ע.א. 842/79 - משה ועליזה נס ואילן וליאורה דודמן נגד נחום ומלכה גולדה
*הפרת הסכם ע"י אי תשלום התמורה במועד.
* תביעה לביצוע בעין ותביעת פיצויים.
* תחולת סעיף 10 לחוק המקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 473/78 - הערעור נדחה)
לעירית ראשון לציון חלקת קרקע בגודל 3000 דונם הרשומה על שם העיריה מאז שנת 1972. הקרקע טרם עברה פרצלציה, וכדי לאפשר בניה מסודרת בשטח העניקה העיריה לקבלנים שונים זכויות על שטחי קרקע ובכלל זאת העניקה לחברת פרספוליס (להלן - החברה) בעלות על שטח של 100 דונם. כיון שאין עדיין אפשרות לרשום בספרי רישום המקרקעין את זכויות הקנין בדירות הנבנות הונהגה שיטה הנהוגה במקומות אחרים שאין בהם אפשרות רישום כי אצל "החברה המשכנת" מתנהלים ספרי רישום זכויות קנין במבנים ובדירות שהיא בונה. המשיבים גולדה רכשו ביום 25.10.75 דירה מהחברה וקיבלו בה את החזקה. כן נרשמו בעליה של הדירה בספרים המתנהלים בחברה. ביום 31.8.77 מכרו גולדה את הדירה למערערים נס (להלן - נס) בתמורה של 190 אלף ל"י. מתוך סכום זה שילמו בעת חתימת החוזה 30 אלף ל"י, ואמורים היו לשלם עוד 80 אלף ל"י מאה וחמישים יום לאחר חתימת החוזה, עוד 30 אלף ל"י כעבור 210 ימים, ועוד תשלומים במועדים אחרים. על הסכומים הנ"ל נתנו נס לגולדה שיקים עם זמני פרעון התואמים את מועדי התשלום. שלא כמקובל מסרו גולדה את החזקה בדירה לנס כבר לאחר התשלום הראשון ואת הבעלות בדירה התחייבו להעביר על שם נס לאחר שתשולם התמורה במלואה. להבטחת העברת הזכויות בדירה על שם נס חתמו גולדה והפקידו בידי פרקליטם של נס, עו"ד בן זאב, יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר המסמיך את עורך הדין לרשום את הדירה על שם נס לאחר תשלום התמורה במלואה. נס התנכרו להתחייבויותיהם ולא שילמו את שיעורי התשלום במועד. הסך הכולל של 110 אלף ל"י שהתחייבו נס לשלם תוך 90 ו-150 יום שולם בסופו של דבר לאחר דחיות מרובות ובקשיים ניכרים לגולדה, אך משבא מועד התשלום של 30 אלף ל"י ביום 31.3.78 חזרה התופעה על עצמה והתשלום לא נעשה. ביום 10.4.78 שיגר פרקליטם של גולדה מכתב התראה לנס ובו נדרשו נס לשלם את הסך 30 אלף ל"י תוך 10 ימים שאם לא כן יראו גולדה את החוזה כמבוטל. התשלום לא נעשה. ביום 25.4.78 שיגר פרקליטם של גולדה מכתב לעו"ד בן זאב והעתק לנס ובו מודיע הפרקליט לעו"ד בן זאב שלא יעשה שימוש ביפוי הכח, וכי החוזה מבוטל מחמת הפרתו ע"י נס שלא שילם את הסך 30 אלף ל"י. נס התעלמו מהודעת הביטול. גולדה פנו לביהמ"ש וביקשו פס"ד הצהרתי כי חוזה המכר שלהם עם נס בטל, וביקשו וגם קיבלו צו מניעה זמני האוסר על נס לעשות כל פעולה בדירה הנדונה. הצו ניתן ביום 10.11.78 ונמסר ע"י גולדה לידי נס בו בירם, אך צו המניעהלא נמסר לידי החברה, ולא לכל גוף מוסמך אחר. על אף שנס קיבלו את צו המניעה הזמני מכרו את הדירה ביום 23.11.78 לידי המערערים דודמן (להלן - דודמן) בסכום של 740 אלף ל"י, קיבלו מיד את כל התמורה ומסרו את החזקה לדודמן. בטרם נערך החוזה בין נס לבין דודמן באו דודמן לעו"ד קראוזה שיטפל מטעמם בכל הנוגע לרכישת הדירה, ולפי עדותו של עו"ד קראחה בדק את חוזה הרכישה בין גולדה לחברה, התקשר עם עורך הדין המטפל בענין מטעם החברה, מסר לעוה"ד את כל השמות של הצדדים והלה אמר לו שהכל בסדר והעביר מכתב לעו"ד קראוזה שלא נתקל בשום צו מניעה בבדיקות שעשה. אילו טרחו גולדה להעביר העתק מצו המניעה הזמני לידיעת החברה המשכנת היה הדבר מובא לידיעתו של עו"ד קראוזה. דודמן צורפו כנתבעים והעתירה נגדם היתה שיחזירו את החזקה בדירה לגולדה. ביהמ"ש המחוזי חייב את נס בתשלום פיצויים של 50 אלף ל"י כפי שנקב בחוזה בין גולדה לבין נס, קבע כי החוזה בין נס לבין גולדה בטל עקב הפרתו ע"י נס, קבע כי על דודמן להחזיר לגולדה את החזקה בדירה, וכי על גולדה להחזיר מתוך הסכום של 140 אלף ל"י שקיבלו סכום של 90 אלף ל"י צמוד מיום בטול החוזה, אך את הסכום ישלמו לדודמן ולא לנס. מכאן הערעור.
השופט ד. לוין:
א. עד כמה שמדובר במישור הנוגע להסכם שבין נס לבין גולדה - אין ספק שנס הפרו את החוזה עם גולדה. תחילתה של ההפרה באיחורים הניכרים בתשלום שני השיעורים הראשונים, אולם הפרות אלה נמחלו לנס לאחר ששילמו את התשלומים. אולם קיימת ההפרה הנוספת שבאי תשלום הסכום הנוסף של 30 אלף ל"י בתאריך 31.3.78, סכום שלא שולם למרות אורכה סבירה שניתנה לנס ובדין בוטל ההסכם ע"י גולדה.
ב. לטענת נס כי בחוזה ויתרו גולדה על זכותם לבטל את החוזה במקרה הפרה ע"י כך שמסרו את החזקה בדירה באופן מיידי לידי נס, מעשה שאיננו מקובל במקרים שמוכר מבקש לשמור על זכותו לבטל חוזה כזה, וכן ע"י כך שנקבע בחוזה למקרה של הפרה כי ישולמו פיצויים קבועים מראש ולא נקבעה זכות לביטול ההסכם - אין לטענה זו יסוד שבדין או בהלכה. חוק החוזים מעניק לצד הנפגע כתוצאה מהפרת חוזה את הזכות לבטל את החוזה. אם ההפרה היא יסודית הזכות היא מיידית ואם ההפרה היא לא יסודית הזכות תתקיים לאחר מתן אורכה. אכן, יכולים בעלי הדין לוותר על הזכות לבטל את החוזה והצד הנפגע יצטרך להסתפק בפיצוי הולם בלבד, אולם אם מבקשים בחוזה לשלול מצד נפגע את זכותו עפ"י הוראת חוק שאיננה הוראה קוגנטית שומה על המתקשרים בחוזה לקבוע תניה זו במפורש בחוזה עצמו. אין בחוזה שבין גולדה לבין נס כל תניה מפורשת כזו.
ג. אשר לטענה שהחוזה לא בוטל כדין כי ההפרה שבאי תשלום הסך 30 אלף ל"י במועד אינה הפרה יסודית, וגם אם היא הפרה יסודית הרי לא נשלחה הודעת ביטול למפר עצמו כדין - לענין אחרון זה הרי נשלח מכתב ובו הודעת ביטול לפרקליטם של נס והעתק לנס עצמו, כך שאין לומר שהם לא קיבלו את הודעת הביטול. ולשאלה אם מדובר בהפרה יסודית או לאו - אפילו ההפרה לא היתה יסודית הרי ניתנה לנס אורכה לשלם את המגיע תוך 10 ימים וזו אורכה סבירה. מעבר לכך יש לראות בהפרה תנאי תשלום השיעור הנ"ל הפרה יסודית של החוזה. זאת, כיון שלא היתה זו הפרה מקרית ויחידה שראוי למחול עליה, אלא הפרה מצטברת ואיחור חוזר ונשנה בתשלום התמורה המגיעה., עד כדי זלזול ומתן ביטוי לאי איכפתיות מצד נס בדרך שבה הוא מקיים את התחייבויותיו עפ"י החוזה. ההפרה התמשכה לאורך זמן וחזרה על עצמה באי תשלום הסכומים גם בתום המועד למילוי כל המוטל על נס עפ"י החוזה.
ד. לכאורה שונה המצב בנושא מעמדם וזכויותיהם של דודמן בדירה הנדונה. כאשר דודמן התקשרו עם נס הם פעלו בתום לב ושילמו לנס תמורה מלאה עבור הדירה, לא מתוך עצימת עיניים, אלא לאחר שבדקו את הזכויות לאשורן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכח סעיף 10 לחוק המקרקעין רק מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום יהא כח זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון. והיפוכו, כך משתמע ממסקנת השופט, במי שלא הסתמך על הרישום בלשכת רישום המקרקעין ובעניננו אין רישום כזה. אולם, בהוראות סעיף 10 לחוק המקרקעין יש סטיה לצד ההחמרה כלפי צד ג' בהשוואה לזכותו ולמעמדו של צד ג' בעסקות במטלטלין. סעיף 10 יש לתת לו על כן פירוש מצמצם, והוא יחול רק כאשר קיימת מחלוקת עם הבעלים הרשום של המקרקעין, אך אם המחלוקת היא בין בעלי דין שהם צדדים שלישיים שרכשו זכויות חוזיות כי אז אין לסעיף 10 כל נפקות, ויש
להתייחס לענין עפ"י העקרונות הכלליים של רכישה בתום לב. מכיון שדודמן, כפי שהעיד פרקליטם, עשו הכל לברר מה מצב הרישום בחברה המשכנת והתברר להם שניתן לבצע את העיסקה כי אז מידת הצדק מחייבת את המסקנה שזכותם של דודמן יפה מזכותם של גולדה. מסקנה זו צודקת במיוחד כאשר נותנים את הדעת כי מול הזהירות וההקפדה שנקטו דודמן ובא כוחם נהג גולדה ברשלנות ניכרת בשמירת זכויותיו כאשר לפני שקיבל את התמורה מסר את החזקה בדירה והעניק זכויות לנס עפ"י רישומים שנעשו בחברה המשכנת על דעת שני המתקשרים. ביודעו על רישום זה צריך היה למהר ולהעביר את העתק צו המניעה הזמני לחברה המשכנת ואת זאת הוא לא עשה.
השופט לוין ציין כי זו היתה מסקנתו רק לכאורה, ולא לאחר שעיין בחוות הדעת של הנשיא והשופט אלון, שלפיהן, בנסיבות המקרה, אין דודמן יכולים להתגונן כלפי גולדה בטענת מניעות, וזאת באשר דודמן נכשלו במחדל חמור בכך שלא עיינו בחוזה שבין גולדה לבין נס שידעו על קיומו על מנת לעמוד על תוכנו. אילו עשו זאת היה מתחוור להם עד מהרה כי נס מנוע עדיין מלמכור את דירתו. לכן דין הערעור להידחות גם בכל הנוגע למישור שבין דודמן וגולדה.
הנשיא לנדוי:
א. סעיף 10 של חוק המקרקעין הנהיג חידוש לגבי זכויות מוסדרות בלבד, בסטותו מן הכלל שבמקרקעין אין "תקנת השוק" נוהג ואין אדם יכול להקנות לזולתו יותר ממה שיש לו. תום לבו של הרוכש ומתן תמורה על ידו אין די בהם כדי לגבור על הכלל בכל הנוגע לעיסקות מקרקעין כאמור. רק ביחס לרכישה על סמך רישום בלתי נכון בפנקסי המקרקעין מנהיג סעיף 10 את השינוי אך אין להרחיב את החידוש בסעיף 10 מעבר למה שנאמר בו, לא ביחס לקרקעות בלתי מוסדרות ובודאי לא ביחס לרישום פרטי כלשהו בחברה משכנת. החברה לא יכלה לתת למשתכנים יותר מאשר זכות חוזית שבבוא הזמן היא תעביר לקונה זכות קנינית בדירה והוא הדין ביחסים שבין גולדה ונס. היתה זו שרשרת של העברת זכויות חוזיות שעליהן חל חוק המחאת חיובים, וגם לפי חוק זה אין אדם יכול להעניק לזולתו יותר מאשר יש לו. דודמן עשה את החוזה עם נס, אחרי שזכויות נס כבר פגו, עקב ביטול החוזה בין גולדה ונס, ביטול שנעשה כדין.
ב. נשאלת השאלה אם דודמן יכולים להתגונן כלפי גולדה בטענת מניעות. אין לומר שהתנהגות גולדה מצד אחד והתנהגות דודמן מצד שני יכולות לבסס טענת מניעות, לאמור "שתיקה והתנהגות פסיבית" מצד גולדה ביחס לעסקה שעשו נס בתרמית עם דודמן. גולדה מסרו את צו המניעה הזמני בעוד מועד לצד שאתו הם היו קשורים, ואין לראות הזנחה בזה שלא מסרו את הצו גם לחברה המשכנת כאילו היה זה צו עיקול על מקרקעין שצריך למסור ללשכת רישום המקרקעין. מאידך, דודמן את העיקר לא עשו שכן לא ביקשו לעיין בחוזה שהיה לנס עם גולדה ואת זאת היו חייבים לעשות. אילו בדקו את החוזה היו צריכים לברר אצל גולדה אם נס קיים את חיוביו החוזיים והיה מתברר להם שגולדה ביטלו את החוזה. כיון שכך צדק ביהמ"ש המחוזי כשחייב את דודמן להחזיר את החזקה לגולדה.
השופט אלון:
סעיף 10 לחוק המקרקעין הוא חידוש במערכת המשפט וחידושו מסוייג לגבי רכישה שהיתה בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום ורישום פירושו לפי פנקס המקרקעין. גם מטענת המניעות כלפי גולדה לא יכול דודמן להבנות, למרות ההתנהגות הרשלנית של גולדה, שכן גם דודמן התרשלו כאשר לא בדקו את החוזה ואם נס קיימו את התחייבויותיהם כלפי גולדה. עם זאת, הפנה השופט אלון הערה משאלה כלפי גולדה בציינו כי עפ"י מידת הדין משמקבלים גולדה בחזרה את הדירה מדודמן חייבים הם להחזיר את כל הסכום שקיבלו מנס לדודמן. אכן, לפי פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי הם זכאים לסכום של 50 אלף ל"י פיצויים, אך לפנים משורת הדין מן הראוי שיחזירו גם סכום זה לדודמן. כלל הוא במשפט העברי, שכאשר אדם גורם נזק לחברו, אך בגלל היעדר הקשר הסיבתי הדרוש בין רשלנותו של מזיק לבין מעשה הנזק פטור הוא מצד הדין מתשלום הנזק, אך יש ובנסיבות מסויימות עדיין חייב הוא בתשלום הנזק כדי "לצאת ידי שמיים" וראוי לו לביהמ"ש להודיע על כך לבעלי הדין. מן הראוי שגולדה יפצו במידת מה את דודמן על הנזק שנגרם להם בסכום של 740 אלף ל"י ע"י שיחזירו להם את כל הסכום שקיבלו מאת נס עבור הדירה
.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ד. לוין עו"ד ש. פרפורי לנס, עו"ד מ. טורבוביץ לדודמן, עו"ד וירניק לגולדה. 29.12.81). המ' 689/81 - גבאי קסלסי ואח' נגד גיזל קורקיס
*הארכת מועד (איחור בהגשת ערעור נגדי עקב טעות משרדית) (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המבקשים בבקשה דנא הם משיבים בערעור אזרחי והם סברו בטעות כי ההודעה על הפקדת הערבון להבטחת הוצאותיהם בערעור לא הומצאה להם. כיון שכך לא ראו עצמם מוגבלים בזמן להגשת ערעור שכנגד והגישו את הערעור לאחר תום המועד. המשיבה (המערערת בערעור) ביקשה למחוק את הערעור שכנגד, ורק אז הוברר למבקשים דנא כי הומצאה להם הודעה על הפקדת הערבון וכי החמיצו את המועד להגשת הערעור שכנגד. הם הגישו את הבקשה הנוכחית להארכת המועד להגשת הערעור שכנגד והבקשה נתקבלה. בבקשתם מסבירים המבקשים (המשיבים בערעור) כי האיחור נגרם כתוצאה מטעות משרדית וכי המזכירה שקיבלה את ההודעה על הפקדת הערבון לא העבירה את ההודעה לידי הנוגעים בדבר. טעות משרדית כזו אינה יכולה לשמש "טעם מיוחד" להארכת מועדים שהוחמצו, והרי המבקשים חייבים להראות "טעם מיוחד" שכן המועד להגשת ערעור שכנגד נקבע בחיקוק. מטעם זה היה מקום לדחות את הבקשה להארכת מועד. אלא שלמבקשים קמה תרופה מצד אחר. בהלכתו של ביהמ"ש העליון נקבע בין היתר כי העובדה שבאותו ענין כבר תלוי ועומד ערעור בפני ביהמ"ש עשויה לשמש "טעם מיוחד" להארכת מועדים שהוחמצו. אכן אין לראות בהחלטה זו כלל נוקשה, אחרת היתה זו משנה את המועד הקבוע בתקנה באשר להגשת ערעור שכנגד, אבל כאשר קיים גם הסבר מתקבל על הדעת לנסיבות האיחור, יכולה הלכה זו לסייע בידי המאחר להראות את "הטעם המיוחד" הדרוש לו. בעניננו יצאו המבקשים ידי חובתם בהסבירם את האיחור, ובסיוע ההלכה האמורה הראו "טעם מיוחד".
(בפני: הרשם בטוב. 5.1.82).
המ' 633/81 - יצחק אזידור ברכה ואח' נגד מרים מגד ואח'
*צו פינוי כאשר השוכר שינה את מטרת השכירות ממגורים לעיסוק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים היו דיירים מוגנים בדירה של המשיבה כשמטרת השכירות היתה למגורים בלבד. המבקשים עברו לדירה אחרת שרכשו ואילו בדירה נשוא הבקשה המשיך המבקש את תחביבו בפיסול והמבקשת, אשתו, במניקור. כך שעיסוקים אלה הפכו לשימוש בלעדי בדירה בעוד שקודם לכן היו נלווים למגוריהם בדירה. המשיבה ביקשה את פינוי המבקשים מן הדירה ועתירתה נתקבלה, ערעור המבקשים נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים הפרו את תנאי הדיירות בעוזבם את הדירה, ובהשתמשם בדירה לצורך אחר מזה שנקבע בהסכם. כן החמיצו את ההזדמנות שחוק הגנת הדייר נתן להם כדי להשיג את חלקם בתור דיירים בדמי מפתח שעשויים היו להשתלם בשביל הדירה, מפני שלא נקטו בעוד מועד בהליכים הפורמליים שהחוק קובע לשם כך: הטענה שלא עשו כן בעטייה של המשיבה שהוליכה אותם שולל נדחתה ע"י בימ"ש השלום ועל קביעה זו אין ערעור נוסף. המבקשים באו לביהמ"ש בגירסה כוזבת שלא עזבו כלל את הדירה ולשם כך העידו עדות כוזבת והביאו עדים נוספים שאת עדותם כינה בימ"ש השלום בתור עדות מגמתית. עובדות אלה יש לציין בקשר לטענה נוספת של המבקשים שביהמ"ש צריך להושיט להם סעד מן הצדק. אכן, היו תקדימים שבהם נאמר כי נתבע אינו מנוע מלבקש סעד מן הצדק גם אם טען טענת עובדה שנתגלתה כבלתי נכונה, אך לא הובאה כל אסמכתא לכך שמתן עדות בלתי נכונה אין לה חשיבות כאשר שוקלים את התנהגות הצדדים במאזני הצדק. למבקשים כיום מקום מגורים אחר העונה על מלוא צרכיהם, ובמקרה דנן אין למעשה מחלוקת שהסעד מן הצדק מתבקש רק כדי להבטיח קבלת חלק בדמי המפתח שניתן להשיג עבור הדירה. על כך כבר נאמר שלא למטרה זו ינתן הסעד מן הצדק.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' ק. אשכנזי למבקשים, עו"ד מ. שטרית למשיבים. 28.12.81). המ' 494/81 - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*סמכות ביהמ"ש הדן בעבירה של אי קיום צו לפי חוק התכנון לתת ארכה לקיום הצו (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 17.9.78 ציווה ביהמ"ש העירוני על המבקשת, מכח סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, להפסיק את השימוש במרתף שבבנינה כמחסן לחלקי חילוף, מאחר שהמרתף מיועד לפי היתר הבניה לחניון בלבד. מועד הביצוע של הצו נדחה למשך שנה אך השימוש האמור במרתף לא הופסק עד היום. ביום 20.1.80 הוגש כתב אישום בגין אי קיומו של הצו הנ"ל, על יסוד סעיף 210 לחוק. המשיבה הודתה באישום וביקשה לתת לה אורכה נוספת לפינוי המרתף. ביהמ"ש העירוני דחה את הבקשה וזאת על סמך תקדים של ביהמ"ש המחוזי הקובע כי אחרי שביהמ"ש העירוני כבר השתמש פעם בסמכותו לקבוע מועד לביצועו של צו לפי סעיף 205, אין הוא מוסמך עוד להורות על דחייה נוספת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בהסתמכו אף הוא על אותה אסמכתא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסניגור טען שהסמכות לדחייה נוספת של ביצוע הצו היתה נתונה לביהמ"ש המחוזי על סמך סעיפים 87(א) ו-89 לחוק העונשין, ואולם צו להפסקת שימוש חורג אינו בגדר עונש ועל כן אין לסעיף 87 של חוק העונשין תחולה כאן. בינתיים נתן ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בענין אחר פסק דין הנוגד את האסמכתא שלפיה אין סמכות לביהמ"ש לקבוע מועד חדש לביצוע צו לפי סעיף 205, והסניגור מבקש על סמך אסמכתא זו לקבל את רשות הערעור. הנשיא החליט שאין צורך לחוות הפעם דעה בשאלה זו, כי מכל מקום צודק ב"כ המדינה כי ביהמ"ש הדן באישום של אי קיום צו קודם של בימ"ש, על יסוד סעיף 210 של החוק, אינו יכול מצדו לעכב
את ביצוע הצו שעל אי קיומו עומד הנאשם לדין לפניו. יסודות העבירה לפי סעיף 210 מתגבשים בעת הגשת כתב האישום, ואם נמצא שבאותו מועד עבר הזמן לקיום הצו שניתן לפי סעיף 205, אין ביהמ"ש יכול לגרוע מן העבירה בדרך מתן צו לעיכוב נוסף.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. עבר כהן למבקשים, עו"ד לפיד למשיבה. 28.12.81). המ' 511/81 - עזבון יעקב י. לוי ואח' נגד יהודה גרינברגר ואח'
*פירוש הסכם שכירות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בחוזה שכירות של חנות שמחזיקים המשיבים כדיירים מוגנים של המבקשים נקבע כי על המשיבים לשלם את הארנונה לעיריה ואת מס הרכוש העירוני. בשנת 1968 בוטל מס הרכוש העירוני והוגדל מס הרכוש הממשלתי כשהממשלה מפרישה חלק מהכנסות מס הרכוש לרשויות המקומיות. המבקשים הגישו תביעת פינוי נגד המשיבים בטענה שאין הם משלמים את שהתחייבו בחוזה השכירות, תביעתם נדחתה ע"י שתי הערכאות דלמטה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. די בכך שארנונת הרכוש בוטלה, ואם כי הוגדל בו בזמן הרכוש הממשלתי, אין יסוד לפירוש התנאי בחוזה כאילו הוא מאפשר למבקשים לדרוש מעתה מהמשיבים אותו חלק של מס הרכוש הממשלתי אשר הוא מיועד לעיריה. החוזה מחייב את הצדדים כלשונו ולא מעבר לזה. כמו כן העובדה שהמשיבים שילמו תוספת על חשבון המיסים במשך מספר שנים אין בה כדי לחייבם להמשיך ולשלם את התשלום. הם רשאים להפסיק תשלום שלא הגיע מהם כלל, ואין לפרש תשלום זה כמעיד על הסכם לשלם דמי שכירות מעל לדמי השכירות המקסימליים שמותר לעשותו לפי חוק הגנת הדייר.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד יוסף לוי למבקשים, עו"ד יהודה כהן למשיבים. 20.12.81). המ' 470/81 - קו נקודה בע"מ נגד יהודה שנער
*טענת אי חוקיות במתן יעוץ גרפולוגי (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת הזמינה אצל המשיב, שהוא גרפולוג,חוות דעת וייעוץ בענין כישוריהם של מועמדים לעבודה אצל המבקשת, עפ"י בדיקת כתבי ידם של המועמדים. המשיב עשה את העבודה וקיבל את שכרו, אך עקב סכסוך שנתגלע לאחר מכן תבעה המבקשת את המשיב להחזרת השכר שקיבל, בטענה שההסכם היה בלתי חוקי כי בעשותו את העבודה עסק המשיב במקצוע הפסיכולוגיה השמור לפי חוק הפסיכולוגים לפסיכולוגים רשומים. בימ"ש השלום דחה את התביעה על הסף, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. פרשת התביעה צריכה היתה להימחק, לפי המבחן הידוע שאפילו אם יוכח כל האמור בה, אין היא מגלה עילת תביעה. סעיף 1 לחוק הפסיכולוגים מגדיר "עיסוק בפסיכולוגיה" כעיסוק מקצועי "באיבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני אדם... והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג". בכתב התביעה צויין כי המשיב, בעשותו את עבודתו, עסק בפסיכולוגיה כמוגדר בסעיף 1 לחוק, אך קביעה זו אינה אומרת כלום כשהיא לעצמה, אלא אם הונח תחילה יסוד עובדתי לנטען בפרשת התביעה. בנדון זה לוקה פרשת התביעה בחסר. אמנם תוארה בה העבודה שהמבקש עשה, אך לא נאמר דבר בשאלה החיונית במה היתה עבודתו בבחינת עיסוק בפסיכולוגיה על פי ההגדרה של חוק הפסיכולוגים הכוללת פעולות שונות ומגוונות כמפורט בהגדרה. אין לביהמ"ש ידיעה שיפוטית על כך שאיבחון כישוריהם של בני אדם
עפ"י כתב היד הוא מן העבודות הנעשות בדרך כלל בידי פסיכולוג, או שבדיקת כתב היד הוא אחד האמצעים שפסיכולוג משתמש בו. צודק המשיב גם בטענתו שאף אם נניח שהיתה אי חוקיות, כי אז היתה המבקשת שותפה מלאה לפעולה הבלתי חוקית. אין היא יכולה לטעון שהמשיב הטעה אותה, כי חזקה עליה, כמו על כל אדם, שהיא ידעה את האמור בחוק הפסיכולוגים לא פחות מאשר המשיב. אין להעלות על הדעת שבנסיבות כאלה לא היה ביהמ"ש מפעיל את סמכותו לפי סעיף 31 של חוק החוזים לפטור את המשיב מהשבת השכר בעד העבודה שעשה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. מכנס למבקשת, עו"ד ע. דוברת למשיב. 28.12.81). בר"ע 263/81 - יהושע בלולו נגד יעל בלולו ואח'
*מזונות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
במשפט מזונות המתנהל בין המבקש לבין המשיבים הורה ביהמ"ש המחוזי על המבקש לשלם :ל-4 ילדיו הקטינים מזונות זמניים בסכום של 3500 שקל לפי מדד ספטמבר 1981. המבקש טוען שאין ביכולתו לשלם את הסכום הנ"ל כי אינו עובד והוא מקבל מן הביטוח הלאומי דמי אבטלה שהם בסכום של 3500 שקל עבור ספטמבר 1981, וכן הוא טוען שאם הילדים משתכרת לפרנסתה ויכולה להשתתף בפרנסת הילדים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסכום של 3500 שקל הוא סכום מינימלי עבור מזונות של 4 ילדים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המבקש אינו עושה מאמצים כנים להסתדר בעבודה, ועל כל פנים גם אם אי אפשר יהיה לגבות את דמי המזונות ממנו, אין הצדקה לשלול מארבעת הילדים את האפשרות לקבל את המזונות מן המוסד לביטוח לאומי. יש להניח שהדיון בתביעה למזונות תסתיים תוך זמן לא רב ואז תהיה בפני ביהמ"ש תמונה מלאה על מצבם ויכולתם של כל אחד מן ההורים.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 22.12.81).
בר"ע 269/81 - חברת חלקה 175 ואח' נגד איגוד יוצאי ליטא אגודה עותומנית בע"מ
*בקשה לתקן תאור שמה של נתבעת בפס"ד לאחר שעברו מספר שנים (הבקשה נדחתה).
בשנת 1972 הגישו המבקשים תביעה לבימ"ש השלום נגד שני נתבעים, והם "יהדות יהודי ליטא בע"מ" ונתבע נוסף, המשיב השני, למתן צו מניעה בקשר לשימוש שעשו הנתבעים בדירה שהושכרה למשיב השני ואשר שימשה אולם חתונות ומסיבות. ביוני 1973 נחתם הסכם למתן צו מניעה לפי התנאים שפורטו בהסכם וביהמ"ש נתן תוקף של פסק דין להסכם. 6 שנים לאחר מכן, בשנת 1979, הוגשה לבימ"ש השלום בקשה לכפות על הנתבעים ציות לצו המניעה, ובעת בירור הבקשה נתגלה כי החברה "התאחדות יהודי ליטא בע"מ" לא היתה כבר קיימת בעת הגשת התביעה הראשונה, שכן היא נמחקה בסוף 1968. לעומת זאת, בעת הגשת התביעה היתה קיימת אגודה עותומנית בשם איגוד יוצאי ליטא (המשיב הראשון) ובשם החברה שכבר לא היתה קיימת חתם על הסכם הפשרה יו"ר האגודה ועוד אדם שהיה פעיל בה. כן הוברר שבפועל האגודה החזיקה בדירה שלגבי השימוש בה ניתן צו המניעה. כיון שכך ביקשו המבקשים בבימ"ש השלום לתקן תיאורה ושמה של הנתבעת בתביעה הראשונה באופן שבמקום החברה תבוא האגודה כך שפסק הדין יהיה נגד האגודה ואפשר יהיה לאכוף אותו. בקשה זו נדחתה הן ע"י בימ"ש השלום והן ע"י ביהמ"ש המחוזי בערעור, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. צודק ב"כ המבקשים כי ביהמ"ש היה מוסמך לתקן את הצו אילו מצא לנכון לעשות כן. ברם, השאלה היא אם מן הראוי היה להפעיל את שיקול דעתו של ביהמ"ש במקרה זה, והאם סירובו של ביהמ"ש לתקן את פסק הדין מצדיק ערעור לערכאה שלישית.
התשובה לכך היא שלילית. פסק הדין ניתן בבימ"ש השלום 6 שנים לפני שהוגשה הבקשה עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש, המשיב השני שהוא תאגיד מארה"ב לא הוזמן לדיון ואין לתאגיד זה נציגים בישראל. הטענה של המבקשים. שעליה ביססו את בקשתם לפי פקודת בזיון ביהמ"ש הינה כי נגרם מטרד ע"י דרך השימוש במושכר, ואין כל מניעה להגשת תביעה ע"י המבקשים נגד המשיב הראשון הגורם את המטרד. בנסיבות אלה אין להגיד שבימ"ש השלום שגה כשסירב לתקן את פסק הדין. (בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד א. הררי למבקשים, עו"ד א. מורי למשיבה הראשונה. 1.1.82).
בר"ע 247/81 - אברהם ויינגרטן ואח' נגד שלמה סלמון
*בקשה לפסול פסק בוררות בגין פגם בהליכים כאשר הפסק הוא למעשה לטובת המבקש את הביטול (הבקשה נדחתה).
המשיב רצה לפתוח אטליז בבנין שבו נמצאת דירת המבקשים. אלה התנגדו בטענה שהמבקשת סובלת מאלרגיה חריפה ופתיחת האטליז תאלץ אותם לעזוב את דירתם. הסכסוך הובא בפני בי"ד רבני עפ"י שטר בוררים שבעלי הדין חתמו. בית הדין שמע את טענות בעלי הדין, ערך ביקור במקום וכן קיבל ביוזמתו חוות דעת מהוטרינר הראשי של עירית ירושלים. המבקשים ביקשו לחקור את הוטרינר על חוות דעתו ולהביא חוות דעת נוספות מטעמם. בית הדין לא נאות לבקשתם ולא קבע ישיבת בוררות נוספת לחקירת הוטרינר אלא קבע ישיבה למתן פסק דין ובפסק דינו החליט כי "לפי הדין אי אפשר למנוע מהנתבע להחזיק באטליז... אולם אך ורק בתנאי שיעשה סידורים כאלה שלא יגיעו לדירת התובעים ריחות רעים מהאטליז...". כן נאמר בפסק הבוררים כי אם הנתבע לא יעשה את הסידורים הנ"ל "יהא חייב לפי הדין לסגור את האטליז". המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות, בקשתם נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענתם היתה שלא ניתנה להם הזדמנות נאותה להביא את ראיותיהם, במיוחד מכיון שבית הדין קיבל חוות דעת של מומחה ולא נתן למבקשים הזדמנות לחקור את המומחה. המבקשים ציינו כי לפי הוראות סעיף י"ב של התוספת לחוק הבוררות; כאשר הכרעת הסכסוך כרוכה בענין הטעון מומחיות, רשאי הבורר להזמין חוות דעת של מומחה, אך בעלי הדין רשאים להתנגד לחוות הדעת ולדרוש את חקירת המומחה. לפי סעיף 2 של חוק הבוררות רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם וכאן לא משתמעת כוונה אחרת. בדחותו את הבקשה נתן לכך ביהמ"ש המחוזי שני טעמים: האחד, שלדעתו לא היה פגם בפרוצדורה שבה נוהל הדיון בבוררות; והשני, שאפילו היה פגם בהליכי הבוררות לא נגרם עיוות דין למבקשים כי הם למעשה זכו בתביעתם, מאחר ובית הדין התיר את פתיחת האטליז בתנאי שייעשו סידורים שימנעו ריחות רעים ואם לא ייעשו הסידורים יהיה המשיב חייב לסגור את האטליז. הטעם הראשון של השופט איננו מבוסס לנוכח הוראת סעיף י"ב הנ"ל של התוספת לחוק הבוררות. אמנם בהסכם הבוררות נקבע שהבוררים לא יהיו כפופים לסדרי דין ויהיו רשאים לפסוק לפי שיקול דעתם, לרבות פשרה, ואולם הוראה כזו אינה פוטרת את הבוררים מהחובה לקיים מצוות סעיף י"ב שמטרתו לתת הזדמנות נאותה לבעלי הדין להביא ראיותיהם וטענותיהם בבוררות. על כן לכאורה היתה עילה לביטול פסק הבוררות, ואולם אין לתת רשות ערעור מכיון שהנימוק השני של ביהמ"ש מבוסס כראוי.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 4.1.82).
בר"ע 5/82 - הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון נגד שאול ספיר
*בקשת רשות ערעור כשאין צורך ברשות באשר ביהמ"ש סיים את מלאכתו כשהפנה את הצדדים לסדר דין רגיל במקום דיון בדרך המרצה (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי לחייב את המשיב בתשלום לפי חוק התכנון והבניה. ביהמ"ש החליט להפנות את בעלי הדין לתובענה בדרך רגילה וביטל את המרצת הפתיחה. המבקשת הגישה בקשה למתן רשות ערעור אך בקשתה נדחתה מן הטעם שלמבקשת יש זכות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי.
ההחלטה ניתנה לפי תקנה 319 של תקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי ביהמ"ש רשאי, אם נראה לו שאין זה מן הראוי לטפל בבקשה בדרך המרצת פתיחה, לבטל את ההמרצה ולהפנות את בעלי הדין לתובענה בדרך רגילה, או לדון בה כאילו היתה תובענה בדרך רגילה. אילו היה השופט מחליט לדון בהמרצת הפתיחה כאילו היתה תובענה בדרך רגילה, היתה החלטתו בבחינת "החלטה אחרת" שאין לערער עליה אלא ברשות. אך ביהמ"ש החליט לבטל את ההמרצה, וע"י כך "נסגר התיק" שהיה בפני ביהמ"ש. לפיכך אין זו החלטה אחרת אלא פסק דין שניתן לערער עליו בזכות. המבחן בין "פסק דין" ובין "החלטה אחרת" איננו אם קבע ביהמ"ש את זכויות הצדדים בשאלה השנויה במחלוקת, אלא אם ביהמ"ש גמר את מלאכתו לגבי התיק הנמצא בפניו. בעניננו, משבוטלה המרצת הפתיחה לא נותר כל הליך בפני ביהמ"ש, ולפיכך ההחלטה היא פסק דין שניתן לערער עליו בזכות.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 82. 13.1).
בר"ע 218/81 - עו"ד משה וינברג ואח' נגד חן ברסקי ואח'
*גילוי מסמכים ע"י עורכי דין (הבקשה נדחתה).
במשפט של חלוקת מקרקעין המתנהל בבית משפט השלום, ביקשו המשיבים לחייב את ארבעת המבקשים הראשונים שהם עורכי דין, כי יציגו בפני המשיבים חוזים ופרוטוקולים שנעשו בקשר לקרקע נשוא הדיון. ביהמ"ש השלום חייב אותם להציג את המסמכים, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם והבקשה לרשות ערעור נדחתה. שתי הערכאות דנו באופן יסודי וממצה בשאלת מעמדם וחובותיהם של המבקשים והגיעו לכלל דעה שמחובת עורכי הדין לגלות את המסמכים שברשותם. יתכן שמוטב היה למשיבים להגיע לאותה תוצאה ע"י בקשה למתן צו גילוי מסמכים נגד המבקשים האחרים שאינם עורכי דין, אך גם אם ניתן היה לנקוט בהליך יותר פשוט שאינה מעורר בעיות משפטיות, אין להגיד שהשאלה שבמחלוקת היא בעלת חשיבות בהליכים המתנהלים בין בעלי הדין עד כדי שתצדיק דיון נוסף בנושא.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 8.1.82).
בר"ע 298/81 - עזרא מלכי נגד עזבון המנוח יעקב אטיאס ואח'
*ערעור חלקי על החלטת ביהמ"ש בענין אחריות בנזיקין לפני שנדון גובה התשלום (הבקשה נדחתה).
בתביעת נזיקין שהוגשה ע"י התובעים פוצל הדיון ובשלב ראשון דן ביהמ"ש בשאלת האחריות והחליט כי המבקש, שהוא אחד הנתבעים, אחראי בשיעור 50 אחוז לנזק שנגרם עקב תאונה שבה ניספה אדם. בקשתו של המבקש לקבל רשות ערעור על החלטה זו נדחתה. דרך הדיון בשלבים של תביעת נזיקין נהוגה במקרים לא מעטים ויש בה לא פעם תועלת לשם החשת הדיון וקיצור ההליכים. אין להסיק מכך שבכל מקרה שבו מתברר ענין האחריות בשלב ראשון יהא זה גם נכון להביא את שאלת האחריות בפני ביהמ"ש שלערעור לפני שניתן פסק הדין בתביעה. השאלה אם רצוי שבאותה תביעה יהיה יותר מערעור אחד תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. במקרים שבהם הדיון בשאלת גובה. הנזק עלול
להיות ממושך וכרוך בהוצאות גדולות, ובנוסף לכך גם בעיית האחריות מעוררת שאלות שיש בהן חשיבות רבה, יעתר ביהמ"ש העליון לקיים ערעור נפרד בשאלת האחריות, לפני קיום הבירור בשאלת גובה הנזק. מאידך, הגשת יותר מערעור אחד לגבי תביעה אחת גורמת בדרך כלל להשהיה בבירור התביעה ומטילה עומס ניכר על ביהמ"ש שלערעור, ועל כן מי שמבקש רשות ערעור לפני שניתן פסק הדין צריך להראות סיבה רצינית המצדיקה מתן רשות כזו, ובעניננו אין כל סיבה כזו. לא נאמר בבקשה שהדיון בשאלת גובה הנזק יהיה מסובך וארוך במיוחד ושהשתתפותו של המבקש בהמשך הדיון תטיל עליו מעמסה כבדה. אין בבקשה כל נימוק ממשי מדוע לא יחכה המבקש עד שיינתן פסק הדין ואז אם ירצה יערער על פסק הדין כולו. (בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 1.1.82).
בר"ע 268/81 - טוביה וינר ואח' נגד דוד שאני
*ביטול פסק בוררים (הבקשה נדחתה).
בעלי הדין הקימו חברה על פי חוזה ביניהם ובעת בירור הענין נשוא בקשה זו היתה החברה במצב של פירוק. בחוזה נקבע שכל הסכסוכים בין כל הצדדים יוכרעו ע"י בורר. על פי סעיף הבוררות נתמנה בורר כשהצדדים למינוי היו המבקשים והמשיב ואילו החברה לא היתה צד לבוררות. הבורר נתן את פסקו במחלוקת שבין הצדדים ומתוך 6 ענינים שעליהם החליט, חמישה מתייחסים ליחסים שבין המשיב לבין החברה ואחד מתייחס בחלקו הראשון ליחסים בין המשיב לחברה ובחלקו השני ליחסים בין המשיב לבין המבקשים, ובו חוייב המשיב לשלם למבקשים סכום של חצי מליון ל"י. המבקשים הגישו בקשה לאישור הפסק והמשיב הגיש בקשה לביטולו. בעת הדיון הסכימו המבקשים כי כל הסעיפים המתייחסים לחברה יבוטלו, אך דרשו לאשר את הסעיף המחייב את המשיב לשלם את הסכום של חצי מליון ל"י. ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל את פסק הבוררות כולו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טוען ב"כ המבקשים כי ביטול אותם חלקי הפסק הנוגעים לחברה אינו צריך לשמש מניעה לאישור אותו חלק מהפסק המתייחס ליחסים שבין הצדדים לבוררות. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. אכן, על פי סעיף 26 לחוק הבוררות לא יבטל ביהמ"ש את פסק הבוררות כולו אם ניתן לבטלו חלקו, אך בעניננו עולה מהוראות החוזה, וכן מן האמור בפסק הבורר, שענין היחסים בין המשיב ובין החברה וענין היחסים שבין המשיב ובין המבקשים קשורים זה בזה באופן הדוק ולא ניתן להפריד בין ענינים אלה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 6.12.81).
בר"ע 271/81 - אביבה אלקיים ואח' נגד משה אלקיים
*ביטול צו מניעת האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג (הבקשה נדחתה).
שתי המבקשות, אשתו ובתו הקטינה של המשיב, הגישו תביעה לביהמ"ש למזונות ולהחזקת הקטינה. לפי בקשתן ניתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, שאסר על המשיב להיכנס לדירת המשפחה. לאחר שביהמ"ש שמע ראיות החליט לבטל את צו המניעה הזמני. בינתיים עברו כ-5 חודשים ובמשך תקופה זו היה המשיב מחוץ לדירה. בבקשתן לרשות ערעור טוענות המבקשות כי לא היה מקום לבטל את צו המניעה הזמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש קבע עפ"י התרשמותו מהעדים שהעידו כי המערערת הגזימה בתלונותיה על התנהגות אלימה של המשיב וכי בעת מתן ההחלטה, אחרי שהמשיב למד לקח ושהה מחוץ לבית למעלה מ-5 חודשים, יש לאפשר לו לחזור הביתה. ענין מתן צו מניעה זמני הוא בשיקול דעת ביהמ"ש בערכאה ראשונה ואם הוא משתכנע על פי התרשמותו מהראיות ששמע
שאין כעת סיבה למנוע מן המשיב לחזור לדירה לא יתערב בימ"ש שלערעור בנקל במסקנה זו. אם יתברר כי החזרת המשיב לבית מונעת מהמשיבות מדור שקט ושליו תוכל האשה לפנות שוב לביהמ"ש ולבקש סעד מתאים.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 6.12.81).
בר"ע 135/81 - ד"ר עמרי ענבר נגד יונה ענבר
*פניה לבימ"ש למינוי כונס נכסים לצורך ביצוע פס"ד כשניתן לפנות לשם כך להוצל"פ (הבקשה נדחתה).
בעלי הדין עשו "הסכם יחסי ממון וגירושין" שבו הסדירו ביניהם עניני רכוש והחזקת ילדתם תוך הסכמה להתגרש. סעיף בהסכם קבע כי תוקפו מותנה בביצוע הגט בין הצדדים. בית המשפט המחוזי שההסכם הובא לפניו לאישור, אישר את הסעיפים הנוגעים להסדר עניני הרכוש על יסוד חוק יחסי ממון בין בני זוג, ונתן להם תוקף של פסק דין אך לא אישר את הסעיף המתנה את ביצועו במתן גט. המשיבה חזרה בה מהסכמתה לקבל גט והמבקש הגיש בקשה בדרך המרצה לביהמ"ש המחוזי לבצע את ההסכם בכל הנוגע להעברת דירת בני הזוג על שמו. בפנייתו לביהמ"ש ביקש המבקש למנות כונס נכסים לזכויותיה של המשיבה בדירת המגורים כדי שזה יעשה את כל הפעולות המשפטיות הדרושות לרישום הזכויות עלשמו, ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער והערעור נדחה. שני טעמים נתן ביהמ"ש המחוזי לדחיית הבקשה: שהבקשה למינוי כונס נכסים לא צריכה להיות מופנית לביהמ"ש אלא לראש ההוצאה לפועל לפי סעיף 53 של חוק ההוצאה לפועל; הטעם השני מבוסס על בדיקת העובדות והמסקנה שמינוי כונס נכסים אינו נראה "צודק ונוח" בגדר תקנה 264 לתקנות סדר הדין הדן במינוי כונס נכסים. הטעם הראשון של ביהמ"ש המחוזי בדין יסודו. עקרונית יש בהעסקת ביהמ"ש לצורך ביצוע פסק דין שניתן משום ערבוב תחומים, שהרי לשם אכיפת פסקי דין קיימים בראש ובראשונה הליכי הוצאה לפועל. כאשר המבקש יכול לבקש אותו סעד ממש לשם הוצאתו לפועל של פסק דין בביהמ"ש ובלשכת ההוצאה לפועל אין טעם שיפנה לביהמ"ש ולא יפנה למנגנון המיועד להוצאה לפועל של פסקי דין.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ברק. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מ. עירון למבקש, עו"ד מ. בר-שלטון למשיבה. 10.1.82).
בג"צ 579/81 - סמי זכי חטיב נגד נציבות מס הכנסה ואח'
*דחיית עתירה עקב אי גילוי עובדות יסודיות בעתירה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר פנה לביהמ"ש וביקש צו נגד המשיבים על שום מה אינם נותנים לו תעודת יועץ מס לפי תקנות מס הכנסה ומדוע לא פוטרים אותו מבחינות בנושא מסים, על אף העובדה שכאשר למד ראיית חשבון היה פטור מבחינות בנושא מסים של מועצת רואי חשבון. ב"כ המשיבים הוזמן לדיון ומהודעתו התגלה שהעותר ניגש לבחינה בנושא מסים ליועצי מס 4 פעמים במועדים שונים ונכשל באותן בחינות. עובדה זו העלים העותר מבג"צ ואם כי אין הוא מיוצג ע"י עו"ד, צריך להיות ברור לו שאין להסתיר עובדה כה יסודית וחשובה לעתירה מבג"צ. אי גילוי עובדות חשובות בעתירה מצדיק כשלעצמו דחיית העתירה על הסף. נוסף לכך, הסירוב לפטור את העותר מהבחינה היה מבוסס על הוראת חיקוק ולכאורה לא נראה שהוראה זו לוקה בחוסר סבירות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. העותר לעצמו, עו"ד בן טובים למשיבים. 10.1.82).
בג"צ 101/81 - עזרה מאיר לאווי נגד שר האוצר ואח'
*בקשת הקלות במס רכוש כשהזכויות בניצול המקרקעין מוגבלות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים טוענים כי מגיע להם פטור מלא או חלקי מתשלום מס רכוש על חלקות מסויימות, כי מכח תוכנית מתאר מספטמבר 1973 הוגבלו זכויות העותרים בקרקע. העתירה נדחתה. בתוכנית המתאר הנדונה אין הגבלה של זכויות לעומת המצב התכנוני שהיה קיים לגבי אותן חלקות לפני פרסום התוכנית הנ"ל. טענת העותרים כי "הגבלת זכויות" לפי סעיף 79 לחוק התכנון והבניה כוללת גם הגבלות שהיו קיימות לפני פרסום ההודעה על תוכנית המתאר הנדונה נוגדת את נוסח סעיף 79 ניגוד גמור. אשר להקלות שהעותרים זכו למפרע משנת 1965, מתברר כי אלה ניתנו מחוץ לגדר סעיף 79 של חוק התכנון והבניה ולפיכך מן הדין היה לבטל את ההקלות הללו כפי שבוטלו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, שילה. עו"ד י. סלטון לעותרים, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 31.12.81).
בג"צ 596/81 - תנועת האיחוד ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*בקשה להורות לשרי הממשלה לפנות את הפולשים בימית (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותרים ביקשו צו נגד 6 שרים שינמקו מדוע אינם פועלים לביצוע החוק ע"י פינויים והעמדתם לדין של פולשים ומשיגי גבול בחבל ימית. העתירה נדחתה, העותרים טוענים כי שלושה מביניהם פלשו בשעתו לדירות המצויות בשכונה בירושלים ופונו ע"י המשטרה, וטרונייתם היא מדוע אין נוהגים כך כלפי הפולשים בחבל ימית. העותרים טוענים טענות הפלייה וחוסר שוויון בהפעלת חוק המדינה. אין ממש בעתירה לגופה. לעותרים אין מעמד לעתור בעתירה דנן, והעובדה שהם עצמם נדרשו בשעתו לפנות דירה פלונית שפלשו אליה אינה מקנה להם מעמד בבג"צ להופיע כבעל דין בכל מקרה שלדעתם מתבצעת השגת גבול, ולדרוש התערבות בג"צ כדי למנוע אותה השגת גבול. העותר הראשון מתואר כתנועה חברתית פוליטית וגם בכך אין כדי להקנות לו מעמד בענין העתירה. זאת ועוד, מן המקובלות שאין לעתור לבג"צ לפני שהעותר מביא את דברו בפני הממונה על אותו ענין, ובעניננו לא פנו כלל לשרים המשיבים.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד מאמו לעותרים, עו"דר. יאראק למשיבים. 16.12.81).
בג"צ 399/81 - תמרה גוטקינה נגד שר השיכון
*טענה של הפלייה במתן דיור בגבעת זאב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היתה חברה בגרעין בשכונת גבעת זאב באדמות גבעון. היא רווקה ומציעים לה דירה באחד מבתי המגורים בעוד שלבעלי משפחות, חברי אותו גרעין, מציעים תנאים נוחים יותר לפי תוכנית "בנה ביתך". כנגד מה שהיא מכנה כהפלייה פנתה העותרת לבג"צ ועתירתה נדחתה. האבחנה הנעשית בין בודדים ובין בעלי משפחות אינה נראית פסולה, כי היא מבוססת על אמת מידה אובייקטיבית הנוגעת לענין. עצם השתייכותה של העותרת לאותו גרעין אין בה כדי להקנות לה זכויות שוות לאלה של בעלי משפחות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, יהודה כהן. העותרת לעצמה, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבים.10.12.81).
בג"צ 346/81 - ס.ע. רינגל בע"מ נגד המועצה המקומית כרמיאל
*העדפת מציע במכרז כאשר למציע מומחיות בענף אם כי הצעתו יקרה יותר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה פרסמה מכרז לביצוע עבודות פיתוח בית העם בכרמיאל. העבודה כללה עבודות בחומר הנקרא "גרנוליט". ועדת
המכרזים ייחסה חשיבות ליכולת ביצוע טוב ויפה של הגרנוליט. הוגשו מספר הצעות ובכללן הצעת העותרת שהיתה הזולה ביותר והצעת המשיב השלישי (להלן המשיב) שהיתה יקרה בכ-3 אחוז מהצעת העותרת. לעותרת יש כושר ביצוע מספיק בבניה אך לא היה לה נסיון בעבודות גרנוליט בעוד שלמשיב יש נסיון טוב בעבודת גרנוליט. ועדת המכרזים הטילה על המחלקה הטכנית של המשיבה לבדוק את כושרם של הקבלנים והמהנדס מטעם המשיבה פנה למנהל העותרת כדי לברר אם והיכן ביצעה עבודות בגרנוליט. נמסר למהנדס כי העותרת לא ביצעה עבודות כאלה, ושהיא חושבת על העסקת קבלן משנה המאומן בעבודות גרנוליט. בהמשך השיחה הופנה המהנדס לבדיקת עבודות שבוצעו ע"י אותו קבלן משנה. כמסתבר חלה טעות כלשהי בהפניה והעבודות שבדק המהנדס נמצאו פגומות. לפיכך המליץ בפני ועדת המכרזים שלא למסור את העבודה לעותרת אלא למשיב. המהנדס לא שב לבדוק עם העותרת את נושא הפגמים ולא ביקש את תגובתה לממצאים שמצא. בעקבות המלצת המהנדס החליטה ועדת המכרזים למסור את העבודה למשיב ועתירת העותרת נדחתה.
אין להאשים את המשיבה בהליכים פסולים בכל הנוגע לבדיקת העבודות ואין להטיל עליה את האשם בטעות שהיתה. ברם, המשיבה לא יצאה ידי חובתה לבדוק עם העותרת את ענין הפגמים בעבודות כפי שנמצאו ולשמוע את הסבריה. אעפ"כ אין לקבל את העתירה. מבחינת הכושר המקצועי רשאית היתה המועצה להעדיף את הצעת המשיב על פני הצעת העותרת, מאחר שייחסה חשיבות מיוחדת לביצוע טוב של עבודות הגרנוליט ולעותרת לא היה נסיון בביצוע עבודות כאלה בעוד שלמשיב היה נסיון טוב בעבודות כאלה. ההפרש בין שתי ההצעות לא היה גדול ואין זה משנה שמבחינה כספית עבודות הגרנוליט היו רק 20 אחוז מערך העבודות הכולל. יש לציין שבתנאי המכרז נאמר במפורש כי המועצה תתחשב בוותק ובכושר המקצועי של המציעים.
אשר לתביעה חילופית של העותרת לחייב את המועצה בתשלום פיצויים - בשאלה אם על בג"צ לפסוק פיצויים, חלוקות הדעות בין השופטים בביהמ"ש העליון ונראית הדעה השוללת את פסיקת הפיצויים ע"י בג"צ. ברם, גם על פי הדעה שפתוחה הדרך בפני בג"צ לפסיקת פיצויים, יש להשתמש בסמכות זו במקרים מיוחדים בלבד, כאשר ביכולתו של בג"צ לקבוע את כל העובדות הנחוצות לשם פסיקת פיצויים והמקרה שלפנינו איננו בין מקרים אלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטת - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד א. שמיר לעותרת, עו"ד א. טישלר למועצה, המשיב לעצמו. 9.12.81). בג"צ 328/81 - דקלה כפר שיתופי בע"מ נגד רשם האגודות השיתופיות ואח'
*בקשה לפסול את רשם האגודות השתופיות לפסוק בסכסוך מסויים בין חבר מושב לבין המושב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בין העותרת לבין המשיב השני (להלן המשיב) שהיה מועמד להתקבל כחבר בעותרת התעורר סכסוך באשר להקצאת חממות. בעת הדיונים היה הרשם מעורב בנושא והוא הורה, מכח סמכותו לפי פקודת האגודות השיתופיות כי הנושא יתברר בפני בורר. הבורר שמע ראיות ונתן את פסקו ואז פנה המשיב לרשם כי ישתמש בסמכותו לפי סעיף 52 לפקודה וישנה את פסק דינו של הבורר. העותרת טוענת כי הרשם פסול מלדון בבקשה ולפסוק בה, מחמת נגיעתו בנשוא הסכסוך, וזאת משום שבעת הדיונים הקודמים היה הרשם מעורב בנושא. כן טוענת העותרת שהרשם נעדר סמכות לדון בבקשה. העתירה נדחתה.
טוענים המשיבים כי אין פגם שהרשם המעורב בענינים בתוקף תפקידיו המינהליים יפסוק מכוח סמכותו לפי הפקודה ותהיינה אשר תהיינה הנסיבות של פעילותו
באותו ענין בתפקידו המינהלי. אכן, המחוקק מביט בעין יפה על יישוב סכסוכים בין אגודה שיתופית לחבריה מחוץ לכתלי ביהמ"ש, ואין ספק שהרשם מטיב לברר את נושא הסכסוך בהיותו מקורב לעניני האגודה ומומחה לכך, ואולם אין להרחיק לכת ולומר שלעולם יהיה הרשם כשיר לברר סכסוך, אף אם היה מעורב בהליכים, ואפילו אם הביע עוד לפני שהענין הגיע לידיו דעה נמרצת לטובת אחד מבעלי הדין בבוררות נשוא הסכסוך. השאלה, בנסיבות הענין, איננה שאלה שבעקרון אלא שאלה שבדרגה, שלצורך ההתייחסות אליה יש להביא בחשבון גם את מהות תפקידו של הרשם וקשריו עם האגודות השיתופיות למיניהן ופעילותן. מנקודת מבט זו אין עילה מספקת לפסול את הרשם בענין דנא. אשר לסמכות הרשם - טענת היעדר הסמכות מבוססת על כך שבענין שבמחלוקת לא היה גם הבורר מוסמך לדון, ואולם בין אם הדין הוא עם העותרת בענין זה ובין אם לאו, אין ספק שמכח סעיף 52 לפקודה, רשאי הרשם "לתקן את פסק הבוררות" ואם יהיה הרשם סבור שהדין עם העותרת בטענתה העקרונית הוא יוכל להחליט שהבורר לא היה מוסמך כלל לדון בענין זה. לא מן הנמנע שהחלטה בענין זה תוכל בנסיבות מסויימות לעמוד לביקורתו של בג"צ לאחר שהרשם יסיים את תפקידו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד צ. הדר לעותרת, עוה"ד ר. יאראק ומ. אור למשיבים. 10.12.81).
בג"צ 28/81 - ארזדה יחיה נגד המועצה המקומית רמת השרון ואח'
*החלטת ועדת מכרזים להתחשב בקריטריון של שיקום משפחה לצורך מסירת
הפעלת מזנון כאשר קריטריון זה לא נכלל בתנאי המכרז
(התנגדות לצו על תנאי הצו הפך להחלטי).
המשיבה פירסמה מכרז למסירת זכות הפעלה למתן שירותי מזנון לתלמידים בבית ספר ברמת השרון ובתנאי המכרז צויין כי המועצה תהיה רשאית לפי שיקול דעתה לדרוש מהמציעים להוכיח את מהימנותם, כישוריהם ונסיונם להפעלת מזנון וכן את יכולתם הכספית. הוגשו 5 הצעות ובתוכן הצעת העותר שהציע לשלם 5 אלפים שקל בעד הזכות להפעלת המזנון לחצי שנה ואילו המשיב הרביעי (להלן המשיב) הציע סכום של 1800 שקל לשנה. ועדת המכרזים החליטה לזמן לראיון את המציעים כדי לעמוד על כישוריהם, וכן קבעה לעצמה קריטריונים נוספים לקביעת המועמד ובכללם "מצבו הכלכלי והפיזי של המציע ואם במסירת ההפעלה יהיה משום שיקום משפחה". על יסוד שיקול המצב הכלכלי ושיקום המשפחה החליטה הועדה להעדיף את הצעת המשיב שהוא נכה, וסברה שמצבו הכלכלי מצריך את שיקום המשפחה. עתירת העותר נתקבלה. גם אם עפ"י הקריטריון של שיקום המשפחה היה מקום להעדיף את המשיב, לא היתה ועדת המכרזים רשאית להכריע עפ"י מבחן זה שזכרו לא בא בתנאי המכרז. בתנאי המכרז פורטו השיקולים שינחו את המועצה בקביעת הזוכה ובין שיקולים אלה לא נזכר כלל ענין שיקום המשפחה. לפיכך לא היתה הועדה רשאית לקבוע לעצמה קריטריון נוסף של שיקום המשפחה, מבחן שאין לו קשר ישיר עם נושא הפעלת המזנון וזכרו לא בא בתנאי המכרז.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד אקשטיין לעותר. 20.12.81).