ביום 2.5.78, כאשר אירעה התאונה, היה למערערת ביטוח על פי פקודת הביטוח. טענת הסניגור היא כי מכיון שחברת הביטוח הוציאה פוליסת ביטוח למערערת ופוליסה זו הוצאה לתקופה של שנה אחת, כפי שניתן ללמוד משתי תעודות הביטוח והמועדים שהן מכסות, הרי העובדה שהמערערת לא שילמה את פרמיית הביטוח במועד לא הביאה לידי ביטול הפוליסה, אלא נתנה לחברת הביטוח זכות לבטל את הפוליסה, ומכיון שהפוליסה לא בוטלה עד ליום התאונה הרי היא היתה בתוקף, ואין להאשים את המערערת בנהיגה ללא פוליסת ביטוח. טענה זו לא נתקבלה.
מ"מ הנשיא י. כהן ציין כי בפוליסה לא נקבעה תקופת ביטוח מסויימת אלא התקופה הופנתה לתאריכים הנקובים ב"תעודת הביטוח". לפי "תעודת הביטוח" השניה תחילת הביטוח נקבע לתאריך חותמת הבנק ומשמעות הדבר שהביטוח פקע לפי תעודת הביטוח הראשונה ביום 29.2.78 והביטוח לפי התעודה השניה החל רק ביום 7.5.78. השאלה איננה אם המערערת הפרה את החוזה שעשתה עם חברת הביטוח ומה תוצאות הפרה זו, אלא מה היתה תקופת הביטוח. לפי המשמעות הפשוטה של תעודות הביטוח, תקופת הביטוח לא כללה את פרק הזמן שבין 1.3.78 ובין 7.5.78. על פי הוראות פוליסת הביטוח יחד עם תעודות הביטוח לא היתה למערערת ביום 2.5.78 פוליסה בת תוקף לפי דרישות הפקודה. לפסק דין זה הסכים השופט ש. לוין. השופטת בן פורת העירה כי אין לומר שבתקופה שבין 1.3.77 ועד 7.5.77 לא היתה פוליסת ביטוח, אלא שבאותה תקופה היתה "השהייה" של הסיכון שנוטלת על עצמה החברה המבטחת עד שהתשלום יבוצע. אין התניה גורעת מקיומה של הפוליסה ותקופת ההסכם איננה מתקצרת. הפוליסה בתקופה הקודמת לתשלום הפרמיה אינה חסרת תוקף, אם כי הסיכון הרובץ על המבטחת מושהה. עם זאת לפי פקודת הביטוח אסורה גם נסיעה כזו בתקופת "השהייה", ושימוש ברכב בתקופה זו מהווה עבירה פלילית. די בשיקול זה כדי לקבוע שההרשעה בדין יסודה. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד ד. בורנשטיין למערערת, עו"ד ד. שפי למשיבה. 24.9.81).
ע.פ. 353/81 - שריף מוואסמה ויוסף מוואסמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
עקב סכסוך משפחתי בין משפחת המערערים לבין משפחת המנוחים, אירעו שני אירועים שבהם קופחו חייהם של שני אחים. נגד שני המערערים הוגשו כתבי אישום בשני משפטים נפרדים בגין עבירות רצח אך האישום הוחלף בעבירת הריגה והשניים הודו באשמות ונדונו ל-5 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערערים הם אב ובנו. מעשה ההריגה הראשון בוצע ע"י הבן כאשר המנוח ראשיד נסע בג'יפ בכפר מג'ר שבו התגוררו המשפחות המסוכסכות, ומשהבחין במערער שריף היטה את הג'יפ לעברו ונעצר. התפתחו בין השניים חילופי דברים כשהמנוח ממשיך לשבת בג'יפ, ואז לקח שריף מוט ברזל, היכה בראשו של ראשיד, וגרם למותו. הטענה העיקרית להקלה בעונש הינה שקדמו מקרים אחרים שבהם נעשו נסיונות לדרוס את שריף, והוא חשב שגם הפעם רצה המנוח לדרוס אותו. גם אם נכונה גירסה זו, הרי המכה ניתנה אחרי שהמנוח עצר את המכונית ועל כן סכנת הדריסה לא היתה קיימת באותו זמן, והמערער יכול היה בנקל להסתלק מן המקום. לשריף אין הרשעות
קודמות אך כל הנסיבות המקילות הובאו כבר בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי לאחר המעשה חשש המערער יוסף, האב, מנקמת קרובי משפחה ועל כן כינס את משפחתו בביתו, סגר את הכניסה לבית, נטל רובה ציד ועלה לקומה השלישית משם צפה על הדרך המובילה לבית. כעבור זמן קצר עלה בדרך זו אחיו של המנוח כשבידיו סכינים. יוסף הזהיר את האח שאם יתקרב ימות, אך האח המשיך בדרכו. כשהגיע לקרבת הבית תפסו אותו שלושה מבניו המבוגרים של יוסף כשבידיהם היו מקלות. אדם אחר חש למקום והצליח להפריד בין האח ובין בניו של יוסף, אז ירה יוסף ירייה ברובה ציד וגרם למותו של האח. יוסף הוא בן 63 שנה ואין לו הרשעות קודמות, אך גם אם אין פגם בפעולותיו של יוסף כשנסגר בביתו, הרי כאשר ירה את הירייה לא היתה צפויה כל סכנה של ממש מאחר והתקדמותו של האח נעצרה ע"י שלושת בניו המבוגרים של יוסף. כיון שכך אין לומר שהעונש חמור מדי. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ש. לוין. עו"ד קאזיס למערערים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 15.12.81).
ע.פ. 80/81 - יהודה קדוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה ביריית אקדח) הפעלת מאסר על תנאי. 264(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער תקף בדצמבר 1978 את פלוני וחבל בו. כעבור יומיים פגשו המערער וחברו את אחיו של פלוני והחל ביניהם דין ודברים בענין התקיפה שאירעה יומיים לפני כן. המערער החזיק אז באקדח שנגנב על ידו בשנת 1976 בבסיס צבאי. במהלך הויכוח החליפו מהלומות זה עם זה ותוך כדי כך שלף המערער את אקדחו וירה במתלונן. המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה, גניבה והחזקת נשק שלא כדין. כמו כן, כדי לחפות על עצמו מסר ידיעה כוזבת לשוטרים כי הותקף ונחבל ע"י ארבעה מנוסעי מונית, והורשע גם במסירת ידיעה כוזבת. כעבור כ-3 ימים, כתוצאה מאימת המשטרה, פרץ המערער לדירה עזובה והסתתר שם למעלה מחודש ימים עד שנתפס. ברשותו נמצא אוסף שלם של כלי פריצה ועל אלה הורשע בעבירה של השגת גבול ובהחזקת מכשירי פריצה. כן הורשע בגניבת טרנזיסטור בתאריך בלתי ידוע מתוך דירה, ועוד הורשע כי כאשר היה עצור בבית המעצר בירושלים תקף שוטר וחבל בו באגרופיו. בגין כל המעשים הנ"ל גזר ביהמ"ש המחוזי על המערער עונש של 30 חודשים מאסר בפועל וכן הופעלו 30 חודשים מאסר על תנאי שמתוכם ששה חודשים יהיו מצטברים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש העליון ציין כי בערעור שבפנינו מדידת העונש ע"י ביהמ"ש המחוזי ביחס לעבירות שבוצעו סבירה ונכונה על פניה, אך לאור ההליכים שבהם נקט בית המשפט בטרם גזר את הדין, יש להקל בעונשו של המערער. כן נתעוררה שאלה אם היה על ביהמ"ש המחוזי להפעיל את המאסר על תנאי וביהמ"ש העליון השיב על כך בחיוב.
ההליכים שקדמו להטלת העונש מתייחסים להחלטת ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המערער בערבות למרות עברו הפלילי, וזאת מתוך התרשמות שהנאשם מתחרט בכנות על מעשיו, נכונות משפחתו לעזור לו תסקירי שירות המבחן שיש אפשרות שהמערער יחזור למוטב. לפיכך גם דחה ביהמ"ש המחוזי את מתן גזה"ד לחצי שנה כדי לראות כיצד יתקדם המערער במחצית השנה הזאת. במשך מחצית השנה הוגשו תסקירי שירות המבחן בהם נאמר כי המערער מילא אחרי תנאי תקופת הנסיון בצורה משביעת רצון. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טיעוניהם לעונש וביהמ"ש נתן גזר דין, בו כתב שהגיע למסקנה, לאחר התלבטויותיו, כי למרות המלצת שירות המבחן
ולמרות הנסיון המוצלח לתחילת שיקומו של הנאשם אין מנוס מהטלת מאסר על הנאשם תוך הפעלת המאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון ציין כי סוף המעשה והנימוקים שבגזר הדין אינם מתיישבים עם תחילת המחשבה והנסיון שבהליכים שקדמו לו. יפה עשה השופט שעיין היטב לא רק בחומרת העבירות אלא גם ברקע ובנסיבות האישיות של המערער, ומשעשה כך הגיע להחלטה מרחיקת לכת לשחרר את המערער בערבות כדי לראות אם יצליח המערער לעמוד בנסיון אך לא היה מקום למסקנתו הסופית. כששוחרר המערער כאמור הפיח השופט בלבו תקווה שאם יעמוד בנסיון לא יישלח לכלא או יזכה לפחות להקלה ממשית בעונשו, ומן הראוי ומן הצדק כי משעמד המערער בנסיון יבוא הדבר לכלל ביטוי של ממש בנימוקי גזר הדין ובמידת העונש.
אשר להפעלת המאסר על תנאי - טוען המערער כי רק העבירות של השגת הגבול והחזקת כלי הפריצה מהוות הפרה של התנאי, ושתי עבירות אלה יש לראותן כפעולה פלילית אחת גם אם באופן טכני מחולקות הן לשתי עבירות, ומכיון שכך רשאי ביהמ"ש שלא להפעיל את המאסר על תנאי. טענה זו אינה נכונה. ספק אם השגת הגבול הנובעת מהפריצה לדירה הנטושה והחזקת מכשירי הפריצה כעבור כחודש ימים, על אף ששהה והתחבא באותו מקום עזוב במשך כל אותו חודש, ניתן לראותם "ככשלון אחד נוסף" במשמעות הרחבה של התנהגות פלילית הנובעת מהחלטה אחת ומדחף פלילי אחד, שאזי יש לראות בכך משום עבירה אחת נוספת. ברם, מבלי להתייחס לכך הרי קיימת גניבת הטרנזיסטור שהיתה אף היא לאחר הטלת המאסר על תנאי אם כי לא יודעים בדיוק מתי נגנב. כך שמדובר בשתי עבירות.
מכל האמור המסקנה היא שיש לקבל את הערעור בקשר לעונש המאסר בגין העבירות שבכתב האישום ולהעמידו על שנה אחת בלבד, זאת על שום שהמערער הביע חרטה כנה ומלאה לעבירות שביצע, ואילו ניתן היה שלא להפעיל את המאסר על תנאי היה מקום להאריך את המאסר על תנאי לתקופה נוספת של 3 שנים, אך שיקול דעת כזה אינו מסור בידי ביהמ"ש וחייב הוא על פי דבר המחוקק להפעיל את המאסר של 30 חודשים, כששני המאסרים חופפים.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. וידרמן למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 17.12.81).
ע.פ. 232/81 - מדינת ישראל נגד נסים דהן
*קולת העונש (החזקת נשק וסמים)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בנשיאת נשק ובהחזקת סמים ונדון ל- 42 חדשי מאסר כשתקופת המאסר חופפת בעיקרה עונש מאסר אחר של 27 חדשים שהוטל על המערער בשל התפרצות, וכאשר במסגרת העונש כלולה הפעלת עונשי מאסר על תנאי חופפים. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. המשיב נעצר כשהוא מחזיק תת מקלע עוזי, משתיק קול ו-2 מחסניות עם 36 כדורים, וכן 87 כדורי מטדון. אין ספק כי העונש שהוטל על המשיב נוטה במידה רבה לקולא. למרות זאת יתכן וביהמ"ש העליון לא היה מתערב במידת העונש, אילמלא שמדובר בנשיאת נשק ומשתיק קול כשאין ידוע מה מקורו של הנשק ומה מטרת ההחזקה והנשיאה שלו. זאת ועוד, למערער הרשעות קודמות לא מעטות ותסקיר שירות המבחן מציין כי הפיקוח של השירות לא היה בו כדי להועיל. על רקע עברו של המשיב והסכנה הרבה שטמונה בביצוע העבירות, ובמיוחד כשמדובר בהחזקת משתיק קול לנשק, יש לקבל את הערעור, וגם אם לא ממצים את הדין עם המשיב,
שכן מדובר בבימ"ש שלערעור, יש להחמיר בעונש ולהעמידו על 52 חדשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' נ. ליבנה למערערת, עו"ד א. ברוכין למשיב. 29.10.81).
ע.פ. 907/80 - מנשה זקן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת נכסים שהושגו בעוון(הערעור נדחה).
המערער הורשע בקבלת נכסים שהושגו בעוון, בכך שנטל מקטין תכשיטי זהב שנגנבו על ידו, ומכר אותם לשכנו, ונדון ל-6 חדשים מאסר כשעונש זה חופף שני עונשים של 6 חודשי מאסר על תנאי שהופעלו ואשר גם הם הופעלו בחופף. הערעור על ההרשעה נדחה. על מנת להרשיע את המערער בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון על פי סעיף 412 של חוק העונשין, על התביעה להוכיח כי מתקיימים 3 יסודות והם: קבלת הרכוש ע"י הנאשם; היותו מחזיק החזקה של ממש שיש עמה שליטה על הרכוש; כי שעה שהנאשם קיבל את הרכוש ידע שהושג בדרך המהווה עוון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכחו שלושת היסודות הנ"ל ובכך אין להתערב. המערער אמר בהודעה שנגבתה מפיו כי לקח את התכשיטים מהקטין ומכר אותם לשכנו וכן כי כשקיבל את התכשיטים חשד שהם גנובים אך הוא לא היה בטוח בכך. על פי הודעות אלה מוכחים כל שלושת היסודות שתוארו לעיל. כמו כן היה "דבר מה" נוסף בעדותו של השכן כי המערער הוא שמכר לו את התכשיטים והוא שקיבל את התמורה.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 26.10.81).
ע.פ. 343/81 - סאגד אסד זידאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון להריגה וחומרת העונש(ערעור על סעיף בהרשעה נתקבל ועל חומרת העונש נדחה).
המערער בא למפעלו של המתלונן כביכול לבקש עבודה אך למעשה כדי לגנוב כסף. הוא הביא עימו שקית ובה מלקחיים מברזל וצבת. הוא הציג את עצמו בפני המתלונן כמחוסר עבודה והמתלונן היה מוכן לקבלו לעבודה, וסוכם שיתחיל בקרוב בעבודה. לאחר שנפרדו בחצר המפעל נכנס המתלונן למשרדו והתיישב, ובשלב זה התקרב המערער למתלונן מאחוריו, לפת את צוארו ביד אחת ובשניה הנחית במלקחיים מהלומות על ראשו, הלה נפל שותת דם וגם אז המשיך המערער להכות את המתלונן בפניו על מנת שלא יצליח לזהותו, בעט בראשו ודרך על פניו, עד שהמתלונן איבד את הכרתו. במצב זה הוציא המערער מכיסו של המתלונן 600 שקלים וברח מן המקום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של נסיון להריגה ובביצוע שוד וגזר עליו 10 שנות מאסר. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על ההרשעה בנסיון להריגה ושינה את הסעיף לעבירה של גרימת חבלה חמורה תוך נשיאת נשק קר אך השאיר את מידת העונש על כנה.
ממסכת העובדות הנ"ל ברור שבוצע מעשה שוד, אך השאלה היא אם היתה כוונת קטילה הנדרשת לצורך ההרשעה בנסיון להריגה. מהתיאור העובדתי לא עולה חד משמעית קיומה של כוונת קטילה דוקא. יתכן שהמערער ניגש למתלונן מאחוריו ורצה להמם אותו כדי שלא יוכל לזהות אותו כשהוא גונב את הכסף. גם העובדה שמיד לאחר גניבת הכסף ברח המערער מן המקום מבלי שהשלים את מעשה ההריגה תומכת בהיעדר כוונת קטילה. די בספק שנותר באשר ליסוד הנפשי כדי שהמערער יהנה מהספק. לפיכך יש לזכותו מעבירה של נסיון ההריגה ולשנות את ההרשעה לגרימת חבלה חמורה תוך נשיאת נשק קר.
העונש הקבוע בחוק לנסיון הריגה הוא 14 שנות מאסר ואותו עונש גם באשר לסעיף של גרימת חבלה חמורה תוך נשיאת נשק קר. בהתחשב ברקע העובדתי האמור המסקנה הבלתי נמנעת הינה שהמעשה בוצע בצורה אכזרית ביותר. למתלונן, יליד 1909, נגרמו שברים למיניהם, הוא אושפז חודשיים בבית חולים, והטענה שמצבה הכלכלי של משפחת המערער הוא קשה נשמעת מוזרה שעה שהמתלונן מוכן היה לקבלו לעבודה. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש. מה גם שבינתיים הורשע המערער בעבירות נוספות שבוצעו ימים אחדים לפני המעשה הנדון ובגינן הוטל עליו מאסר של שנתיים חופף לעונש הנוכחי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. עו"ד סעד כמאל למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 28.10.81).
ע.פ. 569/79 - אליהו יוקצה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח המנוחה רבקה אוחיון כאשר ירה בה 3 יריות וערעורו נדחה. המערער והמנוחה הכירו כ-6 חדשים לפני האירוע, היו מיודדים ואף קיימו יחסים ביניהם. הורי המנוחה התנגדו לקשרים שבין השניים, וכחודש לפני המקרה היו מריבות בין המערער לבין המנוחה שביקשה לנתק את הקשר עמו. המנוחה התלוננה במשטרה שהמערער איים עליה שיפוצץ אותה ואת עצמו. לאחר מכן חל פירוד ביניהם והם לא התראו במשך כחודש ימים, יום לפני המקרה הנדון לבש המערער מדי צה"ל אם כי לא היה בשירות מלואים, נסע לבסיס צבאי בחברון ונטל משם רובה עם מחסנית ועשרות כדורים. הוא לן אותו לילה אצל אחותו ובשעה 5 בבקר נסע לראשון לציון והמתין סמוך לביתה של המנוחה עד השעה 8. כאשר יצאה מהבית הלך אתה המערער כברת דרך ולאחר שיחה ביניהם ירה מספר יריות. 3 מהן פגעו במנוחה וגרמו למותה, ולאחר מכן ניסה המערער להתאבד וירה בעצמו, נפצע קשה, נותח והחלים מפצעיו. מניתוח גופת המנוחה עולה כי הכדורים נורו במסלול כמעט אופקי וכך פגעו באזור הלב. המערער נתן 3 הודעות למשטרה, האחת ביום המקרה בחדר ההתאוששות לאחר שנותח, האחת לאחר מספר ימים כשהמערער כבר היה בחדר חולים רגיל, ואחת יותר מאוחר. בכל ההודעות דיבר המערער על כך שהמנוחה סידרה אותו והוא החליט להרוג אותה ולהתאבד. ברם בביהמ"ש טען הסניגור כי הנתונים שבהם ניתנו ההודעות פוסלים את הגשתן כראיות, אך ביהמ"ש החליט לקבל את ההודעות. בעדותו בביהמ"ש העלה המערער גירסה שונה לפיה רק רצה להתאבד, אך לאחר שירה בעצמו ונפל נפלטו עוד מספר יריות ואלה פגעו במנוחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער שהועלתה לראשונה בביהמ"ש ובהסתמכו על ההודעות שנמסרו ע"י המערער במשטרה ועל יתר הראיות שהיו בפניו קבע כי המערער החליט להרוג את המנוחה ובא למקום שבו נפגש עם המנוחה מתוך כוונה לגרום למותה. אין להתערב במסקנה כי ההודעות שנמסרו ע"י המערער הן ראייה קבילה ושניתן לייחס להן משקל מלא לשם קביעת העובדות, על אף טענת הסניגור כי לאחר שנפצע היה המערער במצב שלא ידע מספיק מה הוא אומר בהודעותיו. גם העובדה שהמערער לא הוזהר לפני שניגבו שתי ההודעות הראשונות אין בה כדי לפסול אותן בהתחשב בנסיבות המיוחדות שבהן הן נגבו ומכיון שאין ספק שהדברים נאמרו ע"י המערער מרצונו הטוב והחופשי. כמו כן בהודעה שלישית שמסר, וזו נגבתה לאחר שניתנה לו אזהרה כדין, אישר המערער שכל מה שאמר בשתי ההודעות הקודמות היה נכון. הודעה שלישית זו ניתנה 4 ימים אחרי
הניתוח ואז כבר ידע המערער לעמוד על זכותו לא לחתום על ההודעה ללא נוכחות עו"ד וגם דרש מחיקת פרטים מתוך ההודעה באשר לדעתו אין להם ענין מיוחד ואינם קשורים עם המעשה. כמו כן גירסת המערער שהוא ירה תחילה בעצמו ולאחר מכן נפגעה המנוחה הועלתה לראשונה בעדות בביהמ"ש, היא בלתי הגיונית, מרובות בה הסתירות וקשה ליישב אותה עם תוצאות הבדיקה לאחר המוות בדבר כוון 3 היריות שפגעו במנוחה.
מאחר וגירסת המערער נדחתה מטעמים מבוססים הרי גם אילו היו נפסלות כל ההודעות של המערער לא היה מנוס מלהרשיעו בעבירה של רצח. העובדות שהוכחו הן כי המערער הכין מראש את הרובה, בא לפגוש את המנוחה כשהוא מזויין ברובה, ירה 3 יריות שמהן פגעה אחת בחזה של המנוחה ושתיים בביטנה, ירה בעצמו, כשכל זה קרה לאחר שנותקו היחסים בינו לבין המנוחה, דבר שפגע קשות במערער והביא אותו לידי החלטה לאבד עצמו לדעת. עובדות אלה מראות, בהיעדר הסבר סביר מצד המערער, שהמערער ירה במנוחה מתוך כוונה לגרום למותה אחרי שהכין את עצמו לשם כך. לא היתה כל טענה וכל ראיה בדבר קיומו של קינטור. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, יהודה כהן. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עוה"ד י. שלוש ומ. מורגנשטרן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 14.10.81).
ע.פ. 248/81 - דן אופיר נגד מדינת ישראל
*תקיפת עציר ע"י שוטר(הערעור נדחה).
המערער, שהוא שוטר, הורשע בעבירת תקיפה, בכך שתקף אדם שהובא לתחנת המשטרה בה שירת המערער. כנראה היה בין השניים דין ודברים קודמים ובמהלך תיחקורו היכה המערער את הנחקר באוזניו. הערעור נדחה. הסניגור תוקף את הכרעת הדין בכך שהיא מושתתת על עדות יחידה של קצין משטרה שנכח אותו זמן בחדר, ולטענת הסניגור ביהמ"ש לא הזהיר את עצמו כפי שהוא מחוייב לעשות כשהוא מרשיע על יסוד עדות יחידה. כן טען הסניגור כי היתה לאותו קצין סיבה להעליל ולהפליל את המערער. אין לקבל טענה זו. ביהמ"ש המחוזי נתן את דעתו לכל הנסיבות, וכולל היחסים המעורערים בין המערער לקצין שהעיד נגדו. ביהמ"ש מצא סימוכין לעדותו של הקצין בעובדות שבאו לפניו. אין זה גם מדוייק שביהמ"ש לא הזהיר עצמו שלמעשה ההרשעה מבוססת על עדות יחידה. אין חשיבות לשימוש במילים מסויימות כדי ללמוד על זהירות שנוהג ביהמ"ש במקרים כאלה. עצם כתיבת המילים "אני מזהיר עצמי" עדיין אינן מוציאות ידי חובה זו. העיקר שיהיה ברור מגוף הכרעת הדין כי אותה זהירות דרושה ליוותה את ביהמ"ש בשיקוליו. בעניננו עולה מהכרעת הדין כי ביהמ"ש נהג בזהירות מירבית בהתייחסו לעדותו של הקצין.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. רוסו למערער, עו"ד ח. לי רן למשיבה. 26.10.81).
ע.פ. 214/81 - מרדכי מקייס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עיסקאות של מכירת 4 גרם חשיש בכל עיסקה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 18 חודש. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות ובהן שתי עבירות סמים. הסניגור הדגיש את גילו הצעיר של המערער שהוא יליד 1959, את העובדה שמדובר בכמויות סם קטנות ואת המצב המשפחתי הקשה ובעיקר את רצונו של המערער לחזור למוטב. אעפ"כ אין
להפחית מהעונש שאיננו חמור כלל ועיקר בהתחשב בחומרה המיוחדת הנובעת מעבירה של סחר בסמים, מה גם שיש למערער הרשעות קודמות בעבירות סמים. נעשו בעבר נסיונות לא מעטים לעזור למערער אך הוא לא שיתף פעולה עם שירות המבחן.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. עו"ד ז. סגל למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה.7.12.81).
ע.פ. 141+150/81 - עבדל סלמה וחמדאן עזדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
חמדן ועבדל ביצעו יחד עם אחרים שוד בביתה של תושבת כפר איתח. חמדן, שנשא אקדח, ושודדים נוספים נכנסו לדירה ואילו עבדל שמר ליד הכביסה. בעלת הדירה ישנה יחד עם בתה ואחד השודדים העיר את בעלת הדירה וחמדן איים עליה באקדחו, כששני העבריינים האחרים נוטלים מידי הנשדדת את תכשיטיה. ביהמ"ש המחוזי ראה לאבחן בין העונשים שהוטלו על שני המערערים והתחשב בכך שחלקו של עבדל היה סביל, ולפיכך גזר לו 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ואילו חמדן משנכנס לתוך הדירה ואיים בנשק על בעלת הדירה נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערים היו שותפים לעבירה וכל אחד מהם נשא באחריות פלילית עבור מעשיו ומעשיהם של האחרים, גם אם רק נוכח במקום כדי למנוע התנגדות וכדי להבטיח ביצועה של העבירה. ביהמ"ש המחוזי הבהיר את הרקע לשוני בעונשים ואין סיבה להוסיף ולהקל הקלה נוספת. מדובר בשוד שהעונש המירבי בגינו הינו 20 שנות מאסר וכבר הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון את כל הנימוקים לקולא.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד א. בן שחר וא. איזמן למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 19.11.81).
ע.פ. 6/81 - יעקב דיאמנט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מכר לשוטר מוסווה רבע גרם הרואין וביהמ"ש המחוזי התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ולא דן אותו למאסר בפועל אלא למאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 20 אלף שקל, או מאסר של שנה במקרה שהקנס לא ישולם. הערעור על גובה הקנס נדחה. לטענת הסניגור אין למערער אפשרות לשלם את הקנס והוא אף ישב כבר חודשיים בכלא ושוחרר אחרי ששילם רבע מן הקנס, ואולם אין כל אפשרות להפחית מן העונש. מדובר במכירה של סם מסוג הרואין ומי ששולח ידו לעיסוק בסם זה שהוא סם קטלני, חייב לדעת שהוא צפוי בדרך כלל לעונש מאסר לתקופה ממושכת. במקרה דנא עשה ביהמ"ש חסד עם המערער כשהתחשב בנסיבותיו האישיות ונתן לו אפשרות לכפר על הפשע בתשלום קנס. אין סיבה להפחית מסכום הקנס שאיננו מוגזם. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד מועלם למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 15.11.81).
ע.פ. 492/81 - צבי ברונשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ביום הצתות וגניבה כדי לקבל דמי ביטוח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
באפריל 1977 התלונן המערער במשטרה כי חנות שלו נפרצה ונגנב ממנה רכוש בשווי של 60 אלף ל"י, והודעה דומה מסר לחברת הביטוח וגבה ממנה את כספי הבטוח. כמה חדשים לאחר מכן הודיע
למשטרה ששריפה פרצה בחנותו והשמידה רכוש בערך של כ-80 אלף ל"י וגם הפעם גבה כספים מחברת הביטוח. שוב עברו מספר חדשים וכל החנות עלתה באש והמערער הודיע על כך למשטרה והגיש תביעה לחברת הביטוח. התברר לאמר מכן כי הפריצה לחנות לא היתה ולא נבראה וכי שתי הדליקות נגרמו ע"י המערער עצמו. בגין כל אלה הורשע המערער במסירת ידיעה כוזבת למשטרה על פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הצתה ונסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער העלה נימוקים לקולא, כי העבירות בוצעו לפני כ-4 שנים ומאז נגרם לו עינוי דין שלא באשמתו, וכן שבינתיים התדרדר מצבו האישי, אשתו עזבה אותו ונטלה את ילדיהם עמה, כי היה עליו לעזוב את בית המגורים ולהתגורר במקומות שונים, ואת פרנסתו הוא מוצא בין השאר ברחיצת מכוניות. ברם העבירות הן חמורות בנסיבותיהן, היתה זו פעילות עבריינית מתוכננת המיועדת להונות את חברת הביטוח והמערער לא בחל בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתו והיה אף מוכן להעלות באש את רכושו שלו. העונש קל במיוחד ואין בנסיבות האישיות כדי להקל עוד.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. עו"ד פרוסט למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 5.11.81).
ע.פ. 655/81 - מורדוק מונשרוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ועוד אחד גנבו שתי מכוניות, פרצו לדירה וגנבו חפצי ערך בשווי של כ-100 אלף ל"י לפי ערכם בעת הפריצה בפברואר 1977. המערער הורשע בהתפרצות וגניבה וכן בשימוש ברכב ללא רשות בשני מקרים ונהיגה ללא ביטוח, ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי כשעונש זה מצטבר לעונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי שנגזרו עליו כחצי שנה קודם לכן, בשל נסיון להבריח 8 וחצי ק"ג חשיש לחו"ל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ביקש להקל בעונש מכמה נימוקים: עינוי הדין שעבר על המערער שכן המתין כ-4 וחצי שנים מביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין; נסיבותיו המשפחתיות - מצבו המשפחתי התערער, אשתו נותרה עם שני ילדים בגילים רכים ללא אפשרות לכלכלם וחיה על קיצבת סעד; לאחרונה שברה אחת הפעוטות רגל ותהיה בגבס תקופה ממושכת, וכן מחלותיו של המערער. הסניגור ביקש שלפחות חלק מעונש המאסר החדש יהיה חופף את המאסר הקודם. בשים לב לחומרת העבירות, הן במשפט החשיש והן במשפט דנא אין מקום להתערב בעונשים המצטברים שנפסקו. באשר לשיקולים האישיים המשפחתיים - מי שעומד לבצע עבירות שבגינן הוא עלול להיענש במאסר, חייב להביא בחשבון את הסיכון שהוא נוטל על עצמו ואת הסבל והכאב שהוא גורם למשפחתו. באשר לעינוי הדין - אין לתת משקל ניכר לשיקול זה בשים לב לעובדה שהמעמסה על בתי המשפט מהווה מצב שיש לחיות אתו כל עוד לא נמצא לו פתרון, והוא משפיע בעיקר על נאשמים שאינם במעצר. מצב זה ידוע לכל באי בתי המשפט. בעניננו יש לזקוף חלק מעינוי הדין למערער עצמו שכן הודאתו בעובדות שהביאה בסוף לידי הרשעתו היתה יכולה להינתן בשלב שבו נתבקש להשיב על כתב האישום, או אפילו בשלב שלפני מתן גזר הדין במשפט החשיש. מכל מקום העונשים אינם מצדיקים הפחתה נוספת בשל עינוי הדין שנגרם למערער.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד פדרמן למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 5.11.81).
ע.פ. 539/81 - רפי רוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של מכירת חשיש לפועל פורטוגזי, בשם רפוזו, שעבד בבסיס חיל האויר ברמת מטרד, ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-30 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
עדותו של רפוזו נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי כעדות מהימנה. ביהמ"ש התלבט בשאלה אם עדותו של רפוזו טעונה סיוע בהיותו שותף לדבר עבירה כמי שקנה את הסמים, אך בסופו של דבר קבע כי נוכח יחסי התלות הקיימים בין מוכר סם לבין קונהו לא היה צורך לתמוך את העדות בסיוע. ביהמ"ש העליון לא קיבל גישה זו. לפי ההלכות הקיימות בעניני סמים לא החיל ביהמ"ש העליון עד כה את הסייג להילכת הסיוע הנ"ל אלא על מקרים שבהם היה קונה הסם מי שמכור לסמים, ואין מקום להרחבת ההלכה ולהחלתה גם על מקרה שבו מוכר קימעונאי את הסם לצרכן גם אם לא הוכח שהצרכן מכור לסם. ברם היה חיזוק לעדותו של רפוזו בענינים שונים שבאו בפני ביהמ"ש ומשום כך אין להתערב בענין ההרשעה. אשר לעונש - אין הוא חמור עד כדי שיצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור במידתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, לוין. עו"ד ע. שיאון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.11.81).
ע.פ. 617/81 - אמיל חזן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה ע"י יריית אקדח)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). למקרה הנדון בפרשה דנא קדמה פרשה של סחטנות כלפי אחיו של המערער שבעקבותיה ביצע האח עבירה של הריגה ונדון למאסר וגם האיש שהואשם בסחטנות נדון למאסר. לאחר מכן היה המערער נתון להטרדות ואיומים מצד חבריו של הסחטן. ביום המקרה נשוא הערעור נפגש המערער עם המתלונן ואחרי שזה העליב אותו בצורה קשה שלף המערער אקדח, שנשא אותו לפי דבריו לשם הגנה עצמית בפני האיומים הנ"ל, וירה פעמיים כשאחת היריות פגעה בירכו של המתלונן אך לא גרמה לו פגיעה קשה. המערער נדון ל-4 וחצי שנים מאסר שמתוכן שנתיים בפועל ושנתיים וחצי על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
אכן, ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את כל הנסיבות המקילות בהטילו את העונש ואין לומר שהוא שגה בקביעת העונש, אעפ"כ ניתן להקל במידה מסויימת עם המערער. זאת בהתחשב בכך שהמערער עשה נסיון רציני להינתק ממגע עם העולם העברייני שבו היה נתון, וגם עשה מאמץ לעבור למקום מגורים אחר אלא שהדבר לא עלה בידו. בשנים האחרונות לא הורשע המערער בשום עבירה נוספת. על מנת לעודדו במגמה לשנות את אורח חייו לטובה ניתן להקל בעונש באופן שמתוך המאסר שנגזר יהיו שנה וחצי מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד קרפ למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.11.81).