תקציר סביר כרך י"ח חוברת 19

ע.א. 707+713/78 - יוסף ידיד ואח' נגד שמואל קניאל ואח'

*פיצוי לרוכש דירה עקב איחור בגמר הבניה וביצוע הרישום.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 457/73 - הערעורים נדחו)

המערערים (להלן המוכר) התחייבו למכור למשיבים (להלן הקונה) דירה בבנין שהמוכר אמור היה לבנות. ההוראות העיקריות של החוזה הן: התחייבות המוכר לבנות את הדירה ולמסור בה את החזקה לקונה עד ליום 1.9.72; לרשום את הדירה על שם הקונה "תוך 11 חודשים מיום מסירת הדירה לקונה"; הקונה התחייב לשלם למוכר 157 אלף ל"י בתשלומים שונים והתשלום הסופי של 24 אלף ל"י במעמד מסירת החזקה בדירה. נקבע בהסכם כי במקרה של "פיגור בהשלמת בניית הדירה... יהיה זכאי הקונה לפיצויים בסך של 1500 ל"י עבור כל חודש של פיגור..." כפיצויים מוסכמים ומוערכים מראש. הקונה לא קיבל את החזקה והבעלות בדירה במועד, והגיש ביום 25.9.73 תובענה לחייב את המוכר להעביר לו את החזקה והבעלות בדירה ולשלם לו סכום של 1500 ל"י לחודש עד לביצוע מלא וסופי של הוראות ההסכם ועוד סכומי כסף נוספים כנזקים בעד בניה של דירה הקטנה מהשטח המוסכם וכן מחצית הוצאות ביול החוזה וכיוצא בכך. המוכר הגיש תביעה שכנגד לחייב את הקונה בתשלום סכום של כ-9 אלפים ל"י בעד עבודות שביצע. במהלך בירור המשפט נמסרה הדירה לקונה ונרשמה על שמו. החזקה נמסרה ביום 10.12.73 והרישום בוצע ביום 24.11.76:כך שנותרו לדיון רק התביעות הכספיות. פסק הדין ניתן ביום 31.10.78 וביהמ"ש פסק לקונים את הפיצוי המוסכם בעד 49 חודשים, מיום 1.9.72 ועד ליום 1.10.76, ובסה"כ 73 אלף וחמש מאות ל"י, סכום של 500 ל"י בעד הקטנת שטח הדירה ב-1.67 מ"ר ומחצית הוצאות הביול. שאר תביעות הקונים נדחו ע"י ביהמ"ש. הוא נמנע מלשערך את הסכומים שפסק. התביעה שכנגד נדחתה למעט סכום של 70 ל"י. הסכום שנפסק היה בצירוף ריבית בשיעורים המקובלים לפי חוק פסיקת ריבית החל מספטמבר 1973, יום הגשת התביעה, וכן חוייב המוכר לשלם לקונה את הוצאותיו, ריבית על ההוצאות ועל שכר טירחת עו"ד בסך עשרת אלפים ל"י, וכן מס ערך מוסף. בתביעה שכנגד לא ניתן צו להוצאות. מכאן הערעורים.
א. לטענה שביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בתובענה משום שהעתירה העיקרית היתה מסירת החזקה - מטיבה עשויה עתירת הבעלות לגרור אחריה אף את עתירת מסירת החזקה והסדר הכרונולוגי שבו פורטו הסעדים בכתב התביעה אינו מעלה או מוריד.
ב. אשר לטענה כי לאור הכלל של התגבשות העילה לא היה ביהמ"ש רשאי לפסוק לקונה פיצוי בעד התקופה שלאחר יום הגשת התביעה, היינו, לאחר 25.9.73 ועד 8.10.76 - אין הכלל של התגבשות העילה אלא כלל של נוהל, שמותר לסטות ממנו במקרה מתאים. במקרה דנן אין חולקין על התאריכים של מסירת החזקה והרישום בלשכת רישום המקרקעין, ולא נגרם כל עיוות דין למוכר בכך שביהמ"ש סטה מהכלל האמור, שאם לא כן היו צריכים הצדדים לנהל הליכים נוספים שהיו אמורים להביא לאותה תוצאה.
ג. העובדה שהקונה תבע פיצוי ספיציפי אינה מחייבת לדחות את התביעה על הפיצוי הקבוע ומוערך מראש. מדובר בתביעות חילופיות וביהמ"ש רשאי היה לפסוק לקונה פיצוי לפי החלופה הנוחה לו יותר.
ד. אשר לטענה כי סעיף הפיצויים אינו תופס בהיותו תניה גורפת המתייחסת
להפרה קלה כחמורה - סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אינו פוסל תניה גורפת וסעיף 6 לחוק הנ"ל הפוסל תניות גורפות בחוזה אינו חל על תניה גורפת בנוגע לפיצויים מוסכמים. כמו כן כאשר באים לבחון את השאלה אם יש מקום להפחית משיעור הפיצויים המוסכמים לפי סעיף 15(א) השאלה היא אם בעת כריתת החוזה עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים, לפי קנה מידה סביר כל שהוא, את הנזק העשוי להיגרם מאותה הפרה. בעניננו הסכום של 1500 ל"י לחודש איננו מופרז הן לענין האיחור במסירת החזקה והן לענין ההעברה עד כדי הצדקת הפחתתו. יש לדחות גם טענה אחרת של המוכר שאת המועד של 11 חודשים הנוגע לרישום ההעברה יש לקצוב מיום המסירה בפועל ולא מיום ההתחייבות למסירתה של הדירה. קבלת טענה זו תביא לכך שהחוטא (המוכר) יצא נשכר בכך שהפר את החוזה ולא מסר את החזקה במועד.
ה. צודק המערער כי לא היה מקום לפסוק מע"מ על שטר הטירחה, לפי הדין שהיה קיים לפני תיקון תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי. אעפ"כ אין להתערב בפסיקתו שכן חיוב זה מתקזז כנגד אי פסיקת הוצאות נגד המוכר בתביעה שכנגד.
ו. אשר לערעור הנגדי של הקונה על שביהמ"ש לא שיערך את הפיצויים המוסכמים ליום פסק הדין - פסק הדין ניתן ביום 31.10.78, לפני שיצא חוק פסיקת ריבית ולפני שפותחה הפסיקה שהכירה בדין הצמדה לענין מגזרים שונים של דיני החיובים. לפיכך סבר ביהמ"ש המחוזי ששאלת השיערוך ענין הוא למחוקק לענות בו. ברם, החיוב לשלם פיצויים מוסכמים בחוזה אינו שונה מכל חיוב כספי אחר, ואם לא עמד המוכר בחבותו לשלם את הפיצוי זכאי הקונה בעיקרון לשערך את הסכומים המגיעים לו הן לפי הדין המהותי והן לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה החל על ענין התלוי ועומד בערעור. ברם, לפי הנסיבות אין זה מוצדק לשנות את פסק הדין בענין זה. ראשית, עקב ההשהיה בבניית הדירה ובמסירתה נהנה הקונה כדי למעלה מ-30 אחוז ממחיר הדירה בכך שאת המגיע למוכר שילם בערכים נומינליים עת רבה לאחר המועד שנועד לתשלום. כמו כן, נפסקה לקונה ריבית בשיעורים המקובלים החל מיום 25.9.73 ובתקופות מסויימות לא היה הבדל רב בין שיעורי הריבית האמורים לבין התוספת כתוצאה מהצמדה. כמו כן המוכר חוייב בתשלום ריבית על כל סכום הפיצויים מיום הגשת התביעה, למרות שחלק גדול מן הסכום הצטבר מדי חודש בחודשו הרבה לאחר הגשת התביעה.
ז. אשר לקביעת פיצוי של 500 ל"י בלבד בגין הקטנת שטח הדירה ב-1.67 מ"ר - לדעת ביהמ"ש המחוזי אין להניח שבעיני קונה פרוספקטיבי עשויה להיות משמעות רבה להפרש המזערי בשטחים ואמד הפרש זה בסכום של 500 ל"י בלבד. טוען הקונה שצריך היה השופט לפסוק לו את נזקו, בהיעדר ראיה לסתור, לפי קנה המידה הנקוב בחוזה כך ששוויו של כל מטר משטח הדירה הוא 3 אלפים ל"י. עיונית הדין עם הקונה, ואילו היה מדובר בשטח גדול יותר היה מקום לשנות את פסק הדין. ברם, כשמדובר בשטח כה קטן אין להתערב בקביעה שאין משמעות אופרטיבית להבדל בין השטחים בעיני קונה פרספקטיבי.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, ש. לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד מ. מזובר למערערים, עו"ד ת. אוריין למשיבים. 81. 30.11).

ע.פ. 758/80 - יש לי בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מע"מ ומידת העונש (הערעור נדחה).

המערערת, חברה לבנין, היא "עוסק מורשה" לפי חוק מס ערך מוסף והמערערים 2-4 הם מנהליה הפעילים. המערערת לא הגישה במועד 19 דוחו"ת תקופתיים למס ערך מוסף והורשעה ע"י בימ"ש השלום בעבירה לפי סעיף 17 1(ב), אי הגשת דוחו"ת תקופתיים מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. בינתיים פסק ביהמ"ש העליון כי אי הגשת דו"ח תקופתי בלא שבאה דרישה מאת המנהל אינה עבירה על סעיף 117(ב) והחוק תוקן וקבע כי זו אכן מהווה עבירה. 14 מקרים היו לפני תיקון החוק וביהמ"ש המחוזי הלך בעקבות ביהמ"ש העליון ובאשר ל-14 מקרים אלה זיכה את המערערים מעבירה על סעיף 117(ב) והרשיעם בעבירה על סעיף 118, ואילו באשר לחמשת המחדלים האחרונים שנעשו לאחר תיקון החוק השאיר את ההרשעה לפי סעיף 117(ב). בגין השינוי בהרשעה הקל ביהמ"ש המחוזי בעונשם של המערערים וקבע כי החברה תשלם קנס של 50 אלף שקל, אחד המנהלים קנס של 5 אלפים שקל ושניים מהמנהלים קנס של 10 אלפים שקל כל אחד, וכן הוטל מאסר על תנאי על המנהלים. הערעור נדחה.
אשר להרשעה על סעיף 118 לחוק - סעיף 67 לחוק מחייב להגיש דו"ח תקופתי במועד שנקבע לכך ומי שלא הגיש את הדו"ח חייב בקנס פיגורים בשיעורים שנקבעו בחוק. קנס זה הוטל על המערערים, ובנוסף לכך הורשעו בעבירה לפי סעיף 118 הקובע כי "מי שהפר הוראה מהוראות חוק זה ולא נקבע להפרה עונש... דינו מאסר 3 חדשים או קנס של 5 אלפים ל"י". אין מחלוקת שהמערערים הפרו את הוראות סעיף 67, אך הצדדים חלוקים בשאלה אם "לא נקבע להפרה עונש". לדעת המערערים קנס הפיגורים לפי סעיף 67 הוא עונש שנקבע על אותה עבירה ולפיכך אין להרשיעם גם לפי סעיף 118 בעוד עמדת התביעה הוא שקנס הפיגורים לפי סעיף 67 איננו עונש. ביהמ"ש העליון בחן את ההגדרה "עונש", התעכב על הקנסות השונים המוטלים בחקיקה והם: קנס פלילי, קנס אזרחי וקנס מנהלי, והגיע למסקנה כי הקנס לפי סעיף 67 איננו קנס פלילי ואיננו עונש ולפיכך ניתן גם להרשיע ולהטיל עונש לפי סעיף 118.
אשר לחמישה המחדלים שלגביהם הורשעו המערערים לפי סעיף 117(ב) - אין לקבל את הטענה כי לא הוכחה כוונה להתחמק מתשלום מס. המערערים לא רק שידעו על חובתם למסור את הדו"ח במועד אלא שאף מילאו את הטפסים אלא שלא מסרו את הדוחו"ת במועד, שכן נתקלו בקשיי נזילות ורצו לדחות את מועדי תשלום המס. כוונה זו היא כוונת התחמקות ממס.
אשר לחומרת העונשים - טוענים המערערים נגד הטלת קנסות גם על החברה וגם על המנהלים בלי להתחשב בעובדה שמקור הכנסת המנהלים היא החברה עצמה וכן טוענים המערערים נגד הטלת המאסר על תנאי. טענות אלה לא נתקבלו. סכום המס המקורי שהמערערים פיגרו בתשלומו עולה על מליון ל"י וזאת במשך תקופה של שנה כשתקופת הפיגור נעה בין 3 חודשים ל-6 חודשים. נכון שהן הקנס של המנהלים והן זה של החברה עשויים להישלם בסופו של דבר מכיסה של החברה, אך מי שמבקש ליטול את דובשה של ההתאגדות צריך גם לשאת בעוקצה. אין מנהלים יכולים לדבוק באישיותה הנפרדת של החברה כשהדבר נוח להם ולהתעלם ממנה כשהדבר מפריע להם. אשר להטלת מאסר על תנאי - אין מנוס במקרים מתאימים מהטלת עונש זה כגורם מרתיע.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. שפאר למערערים, עו"ד גב' ד. קובל למשיבה. 2.11.81).

המ' 405/81 - משה שטרנשוס נגד אגודת צרכנית שיתופית בע"מ ואח'

*הושטת סעד מן הצדק בפינוי עסק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש שכר בשנת 1973 מרתף ברחוב פרישמן בתל אביב מאת המשיבה ובבוררות שהתנהלה בין המבקש בתור תובע לבין מועצת פועלי תל אביב הוחלט שלמועצת פועלי תל אביב אין זכות לאולם ושבעל הזכות הוא התובע בתור שוכר. המשיבה שהיא בעלת המושכר לא היתה צד לבוררות. המבקש מסר לפני כן את החזקה בהסכמה בינו לבין מזכיר מועצת פועלי תל אביב, שהתחייב כי המושכר יוחזר למבקש אם יזכה בבוררות. אכן הוא זכה בבוררות, אך בינתיים ניהלה את המושכר המשיבה השניה והיא שילמה דמי שכירות עד לשנת 1957. בשנת 1963 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקש לפינוי בשל אי תשלום דמי שכירות החל בשנת 1957, ובימ"ש השלום קבע שאכן לא שילם דמי שכירות, אך בהתחשב עם מהות הסכסוך שהתנהל "בתוך המשפחה ההסתדרותית" העניק למבקש סעד מן הצדק כנגד תשלום פיצוי כספי ודמי שכירות משנת 1957. פסק דין זה ניתן במאי 1979. בביהמ"ש המחוזי נתקבל ערעור המשיבה ושופטי הרוב קבעו שאין להעניק למבקש סעד מן הצדק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. צדקו שופטי הרוב כשסירבו להושיט למבקש סעד מן הצדק. המבקש טען כי באפריל 1957 כתב עו"ד בשמו מכתב למשיבה ובו הביע נכונות לשלם את כל דמי השכירות ולא קיבל תשובה. מאידך טענה המשיבה כי מכתב כזה לא נתקבל אצלה ובימ"ש השלום קבע כי משלוח המכתב וקבלתו לא הוכחו כדין. לפיכך יש להתעלם מן המכתב האמור ולא נעשה שום נסיון אחר לשלם את דמי השכירות או להפקידם בבנק לטובת המשיבה. יתירה מזו, בשנת 1963 הוגשה התביעה ובתשובה טען המבקש שהציע לשלם דמי שכירות אך עדיין לא הפקיד את דמי השכירות בביהמ"ש. רק שנתיים לאחר הגשת התביעה נעשה נסיון להציע דמי שכירות למשיבה אך את ההצעה הזאת דחתה המשיבה ומותר היה לה לדחותה מאמר שבאה באיחור רב. זאת ועוד, המקום הנדון חדל מזה שנים רבות לשמש למבקש בפועל כמקור לפרנסתו וזו עובדה שיש בה כדי להטות את הכף סופית נגד הושטת סעד מן הצדק. למעשה המבקש שעבר כבר את גיל ה-80 עבד לאחר צאתו מן המקום כמורה לפיסול במקום אחר וקרוב לודאי כי מלחמתו כיום היא על חלקו של דייר עפ"י החוק בדמי המפתח שאפשר להשיג עבור האולם.

(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. פריבס למבקש, עוה"ד א. אנקוריון רש. תוסיה כהן למשיבות.23.11.81).

בר"ע 265/81 - סעיד מוחמד מנסור ואח' נגד עזבון המנוח זועבי ואח'

*תקפותו של הסכם בוררות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

בבימ"ש השלום התנהל משפט בין הצדדים בענין מבנה שהנתבעים הקימו על מקרקעין שגובלים עם מקרקעין של התובעים. במהלך הדיון בבימ"ש השלום הסכימו הצדדים שיתמנה בורר שמתפקידו, על פי הסכם הבוררות, לקבוע את הגבול בין שתי החלקות. האזור שבו נמצאים המקרקעין נתון בהליכי הסדר ולוח הזכויות טרם פורסם. הבורר קבע את הגבול ובקשת המבקשים לבטל את פסק הבוררות נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים ביססו את בקשתם לביטול פסק הבורר על שני נימוקים: מלכתחילה לא היתה סמכות ענינית לבימ"ש השלום לדון בסכסוך שבין הצדדים ומשום כך גם הסכם הבוררות פסול; חריגת הבורר מסמכותו. בשני הנימוקים אין ממש. הענין שהיה נתון בסכסוך בין הצדדים היה בסמכות בימ"ש השלום, ועל כל פנים מכיון שנחתם הסכם בוררות ע"י בעלי הדין, הרי גם אם הסכם זה התייחס לענינים שאינם בסמכות
בימ"ש השלום אין בכך כדי לפגוע בתוקף מינוי הבורר. גם הטענות כאילו חרג הבורר מסמכותו משוללות יסוד.

(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 16.11.81).

בג"צ 731/80 - שמואל שטרן נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*קביעת אחוז נכות לנכה רדיפות הנאצים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

לעותר קבעה ועדה רפואית נכות של 10 אחוז בשל ליקוי עצבים עקב רדיפות הנאצים. הועדה הרפואית לערעורים קבעה לו נכות של 15 אחוז והעותר ביקש כי ייקבע לו לפחות שיעור של 25 אחוז נכות שהוא השיעור המינימלי לקבלת תגמולים. עתירתו נדחתה. העותר הגיש לביהמ"ש רשימה של החלטות ועדת ערעורים בחיפה. ולטענתו הועדה התל אביבית מחמירה יותר עם הנכים וקובעת להם אחוזי נכות פחותים מאלה של ועדת הערעורים בחיפה. בג"צ הוציא צו על תנאי מדוע לא תיקבע דרגת נכותו של העותר עפ"י התקדימים שבועדה רפואית מסויימת ובמה שונה נכות העותר לענין זה מנכותם של הנכים שהיו בפני הועדה בהרכב ההוא. כיון שכך יש להתייחס למקרים שבאו בפני ההרכב הנדון ומתשובת המשיבים עולה כי אין אחיזה לטענה שהעותר עפ"י נתוניו האישיים הופלה לרעה. יש להוסיף כי ועדות רפואיות, כמו בתי משפט, אינן נותנות את החלטותיהן מעשה מחשב, ואין למנוע שלעיתים קיימים הבדלי השקפות בין הפוסקים בענינים מקצועיים הבאים לידי ביטוי בהחלטותיהם. אין יסוד לאשמה כי הועדה הרפואית לערעורים בהרכבה התל אביבי מקפחת במתכוון את זכותם של נכים.
אשר לטענה אחרת של העותר כי לפי חוק הפיצויים הגרמניים משנת 1965 יש לראותו בכל מקרה כנכה של 25 אחוז - התשובות לכך הן: ראשית, אין זה בטוח כי הפירוש שנותן המערער לחוק הגרמני הוא הפירוש הנכון; שנית, מכל מקום ההגדרה של נכה בחוק שלנו אינה מחייבת להפעיל את הוראות החוק הגרמני על כרעיו ועל קרבו לצורך פרשנות החוק שלנו; ושלישית, ולגוף הענין אין כל הצדקה לגירסת המערער המערבבת מין בשאינו מינו בענין קביעת אחוזי הנכות בנתונים של המערער ובקביעת החוק הגרמני.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ברק. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. ויינפלד לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 26.11.81).

בג"צ 61/81 - מכתש בע"מ נגד פקיד שומה

*קרוב" לענין חברה משפחתית לצורך מס הכנסה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

בתיקון לפקודת מס הכנסה משנת תשל"ח, סעיף 64 א' נוספה חברה חדשה "החברה המשפחתית" למשפחת החברות בישראל. החברה המשפחתית אינה ישות מוכרת בשטח המשפט מחוץ לתחום דיני מס הכנסה. הסעיף מתייחס להכנסה החייבת של חברה שחבריה הם בני משפחה שלפי סעיף 76(ד)(1) רואים אותה כ"אדם אחד", היינו כאשר מדובר ב"אדם וקרובו"; "קרוב", לענין זה - "בן זוג, אח, אחות, הורה, הורה הורה, צאצא וצאצאי בני זוג, ובן זוגו של כל אחד מאלה". בעניננו מדובר בחברה שהתאגדה משלושה אחים וכן בנו של אחד משלושת האחים. העותרת מבקשת כי היא תוכר כחברה משפחתית לצורכי מס הכנסה ואילו המשיב מתנגד לכך ועתירת העותרת נתקבלה. בג"צ ציין שאולי יש טעם בטענת המשיב שמקום בירור המחלוקת הוא בביהמ"ש המחוזי ולא בבג"צ, אך מאחר שכבר נשמעו הטענות לגופן מן הראוי שבג"צ יפסוק בענין ויחסוך מבעלי הדין את הטירחה ואת ההוצאות שבמאבק מחודש בפני הערכאות.

באשר לפירוש פיסקה 76 (ד)(1) טען ב"כ המשיב כי ההוראה מחייבת מציאות קירבה משפחתית של אלה המנויים בה בין כל אחד ואחד מבעלי המניות אל כל אחד מבעלי המניות האחרים, כלומר הקשר המשפחתי צריך להיות כזה שכל אחד מבעלי המניות יהיה בן זוגו או אח או הורה או הורה הורה או צאצא וכו' של אחד הקרובים האלה. כאשר נמנה עם בעלי המניות אפילו אחד שאינו קרוב עם כולם באחת מדרגות הקירבה המצוינות לעיל אין מקום לראות את החברה כחברה משפחתית. מאידך טוענת העותרת כי התנאי שבסעיף 76 הפיסקה הנ"ל נתמלא כאשר בין חברי החברה מצוי לפחות חבר אחד אשר בינו לבין כל אחד מיתר בעלי המניות קיים יחס הקירבה הדרוש. במקרה שלפנינו הרי אותו אח שבנו הוא בעל מניות בחברה הוא אותו חבר שמצד אחד הוא אחיהם של שני האחים האחרים ומצד שני הוא אביו של הבן כך שמתמלאים התנאים שבסעיף הנ"ל. טענה זו נתקבלה על דעת בג"צ.
לפי לשון החוק מגיעים לתוצאה התואמת את פירושו של ב"כ העותרת. פירושו הנכון של הסעיף הוא כי בחברה משפחתית צריך להיות אדם אחד אשר לגביו וביחס אליו נבדקות דרגות הקירבה המנויות בחוק. לפי קביעת הדרוג הנ"ל, לא יוכלו להיות חברים בחברה משפחתית מספר אחים וצאצאיהם של אותם אחים שכן אין בריח תיכון המקשר בין הצאצאים של אח אחד לבין הצאצאים של האח השני.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שילה, יהודה כהן. החלטה - השופט שילה. הוסיף הנשיא לנדוי. עו"ד נ אמיר לעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיב. 25.11.81).

בג"צ 382/81 - חברת אנדס בע"מ נגד עירית נהריה ואח'

*פסילת מציע במכרז כאשר במקרים קודמים ביצע עבודות פגומות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עירית נהריה פירסמה מכרז והצעתה של העותרת היתה זולה יותר מהצעתה של המשיבה השניה (להלן המשיבה). ועדת המכרזים המליצה לקבל את הצעת העותרת אך ראש העיר התנגד לכך בישיבת מועצת העיריה והטעם שנתן הינו שבעבודות קודמות שזכתה העותרת היא הוציאה מתחת ידיה עבודות פגומות, ובעת הדיון בנושא המכרז הנדון עדיין עמדה העותרת בסירובה לתקן את העבודה הפגומה שעשתה עבור העיריה. אחד מחברי המועצה קיבל על עצמו בעקבות דברי ראש העיר, לבוא בדברים עם העותרת באשר לתיקון העבודות הפגומות, אך זו עמדה בסירובה ובסופו של דבר החליטה העיריה למסור את העבודות למשיבה. (הצעת המשיבה הסתכמה ב-3 מליון מאה ועשרה אלף שקל והצעת העותרת בשני מליון שבע מאות ועשרים אלף שקל). לפי בקשת העותרת הוצא צו ביניים נגד העיריה ונגד המשיבה השניה, אם כי בינתיים נחתם הסכם עם המשיבה השניה וזו החלה בעבודה. צו הביניים הותנה בכך שהעותרת תפקיד ערבות של מליון שקל ומשזו לא הפקידה את הערבות לא נחתם צו ביניים וכך למעשה כמעט ונסתיימה העבודה. העותרת דורשת עתה שהעיריה תפצה אותה על הנזקים שנגרמו לה ועל היעדר רווחים. העתירה נדחתה.
ליקויים שונים שמצביעה עליהם העותרת באשר לדיונים אם תמסור לה את העבודה ואם לאו אינם ליקויים משבודקים את נסיבות המקרה. אשר להחלטת ועדת המכרזים למסור לעותרת את העבודה - ועדה זו היא גוף ממליץ בלבד ומתפקידה לבחון את ההצעות שהוגשו על פי המכרז לגופן ולהמליץ על פי מה שנראה לה טוב וראוי לעיריה בנתונים הקיימים בפניה. ההחלטה בסופו של דבר נתונה בידי ראש העיריה מכח החוק. לפיכך לא צריך היה מנהל העותרת, שנוכח במקרה בעת שועדת המכרזים החליטה למסור לעותרת את העבודה, לראות בהמלצה זו מתן אור ירוק לנקיטת עבודות הכנה לקידומה. כמו כן אין לומר שלא ניתנה לעותרת הזדמנות
להסביר את עמדתה, שכן חבר מועצת העיריה עשה לא מעט ליישוב המחלוקת כדי שאפשר יהיה למסור את העבודה לעותרת, אך גם הוא וגם מזכיר העיר לא הצליחו במשימתם והשתכנעו שבנסיבות הקיימות אין למסור לעוררת את העבודה. את דברה השמיעה העותרת בפני שלוחי המועצה שנשאו ונתנו עמה ובכך מיצתה את זכותה להשמיע דברה בנדון. לפי כל הנסיבות לא היו שיקולים נסתרים או שרירות לב וכן לא רצון העדפה מאחורי החלטת ראש העיר ומועצת העיריה אלא שיקולים לגיטימיים ונאותים שאין לראות בהם פסול. אכן, כלל גדול הוא בדיני מכרזים שהעבודות יימסרו למי שמציע את ההצעה הנוחה ביותר, אך המחיר איננו השיקול היחידי והמכריע. ראוי לשקול גם את כושרו של המציע אם הוא מסוגל לבצע את העבודה או לבצעה במועד ובאיכות מניחה את הדעת. משהחליטו ראש העיר ומועצת העיריה להעדיף במקרה זה את המשיבה בגלל ערעור האמון בכושרה של העותרת לבצע את העבודה כראוי אין לבוא עמם בטרוניה.

(בפני השופטים: אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד שינפלד לעותרת, עו"ד ש. הרציג לעיריה. 30.11.81).

בג"צ 541/81 - סידני בוז'ו נגד שופט ביהמ"ש בתל אביב ואח'

*בדיקה מחודשת של כושר לעמוד לדין של מי שאושפז בעבירה קודמת ועבר עבירה חדשה בתקופת האשפוז (העתירה נדחתה).

בספטמבר 1980 הוגש נגד העותר כתב אישום ובמהלך הדיון הורה ביהמ"ש כי הנאשם ייבדק אם הוא מסוגל מחמת מחלת נפש, לעמוד לדין. בדיקה כזו נערכה ובעקבותיה קבע השופט כי אין הנאשם מסוגל לעמוד לדין ומכח סמכותו הורה ביהמ"ש כי העותר יאושפז בבי"ח לחולי נפש. בהיותו מאושפז נמלט העותר ובמשך הזמן שעבר עד שנתפס הספיק לעבור עבירות נוספות ושוב הובא לדין בגין העבירות החדשות. השופט שדן באישום הראשון ישב גם בדין באישום השני. הסניגור טען שאין על העותר להשיב על כתב האישום השני הואיל וצו האשפוז שניתן לרגל האישום הראשון עדיין בתוקפו, ומי שאושפז כאמור הרי לפי חוק חולי הנפש צריך שועדה פסיכיאטרית תקבע כי יש לשחררו וכן מועד שחרורו, וכל עוד לא שוחרר יש להחזירו לבית החולים בו היה מאושפז ואין להעמידו לדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הסניגור והחליט כי לענין העבירות של כתב האישום השני יש לקבל חוות דעת חדשה שתקבע אם העותר מסוגל עתה לעמוד לדין על האישום השני, וכן אם בעת ביצוע עבירות אלה אחראי היה העותר למעשיו. כנגד החלטה זו פנה העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה.
בג"צ דחה את טענת המשיבים כי אין ענין זה כשר לבוא לדיון בפני בג"צ, וכי מדובר בהחלטת ביניים במשפט פלילי שאינה ניתנת לערעור אלא לאחר גמר המשפט במסגרת ערעור. בג"צ קבע כי מדובר בשלילת חרותו של אדם ומן הראוי שיהא נדון כבר בשלב זה ולא להשהות את הבירור עד לאחר גמר המשפט. מדברים אלה שנכתבו ע"י השופט אלון הסתייג השופט לוין שסבר כי חרות העותר לא תיפגע אם תתבקש הסתכלות חדשה וחוות דעת חדשה באשר לעמידה לדין באישום השני.
לגופו של ענין קבע בג"צ כי צדק ביהמ"ש המחוזי שהצו הראשון אינו חל באשר לאישום השני ויש לקבוע מחדש אם יכול העותר לעמוד לדין כיום ואם לאו. אכן שחרורו של העותר מביה"ח נתון להחלטת ועדה פסיכיאטרית, אך העובדה שאדם מאושפז בבי"ח לחולי נפש אינה כשלעצמה קובעת כי אדם זה כשעבר עבירה בעת היותו מאושפז לא הבין את אשר עשה או שאינו מסוגל לעמוד לדין עליה, ואין באשפוז כשלעצמו משום חסינות שלא להיתבע בפלילים על עבירות שבוצעו בתוך תקופה זו.

(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' י. לב ארי לעותר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבים. 30.11.81).

ע.א. 30/80 - מדינת ישראל ואח' נגד דוד אשר

*פיצויים עקב תאונת דרכים (הערעור נדחה בעיקרו).

המשיב נחבל בשנת 1974 בתאונת דרכים. האחראי לתאונה היה המערער השני שנהג במכונית צבאית. המשיב אושפז בבי"ח והיה נתון בגבס קרוב למחצית השנה. עוד מספר חדשים נזקק לקביים. למשיב נקבעה נכות צמיתה של 40 אחוז מבחינה אורטופדית וכן אחוזים נוספים מבחינה נוירולוגית ובסך הכל נכות צמיתה של 49 אחוז. באשר להפסד השתכרות עשה השופט חשבון בדרך קונבנציונאלית על מה שהמשיב הרוויח לפני הפגיעה ועל מה שהרוויח לאחר הפגיעה והפסדיו בהפרשי המשכורת והגיע לחישוב הסופי של כ-2 מיליון ל"י בגין הפסק השתכרות בעבר ובעתיד. הערעור נדחה.
שלוש דרכים עומדות בפני ביהמ"ש לחישוב הפסד השתכרות. הדרך האחת היא בקביעת פיצוי גלובאלי, מבלי להיכנס לפרטים ולחישובים מדוקדקים; הדרך האחרת היא בקביעת הפסד ההשתכרות בהתחשב בדרגת הנכות הצמיתה; השיטה השלישית היא קונבנציונאלית טהורה, דהיינו, בדיקה מפורטת ומדוקדקת של כל מרכיבי הנזק על פי הנתונים המוכחים תוך נסיון לקבוע במדוייק ככל האפשר את הנזק שנגרם בעבר ומה צפוי בעתיד מבחינת הפסד השתכרות. בענין דנא בחר השופט ללכת בדרך השלישית ואין להתערב בגישתו לנוכח הראיות שהיו בפני ביהמ"ש.
טענת המערערים היא כי ביהמ"ש ביסס את החישוב על כך שהמשיב נאלץ לעזוב את מקום עבודתו אצל אביו בגלל אי התאמה עקב נכותו, אך לטענתם הוכח כי לאחר פסק הדין חזר המשיב לעבוד אצל אביו והוא משתכר כפי שמשתכרים עובדים אחרים כך שלא הפסיד מאומה. לפיכך ביקשו להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שיגבה עדויות נוספות. אין יסוד לבקשה זו. כל חישוב פיצויים בנושא הפסד השתכרות בנוי על אומדנים, הערכות והשערות באשר להתפתחויות בעתיד ולעולם אין לדעת עד כמה אלה יתאמתו בפועל. יתכנו מקרים שבהם נפגע שזכה לפיצוי מסויים יתאושש בעתיד ויצליח להשתכר כבעבר, ובאותה מידה אפשר שלמרות סכום הפיצויים שמקבל הנפגע יתדרדר מצבו ולמעשה השתכרותו תהיה הרבה פחות ממה שנקבע. פסק הדין הוא שמציב סוף פסוק לספיקות והשערות אלה ואין לחזור ולדוש בו מפקידה לפקידה על פי התרחשויות שלאחר פסק הדין.
באשר לקביעת ההוצאות הרפואיות בעתיד - אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש. גם בסעיף כאב וסבל שהועמד על 200 אלף ל"י אין להתערב. מאידך, יש להתערב בדבר שיעורי הריבית שנפסקו לסכום זה. את הפיצוי בסעיף זה קבע ביהמ"ש על פי אמות המידה המקובלות בעת מתן פסק הדין, ולכן לא היה מקום לקבוע ריבית של 26 אחוז על סכום זה מיום הגשת התביעה, אלא יש לקבעו בשעור של 3 אחוז כמקובל לגבי סכומים שמחייבים לשלם צמוד למדד.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. הוסיף מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד י. דן למערערים, עו"ד ד. גבאי למשיב 30.11.81).

ע.א. 5/80 - שמחה אריה נגד יהודית כוגן ביה"ס השבעה אזור ואח'

*אחריות הנהלת בית ספר לתאונה עקב ריב בין תלמידים (הערעור נדחה).

בהיותה תלמידת כיתה ז', כאשר המורה היתה עסוקה במתן הסברים לתלמידות אחרות בחדר סמוך, התיישבה המערערת על אדן חלון וחיכתה עד שהמורה תתפנה. שתי תלמידות דחפוה החוצה ונפלה לחצר בריאה ושלמה. למקום הזדמן תלמיד אחר שזרק לעבר המערערת אבן והיא החזירה לו בזריקת אבן, ואז חזר וזרק לעברה אבן והפעם פגע בעין שהתעוורה. המערערת תבעה בנזיקין את המורה, מנהל ביה"ס ומדינת ישראל, וביהמ"ש קבע שלא הוכחה עילה בנזיקין
נגדם. הערעור נדחה. אפילו אין ביה"ס מתאים למטרתו אין כל קשר בין עובדה זו לבין המקרה שנבע כל כולו מזריקת האבן. אין גם קשר סיבתי בין דחיפת המערערת החוצה דרך החלון לבין האירוע שהרי לחצר ביה"ס הגיעה המערערת בריאה ושלמה. נוכחותה בחצר יכלה גם לנבוע מרשות שקיבלה מהמורה ורשות כזאת לא היתה מחייבת שישגיחו עליה ברגעים שהיא נמצאה בחצר. לפיכך אין קשר סיבתי בין הרשלנות של המורה או הנהלת בית הספר, אם בכלל היתה כזאת, לבין הפגיעה במערערת.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ש. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד קנט למערערת, עו"ד סוקולובסקי למשיבים. 30.11.81).

ע.א. 584/79 - אסתר גופן נגד ישעיהו גופן

*שיתוף בנכסים בין בני זוג (הערעור נדחה).

בעלי הדין נישאו באוגוסט 73' ובמרץ 74' נולד להם בן. לאשה היתה תוכנית חיסכון לדירה ובאוגוסט 74' ביקשה האשה לצרף לחוזה החסכון את בעלה, הבקשה נתקבלה ונחתם הסכם בין חברת שכון ופיתוח ובין שני בני הזוג שלפיו רכשו בני הזוג במשותף משיכון ופיתוח את הדירה. כאשר צורף הבעל להסכם היה בחשבון החסכון סכום של 22 אלף ל"י, אבי הבעל קיבל על עצמו לשלם סכום של 29 אלף ל"י בתשלומים וסכום של 24 אלף ל"י שולם לאחר מכן וחלוקות הדעות בין בעלי הדין מי שילם את הסכום. לאחר מכן עורערו היחסים בין בני הזוג והאשה הגישה לביה"ד הרבני תביעה לגירושין ולביהמ"ש פנתה בבקשת הצהרה שדירת המגורים הינה בבעלותה הבלעדית. לטענתה צירפה את הבעל לחוזה מבלי ששילם דבר והיה בכך משום מתנה על תנאי מכללא שהנישואין יצליחו וכי הבעל ימלא תפקיד של בעל ואב כמקובל ומכיון שלא מילא תפקיד כגון זה הרי הופר התנאי של המתנה ובטלה המתנה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענות האשה וקבע כי בנסיבות הענין ואחרי שהוכח שגם הבעל שילם חלק מהתשלומים על חשבון הדירה יש לראות בכך הסדר לאיזון ושיתוף משאבים בין בני הזוג וצירופו של הבעל לחוזה הרכישה לא היה אלא אחד הצעדים שננקטו במסגרת הסדר זה. הערעור נדחה.
השופט שילה בפסק דינו ציין כי היה יסוד לקביעת ביהמ"ש המחוזי שהבעל שילם חלק ממחיר הדירה ולא היה צורך לקבוע מה הוא הסכום המדוייק שכן די בכך ששילם חלק משמעותי מתמורת הדירה. יש בעובדה זו כדי לבסס את המסקנה בדבר הסדר של שיתוף משאבים בין בני הזוג וכבר משום כך יש לדחות את הערעור. מן הטעם הזה הסכים גם השופט אלון שיש לדחות את הערעור. הוא ציין כי לענין החלת חזקת שיתוף נכסים בנסיבות אלה אין נפקא מינה אם החלק ששילם אחד מבני הזוג הוא 50 אחוז או פחות או יותר. גם השופט משה כהן הסכים לפסק דינו של השופט שילה על פי הנימוק הנ"ל.
השופט שילה הוסיף לפסק דינו כי גם אם יראו את הצירוף של הבעל לחוזה כנתינת מתנה, ואפילו אם נראה את האשה כרשאית לחזור בת מהמתנה אין מקום להיעתר לבקשתה. נשוא המתנה היה זכויות שחובות בצידן והבעל עמד בובות וזכה במחצית הבעלות. המחצית הזאת היא פרי של צירוף הזכויות שהעבירה האשה לבעל לזכויות שרכש בעצמו ע"י תשלומים שביצע, ואפילו נניח שזכאית האשה לקבל בחזרה את הסכומים שלה שנזקפו לזכות הבעל הרי היא זכאית לקבל את הסכומים אך לא את מחצית הדירה. הוא ציין כמו כן, שאין להוסיף "תנאי מכללא" שנתינת המתנה תלויה בהתנהגות הבעל לאחר הנישואין, וזאת על פי המבחן של "הטרדן המתערב". אך גם אם יתקבלו שני היסודות הנ"ל, היינו, שהיתה כאן מתנה ושהיה תנאי מכללא גם אז לא יעזור הדבר לאשה. תנאי מכללא אינו אלא תנאי שאינו
מצוי בחוזה וביהמ"ש מוסיפו בדיעבד. אין כוחו של תנאי מכללא גדול מכוחו של תנאי מפורש. תנאי מפורש לפי חוק המתנה כוחו בכך שאם מופר התנאי זכאי הנותן לדרוש את מילוי התנאי. כך שבעניננו המערערת אינה זכאית לחזור בה מהמתנה אלא לבקש את מילויו של התנאי.

(בפני השופטים: שילה, אלון, מ. כהן. עו"ד מ. בר שלטון למערערת, עו"ד אלחנן לי למשיב. 25.11.81).

ע.א. 898/79 - יורם ונירה כהן נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*פירוש הוראת מעבר בחוק מס שבח (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים שילה ואלון כנגד דעתו החולקת של השופט לוין).

סעיף 5(1) לחוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג, קובע בין היתר, כי כאשר אדם מעביר זכות במקרקעין שלו לעיסקו כמלאי עיסקי, כאשר נתמלאו תנאים מסויימים, יראו את ההעברה כמכירה, אך הנישום יחוייב בתשלום המס רק בעת מכירת המלאי העסקי. ביולי 1975 פורסם תיקון לחוק מס שבח מקרקעין המשנה את שיעורי המיסים, מבטל הנחות וקובע הסדרים שונים וכן הוראת מעבר המתייחסת בין היתר גם להעברת נכס מאדם למלאי עסקי שלו. הוראה זו קובעת כי אם הועברה הזכות כאמור בין יום 12.3.75 לבין יום פרסום החוק, 20.7.75 "ולא שולם בשלהם מס או שהמס ששולם היה פחות מ-12 אחוז מס שבח יהיה המוכר חייב ב-12 אחוז מס שבח אלא אם ביקש שלא יחשבו כמכירה או כפעולה באיגוד לענין חוק זה...". ביום 24.6.75 העבירו המערערים חלקות קרקע שבבעלותם למלאי העסקי שלהם וכאשר פורסם תיקון תשל"ה, פנו המנהלים למנהל מס שבח והציעו תשלום המס בשיעור 12 אחוז בהסתמכם על הוראת המעבר. אין מחלוקת כי לפני חקיקת התיקון וגם לאחר תקופת המעבר היו המערערים חייבים בשל העברה זו בשיעורי מס העולים על 12 אחוז. המערערים טענו כי פשוטו של הכתוב מטיל עליהם מס בשיעור של 12 אחוז מס שבח בלבד ואילו מנהל מס שבח סבר כי על אף הכתוב הרי כוונת המחוקק היתה כי 12 אחוז מס ישולמו רק במקרים שבהם החיוב לפני התיקון לא הגיע ל-12 אחוז והחיוב לא סולק כולו או מקצתו, אבל במקרים שחיוב כזה עלה על 12 אחוז אין להיזקק להוראות המטילות מס בשיעור של 12 אחוז בלבד ויש לשלם את המס במלואו. ועדת הערר לעניני מס שבח מקרקעין קיבלה את עמדת מנהל מס שבח מקרקעין וביהמ"ש העליון קיבל ברוב דעות את ערעורם של המערערים. בפסק דין הרוב, מפי השופט שילה, נותח לשונו של הסעיף הכולל את הוראות המעבר כפי שהובא תחילה לפני הכנסת יחד עם דברי ההסבר, לעומת הסעיף בנוסחו הסופי, כאשר בנוסחו הסופי הוא נראה לאו דוקא כסעיף הבא להחמיר אלא הבא גם להקל כאשר סכום המס עולה על 12 אחוז. ב"כ המשיב הפנה את ביהמ"ש להגיונו של הסעיף ואולם אין ביהמ"ש דן בהגיונו של הסעיף אלא בלשונו של הסעיף. לעומת כן סבר השופט לוין כי יש לקבל את פירושו של המשיב לסעיף הנ"ל.

(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, שילה. עו"ד א. סימון למערערים, עו"ד ד. קובל למשיב. 3.12.81).

ע.פ. 73/81 - מדינת ישראל נגד אילן זלכה

*פסילה מנהיגה בעקבות עבירת תנועה בתוך תקופת מאסר על תנאי כאשר הנאשם לא ידע על המאסר על תנאי שהוטל עליו (הערעור נתקבל).

המשיב עבר עבירה של אי ציות לתמרור, השתמש בזכותו עפ"י סעיף 214 לחוק סדר הדין הפלילי, ולא הופיע למשפט וביהמ"ש דן אותו, בין היתר, לפסילה על תנאי לחודשיים במשך שנתיים. הודעה על גזר הדין נשלחה למשיב בדאר רשום אך הכתובת לא היתה נכונה והמכתב חזר לביהמ"ש. בתוך התקופה של שנתיים עבר המשיב עבירה חדשה של אי ציות לתמרור ובימ"ש השלום
פסל אותו לתקופת פסילה של 3 חודשים והפעיל את הפסילה של חודשיים על תנאי. בערעור לביהמ"ש המחוזי טען המשיב שהפסילה על תנאי לא היתה ניתנת להפעלה מפני שהוא לא ידע עליה בשל היעדרו בעת המשפט ואף לא נמסרה לו לאחר מכן הודעה על גזר הדין. טענה זו נתקבלה על דעתו של ביהמ"ש המחוזי שקבע כי אכן אין להפעיל פסילה על תנאי אלא אם כן הובא דבר הפסילה על תנאי לידיעת הנאשם לפני שהפר את התנאי. הערעור על כך נתקבל. סעיף 36(ג) לפקודת התעבורה קובע במפורש באשר לתקופת הפסילה על תנאי כי "התקופה האמורה תתחיל מיום מתן גזר הדין". זו הוראה שאינה משתמעת לשתי פנים ואין לומר כי השאלה נעלמה מעיני המחוקק וכי על ביהמ"ש למלא את החסר. באשר לצדק שבדבר - בסעיף 214 הקל המחוקק עם הנאשם שלא יצטרך לבטל זמנו בהופעה בביהמ"ש אם אין הוא כופר באשמה, אבל חזקה על נאשם כזה שיתעניין בדיעבד מה קרה במשפטו ע"י פנייה למזכירות ביהמ"ש, ועל כן אם לא היתה לנאשם ידיעה ממשית על הפסילה על תנאי, הרי ידיעה "קונסטרוקטיבית" היתה לו מכל מקום.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי. החלטה - הנשיא לנדוי, הוסיף השופט בייסקי. עו"ד גב' נ. בן אור למערערת, עו"ד מ. לייבה למשיב. 22.11.81).

ע.פ. 455/81 - אלי קליין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת תת מקלע עוזי שנמצא אצלו באוקטובר 1979 ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. לגירסת המערער, המקובלת על התביעה, הגיע העוזי לרשותו בשנת 1977 כאשר הסיע חייל במכוניתו והלה שכח את העוזי. לטענת המערער לא מצא את החייל והוא חשש להחזירו לצבא שמא ייפגע אותו חייל. הסניגור טוען כי עברה למעלה משנה מגילוי הנשק ועד להגשת כתב האישום, ואילו היה מוגש כתב האישום מיד לאחר שנמצא הנשק היה המערער נדון סמוך לכך ומרצה את עונש המאסר בחופף לעונש מאסר שריצה אותה שעה על פי גזר דין צבאי בקשר לעבירת עריקה. את מאסרו סיים המערער לרצות בספטמבר 1980 ומאז החל לעבוד, ואין זה מן המידה להחזיר אדם למאסר לאחר שכבר יצא לחופשי וטעם טעמה של חרות, נוהג שנתקבל בעבר על דעתו של ביהמ"ש העליון. טענה נוספת לסניגור כי מאז נטילת הנשק עברו למעלה מ-4 שנים ואין טעם היום לשלוח את המערער למאסר. הוא התעכב גם על נסיבותיו האישיות של המערער. על אף כל הנ"ל לא נתקבל הערעור. לענין אי החזרת אדם למאסר לאחר ששוחרר ממאסר קודם - ענין זה מהווה שיקול כאשר בימ"ש לערעורים מוצא שיש להחמיר בעונש שגזר ביהמ"ש דלמטה ובינתיים שוחרר הנאשם מבית הסוהר. מדובר באותה עבירה אשר לגביה נדונה שאלת העונש. ברם, אין ביהמ"ש שוקל ענין של החזרה למאסר כשמדובר בכלל בעבירות שונות שנדונו בתיקים שונים ובזמנים שונים. אשר לזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירה ולנסיבות האישיות של המערער - אלה כבר הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש דלמטה. מדובר בעבירה חמורה של החזקת נשק ובתקופה שבה האלימות פושה והשימוש בנשק מסכן את שלום הציבור ורווחתו יש להחמיר בדין.

(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד י. וינוגרד למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 18.11.81).

ע.פ. 280/81 - אהרון פבריקר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער עלה ארצה עם משפחתו מהודו, לפני כשנתיים וחצי נפטר אחיו שנכווה למוות ולאחר מכן נפטר אבי המשפחה. נותרו המערער, האם החורגת ועוד אח אחד. המשפחה היתה שקועה באלכוהוליזם קשה והוציאה על כך את כל כספה. באחד הימים ישבו המערער, אחיו והאם החורגת ושתו לשכרה. פרץ ריב בין האחים והמערער נטל סכין ודקר את אחיו בבטנו. האח שכב בבית במשך יומיים מבלי שהמערער יגיש לו עזרה והוא גם איים על האם החורגת שלא תספר על המעשה. כעבור יומיים נפטר האח. המערער הואשם בעבירת רצח אך ביהמ"ש המחוזי סבר שלא הוכח היסוד של החלטה להמית והרשיע את המערער בהריגה, וגזר לו 12 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הפנה לנסיבות הטראגיות שאירעו למערער בשנים האחרונות ואולם התוצאה הטרגית היא תוצאה ישירה של מעשהו של המערער שלא נרתע מדקירה של אחיו והתאכזר אליו במונעו ממנו עזרה רפואית. אין כמובן להתעלם מכך שהמערער היה במצב של שיכרות, אך גם התמכרותו למשקאות משכרים אינה יכולה להסיר את המשמעות האכזרית והקשה ממעשהו של אח הפוגע באחיו כפי שקרה כאן.
(בפני השופטים: שמגר, שילה, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פרץ למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 11.11.81).

ע.פ. 635/81 - טאהא קשקוש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת כספי ביטוח לאומי ע"י פקיד דאר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער עבד כסוכן דאר וגנב מתוך קיצבת ביטוח לאומי שהגיעה לידיו עבור המתלוננת סכום של 5 אלפים ל"י. לשם ביצוע הגניבה זייף מסמך. הוא הורשע ונדון ל-8 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת עונש נתקבל. קיימות נסיבות מקילות לא מעטות. אין למערער עבר פלילי והוא החזיר מיד את סכום הגניבה. הוא נשוי ואב לילד. לפי תסקיר שירות המבחן אין לו נטיות עברייניות וקיים חשש שכליאתו בין עבריינים תגרום להתדרדרות בסיכוי שלא יבצע עבירות נוספות. לפיכך המליץ שירות המבחן שלא יוטל על המערער מאסר. מן ההכרח להטיל על המערער מאסר בפועל, אך בנסיבות הענין ראוי להפחית מתקופת המאסר בפועל ולהעמידה על 3 חודשים שמתוכם ינוכו ימי המעצר והתקופה שכבר ריצה המערער בבית הכלא.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. עו"ד עלי ראפע למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 30.11.81).

ע.פ. 477/81 - שלמה אלקרייף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הפעלת מאסר על תנאי לתקופה ממושכת בגין עבירה חדשה שהיא עבירה קלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הואשם בנסיון להתפרצות לבית מגורים אך הורשע בעבירה קלה יותר של היזק בזדון, כי ביהמ"ש היה מוכן, מחמת הספק, להניח שהמערער לא התכוון לפרוץ לדירה שאת הרשת על אחת מחלונותיה חתך אלא להפגין בזה רוגזו בלבד. התעוררה שאלה אם מן הראוי להפעיל מאסר על תנאי לשנתיים שהיה תלוי נגד המערער וביהמ"ש המחוזי ענה על כך בחיוב בהתחשב בעברו הפלילי של המערער. הוא הטיל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בחופף למאסר על תנאי שהופעל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. היה מקום לדון את המערער למאסר, אך תקופת המאסר לשנתיים שהופעלה ארוכה לנוכח ההרשעה בעבירה קלה בלבד. בדיעבד כבר נתון המערער כ-9 חודשים במאסר ואפשר להסתפק בתקופת מאסר זאת. כדי להתאים את הענין לסעיף 56(א) של חוק העונשין נתקבל הערעור על מידת העונש והמערער נדון לקנס סמלי של 10 שקלים,
בוטל עונש המאסר בפועל והוארך המאסר על תנאי של שנתיים למשך שנתיים. בינתיים הופקע רשיון שניתן למערער להלך חופשי בקשר לעונש מאסר קודם וזאת למשך 48 יום, אך את התקופה הזאת ריצה המערער בתקופה שישב במאסר לפני שינוי העונש שביטל את המאסר שהוטל על המערער בגין העבירה החדשה.

(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, יהודה כהן. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 22.11.81).

ע.פ. 456/81 - מאיר וולף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשתי עבירות של מכירת הרואין לשוטר מוסווה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי החל מיום המעצר ב-19.2.81. הערעור על חומרת העונש נתקבל. במצב דברים רגיל אין העונש חמור כלל ולא היה מקום להתערב בגזר הדין. ברם, לנוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה מן הראוי להפחית במקצת את עונשו של המערער כדי לאפשר לו לחזור מיד למשקו ולמצוא בו את פרנסתו. מדובר במשק גדול של כבשים ואם לא ישוב המערער בעתיד הקרוב למשקו יש חשש רציני שהמפעל ירד לטמיון. גם שירות המבחן מאמין כי במשק יש תשתית לפעילותו העתידה של המערער וליכולתו להתגבר על מצבו ולחזור לפעילות תקינה. לפיכך יועמד העונש על 15 חודשים מאסר בפועל ויתרת העונש תהיה על תנאי.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 25.11.81).

ע"פ 528/81 - סמי מזרחי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הורשע בכך כי השתתף יחד עם שני אחרים (דהן וועקנין) בביצוע שוד בירושלים, לאחר שסיפק לחבריו מידע על הדירה וכן סיפק להם גרביונים לכיסוי הפנים, והוביל אותם במוניתו למקום כשהם מצויידים בסכינים. לאחר שהשניים ביצעו את השוד בצורה אכזרית נמלטו מהמקום במוניתו של המערער. אותה תקופה קשר המערער קשר עם שני חבריו לבצע שוד מזויין בביתו של חלפן כספים בירושלים אך השוד לא בוצע. בסמוך לאותה תקופה התפרצו חברי המערער לבית מגורים וגנבו מתוכו דברים בעוד המערער ממתין להם במוניתו. בגין 3 פרשיות אלה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 75 אלף שקל או שנת מאסר תמורתו. הערעור על מידת העונש בכל הנוגע למאסר נדחה ואילו באשר לקנס נתקבל הערעור והקנס הועמד על 25 אלף שקל שישולם ב-5 שיעורים חודשיים.
הסניגור טען כי 3 הפרשיות נובעות מלחץ ואיומים שהפעילו דהאן וועקנין על המערער לאחר שהמערער העיד נגד עבריין אחר, חברם של השניים. כן טען כי גם היום נתון המערער לאיומים וועקנין אף חתך את פניו של המערער בסכין גילוח. לבסוף ציין הסניגור כי הקנס שהוטל על המערער כבד מדי שכן אין בידו אמצעים לשלמו והתוצאה היא שיצטרך לשבת בבית סוהר שנה נוספת. באשר למאסר- עבירות המערער הן חמורות והעונש שהוטל עליו אינו כבד כלל. בפנינו פעילות ; עבריינית שיטתית שבה מילא המערער תפקיד נכבד. על שותפיו של המערער הוטלו עונשים כבדים יותר - 5 שנות מאסר בפועל על ועקנין ו-3 שנות מאסר בפועל על דהאן, למרות שאצלם היו פחות הרשעות. מאידך, יש מקום להתערב בעונש הקנס שכן המערער לא נהנה מפרי עבירותיו ויהא עליו להיות בבית סוהר תקופה משמעותית ואין לו נכסים מחוץ לכותלי בית הסוהר. בנסיבות אלה יועמד הקנס על
25 אלף שקל כאמור או 4 חודשי מאסר תמורתם.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. עו"ד א. הכהן למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה.5.11.81).

ע.פ. 545/81 - טומס קובני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד ששימש בתפקיד קצין בטחון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער היה קצין בטחון במפעל הבשר הוד חפר בע"מ, והוא יחד עם קבוצת אנשים מבין עובדי המפעל, קשרו קשר וגנבו מתוצרת המפעל והתחלקו בשלל. המעשים בוצעו בשנים 1978 עד 1980 וחלקו של המערער בשלל הגיע לכדי 108 אלף ל"י. מעת שהמערער נעצר הביע חרטה מלאה על מעשיו, שיתף פעולה עם חוקריו ותודות לכך נחשפו פרשיות נוספות שאפשר ולא היו מתגלות אילמלא מידע זה. זאת ועוד, המערער אמור להעיד מטעם המדינה במשפט הנאשמים האחרים. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לחומרה המיוחדת הקיימת לגבי המערער שבהיותו קצין הבטחון מעל באמון הרב שניתן בו ונתן ידו לביצוע מעשים כאלה. מאידך, נתן ביהמ"ש המחוזי דעתו לנסיבות המקילות וגזר למערער עונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה העונש שקול ודומה שאין עילה להתערב בו. אולם מסתבר שמידת שיתוף הפעולה מצד המערער בחשיפת הפרשה הזו ופרשיות נוספות היתה מרחיקת לכת ומועילה. יש לעודד עבריינים שחטאו ומצפונם נוקפם, לשתף פעולה של ממש עם שלטונות החוק כדי להדביר את הפשיעה ולהביא עבריינים לדין. עדוד כזה יכול להתבטא בהתחשבות יוצאת דופן בשיעור העונש המוטל על נאשם כזה. כמו כן מדובר באדם שהוא חיובי ביסודו וגם בני משפחתו אנשים חיוביים בחברה הסבל והביזוי שעבר עליהם היה קשה ומכאיב ובעזרת עובדת סוציאלית נעשה מאמץ לסייע לבני המשפחה. בהתחשב בכל האמור לעיל יש להעמיד את העונש על שנה אחת מאסר בפועל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. 12.11.81).

ע.פ. 561/81 - יורי הודיס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה וזיוף)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בשורה של עבירות שמקורן במערכת מורכבת ומתוחכמת של מעשי מרמה וזיוף. הפצת שיקים ללא כיסוי ועבירות על חוק מס קניה, התחזות לאחר וגניבת תעודות עולה, זיוף תעודות עולה ועריכת יפו"כ כוזב. בגין כל אלה נדון ל-4 שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של 6 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על מצבו הרפואי הלקוי של המערער ואולם מדובר כאן ברשת מתוחכמת של עבריינים שבמרכזה עומד המערער שביצעה מערכת שלמה של עבירות שבמרכזן רכישת מוצרים שונים ללא תשלום מיסים. בנסיבות אלה העונש אינו חמור מדי. נכון שהעונש שהוטל על המערער כבד בהרבה מדי מזה שהוטל על שותפיו, אך לא הובררו הנסיבות שבהן הורשעו השותפים, ועל כן אין בידי ביהמ"ש שלערעור קנה מידה לבחינת הצידוק שבחומרת העונש שהוטל על העבריינים השונים לעומת העונש שהוטל על המערער.