ע.פ. 684/80 - מוחמד עבד ואח' נגד מדינת ישראל
*מ * הרשעות בהריגה וגרימת חבלה חמורה וחומרת הענשים. * קבילות עדותו של אדם הסובל מדכאון. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 447/79 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל ערעורו של המערער הראשון בהסכמת התביעה, ונדחה ערעורם נ.של שני המערערים האחרים).
כתוצאה מריב בין שני ילדים התלקחה תיגרה בין שתי חמולות בכפר עיסויה, שעל אחת מהן נמנים שלושת המערערים, ועל השניה הרוג ושלושה שנדקרו ונחבלו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בהריגתו של אחד (להלן המנוח) ובגרימת חבלה מחמירה ל-3 אחרים שנדקרו. על סמך חומר הראיות קבע ביהמ"ש כי את דקירות המוות ביצע המערער השלישי, את החבלה המחמירה באחד הנדקרים גרם אחד שאינו מערער בפנינו, חבלה מחמירה אחרת גרם המערער השני ועזר לידו המערער השלישי ובאשר לחבלה מחמירה נוספת לא הוכח מי הדוקר. הרשעת כל הנאשמים בכל העבירות הללו, היינו, אי הגבלתה למבצע הישיר בלבד, מושתתת על סעיף 28 לחוק העונשין שלפיו אם חברו שניים או יותר כדי להשיג מטרה בלתי חוקית יראו כל אחד שנוכח בשעת המעשה כאילו הוא עבר עבירה שבוצעה כתוצאה מסתברת של אותו מהלך. ביהמ"ש מצא שהמערערים פעלו בצוותא במובן סעיף זה, אם כי כתוצאה מהתקשרות ספונטנית גרידא. המערער הראשון נדון ל-3 שנות מאסר בפועל בהתחשב בגילו הגבוה, המערער השני נדון ל-4 שנות מאסר והמערער השלישי שביצע בפועל את הדקירות הקטלניות נדח ל-7 שנות מאסר. הערעור הוא על ההרשעה ועל חומרת העונש.
א. באשר לזהות הדוקרים שגרמו לחבלות החמורות - העידו הנדקרים עצמם בדבר זהותם ואין יסוד לטענות נגד מהימנות העדים. הסניגור לא הצביע על סתירות ותמיהות היורדות לשורשו של ענין, שהיו עשויות להצדיק התערבות בית המשפט שלערעור. עדות העדים גם הספיקה כמותית כדי לקבוע את הממצאים האמורים לעיל.
ב. אשר לזהותו של מי שדקר את המנוח - ביהמ"ש סמך על עדות אחיו של המנוח, אשר לדבריו היה עד ראיה למעשה. הסניגור ביקש לערער מהימנותו של עד זה, בהיותו בעיקרו של דבר עד יחיד, וטען בין היתר כי עד זה סובל בעקבות מותו של אחיו ממצב דיכאון קשה ונזקק לאישפוז; וכן כי בהיותו אחיו של המנוח, יש לראותו כעד מעונין שאליו מתייחסים בזהירות יתר. טענות אלה אין לקבל.
ג. השפעתה של מחלת נפש על קבילותה או משקלה של עדות תלויה בנסיבות המקרה. הקבילות תלויה במבחן כפול: יכולתו של העד להבין שמוטלת עליו חובה - למסור את האמת; כושרו למסור עדות לענין בנושא העומד לדיון. למעשה אין לקבוע קריטריונים אלף או אחרים באשר לעדות כזו, ובשאלת המפתח באיזו מידה ובאיזה כוון. גרעה המחלה מכושר העד להעיד, צריך ביהמ"ש לערוך חקירה ודרישה כדי לברר את מצבו של העד החולה, ובכל מקרה לקבוע אם ניתן לסמוך על העד. אפילו תפיסת העד לקויה עדיין אין פירוש הדבר שיש לשלול את קבילותם של דבריו והוא הדין ביכולתו הלקויה למסור לזולתו תשובות עניניות. הכל תלוי במהות הליקוי ובמידת השפעתו על אמינות דבריו. העובדה לבדה שהעד מאושפז בבית חולים לחולי נפש ומקבל טיפול אינה הופכת את עדותו לבלתי קבילה. בכך נבדל האשפוז (בין היתר) ממקרה בו הכריז ביהמ"ש על פלוני כחולה נפש כאשר החזקה (הניתנת
לסתירה) היא שאין הוא כשר לעדות. עם זאת גם כשעדות היא קבילה על ביהמ"ש לקבוע מה משקל יש לתת לעדות.
בעניננו היה ביהמ"ש ער למצבו של העד הסובל מדכאון נפשי, ולכאורה קשה לראות קשר ישיר בין מחלה זו לבין יכולתו להעיד על מקרה שאירע לנגד עיניו. השופטים התייחסו לדבריו בזהירות הדרושה והיו ערים לעובדה שזו עדות יחידה. משהגיעו למסקנה שניתן לסמוך על העדות יכלו להשתית עליה את ממצאיהם. מתוך עיון בעדות עולה כי דברי העד היו עקביים ביסודם.
ד. אשר לטענה שקירבת המשפחה של העד למנוח גורעת ממשקל העדות - אין מקרה זה דומה למקרה שבו הועמד נאשם לדין באשמת עדות שקר על סמך תלונתו של פלוני, וקרובי משפחתו של פלוני היו העדים היחידים מטעם התביעה. בנסיבות אלה היה מקום לחשד של קנוניה בין העדים לבין פלוני. לעומת זאת אין מקום לחשוד בעד דנא שעשה יד אחת עם מאן דהוא כדי לגרום להרשעתו בדין של אדם חף מפשע. נהפוך הוא, הדעת נותנת שהאח יהיה מעונין כי האשם האמיתי יבוא על עונשו.
ה. אשר לשאלת נוכחותם של כל שלושת המערערים במקום התיגרה בעת ביצוע המעשים שעל יסודם הורשעו - הסניגור טוען כי מחומר הראיות עולה שהיו שתי קטטות, האחת שהסתיימה כשהגיעה המשטרה ורבים מן הניצים עזבו את המקום, והשניה אירעה לאחר מכן ולא כל אלה שנכחו בחלק הראשון נכחו גם בחלק השני, אולם אין לטענה זו על מה שתסמוך. מתוך חומר הראיות עולה שהבריחה של חלק מן הניצים מן המקום היתה לאחר כל הפגיעות נשוא דיון זה. יתירה מזו, משהוכחה נוכחותם של המערערים, ולו גם בחלק ממהלך הקטטה, היה עליהם להעלות את הטענה שלאחר מכן נטשו את המקום. אין לדרוש שהתביעה תוכיח את המשך הנוכחות בכל שלב ושלב. על התביעה להוכיח את נוכחות המערערים במקום במידה הועלה מכל ספק סביר, אולם למעלה מכך, אם רוצים המערערים לטעון שלא היו כל הזמן במקום, עליהם להעלות ע"י הבאת ראיות או ע"י חקירת עדי המדינה טענה שבשלב מסויים נטשו את המערכה. טענה ברוח זו לא עלתה מדברי העדים שנחקרו, המערערים עצמם הכחישו שלקחו חלק בכלל בכל שלב שהוא בתיגרה, לא הוצגה אף שאלה לעדים מטעם התביעה או ההגנה אם נראו המערערים מסתלקים מן המקום לפני הפגיעות. מכאן שהוכח גם יסוד הנוכחות של כולם.
ו. אשר לחומרת העונשים - באשר למערער הראשון, לאחר מתן פסק הדין פקד אותו אסון במות עליו בנו ובהתחשב בגילו הגבוה ובאסון האמור הסכים התובע שביהמ"ש יסתפק בתקופת המאסר שכבר ריצה עד כה וערעורו נתקבל בהתאם. באשר לאחרים הרי אין כל נימוק שיצדיק התערבות במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ר. בר און למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 29.10.81).
ע.פ. 146+188/81 - עבדול עזיז סלימאן נגד מדינת ישראל
*שידול לבצע שוד. * קבלת הודעה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.פ. 166/80 - הערעור נדחה).
.
במרץ 1980 נשדדה מונית מרצדס ע"י שלושה שהזמינו את הנהג לנסיעה ובדרך איימו על הנהג, פצעו אותו ונמלטו עם המונית. המונית הגיעה מידי השודדים לידי אחיו של המערער שפעל לפי הוראות המערער, והמערער הוא ששילם לשודדים את התמורה של 60 אלף ל"י. במשטרה מסר אחד השודדים הודעה כי המערער ביקש מהעד וחבריו להשיג עבורו מוניות מרצדס ותמורת זאת יתן להם הרבה כסף. בעדותו בביהמ"ש אמר העד כי כל מה שאמר במשטרה אמת, אך הוסיף סייג כי לא הוא עצמו שמע מפי המערער את הבקשה להשיג מוניות מרצדס, אלא שחברו לשוד סיפר לו כי המערער אמר כך. ביהמ"ש המחוזי ראה בשינוי הגירסה, ככל שהדבר נוגע להשמעת השידול במישרין ע"י המערער, משום נסיון לשנות את תיאור האירועים מבלי להסתבך בעבירה של עדות כוזבת, השווה את נוסח הדברים בהודעה במשטרה עם דברים נוספים שאותם סיפר העד בעת השיחזור של השוד, והחליט, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, להעדיף את הודעת העד במשטרה על פני הגירסה בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי מצא סיוע לעדותו של העד, שהוא שותף לדבר עבירה, ובסיוע זה ממילא גם חיזוק להודעה לפי סעיף 10א, והרשיע את המערער בעבירה של ביצוע שוד בכך ששידל את השודדים לבצע את השגת המונית בדרך בלתי חוקית וכן בקבלת נכסים שהושגו בפשע. המערער נדון ל-4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן לתשלום קנס של 20 אלף שקל, ובית המשפט גם הורה על הפעלת מאסר על תנאי של 18 חודשים במצטבר. הערעור נסב על ההרשעה בדין ועל חומרת העונש.
א. הסניגור טוען כי מתוך הודעת העד במשטרה לא עולה שהמערער שידל את השודדים לבצע שוד. אין לקבל טענה זו. מן ההודעה עולה בבירור שהמערער שידל להביא לו מונית שתושג בדרך בלתי חוקית, ולפי סעיף 29 לחוק העונשין המייעץ לחברו לעבור עבירה והלה עבר לאחר מכן עבירה יראו את היועץ כאילו יעץ לעבור את העבירה שנעברה בפועל גם אם נעשתה שלא בדרך היעוצה ואפילו אין היא העבירה היעוצה. כל זאת בתנאי שהעובדות המהוות את העבירה שנעברה בפועל הן תוצאה מסתברת של קיום העצה. במקרה שלפנינו היה שידול להשגת מונית בדרך בלתי חוקית ומי ששידל לעשות כן צריך היה לראות את השוד כאחת מן התוצאות המסתברות של השידול להבאת המונית. שאלת הצפיות של דרך ביצוע העבירה נבחנת עפ"י אמת מידה אובייקטיבית ובמקרה דנא היה ביצועו של מעשה אלים במסגרת צורת ביצוע אותה היה כל אדם סביר צופה מראש, בנסיבות המיוחדות אשר צויינו בהודעתו של העד.
ב. הסיוע לדברי העד עלה מהודעה שמסר המערער במשטרה שבה כרך את עצמו באופן מפורש בטיפול במונית שהובאה ע"י השודדים, אם כי המערער ניסה להציג את עצמו כמי שפעל בשמם של סוחרים. מהודעתו עולה כי נוכח בעת הזמנת המונית הגנובה אם כי ייחס לעצמו רק תפקיד סביל בכל הנוגע ל"הזמנה". הודעתו של המערער אינה חופפת אמנם את נוסח הדברים כפי שהובאו ע"י העד, אך די בה, לאור אופייה, כדי להוות סיוע עצמאי ובלתי תלוי המאשר פרט חשוב בפרשה וקושר את המערער לביצוע העבירה. למותר להוסיף, כי הסיוע, שהוא יסוד בעל משקל רב יותר מן החיזוק, עונה גם ממילא לדרישותיו של סעיף 10א בענין חיזוק להודעה המוגשת לפי אותו סעיף.
ג. אין ממש בטענה שהנכס לא היה בהחזקתו של המערער. מסירת המונית אמנם נעשתה לאחיו של המערער, אך המסירה היתה לפי הוראתו מראש של המערער, והאח לא פעל אלא כזרועו הארוכה של המערער. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שהמערער גם היה זה שמסר לשודדים את התמורה. היינו, המסקנה אינה נסמכת רק על הדברים שאותם אמר המערער מראש כאשר שידל את השודדים להביא לו את המונית.
ד. אשר לעונש - למערער הרשעה קודמת בעבירת שוד מזויין מ- 1977 ובעת שביצע את העבירה דנא היה עדיין תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. מאחר והמערער לא למד את הלקח במקרה הקודם, כאשר הוטלה עליו שנה מאסר בלבד, צדק ביהמ"ש שהחמיר הפעם בעונש במידה יחסית רבה יותר. אין גם מקום לביטולו של הקנס.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר עו"ד מ. סלע למערער, עו"ד ש. מושכל למשיבה. 10.11.81).
ע.פ. 132/81 - יהודה רותם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות. * כשרותו של זיהוי. * החזקה של חיים על רווחי זונה של מי שגר אתה. (ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 779/80 - סעיף הרשעה אחד הוחלף וכן נתקבל הערעור על חומרת העונש).
המערער הורשע בהתפרצות בניגוד לסעיף 406(ב) לחוק העונשין ובסרסרות למעשי זנות בניגוד לסעיף 199 לחוק ונגזרו לו 18 חודשי מאסר בגין כל אחת משתי העבירות כששני העונשים מצטברים. ההתפרצות שבה הורשע המערער בוצעה באוגוסט 1980 בשעה 5 לפנות בוקר בביתה של המתלוננת בנתניה. מבצע ההתפרצות נמלט ובהודעה שמסרה העדה במשטרה דקות מספר לאחר ביצוע ההתפרצות, אמרה שאינה יכולה לזהות את הפורץ מאחר והסתיר את פניו. לאחר מכן מסרה הודעה שניה במשטרה ואמרה שהיא חושבת שאם תראה את הפורץ היא תוכל לזהות אותו, אם כי ביום ההתפרצות לא היתה בטוחה בכך באשר היתה בהלם. יומיים לאחר מכן הזעיקה העדה את המשטרה ובהודעה שמסרה אמרה כי ראתה במכולת "בחור גבוה לבוש חולצה שחורה... הוא הלך כשראשו רכון כלפי הארץ ברגע שהתקרב... נתקלתי במבט שלו ומיד זיהיתיו, כאשר הבחין בי הבחנתי תחילה שהחוויר...". המערער נעצר ונערך בהסכמתו מסדר זיהוי מצולם. העדה שוב זיהתה את המערער כמי שפרץ לביתה. העבירה בענין סרסרות למעשה זנות, מתבססת על חזקת הסרסרות העולה מן העובדה שהמערער גר עם זונה. המערער הכיר את הזונה לאחר שזו עבדה 10 שנים בזנות ומעצרו בא שנתיים לאחר שהחל לחיות עמה. טענות הסניגור בערעור הינן כי אין לסמוך על הזיהוי של המתלוננת באשר למערער כמי שפרץ לדירה, וכן כי המערער הצליח לסתור את החזקה של חיים על רווחי זונה העולה מן העובדה שהוא גר עם הזונה.
השופט שמגר:
א. אכן אין לייחס משקל רב למסדר הזיהוי המצולם בוידיאו מאחר והעדה ראתה את המערער זמן קצר לפני מסדר זיהוי זה כאשר הצביעה עליו בחנות, ואולם המסדר המצולם יש בו כדי להצביע על התמדתה של העדה בזיהויו של המערער, ולחזק את הסברה שלא בחרה באקראי באדם שהזדמן לנגד עיניה אלא כי דמותו של הלה נחרטה בזכרונה. עיקרו של דבר, העדה הצביעה על המערער אחרי שפגשה בו במכולת ודבריה היו אמינים בעיני ביהמ"ש דלמטה.
ב. העדה הסבירה את הסתירה בין עדותה הראשונה כאשר אמרה שהיא לא תוכל
לזהות את הפורץ ובין עדותה השניה כי כן תוכל לזהותו, הסברה נתקבל על הדעת בביהמ"ש המחוזי ואכן הרי זה הסבר סביר. היא הבהירה כי בהתחלה היא היתה המומה אולם לאחר מכן כששכבה לישון כל המחזה עבר לנגד עיניה ואז הרגישה שהיא תוכל לזהות את הפורץ. הסבר זה סביר וגם הגיוני.
ג. השאלה היא אם ניתן מבחינה משפטית להרשיע את המערער בהתפרצות לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין או רק בעבירה על סעיף 406(א) המתייחסת לכניסה למקום המשמש למגורי אדם וכו' - התשובה היא שההרשעה המתאימה היא לפי סעיף 406(א). לא התברר כיצד נכנס המערער לתוך הדירה, אם פתח לצורך זה חלון או תריס או עשה פעולה אחרת הנחשבת למעשה פריצה או נכנס לתוך הדירה בדרך שאיננה דרך של פריצה. על כן יש לבטל את ההרשעה לפי סעיף 406(ב) ומכח סעיף 196 לחוק סדר הדין הפלילי להרשיע את המערער בעבירה על פי סעיף 406(א).
ד. לשאלת ההרשעה בעבירה של סרסרות למעשה זנות לפי סעיף 199 המתבססת על החזקה לפי סעיף 200 לחוק העונשין, העלה הסניגור טענה בדבר פירוש סעיף 200. בסעיף זה נאמר כי "גבר הגר עם זונה, או משתמש בפיקוחו... עליה בדרך שיש בה כדי לסייע בידה או להכריחה לזנות חזקה עליו שהוא חי על רווחיה זולת אם הוכח היפוכו של דבר". הסניגור טען כי מגורים עם פרוצה כשלעצמם לא רק שאינם מהווים עבירה אלא גם אינם יוצרים את החזקה לפי סעיף 200, ולטענתו יש לייחס את הסיפא "בדרך שיש בה כדי לסייע בידה" לכל אחת מן החלופות אשר ברישא וכולל לענין "גבר הגר עם זונה". לפירוש זה הסכימה ב"כ המדינה, אך ביהמ"ש העליון לא קיבל פרשנות זו. המילים "בדרך שיש בה כדי לסייע בידה" מתייחסים רק לחלופה שבסעיף לגבי גבר "המשתמש בפיקוחו או בהשפעתו עליה" וכו' אך לא באשר לחלופה הראשונה של מגורים עם זונה. יש במגורים עם פרוצה כשלעצמם כדי להעלות את ההנחה שסעיף 200 דן בה, אך הנאשם יכול להפריך חזקה זו ובעניננו לא הצליח הנאשם להפריך את החזקה האמורה. מתברר שבחודשים האחרונים לפני מעצרו לא עבד המערער בשום עבודה והפרוצה העידה כי נתנה לו מפעם לפעם כסף כדמי כיס. בכך די כדי להוכיח שהמערער חי במקצת על רווחיה של הפרוצה וממילא לא הצליח המערער להפריך את החזקה העולה מסעיף 200.
השופט אלון:
א. קיימת התלבטות בענין ההרשעה בעבירה על סעיף 199 של מחייה על רווחיה של זונה. העבירה שבסעיף זה איננה מגורים עם זונה אלא מחייה על רווחיה, והמחוקק קבע חזקה שגבר הגר עם זונה חזקה עליו שהוא חי על רווחיה, זולת אם הוכח היפוכו של דבר. ההגיון בחזקה זו הוא בנסיון החיים המלמד שגבר הגר עם זונה, אפילו הוא בעלה, מנצל את הזונה ומדיח אותה להמשיך בביצוע מקצועה. במקרה שלפנינו אין משום סרסרות במובן המקובל של מושג זה. המערער לא דחק את הזונה שתעסוק בזנות. לפי עדות האשה היא גרה עמו מפני שיש לה רגש אליו וטוב לה אתו. היא עוסקת בזנות כבר 10 שנים, וקשריה עם המערער החלו רק בשנתיים האחרונות והוא הצליח להוציא אותה מהעיסוק בזנות למשך ששה חודשים ואחר כך היא חזרה לכך מרצונה הטוב. ברם, נוסחו הברור והמוחלט של סעיף 199 אינו מאפשר להוציא מקרה דנא ממסגרתו, שהרי מחייתו של המערער, מקצתה דרך קבע וכולה בתקופה של כחודשיים, היתה על רווחיה של הזונה.
ב. באשר לעונש - כאמור בוטלה הרשעת המערער בעבירה על סעיף 406(ב) ובמקומה הורשע בעבירה לפי סעיף 406(א) שעונשה המירבי פחות. כמו כן המקרה של החיים על רווחי הזונה אינו המקרה הרגיל של סרסרות לזנות והמערער אף ניסה להניא את הפרוצה מלהמשיך בעיסוקה ואף הצליח בכך לתקופה מסויימת. לפיכך יהיה עונש המאסר בגיל העבירה על סעיף 406 שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר בפועל בגין עבירת הזנות כששני העונשים מצטברים.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, לוין. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 1.11.81).
ע.פ. 106/81 - יצחק כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הלם בלוח עץ בראשה של אשה בת 52, חנק אותה, השחית את פניה ללא הכר וגרם למותה. מלכתחילה הואשם המערער ברצח, אך במהלך המשפט הגיעה התביעה למסקנה שקיים ספק בדבר קיומה של כוונה לגרום למות הקרבן ולפיכך הסכימה להמיר את סעיף האישום להריגה. אז הודה המערער ונדון ל-13 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בנסיבות חמורות כאמור, ולמערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות ובכללן עבירות של אלימות. גם בהתחשב בנסיבות המקילות שהועלו ע"י המערער, שהיה נתון להשפעת משקה משכר ושהיה בעת ביצוע העבירה כבן 25 ושלא יכול היה להסביר את פשר מעשהו אין עילה מספקת להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד מאיר למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 15.11.81).
ע.פ. 182/81 - משה סויסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות על יסוד ההחזקה התכופה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לבית מגורים וגניבת רכוש שערכו בעת הגניבה באוגוסט 1980 היה כ-115 אלף ל"י ונדון ל-30 חודשים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההרשעה התבססה על הלכת החזקה התכופה. ההתפרצות אירעה בין הימים 15 ל-16 לאוגוסט וביום 17 לאוגוסט נערך חיפוש בדירה שבה התגורר המערער עם אשתו ונמצאו כ-38 פריטים מן הרכוש שנגנב בפריצה. לחיפוש בדירת המערער קדם חיפוש בבית הוריו שבו נכח גם המערער ושם לא נמצא דבר. הוא אמר לשוטרים כי הוא מסוכסך עם אשתו ולא גר עמה, וכשנתבקש להילוות לשוטרים כדי להיות נוכח בחיפוש בדירה שבה הוא גר עם אשתו קפץ דרך החלון ונמלט. הוא נעצר לאחר מכן בבית קרובו.
ביהמ"ש המחוזי השתית את ההרשעה על כך שחלק מהרכוש נמצא בדירה שבה התגורר המערער, וכן על כך שלפני ההתפרצות עבד המערער יחד עם פועלים אחרים בשיפוץ חזותו החיצונית של הבית שבו בוצעה ההתפרצות ושאל את אחת השכנות שאלה שהתייחסה לנוכחותם או העדרם של הדיירים בדירה שנפרצה. כשנעצר המערער לבסוף טען כי רכש את החפצים מאדם בשם חיים שאינו יודע את שם משפחתו וכי לקח את הרכוש בשעה 2 בלילה. ביהמ"ש לא האמין לדברי המערער ואין מקום לפסול את מסקנות ביהמ"ש בקשר למהימנות העדים שהעידו לפניו. המערער
לא נתן כל הסבר שהיה בו שמץ של אמינות כדי לתרץ דרך הגעתו של הרכוש לידיו באופן שיהא בו כדי לשלול את כלל ההחזקה התכופה. אשר לעונש - לנוכח ריבוי עבירותיו של המערער אין מקום להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 23.11.81).
ע.פ. 381/81 - בסאם בשארה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת אקדח ללא רשיון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נהג במכונית ליד מושב שדה ורבורג וכאשר הבחין במחסום משטרה פנה אחורה וניסה להימלט. הוא נעצר ובמכוניתו נמצא אקדח מוחבא. מתברר שהאקדח נגנב כחודש לפני כן ממכוניתו של תושב חדרה. גירסת המערער היתה שהאקדח הושאר במכוניתו על ידי חייל טרמפיסט, אך ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסתו וגזר עליו 4 חודשים מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 3 חדשים.
למערער אין הרשעות קודמות פרט לעבירה לפני 13 שנה והוא עובד ומפרנס את משפחתו. מאידך מדובר בעבירה חמורה של נשיאת נשק במיוחד על רקע האלימות אשר פשתה לאחרונה והחזקת נשק היא אחת ממכשיריה ומרכיביה העיקריים. אין נפקא מינה כיצד הגיע האקדח למערער - דבר שלגביו לא נקבע כל ממצא עובדתי ע"י ביהמ"ש. בעבירה כגון זו אחד השיקולים החשובים במדידת העונש הינו הרתעת אחרים לבל יחזיקו בנשק ללא רשיון. עם זאת ניתן להקל במידת מה בעונש בהתחשב בכך שהמערער היה עצור שבועיים לפני שניתן פסק דין. לפיכך יהיה עונש המאסר בפועל 3 חדשים בלבד ו-6 חדשים יהיו מאסר על תנאי. ביצוע המאסר נדחה כדי לאפשר למערער לבקש עבודות חוץ.
(בפני השופטים: אלון, ברק, יהודה כהן. החלטה - השופט אלון. עו"ד עתילי למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 24.11.81).
ע.פ. 801/80 - מאיר אזולאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה במכירת סמים כאשר הליכי הזהוי היו פגומים (הערעור נתקבל).
המערער הורשע במכירת סמים לשוטר מוסווה ונדון לחדשיים מאסר בפועל שחפפו את תקופת המעצר לפני המשפט וכן לתשלום קנס. ערעורו על ההרשעה נתקבל. הרשעת המערער התבססה על עדותו של שוטר מוסווה שהופעל ללכידת חשודים מסויימים. תמונותיהם של אותם חשודים הוצגו בפניו ותוך כדי חיפושיו אחרי אחרים ומגעיו אתם, קנה, לדבריו, סם מאחד בשם מאיר אזולאי. הוא לא הכיר אדם זה לפני כן וידע לנקוב בשם מאחר שאחד הסוחרים הזכיר שם זה. בהודעה שמסר השוטר לאחר שקנה את הסם הוא ציין כי הוברר לו ששמו של האיש מאיר אזולאי, שקנה ממנו בשתי הזדמנויות סם, אך הוא לא נתן תיאור של האיש. הגורם המשטרתי שטיפל בחקירה צריך היה להיות ער לכך שענין הזהות יהיה נושא מרכזי בכל התדיינות משפטית עתידה, וכי יש לכן לדקדק בעריכת מסדר זיהוי ולהבהיר את כל הטעון הבהרה בדרך שאינה מותירה ספק בדבר טיב הזיהוי. ברם, המשטרה לא עשתה מסדר זיהוי תמונות, ורק כשנעצר המערער ע"י המשטרה ביולי 1979, כחודשיים לאחר רכישת הסם, נערך עימות בין השוטר לבין המערער. ברור בעליל שעימות כאמור אין בו כדי לשמש אבן בוחן ליכולתו של העד לזהות באופן עצמאי את מי שמכר לו את הסם. לאחר מכן זוהה המערער ע"י השוטר באולם
ביהמ"ש, ובנסיבות הענין לא ניתן לדעת אם השוטר זיהה באולם את מי שמכר לו את הסם או את מי שפגש בעימות שנערך במשטרה. יש נסיבות שבהן אין מקום או אין צורך לערוך מסדר זיהוי. אין טעם בעריכת מסדר זיהוי אם שוטר פלוני יוצא לפעולה של רכישת סם אחרי שהוצגה לו תחילה תמונתו של החשוד כדי שידע אל מי לפנות לבקש את הסם ואז לא יוכל מסדר זיהוי להוסיף לאחר מכן דבר. כמו כן אין צורך בעריכת מסדר זיהוי אם יש היכרות קודמת בין המזהה והמזוהה. יכול גם והמסדר לא יהיה חיוני מאחר ויש נתונים נוספים המתווספים למערכת הראיות והמצביעים לכוונו של חשוד פלוני. אולם בנסיבות רגילות, כאשר איש משטרה מדווח על ביצוע עבירה ע"י פלוני והוא יודע לזהותו על פי שמו בלבד, ללא כתובת, תיאור הופעה, עיסוקים וכדו', מן הראוי שיערכו פעולות נוספות שיש בהן כדי לאפשר בחינה עצמאית של כח הזיהוי והאבחון של איש המשטרה ואין להסתמך רק על ההצבעה באולם ביהמ"ש.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד רסלר למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 23.11.81).
ע.פ. 366/81 - אברהם ממן נגד מדינת ישראל
*הרשעה במכירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת כ-5 גרם הרואין לשני סוכנים משטרתיים ונדון ל-4 וחצי שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדויות שני סוכני המשטרה. האחד הוא שוטר מוסווה והשני נרקומן שהופעל ע"י המשטרה יחד עם השוטר כדי ללכוד עברייני סמים. הסניגור ביקש שביהמ"ש העליון יתערב בממצאי המהימנות של ביהמ"ש המחוזי והעלה שורה ארוכה של תמיהות וסתירות הקיימות, לדבריו, בעדויותיהם של שני העדים. אין ממש בטענות אלה. שני העדים מסרו תיאור מפורט של עיסקת הסמים והסתירות שעליהן מצביע הסניגור אינן אלא סתירות שוליות שאינן יכולות להשפיע על המסקנה בדבר אמינות דברי שני העדים. העדים נחקרו בהרחבה וביסודיות וביהמ"ש יכול היה להתרשם מה משקל יש לייחס לדבריהם ואם ניתן לבסס על העדויות את ההרשעה בדין. אשר לעונש - מדובר בכמות גדולה של הרואין שהוא סם שפגיעתו רעה ואף קטלנית וצדק ביהמ"ש כשנתן משקל לאופיו של הסם נשוא העבירה ולכמותו.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 19.11.81).
ע.פ. 908/81 - יהושע בן שלמה אברהם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ממעביד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה עובד של מפעל מנועי בית שמש ובחיפוש שנערך בביתו, ובארונותיו האישיים במפעל, נמצא ציוד, אשר לפי הראיות היו רכוש המעביד. המערער הורשע בעבירה של גניבה ממעביד ונדון ל-15 חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 5500 שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי נתגלו ליקויים רבים בעריכת החיפוש וכי לא ניתן בשל כך לקבוע מה הם הכלים והציוד שנמצאו בעת החיפוש בביתו של המערער. דו"ח החיפוש הכיל רק רשימה חלקית של הרכוש שנתפס בבית, כל מה שנתפס הועבר לתחנת המשטרה, ורק למחרת היום נערכה רשימה מפורטת של כל פריט. אכן, המשטרה היתה מיטיבה לעשות אילו היתה מדקדקת בדיווח על תוצאות החיפוש
במקום להשאיר את פירוט גילוייה וממצאיה לפעולה שתיערך למחרת היום. דברים אלה מוטב שייעשו על אתר כדי לא ליצור בסיס לספיקות. אולם, היו בפני ביהמ"שעדויות מהימנות שתיארו את תהליך העברת הציוד מדירת המערער לתחנת המשטרה, כאשר הציוד ננעל בחדר כנאות עד לעריכתה של הרשימה המפורטת. כמו כן היו בפני ביהמ"ש עדויות מהימנות כי הציוד שמדובר בו היה שייך למפעל.
אשר לעונש - לא מדובר על אירוע חד פעמי אלא על עבירה שנתמשכה על פני תקופה ארוכה ואין לומר כי ביהמ"ש הפריז לחומרה בגזירת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, יהודה כהן. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 23.11.81).
=ע.פ. 367/81 - ישראל כגימוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער בעל את המתלוננת כאשר גילה היה פחות מ-16 שנה וכן עשה מעשים מגונים בגופה. מעשים אלה נעשו בהסכמת המתלוננת ולמערער היה יסוד סביר להאמין שהיא עברה את גיל 16 אך טרם מלאו לה 17 שנים. המערער הורשע בשתי עבירות לפי סעיף 356 לחוק העונשין ובשתי עבירות לפי סעיף 347 לחוק העונשין. בגין העבירות על סעיף 347 נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ובגין העבירות לפי סעיף 356 נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כששני עונשי המאסר בפועל יהיו מצטברים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בעת ביצוע העבירות היה המערער בן 27 שנים, נשוי ואב לבן קטין. יש לו הרשעות קודמות לא מעטות וביניהן גם עבירה של בעילת ילדה שבגינה ריצה 3 שנים מאסר. מאידך, לא מדובר בפיתוי נערה שלא היה לה נסיון מיני, אלא המתלוננת היתה מקיימת יחסים מיניים גם לפני שהתקשרה עם המערער. בשים לב לכל הנסיבות צדק ביהמ"ש כשהטיל על המערער מאסר לתקופה לא קצרה, אך יחד עם זאת, מכיון שיש לראות בכל המעשים שבהם הורשע המערער, מערכת אחת של פעולות שנעשו תוך פרק זמן קצר של כמה ימים, לא מן הראוי היה להורות על הצטברות עונשי המאסר. לפיכך הוחלט ששני עונשי המאסר יהיו חופפים כך שהמערער ירצה 3 שנות מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"דגולדמן למשיבה. 15.11.81).
ע.פ. 218/81 - משה יהושע נגד מדינת ישראל
*קבילות הודעה במשטרה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בקבלת נכסים שהושגו בעוון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וניתנה רשות ערעור לביהמ"ש העליון בשאלה אם צדק בימ"ש השלום כשקבע כי הודאת המערער במשטרה קבילה. הערעור בענין זה נדחה. הודאת המערער נגבתה ע"י קצין המשטרה אלון והלה העיד כי לפני גביית ההודאה הזהיר את המערער כחוק. הסניגור טען כי הובטח למערער שאם ימסור הודאה ישחררו אותו מן המעצר ודבר זה היה חשוב למערער כי באותם ימים עמד לחוג את חגיגת הבר מצווה של בנו. כן טען הסניגור כי המערער נתבקש לשתף פעולה עם המשטרה לתפיסת רוכשי רכוש גנוב ועברייני סמים. לאחר דברי הסניגור נקרא איש המשטרה לחקירה ואמר כי ההודאה נמסרה מרצונו הטוב והחופשי של המערער, הכחיש את הטענה כאילו הבטיח למערער לשחררו לבר מצווה של בנו, והסניגור לא העמיד שאלות כלשהן לעד וביהמ"ש החליט לקבל את ההודאה. באשר לבקשת אלון כי המערער יסייע למשטרה בענינים הנוגעים לסמים, אמר השופט כי
אלון אכן שייך לגוף המשטרתי העוסק בעניני סמים, ודבר זה רומז על כך שהנאשם נתבקש לשתף פעולה בעניני סמים, ומכאן כי קיימים רמזים "שמא יש דברים בגו" אך ביהמ"ש הוסיף כי חסר הדבר העיקרי, היינו הפרכת הראייה לכאורה בדבר קבילות ההודאה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות במילים "שמא יש דברים בגו" משום הבעת היסוס בקשר ליסוד הרצוני של מתן ההודאה אלא התייחסות לעובדה שהקצין החוקר שילב בחקירה בענין קבלת הרכוש הגבוב גם נושאים אחרים הקשורים לעניני סמים. גם ביהמ"ש העליון דחה את הטענה כי יש לראות בדברים הנ"ל של בימ"ש השלום משום היסוס בשאלה אם ההודאה ניתנה מרצון חופשי.
החובה להוכיח כי ההודאה ניתנה באופן חופשי ומרצון רובצת על התביעה ולמטרה זו העיד אלון וביהמ"ש התייחס לדבריו באמינות. עד זה השיב במישרין לכל השאלות שהופנו אליו ע"י התביעה והיה זה הסניגור שויתר על ההזדמנות להציג שאלות לעד כדי לערער את אמינותו. הסניגור גם לא נקט בכל דרך אחרת כדי לערער את הבסיס ההוכחתי שהונח ע"י התביעה. הסניגור הסביר בעת הערעור שהיו לו טעמים עניניים שלא להעיד את הנאשם בכל הקשור למה שאירע לפני גביית ההודאה, אך קיומם של טעמים אלה כשלעצמם אינו יכול לערער את המסקנה שביהמ"ש רשאי היה להסיק לאור תוכן עדותו של איש המשטרה שלא הוחלשה ע"י חקירה נגדית ובהיעדר עדות נגדית כלשהי. אין כל מניעה שבימ"ש ישתית את מסקנתו בדבר קבילות הודאה על עדותו של מי שגבה את ההודאה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 8.11.81).
=ע.פ. 358+389/81 - משה אשר וחיים קדוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של אשר נתקבל ועונשו הושווה לעונשו של קדוש).
שני המערערים, יחד עם שלישי שהיה לעד המדינה, תכננו פריצה לבית ברמת השרון, עשו הכנות מוקדמות הכוללות תצפית במקום, ולבסוף באו למקום ברכב גנוב כשבידיהם שני אקדחים. הם חתכו את סורגי החלון בקומת הקרקע ונכנסו לחדרו של ילד שישן שם וניסו לקשור אותו ומשהתנגד והקים צעקות חבט בו אחד מהם באקדח בראשו ובכל חלקי הגוף. אחיו התעורר וכשנכנס לחדר התנפלו גם עליו וחיבלו בו. כתוצאה מכך התעורר האב ולבסוף נמלטו המערערים מבלי לגנוב דבר. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער אשר 9 שנים מאסר ועל חברו קדוש 7 שנים מאסר וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של אשר והעמיד את עונשו על 7 שנות מאסר.
באשר לעונשו של אשר צדק הסניגור כי לא היה צידוק להבחין בינו לבין הנאשם השני לא מבחינת חלקו של כל אחד מהם במעשה גופו ולא מבחינת נסיבותיהם האישיות. כיון שכך יש להעמיד את עונשו של אשר גם הוא על 7 שנים מאסר. מאידך יש לדחות את הטענה כי גם עונש המאסר של 7 שנים על שני הנאשמים חמור מדי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אילמלא הנסיבות האישיות מן הראוי היה להטיל עונש המתקרב לעונש המקסימלי הקבוע בחוק שהוא 20 שנות מאסר. גם אם צודקים הסניגורים שהעונש הוא על צד החומרה, הרי שגם הנסיבות הן מן החמורות ביותר, ולא רק משום התרבות מעשי השוד לאחרונה אלא בעיקר משום שהמערערים ידעו על הימצאות ילדים בבית ואף הצטיידו מראש בפלסטרים כדי לסתום את פיות הילדים. כמו כן כשגילו הילדים התנגדות תקפו אותם וחבלו בהם. ההצטיידות בנשק חם מלמדת כי לא להתפרצות סתם היו פני המערערים. על מעשים כאלה ועל נסיבות תקציר פסקי דין כרך י"ח - 18 283
כאלה חייב לגבור האינטרס הציבורי גם אם ניתן לגלות לזכות המערערים נקודות זכות שונות.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. שרעבי לאשר, עו"ד מ. מרוז לקדוש, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 8.12.81).
ע.פ. 55/81 - אליהו פאפאשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת נכסים שהושגו בפשע ופריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
במאי 1980 פרצו 4 שודדים רעולי פנים ומזויינים לחצר בית חרושת דובק ולאחר שהיכו את השומר וכפתו אותו נטלו משאית שהיתה במקום והעמיסו עליה סיגריות בשווי של כ-8 מליון ל"י בערכים של מאי 1980 ונסעו עמה. הסחורה נמצאה אותו יום במחסן הצמוד לביתו של המערער, וכן נמצאו במחסן עורות ועקבי נעליים שנגנבו יומיים לפני כן מבית חרושת פלס עקב שבתל אביב. כן נמצאו בביתו של המערער שני אקדחים ותחמושת. המערער הואשם בעבירת שוד מזויין בגין האירוע בבית חרושת דובק, בפריצה בגין האירוע בבית חרושת פלס עקב ובהחזקת נשק שלא כדין. הוא הודה בפריצה לבית חרושת פלס עקב ובהחזקת הסיגריות וסיפר כי הוכרח ע"י אנשים רעולי פנים ומזויינים לאחסן את הסיגריות תמורת תשלום. בסופו של דבר הורשע המערער בעבירות על סעיפים 144 ו-407 לחוק העונשין ולאחר הרשעה זו ביקש להודות בתיקים פליליים נוספים המתייחסים להחזקת רכוש גנוב, ובעבירות שונות אחרות. בגין כל העבירות הנ"ל נדון המערער ל-10 שנות מאסר וערעורו נדחה. הטענה העיקרית של המערער היתה כי בסופו של דבר לא הוכחה העבירה החמורה ביותר של השתתפות בשוד מזויין ועונש של 10 שנים מאסר היא תקופה ארוכה ביותר שביהמ"ש נוהג להטילה רק במקרה של פשעים חמורים ביותר כגון שוד מזויין. לטענת הסניגור התייחס ביהמ"ש אל המערער בגזירת העונש כאל מי שלקח חלק בשוד ולא כאל מי שעזר לשודדים בכך שהסתיר את השלל. טענות אחרות נוגעות למצב בריאותו של המערער ושל אשתו וכן לעובדה שאשתו של המערער ובתם בת ה-15 גרות בפרדס מרוחק וזוהי סכנה שיישארו לבד. כל הטענות לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש העליון. לענין הבריאות - אין ראיה כי השהייה בבית הסוהר עלולה להחמיר את מחלת המערער ובמסגרת המאסר אפשר לנקוט בצעדים הדרושים לענין זה. כמו כן אם המקום בו גרות האשה והבת אינו מתאים למגוריהן הן יכולות לחפש מקום אחר לגור בו. הטענה העיקרית הראויה לשיקול הינה כי בסופו של דבר לא הורשע המערער בעבירה של שוד. יתכן כי אילו היו החזקת הסיגריות והפריצה לבית חרושת פלס עקב המקרים היחידים שבגינם נענש המערער היה מקום להקל עמו במידת מה. אולם, אין להתעלם מן החומרות המצטברות של כל העבירות שבגינן הוטל העונש. מדובר בעבירות המתייחסות לרכוש בהיקף רב וכל זאת יחד עם החזקת הנשק מצביעים על כך שהמערער הוא אדם מסוכן לציבור ועדיף השיקול של הגנת הציבור על זה של הגנת בני משפחתו של המערער באמצעותו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 5.11.81).
ע.פ. 484/81 - צבי בוזו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת 11 גרם חשיש לשוטר מוסווה ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הנסיבות לקולא שהועלו הן כי המערער נשוי ותומך
באמו וכן כי בעבר לא נכשל בעבירות סמים, אלא שהפעם לא עמד בפני הפיתוי כשהוצע לו מחיר העולה פי כמה על ערך הסם שמכר. הוגש לביהמ"ש העליון תסקיר של שירות המבחן אך אין בו כל המלצה טיפולית. כמות הסם הנדונה היא ניכרת וכן צויין בכתב האישום כי המערער היה מוכן למכור לשוטר עוד כמות חשיש בסכום של 2,000 דולר אלא שעיסקה זו לא יצאה לפועל. טענת המערער שנתפתה לעיסקה אין בה כדי להקל בעונשו אלא להיפך צריכה היתה להעמידו על סכנת העבירה האורבת לו. בנסיבות המקרה אין מקום להקל בעונש.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט אלון. עו"ד מ. סרגובי למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 9.11.81).
ע.פ. 212/81 - יונס עבד אלרזק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד, בכך שיחד עם אחר תקף בשעות הערב בעל פונדק בטבחו. הוא וחברו היכו באבן בראשו של בעל הפונדק, גררו אותו לתוך הפונדק וקשרו אותו, איימו עליו בסכין שימסור את הכסף, נטלו נשק של המתלונן ואיימו עליו וכן ירה המערער שתי יריות סמוך לראשו של המתלונן והיכה את המתלונן מכות קשות. הם שדדו סכום של 1000 שקלים וכמות סיגריות ונמלטו מן המקום ברכב של המתלונן. המערער נדון ל-5 שנות מאסר בפועל וערעורו על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות לקולה, היינו שהמערער הוא צעיר, יליד 1958, עבר עליו בצעירותו סבל עקב זאת שגדל ללא אב וללא אם לאחר שאביו הוצא להורג בסורייה ואמו לא יכלה לטפל בו כנאות. ביהמ"ש המחוזי כבר נתן דעתו לנסיבות האישיות האמורות, אך מול אלה ניצבות הנסיבות של העבירה שחומרתה ותדירותה בעת האחרונה חייבו את ביהמ"ש בנקיטת אמת מידה עונשית הנותנת משקל לסכנה לרבים שבהתנהגותו של המערער.
(בפני השופטים: שמגר, שילה, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אסקלה למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 11.11.81).
ע.פ. 163+169/81+847/80 - אשר בן עיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות וביקש לצרף לצורך גזר הדין עבירות נוספות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שתי שנות מאסר והפעיל מאסר על תנאי של שנה כשהעונשים מצטברים. בדונו בתיק זה החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את גזירת העונש כדי לבחון את אפשרות שיקומו של המערער, ובעת שהמערער היה מחוץ לבית הסוהר ביצע שורה של עבירות ובהן התפרצות וגניבה כאשר פרץ לדירה וגנב משם אקדח, התפרצות נוספת לדירת מגורים ואיום באקדח על בעלת הדירה, גניבת כלי רכב וביצוע אינוס של נוסעת שהסיע במכונית ושדידת כספה של הנוסעת, ביצוע עבירות נוספות של אינוס, שוד ושימוש ברכב ללא רשות וכן עוד עבירה של שימוש ברכב ללא רשות, שוד ונסיון לאינוס. בכל המעשים האלה נעזר המערער באקדח שגנב. בגין עבירות אלה נדון המערער ל-15 שנות מאסר כשעונש זה מצטבר לכל עונש אחר, משמע תקופת המאסר הצטברה למאסר של 3 שנים שהוטל בתיק הראשון. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה ששני העונשים יהיו חופפים ויעמדו על 15 שנים בלבד. ביהמ"ש העליון לא קיבל את הערעור על חומרת העונשים כשלעצמם. עם זאת ציין כי גם אם מתחשבים בריבויין וחומרתן של העבירות אין מקום להצטברות
הכוללת של העונשים וניתן יהיה להשיג את האפקט של ההגנה על שלום הציבור ע"י הסתפקות בעונש הכולל כפי שהוטל במשפט השני.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בראלי למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 17.11.81).
ע.פ. 928/80 - גור ארי בע"מ ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה
*סמכותה של ועדה מקומית לתכנון ובניה להיות תובעת בעבירה לפי חוק התכנון והבניה (הערעור נדחה).
המשיבה הגישה כתב אישום נגד המערערים בגין אי קיום צו ביהמ"ש, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. המערערים ערערו על הרשעתם בפני ביהמ"ש המחוזי וטענתם העיקרית היתה שהמשיבה אינה מוסכמת לשמש כמאשימה במשפט פלילי באישום לפי חוק התכנון והבניה, וכי הסמכות לכך נתונה רק ליועץ המשפטי לממשלה או לנציגו, ומי שחתם כאן על כתב האישום לא היתה לו הרשאה לכך מאת היועץ המשפטי. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הטענה ודחה את הערעור והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון התייחס לסעיפים הרלוונטיים בחוק סדר הדין הפלילי וחוק התכנון והבניה והגיע למסקנה כי סעיף 258 מעניק לוועדה את הכח לפתוח בהליכים ולהתייצב בפני ביהמ"ש בכל הליך הנובע מאותו חוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, מ. כהן. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. אריאלי למערערים, עו"ד מ. שבקמן למשיבה. 11.11.81).
ע.פ. 454+515/81 - אלי דהן ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים דהן ומויאל הורשעו בביצוע שוד מזויין והמערערים עזמה וחזן הורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע של פריצה וגניבה מבית מגורים. האישום מתייחס להתפרצות שבה המערערים דהאן ומויאל נכנסו לדירה של אדם מבוגר, המתגורר לבדו בדירת קרקע באופקים, תקפו את בעל הדירה והיכוהו ולאחר מכן שדדו ממנו כ-10 אלפים שקל. השניים האחרים שמרו בחוץ. ביהמ"ש המחוזי נתן את דעתו בעת גזירת העונש לעברם של המערערים ולחלקם בביצוע הפשע ובהתחשב בכך גזר את העונש. דהאן הורשע אך לפני זמן קצר בעבירות ולחובתו עבירות נוספות, מויאל יצא אך שבועיים לפני ביצוע העבירה מבית הכלא שם ריצה עונש מאסר ויש לו רשימה של 47 עבירות קודמות, עזמה טרם נדון למאסר אך יש לו הרשעות קודמות מרובות, ואילו חזן הוא בעל 35 עבירות קודמות. דהאן ומויאל נדון ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, חזן נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועזמה ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש ביסס את ההבחנות במידת העונש על החלק שנטל כל אחד מן המערערים בביצוע מעשה העבירה והזכיר כי המערער עזמה סירב להיכנס לביתו של הנשדד וקיבל מכת אגרוף מן המערער דהאן. בהתחשב בכל הנתונים החליט ביהמ"ש העליון לדחות את הערעור על מידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. עוה"ד גולן ואסבג למערערים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 17.11.81).
ע.פ. 305/81 - אליהו שבתאי נגד מדינת ישראל
*איומים על עדים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת איומים בכך שכאשר המתינו עדים במשפט שהתנהל בין שני קרובי משפחה בקשר לזכות של דיירות מוגנת, השמיע
המערער, שהוא קרוב של אחד הצדדים לסכסוך, כלפי המתלונן איום שהסכסוך "יגמר בגבעת שאול", כלומר בבית הקברות שבירושלים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן נאמרו הדברים והטיל על המערער שני חדשים מאסר בפועל, ששה חדשים מאסר על תנאי וקנס של 500 שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - יכול היה ביהמ"ש לסמוך על העדויות המרשיעות שבאו לפניו ולא לסמוך על עדי הסניגוריה. באשר לעונש - איום כזה בפרוזדור של אולם המשפטים יש בו משום חומרה והיה צורך בהטלת עונש שאינו סמלי בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ש. שמיר למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 22.11.81).
ב.ש. 355/81 - גדי שלוש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד ואינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד ועבירה של אינוס. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד גמר ההליכים והערר על כך נדחה. לעורר רשימה ארוכה של הרשעות קודמות, ואם אך יש לתביעה חומר מספיק לכאורה נגד העורר אין ספק שיש לעצרו. טענת העורר הינה שאין בידי התביעה ראיות המסבכות אותו בעבירות הנדונות. אשר לענין השוד - אכן בשלב זה אין די ראיות לכאורה, ואילו עמד ענין זה לבדו לא היה מקום לעצור את העורר. לא כן בפרשת האינוס. העורר אינו חולק שבעל את המתלוננת, אך לטענתו, גם אם לא הסכימה למעשה, הרי שהיא נתנה בהתנהגותה יסוד למערער לחשוב שהיתה הסכמה. ענין זה יתברר במלואו במסגרת המשפט, ובשלב הנוכחי הממצאים אינם אלא לכאורה ולענין המעצר בלבד. מן החומר עולה שניתן לחלק את האירוע שהתרחש בין המתלוננת לעורר ל-3 שלבים: בשלב הראשון נפגשה המתלוננת עם העורר ויצאה עימו לבלות; בשלב השני ניסה העורר לקיים יחסי מין עם המתלוננת ומשזו התנגדה נקט נגדה באמצעי אלימות; בשלב השלישי חדלה המתלוננת מלהתנגד התנגדות פיזית בסברה שע"י התנהגות רכה ופסיבית תוכל להניא אותו מלבצע את זממו. גם אם בשלב השלישי לא גילתה המתלוננת התנגדות פעילה לא ניתק לנתק שלב זה מן האירועים שקדמו לו. לפיכך היה צידוק למעצר העורר בעניין האינוס לבדו. יש להוסיף שהעורר כבר הורשע בעבר בעבירה של בריחה ממעצר חוקי ואין וודאות מספקת ששחרורו בערובה לא ישמש לו דרך להימלט מאימת הדין.
(בפני: השופט ש. לוין. 22.11.81).
ב.ש. 277/81 - יחזקאל אליאס נגד שולמית אליאס ואח'
*הארכת מועד
(בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקש איחר ביומיים בהגשת ערעורו ונימוקו הוא ששלח את הערעור בדואר רשום יום לפני תום המועד ולדעת פרקליט המבקש, המסתמך על נסיונו, צריך היה הערעור להגיע לביהמ"ש במועדו. לנימוק זה מבקש הפרקליט לצרף נימוק נוסף, שברצונו לטעון בערעור, בין היתר, שלא פסק ביהמ"ש תקרת הוצאות החזקת הבית בעת קביעת סכום המזונות. טענה זו מבוססת על פסק דין שניתן לאחרונה בביהמ"ש העליון שיש לפסוק תקרת הוצאות. הבקשה להארכת המועד נדחתה. אין לראות בטענה הנ"ל חשיבות משפטית שכן גם בביהמ"ש המחוזי לא הועלתה בקשה לפסוק תקרת הוצאות. זאת ועוד, בענין זה לא ינזק המבקש שכן אם יתברר שההוצאות שנגרמות ע"י המשיבה הן בלתי סבירות, תהיה פתוחה בפני המבקש הדרך לפנות, אחרי 6 חדשים, לביהמ"ש המחוזי ולהצביע על שינוי נסיבות, ואם יוכיח את טענתו יש להניח שיבוא על סיפוקו. גם אם האיחור הוא קטן ביותר הרי ללא טעם מיוחד אין להאריך את המועד.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. סירקיס למבקש, עו"ד ד. רינת למשיבים, 4.11.81).