ע.פ.234/81 - עמרם חרבון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע שוד לפי זיהוי הקול ע"י הנשדדת.
* הסירוב לעמוד למסדר זיתוי קולות והעלאת טענת אליבי כוזבת כחיזוק לראיות התביעה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.פ. 542/80 - הערעור נדחה)
המתלוננת היא אשה כבת 60, בודדת ומתגוררת לבדה בעכו, פרימיטיבית שאינה יודעת קרוא וכתוב, אינה מטיבה לדבר עברית ואת הודעותיה במשטרה בענין נשוא ערעור זה וכן עדותה בביהמ"ש השמיעה בעגה מרוקאית של הלשון הערבית. באחד מלילי השבת, בשעה 30:3 לפנות בוקר, פרצו לדירתה שני גברים רעולי פנים. אחד מהם תפס במתלוננת והחזיקאת ראשה בין רגליו ודרש ממנה, בדברו בעגה המרוקאית, לתת לו את הכסף והזהב שלה, זו החלה לצעוק ואותו בחור דרש ממנה להפסיק לצעוק והיכה אותה בחוזקה. אז אמרה לו כי כספה בצרור תלוי על צוארה והאיש נטל את הצרור ובו 6 אלפים ל"י. שני השודדיםהסתלקו, המתלוננת פתחה בצעקות ולשכן בשם פדידה שיצא החוצה סיפרה את סיפור המעשה, ולשאלתו מי היו השודדים ענתה כי הכירה את קולו של אחד מהם כקולו של עמרם חרבון (המערער). כשעתיים אחרי המקרה מסרה המתלוננת הודעה במשטרה בה סיפרה על שניים ששדדו אותה, מסרה את התיאור של שני השודדים אך לא נשאלה מי היו ולא אמרה שהכירה את קולו של האיש, אלא סיפרה שהוא דיבר איתה מרוקאית. יומיים לאחר מכן מסרה הודעה שניה במשטרה שהיתה יותר מפורטת, ואז סיפרה כי זיהתה את קולו של האיש שדיבר אתה כקולו של המערער. בהודעתה הסבירה המתלוננת כי פחדה בעת שמסרה את ההודעה הראשונה במשטרה, ולפיכך לא מסרה מיד כי זיהתה את המערער. בביהמ"ש מסרה עדות התואמת את הודעתה השניה במשטרה. המערער הורשע ברוב דעות של שני שופטים כנגד דעת מיעוט. כל שלושת השופטים סברו כי המתלוננת דוברת אמת, אך שופט המיעוט חלק בשאלה אם מבחינה אובייקטיבית הוכחו ממצאים שעל יסודם ניתן היה לקבל את הזיהוי הפוזיטיבי של המתלוננת כראיה ניצחת. מכאן הערעור.
א. בפני ביהמ"ש הממוזי עמדו 3 שאלות: טענת אליבי שהעלה המערער ושהופרכה; היעדר עריכת מסדר זיהוי; שאלת זיהוי המערער על פי קול שזיהתה אותו המתלוננת. ב. לענין האליבי טען המערער כי אותו ליל שבת היה בחברת אחיו ועוד חבר עד לשעה 12 בבילוי במקומות שונים ולאחר מכן חזרו לביתם יחד וכולם עלו על יצועם וישנו עד הבוקר. המערער ביקש מאחיו ומהחבר כי יעידו כך, אע"פ שהדברים לא היו נכונים, והם הסכימו לכך ורק לאחר מכן התברר שהדברים אינם נכונים, ואין איש שיכול להצביע על מקום הימצאו של המערער כל אותו לילה. אמנם שקריו של המערער בנסותו לבנות לעצמו טענת הגנה אינם יכולים להוות ראיה ישירה לביצוע העבירה, כי אין בכוחם להשלים חסר בעדרות התביעה, אולם אדם חף מפשע מעדיף בדרך כלל לגלות את האמת באשר למקום הימצאו בשעת ביצוע העבירה או בסמוך לה. טענת האליבי בנוסף לפיתוי שפיתה המערער את השניים האחרים להעיד עדות שקר, פוגעת קשה במהימנות המערער ואין לשלול ממנה כל ערך ראייתי המצביע בכוון אי חפותו. יצויין כי היו מספיק ראיות להרשעה גם אילמלא טענת האליבי הכוזבת.
ג. אשר לאי עריכת מסדר זיהוי קול - המשטרה הציעה כי יערך מסדר זיהוי קול והמערער דמה הצעה זו. לטענתו יעצו לו עצירים בכלא שלא יסכים למסדר זיהוי קול מאחר שהמתלוננת וודאי תזהה את קולו. הסירוב נראה תמוה וגם הנימוק תמוה. המערער מיוצג ע'" עו"ד וקשה להניח שהעדיף עצת אנשים שעימם היה עצור על הצעתו של הפרקליט שמייצג אותו בביהמ"ש. אשר להנמקה כי המתלוננת מכירה
את קולו - יש בה מעין הודאה מכללא כי ציפה שהמתלוננת תזהה את קולו. עוד יותר מוזרה טענת הסניגור כי באי עריכת מסדר זיהוי יש פגם הפוסל את העדות העיקרית של המתלוננת, וכי צריך היה לערוך מסדר זיהוי נגד רצונו של המערער. מאחר שסירובו של המערער הוא שסיכל את עריכת מסדר הזיהוי אין לשמוע אותו בטענה זו. יתכן ועריכת מסדר כזה היתה הורסת את עדות המתלוננת או מחזקת אותה, אך ביהמ"ש צריך היה לדון לפי חומר הראיות שבפניו וחומר זה לא כלל תוצאה של מסדרזיהוי.
ד. זכותו של כל נאשם לסרב לעריכת מסדר זיהוי. השימוש בזכות כזו כשלעצמה אינה תמיד אינדיקציה לאשמתו של המסרב. אמנם הסירוב לשתף פעולה במסדר זיהוי מצביע לכאורה על פחדו של המסרב שיופלל כתוצאה מהמסדר, אך פחד זה יכול להיות מבוסס על חשש מטעות אפשרית של המזהה ומן הראוי שהמסרב יסביר את סירובו, כך שביהמ"ש יוכל לתת לענין את משקלו הראוי. בעניננו לא היה בהסברו של המערער משום הצדקת הסירוב וביהמ"ש רשאי היה לצרף את סירובו של המערער לעריכת מסדר זיהוי קול למשקל הראיות, הרבות בלאו הכי, שהובאו נגדו ושהיה בהן כשלעצמן בסיס איתן להרשעתו.
ה. אשר לאמינותו של הזיהוי - שלושת השופטים נתנו אמון מלא בדברי המתלוננת, אך התעוררה שאלה בדבר הכושר האובייקטיבי של המתלוננת לזהות את קולו של המערער. יתכן מצב של עד המאמין שראה או שמע עובדה מסויימת אך הוא טועה וניתן להוכיח טעות זו בכך שדברי העד גם אם נאמרו בתום לב אינם יכולים להיות נכונים מסבה זו או אחרת. כאשר מדובר בהרשעה עפ"י עדות יחידה, כשהנאשם זוהה על פי קולו בלבד, חייבת עדות הזיהוי למלא אחרי שני מבחנים: מבחן סובייק- טיבי ומבחן אובייקטיבי. המבחן האובייקטיבי כולל אלמנטים של מיידיות הזיהוי, הכרה מספקת של המזהה את קולו של המזוהה, היעדר השפעות חיצוניות העשויות לפגוע בכושר הזיהוי של המזהה.
ו. בעניננו היו ראיות מספיקות שהמתלוננת הכירה את קולו של המערער עד כדי שיכולה היתה לזהות אותו וגם המערער עצמו סיפר בעדותו שהיה מדבר לעתים קרובות עם המתלוננת וכי הכירה את קולו. כמו כן לא היו נסיבות חיצוניות שמנעו מן המערערת לזהות את קולו של המערער שכן הוא דיבר איתה מספר פעמים כשהוא החזיק בה והיא יכלה לשמוע היטב את דיבורו. אשר ליסוד המיידיות - הזיהוי עמד גם במבחן זה שכן מיד לאחר השוד אמרה לעד פדידה, והלה העיד על כך בביהמ"ש, כי זיהתה את קולו של המערער כמי שביצע את השוד. אמנם במשטרה לא הזכירה את שמו של המערער בהודעה הראשונה שלה, אלא כאשר נחקרה יומיים לאחר מכן, אך היא הסבירה היטב את הסיבות לכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, שילה. החלטה - השופט שילה עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 9.12.81).
ע.א. 868/79 - עטרה קובי נגד שיפרה זיו ואח'
*טענת רשלנות של מנהלי בית ספר שהעמידו את התובעת ללמד בכיתה של קשיי חינוך ונפגעה ממעשה אלימות(הערעור נדחה).
המערערת עבדה כעוזרת טיפולית בבית ספר לקשיי חינוך. עבודתה היתה תחת פיקוחה של מנהלת בית הספר ושל המחנכת של אותה כיתה שהיתה מורה מוסמכת הן לחינוך כללי והן לחינוך מיוחד. באחד הימים לא הגיעה המחנכת של הכיתה לעבודה והמנהלת החליטה כי המערערת, שכבר עבדה עם תלמידים באותה כיתה במשך כשנה, יכולה להיכנס לכיתה ולמלא את מקום המחנכת. תוך כדי לימודים זרק אחד התלמידים כיסא לעבר תלמיד אמר, הכיסא פגע בראשה של המערערת ונגרמו לה נזקים. בגין נזקים אלה תבעה את מנהלת בית הספר, את מדינת ישראל ואת עירית ירושלים. תביעתה נדחתה והערעור על כך נדחה. המער- ערת ביססה את תביעתה על עילת רשלנות וטענתה כי המשיבות לא דאגו לשיטת עבודה מתאימה ובטוחה בטיפול בילדים קשיי חינוך, כי המשיבות לא הקפידו שיהיה פיקוח מתמיד שימנע התפרעויות התלמידים בהתחשב שהם ילדים קשיי חינוך, כי לא דאגו לבודד את התלמידים האלימים ולהקטין את מספרם בכיתה באופן שיאפ- שר פיקוח ושליטה בהם, כי לא הדריכו את העובדים מה עליהם לעשות במקרה של התפרצות אלימה, וכי התרשלו בבחירת עובדים מתאימים לטיפול בילדים קשיי חינוך ובמעקב אחרי התנהגות התלמידים, וכן כי לא דאגו כי הריהוט בכיתה וחפצים אחרים יהיו מחוברים לריצפה. ביהמ"ש העליון קבע כי לא היתה. רשלנות בכך שנתנו למערערת להחליף את המחנכת, שכן היא כאמור לימדה במשך שנה תמימה אותה כיתה והכירה את התלמידים. לא הוכח כי היה צורך ביותר ממורה אחת כאשר מדובר בכיתה של 8 תלמידים בלבד. לא הוכח כי בבי"ס כגון זה צריך שהכסאות והשולחנות יהיו מחוברים לכסא ועשויים להגיע לידי אבסורד אם יחייבו להצמיד כל דבר נייד לרצפה. כמו כן היתה המערערת צריכה להוכיח כי מדובר בתלמידים שהם אלימים ומהווים סכנה למטפלים והיא לא הוכיחה זאת אלא כי הילדים הם קשיי חינוך ואין משמעות ביטוי זה אלא כי הילדים מתקשים בלמידה וזקוקים לשיטת לימוד מיוחדת אינטנסיבית או עזרה אינדיבידואלית בלמידה. לא הוכח כל קשר בין קשיים בלמידה לבין התנהגות אלימה. מעמדה והיקפה של חובת הפיקוח בבי"ס. משתנים בהתאם לנסיבות הענין, מספר התלמידים וסוג התלמידים, יכולתו של מי שמפקח על התלמי- דים וכדו'. בהתחשב בכל הנסיבות לא הצליחה המערערת להוכיח רשלנות מצד המשיבות ודין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד מ. שניידר למער- ערת, עוה"ד י. ויליכר וש. פינקלמן למשיבים. 14.12.81).
ע.פ. 469/81 - מדרכי גריפלר ומשה כהן נגד מדינת ישראל *הרשעת אנשי משטרה בתקיפת חשוד וחומרת העונש.(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל). שני המערערים, אנשי משטרה, הורשעו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות של חשוד שנחקר על ידם ונדונו ל-4 חודשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והועמד על 3 חודשים מאסר בפועל, כדי שלא לשלול מהמערערים את האפשרות, אם המוסמכים לכך יחליטו כן, לרצות את המאסר ע"י עבודות חוץ. המתלונן, נער כבן 17, נעצר כחשוד בעבירת התפרצות. הוא נחקר במשך שעות אחדות ע"י המערערים ולפי עדות המתלונן היה בחקירה במשך 3 שעות והוכה באותו זמן מכות נמרצות ע"י גריפלר כשהדבר נעשה על דעתו של כהן. בשעה 30:7 בערב הורה כהן לשני שוטרים להחזיר את המתלונן למקום מעצרו אך משהגיע לחצר, כשהוא מלווה ע"י גריפלר ועוד שוטר, הורה אחד הקצינים להחזיר אותו לחדר שבו
נחקר קודם, ובדרך קפץ המתלונן מהקומה השלישית ונפצע פצעים קשים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלונן כי הוכה קשות ע"י גריפלר ולא נתן אמון בעדויות של המערערים ושל שוטרים אחרים שהעידו מטעמם, בסברו שהם העידו עדות שאינה אמת כדי לחפות על חבריהם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין עדות המתלונן טעונה סיוע, אך אין לראות בה עדות יחידה ממש כיון שמצא לגירסה זו חיזוק בשני ענינים. הענין האחד הוא דברים מתוך עדות של עד הגנה והענין השני הוא עצם העובדה שהמתלונן נקט צעד קיצוני של נסיון התאבדות. מעשה זה מצביע על כך כי כשנלקח חזרה לחדר החקירה חשש שמא יתחדשו המכות שקיבל קודם לכן, כדבריו. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור על ההרשעה וציין כי אמנם עצם העובדה שעבריין נתפס בעבירה רצינית יכולה להניעו להתאבדות, אבל במקרה זה מתיישבות הנסיבות הרבה יותר עם גירסת המתלונן מאשר עם גירסת המערערים. על הקשר בין דרכי החקירה ומעשה היאוש של המתלונן מצביע עיתוי נסיון ההתאבדות שנעשה כשהיה בדרכו חזרה להמשך החקירה. יש בכך כדי להראות שהפחד מפני המשכת החקירה היה אצלו יותר גדול מאשר הפחד מפני מוות או פציעה קשה. קשה ליישב מעשה קיצוני כזה עם גירסת המערערים שהחקירה התנהלה בדרכי נועם.
אשר לעונש - כהן היה שוטר מצטיין ומסור לעבודתו וכן גם גריפלר. כהן נשוי ואב לשני ילדים וגריפלר שירת רוב השנים במשטרה והתחתן זמן קצר לפני הכרעת הדין. לשניהם אין הרשעות קודמות. לפיכך יש לקבל את הערעור על העונש כאמור. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עוה"דד. חשין רש. תוסיה כתן למערערים, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 8.12.81).
=ע.פ. 570/81 - מכלוף אדרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של מכירת סמים לשוטר מוסווה ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 4 חודשים חופף. הערעור על חומרת העונש נדחה. הטענה היחידה של הסניגור הינה כי צריך היה להפעיל את כלל אחידות העונשים וזאת לאחר שהנאשם השני באותו תיק, אחד קרסנקי, שתיווך בעיסקה נשוא אחד האישומים נדון ל-4 חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי ולדעת הסניגור פער העונשים יש בו כדי ליצור תחושה של אי צדק. אין לטענה על מה שתסמוך. לזכות קרסנקי עמדו כמה שיקולים ובהם כי הודה באשמה, הוא כבן 50 לעומת המערער שהוא כבן 30, זוהי עבירת הסם הראשונה של קרסנקי וזו הפעם הראשונה שהוא מרצה עונש מאסר וכן פקדו אותו אסונות כבדים. כנגד זה למערער יש הרשעות קודמות מרובות והוא כבר ריצה תקופות מאסר ארוכות בבית כלא מבלי שלמד לקח וכן לא הודה באשמה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד נ. רט למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 7.12.81).
ע.פ. 423/81 - רחמים מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער נתפס ע"י סיור משטרה במחסום ארז כשהגיע לשם מחבל עזה כשבתוך מכוניתו יותר מ-9 ק"ג חשיש. לדברי המערער רכש את הסם בחבל עזה תמורת 400 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן הורה על חילוט מכוניתו והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור עמד על נסיבותיו האישיות
של המערער שהוא נשוי ואב ל-4 ילדים, כי המשפחה תלויה עתה לקיומה בקיצבת סעד המספיקה בקושי לכלכלתה, וכן כי למרות שלמערער הרשעות קודמות הרי האחרונה בהן נעברה בינואר 1976 ואף אחת מן העבירות איננה בשל עבירת סמים. כן טען הסניגור כי במקרים דומים נגזרו עונשים קלים יותר וההחמרה היתירה במקרה דנן היא בגדר עוול למערער. אין לקבל טענות אלה. אכן ביהמ"ש העליון מבחין לצורך גזירת העונש בין סמים מסוגים שונים ואין דומה החזקת סם קשה להחזקת חשיש, אך בכך כשלעצמו אין כדי להסיר את החומרה מן המעשה שבו הורשע המערער. החזקת חשיש בכמות העולה על 9 ק"ג משמעותה כי הסם לא- הוחזק לצריכה עצמית אלא למסחר. כמות הסם מציבה את המערער במקום ברור בשרשרת הסוחרים בסם. הסניגור טוען כי השימוש והמסחר בסמים נפוצים ולדבריו יתכן ויש לבטא מעין השלמה עם מציאות זו ע"י הקלה בעונש. גישה זו אין לקבל. הסכנה הנובעת מן השימוש בסמים, וכולל חשיש, לא שינתה אופיה ויש לא אחת ונפוצותה של עבירה מחייבת פעולה עונשית רחבה ומעמיקה יותר כדי להרתיע עבריינים בכח ולאו דוקא ויתור על ענישה אפקטיבית תוך השלמה עם המציאות. זאת ועוד, ביהמ"ש נוכח לא אחת כי הוטלו עונשים קשים על מפיצים של כמויות קטנות של סם מתחנותיהם ולאור מידת העונש כלפי אלו אין מקום לראות במקרה אי דנא עונש מופרז לחומרה. אין הצדקה שביהמ"ש יתעלם מגישתו של המחוקק כפי שבאה לאחרונה לידי ביטוי כאשר העונש המקסימלי הועלה ל-15 שנות מאסר בפועל וקנס של חצי מליון ל"י. אין יסוד לטענה כי החמרה זו כוונה כלפי השימוש בסמים קשים בלבד.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 1.2.81).
ע.פ. 410/81 - אנואר גיגי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השלכת רימוני יד ופציעת אנשים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גנב מצה"ל, בעת שירות מילואים, רימוני יד. באחד הימים באו אליו שני אנשים כדי לתוקפו. כאשר פרצו לדירתו נטל המערער לידיו שניים מן הרימונים ואז נמלטו התוקפים. הוא רדף אחריהם והשליך לעברו של אחד מהם רימון ולאחר שחזר לחדרו השליך דרך החלון שני רימונים נוספים שאחד מהם התפוצץ ונפצעו שבעה עוברי אורח, וביניהם ילד כבן שנה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. נכון כי שניים באו לתקוף את המערער והוא חשש לשלומו, אך אין בכך כדי להצדיק את התגובה הבלתי מרוסנת של השלכת רימונים לכל עבר כשברור שהסיכון הנובע מהתפוצצות הרימון הוא רב ופגיעתו לא תצטמצם בשני התוקפים בלבד. חומרת המעשה מתבטאת גם בעצם החזקת הרי- מונים שגנב המערער והשימוש ברימונים מצביע על קו רצוף אחד שתחילתו בהחזקת הרימונים ושהמגמה היתה להשתמש בנשק בעת הצורך.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד קינג למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 2.12.81).
ע.פ. 870/80 - יהודה לדאני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח וטענת "ערפול הכרה רגעי" השולל את כוונת הרצח.(הערעור נדחה).
בין המערער ואחיו המנוח היה ריב ממושך על כלים חקלאיים מסויימים שבאו להם בירושה מאביהם. סכסוך זה התמקד לבסוף בעגלה של טרקטור שכל ערכה כ-4000 עד 5000 ל"י. באחד הימים ביקר בבית המערער בנו של אחיו
המנוח, אילן שמו, והם שוחחו בענין העגלה. כאשר עזב אילן את בית המערער הוא נטל עמו את העגלה לבית המנוח. משהבחין המערער כי העגלה נעלמה נטל אקדח שהחזיק ברשיון ונסע לבית המנוח. ליד הבית עמדו בני משפחת המנוח אך הוא עבר על פניהם, נכנס למטבח שם סעד המנוח יחד עם בנו אילן, והתפתחו דין ודברים שנמשכו זמן קצר ביותר. אז שלף המערער את האקדח, ירה שתי יריות בראשו של המנוח וגרם למותו. משם יצא לתחנת המשטרה ומסר הודעה בה תיאר בפרוטרוט את ההתרחשויות של אותו ערב, החל מביקורו של אילן בביתו והויכוח בענין העגלה ועד אשר התייצב במשטרה. המערער הורשע ברצח וערעורו נדחה.
המחלוקת היחידה הינה אם הוכחה כוונתו של המערער לקטול את אחיו כנדרש לצורך ההרשעה ברצח. לטענת הסניגור לקה המערער בשעת היריות ב"ערפול הכרה רגעי" ומחמת מצב נפשי זה לא היה באפשרותו ליצור רצון או כוונה להמית ולכן אין להרשיעו ברצח. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ששמע חוות דעת של מומחים הן מצד התביעה והן מצד הסניגוריה. לא היו חילוקי דעות בין המומחים כי המערער סבל מהפרעות על רקע מאורעות טראומטיים שאירעו לו. אך שני המומחים היו תמימי דעים בסופו של דבר שהמערער לא היה חולה נפש בתקופה שלפני האירוע, בשעת המעשה וגם לא אחריו. אין זה מספיק להסביר ולהו- כימ שנאשם מסויים סובל מהפרעות נפשיות שנתנו אותותיהן במעשה הפלילי, אלא צריך הוכחה כי ההפרעה הנפשית בשעת המעשה הגיעה לדרגה של "מחלת נפש" וכי הנאשם פעל את פעולתו הפלילית בהשפעת מחלת נפש. המומחה מטעם הסניגוריה העלה בחוות דעתו את התיזה שבעת היריות ממש אירע, כנראה, אצל המערער "ערפול הכרה רגעי". הרופא ציטט ספרות רפואית שמצב כזה עשוי להיגרם והוסיף כי את המצב הזה הוא יכול לאמת רק מתוך ספקולציה כי לא היה נוכח ועד למעשה. ברם, אין זה די להצביע כי המדע הרפואי מכיר אפשרות כזו במקרים מסויי- מים כדי להסיק בדרך של ספקולציה שזה מה שקרה. כאשר ביהמ"ש בא להכריע בשאלה כגון זו עליו לבחון לא רק את חוות הדעת של המומחים אלא גם את יתר הראיות והממצאים העובדתיים שהוכחו וכולל מעשיו של הנאשם והתנהגותו. במקרה שלנו סיפר המערער בהודעתו במשטרה בפרוטרוט את כל ההתרחשויות של אותו ערב ומכאן שלא חל אצלו ערפול הכרה. ההגנה הנדונה של המערער אינה נתמכת ע"י העובדות והנסיבות אף לא כדי לעורר ספק בלב ביהמ"ש על מנת שיחזור נטל השכנוע בענין הרציה לשכמה של התביעה שעליה חובת ההוכחה של כל יסודות העבירה עד הסוף. עפ"י סעיף 18 לחוק העונשין כל אדם הוא בחזקת שפוי והטוען היפוכו של דבר עליו הראיה. אכן ההוכחה הנדרשת מן הנאשם בנידון אינה כבדה כחובת הראיה בה נושאת המדינה בפלילים, אלא שווה לנטל בו נושא תובע בהליך אזרחי, אך כאשר ההבחנות השונות המובאות בפני ביהמ"ש שקולות זו כנגד זו משמעות הדבר כי הטוען טענת הגנה זו לא הרים את הנטל הרובץ עליו. אשר לטענה כי אין זה הגיוני לייחס למערער כוונה להרוג את אחיו בשל סכסוך של מה בכך בענין עגלה של טרקטור - ראשית, היתה כאן הצטברות של טינה בין האחים והרגשת המערער כי כולם מרמים אותו ומנצלים אותו כך שאין זה ענין פעוט של מה בכך. ברם, אפילו בהנחה שכל הסכסוך הצטמצם בענין העגלה אין בכך כדי לשנות את פני הדברים והמסקנה. המבחן עדיין נשאר אם נתגבשה כוונת המעשה עקב אותו סכסוך של מה בכך ונטול ערך מבלי שמחלת נפש במובן המשפטי הכתיבה את המעשה והתשובה לכך היא חיובית כאמור.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד תגר למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 7.12.81).
ע.פ. 436/81 - יוסף גמיל בדריה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת דבר במרמה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בשלוש הזדמנויות ביצע המערער עבירות של קבלת דבר במרמה וכן גניבה. במקרה הראשון נקשרו יחסי רעות בין המערער לבין המתלוננת, הוא סיפר לה כי יש בבעלותו קרקעות ובדעתו למוכרן ובינתיים ביקש ממנה הלוואה וזו עשתה מאמצים והשיגה עבורו 85 אלף שקל. משקיבל את הכספים נעלמו עקבותיו. באותו חודש התידד המערער עם אדם אחר, אירח אותו בביתו ובאותה הזדמנות פרץ לדירת המתלונן וגנב מתוכה כסף, וכן סיפר למתלונן שהוא עומד לקבל עבודה בשירות הבטחון והוא זקוק לאלף שקלים והלה הלווה לו את הסכום. לאחר מכן נעלם המערער. במקרה השלישי הכיר המערער תושב של חן יונס והבטיח למכור לו מכונית, קיבל על החשבון סכום של 15 אלף שקלים ונעלם. בגין כל אלה נדון המערער ל-7 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך שמדובר באדם שעברו נקי וגילו צעיר וגם כי הודה באשמות, אך סבר כי הנסיבות המקילות מתגמדות לנוכח חומרת המעשים ושיפלותם. אכן, מעשי המערער מחייבים הטלת עונש מהותי, גם על שום שיפלותם וגם משום שהסכומים לא הוחזרו, עם זאת לא ,49 התחשב ביהמ"ש במידה מספקת במכלול הנסיבות לקולא, היינו, שמדובר באדם שעברו נקי מכל רבב, שהוכיח עצמו כאישיות חיובית ושירת ביחידת מתנדבים בצה"ל וכדו'. קיים כיום סיכוי רב לשיקומו של המערער ושירות המבחן מוכן לתרום להחזרת : המערער לחיים תקינים. בנסיבות אלה דין יעשה אם עונש המאסר בפועל יועמד על 3 שנים והמאסר על תנאי על שנתיים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט ד. לוין. 14.12.81). ע.פ. 650/81 -חגי ג'רבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים. חיזוק לאמרה המתקבלת לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות.
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בסחיטה באיומים ונדון ל-30 חודשי מאסר וכן הופעלו בחופף 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הפרשה החלה כאשר אחד בשם חזן (להלן המתלונן) מסר במשטרה הודעה נגד אחד יעקב לוי, חברו הטוב של המערער. לוי הורשע בדין ואח"כ לוי והמערער החלו באיומים על המתלונן ודרשו ממנו פיצוי של 30 אלף ל"י. השניים איימו עליו פעמים אחדות עד שבאחד הימים הגיב המתלונן ביריות בלילה לכוון ביתו של לוי וגרם למותו ולאחר מכן ירה לעבר ביתו של המערער אך לא פגע בו. בגין הריגתו של לוי הועמד המתלונן לדין והורשע. באשר לאיומים של המערער על המתלונן מסר המתלונן גירסאות סותרות ומתחמקות אך לבסוף מסר במשטרה הודעה מפורטת אשר נתקבלה גם בביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. ,שן בהודעתו מפרט המתלונן את האירועים כאמור לעיל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ההת- חמקויות והסתירות בדברי המתלונן נובעות מפחדו מפני המערער. ביהמ"ש הדגיש כי המתלונן מוכן להעיד עדות שקר, הוא בעל עבר פלילי שרכש איבה ללוי ולמערער, וכי חובה לנהוג בזהירות בבדיקת עדותו, אך לאחר בדיקה הגיע למסקנה שניתן לסמוך על עדות זו שהיה לה חיזוק בענינים אחרים. בכך אין להתערב. היריות שנורו ע"י המתלונן הן לעבר ביתו של לוי והן לעבר ביתו של המערער אין להן משמעות והסבר אלא אם רואים אותן על רקע ההתנכלות למתלונן וכתוצאה נגררת ממנה. בעובדה זו, בין העובדות האחרות, יכול היה ביהמ"ש למצוא חיזוק לאימרתו של המתלונן לפי סעיף 10א'. החיזוק לצורכי סעיף זה איננו שווה משמעות לסיוע הנדרש בתנאים המוגדרים עפ"י דיני הראיות, ועל כן אין מניעה לכך שהחיזוק ינבע גם
מפעולות ודברים של האדם אשר הודעתו טעונה חיזוק ואשר יש בהם לפי מהותם כדי לשמש מבחן נוסף לצורך בדיקת אמינות הדברים המובאים באמרה. הדבר דומה לאפשרות שביהמ"ש רואה בנסיבות מסויימות קיומו של "דבר מה נוסף" הנדרש להודעתו של הנאשם מחוץ לכותלי ביהמ"ש, כאשר את ה"דבר מה" מוצאים בפעולת שחזור המבוצעת ע"י הנאשם עצמו.
הסניגור העלה טענה כי ביהמ"ש יכול היה להיות מושפע בהתרשמותו מן המת- לונן בכך שבאחד הימים נכנסו התובע והמתלונן ללשכתו של השופט, בהפסקה, והמתלונן אמר לשופט שכל מה שאמר במשטרה אמת וכי כל העדות שלו בביהמ"ש היא שקר. השופט הודיע מיד לנוכחים שאינו מוכן לשמוע אותם אלא במעמד שני הצדדים, והסניגור, שביהמ"ש הביא את הדברים לידיעתו, הודיע כי לא יעלה טענת פסלות נגד השופט. עתה טוען הסניגור כי בעובדה זו היה כדי להשפיע על השופט. אין לקבל טענה זו. לא נגרם שום נזק למערער, והדברים שנאמרו בלשכה לא יכלו לעוות את יכולתו של ביהמ"ש להעריך נכונה את אמינות דברי המתלונן. אשר לעו- נש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד צ. לידסקי למערער,עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 4.1.82).
ע.פ. 24/80 - אליהו עזורי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים(הערעור נדחה).
בחיפוש שנערך בביתו של המערער, כשהמערער נכח בדירה, נתגלו כמויות סם מוחבאות ב-5 מקומות ובכללם על הארון, במטבח, בחדר השינה ליד מיטת המערער ובקופסה בסלון על השולחן. בסך הכל נמצאו כ-100 גרם חשיש. ביהמ"ש הרשיע את המערער בהחזקת הסמים והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש סבר כי כמות הסם והימצאותו במקומות שונים שללו את האפשרות שהמערער לא הבחין בסם בדירתו, וכי ברור מתוך הראיות שהמערער החזיק בסם שנמצא. טען הסניגור כי תושב אום אל פחם לן בדירה מפעם לפעם, במשך תקופה מסויימת היה לו מפתח לדירה, וגם כשלא היה לו מפתח ידע היכן מונח המפתח על מנת שיוכל להיכנס לדירה, וכך שם במקום את הסמים. ברם, רשות הכניסה לדירה אין בה כדי להפוך את האיש למחזיק בדירה בצוותא עם המערער. עיקרו של דבר, מציאתו של הסם במקומות שונים בתוך הדירה, ובין היתר ליד מיטת המערער, שוללת את האפשרות שהמערער לא ידע ולא הסכים להחזקת הסם. מי שמחזיק בסם בכמות בלתי מבוטלת במקום אשר בשליטתו של אחר, איננו מפקיר אותו לרצונו של האחר שאינו יודע על קיום הסם ויכול בהיסח הדעת לסלקו. 100 גרם של חשיש ערכם אינו מועט ואין להניח שאדם בר דעת יפקיר את הסם על ידי הנחתו במקומות שונים בדירה הפתוחים לגישתו ולעינו של בעל הדירה וזאת ללא הסכמת בעל הדירה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד .מועלם למערער,עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 14.12.81).
ע.פ. 446/81 - אברהם אלביליה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בסרסרות לזנות וחומרת העונש.
(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בסרסרות. למעשי זנות ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ול-18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים. תערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והוחלט כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף את המאסר החדש.
המערער טען כי המתלוננת, אשתו לשעבר, העלילה עליו עקב רגשות קנאה וכי לא היה סיוע מספיק לעדות המתלוננת. כן טען שבתקופה שאשתו עסקה בזנות הוא לא חי איתה. אולם בנוסף לעדות המתלוננת היו ראיות שתמכו בגירסתה שבתקו- פה שבה מדובר התגוררו המערער והמתלוננת ביחד במועדים שונים. אין חולקין שהמתלוננת עסקה באותה תקופה בזנות ועובדה זו היתה ידועה למערער, אלא שגירסת המתלוננת היתה שהיא עבדה בשביל המערער בעוד שהמתלונן טען שהיא עבדה לעצמה. בביהמ"ש המחוזי היו ראיות מספיקות לקביעת העובדה שגירסת המתלוננת היא הנכונה.
אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות מרובות אך לא עבירות נגד המוסר. העבירה היא חמורה ולא היה מקום להקלה בעונש אילמלא העובדה שהמערער הוא אסיר טעון הגנה והוא נמצא בפחד מתמיד ותנאי מאסרו הם קשים במיוחד. בנוסף לכך התגרש בינתיים מאשתו, הילדים נמסרו להחזקתו. ונמצאים כעת אצל חברה שאיתה הוא עומד להתחתן. בהתחשב בכל אלה ישונה העונש כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, ד. לוין. עו"ד מ. סרגובי למערער, עו"ד ח. לירןלמשיב. 23.12.81).
ע.פ. 590/81 - חנא דיגבאג נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע במכירת חשיש ב-3 הזדמנויות, לשוטר מוסווה ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. כמסתבר נפגע המערער בזמנו בתאונה קשה שגרמה לו כיעור חיצוני והצריכה ניתוחים פלסטיים מרובים וכנראה שאירועים אלה גרמו לו להשתמש בסמים עד שהגיע לסחר בסמים. יש למערער עבר פלילי אך המאסר הנוכחי הוא מאסרו הראשון, וכנראה שיש סיכוי לשיקומו ע"י העסקתו בעבודה אצל בן משפחה. בהתחשב בכל אלה יהיה המאסר בפועל שנתיים והמאסר על תנאי 3 שנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד א. אבו גוש למערער, עו"ד ח. לירן למשיב. 23.12.81).
ע.פ. 258/81 - יוסף פחימה נגד מדינת ישראל
*חומרת העתש (התפרצויות, גניבה, סמים ותעבורה).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בשורה של עבירות סמים וכן ב-15 עבירות נוספות שכללו התפרצויות לדירה, גניבות ושימוש ברכב ללא רשות. הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים וחצי במצטבר באופן שעל המערער לרצות 5 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער התחתן בינתיים ונולדה לו בת ובכך רואה הסניגור נסיבה חשובה להקלה בעונש. ברם, לא זו בלבד שהמערער הורשע בשורה של עבירות חמורות, אלא שיש לו גם הרשעות קודמות בעבירות רציניות ובעבר הקלו אתו בתי המשפט במידה רבה. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ש. לוין. עו"ד נ. עסבור למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 15.12.81).
ע.פ. 298/81 - סטניסלב ציצרסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב, נהיגה ללא רשיון, פריצה וכו').
(ערעור על תומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה בזמן פסילה, ללא רשיון וללא ביטוח, שוטטות, החזקת
כלי פריצה, תקיפת שוטר, התפרצות וגניבה ועוד. הוא נדון ל 3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי לתקופה של שנה וחצי. כן נפסל המערער לצמיתות מלהחזיק ברשיון נהיגה. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שהעבירות הן חמורות והעונש אינו חמור יתר על המידה. כעת מבטיח המערער לחזור למוטב וכן העלה הסניגור את העובדה שאם כי בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את ימי המעצר של המערער הרי היתה תקופה נוספת של כחצי שנה בה היה נתון במעצר בית בקשר לעבירה הנדונה. אם כי ביהמ"ש לא היה חייב להביא ענין זה בכלל שיקוליו, הרי כאשר עובדה זו מצטרפת לשינוי שאולי יחול בחיי המערער ניתן להקל עמו במידת מה. כיון שכך יהיו תקופות המאסר על תנאי שהופעלו שנה אחת מצטברת וחצי שנה חופפת. אשר לפסילה מנהיגה לצמיתות - בכך אין להתערב. בעבר כבר הוטלו על המערער עונשי פסילה ובכללם עונש פסילה לתקופה של 10 שנים והמערער לא נרתע מלחזור ולעבור עבירות תעבורה. מי שנוהג כך אחת דינו שרשיונו יפסל לצמיתות.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, שילה. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה.8.12.81).
ע.פ. 167/81 - וולנטין וורבסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביקר בארץ כתייר ועמד לצאת מן הארץ באניה עם מכוניתו. ברצפת המכונית נתגלו כ-30 ק"ג חשיש וביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-3 וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 15 אלף שקלים. כן חולטה המכונית לטובת המדינה. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הביא מקרה שבו נדונו אחרים בשל מעשים דומים לשנה וחצי מאסר בפועל, אך אין לאמץ בענין זה את אמת המידה המקילה שננקטה בעבירות דומות של נסיון לייצא סם מן הארץ. במקרים אחרים אישר ביהמ"ש עונשים יותר חמורים מזה שנגזר כאן. העבירה יש בה משום ניצול לרעה של זכות הביקור בארץ כדי להופכה למקור הספקה של סמים לארצות אחרות. דבר זה מחייב הטלת עונש מרתיע.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד טננבלט למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 29.12.81).
ע.פ. 98/81 - מנחם ביטון ויוסף דהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן שוחד בחירות וחומרת העונש.
(הערעור נדחה).
המערער הראשון היה מועמד בסיבוב הראשון של הבחירות בשנת 1978 לראשות המועצה המקומית ירוחם והמערער השני הוא גיסו שסייע לו בבחירות. שני המערערים הורשעו בעבירות של מתן שוחד בחירות ונדונו ל-4 חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המעשים שמדובר בהם מתייחסים לסידרה ארוכה של עבירות שוחד בחירות שבוצעו ע"י תשלום במישרין של סכומי כסף לאנשים שונים שיצביעו עבור המערער וכן ע"י הפניית בוחרים לחנות ירקות פלונית שיקבלו מבעליה ירקות חינם. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לסמוך על העדים בקשר להרשעה ולהעדיף עדויות אלה על פי עדויות אחרות. לענין התשלום במזומנים לא הונחה תשתית ראייתית לתמוך בגירסת המערערים שהתשלום היה תמורת עזרה במערכת הבחירות ולא עבור ההצבעה. אשר לחומרת העונש - אין עבירות בחירות מן הסוג הנדון נדירות בייחוד בעיירות ובישובים קטנים שטרם חדרה בהם תודעת ההליך הדמוקרטי, ובה-
טילו על המערערים מאסר בפועל כאמור לא הפריז ביהמ"ש במידת העונש, והקלה בגזר הדין לא היתה משרתת מטרות הענישה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד עמית למערערים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 15.12.81).
ע.פ. 200/81 - אליהו נסימי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בכח)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בשני מקרים של מעשה מגונה בכח, מקרה אחד של נסיון למעשה מגונה בכח ומקרה אחר של אינוס ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן נפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה במשך 4 שנים לאחר שחרורו. הערעור על עונש המאסר נדחה ואילו באשר לפסילה נתקבל. אשר לעונשי המאסר - אמנם היו נסיבות מקילות וביניהן עברו הנקי של המערער אשר תפקד באופן חיובי ומיד כשנעצר הודה בעיקר העובדות, וכן היתה מצידו חרטה כנה, אך כנגד נסיבות אלה עומדת העובדה שהמערער ביצע במשך תקופה של כ-7 חודשים 4 עבירות חמורות אשר בודאי גרמו נזק לא מועט לקרבנות העבירות. אילמלא הנסיבות המקילות היה ביהמ"ש מטיל על המערער עונש חמור יותר. לפיכך אין להתערב במידת העונש. בענין אחד יש להקל עם המער- ער והוא ענין הפסילה מלהחזיק רשיון נהיגה. התביעה לא ביקשה פסילה והדבר נעשה ביוזמת ביהמ"ש. אמנם רשאי ביהמ"ש גם ביוזמתו, כשהנסיבות מצדיקות זאת, להטיל עונש שאותו לא ביקשה התביעה, אבל במקרה דגא, בשים לב לכך שלדעת ביהמ"ש המחוזי אין סכנה שהמערער ימשיך לבצע עבירות, ובהתחשב בתקופת המאסר הלא קצרה שהוטלה על המערער, הרי הפסילה מלהחזיק רשיון נהיגה עלולה לשמש למכשול בדרך לשיקום מלא של המערער. לפיכך יש לבטל חלק זה של גזר הדין הנוגע לפסילה.
(בפני השופטים: מ"מ תנשיא י. כהן, ברק, ש. לוין. עו"ד צ. לידסקי מערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 16.12.81).
ע.פ. 357/81 - יוסף גלצקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ומרמה).
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בשורה של עבירות גניבה, זיוף שיקים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכדו' ונדון ל-3 שנים מאסר וכן הופעלה שנה אחת מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה ששנת המאסר על תנאי שהופעלה תהיה חופפת ולא מצטב- רת. למערער הרשעות קודמות מן הסוג הנדון והעבירות הנדונות היו חמורות. ברם, בהתחשב בכך שהמערער הוא בן 64 שנה, שביצע את העבירות אחרי שאחיותיו שתמכו בו נפטרו והוא היה במצוקה חומרית קשה, ניתן להקל אתו במידת מה כאמור. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, יהודה כהן. עו"ד תירוש למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 7.12.81).
ע.פ. 643/81 - נחום גוטמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד).
התחשבות בשיתוף פעולה של הנאשם לגילוי עבריינים נוספים.
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער היה פקיד מכס והורשע ב- 3 אישומים של נטילת שוחד. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס כספי והערעור על חומרת העונש נתקבל. שלושת המעשים הם: נטילת מכונית לשעה מפלוני שעמד בקשרים עם המכס, ללא תשלום וכשזו, ניזוקה החזירה לפלוני מבלי לשלם את דמי התיקון; המערער ביקש מאותו פלוני
להעביר מזוודה לארה"ב מבלי שישלם את ההוצאות שהיו כרוכות בדבר ואף ייעץ לו כיצד להפחית את תשלומי המכס; והעיקר, הוא נטל מפלוני שוחד בסכום של 3 אלפים ל"י בגדר של עיסקה בלתי חוקית שבה שולמו לאוצר המדינה סכומי כסף נמוכים בצורה משמעותית מן המגיעים לפי החוק עקב שומתו של המערער. הסניגור הצביע על הנסיבות האישיות המיוחדות של המערער שהוא בן 58 שנה, נכה וניצול השואה וכן הוא פוטר משרותו במכס לאחר שנים רבות של שירות. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מעובדות אלה אך סבר שאין ברירה אלא לשלוח את המערער לתקופת מאסר בפועל לתקופה ארוכה יחסית לנוכח נסיבות ביצוע העבירות ומעמדו של המערער כאיש מכס. לא היה מקום להתערב בגזר מדין אילמלא העובדה שלא הודגשה מספיק בגזר הדין, והיא שהמערער חתם בדצמבר 1978 על הסכם עם אנשי המשטרה בו קיבל על עצמו .לגלות את כל הידוע לו גם בענינם של עבריינים אחרים ובסופו של דבר עמד המערער בהסכם. יש לתת משקל לנכונות שיתוף הפעולה מצידו של המערער. כמו כן עקב שיתוף הפעולה כנ"ל לא נגזר עונשו של -מערער עד יוני 1981 בעוד העבירות בוצעו במחצית הראשונה של שנת 1978. אי אפשר להתעלם מעינוי הדין שנגרם בכך למערער שלא באשמתו. לפיכד יש להקל בעונשו של המערער בכך שמתוך תקופת המאסר הכוללת של 3 שנים יהוו 15 חודשים מאסר בפועל והיתרה על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד רובין למערער, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבה. 14.12.81).
ע.פ. 5/82 - אהרון אבו חצירא נגד מדינת ישראל ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בפני השופטת אוסטרובסקי-כהן בתל אביב מתנהל משפטו הפלילי של המערער ובאחד הימים נכנס פרקליטו של המערער, עו"ד ר. כספי, ללשכת השופטת על מנת לבקש שינוי מועד המשך המשפט. הוא נכנס בלי התובע והתנהלה שיחה בינו לבין השופטת. כעבור 3 ימים, כשהתחדש המשפט ביקש הפרקליט השני של המערער, עו"ד ש. תוסיה כהן, כי השופטת תפסול את עצמה באשר בשיחה שבינה לבין עו"ד ר. כספי היא שאלה את הפרקליט, בהת- כוונה למערער שעומד להעיד בפניה, "כמה זמן בכלל יעיד הטיפוס הזה" (המילה "טיפוס" בנגינת מלעיל). בהחלטה שלא לקבל את בקשת עו"ד תוסיה כהן כי תפסול את עצמה ציינה השופטת כי איננה מתארת לעצמה שהשתמשה בביטוי זה, אם כי יתכן שתוך כדי התלוצצות בשיחתה הידידותית עם עו"ד כספי אמרה את המלים הנ"ל. היא ציינה כי אין לה דעה קדומה נגד המערער ולכן לא תפסול עצמה. הערעור על כך נדחה.
נשיא ביהמ"ש העליון העיר כי בדרך כלל אין זה רצוי שבעוד נמשך משפט יפנה אחד הפרקליטים לשופט בלשכתו בהיעדר הצד שכנגד, גם אם מותר לו לנהוג כך במקרה כגון זה שלפנינו. הדבר עלול לעורר חשד, גם אם חשד בלתי מבוסס לחלוטין, אצל העומדים מן הצד של חוסר שוויון בין שני בעלי הדין, והוא גם עלול לגרוע משמירת המרחק הדרוש בין שופט ופרקליט אף בעת הופעת הפרקליט בלשכת השופט. הנשיא לנדוי חזר בהחלטתו על מה שאמר בענין אחר כי אין מקום ל"שיחת חולין" של השופט עם נציגי בעלי הדין על נושא הקשור במשפט פלילי המתנהל לפני השופט, וכי מוטב שהשופט ישמור מרחק, ומה שיש לו לומר יגיד בפומבי באולם המשפטים. באשר לעניננו אין ספק שדברי השופטת בהחלטתה כי הדברים נאמרו, אם נאמרו, תוך התלוצצות וכי אין לה כל דעה קדומה נאמרו בכנות גמורה. עם זאת ניתן להבין
כי המערער דעתו אינה נתונה להתלוצצויות מעין אלה בקשר למשפטו, והוא רואה עצמו נפגע מביטוי זה, ומבחינתו הסובייקטיבית הוא חושש שבלב השופטת נוצרה דעה שלילית עליו לפני שעלה לדוכן העדים. ברם, לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לענין פסלות השופט, אלא השאלה אם הוכחה אפשרותממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט. לענין זה אין לחזור על הפזמון הנדוש שצדק לא רק צריך להיעשות אלא צריך גם להיראות השאלה היא עדיין - בעיני מי צריך להיראות הצדק, והתשובה היא: לאו דוקא בעיני הנוגע בדבר אלא בעיני המשקיף הסביר מן הצד הרואה את הדברים ללא מעורבות אישית בהם. השופטת אומרת שאין לה כל דעה קדומה כלפי המערער ואם כי הצהרתה זו לבדה אינה קונקלוסיבית, הרי יש לתת לה את מלוא המשקל הראוי. לפי המבחנים הנ"ל וכאשר רואים את התמונה כולה לפי החומר שהובא אין למצא באותו ביטוי ראיה לחשש של ממש שהשופטת ניהלה או תנהל את המשפט בדעה קדומה נגד המערער ושלא תעשה את חובתה לשפוט משפט צדק עפ"י דין.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, פרקליט המדינה ג. בך למשיבים. 6.1.82).
ע.פ. 174/81 - דוד סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדתה).
המערער הורשע בשתי עבירות של מכירת הרואין לשוטר מוסווה ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה וחצי. הערעור על חומרת העונש נדתה. ביהמ"ש המחוזי ציין את התוצאות החמורות הנובעות מסחר בהרואין, כי המערער כבר הורשע בעבר בסחר בסמים ותזר לסורו כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. בהתחשב בכך וכן בשורת העבירות הקודמות הרשומה לחובת המערער אין לראות לכאורה שהשופט החמיר יתר על המידה. בישיבה קודמת של ביהמ"ש העליון טען הסניגור כי חל מהפך בהתנהגות המערער, כי הוא חזר בתשובה וכי ראש ישיבה פלונית מוכן לקבלו לישיבה כדי לשקמו. כיון שכך נדחה הדיון כדי לקבל תסקיר שרות המבחן. מהתסקיר שהוגש התברר כי ספק אם חלה תמורה של ממש אצל המערער ולא נתגלו אצלו רגשי אשם לגבי התנהגותו בעבר. הטענה שיש למערער ילדים קטנים שאביהם נגזל מהם ועליו לטפל בהם הואיל ואמם זנחה אותם אינה יכולה להלשמע מפי המערער שהוא כבר בן 34 והוא נטש את משפחתו לפני כ-7 שנים ועבר לגור עם נערה בת 14. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. שילה למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 16.12.81).
ע.פ. 260/81 - שלמה טויטו ואחן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה וחומרת העונש.
(הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בהתפרצות וגניבה מתוך דירה בשכונת בית וגן בירושלים ונדונו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו מאסרים על תנאי שונים בחופף ובמצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה התבססה על החזקה תכופה של שעון שנגנב בפריצה, וכן על עדויות מקשרות נוספות בדבר נוכחותם של אנשים בעלי לבוש דומה לשל המערערים בקירבת מקום אחרי ביצוע העבירה, והעדות על ההופעה והלבוש כנ"ל היא גם שהביאה במישרין למעצר השניים. מול ההנחה שעלתה מן ההחזקה התכופה מסרו המערערים הסברים שנראו לביהמ"ש כבלתי אמינים ובכד אין להתערב. השניים הם תושבי יפו שלא יכלו לתת הסבר אמין לסיבת הימצאותם בשכונת בית וגן בירושלים, ואת חוסר
האמינות הגבירו הטענות הבלתי סבירות שהעלו בקשר להחזקתם של כלים העשויים לשמש לפריצה. טענות אלה לא יכול היה להיות להם כל קשר לסיבה שניתנה על ידם לשהותם במקום. היעדר הסבר סביר להימצאותם במקום וגילוי כלי פריצה מוחבאים על גופם מצטרפים יחד עם ההחזקה בשעון שנגנב והתיאור שמסרו העדים על לבושם למסקנת ההרשעה. חוות הדעת המקצועית מצביעה על כך שפריצת הדלת בוצעה בעזרת מכשיר מן הסוג שנתגלה אצל אחד מן המערערים, ואם כי ראיה זו כשלעצמה אין בה כדי לשמש יסוד להרשעה, הרי כפרט בשרשרת הראיות יש גם בה חיזוק מסויים אם בכלל נחוץ כזה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד בר חיים למערערים, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 24.12.81).
ע.פ. 77/81 - ישראל ערב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצעת שוחד וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
מבקר של מע"מ גילה פגמים בספרים של המערער ולפי האישום הציע המערער למבקר שוחד של 100 אלף ל"י בתמורה לכך שימסור לידי המערער את היומנים של העסק שבהם נתגלו- העבירות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוחד ודן אותו.ל-5 חודשים מאסר בפועל, וקנס של 5 אלפים ל"י והערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. לטענת הסניגור נתגלו סתירות, פירכות ותהיות בגירסתו של עד התביעה. לטענתו היה זה עד יחיד שלא הביא את הפרשה לידיעת הממונים עליו מיד לאחר שאירעה, כטענתו, אלא דיווח עליה רק כשבוע ימים לאחר מכן, וגם אז לא הראה נכונות להגיש תלונה רשמית והשתמט מכך עד שגברה עליו דרישת הממונים עליו. אין ביהמ"ש שלערעור יכול להתרשם באשר לעדותו של עד בפני בימ"ש קמא, אך יכול ביהמ"ש שלערעור לבחון אם יש נושאים סתומים ובלתי ברורים או מעוררי תמיהות, כטענת הסניגור, עפ"י נוסחם של הדברים כפי שעלו מתוך העדויות. מתוך כך המסקנה היא שאין יסוד לטענות הבאות לעורר ספק באמי- נות דבריו של עד מתביעה. הלה אכן השהה את העלאת תלונתו, אך בנסיבות המקרה לא יכול להיות בכך כדי להעלות חשד של כוונה להרע או להעליל אלא היפוכו של דבר. הסניגור טען כי יתכן והעד החליט להתלונן מאחר וחשש שמא המערער יגיש תלונה נגדית המתייחסת לדרישת שוחד כביכול ע"י העד. דא עקא שאפילו המערער לא טען כי הועלתה מצד המבקר הצעה או דרישת שוחד. ביהמ"ש הזהיר את עצמו כחובתו מפני הסיכון הקיים בכל הרשעה על יסוד עדותו של עד יחיד, ואין ללמוד מפסק הדין כי ביהמ"ש פעל באופן פורמלי בלבד כדי. לצאת ידי חובת הכלל המחייב את ביהמ"ש בבדיקה מהותית מעמיקה במיוחד בנסיבות כגון אלה. אין גם להתערב במידת העונש. מול עברו הנקי של המערער הציב ביהמ"ש את חומרת המעשה שממנו נובעת סכנה ישירה של השחתת מידות של עובדי הציבור.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. כהנוב למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 24.12.81).
ב ת ו כ ן
* ע.פ.234/81 -...............................354 ─* הרשעה בביצוע שוד לפי זיהוי הקול ע"י הנשדדת.
─* הסירוב לעמוד למסדר זיתוי קולות והעלאת טענת אליבי כוזבת כחיזוק לראיות התביעה. ─
─* ע.א. 868/79 - טענת רשלנות של מנהלי בית ספר שהעמידו את התובעת ללמד בכיתה ─של קשיי חינוך ונפגעה ממעשה אלימות......................................356 ─* ע.פ. 469/81 - הרשעת אנשי משטרה בתקיפת חשוד וחומרת העונש. ─* ע.פ. 570/81 -חומרת העונש (סמים) .................................... 357 ─* ע.פ. 423/81 - חומרת העונש (סמים).
─* ע.פ. 410/81 - חומרת העונש (השלכת רימוני יד ופציעת אנשים).............358─* ע.פ. 870/80 - הרשעה בעבירת רצח וטענת "ערפול הכרה רגעי" השולל את כוונת הרצח. ─* ע.פ. 436/81 -חומרת העונש (קבלת דבר במרמה)........................... 360 ─* ע.פ. 650/81 - הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים. חיזוק לאמרה המתקבלת לפי ─סעיף 10א' לפקודת הראיות.
─* ע.פ. 24/80 - הרשעה בהחזקת סמים...................................... 361 ─* ע.פ. 446/81 - הרשעה בסרסרות לזנות וחומרת העונש.
─* ע.פ. 590/81 -חומרת העונש (סמים)..................................... 362 ─* ע.פ. 258/81 - חומרת העתש (התפרצויות, גניבה, סמים ותעבורה). ─* ע.פ. 298/81 - חומרת העונש (גניבת רכב, נהיגה ללא רשיון, פריצה וכו').
─* ע.פ. 167/81 -חומרת העונש (סמים)..................................... 363 ─* ע.פ. 98/81 - הרשעה במתן שוחד בחירות וחומרת העונש.
─* ע.פ. 200/81 -חומרת העונש (מעשה מגונה בכח)........................... 364 ─* ע.פ. 357/81 - חומרת העונש (גניבה ומרמה).
─* ע.פ. 643/81 - חומרת העונש (שוחד). התחשבות בשיתוף פעולה של הנאשם לגילוי ─עבריינים נוספים.
─* ע.פ. 5/82 -סירוב פסילה............................................. 365 ─* ע.פ. 174/81 -חומרת העונש (סמים)..................................... 366 ─* ע.פ. 260/81 - הרשעה בהתפרצות וגניבה וחומרת העונש.
─* ע.פ. 77/81 -הרשעה בהצעת שוחד וחומרת העונש.......................... 367 ─
─
─
─
─
─