ע.א. 51/81 - גרשון בראור נגד חיים בראור ואח'
*בטלות הסכם שיפוי בתביעת מזונות לילד.
* שחרור הערבים מחבותם כאשר החייב העיקרי שוחרר מחבותו.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיקים שונים - הערעור נדחה)
המערער והמשיבה השניה (להלן האם) היו נשואים ומנישואיהם נולד להם המשיב בשנת 1975. ההורים התגרשו בשנת 1977 ולפני הגירושין ערכו הסכם שבו בקבע כי הילד "ישאר לטובתו" בחזקת האשה "והיא מתחייבת לדאוג לכל מחסורו" וכן צויין כי הבעל "מוותר על מחצית הדירה וכל המטלטלין... אשר שווייה כ-175 אלף ל"י" ותמורת זאת "מוותרת האשה על מזונות הבן". האשה מצהירה בהסכם שהיא מסוגלת לזון את הבן ולדאוג לכל מחסורו והיא מתחייבת שלא להגיש נגד הבעל בשמה או בשם הילד כל תביעה למזונות וכל חיוב שיוטל על הבעל מתחייבת האשה לשפותו. האשה התחייבה כאמור, לדאוג לכל מחסורו של הבן, אלא שהבעל התחייב להשתתף במחצית ההוצאות הרפואיות של הבן. שני ערבים הוחתמו על ההסכם כאחראים וערבים לכל התחייבויות האשה ואלה המשיבים 3 ו-4 (להלן המשיבים). כמו כן התחייבה האשה להמציא שטר בטחון על סך 50 אלף ל"י בחתימת ידה ובחתימת שני ערבים והמציאה שטר כזה. אחרי עריכת ההסכם הנ"ל ביקשו המערער והמשיבה את אישורו של ביהמ"ש, וביהמ"ש קבע כי הצדדים אינם יכולים לחתום בשם הילד, כך שהילד יוכל בעתיד לתבוע מזונות מאביו, וכן קבע כי אין הוא מאשר את סעיף השיפוי שבהסכם. לאחר שבית המשפט הודיע על כך לצדדים השיבו הצדדים כי הם מבקשים "לאשר את הסעיפים הכספיים בהתאם לחוק יחסי ממון ולתת תוקף של פסק דין לסעיפים הדנים במזונות הילד ובהחזקתו". ביהמ"ש אישר את הסעיפים השונים של ההסכם פרט לסעיף השיפוי. לאחר מכן הגיש הבן תביעת מזונות נגד האב וצויין בתביעה שהבן לא היה צד להסכם הגירושין וכי ההסכם נוגד את טובת הציבור. המערער הסתמך בהגנתו על ההסכם הנ"ל והגיש הודעת צד ג' לאם ולשני המשיבים הערבים וכן ביקש בהמרצה אחרת הצהרה כי הסכם הגירושין הופר ע"י המשיבה ולחילופין כי ההסכם בטל ולפיכך יש לבטל את העברת מחצית הדירה על שם האם, וכן הגיש תובענה בסדר דין מקוצר לגביית השטר של 50 אלף ל"י. המשיבה הגישה להוצאה לפועל חשבונות על רכישה בבית מרקחת של מוצרי מזון נטולי גלוטן באשר הילד חולה ואינו יכול לאכול מאכלי קמח והיא ראתה בכך הוצאות רפואיות. ראש ההוצאה לפועל חייב את המערער בתשלום המחיר של מוצרי המזון הנ"ל כהוצאות רפואיות. לענין המזונות קבע ביהמ"ש המחוזי שהילד אינו קשור להסכם שנערך ע"י ההורים בענין מזונותיו. אשר לחובת השיפוי ע"י האם - קבע בית המשפט כי זה הסדר הבא לעקוף את זכותו של הקטין לתבוע מזונותיו והשאלה היא אם הילד יוכל לקבל מזונותיו מן ההורה שיכול לשאת במזונות. במקרה הקונקרטי שבפנינו מיאן ביהמ"ש בשעתו לאשר את סעיפי השיפוי וכן התחייבות האם לשיפוי היתה טעונה אישור ביהמ"ש לפי סעיף 2 של חוק יחסי ממון ואישור כזה לא ניתן. כן קבע ביהמ"ש כי אין לבטל את העברת הדירה על שם האם שכן בעת שנתבקש בית המשפט לאשר את ההסכם הוסבר לצדדים שסעיף השיפוי לא יאושר והצדדים אישרו שהם מבינים את מהותו ותוצאותיו של ההסכם, כך שהאב ידע כי השיפוי כתמורה להעברת הדירה איננה עומדת לו והחלטתו לעמוד בבקשתו לאישור ההסכם מוכיחה שכל הסעיפים האחרים מחוץ לסעיף השיפוי שריריים וקיימים. הצדדים התגרשו בהתאם להסכם ואין המערער יכול לבקש ביטול ההסכם והעברת מחצית הדירה. לענין ההוצאות עבור קניית קמח מיוחד קבע ביהמ"ש כי מדובר בהוצאות רפואיות. לגופו של ענין בדק ביהמ"ש את מצבם של שני ההורים והגיע למסקנה שהם יכולים להתחלק במזונות לילד שנקבעו בשיעור של 4 אלפים ל"י לחודש בינואר 1979 ולפיכך חוייב האב לשלם 2000 ל"י לחודש צמוד למדד. מכאן הערעור.
א. עמדת ביהמ"ש המחוזי בתביעה להחזרת מחצית הדירה נכונה. הסכם גירושין שאושר ע"י בימ"ש, דינו כדין כל הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין. יש לקיים את הוראות ההסכם הן המרכיב החוזי המהווה חלק ממנו, והן לאור העובדה שניתן לו תוקף של פסק דין. נקודת המוצא בבדיקת חוזה בין בני זוג שנפרדו אינה שונה מזו
המשמשת לבדיקתו של כל חוזה אחר ולפי נקודת מוצא זו יש לקיים את החוזה כל עוד לא נתקיימו הנסיבות שבהן התיר החוק סטייה מן המוסכם.
ב. מאחר ומדובר בחוזה הכולל תנאים בענין שיעור מזונות, הרי יפורש תמיד ככולל גם את התנאי ששינוי הנסיבות יכול להביא לשינוי ההסכמה על סכום המזונות,שהרי זאת תכונה המתלווית לכל קביעה של שיעור מזונות.
ג. חבותו של אב במזונות ילדו הקטין נובעת מן הדין האישי וכאשר מדובר על התדיינות משנת 1980 בענין מזונות קטין יליד 1975, יש לתת את הדעת במיוחד למהות חובתו של האב על פי דין תורה.
ד. יש שוני בין הסכמה אליה הגיעו הורים כאשר אין בחלוקת הנטל כדי להשפיע על האפשרות לספק את צרכי הקטין, לבין הסדר אשר לפיו מסיר מעצמו צד אחד לחלוטין כל חובה והמציאות שנוצרה היא כי נגרע מזכויותיו של הקטין באופן ניכר והספקת צרכיו נפגעת. בעניננו טען האב כי תמורת ויתור האם על השתתפותו במזונותהעביר לידי האם את מחצית הדירה, ואולם מבחינת מזונות הקטין אין בכך כדי לשנות מאומה כי התמורה שניתנה לאם אין בה כדי לאפשר כיסוי צרכי הקטין למזונותיו. אין לחייב את האשה למכור מחצית הדירה כדי לזון את הבן כאשר הדירה משמשת כמדור לה ולבנה.
ה. מגמת ההסכם היתה לפטור את האב מכל תשלום שהוא למזונות הבן, כך שלא מדובר כאן על חלוקת הנטל בצורה סבירה, אלא נסיון להתחמק מחובה העולה על פי הדין ללא כל זיקה לצרכי הקטין. מה שעולה מן ההסכם הוא כי על פי הוראותיו כפשוטן ימשיך האב לא לשאת בחיוב כלשהו גם אם יכלתה של האם לשאת במזונותיו של הקטין תלך ותפחת. התנאים שנקבעו בחוזה משמעם התחמקות האב מן החובה של המזונות ולכך התווסף הנסיון לקבוע הסדר שיפוי שיחזיר כל תביעה של הקטין נגד האב אל האם גם אם זו אינה יכולה לזון את הבן.
ו. אשר לענין הערבות של הערבים - הערבים אינם חבים במידה העולה על זו של החייב אשר לחיובו הם ערבו כלפי המערער. אין ערבות אלא לחיוב בר תוקף וכל טענה שיש לחייב כלפי הנושה עומדת גם לערב. לפיכך לא יכול כאן להיות קיום לערבות הערבים להסכם השיפוי אם הסכם השיפוי לא יצר חיוב כלפי האם.
ז. אשר לתביעה השטרית - כל התביעות נדונו כאן ביחד, לאחר שניתנה רשות להתגונן בתביעה על יסוד השטר, והתחוור מתוך הראיות שמדובר בשטר ביטחון וככזה מותנה ממושו של הביטחון בכך שתקום חבות או חובה שאותה בא השטר להבטיח. משנדחתה התביעה לשיפוי ממילא לא קמה חבות מצד האם ובאין חבות אין יסוד בנסיבות כפי שהוכחו לתביעה על כל השטר. אמנם יש שוני בין תקפותה של ערבות לבין ערבות עפ"י פקודת השטרות, כי הערב לשטר חב על פי ערבותו גם אם התחייבותו של החייב פסולה מכל סיבה שאינה פגם בצורה, אולם אין תוקף לערבות בשטר כאשר לא קם חיוב כלשהו מעיקרו, היינו לא כאשר נפסלה חבותו של החייב העיקרי, אלא אין כלל חייב עיקרי ועל כן אין לממש שטר בטחון המתייחס לקיומו של חוב אם כלל לא נוצר חוב.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, מ. כהן. החלטה - השופט שמגר עו"ד מ. הוכמן למערער, עו"ד מ. בר שלטון למשיבים. 13.8.81).
ע.פ. 861/79 - אהרון יוסף מירילשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת דבר דאר בנמל התעופה בן גוריון.
* אמינות עד שותף לדבר עבירה והסיוע לעדותו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 242/79 - הערעור נדחה)
המערער היה עובד רשות שדות התעופה בנמל תעופה בן גוריון שם הועסק כסבל. באחד הימים עבד יחד עם אחרים בפריקת סחורות ממטוס של חברת אייר פראנס ובין המטען שנפרק בלוד היה גם שק דאר שהכיל בין היתר שתי חבילות של אבני חן. ראש משמרת הסבלים היה אחד מקסים לוסקי שנעצר לאחר זמן בחשד של גניבות שאירעו בנמל התעופה, תחילה כפר בכל האשמות שיוחסו לו ולאחר שקיבל מעמד של עד מדינה גילה לחוקריו פרטים על שורה של גניבות שאירעו בנמל ובין היתר סיפר על הגניבה מתוך שק הדאר ממטוס אייר פראנס הנדון ע"י הסבלים ובכללם המערער. כיון שלוסקי היה שותף לדבר עבירה צריך היה סיוע לדבריו ואת הסיוע מצא ביהמ"ש בהקלטה של שיחה יזומה שבין לוסקי לבין המערער. בביהמ"ש המחוזי נטען כי השיחה בסליל איננה בין לוסקי לבין המערער, אך לוסקי העיד שמדובר בשיחה עם המערער וכן העיד שוטר שזיהה את הקול כקולו של המערער שאותו הוא הכיר במשך מספר שבים, וכן התרשם ביהמ"ש ששמע את ההקלטה כי המדובר בשיחה בין לוסקי לבין המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער פה אחד בעבירה של גניבה ע"י עובד צבור וקשר לבצוע פשע וברוב דעות בעבירה על פקודת הדאר של גניבת דבר דאר. המערער נדון ל-6 וחצי שנות מאסר בפועל והערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.
א. אין לקבל את הטיעון נגד האימון שנתן ביהמ"ש לעדותו של לוסקי. ביהמ"ש השומע את העד הוא המתרשם בענין האמינות וביהמ"ש נתן את דעתו לצורת מסירת העדות, לסיכונים והספיקות שחייבים לקנן בלבו של ביהמ"ש מול דבריו של עד כדוגמתו של לוסקי, נתן דעתו לסתירות שהיו קיימות והזהיר את עצמו בכל האזהרות המתחייבות בכגון דא. ביהמ"ש נתן דעתו לכל השיקולים ולא הצטמצם בהתרשמות החיצונית מדברי העד. העובדה שלוסקי הודה בדבריו ששיקר בהודעות הראשונות שנתן במשטרה אינה יכולה לשנות את הגישה לעדותו שכן כשמדובר בשותף לעבירה שהפך לעד מדינה אין לצפות ממנו לגילוי לב עד שמובטחת לו החסינות.
ב. אשר לענין קבלת סליל ההקלטה טען הסניגור כי לא הונח היסוד לקבילותו והתביעה לא יצאה ידי חובת ההוכחה של התנאים החלים במקרה כגון זה ואשר נקבעו ע"י ביהמ"ש העליון. אין ממש בטענה זו. חלק מן התנאים התקיים, היינו, הוכח כי המכשיר ששימש להקלטה פעל כהלכה ויכול היה להקליט את הדברים שנאמרו, וכן הוכח שהאדם שטיפל בהקלטה ידע את מלאכתו וכן שלא נעשו שינויים כלשהם בסרט ההקלטה, ואילו באשר לתנאים האחרים הרי הסניגור לא התנגד בביהמ"ש דלמטה להגשת הסליל בכפוף לכך שיאפשרו לו לשמוע את ההקלטה.
כיון שכך לא היה צורך להביא ראיות בדבר התנאים המוקדמים להגשת הסליל. אשר לתמליל - יכול היה ביהמ"ש לקבל את התמליל כפי שנערך ע"י איש המשטרה ולא לקבל את התמליל שנערך מטעם הסניגוריה וזאת הן בהתחשב בכך שסליל ההקלטה ששימש את איש המשטרה היה יותר ברור מאשר ההעתק שהיה בידי הסניגורוכן שמע ביהמ"ש עצמו את ההקלטה וקבע על יסוד שמיעתו כי התמליל כפי שהוכן ע"י התביעה מתאים לנאמר בסליל.
ג. אין פגם בכך שהטילו על לוסקי ביצוע ההקלטה של השיחה עם המערער שכן אילו אורגן מפגש בין המערער לבין מישהו אחר היה יותר קשה לדובב את המערער בעוד אשר עם לוסקי דיבר המערער ללא כל התנגדות ומתוך רצון חופשי. הדרך של הפעלת עד המדינה לצורך שיחה עם חשודים תוך הקלטת הדברים מקובלת לא אחת ואין לגלות בה פגם כל עוד נעשה הדבר תחת פיקוח נאות של הרשויות החוקרות ונמנעת כל אפשרות של שימוש לרעה או של עיוות.
ד. בשאלה אם שוחח לוסקי עם המערער או עם אחר יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי לוסקי דיבר עם המערער, וזאת לאו דוקא מתוך מתן אמון בעדותו של לוסקי שהוא שותף לדבר עבירה, אלא על יסוד האימון שנתן ביהמ"ש בעדותו של איש משטרה שזיהה את הקול של המערער. הסניגור ניסה להביא בפני ביהמ"ש פרוטוקולים ופסקי דין ממשפטים אחרים שהתקיימו בביהמ"ש המחוזי בפני הרכב אחר כדי להוכיח שביהמ"ש לא נתן בהם אמון באיש המשטרה האמור, ואולם אין להרשות הוכחת אי אמינותו של עד ע"י הגשת פרוטוקולים ופסקי דין של משפטים אחרים כאשר אין כל אפשרות לבדוק ולחקור מהותם והנסיבות הקשורות באותם משפטים.
ה. היו ראיות מספיקות בדבר ביצוע עבירת הגניבה בידי עובד ציבור וביהמ"ש יכול היה לסמוך לענין זה על עדותו של לוסקי כי בוצעה גניבה באותו בוקר כשלכך באה ראית הסיוע, וכן בדבר הקשר שבין הסבלים לבצע את הגניבה. אשר לענין "הבעלות" של החבילות הרי המעשה ממילא הופך לגניבה בידי עובד ציבור מאחר ומדובר על גניבת דבר שהגיע לצוות שעבד ליד המטוס "מכח עבודתו" כאמור בסעיף 390 לחוק העונשין.
ו. אשר לטענה שלא הוכח כי ערך הגנובים עלה על 500 ל"י כנדרש בחוק - לפי הראיות חולקו 200 דולר לכל אחד מן המשתתפים שנטלו חלק בגניבה והסכומים ששולמו עולים בהרבה על הסך 500 ל"י שבהם דן סעיף 390 הנ"ל ואין להניח כי אלו שעסקו במכירת הטובין שנגנבו השיגו מחיר העולה במידה כה ניכרת על שוויה האמיתי של הסחורה.
ז. אשר להרשעה בגניבת דבר דאר על פי פקודת הדאר - נטען כי עדות לוסקי שהחבילות נלקחו משק הדאר היו עדות שמיעה שכן הוא לא ראה כאשר הוציאו את החבילות. התפתחה מחלוקת בין הצדדים אם עדות שמיעה שנתקבלה ללא התנגדותקבילה וניתן לבסס עליה הרשעה, אך אין צורך להסיק את העובדה שהחבילות נגנבו מתוך שק דאר מעדותו של לוסקי בלבד אלא מכלל הנסיבות. מדובר בצוות שנשלח כדי לפרוק ממטוס דברי דאר ולהובילם לאחר מכן לבית הדאר, וכשאחד
העובדים חוזר ממשימתו ובידיו חבילה חתומה בשעווה, הרי לאור הנסיבות ניתן להסיק, כל עוד לא הובאה שמץ ראיה לסתור, כי החבילה הנחזית כחבילת דאר הגיעה לידי אלה שנטלו אותה במהלך עבודתם אותה הם מבצעים אותה שעה ממש, היינו פריקת שקי דאר ממטוס שהוא כהגדרתו "מוביל דאר".
ח. אשר לעונש - חומרת העבירה אינה מוצאת ביטוייה דוקא בערכו של הרכוש הנגנב, אלא בפגיעה החמורה באמינותם של דרכי הדאר במדינה ובשמה הטוב ובחתירה תחת ביטחונם של אלו המתקשרים באמצעות הדאר עם ישראל כי הדברים הנשלחים אליה אכן יגיעו לתעודתם. מתוך תאוות בצע ניצל המערער יחד עם אחרים את האמון שהוענק לו כאשר ניתנה לו פרנסה בכבוד והוא עשה כעובד ציבור באחד השערים של המדינה. כדי להענישו על מעשהו וכדי להרתיע אחרים כמותו המוצבים בעמדות בהן הפיתוי עלול להיות רב והאפשרות המעשית לקיום פיקוח אישי היא מוגבלת, מן הנכון לגזור עונש שיבטא כנאות את החומרה שבעבירות שבהן הורשע המערער.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' ק. רג'יניאנו למשיבה. 15.8.81).
ע.פ. 406/81 - אליאס אדרי נגד מדינת ישראל
*מתן אמון בעדות שותף לדבר עבירה.
* הקלטת שיחתו של הנאשם עם קצין משטרה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1112/80 - הערעור נדחה)
המערער הורשע בסחר בסם מסוכן וקשירת קשר לביצוע פשע ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס של 15 אלף שקל. כן הופעל עונש מאסר על תנאי של שנתיים מעבירת סמים קודמת כששנה אחת חופפת ואחת מצטברת. הרשעת המערער מושתתת בעיקרה על עדותו של אחד אהרון סאן שהיה שותפו של המערער בעבירת הסחר בסמים וחברו לקשר אשר הפך לעד מדינה. סאן העיד כי עסק בנתניה כסוחר עצמאי במכירת סמים ובאחד הימים בא אליו המערער ודרש ממנו להפסיק את עסקו זה, באשר המערער עומד לפתוח תחנת סמים בנתניה. סאן נכנע לדרישה זו ובתמורה לכך העסיק המערער את סאן כמפיץ סמים מטעמו. הצדדים קבעו שיטה שלפיה יספק המערער לסאן כמויות סם, סאן ימכור את הסם בקימעונות וימסור את הפדיון למערער לאחר ניכוי חלקו לפי שיעורים קבועים מראש. סאן העיד על 4 מקרים שונים שבהם בוצעה המכירה בדרך הנ"ל. הואיל וסאן היה שותף לעבירות נדרש סיוע ממקור עצמאי וביהמ"ש מצא סיוע לעדות סאן בשתי ראיות שהוגשו ע"י התביעה: סליל שעליו הוקלטה שיחה שהתקיימה בין המערער לבין קצין המשטרה דוד ארנולד, וזכרון דברים מאותו יום שערך הסמל גורביץ ושבו הביא דברים שנאמרו לו. ע"י המערער בשיחה שהתקיימה לאחר השיחה שבין המערער לארנולד. באשר לשיחה עם ארנולד - המערער נעצר בקשר למקרה רצח שאירע בנתניה וארנולד שימש קצין חקירות באותו מקרה. בשיחתו עם ארנולד נשבע המערער שאין לו קשר לרצח אך הביע נכונות לספר לארנולד ביחידות על עברו הפלילי. כשאמר לו ארנולד שהוא עלול להשתמש נגדו בדברים שיאמר התנה המערער את קיום השיחה בכך שהדברים לא ירשמו ושהוא לא יחתום על הודאה כלשהי. בביהמ"ש טען המערער כי ארנולד הבטיח לו שלא יעשה כלל שימוש נגדו בדברים שיאמר המערער, ואילו ארנולד העיד שלא הבטיח לא לעשות
שימוש בדברים אלא שדובר כי המערער לא יחתום על הודאה כלשהי. לאחר השיחה עם ארנולד פגש המערער בגורביץ והלה שאל אותו לתוכן שיחתו עם ארנולד, ואז סיפר המערער לגורביץ את תוכן השיחה, ובביהמ"ש טען כי הוא חשב שההבטחה של ארנולד כי הדברים לא ישמשו נגדו טובים גם לשיחה עם גורביץ. הערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.
א. אין לקבל את טענות המערער נגד האמון שנתן ביהמ"ש בעדותו של סאן. טענת המערער היא שהעד היה סוחר סמים ועל נקלה יכול היה לייחס למערער שיטה להפצת סם מן המקובלות על סוחרי הסמים. סאן מסר עדות מפורטת ביחס לקשרי המסחר שהיו לו עם המערער ועמד בחקירה נגדית ארוכה על ידי הסניגורים. לנוכח עדות מפורטת זו וההזדמנות שהיתה לביהמ"ש המחוזי לעמוד על טיבו של העד ולהתרשם מהופעתו ומכושר עמידתו בחקירה נגדית, אין הצדקה לטענה שביהמ"ש טעה כשנתן אמון בעדות סאן.
ב. באשר לשיחה המוקלטת עם המפקח ארנולד ולזכרון הדברים של השיחה עם הסמל גורביץ, טען המערער כי השיחה הוקלטה למרות הבטחה שזו לא תשמש כהוכחה נגדו ולפיכך יש לראות את ההקלטה כראיה שהושגה על ידי תחבולה ודברי רמייה, והוא הדין באשר לשיחה עם גורביץ שכן הלה ידע מפי המערער את דבר הבטחתו של ארנולד. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער אלא קיבל את עדותו של ארנולד שכל שהודיע המערער הוא שלא יחתום על העדות, אך לא הובטח לו שהדברים לא ישמשו נגדו. נוכח קביעה זו של ביהמ"ש נופלת טענת המערערכי השיחה הוקלטה ע"י תחבולה פסולת שפוגמת בקבילותה כראיה. ככל שהדברים יפים לגבי השיחה המוקלטת עם ארנולד לא כל שכן שהם יפים לגבי גורביץ.
ג. הקלטה סמויה הינה מעצם מהותה תחבולה להשגת ראיה ללא ידיעת האדם שמקליטים את דבריו, אך התחבולה נעשית פסולה אם כתוצאה ממנה נפגעה זכות מזכויותיו של המוקלט, כמו למשל זכות השתיקה של אדם החשוד בביצוע עבירה, או שהופרה הבטחה שניתנה לו על שימוש בדברים שנאמרו או נעשו על ידו. בעניננו, השיחה בארבע עיניים עם ארנולד היתה מיוזמתו של המערער ואיש לא המריצו ע"י תחבולה לקיים שיחה זו. אם התחבולה מתבטאת בהנצחת הדברים ע"י הקלטתם, הרי שתחבולה זו לא היתה פסולה כי לא היה בה משום קיפוח זכות איזו שהיא של המערער, או הטעיה שהיה בה כדי לפסול את קבילות הראיה שהושגה.
ד. הקלטות סמויות של שיחות עם חשודים הינם מעשה נפוץ בחקירות המשטרה. כשהמערער ביקש לשוחח בארבע עיניים עם ארנולד וקיים שיחה עם גורביץ הרי הוא ידע, או צריך היה לדעת, שחוקרים אלה מנהלים חקירה במשטרה כדי להשיג ראיות וכי לא ימנעו מלדווח על השיחות ולהעיד על תוכנם בביהמ"ש לעת מצוא. ביהמ"ש יראה את נכונותו של חשוד לדבר בנסיבות כאלה נטילת סיכון על עצמו שהדברים שיאמר לא ישמרו בסוד. לפיכך צדק ביהמ"ש בקבלו את התמליל ואת זכרון הדברים כראיות קבילות ובהסתמכו על תוכנם כסיוע לעדותו של סאן.
ה. אשר לטענה ביחס לקבילות השיחה המוקלטת בהסתמך על חוק האזנת סתר - גם אם לא חלים כאן הסייגים המתירים הקלטות סתר, וגם אם ארנולד לא הוסמך כדבעי לבצע האזנת סתר, לא צריך היה כלל לחפש את חוקיות ההקלטה בסייג המתיר
האזנת סתר, כי ברור לחלוטין מההגדרה "האזנת סתר" בחוק שההקלטה הנדונה לא היתה האזנת סתר כלל ועיקר. האזנת סתר היא לפי ההגדרה, "האזנה ללא הסכמת אף אחד מבעלי השיחה, לרבות הקלטת שיחה כאמור" ופירוש הדברים הוא שהסכמתו של אחד מבעלי השיחה להקלטת השיחה מוציאה את ההאזנה לשיחה מגדר ההגדרה של האזנת סתר.
ו. אשר לטענה שתוכן השיחות שקיים המערער עם ארנולד וגורביץ אינו מהווה סיוע לעדות סאן באשר המערער הודה באופן כללי בסחר בסמים ולא התייחס באופן ספציפי לקשריו עם סאן - בעדותו הכחיש המערער מכל וכל את קשריו עם עסקי הסמים ואת דבריו בשיחותיו הנ"ל וביהמ"ש קבע כי עדותו היא גיבוב של שקרים. ההכחשה הכוללת של המערער בביהמ"ש של כל נגיעה למסחר בסמים, לאחר שכונתה"גיבוב שקרים", ונוכח הודאתו בשיחות בסחר בסמים, מהווה סיוע לעדות סאן ביחס לקשרים הספציפיים שהיו למערער עם סאן. הכחשתו הטוטאלית של המערער שנמצאה כוזבת מחזקת את ה"יש" הקיים בהוכחות התביעה ומהווה את הסיוע הדרוש להוכחות אלה. כמו כן המערער הזכיר בשיחתו, בין היתר, את סאן בקשר לחלוקת הפדיון ממכירת סמים.
ז. אשר לעונש - המערער הביע חרטה ונמצא גורם התומך בו ובשיקומו, ברם, על ביהמ"ש לקחת בהשבון את הרשעותיו הקודמות של המערער וביניהן עבירת סמים שבגינה נדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואת העבירה עבר בתוך תקופת התנאי. כמו כן היה המערער בעל "תחנת סמים" שהיוותה חוליה מקשרת בין ספקי הסם לבין המפיצים. בכל הנתונים אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, יהודה כהן, שילה. החלטה - השופט כהן עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' מינקוס למשיבה. 17.8.81).
ע.פ. 815/79 - אליהו ברזילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
על המערער נגזרו 18 חודשים מאסר בפועל ו-12 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. בשנת 1976 עבר המערער עבירות מרמה וגניבה ובמהלך הדיון התברר שהמערער היה מכור לסמים וביהמ"ש המחוזי סבר שיש קשר בין ההתמכרות לבין העבירות שהמערער עבר. ביהמ"ש גזר על המערער ביום 27.11.79 עונש של 18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. לאחר גזר הדין שוחרר המערער בערובה ובעת בירור הערעור לא היה המערער כלוא. עם תחילת בירור הערעור הסתבר כי החלו מאמצים לשקם את המערער ולפי תסקיר שירות המבחן שהוגש לבקשת ביהמ"ש העליון נדחה הדיון בערעור כדי לקיים מעקב אחר דרכו של המערער לקראת שיקומו. לפי דו"ח נוסף של שירות המבחן מתקדם המערער בתהליך השיקומי ובין היתר מתקדם גם בתחום תהליך הגמילה מסמים. לנוכח כל הנסיבות: מועד ביצוע העבירה, הזמן שחלף מההרשעה בדין, ותחילת הליכי השיקום וההשגים שהושגו, החליט ביהמ"ש העליון כי כל העונש של 3 שנים יהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 2.7.81).
ע.פ. 99/81 - בנימין בן דור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מכס כאשר לא נערך מסדר זיהוי תקין (הערעור נדחה).
המערער הורשע בבימ"ש השלום בשתי עבירות של השתמטות מתשלום מכס, והברחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו וכן נדחה ערעור בביהמ"ש העליון שהתייחס לשאלת זיהויו של המבקש ע"י שני עדים. כמסתבר לא נערך מסדר זיהוי תקין, העד זיהה את המערער בביהמ"ש והלה קיבל כמהימנה את עדותו של העד. אין ספק שבמקרים כמקרה הנדון יש לערוך בשלב החקירה מסדר זיהוי תקין ואולם יש נסיבות שבהן ניתן להרשיע גם בלי מסדר זיהוי כזה. במקרה שלפנינו האמין ביהמ"ש לעד שהעיד בביטחה על זהות המערער וקיבל דבריו כעדות של אדם שהתרשם היטב משרטוט פניו ומבנה גופו של המערער, אך לא זו בלבד אלא ישנה עדות אחרת חזקה הקושרת את המערער לעבירות הנדונות ומסבכת אותו בהן. מכיון שכך הרי כל השאלה היא ענין של מהימנות עדים וזה ענין שעל ביהמ"ש השומע את העדים לענות בו ואין מתערבים בו בערעור, ומה גם שמדובר בערעור שני.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, טירקל. החלטת - השופט מ. כהן. 23.7.81).
ע.פ. 186/81 - משה מזרב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהדחה בחקירה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הדחה בחקירה ונדון ל-30 חודשי מאסר שמתוכם 15 לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההדחה נעשתה כלפי נער שהיה במעצר בכלא אבו כביר באגף המיועד לקטינים, ואשר נחקר בענין גניבות וחטיפות ארנקים. המערער שהיה עצור באגף המיועד למבוגרים הזהיר את הקטין לבל יחתום על עדות כלשהי המתייחסת למערער - אחרת יהרגנו. בשתי הזדמנויות סיפר הקטין את הדברים. לראשונה לפני חוקרת נוער וכעבור ימים אחרים בפני שוטר חוקר כאשר מסר על ההתרחשות בהרחבת יתר. בהופיעו בביהמ"ש התחמק הקטין ולא אישר את הודעותיו וטען כי נמסרו בלחצי השוטרים וכתוצאה מבעיות נפשיות. שני החוקרים העידו על גביית ההודעות וביהמ"ש השתכנע שנהגו כהלכה עם הקטין בעת גביית ההודעות, ולאור ההוראות של סעיף 10א לפקודת הראיות הרשיע את המערער לאחר שמצא גם חיזוק להודעות. אין לקבל את טענת הסניגור שביהמ"ש לא היתה לו הזדמנות להתרשם מהקטין עצמו, שכן הקטין העיד והיתה לביהמ"ש ההזדמנות לעמוד על טיבו של העד. דוקא מן הדברים שהשמיע על דוכן העדים למד ביהמ"ש את הסיבות האמיתיות שבגללן חזר בו העד מהודעותיו, היינו, מפחד שמא יבולע לו מהמערער וחבריו. אשר לחיזוק שמצא ביהמ"ש לדברי העד - תחילה התכחש המערער מכל וכל לא רק לעצם העובדה שאיים על הקטין אלא גם לאפשרות הפיזית להתקרב אליו וכן להיכרות עמו, ואולם מהראיות שבאו לפני ביהמ"ש ברור היה כי ההכחשה של המערער אין לה בסיס ורק אז ניסה המערער לתת הסבר לסיפורו וגם הוא לא התקבל על דעת ביהמ"ש. גם נסיונו של המערער להרחיק עצמו מההיכרות עם הקטין ומזירת המעשה מתווסף לענינים האחרים שבהם מצא ביהמ"ש חיזוק להודעותיו של הקטין ולפיכך ההרשעה מבוססת כהלכה.
אשר לעונש - אמנם עבירה של הדחה בחקירה אינה מצוייה בין הרשעותיו הקודמות של המערער ואולם גליון הרשעותיו של המערער מצביע שהוא שולח ידו בסחר בסמים, בגניבה, בהחזקה ברכוש גנוב וכדו' ולפיכך אין לומר שביהמ"ש החמיר עמו יתר על המידה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רובינשטיין למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 20.7.81).
ע.פ. 760/80 - מחמוד אבו מיאלה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בביצוע עיסקה בסם מסוכן וביהמ"ש הרשיעו בעבירה זו ודן אותו לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס כספי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. העובדות נשוא האישום היו כי באחד הימים קיבל המערער סכום של 500 ל"י משוטר סמוי בשם מזרחי על מנת לספק לשוטר חשיש בתמורה. המערער לא סיפק למזרחי את החשיש כמובטח ומשום כך הואשם רק בעשיית עיסקה בסם אם כי העיסקה לא הגיעה למימושה. המערער טען כי כאשר קיבל את הכסף מידי מזרחי לא התכוון לספק לו חשיש, אלא רצה להוציא ממנו את סכום הכסף. מזרחי סיפר בעדותו שהיתנה עם המערער במעמד תשלום הכסף כי הלה יחזור בתוך 10 דקות עם הסם ומשעבר הזמן והמערער לא הופיע יצא מזרחי לחפשו וכשמצא אותו אמר לו המערער ששוטרים עצרו אותו בדרך ולכן בלע את החשיש והבטיח למזרחי להביא סם אחר למחרת היום ולא קיים הבטחתו זו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה שההבטחה למכור למזרחי חשיש היתה רק תואנה להוציא ממנו את כספו. השופט התייחס לעובדה שהמערער ניסה לשכנע את מזרחי לרכוש את החשיש ונתן לו פירור מן החומר שיעשן אותו ואכן מזרחי עשה את הנסיון ואחר כך נתן את הכסף ובכך סימן לכוונתו הרצינית של המערער לקיים עיסקת חשיש. בנוסף לכך ראה ביהמ"ש את הצעת המערער כרצינית בעובדה שמזרחי נתקל במערער כשבא לרכוש סמים בהזדמנות מסויימת מאדם אחר שהיה סוחר בסמים והמערער היפנה את תשומת לבו של אותו סוחר שהם לנהוג בזהירות עם מזרחי ואז באו השניים לחדרו של מזרחי לברר אם אפשר לסמוך עליו. בעובדות אלה ראה ביהמ"ש סימן לכך שהמערער מקורב לעסקי הסמים ושיש לראות בעיסקה שעשה עם מזרחי עיסקת סמים. אין להתערב בכל הנימוקים הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, יהודה כהן. המערער לעצמו, עו"ד ד. שפי למשיבה.9.7.81).
ע.פ. 551/81 - יוסף בן ארי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה בחקירה ובעדות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה שוטר והואשם כי נטל מהמתלונן 200 ל"י שוחד. מאשמה זו זוכה המערער בסופו של הדיון. ברם, לפי התלונה שהוגשה נגד המערער הפעיל לחצים על אחד גרינברג על מנת שהלה השפיע על המתלונן כי ישנה את גירסתו במשטרה ומשלא עלה הדבר בידו הזמין את גרינברג כעד במשפט מטעמו כדי שיעיד עדות שקר כאילו הודה בפניו המתלונן שלא נתן את השוחד למערער. גרינברג חזר בו תוך כדי העדות מעדות השקר והודה על האמת כי המערער הזמין אותו שיעיד עדות שקר. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות של הדחה בעדות והדחה בחקירה ונדון ל-5 חדשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. גם אם נכונה הטענה כי המערער נהג בטפשות כאשר הסתבך בעבירות של הדחה בעדות ובחקירה כשהיה מדובר בעבירה משמעתית של קבלת כסף תמורת שירותים אישיים עבור המתלונן, הרי מדובר באיש משטרה המופקד על ביצוע החוק כהילכתו ואין להשלים עם אובדן עשתונות מצדו. לא מדובר כאן בחולשה רגעית של המערער אלא בשורה של נסיונות הדחה במשך זמן רב ולאחר מחשבה תחילה ולפיכך אין להתערב במידת העונש למרות הנסיבות האישיות שצויינו בפני ביהמ"ש.
(בפני השופטים: גב' בז פורת, אלון, בייסקי. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד א. מלחי למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 20.7.81).
ע.פ. 369/80 - בני סברן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בקטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של מעשה מגונה בילדה בת 11 וחצי בעוד שהואשם בעבירה של אינוס. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער עונש של 3 שנות מאסר שהוא העונש המירבי הקבוע בחוק והערעור על חומרת העונש נתקבל. הנסיבות חמורות על פניהן וביהמ"ש המחוזי עמד על מידת השחיתות המוסרית שהתגלתה בפרשה זו. המערער עשה את המעשה בילדה כשהיה בן 24, בהשתתפותו של גבר נוסף. ביהמ"ש המחוזי דיבר על הנזק הנפשי הכבד שנגרם לילדה, ובכך החמיר ביהמ"ש בהערכת הנסיבות, כי מתברר שלמרות גילה הצעיר כבר היה לילדה נסיון מיני קודם והתנהגותה החופשית בעניני מין היתה ידועה בשכונה שבה התגוררו היא והמערער. אמנם לא הוכח שהיא פיתתה את הגברים כפי שטענה הסניגורית, אך מכל מקום לא היה צורך בפיתוי רב מצד המערער וחברו כדי להניע את הילדה לשתף עמם פעולה. בהתחשב בתסקיר שרות המבחן כי המערער מגלה סימנים הנותנים תקווה שיתגבר על תנאי העזובה שבהם גדל, וכן כי יש למערער רצון לתקן את דרכו בחיים, וכדי לעודדו לעשות כן, ניתן להקל במידת מה בעונשו ולהעמיד את המאסר בפועל על 27 חודשים ו-9 חודשים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד גב' י. עשבי למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 9.7.81).
ע.פ. 490/81 - מימון רמי נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופט שבמשפט זוטא שמע על עבירות קודמות של הנאשם (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער טוען כי השופט הדן במשפטוצריך לפסול את עצמו אחרי שהובא לידיעתו, מדברי עדים שהעידו במשפט זוטא, שמהערער היה מעורב או חשוד בביצוע עבירות אחרות וכך נוצר בלב השופט משפט קדום המונע ממנו לגמור את מלאכתו בבירור האישום הנדון. השופט שדן בענין דחה את הבקשה שיפסול את עצמו והערעור על כך נדחה. מתברר שחלק מן הדברים שאליהם מתייחס הסניגור נאמרו ע"י העדים כאשר נחקרו ע"י הסניגור ואין זה חשוב אם נאמרו בתשובה ישירה לשאלות הסניגור או נאמרו ביוזמת העדים תוך כדי החקירה הנגדית. זאת ועוד, חלק מן הדברים נאמרו בישיבה מיום 5.5.81 ואז ביקש הסניגור שהשופט יפסול את עצמו אך הוא דחה את הבקשה והסניגור הודיע שלא יערער ואכן חלפה תקופת הערעור. בישיבה השניה שהתקיימה ביום 11.6.81 שוב הושמעו עדויות ואף אז ביקש הסניגור שהשופט יפסול את עצמו ומשדחה את הבקשה הוגש הערעור. השופט הסביר את דחיית הבקשה בכך שמדובר בשופט מקצועי היודע להשתחרר מן הרושם שדברים שאינם נוגעים לנשוא המשפט עשויים לעורר. לא היתה זו הצהרה פורמאלית של השופט כטענת הסניגור, אלא מצבים כגון זה הם לחם חוקו של כל שופט שלידיעתו מגיעות ידיעות מידיעות שונות על נאשם העומד לפניו לדין, כתוצאה מדברים שהושמעו לפניו במשפט אחר או שהושמעו במשפט הנדון. אם תתקבל דרישת הסניגור הרי יהיה בכך כדי לפסול כל שופט כאשר הסניגור יוציא מפיו של עד דברים שעליהם יוכל לטעון אחר כך כי הם יצרו משפט קדום בלב השופט - וכזאת לא יתכן.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ש. בלס למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 14.7.81).
ע.פ. 942/80 - עומר ג'אבר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים ובעבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ונדון בגין עבירות
הסמים לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ובגין תקיפת השוטרים ל-18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כששנה אחת של המאסר בפועל חופפת את המאסר האחר ו-6 חודשים מצטברים למאסר בפועל הנדון. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם מדובר בכמויות קטנות של חשיש שנמכרו בשני המקרים לשוטר מוסווה, בפעם האחת כ-5 גרם ולאחר שבוע כ-3 גרם, אך מדובר בסחר ולא בהחזקה לצריכה עצמית. אשר לתקיפת השוטרים - עבירה זו קשורה במהומה שפרצה בבית הקפה כשהמערער מסר חומר לאדם אחר ושני שוטרים באו לעוצרו. האנשים שהיו בבית הקפה סגרו על השוטרים כדי למנוע את תפיסת המערער שהצליח בסופו של דבר להימלט, המערער דחף ובעט בשני השוטרים ואחד מהם נפצע. בנסיבות האמורות אין העונש חמור מדי ומה גם שלמערער יש הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: אלון, מ. כהן, יהודה כהן. החלטה - השופט מ. כהן. עו"ד יוסף דן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.7.81).
ע.פ. 69/81 - יעקב קדרנל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה במכירת דלק לצרכנים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כנהג של מיכלית דלק וסיפק נפט לבתי צרכנים. ע"י מעשה מרמה מצדו סיפק לצרכנים פחות מן הכמות שצריך היה לספק עפ"י ההזמנה ואת התמורה הכספית גנב. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-8 חודשים מאסר בפועל ו-16 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את עברו הנקי של המערער, וכן העובדה שפוטר מעבודתו בחברת שלב והחל לעבוד ב"אגד" שם הגיע למעמד של "מועמד לחברות" וחששו של הסניגור כי ריצוי עונש המאסר יהיה בו כדי לפגוע בסיכוייו של המערער להפוך לחבר הקאופורטיב. ברם, העבירה שעבר המערער היא חמורה בשל פגיעתה הרעה בציבור הרחב ובאוירת חוסר האמון המשתלטת בין הרבים עקב תופעות של מרמה ע"י ספקים שבהם זכאי הצרכן הבודד לתת אמונו. לפיכך יש לתת משקל ראוי לגורם ההרתעה. אשר לחשש שמא יקופח מקור פרנסתו החדש של המערער- לכאורה אין מקום לקשירת האירוע שאירע לפני העסקתו של המערער במקום עבודתו הנוכחי עם היחס אל המערער במקום העבודה החדש. ביהמ"ש דן בעבירה ובעונש שמן הראוי שינבע ממנה, בו בזמן שמן הנכון כי המעביד החדש יתייחס אל המערער עפ"י היכולת והיחס שאותם הוא מגלה עתה במקום עבודתו.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, ברק. עו"ד אבולוף למערער, עו"ד לירן למשיבה. 2.7.81).
ע.פ. 813/79 - יוסף מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בגין 3 עבירות שבהן הורשע המערער בביהמ"ש המחוזי הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כשהמאסר בפועל מצטבר לשנתיים מאסר שהמערער היה מרצה אותה עת עפ"י פסק דין של בימ"ש השלום. הערעור על חומרת העונש נתקבל. טענת המערער היא שכאשר נשפט בבימ"ש השלום ביקש לצרף את כל התיקים שהיו תלויים נגדו, אך שלושת התיקים הנדונים לא צורפו. כמסתבר בוצעו העבירות נשוא תיקים אלה זמן לא רב לפני שהתקיים הדיון בבימ"ש השלום ולפיכך לא נכללו עבירות אלה ברשימה שהוגשה לבימ"ש השלום. טוען המערער כי אילו היו מצרפים גם שלושה תיקים אלה לשורת התיקים שהיו בפני בימ"ש השלום לא היה מוטל עליו עונש כה כבד של מאסר ל-4 שנים בפועל. טענה זו יש לקבל. למערער הרשעות קודמות מרובות ויש להניח כי אילו היו שלושת התיקים הנדונים מובאים בחשבון ע"י בימ"ש
השלום לא היה השופט מסתפק בעונש מאסר של שנתיים בלבד אלא היה דן אותו לתקופת מאסר יותר ארוכה. מאידך, אילו הובאו כל התיקים בפני בימ"ש השלום כפי שביקש המערער לא היה השופט דן את המערער לתקופת מאסר כוללת של 4 שנים. לפיכך יש להורות כי מתוך שנתיים המאסר בתיק הנדון תהיה שנה אחת חופפת את המאסר הקודם ושנה אחת מצטברת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד א. לנדשטיין למשיבה. 2.7.81).
ע.פ. 109/81 - יעקב פאר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת התפרצות למלטשה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הכיר עובד במלטשת יהלומים שהיה גם שותף בה, קיבל מן העובד מפתח כניסה למלטשה ובאחד הלילות נכנס למלטשה ואת הכספת פתח בעזרת צופן שאותו קיבל מהעובד וגנב יהלומים בשווי של כ-400 אלף דולר. המקרה אירע בדצמבר 1979 והמערער נעצר ביולי 1980. לאחר מכן נתגלה חלק מן היהלומים בשווי של כ-100 אלף דולר והיהלומים הנותרים לא נמצאו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של התפרצות לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין ודן אותו ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה טען המערער כי מעשיו בוצעו בתום לב מכיון שהאמין לדברי חברו ולהסבריו שזו פעולה כשרה. הסבריו של המערער נדחו מכיון שאלה הם דברי הבל ששום בר דעת לא היה מקבל אותם ואכן קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי בדין יסודה.
טענה אחרת העלה המערער כי מכיון שנכנס למלטשה בעזרת מפתח שקיבל מידי אדם שהחזיק בו בדרך חוקית בהיותו אחד מבעלי המלטשה ועובדיה, הרי כניסתו למקום איננה מבחינת פריצה לפי סעיף 405 לחוק העונשין וניתן היה להרשיעורק בעבירת גניבה. טענה זו יש לדחות. עפ"י האמור בסעיף 405(א) של החוק מי שפותח דלת במפתח נקרא פורץ. לפי סעיף 406(א) ו-407(א) המתפרץ עובר עבירה כשהוא נכנס בכוונה לבצע גניבה או פשע. אין ספק כי אילו הלה המערער נכנס למלטשה לא בעזרת מפתח אלא באחת הדרכים האחרות שעליהן מדובר בסעיף 405(א), כגון ע"י דחיפת דלת או חלון, הוא היה נחשב לפורץ לפי סעיף זה. אין כל הבדל לצורכי ההגדרה בסעיף זה בין כניסה בעזרת מפתח שנמצא בידי הפורץ ובין כניסה באחת הדרכים האחרות המתוארות בסעיף הנ"ל. אין גם נפקא מינה איך הגיע המפתח לידי הנכנס לבנין. על כל פנים, גם אם אין אדם נקרא פורץ לפי סעיף 405 אם הוא נכנס בעזרת מפתח הנמצא בידיו באופן חוקי, צריך להרשיע את המערער כי עפ"י נסיבות הענין הוא ידע היטב כי מסירת המפתח הוא מעשה בלתי חוקי שחברו אינו רשאי לעשותו.
אשר לעונש - זה מאסרו הראשון של המערער ויש לו רק הרשעה קודמת אחת הקשורה בעישון סמים. הוא צעיר בן 24 וגדל במשפחה שאין לה רקע עברייני. למרות הנסיבות המקילות אין להתערב בגזר הדין. העבירה היתה מתוחכמת וממדיה עצומים והחלק הארי של שלל הגניבה לא נמצא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. עו"ד ש. זיו למערער, עו"ד א. לנדשטייןלמשיבה. 2.7.81).
ע.פ. 45/81 - סמי בוחבוט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון להתפרצות (הערעור נתקבל).
הערעור הוא על הרשעת המערער בעבירה של נסיון להתפרצות
לחנות ובעבירה של הדחה בחקירה. הרשעתו של המערער מבוססת על עדות מחידה של עד התביעה שמואל זכריה שהעיד כי ראה את המערער ואחד צ'רלי פרץ בשעות אמר הצהריים כאשר היה "חשוך קצת", ליד חנות בבית שמש כשהם "משחקיםבשרשרת" שעליה היה תלוי מנעול והשרשרת קרועה. לפי עדותו ברחו השניים שהיו מוכרים לו מלפני כן. למחרת היום טייל במרכז העיירה וניגש אליו המערער ואמר לו שאם ימסור עדות במשטרה ירביץ לו. המערער וחברו הועמדו לדין וביהמ"ש זיכה את פרץ מן האשמה שיוחסה לו, זאת מפני שעד התביעה העיד שכאשר ראה את השניים היה שיער ראשו של פרץ מתולתל ובעדויות אחרות הוכח כי באותה תקופה היה לפרץ שיער "קצר וקצוץ". כן קיבל השופט טענת אליבי של פרץ כי באותה תקופה היה בבית אחותו באשדוד. מאידך הרשיע השופט את המערער בעיקר מפני שהלה לא חקר את עד התביעה על הפגישה שהיתה בינו לבין המערער למחרת היום, פגישה שעליה העיד זכריה כי בה איים המערער עליו שלא יעיד. הערעור על הרשעת המערער נתקבל. הנאשמים לא היו מיוצגים ע"י עו"ד עד לשלב האחרון של המשפט, כאשר לאחר סיכום התובע ביקש המערער למנות לו את עוה"ד פ. מרכוס המייצג אותו גם בערעור זה וביהמ"ש מינה אותו. נראה כי השופט החמיר עם המערערבזקפו לחובתו את העובדה שלא חקר את עד התביעה באופן ספציפי על המפגש נבו לדבריי איים המערער עליו, שכן המערער לא היה עדיין מיוצג ע"י עו"ד. כמו כן, לשם פריצת השרשרת שהיתה תלויה על החנות היה צורר במספריים גדולים, אך העד לא ראה שום מכשיר בידי המערער או בידי פרץ. כשמדובר בעדות על "ראייה אחת", שבה ראה העד, לגירסתו, את המערער ואת פרץ ששניהם היו מוכרים לו, לא היה זה בטוח להרשיע את המערער, כאשר ביחס לפרץ דחה השופט למעשה את עדותו של העד. בנסיבות הענין גם תוספת העדות על המפגש שלמחרת היום מפי אותו עד אינה נותנת יסוד מספיק להרשעה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, י. כהן.החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד פ. מרכוסלמערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 12.7.81).
ע.פ. 225/81 -דוד בן נעים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בפריצה לחנות למוצרי חשמל וגניבת טובין בשווי של למעלה מ-550 אלף ל"י. חרף גילו הצעיר צבר המערער 15 הרשעות קודמות ושרות המבחן לא בא בהצעה טיפולית למערער. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את כל הנ"ל והטיל על המערער עונש של 24 חודשי מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר 3 חודשים של מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. היו נסיונות טיפוליים במערער אך ללא הועיל, והסניגור טוען כי עתה לאחר שהמערער טעם טעמו של מאסר הוא מרגיש חרטה כנה ומבקש לסור מדרך הפשע. לפי תסקיר שרות המבחן שהוגש לביהמ"ש העליון מסרב המערער להביע חרטה על מעשיו וההתרשמות היא שאינו חש כל רגשי אשמה. מכל מקום אפילו יש עתה פתח תקווה שהמערער לומד לקח אין הצדקה להפחית מעונשו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, יהודה כהן. עו"ד בן שימול למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 10.8.81).
ע.פ. 364/81 - משה שלמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בזיוף מספר רישוי של רכב וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי קנה מכונית סובארו מדגם סטיישן משנת ייצור 1974 שנפגעה בתאונה קשה מיד בתחילת דרכה ונמכרה ע"י חברת הביטוח כגרוטאה. לאחר מכן "הלביש" המערער את זהותה של הגרוטאה על מכונית
אחרת מדגם סטיישן מאותה שנת ייצור, כך שהמכונית החדשה קיבלה את המספר של מכונית הגרוטאה ולאמר מכן נמכרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של זיוף מספר רישוי של מכונית כדי לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן בזיוף של מספר המשמש לזיהוי רכב, ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - הוכח במידה מספקת כי המערער רכש את הגרוטאה שמספרה זהה עם המספר המופיע על המכונית החדשה שאותה מכר המערער, וכן הוכח כי מכונית חדשה זו לא עברה מעולם תאונה כך שברור שמדובר בשתי מכוניות שזהותה של האחת הולבשה על השניה. זאת למרות שהתביעה לא הוכיחה כי מכונית סובארו מדגם סטיישן שנת יצור 1974 נגנבה או הוברחה וכי עליה הולבשה הזהות של המכוניתהפגועה. גם העונש איננו מוגזם. מכת הזיופים של המכוניות היא קשה ויש ללחום נגדה בעונשים מרתיעים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, יהודה כהן. עו"ד א. גיבס למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 10.8.81).
ע.פ. 290/81 - הואד צפדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בסחר בטבליות אדולין ובהחזקת 180 גרם חשיש למטרות מסחר ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעלו במצטבר 3 חודשי מאסר על תנאי שהוטלו עליו במקרה קודם של החזקת סמים. הערעור על חומרת העונש נדחה. תוך ישיבתו בכלא הורשע המערער בעוד 3 עבירות ונדון ל-6 חודשי מאסר חופפים. מדובר באדם צעיר כבן 21, בן למשפחה מסודרת ומשכילה ויש כנראה סיכוי טוב שיחזור למסלול חיים תקין. שרות המבחן מציע להתחיל בטיפול במערער בהקדם האפשרי אולם העבירות שבוצעו חמורות הן, קל וחומר כשמביאים בחשבון את ההרשעה הקודמת בעבירת סמים. לפיכך, חרף חרטתו הכנה וסיכוייו הטובים לחזור למוטב אין הצדקה להפחית מעונשו של המערער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, מ. כהן. עו"ד א. סורסקי למערער, עו"ד ח. ליר7 למשיבה. 3.8.81).
ע.פ. 279/81 - דוד ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן כאשר מכר לשוטר מוסווה בכל אירוע כ-8 גרם חשיש ונדון ל-4 שנות מאסר שמתוכן 21 חודש לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על נסיבותיו האישיות של המערער ועיקר טענתו הופנתה לכך שאדם אחר שהובא לדין יחד עם המערער נדון למאסר בפועל של 3 וחצי חודשים בלבד, בנוסף למאסר על תנאי וקנס, ולדעת הסניגור יש בפער שבין העונשים כדי להצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. ברם, הנאשם האחר היה מעורב רק בעיסקת תיווך הקשורה לאחת מן העיסקות הנ"ל. העונש שנגזר על המערער הולם את מהות העבירהונסיבותיה ומאחר ואין זהות בין מעשי המערער לנאשם אחר, הרי עובדה זו מכריעה לכוון אי התערבות למען יצירת זהות בעונשים כמבוקש.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 6.8.81).