בג"צ 562/81 - נדה סובחי קוטיינה נגד עבד אל כרים עלמי ואח'
*החזרת ילד לאמו לאחר שנחטף ע"י האב והובא לישראל.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
המשיב נשא לאשה את העותרת, שהיתה תושבת ירושלים, בשנת 1971. המשיב הגיע לישראל לביקור משבדיה שם התגורר לרגל לימודיו. אחר הנישואין, באוגוסט 1975, חזרו בני הזוג לשבדיה שם נולד להם בנם הקטין. הנישואין לא עלו יפה ובשנת 1978 באו בני הזוג ארצה, פנו לבית הדין השרעי בתביעת גירושין, ועל פי הסכמה התגרשו והוחלט ע"י ביה"ד השרעי כי זכויות המשמורת בילד יהיו לעותרת. לאחר הגירושין חזרה העותרת לשבדיה, ועל פי היתר בית הדין נטלה את הילד עימה. המשיב נשאר בירושלים ונשא אשה אחרת וממנה נולד לו בן נוסף. לאחר מכן הגיע המשיב לשבדיה ופנה לביהמ"ש השבדי בבקשה להעניק לו זכויות ביקור אצל בנו המוחזק ע"י העותרת. בנימוקי הבקשה הבהיר כי העותרת והוא היו נשואים וכי בית הדין השרעי החליט על דבר הגירושין והעניק את זכות המשמורת בילד לעותרת. בפני ביהמ"ש בשבדיה הסכימו בעלי הדין על קביעת מועדי ביקור של המשיב אצל הילד וקבעו שזכויות הביקור ישמרו ויקויימו אך ורק בשבדיה ובשוםנסיבות לא יתקיימו מחוץ לשבדיה. להסכם שבין הצדדים ניתן תוקף של פסק דין ע"י ביהמ"ש השבדי. כאשר התנהל הדיון בביהמ"ש בשבדיה כבר היתה בידי המשיב החלטה חדשה של ביה"ד השרעי ביפו שביטלה את זכויות המשמורת שהוענקו קודם לכן לאם, אך בעת שנדון הענין בשבדיה לא גילה המשיב לביהמ"ש דבר קיום ההחלטה החדשה. לאחר מכן מומש פסק הדין השבדי ע"י ביקורים של המשיב אצל בנו, ובאחד הימים נטל המשיב את הילד, הבריחו משבדיה והביאו לירושלים. העותרת הגיעה ארצה וכאן תכננה היא לחטוף את הילד ולהחזירו לשבדיה, אך היא נעצרה ע"י אנשי משטרה בנמל התעופה בן גוריון ואז היא פנתה לבג"צ וביקשה כי הילד יוחזר לה ויורשה לה לחזור עמו לשבדיה.
א. שני בעלי הדין פנו יחדיו לביהמ"ש בשבדיה ועל פי בקשתם ניתן פסק דין שקבע את סדרי הביקור. המשיב נימק בקשתו בטענות עובדתיות בדבר נישואי בני הזוג, גירושיהם וזכויות המשמורת שהוענקו לעותרת. לפיכך טומן פסק הדין השבדי בחובו לא רק את הקביעה בדבר זכויות הביקור אלא גם את הבסיס לאותה קביעה שהיא - זכויות המשמורת שהוענקו לאם.
ב. בימ"ש בישראל יכבד בדרך כלל פסקי דין שענינם זכויות משמורת קטינים אשר ניתנו ע"י ערכאות שיפוט בחו"ל. מספר מטרות מונחות ביסוד כיבוד פסקי הדין הזרים. בין אלה: השאיפה לשים קץ להתדיינות, שכן אין טעם שסכסוך שהוכרע במדינה אחת יידון מחדש במדינה אחרת; הרצון לעשות צדק עם הצד שזכה במשפט כדי שתובע שתביעתו נתקבלה יוכל ליהנות מזכותו בכל אתר ואתר; המגמה לטפח יחסי גומלין עם ערכאות משפט ושיפוט זרים, היינו, עקרון ההדדיות. כאשר אחד מבני הזוג חוטף את ילדו מידי מי שהוסמך להחזיקו ומבריחו לישראל שומה עלינו כאן לסכל מעשה פסול ונפסד זה. אכן יתכנו גם מקרים יוצאי דופן, אך אלה מקרים חריגים ורק כאשר ברור וגלוי לעין שטובת הילד תיפגע פגיעה שאין להשלים עימה כאשר ינתן תוקף לפסק הדין הזר.
ג. אשר לטענה כי ביהמ"ש השבדי לא היה מוסמך לפסוק בענין משמורת הילד - טענת חוסר סמכות לא תישמע מפי אדם שפנה הוא עצמו לאותו בימ"ש בתביעה ובבקשות בנושא המשמורת על הילדים. כמו כן, על פי המשפט הבינלאומי הפרטי לכל מדינה הסמכות לדון בענינו של קטין המצוי בתחום שיפוטה.
ד. על פי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית, באין הסכם בין ההורים, תינתן המשמורת על ילדים עד גיל 6 לאמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת. כלל זה יסודו בעיקרון הבסיסי שבנושא זה יוחלט תמיד על פי מה שנראה לראוי, לצודק ולמועיל מבחינת טובת הילד. ההנחה המקובלת היא כי טובתם של ילדים בגיל הרך, שטרם מלאו להם 6 שנים, היא שיהיו במשמורת אמם. יתכנו גם בענין זה נסיבות חריגות אך אין הדבר כך בעניננו. מדובר בילד שהוא בגיל רך ומאז לידתו היה במשמורת של העותרת, גם כאשר זו נפרדה מבעלה. המשיב ניסה לשכנע את ביהמ"ש שכאן יזכה הילד לטיפול מסור של אמו החורגת ואולם תמיד עדיף טיפולה של האם הטבעית על כל טיפול של אם חורגת כל עוד לא מוכח כי האם הטבעית מזניחה את בנה ומתנכרת לו.
ה. אשר להחלטה השניה של בית הדין השרעי - אפילו היתה החלטה זו ללא כל פגם לא היה רשאי העותר לעשות דין לעצמו וצריך היה לנקוט בהליכים מתאימים בביהמ"ש בשבדיה כדי שבדרך חוקית תימסר לו המשמורת על הילד. המערער לא נקט בדרך זו אלא כאשר פנה לביהמ"ש השבדי עדיין התבסס על ההחלטה הראשונה של בית הדין השרעי. זאת ועוד, במהלך הדיון נשמעו השגות בדבר תקינות הדיון השני בפני בית הדין השרעי והשגות אלו אינן קלוטות מן האויר.
ו. הילד נולד בשבדיה ושם היה מקום מושבו ברציפות עד לחטיפתו וכן גם העותרת מקום מושבה ומרכז חייה בשבדיה. המדיניות השיפוטית היא שראוי לו לקטין שיוחזק במשמורת, ע"י מי שזכאי לכך, במקום המהווה את מרכז חייו ומרכז חייו של הזכאי להחזיקו במשמורתו. תמיד תעמוד השאלה אם יש בשינוי מקום מושבו של הילד ממרכז חייו למקום אחר כדי להזיק לו. גם הכלל המשפטי של סעיף 77 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות נוטה לאותו כוון מחשבה בקבעו שעל עניני אותו חוק, העוסק גם במשמורת קטינים, יחול חוק מקום מושבו של הקטין. בהתאם לעקרון הנ"ל ראוי שקביעת זכויות המשמורת על הילד ושינוי בזכויות אלה יתבררו בפני הערכאה המוסמכת לכך בשבדיה.
השופט ש. לוין:
גם אם פסק הדין בשבדיה לא קבע את זכויות המשמורת על הקטין אלא זכויות ביקור בלבד, אין הדבר מונע בעד בג"צ להושיט לעותרת סעד אם נוכח לדעת שאין מחלוקת בתום לב בין בעלי הדין באשר לשאלה מי רשאי להחזיק בילד. אכן, מחלוקת בתום לב כזו אינה קיימת. לא זו בלבד שפניית המשיב לביהמ"ש בשבדיה היתה מבוססת על ההנחה שזכויות המשמורת הן בידי העותרת, אלא שגם כאן אין התנגדות המשיב בפועל לעצם קיום המשמורת בידי העותרת, אלא התנגדותו היא להוצאת הקטין מן הארץ, ואילו הסכימה העותרת להשתקע כאן לא היה בידו, גם מבחינתו, לטעון דבר. המשיב כמו העותרת עשו דין לעצמם. הוא חטף את בנו והביאו לכאן ואילו היא ניסתה לחטוף את הילד ולהחזירו לשבדיה. במידה שהתנהגות ההורים עשוייה לשמש גורם להכרעה הרי שהיא מקזזת זו את זו. ברם - התנהגות ההורים, היא כשלעצמה, אינה קובעת את כנותה של המחלוקת בדבר זכויות החזקה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט ד. לוין עו"ד שפאר לעותרת, עו"ד מ. כהן למשיבים. 27.12.81).
ע.א. 13/80 - הסמינר למורות בית רבקה נגד סולל בונה
*זכות ערעור על פס"ד בימ"ש מחוזי שדחה בקשה לרשות להגן ונתן פס"ד המחייב את הנתבע בתשלום. * דחיית בקשה לרשות להתגונן.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 269/79 - הערעור נדחה)
המשיבה תבעה בביהמ"ש המחוזי בסדר דין מקוצר מן המערערת, שהיא אגודה עותומנית, סכום של כ-3 מליון ל"י שמגיע לה לטענתה בעד בניית שני בנינים. המשיבה סמכה את תביעתה על שני הסכמים שנחתמו בינה לבין המערערת וכן מסמך שסיכם את החוב של המערערת למשיבה ושעליו חתם אחד פריימן כנציג המערערת יחד עם נציג המשיבה. במסגרת המסמך המסכם את החוב שילמה המשיבה, כמחצית השנה לאחר שנערך כתב הסיכום, סכום של 1.8 מליון ל"י ואילו היתרה נתבעת בתובענה הנדונה. המערערת ביקשה רשות להתגונן, אך הרשם מיוזמתו הורה על מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" בכתב התביעה והביע דעה שאילו דן בבקשה לרשות להתגונן לגופה היה נותן למערערת רשות כזאת. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל. השופט מצא שהתביעה כשרה להתברר בסדר דין מקוצר והחליט שיש לדחות את הבקשה לרשות להתגונן ונתן למשיבה פסק דין לפי כתב התביעה. מכאן הערעור.
א. אין לקבל טענת המשיבה כי דין הערעור להידחות על הסף באשר לא נתקבלה רשות להגשתו כאמור בסעיף 12 (ד) לפקודת הרשמים. טענת המשיבה הינה שפסק הדין של השופט הוא בגדר "החלטה של בימ"ש המחוזי בערעור" הטעונה קבלת רשות אך בטענה זו אין ממש. בשבתו בערעור על החלטת הרשם החליט ביהמ"ש לדחות את הבקשה לרשות להגן, ולאחר מכן יכול היה להחזיר את התיק לרשם שיתן פסק דין. אילו נתן הרשם פסק דין ניתן היה לערער בזכות לביהמ"ש העליון. במקום לנקוט בדרך זו נתן ביהמ"ש פסק דין בעצמו, ובעשותו כן פעל כערכאה ראשונה שפסק דינה ניתן לערעור בזכות. בגדר הערעור ביתן לכרוך גם את החלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הרשם בדבר דחיית הבקשה לרשות להתגונן.
ב. אשר לטענת המערערת שאין היא חבה על יסוד כתב הסיכום שנערך ואשר עליו חתם פריימן בשם האגודה, וזאת משום שלפי החלטת אסיפת חברים של האגודה מיולי 1976 מתחייבת האגודה בחתימת שניים מחברי מאגודה (שאחד מהם הוא פריימן) בצירוף חותמת האגודה ואילו כתב הסיכום נחתם רק ע"י פריימן - טענה זו אין לקבל. נכון שגם אם המסמך האמור איננו חוזה אלא הודאה בחוב בלבד גם אז מי שאינו מוסמך להתחייב בשם האגודה גם אינו מוסמך להודות בשמה. אולם שאלה אחרת היא אם חבה האגודה במקרה שלפנינו מכח הילכת הסמכות הנחזית או מכח נסיבות המצביעות על אישור פעולתו של פריימן או אימוצה.
ג. לענין סמכות נחזית - מתברר שגם לאחר מועד קבלת ההחלטה של האסיפה
הכללית של האגודה התיימר פריימן לעשות פעולות משפטיות בשם האגודה בחתימתו הבלעדית, מכאן יכלה המשיבה לכאורה ללמוד שהוא עדיין מוסמך לחתום בשם האגודה. עם זאת, מאחר וסברה היא שהילכת הסמכות הנחזית מבוססת על השתק, לא ניתן לקבוע בשלב הבקשה לרשות להגן אם נתקיימו יסודות הסמכות הנחזית ואילו בכך היה תלוי גורל הבקשה היה מקום לקבל את הערעור.
ד. דא עקא שגם אם חרג פריימן מסמכותו לפי מסמכי האגודה יכלה המערערת ע"י מוסדותיה המוסמכים לאשר בדיעבד את פעולתו או לאמצה אפילו ע"י התנהגות פסיבית וזה מה שקרה. המערערת שילמה סכום של כ-1.6 מליון ל"י על חשבון הסיכומים שבין פריימן לבין המשיבה ואין טענה שהתשלום לא בוצע ע"י מי שהוסמך לכך ע"י המערערת או שהמערערת התנערה בצורה כלשהי מהתשלום. לפיכך יש לראות בפעולתה אישור או אימוץ של סיכום החוב. לא הובאו כל אסמכתאות לטענה שדינה של אגודה עותומנית צריך להיות שונה מדינה של חברה לענין אישור או אימוץ פעולה שנעשתה ללא סמכות.
ה. אשר לגופן של הטענות בדבר נכונות החשבון - הוגש תצהיר של פריימן כי הוטעה ע"י המשיבה וכי לאחר שחזר לעבודה באגודה מנהל שעסק לפני כן בביצוע החוזים הנ"ל הוברר לו שהמשיבה הסכימה עם המערערת לוותר על חיובי ריבית המופיעים לאחר מכן בסיכום החוב. אולם המצהיר לא מסר פירוט על חשבונות שעליהם הוא חולק אלא הסתפק בצורה כללית באומרו, למשל, כי סכום החוב האמיתי והנכון היה פחות מהמחצית שנתבעה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי נתבע בסדר דין מקוצר אינו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו אלא עליו להכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו. כמו כן סמך המצהיר על מה ששמע מפי המנהל שחזר לתפקד באגודה אך לטענה זו אין כל ערך לאחר שלא באה הצהרה שלאותו מנהל. זאת ועוד גם אילו היתה ראיה לכאורה על הטעיית פריימן מצדה של המשיבה, דין הוא ששומה היה על המערערת לבטל את הסיכומים האמורים תוך זמן סביר מיום שעילת ההטעיה נודעה לה, וזה היה הדין אף לפני חקיקתו של חוק החוזים (חלק כללי). מעשה ביטול כזה לא נעשה ע"י המערערת.
(בפני השופטים: אלון, שילה, ש. לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד ע. ונגלניק למערערת, עו"ד מ. שליט למשיבה. 7.1.82). ע.פ. 878/80 - אלברט בן חיים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת פריצה על יסוד חזקת ההחזקה התכופה (הערעור נדחה).
בעקבות מעקב ביום 12.6.80 בערב בקרית עקרון בקרבת צריף בחצר ביתו של אחיו של המערער, השגיחו השוטרים במכונית שעצרה, המערער יצא מתוכה, נכנס במהירות לבית והחליף חולצה, אחר כך נכנס לצריף ויצא כאשר בידו מכשיר רדיו טייפ ונסע מהמקום. בצריף גילתה המשטרה מצבור גדול של מכשירי חשמל שנגנבו 3 ימים לפני כן בפריצה לחנות חשמל ברחובות שערכו היה כ-400 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהשתתפות בפריצה בהתבססו על
חזקת "ההחזקה התכופה", וקבע כי לנוכח העובדות הנ"ל ניתן לומר שהמערער נהג ברכוש הגנוב שאוחסן בצריף, מנהג בעלים. הוא ציין גם כי הוברר שהמערער התגורר בדירה מן היום שלאחר ליל הפריצה והעברת הרכוש לצריף, וכן כי אחיו התגורר אז במקומות שונים מחוץ לעיר. הערעור נדחה. הסניגור טען כי לא הוכחה החזקת הרכוש וגם לא הוכח שהמערער קיבל את הנכסים. "קבלת" רכוש יכולה היתה להתבטא לדעת הסניגור בקבלתו ממש, או ע"י נטילת שליטה, או "עשייה" בנכס. לדעת הסניגור לא הוכחה "עשייה" בנכס כי לצורכי קיומו של יסוד זה לא די בהעברת הרכוש לאחר, אלא צריך שתהיה "עשייה" שיש בה משום שימוש בחפץ כגון ייצור או פעולות כיוצא באלה. אין יסוד לטענות אלה. הוכח שהרכוש היה בידי המערער זמן קצר אחרי הפריצה, והוא יכול היה לסתור את ההנחה של ההחזקה התכופה ע"י מתן הסבר סביר להימצאו של הרכוש בידיו, שיהא בו כדי לשלול את ההנחה שבעובדה כי הרכוש בא לידיו ע"י נטילת חלק בפריצה. בכך לא הצליח המערער. מן הראיות עולה שהמערער נהג ברכוש הגנוב בדרך בה נוהג אדם ברכוש שבשליטתו, ומכאן הסיק ביהמ"ש שהרכוש היה בהחזקתו. לאור כל יתר הנסיבות היה מקום להפעיל את ההנחה בדבר חזקה תכופה. אגב, אין יסוד לטענה כאילו לפי הנוסח החדש של סעיף 411 לחוק העונשין, בהשוואה לסעיף 309 לפקודת החוק הפלילי, יש הבדל במשמעות, ושכאילו הביטוי "עשייה" אינו רחב דיו כדי לכלול "העברה".
(בפני השופטים: שמגר, אלון, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 21.10.81).
ע.פ. 407/81 - אריה חריזי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות התפרצות וגניבה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בשתי עבירות של התפרצות וגניבה - עבירה אחת מתייחסת להתפרצות לביתו של עקיבה נוף וגניבת שתי תמונות והשניה לחנות לבגדים וגניבת בגדים. בשני המקרים התבססה ההרשעה בפריצה על חזקת ההחזקה התכופה ובשני המקרים היו עיקר הראיות עדים שבידם נמצאו הטובין. במקרה האחד נתפסו התמונות אצל העד שמסר הודעה במשטרה כי רכש אותן מן המערער ואילו בביהמ"ש חזר בו וביהמ"ש קיבל את הודעתו במשטרה על פי סעיף 10 א' לפקודת הראיות. במקרה השני התבססה ההרשעה על עדותו של מי שנתפסו בידיו הטובין והוא מסר הודעה במשטרה כי רכש אותם מהמערער ושוב חזר בו בעדותו בביהמ"ש והודעתו במשטרה נתקבלה מכח סעיף 10 א' הנ"ל. עדותו של המערער בביהמ"ש היתה רצופה שקרים והסבריו היו מלאים סתירות. הערעור נתקבל באשר לגניבת הטובין מהחנות כאשר ביהמ"ש העליון קבע כי לא היה מקום לסמוך על ההודעה שמסר מי שבידיו נמצאו הסחורות, ובאשר לענין התמונות החליף ביהמ"ש את ההרשעה מהתפרצות לעבירה על סעיף 411 לחוק העונשין של קבלת נכסים גנובים.
הכלל של ההחזקה התכופה מבוסס על נסיון החיים ועל ההגיון ויש לבוחנו על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה בהתחשב בטיב החפץ הגנוב ובאורך התקופה שחלפה מביצוע העבירה ועד למועד שבו הוכחה הימצאות החפץ בידי הנאשם. במקרה דנן משך הזמן שחלף מביצוע הפריצות ועד לגילוי הרכוש לא מנע את החלת כלל ההחזקה התכופה. אולם יתר הנסיבות יש בהן כדי לעורר ספיקות מהותיים בענין חלקו של המערער בעבירת הפריצה לביתו של עקיבה נוף. עדותו של המערער היתה רצופה דברי שקר, אך גם עד התביעה אשר לכאורה היה מעורב בדבר העבירה היה
לדעת הכל עד כוזב וביהמ"ש נזקק על כן לדברי ההודעה במשטרה. אך אפילו נשענים על דברי ההודעה במשטרה של אותו עד, הרי אין בנסיבות הענין כדי לשכנע מעל לכל ספק שהיה כאן מקום להשלכה אחורה, היינו כי צריך היה להסיק מעל לכל ספק סביר שהמערער פרץ לדירה ולא שהתמונות הגיעו לידיו בדיוק באותה דרך בה הגיעו לאחר מכן לאדם אשר בידיו נמצאו התמונות. אי לכך ניתן להרשיע את המערער בענין זה בעבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין וזאת בהסתמך על ההודעה במשטרה של מחזיק התמונות ועל הדברים שעלו מעדותו של המערער עצמו. מאידך באשר לעבירה השניה הרי היו ליקויים ומומים בעדותו של עד התביעה כפי שעלתה מההודעה במשטרה ולפיכך יש לזכות את המערער מעבירה זו. המערער נדון לשנתיים מאסר שמתוכן שנה אחת מאסר בפועל ובהתחשב בקבלת חלק מן הערעור הומר העונש של המאסר בפועל ל-9 חודשים.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ש. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד סרגובי למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 19.11.81).
ע.פ. 408/81 - אליהו שרביט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לרצח (הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל ועל חומרת העונש נדחה).
המערער ירה ארבעה כדורים במתלונן ופגע בו בחלקים שונים של גופו. את היריה הראשונה כוון המערער לרגלו של המתלונן ולאחר שהחלה קטטה בין השניים נורו עוד 3 יריות שפגעו בחלקים אחרים של גופו של המתלונן. המערער הורשע בהחזקת נשק ללא רשיון ובנסיון לרצח וביהמ"ש העליון החליף, בהסכמת התביעה, את ההרשעה מנסיון לרצח לעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 9 שנות מאסר שמהן 6 שנים לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעת המערער כמי שירה את היריות - היתה עדותו של המתלונן שזיהה את המערער והיתה עדותו של נער שזיהה את המערער כמי שביקש ממנו להזמין אליו את המתלונן אם כי הנער עצמו לא ראה במו עיניו את מעשה היריות. בעדויות אלה די כדי לקבוע שהמערער הוא שירה את היריות במתלונן.
אשר לטענה שלא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של נסיון לרצח שכן לא הוכח כי גיבש לעצמו את המחשבה הפלילית הנדרשת עפ"י סעיף זה - התובעת הסכימה אף היא להחליף את סעיף ההרשעה מנסיון לרצח לגרימת חבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בענין זה.
אשר לעונש - השינוי בסעיף ההרשעה אין בו כדי להביא להקלה בעונש. המחוקק קבע בשני הסעיפים את העונש המירבי של 20 שנות מאסר. היריות פגעו במתלונן וגרמו לו פגיעות קשות שמהן סבל תקופה ארוכה וכל זה על לא עוול בכפו. למערער רשימה של הרשעות קודמות ובכללן עבירות אלימות ובנסיבות אלה אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד ד. גולן למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 25.11.81).
ע.פ. 510/81 - חסן כמאל סלמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער יחד עם שלושה אחרים התפרצו לצריף שבו היו פועלים כשבכיסם הכסף ששולם להם כשכר עבודה, כשאחד מן השודדים מזויין בנשק חם. הם התכוונו לשדוד את הכסף שהסתכם בכ-90 אלף
שקל. הם השתמשו כלפי הפועלים באלימות ואחד מן החבורה אף השתמש באקדח ופגע בפועל בראשו. ארבעת השודדים נתפסו ומשפטו של המערער הופרד ממשפטם של אחרים. הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. לטענת הסניגור נדונו האחרים במשפט שלהם לעונשי מאסר זהים לעונש המאסר שהוטל על המערער למרות שחלקו של המערער היה קטן יותר מחלקם של האחרים. ביהמ"ש העליון ביקש לעיין בגזרי הדין של השותפים אך אלה לא היו ברשות הסניגור וביהמ"ש העיר כי בהיעדר נתון בסיסי זה לא יוכל להתייחס לטענה האמורה, שכן אין יודעים מה היו הנסיבות בענינם של השותפים. חובתו הראשונית של סניגור המבקש לטעון פגיעה באחידות הענישה, לבסס את התשתית העובדתית לטענה, וביסוס זה משמעו המצאת גזרי הדין שניתנו במשפט השותפים האחרים. טענה אחרת ענינה בנסיבות אישיות של המערער, אך אין בכך כדי להביא לשינוי גזר הדין. המערער השתתף בתכנון מעשה שוד תוך שימוש בנשק חם שהיה מיועד לשלול מפועלים את שכר עבודתם. בנסיבות אלה העונש איננו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד וקסמן למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה.25.11.81).
ע.פ.330/81 -סמי לואיז ברו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הכשלת שוטר שהתבססה על עדות השוטר בלבד (הערעור נתקבל).
באחד הימים ביולי 1978 הבחין המערער כי שוטרת רושמת דו"ח למכונית של אשתו החונה במקום אסור. הוא ניגש לשוטרת וביקש ממנה לוותר על רישום הדו"ח. תוך כדי דין ודברים ביקשה השוטרת מאת המערער שיציג בפניה את מסמכי הרכב. המסמכים לא היו בידו והשוטרת רשמה על כך דו"ח. היא שאלה את המערער לשם והלה מסר את השם "גיזלה ברו". לגירסת השוטרת נאמרו הדברים בתשובה לשאלתה מה שם המערער, אך לגירסת המערער הוא מסר את השם הנ"ל בתשובה לשאלה מי הוא בעל הרכב, ואכן השם גיזלה ברו הוא שם אשתו והיא בעלת הרכב. בסופו של דבר הגיש המערער תלונה נגד השוטרת ואז הוגשה תביעה נגד המערער בגין עבירות שונות ובכללן הכשלת שוטר בכך שמסר שם לא נכון.
בבימ"ש השלום העלתה השוטרת את גירסתה לגבי מתן השם ע"י המערער והמערער העלה את גירסתו שלו. בימ"ש השלום ציין שהוא מאמין כי השוטרת דוברת אמת וגם ביחס לדברי המערער אמר ביהמ"ש כי יתכן שדבריו נכונים ויתכן שלא. בסופו של דבר הרשיע את המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בסברו שמדובר בממצאים עובדתיים שאין בימ"ש שלערעור מתערב בהם, אך ביהמ"ש העליון ניתח את מכלול הנסיבות והראיות והגיע למסקנה שאין ההרשעה יכולה להתקיים. בסוגייה שבמחלוקת היו בפני ביהמ"ש עדות יחידה מול עדות יחידה. כאשר ביהמ"ש בא להרשיע על סמך עדות יחידה עליו להזהיר עצמו שמדובר בעדות שאין לה חיזוק בראיה אחרת, וכבר נאמר לא אמת כי ראוי שכלל זה ישמר, אך לא ע"י אמירת דברים לתפארת המליצה, כגון "הזהרתי עצמי", אלא ניתוח הדברים בהכרעת הדין צריך לשקף את זהירותו של ביהמ"ש בקביעת ממצאיו. בעניננו אין הכרעת הדין משקפת בחינה זהירה זו של העובדות. ראוי היה מקרה זה לבחינה כפולה ומכופלת, נוכח העובדה שעברו כשנתיים מאז האירוע ועד למתן עדות השוטרת. מעבר לכך, בדיקת הדו"ח שרשמה השוטרת ביום המקרה לעומת מה שהעידה בביהמ"ש מעוררת ספיקות באשר לאמינות עדותה ולפחות באשר לנכונות מסקנתה בשאלה השנויה במחלוקת. כאשר עומד נאשם לדין ומול גירסה אפשרית
של התביעה ניצבות גירסאות אחרות המצדיקות זיכוי, שסבירותן יפה באותה מידה, על ביהמ"ש להעדיף את הגירסה הנוחה למערער ולזכותו.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 25.11.81).
ב.ש. 451/81 - יפת שייך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת למעלה מ-80 גרם הרואין וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסם נתגלה כשהוא מוסתר לאחר שאיש משטרה הבחין בשתי דמויות שעסקו בהטמנת סם זה במקום. היה זה בשעת לילה ובכל זאת כשדיווח איש המשטרה לממונים עליו נתן תיאור כללי של שתי הדמויות ותיאור לבושם. עפ"י תיאור זה בא צוות של אנשי משטרה אל בית הורי העורר כדי לברר אם הוא נמצא במקום, אך רק כאשר עמדו לפרוץ פנימה פתחו להם את הדלת, ואז התברר שהעורר עזב את המקום זמן קצר לפני כן. במשך כחודש ימים לא אותר העורר וכאשר נעצר באקראי השמיע הסבר על מקום הימצאו שיש לפקפק עד כמה הוא אמין. בעקבות המעצר נערך מסדר זיהוי תמונות והשוטר הצביע על תמונת העורר בין תמונות 9 דמויות. לדעת הסניגור הזיהוי שמסר השוטר בליל המקרה היה שטחי ביותר, ואילו מסדר זיהוי התמונות פגום ואין להיעזר בו. ברם, כדי שתתקבל עמדת הסניגור צריך שתישמע עדות השוטר כדי להיווכח כיצד הבחין כי הדמות שהמביאה את הסמים היתה העורר, ומה הביא לכך שבעת מסדר התמונות הצביע על תמונת העורר. בנסיבות כאלה אין לומר שבידי התביעה לא נמצאות ראיות לכאורה. אפשר שמבחינת משקלן ואמינותן לא יספיקו הראיות לקביעת ממצא מרשיע, אך כל זה תלוי בעדות שתימסר לביהמ"ש ובמהימנות העדים. בשלב זה אין ביהמ"ש יכול לבחון את הנושא הזה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גולדברג לעורר, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 5.1.82).
ב.ש. 436/81 - בסאם אלבכרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום תהליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביצוע שתי פריצות וגניבות ובנסיון לפרוץ ולגנוב בשני מקרים נוספים וכל זאת בלילה אחד יחד עם שני צעירים אחרים. בעקבות הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים בנימוק כי מעשי פריצה הפכו למכת מדינה וכי לחובת המערער הרשעות קודמות בעבירות רכוש. הערר נתקבל. אשר להרשעות הקודמות - מסתבר שהיה מקרה אחד בשנת 1976 כאשר העורר היה בגיל 14 ואז שוחרר ללא הרשעה לפי חוק הנוער, ועבירה אחרת היא בגין שימוש ברכב ללא רשות שנעשה ב-1978. אכן, עבירות נגד הרכוש ובמיוחד מעשי פריצה וגניבה הם חזיון נפרץ ומפגע חמור לציבור, ויש בעבירות אלה מידה רבה של חומרה. עם זאת אין להציב את חומרת המעשים בענינים אלה על אותה מידת חומרה שבקשר אליה נאמר ע"י ביהמ"ש העליון כי יש ודי בחומרת המעשה כדי להצדיק את מעצר הנאשם עד גמר ההליכים נגדו. תהיה הצדקה ליתן צו כנ"ל כאשר מדובר בנאשם שהוא בגדר מועד בעבירות שכאלה ואז ראוי להגן על הציבור כבר בשלב מוקדם של הדיון אם מצויים בידי התביעה ראיות לכאורה. בעניננו מדובר באדם שבעת ביצוע המעשה טרם מלאו לו 18 שנים ולא ניתן להגדירו כפורץ מועד. לפיכך יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד טרויסאה מוחמד למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 5.1.82)
ב.ש. 442/81 - דוד פחימה ושמעון כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ומרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררים הואשמו בעבירות של סחיטה באיומים וקבלת דבר במרמה, בכך שנטפלו לבעל מכלת, אדם נכה, בטענת שוא כאילו בחורה מסויימת שעימה קיים יחסי מין הרתה ובוצעה בה הפלה שעלתה להם ממון רב. ביהמ"ש הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים והערר נתקבל. מדובר בשני צעירים שגילם כ-20 ושעברם נקי. לטענת הסניגור מדובר בצעירים חיוביים ביסודם אשר חטאו כתוצאה מרוח שטות שנכנסה בהם ואינם עבריינים לפי טיבם. מאידך טען התובע כי עבירה של סחיטה באיומים טומנת בחובה, לפי מהותה, סכנה של השפעה על עדים, וכן הדגיש שאין מדובר בפיתוי רגעי אלא בהתנהגות רצונית שנמשכה זמן רב למדי. בקבלו את הערר "לא בלי לבטים" החליט ביהמ"ש העליון לשחרר את העוררים בערבות. ביהמ"ש ציין כי לבטיו באו הן מחמת חומרת העבירות והן משום התחברות השניים עם נאשם נוסף שיש לו הרשעות קודמות. ברם, בבוא הזמן יתלבנו נסיבות המקרה וביהמ"ש יוכל להיעזר בתסקיר שירות המבחן לגבי עברם, אופיים וסיכוייהם של השניים לחיות חיים של שומרי חוק וכל אלה ישפיעו ללא ספק על טיב העונש. לפיכך הוחלט לשחרר את העוררים.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד י. סגל לעוררים, עו"ד י. מזוז למשיבה. 27.12.81).
ב.ש. 446/81 - מדינת ישראל נגד יעיש לוי
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הורשע בהחזקת כ-2 וחצי גרם הרואין, שהיא כמות שלא נועדה לכאורה לשימושו העצמי, ונדון למאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את התחלת ריצוי העונש, וזאת על פי סמכותו לפי סעיף 87 (א) לחוק העונשין, המסמיך את ביהמ"ש לדחות את ביצוע של העונש למועד אחר. הערר נדחה. ספק אם היה מקום לשחרר את המשיב, כשנימוקו היה כי הוא רוצה להיות מספר ימים יחד עם אחיו ששוחרר זה עתה מן הכלא. סעיף 87 אמנם מקנה לביהמ"ש שיקול דעת, אך יש להשתמש בו בצמצום כאשר בפי הנאשם טעמים כבדי משקל המחייבים זאת. כמו כן מן הראוי שייעשה שימוש בסמכות זו, כפוף לחריגים יוצאי דופן, כאשר נאשם לא היה עצור עד תום ההליכים, בעוד שבעניננו היה הנאשם עצור עד תום ההליכים, כך שהיו טעמים שלא להנותו מן החרות המגיעה כרגיל לאדם שעומדת לו חזקת החפות. אולם אין עדיין הלכה פסוקה בשאלת פירושו של סעיף 87(א) ולא מן הנמנע שמשום כך לא הבהיר השופט את השיקולים שהדריכוהו לדחיית ביצוע גזר הדין. יש סימנים לכך שהשופט האמין למשיב שהוא מתחרט על מעשיו בעבר וכי הוא רוצה לחזור למוטב. באלה בלבד לא היה מספיק כדי לדחות את ביצוע עונש המאסר, אך הואיל ויתכן שהשופט לא גילה את כל הנימוקים כשהחליט לשחרר את המשיב בערבות יש להנות את המשיב מן הספק ולא לשנות את החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גב' מ. ארד למבקשת, עו"ד מ. מוסק למשיב. 27.12.81).
ב.ש. 386/81 - פלוני (קטין) נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בנסיון לשוד וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. המדובר בנסיון לשוד שנעשה ע"י העורר יחד עם שלושה אחרים שכבר הספיקו לנפץ שמשה של בית ולחדור לתוכו כשכל הארבעה רעולי פנים וברשותם סכינים. משהופרעו ע"י יושבי הבית הצליחו שלושה להימלט ורק העורר נתפס. הוא טען טענה של "צורך", היינו
כי אולץ ע"י השלושה לבוא עמם למקום המעשה ולטענתו המשטרה לא בדקה טענה זו ולפיכך אין להחזיקו במעצר עד שיתברר משפטו. ברם, המשטרה לא יכלה לעשות יותר ממה שעשתה בענין זה, שכן העורר אינו מגלה מי הם השלושה האחרים ולכן המשטרה אינה יכולה לברר אם אלה אילצוהו להשתתף איתם. אין צורך להרחיב את הדיבור בשאלה אם דומה טענת "אליבי" המועלית ע"י נאשם לטענה זו, שכן גם טענת אליבי אין בידי המשטרה לבדוק כשהעצור מסרב לגלות היכן הוא נמצא בעת ביצוע העבירה אלא שהוא טוען שיש לו אליבי. אשר לגילו של העורר - קטינות איננה יוצרת חסינות. אין ביהמ"ש שש לעצור קטינים ולהחזיקם בתנאי מעצר, אך לא כאשר מדובר בעבירה חמורה של נסיון לשוד. כמו כן אין זה מדוייק לומר שהעורר איננו מסוכן לציבור. לא רק שהמעשה הנדון מעיד על ההיפך אלא שהעורר כבר נדון בעבר והמעשה הנוכחי בוצע כאשר נמצא בפיקוח שירות המבחן.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד פרנקו לעורר, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 20.12.81).
ב.ש. 415/81 - מדינת ישראל נגד אבנר צ'רקסי ואח'
*שחרור בערובה (סחיטה) (ערר על החלטה לשחרר בערובה - הערר נדחה).
המשיבים יחד עם אחרים הואשמו בעבירות סחיטה באיומים, כאשר יצרו מונופול באיומים ואלימות לקבל עבודות ולמנוע תעסוקה מאחרים, וביהמ"ש הורה בשעתו לעצור את כל הנאשמים עד תום ההליכים. כנגד ההחלטה הנ"ל הוגש בשעתו ערר לביהמ"ש העליון והערר נדחה. ביהמ"ש העליון ציין כי הפרשה חמורה במשמעותה הפלילית והחברתית במתכונת המקובלת ע"י אנשי הפשע המאורגן במקומות אחרים בעולם. באותה הזדמנות ציין ביהמ"ש העליון שמן הראוי לקיים את ההליכים בהקדם ככל האפשר, וזאת הן מבחינת העוררים שהם בעלי משפחות גדולות, ולא פחות מבחינת מהותה של הפרשה שכן הליכים משפטיים בנושא כגון זה יאבדו חלק רב ממשמעותם הציבורית המרתיעה אם לא יקויימו קרוב לאירוע. בעקבות החלטת ביהמ"ש העליון נקבע התיק לשמיעה כבר בחודש ינואר בפני שופטת ביהמ"ש המחוזי, אך לאחר מכן בוטלו המועדים הנ"ל והתיק הועבר לשמיעה בפני שופט אחר בהתאם לסדרי הנוהל של קביעת תיקים בביהמ"ש המחוזי. אצל השופט השני נקבעו מועדי השמיעה למאי 1982. המשיבים ביקשו עיון מחדש בהחלטה לעצור אותם עד תום ההליכים, והשופט נעתר לבקשה ואף סירב לעכב את ביצוע השחרור ל-48 שעות כדי לאפשר למדינה לערור על ההחלטה. הערר נדחה. ביהמ"ש העליון העיר כי לנוכח מה שנאמר בערר הקודם ראוי היה שביהמ"ש המחוזי יתייחס התייחסות חריגה לנושא ויקבע מועדים מוקדמים לשמיעת המשפט. ברם בינתיים נוצר מצב חדש. המשיבים שוחררו וחזרו אל בני משפחתם, אל נשותיהם וילדיהם, וכולם בעלי משפחות מרובות ילדים וגם חזרו ונקלטו בעבודה. קביעת השמיעה לחודש מאי מבטלת במידה רבה את השיקולים החשובים שהנחו את ביהמ"ש העליון שהמליץ על קביעת מועד מוקדם לשמיעת המשפט. בנסיבות אלה לא צודק להחזיר את הגלגל אחורה ולכלוא את המשיבים מחדש על אף החומרה הרבה בעבירות המיוחסות להם.
(בפני: השופט ד. לוין. 15.12.81).
ב.ש. 437/81 - ציון אבני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה ביריית אקדח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בנובמבר 1981 פרץ סכסוך בין המבקש לבין שכנו בנוגע לשימוש בחדר שירותים משותף. במהלך הסכסוך ירה המבקש באקדח שהחזיק ברשיון ואחד הכדורים פגע בירכו של השכן ופצע אותו.
המשיב הואשם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות חמורות וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. הנמקת ביהמ"ש התבססה על כך שהמבקש והנפגע הם שכנים הגרים תחת קורת גג אחת וקיים חשש לפגיעה נוספת בעתיד. בינתיים שיגר השכן מכתב המציין את יחסי החברות הטובים שבין השניים וכי סלח למבקש. נוכח עובדה זו ובהתחשב בזמן הרב שעבר מאז התקרית הרי החשש לפגיעות נוספות אינו רב. המבקש אינו בעל עבר פלילי משמעותי והאקדח שהחזיק היה ברשיון. בהתחשב בכל הנתונים ניתן כיום לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ברק. 29.12.81).
ב.ש. 430/81 - מדינת ישראל נגד אמיר שרון
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב ואחד פרי הואשמו בקשירת קשר עם אחד מנין לייבא לישראל הרואין ולסחור בו, ובמסגרת קשר זה נסע פרי לגרמניה עם מנין וזה האחרון חזר עם כ-500 גרם הרואין. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה את מעצרם של פרי והמשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה בכל הנוגע לפרי, אך סירב לבקשה בכל הנוגע למשיב. עררה של המדינה נתקבל. חומר הראיות שבידי התביעה הם מספר תמלילים של שיחות בין פרי לבין המשיב, וכן דוחו"ת שעשו שוטרים על פגישות בין פרי למשיב בטרם נסע לחו"ל, ועל נוכחותו של המשיב בשדה התעופה בקרבת מקום למנין כשזה חזר מחו"ל, וכן התקרבותו של המשיב לביתו של מנין בערבו של אותו יום. בחומר הראיות כאמור יש תשתית לכאורה כדי לבסס את האישומים ומכיון שמדובר בראיות לכאורה אין צורך בענין זה להרחיב יותר את הדיבור. העבירות הן חמורות כשלעצמן והעובדה שהמשיב הוא עובד מדינה מוסיפה לה חומרה יתירה. אין בנסיבות האישיות של המשיב כדי להוות נימוק שלא להורות על המעצר.
(בפני: השופט ברק. עו"ד דותן למבקשת. עו"ד מלטי למשיב. 18.12.81).
ב.ש. 397/81 - שלום ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של סחיטה באיומים, גניבת אלטרנטור והחזקת מצבר שיש חשד שהוא גנוב. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. אילו היה מדובר בעבירות גניבה והחזקת רכוש גנוב יתכן שביהמ"ש לא היה מורה על המעצר ועיקרו של ענין הוא האישום בנוגע לסחיטה באיומים. נטען בכתב האישום שבמשך השנים נהג העורר להגיע לעיתים מזומנות למוסכו של המתלונן, להחנות רכבו במרכז המוסך ולדרוש בצעקות שיתקנו את רכבו ללא תור וללא תשלום. מעדות המתלונן יוצא שהתנהגות העורר היתה מאיימת וכי מחמת הפחד היו עובדי המוסך נותנים לו שירותים ללא תור ומבלי לבקש את מלוא התשלום או מבלי לבקש בכלל תשלום. אומר הסניגור כי במידה ומדובר באיומים דרך התנהגות הרי שהענין אינו יכול לשמש נשוא לאישום לפי המצב המשפטי ששרר עד לחדש אפריל 1980, אך גם באשר למקרים שלאחר אותה תקופה קיימות ראיות המצדיקות על פני הדברים קביעה לכאורית בדבר מעורבותו של העורר במעשים המיוחסים לו. המדובר בעבירה שהיא נפוצה וקיימות ראיות כי מחמת פחדו של העורר שוקל המתלונן את סגירת המוסך. העורר עצמו לא מסר עד כה כל גירסה במשטרה לגבי נסיבות האירוע ויש לעורר שורה ארוכה של הרשעות קודמות.
(בפני: השופט ש. לוין. 1.12.81).
ב.ש. 399/81 - רפי סבן נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).
העורר הואשם בסחיטה בכח, תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאת שוא וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי ובקשתו נדחתה באשר לא נתגלו עובדות חדשות שיצדיקו עיון חוזר. הערר נדחה. טוען הסניגור כי מי שייצג לפני כן את העורר לא היטיב להציג את ענינו בפני ביהמ"ש אך אין זו סיבה מספקת לעיון חוזר ודי בטעם זה לדחיית הערר. מעבר לכך יש להוסיף כי ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש לעצור את העורר אין בה פגם בהתחשב בחומר הראיות שבידי התביעה. בהודעה הראשונה שמסר למשטרה הכחיש העורר כל מעורבות בפרשה, ואילו בהודעה שניה הודה כי הצטרף לחבורת אנשים שכלאו את המתלונן בפרדס ותקפו אותו כדי שיודה כי גנב מכשיר חשמלי מסויים, אלא שלטענת העורר לא בא לתקוף את המתלונן אלא בא להפריד בין הניצים. לעומת טענת העורר הרי המתלונן מייחס לו את התקיפות בכח וטוען שהוא היה ראש התוקפים. ביהמ"ש שישמע את המשפט יצטרך לתת את הדעת על המהימנות של שתי הגירסאות, אך בינתיים מן הראוי שלא לשחרר את העורר, בעיקר כדי למנוע סכנת מעשי אלימות נוספים בין שני מחנות יריבים עד לשמיעת המשפט.
(בפני: הנשיא לנדוי. עוה"ד ד. אופק וב. בהרי לעורר, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 10.12.81).
ב.ש. 405/81 - שלום רובין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב-18 עבירות שונות של אספקת סמים ועשיית שימוש בהם, ועבירות נגד הרכוש. כתב האישום מתבסס בעיקרו על עדותו של איש משטרה שהושתל לתוך חבורת עבריינים וחי את חייהם במשך כ-6 חדשים עד אשר נחשף ורוב חברי החבורה נעצרו והועמדו לדין. המעצרים החלו כבר בסוף חודש מרץ, אך עקבותיו של העורר נעלמו ובחודש יוני הוכרז כעבריין נמלט. בחדש נובמבר נעצר העורר באקראי בעקבות עבירת תנועה ואז הוגש נגדו כתב אישום. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. אשר לטענת העורר כי לא נערך מסדר זיהוי - בדרך כלל רצוי לקיים במקרה כגון זה מסדר זיהוי כדי להסיר כל ספק שהנאשם העומד לדין הוא אותו אדם שהשוטר יצר איתו קשר, אך כל מקרה צריך להיות נידון לפי נסיבותיו. כאן לא מדובר בשוטר מוסווה שנפגש פעם או פעמיים עם חשוד בסחר בסמים ואחר כך הוא צריך להעיד נגדו. כאן חי השוטר ופעל במחיצת העורר במשך מספר חדשים, הוא ביקר בבית מגורי הוריו. ובמקום מגוריו הקבוע של העורר, הוא מסר דיווחים שוטפים על האירועים ועל הביקורים באותם בתים ואין לומר שהשוטר בדה את הכתובת רק כשהעורר נעצר ונחקר. במקרה כזה אין טעם ואין ערך למסדר הזיהוי שהרי העורר מוכר לשוטר המוסווה בהיכרות קרובה ביותר. אשר לטענת השיהוי בהגשת כתב האישום - עובדה זו נובעת מכך שהעורר נעלם עד שהיה צורך להכריז עליו כעבריין נמלט ומכאן שהסיבה לשהוי היא בעורר ולא בפרקליטות. אמת, שאם מוגש כתב אישום כנגד נאשם תוך שיהוי לא סביר יכול שיהוי כזה לשלול את ההצדקה לעצור עד תום ההליכים אך אין, זה המקרה בעניננו.
(בפני: השופט ד. לוין. 9.12.81).
ב.ש. 413/81 - עאדל עאשור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סרסרות לזנות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסרסרות
למעשי זנות בקשר לקטינה ובעילת קטינה שלא מלאו לה 16 שנים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר הוא בעל עבר פלילי ותלוי נגדו מאסר על תנאי בגין עבירה של מחייה על רווחי זונה. על כן השאלה היחידה היא אם בידי התביעה חומר לכאורה כנגד העורר. הלה כופר מכל וכל במעשה המיוחס לו וטוען שבינו לבין המתלוננת נרקמו יחסי אהבה ועמדו להינשא עד שנודע להוריה כי הוא ערבי ואז רקמו נגדו עלילה. המתלוננת עצמה מסרה שתי הודעות במשטרה נגד העורר ובשתי הודעות אלה יש חומר מספיק לקשור את העורר למעשה המיוחס לו וכן יש בידי התביעה חומר עצמאי המסייע לאמירות המתלוננת. לאחר מכן מסרה המתלוננת תצהיר שבו היא חוזרת מן האמור באחת מהודעותיה במשטרה אך היא לא חזרה מההודעה השניה. התצהיר של המתלוננת יש בו כדי לחזק את עמדת התביעה לענין המעצר. כבר בדיון הראשון לפני ביהמ"ש המחוזי הצביעה התביעה על אפשרות של השפעה על עדים מצד העורר. המתלוננת מתייחסת בתצהירה רק למסמך אחד בעוד שהיא חתמה על שתי הודעות, והנסיבות שבהן נמסר התצהיר מחזקות את החשש כי שחרור העורר עשוי להביא להשפעה על עדים ולשיבוש הליכי משפט.
(בפני: השופט ש. לוין. 10.12.81).
ב.ש. 419/81 - פלוני (קטין) נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שהוא יליד 1965 הואשם בביצוע שוד יחד עם אחר בכך ששדדו תליון של המתלונן. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את הנאשם האחר בערובה ואילו את העורר ציווה לעצור עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין שמדובר במעשה אלימות חמור והדגיש את ההבדל שבין שני הנאשמים מבחינת עברם. בעוד שלנאשם האחר אין הרשעות קודמות הרי רשומים לחובת המערער מעשים פליליים אם כי ללא הרשעה. לדעת השופט תכיפותם של המעשים והישנותם מעידים על אופיו השלילי של העורר, וכן צויין כי המעשה בוצע יום אחד בלבד לאחר שהעורר שוחרר בערבות בקשר לעבירה אחרת. הסניגור טען כי העורר צעיר בשנה מן הנאשם האחר ויש לתת משקל ראוי לעובדה שעל המעשים האחרים שנרשמו לחובת העורר אין הרשעה בדין. אין מתערבים במסקנת שופט המוציא צו מעצר עד תום ההליכים אלא אם השופט נתפס לטעות בשיקוליו או בהסקת המסקנה המתבקשת מאותם שיקולים. כאשר לא נמצא פגם כזה לא יעמיד ביהמ"ש שלערעור את שיקול דעתו הוא במקום שיקול הדעת של שופט בימ"ש קמא. בעניננו מדובר בעבירה חמורה וגם המסקנה שיש הבדל בין העורר לבין חברו אינה בלתי סבירה. מדובר בשני קטינים שעברו של אחד מהם נקי לחלוטין ואילו זה של העורר כולל רישומים של מעשים פליליים. כמו כן תלויים ועומדים נגד העורר כמה תיקים פליליים ובכללם עבירות של התפרצות ונסיון לפרוץ רכב תוך איום על אדם. בנסיבות אלה, למרות שחזקת החפות עומדת לעורר בכל הענינים שטרם נדונו, יש לראות בו סכנה לציבור המצדיקה, לאור חומרת העבירה, את קיומו של צו המעצר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד קרא למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 24.12.81).
ב.ש. 445/81 - אהרון שבו נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (שוד) (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
שני אנשים ביצעו שוד שבמהלכו נפצעה בעלת הדירה פצעי מוות. האחד מהם זוהה כחיים שטרית ואילו השני לא זוהה בוודאות, אך המשטרה חושדת במבקש שהוא השודד השני. בקשתו של המבקש
להשתחרר בערבות נדחתה לאחר שנקבע כי קיים חשד סביר כי הוא האדם השני שביצע יחד עם שטרית את השוד. החשד עולה כבר מהודעותיו של העורר במשטרה. בהודעה הראשונה נאמר לעורר שהוא נחשד כי יחד עם אחרים ביצע שוד ופצע את בעלת הדירה, וכשנשאל היכן הוא עובד השיב כי אינו רוצה לענות על השאלה. המקום שבו עובד המבקש, היא מסעדה הנמצאת בקירבת מקום האירוע והעובדה שסירב להגיד היכן הוא עובד מוסיפה לביסוס החשד נגד העורר. בהודעה אחרת טען העורר שהגיע לעבודה ביום האירוע בין השעות 9 ל-9.30 בבקר, טענה העומדת לכאורה בסתירה לדברי מעבידו של העורר. בהודעה זו הוא טוען פוזיטיבית שלא נפגש ביום הקובע עם שטרית והוא טוען כי שטרית לא נהג לבקר אותו במקום עבודתו כי הוא הכיר אותו רק היכרות רחוקה וגירסה זו הופרכה מפי מעבידו. לאור עובדות אלה הרי גם אילמלא היה מידע סודי היה מקום לדחות את הערר ולו אך לאור חומרת העבירה והחשד הסביר שהעורר הוא אחד השודדים. אשר לטענה כי האליבי שבפי העורר לא הופרך - יש הבדל בין אליבי שהוכח פוזיטיבית לבין היעדר הפרכה של האליבי בשלב בו החקירה עודנה נמשכת. אכן, בשלב זה עומדת לעורר חזקת החפות, אך אין להקשות על המשטרה את מלאכתה. כאמור היה מקום לדחות את הערר גם ללא המידע הסודי שנמסר בביהמ"ש המחוזי ועל כן אין צורך להתיחס לטענת הסניגור שאסור היה להגיש לשופט במסגרת הערר מידע חסוי שלא הוצג בפני שופט בימ"ש השלום. ברם יש להעיר כי לכאורה אין לטענה יסוד. אם בערעור לגופו של ענין אפשר להתיר הבאת ראיה חדשה, לא כל שכן כשמדובר בשלב של הדיון בהארכת מעצר לשם השלמת חקירה.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד י. אבירם לעורר, עו"ד מזוז למדינה. 25.12.81).
ב.ש. 381/81 - שלום מירישוילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה). העורר הואשם ב-4 עיסקאות של תיווך, החזקה וסחר בסמים כאשר בכל אחת מן העיסקאות הקונה של הסם הוא שוטר מוסווה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. לטענה על היעדר מסדר זיהוי - טענה זו תמוהה שכן היה זה העורר אשר במפגיע סירב להשתתף במסדר בטענה שהשוטר שעומד לערוך את המסדר מכיר אותו היטב. טוען הסניגור כי גם בנסיבות כאלה צריך היה לערוך מסדר זיהוי תמונות אך גם טענה זו אין לקבל. לפחות בחלק מן העיסקאות שהה השוטר המוסווה בחברת העורר שעות מספר, כך שהשוטר ידע היטב את זהותו ואישיותו של העורר עד כי מסדר זיהוי תמונות היה מיותר כליל. טענה אחרת העלה הסניגור כי מאז העיסקה האחרונה המיוחסת לעורר עברו כ-5 חדשים ולא עלו חשדות שבתקופה זו ביצע עבירות נוספות, משמע שאין סכנה לציבור אם יתהלך חופשי עד למשפט, וכן כי אין זה מקובל לעצור אדם עד תום ההליכים כאשר מיום ביצוע העבירה עבר זמן ממושך. אכן, ככל שעובר זמן רב יותר מביצוע עבירה הנטייה לצוות על מעצר פוחתת. אך אין זה כלל. נסיבות שונות עשויות להצדיק את ההיפך. ניתן להניח כי כשמדובר באדם המנהל אורח חיים סדיר ומעצר עשוי לפגוע במקום עבודתו, וכדומה שיקולים, או כשמדובר בעבירה שאין סכנה להמשכיות ביצוע דומות לה, עשוי ביהמ"ש להתחשב בנסיבות כאלה כדי לא לפגוע בחשוד. אין הדבר כך כשמדובר בסחר בסמים. במלחמה נגד נגע זה על המשטרה להפעיל תחבולות שונות ולשם כך היא משתמשת בשוטרים מוסווים לביצוע עיסקות עם סוחרים. בנסיבות הקיימות כששוטר מצליח לרכוש את אימון הסוחרים ולחדור לקירבתם תהיה זו פגיעה קשה בפעולות המשטרה אם לאחר כל עיסקה תיאלץ לחשוף את השוטר על מנת להביא למעצרו של החשוד.
(בפני: השופט בייסקי. 3.12.81).