ע.פ. 367/80 - אליעזר פרנקל נגד מדינת ישראל
*הכוונה הפללית הדרושה להרשעה כ"מסייע". * הרשעת מנהל חשבונות של חברה בעבירות מסים של החברה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1257/76 - בסעיף אחד נדחה הערעור ברוב דעות ובשאר הסעיפים פה אחד)
חברת קרנצייה בע"מ עסקה בייצור ויצוא בדים וחוטי צמר כשניהולה נמצא בידי המנהל היינריך קרנצייה (להלן המנהל) ואילו המערער היה מנהל החשבונות של החברה. למעשה הוא היה לא רק מנהל חשבונות טכני, אלא היה מעורה בעסקי "חברה ועסק בעניני אשראי, מגעים עם משרדי הממשלה, תוך תיאום מלא עם המנהל. המערער הינו בעל השכלה ותואר של רואה חשבון ויש לו נסיון עשיר בחשבונאות ובנושאי מס כמי שעבד במשרד פקיד שומה למפעלים גדולים במחלקת הביקורת על הבנקים. נגד החברה ומנהלה וכן נגד המערער הוגש כתב אישום בגין עבירות שונות והורשעו ב-3 אישומים. אישום אחד מתייחס להגשת תביעות הישבון כוזבות למס קניה שעל פיהן קיבלה החברה החזרים במרמה בסכומים של ב-3 מיליון ל"י. בגין עבירה זו הורשע המערער בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי חוק דיני עונשין (עבירות סחיטה, מרמה ועושק) וכן במסירת מסמך כוזב בפרט חשוב עבירה לפי חוק מס קניה. באישום אחר הורשע המערער בהשמטת הכנסות בדו"ח שהוגש לפקיד שומה בדבר הכנסות החברה כאשר באותו דו"ח הצהירו על מלאי סגירה בשווי שהיה נמוך בכדי מליון ל"י מן השווי של המלאי לאותו יום. עפ"י אישום נוסף הורשע המערער באחריות, יחד עם אחרים, לניהול ספרים כוזבים בכך שלא נרשמו בספרי החשבונות תעודות משלוח שהתייחסו למכירת בדים בסכום של 15 אלף ל"י וזאת בזדון ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. בגין כל המעשים הנ"ל, נדון המערער ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 150 אלף ל"י. צויין בערעור כי המנהל שהורשע יחד עם המערער נדון גם הוא רק ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וכן לקנס של 250 אלף ל"י שמתוכם 150 אלף ל"י ייגבו בדרך אזרחית. הערעור נסב על ההרשעות ועל חומרת העונש.
השופט לוין :
א. לענין הקביעות העובדתיות האמין ביהמ"ש המחוזי לעדי התביעה ולא האמין לעדי ההגנה ובכך אין להתערב. באשר לאחת הטענות של המערער שהוא לא התמצא בנושאים השונים ולפיכך הכין מסמכים בהתאם לעובדות שנמסרו לו ולא היה לו חלק בהטעייה - לענין זה התשובה היא שהמערער הוא בעל ידע רב בכל הנוגע להנהלת חשבונות, הוא רואה חשבון במקצועו, בעל ידע ונסיון בסוגיות מס הכנסה, והוא נטל חלק פעיל לא רק בתחום ניהול החשבונות בלבד אלא בתחומים נוספים של העסק. לפיכך אין לקבל טענה זו.
ב. לטענה אחת של המערער בקשר לאישומים שונים של העלמת הכנסה, כי לא ידע על מכירות עפ"י פתקים המושמדים עם הזמן שאינם מגיעים למערכת החשבונות - כפי שנאמר המערער לא היה פקיד חשבונות סתם במשרדי החברה אלא אחראי לניהול החשבונות ולשיטת רישום התקבולים בספרים. אפילו בפועל הרישומים נעשו ע"י פקידיו, עדיין הוא אחראי למעשיהם כמי שצריך לבדוק, לפקח ולהשגיח כי הכל נעשה כדין וכהלכה. עליו לעמוד על המשמר ששיטת הרישום תהיה נאותה וחוקית ואילו כאן נתן המערער ידו לשיטה נפסדת של רישום על פתקים ולא בספרים מסודרים, שיטה שתוך כדי ניצולה בוצעה העבירה של העלמת הכנסות. הוא לא הוכיח להנחת דעתו של ביהמ"ש כי לא ידע על דבר
ביצוע העבירה הנדונה. ניתן לדרוש ממנהל חשבונות הממלא תפקידו כדין כי יהיה מודע להוראות החוק בכל הנוגע לניהול פנקסי החשבונות עפ"י כללי חשבונאות נאותים. במתכוון רואה המחוקק לנכון בחוקים פיסקליים, כגון פקודת מס הכנסה וחוק מס קניה, לראות במנהל החשבונות את אחד האחראים אישית בפלילים למעשה העבירה של החברה. כאן לא זו בלבד שהמערער לא בדק ולא השגיח במומחיות ובחריצות סבירים שפנקסי החשבונות יהיו תקינים, אלא הוא נתן ידו לרישומים כוזבים ולשיטת רישום נפסדת. לפיכך בדין הורשע בעבירות של העלמת המס שנעשתה.
ג. אשר להרשעה בענין הגשת תביעות חשבון כוזבים. בכל הנוגע לעובדות - אין ספק שגם בכך היה המערער מעורב. באשר לעבירה לפי חוק מס קניה של מסירת מסמך כוזב בפרט חשוב ייחס המחוקק אחריות אישית בפלילים גם לעובדים מסויימים של התאגיד, ובכלל זה מנהל החשבונות, אלא אם כן מנהל החשבונות "נקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות חוק זה". כאן המערער ידע על דבר העבירה ועל הכוונה לבצעה, הוא גם הכין את המסמכים שאיפשרו קידום מעשה העבירה ואין לומר שנקט באמצעים נאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק. נכון שהוא פנה לרואה החשבון של החברה והיפנה את תשומת לבו על כך שנעברת עבירה, וכן הכין גם תביעות חשבון כשרות במקביל לתביעות הכוזבות, אך מעשים אלה אינם עונים על הדרישה שעובד החברה יעשה להבטחת קיום הוראות החוק. כדי שתעמוד למערער הגנה זו, היה עליו להוכיח שנקט בכל האמצעים הנאותים ובודאי שבתנאי זה לא עמד המערער.
(דעת מיעוט):
ד. שונה המצב באשר להרשעת המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה בכל הנוגע לתביעות החשבון. בעבירה זו ביסס ביהמ"ש את אשמת המערער לא על היותו העבריין העיקרי אלא על היותו מסייע. כדי שניתן יהיה לקשור את גורלו של המסייע בגורל העבריין צריך שהמסייע יעשה את המעשה ביודעין ומתוך כוונה לסייע בידי העבריין לעשות את העבירה שעשה ומסייע אינו אלא מי שנתכוון לסייע בידי אדם לעבור עבירה מסויימת ולא עבירה סתם. סעיף 23 לפקודת החוק הפלילי אינו מתאר את מהות הכוונה הפלילית הדרושה אצל המסייע, אך השוואת מעמדו של המסייע עם מעמדו של עבריין עיקרי מצביעה שאין להבדיל ביניהם במה שנוגע לכוונה הפלילית. אין די בכוונה לסייע אלא דרושה גם אצל המסייע הכוונה להשיג את המטרה הפלילית הסופית. בהתחשב בכך אין לומר כי המערער עבר את העבירה הנדונה. אכן המערער סייע בביצוע העבירה בכך שהכין את תביעות החשבון הכוזבות, ואולם מגירסת המערער שהיתה אמינה עולה שהוא לא היה שלם עם המעשה וכלל לא היה מיצר אם המעשה לא היה מתבצע. להסתייגות זו נתן ביטוי ע"י כך שבמקביל לתביעות הכוזבות הכין ומסר למנהל החברה גם תביעות כשרות, וכן בכך שהפנה את תשומת לבו של רואה החשבון לעובדה שתביעות אלו אינן כשרות. לכן קיים לפחות ספק סביר עד כמה התכוון המערער לכך שתבוצע בפועל העבירה שהחברה ביקשה לבצע.
ה. לאור הזיכוי מהאשמה של קבלת דבר במרמה, וכאשר משווים את העונש שהוטל על המנהל עם העונש שהוטל על המערער מבחינים כי העונש הוא כמעט זהה. ביהמ"ש המחוזי הבהיר שאחריות המנהל עולה על אחריותו של המערער שכן הוא היה היוזם, המבצע והנהנה ממעשים יסודיים אלה. לפיכך, וגם משום שמדובר בעבירות שבוצעו בשנים 1973-1974 ובכתב אישום שהוגש בשנת 1976, יש לקבל את הערעור לענין העונש כך שכל תקופת המאסר תהיה מאסר על תנאי.
השופט בייסקי (דעת הרוב):
א. צדק ביהמ"ש המחוזי שהרשיע את המערער גם בעבירה של קבלת דבר במרמה בתור מסייע לנאשם העיקרי. המערער הכין את תביעות ההשבה הכוזבות וידע את מטרתן והעובדה שמסר בידי המנהל סידרה של תביעות נכונות אין בה כדי לשלול את הכוונה לביצוע העבירה. הכנת שתי מערכות תביעה רק מחמירה את הנסיבות, בייחוד שגם על הכוזבות חתם המערער. זה מלמד לא רק על לא איכפתיות, אלא על הסכמה מלאה מצד המערער כי תוגשנה תביעות ההשבה הכוזבות, אם כך יחליט המערער, כפי שהלה אמנם החליט. ממנהל חשבונות אחראי במעמדו של המערער נדרש ניהול תקין בלבד של החשבונות. ואשר להפניית תשומת לבו של רואה החשבון - גם בכך לא מספיק. להיפך, הדבר מצביע על החומרה הנוספת שכן מכך עולה בצורה ברורה וחד משמעית שהמערער היה מודע מהו המעשה שעומד להתבצע, ואעפ"כ הכין וחתם על החשבונות הכוזבים. המבחן לפי סעיף 23 לגבי מסייע הוא אם מעשהו או מחדלו של אותו נאשם סייעו בידי העבריין העיקרי לעבור את העבירה, ואם עשה זאת ביודעין ומתוך כוונה לעשות את העבירה אשר עשה. עפ"י מבחנים אלה בדין הורשע המערער גם בעבירה זו.
ב. בהתחשב בכך יש לדחות את הערעור גם על גזר הדין.
השופט יהודה כהן:
לא תמיד עולה רצונו של אדם בקנה אחד עם כוונתו הפלילית. יש ואדם עושה מעשה אשר ישנה הסתברות גבוהה לגביו שיביא לתוצאות שעושה המעשה אינו רוצה בהן, ואעפ"כ הוא עושה את המעשה מתוך לא איכפתיות או התחשבות בכך שהתוצאות הבלתי הרצויות תיגרמנה. במקרה כזה רואים בידיעה שהתוצאות האמורות עלולות להיגרם את הכוונה הפלילית הנצמדת למעשה והמהווה יחד אתו את העבירה הפלילית. בעניננו המערער הכין את תביעות החשבון הכוזבות תוך ידיעה שישנה דרגת הסתברות גבוהה שהמנהל ישתמש בהן, ואם כי הביע את אי רצונו והסתייגותו בכך שהכין גם תביעות נכונות והפנה תשומת לב רואה החשבון לכך שהתביעות האחרות אינן כשרות, אין בכל אלה כדי לשנות מן העובדה שהמערער הכין את התביעות הכוזבות תוך ידיעה שקיימת דרגת הסתברות גבוהה שישתמשו בהן.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, יהודה כהן עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד גב' ש. אמיר למשיבה. 29.12.81).
ע.א. 255/81 - יהושע קוט נגד דניאל קוט ואח'
*חיוב אשה ב"שיפוי" בגין תביעת מזונות של הקטין כאשר היה הסכם שיפוי עם הבעל. * חיוב ערב לשיפוי כאשר אין מחייבים את האשה בשיפוי.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מ.א. 862/80 - הערעור נגד המשיב ואמו נדחה פה אחד ונגד המשיבה השלישית, הערבה, נדחה ברוב דעות)
בהסכם גירושין שנערך בין המערער לבין המשיבה השניה (להלן "הבעל" ו"האשה") העביר הבעל לאשה את חלקו בדירה המשותפת ואילו האשה התחייבה במזונות המשיב, בנם הקטין של בני הזוג, למעט סכום סמלי של 50 ל"י שאותו התחייב הבעל לשלם למזונות בנו. בהסכם התחייבה האשה לשפות את הבעל על כל סכום העולה על 50 ל"י במידה והילד יתבע את הבעל למזונות והוא יחוייב בתשלום והמשיבה השלישית (להלן המשיבה) ערבה לחיובה של האשה. בעת מתן תוקף של פס"ד להסכם הבהיר ביהמ"ש למשיבה את משמעות החיוב, שאם לא יהיו בידי האשה אמצעים לשפות את בעלה לא תהיה התחייבות השיפוי של האשה בת פועל. בתובענה נשוא הערעור ביקש הילד לחייב את האב בתשלום 7 אלפים ל"י לחודש מזונות, והבעל שלח לאשה ולמשיבה הודעת צד שלישי לשיפוי. ביהמ"ש המחוזי חייב את הבעל בתשלום 5,500 ל"י מזונות והצמדה מיום הגשת התביעה. באשר להודעת צד שלישי קבע ביהמ"ש כי אין ידה של האשה משגת אלא לפרנס את עצמה ולפיכך הורה לעכב את ביצוע התחייבות השיפוי עד שהאשה תעשיר. כן קבע כי אותו דין חל על ערבות המשיבה שאין היא חייבת בתשלום לבעל עד שהאשה תעשיר. מכאן הערעור.
השופט לוין:
א. אין לקבל את הערעור בכל הנוגע לגובה סכום המזונות ולענין מקורות הכנסות הבעל ואפשרויותיו. כמו כן אין לקבל את הערעור בכל הנוגע לאפשרויותיה של האשה. השאלה אם מתן תוקף מיידי להסכם השיפוי עשוי לפגוע בזכותו של הילד למזונות נוגעת לאפשרויות הפרנסה של האשה ורמתה, ובית המשפט המחוזי קבע שאין האשה יכולה לשפות את הבעל. הלכה מקובלת היא שהשאלה אם מימושו של הסכם השיפוי עשוי לפגוע בזכויות הילד ענין הוא לביהמ"ש קמא לענות בו.
ב. בדין סירב ביהמ"ש המחוזי לחייב את המשיבה בתשלום מיידי לבעל על יסוד ערבותה. עיכוב ביצוע התחייבות השיפוי כמוה כדחיית זמן הפרעון ואף המשיבה רשאית להנות ממנה כאמור בסעיף 7 לחוק הערבות. יתר על כן, מכח סעיף 9 לחוק הערבות זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו ואילו חוייבה המשיבה לממש את התחייבותה על אתר היתה זכות המזונות של הילד נפגעת, שכן זו היתה באה וגובה מן האשה את הסכום שהיא משלמת לבעל, ואז לא יוותרו בידי האשה מזונות מספיקים עבור הילד.
השופט אלון:
א. אין מקרה דנא דומה למקרה שבו סירב ביהמ"ש המחוזי לקיים הסכם שקבע חובת האשה לשפות את הבעל וערבות הערב להתחייבויות האשה. באותו ענין בטלה חובת השיפוי של האשה וממילא בטלה ומבוטלת גם הערבות לחיוב שאינו תקף. מה שאין כן בעניננו, שעצם התחייבות השיפוי של האשה קיימת ותקפה, אלא שהביצוע נדחה עד שתעשיר האשה כדי לא לפגוע במזונות הקטין. לפיכך גם עצם התחייבותו של הערב לקיום התחייבות השיפוי שרירה ותקפה שהרי
זוהי ערבות לחיוב תקף.
ב. האם העובדה שביצוע ההתחייבות של החייב העיקרי, האשה, נדחה לעת עתה יש בה כדי להשפיע על חובת קיום התחייבות הערב עפ"י חוק הערבות - סעיף 5 לחוק הערבות דן בשינוי שחל בחיוב העיקרי ומידת השפעתו של השינוי על חיובו של הערב וסעיף זה אינו חל בעניננו שבו לא חלה הגדלה או הקטנה בעצם החיוב. כמו כן בסעיף זה מדובר על שינוי בחיוב שנעשה עפ"י הסכם בין החייב ובין הנושה ולא כן המצב בעניננו. גם טענת הגנה המסתמכת על סעיף 7(א) לחוק הערבות, שלפיה כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב, לא תעמוד לערב במקרה דנא. דחיית ביצוע חובת השיפוי של האשה נובע מכך שאין מצבה הכלכלי מאפשר לה לעמוד בחיוב מבלי לפגוע בצורכי הקטין, וכל כולה של הערבות לא באה אלא להבטיח את חובת השיפוי במקרה שהאשה לא תעמוד בכך. המשיבה אף ידעה לפני שבאה על ערבותה כי יתכן וביצוע השיפוי של האשה יידחה. דבר זה הוסבר לה במפורש ע"י בית המשפט.
ג. לפי סעיף 9 לחוק הערבות זכאית הערבה לחזור על האשה ואם הערבה אכן תחזור ותגבה מן האשה שוב יקופח הקטין שהרי האשה דחוקה במצבה הכלכלי. מתוך נימוק זה של דאגה למזונות הקטין קבע בית המשפט העליון מדיניות שלא לחייב את האשה בחובת השיפוי כל עוד הקטין סמוך על שולחנה, ואם יעקפו ענין זה ע"י ערבות לשיפוי והבעל יוכל לתבוע מן הערב והערב יחזור על האשה שוב יהיה הקטין מקופח. אין למצוא את הפיתרון בכך שימנעו מן הערב לחזור על החייב. אין כל הצדקה למנוע ממנו זכות זו משום טובת ילדה הקטין של האשה שלגביו אין לערב כל התחייבות שהיא.
השופט יהודה כהן (דעת מיעוט):
אין למנוע מן הבעל לחזור על הערב ולגבות ממנו את הסכום שאינו יכול לגבות מאשתו על אף חיובה לשפותו.אם מנעה הפסיקה מאת הבעל לחזור על האשה בתביעת השיפוי מתוך דאגה לקטין, הרי כשהדבר נוגע לערבות צד שלישי לשיפוי שונה הדבר. כדי למנוע פגיעה בטובת הקטין ניתן להציע כפתרון הולם לענין ערבותו של צד שלישי לחובת השיפוי, כי יש להתייחס למזונותיו של הקטין שימסרו לאם ע"י הבעל ככספים ששייכים לקטין, להבדיל מכספי אמו המתקבלים אצלה מעבודתה וכדו'. לפי הבחנה כזאת אין חשש שהערב יוכל להיפרע מן האשה עבור כספים שיחוייב לשלם לבעל כתוצאה מן הערבות וכי בכך תפגע טובתו של הקטין. זאת משום שהערב לא יוכל להיפרע אלא מכספים או רכוש השייכים לאשה להבדיל מכספי המזונות שהם לפרנסת הקטין.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, יהודה כהן עו"ד י. רוזובסקי למערער, עו"ד שמואל כהן למשיבים. 31.12.81).
ע.א. 265+260/80 - נינה נוביץ נגד סופיה ליבוביץ
*טענת הטעיה והיעדר "מפגש רצונות" בכריתת הסכם. * אכיפת הסכם למכירת דירה. * התרופות של אכיפה יחד עם תשלום פיצויים. * העקרונות לשערוך התמורה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 404/78 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה)
ביום 1.6.78 נעשה הסכם מכר בין המשיבה (להלן המוכרת) לבין המערערת (להלן הקונה) שלפיו מכרה המוכרת לקונה דירה בירושלים תמורת סכום של 170 אלף ל"י. מועדי התשלום נקבעו כך: 60 אלף ל"י עם חתימת ההסכם; 50 אלף ל"י ביום 1.8.78; 60 אלף ל"י ביום 1.9.78 עם מסירת החזקה בדירה. רישום העברת הזכויות נקבע ליום 10.8.78. לא נקבעה בחוזה כל הוראה באשר להצמדה ואילו באשר לפיצויים מוסכמים מראש נקבע תשלום של 2000 ל"י בגין פיגור במסירת הדירה בחודש הראשון ו-4 אלפים ל"י תחל מהחודש השני ואילך "וזה מבלי לפגוע בזכות הביצוע בעין ובנוסףלזכות זו". הסכום הראשון של 60 אלף ל"י שולם ולקראת מועד התשלום השני, 1.8.78, העבירה הקונה לעוה"ד שהכין את החוזה שיק על סכום של 49 אלף ל"י במקום 50 אלף ל"י באשר ניכתה סכום של 1000 ל"י על חשבון שכ"ט ששילמה לעוה"ד ושהיה מוטל בחלקו גם על המוכרת. מספר ימים לאמר מכן הוחלף השיק בשיק אחר על מלוא הסכום של 50 אלף ל"י אך שיק זה לא נגבה ע"י המוכרת. ביום 10.8.78, הוא המועד להעברת הזכויות, סירבה המוכרת לחתום על המסמכים וההעברה לא בוצעה. ביום 25.8.78 כתבה הקונה למוכרת מכתב שבו מחתה על הפרת החוזה ודרשה את ביצועו תוך 7 ימים שאם לא כן תהיה זכאית לתבוע אכיפה ופיצויים. על מכתב זה השיב ב"כ המוכרת כי הקונה לא קיימה את תנאי החוזה בדייקנות שכן לא שילמה את הסכום של 50 אלף ל"י במועד, אך ציין כי המוכרת מוכנה "לסיים את הענין בדרכי שלום", והקונה נתבקשה להתקשר עם ב"כ המוכרת. ביום 13.10.78 כתב ב"כ הקונה למוכרת מכתב בו הביע נכונות הקונה למלא את חלקה בחווה והמוכרת נדרשה לקיים את חלקה שלה. המוכרת לא השיבה וביום 4.12.78 הוגשה תובענה לאכיפת החוזה ולפיצויים בגין הפרתו. לאחר הגשת התביעה ולפני פסק הדין החזירה המוכרת לקונה את הסכום של 60 אלף ל"י וזו הפקידה את הכסף בביהמ"ש. כמו כן, בשלב מסויים לאחר הגשת התביעה, הסכימה המוכרת למסור את הדירה לקונה תמורת המחיר החוזי, ובלבד שזה ישולם בו ביום ואילו מסירת הדירה תבוצע כעבור חודש או חודשיים. להצעה זו סירבה הקונה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המוכרת הפרה את החוזה והקונה זכאית לאכיפת החוזה, אך היתנה את האכיפה בתשלום תוספת של 350 ל"י כשיערוך סכום החוזה בחלקו, וכן פסק כי אם המוכרת לא תבצע את העברת הדירה בתוך 4 חודשים מיום פסק תדין תחוייב בתשלום פיצויים בהתאם לחוזה עם הצמדה וריבית מיום 18.6.80, ואילו אם הקונה לא תפקיד את הסכום שהוטל עליה יוחזר לה הסכום שהופקד בבית המשפט, לא תבוצע האכיפה והמוכרת תחוייב בתשלום הפיצויים מיום 1.10.78 בהתאם להסכם שבין הצדדים. כן נפסקו הוצאות משפט של 40 אלף ל"י לטובת המוכרת. על פסק הדין מערערים שני הצדדים.
א. אין לקבל את טענת המוכרת כי לא נכרת כלל חוזה בין הצדדים משום שלא היה מפגש רצונות ביניהם. המוכרת טוענת שהיא חשבה שמחיר הדירה ישולם לה בבת אחת ואילו בחוזה נכתב שישולם ב-3 פעמים ולא ידעה בדיוק מה כתוב בחוזה. טענה זו בדין נדחתה, שכן עוה"ד שערך את החוזה העיד כי הסביר בפירוש למוכרת שמדובר ב-3 תשלומים והיא שאלה אם הדבר מקובל בשוק ועל כך היא קיבלה תשובה חיובית. אם אכן סברה המוכרת שהיא צריכה לקבל את מלוא התשלום בהתחלה על שום מה קיבלה את התשלום הראשון ומדוע לא העירה על כך כשהגיע מועד התשלום השני. אשר לטענה כי הקונה ניצלה את תמימותה של המוכרת ואת חוסר ידיעתה והחתימה אותה במירמה
על חוזה בלתי סביר ובלתי מקובל בתנאי השוק - לטענה זו לא הונחה כל תשתית עובדתית, ומשלא הרימה המוכרת נטל הראייה דין הטענה להידחות. אכן, קשה לראות במה ניצלה הקונה לרעה את המוכרת, בודאי שהעובדה שהתשלום נעשה בשיעורים אין בו ניצול כזה.
ב. משנקבע כי המוכרת הפרה את החוזה זכאית הקונה לאכיפתו. אשר לטענה כי אין לאכוף את החוזה משום שמאז כריתתו עלה ערך הדירה ויהא בכך משום עושק המוכרת - עפ"י הדין הנהוג בישראל הנפגע זכאי לאכיפת החוזה. זהו סעד ראשוני ועיקרי. אכן יש מספר מקרים חריגים שבהם נשלל מהנפגע הכח לדרוש אכיפה, ובכלל זה כאשר אכיפת החוזה היא "בלתי צודקת בנסיבות הענין" אך חובת הראיה מוטלת על הטוען כי נתקיימו החריגים לעיקרון האכיפה, ובמקרה שלפנינו על המוכרת להוכיח כי יהא זה בלתי צודק לאכוף את החוזה.
ג. שינוי הנסיבות כתוצאה מאינפלציה אינו מחייב כשלעצמו דחיית תביעה לאכיפת חוזה. את חוסר הצדק שבאכיפת מסירת נכס שערכו עלה בינתיים ניתן לרפא בדרך השיערוך. עם זאת, עשוי השיקול האינפלציוני להוות שיקול שלא לצוות על אכיפה, אם הוא מתווסף לנסיבות אחרות כבדות משקל שיש בהן כדי למנוע אכיפה, ובעניננו אין נסיבות כאלה. העובדה היחידה היא שהקונה הציעה בשעתו תשלום של 49 אלף ל"י במקום 50 אלף ל"י, אך פגם זה תוקן תוך מספר ימים. כן אין לראות עילה למניעת אכיפה בסירובה של הקונה לקבל הצעת המוכרת לתשלום מיידי של המחיר החוזי, שכן סירובה של הקונה היה סביר בנסיבות הענין.
ד. בדרישתה של הקונה לתשלום פיצויים אין לראותה כמי שמוותרת על האכיפה. סעיף 7 להסכם קובע במפורש כי הזכות לפיצויים לא באה לפגוע באכיפה אלא מתווספת עליה, כך שעצם הדרישה לפיצויים אין בה משום וויתור על האכיפה אלא אך עמידה על האמור בחוזה. זאת ועוד, אפילו לא נאמר בחוזה דבר על היחס בין תרופת האכיפה לבין זו של תשלום פיצויים מוסכמים, הרי הדין קובע כי הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע אכיפה.
ה. כמו כן אין בהוראה של אכיפה כשלעצמה כדי למנוע תשלום פיצויים. תשלום הפיצויים יכול ללכת בד בבד עם תרופת האכיפה. אין הנפגע זכאי לפיצוי בגין נזק שלא התרחש ובמקום שהאכיפה מונעת נזק אין הנפגע זכאי לפיצוי בגין נזק זה שלא התרחש. על כן יש לבחון כל מקרה תוך בחינת האינטרס שבגין הפרתו מתבקש הפיצוי. אם הנזק היחיד הוא באי ביצוע עתידי וביצוע זה בא בעקבות האכיפה הרי שאין נזק ואין הנפגע זכאי לפיצויים. לעומת זאת אם נגרם לנפגע נזק בעבר, ועשוי אף להיגרם לו נזק בעתיד, שאינו מתרפא בעצם האכיפה, אין באכיפה כדי לשלול את הזכות לפיצוי בגין אותו נזק. במקרה שלפנינו אין במתן צו האכיפה כדי לתקן את הנזקים שהתרחשו בעבר ע"י אי מסירת הדירה ואשר יתרחשו עד להגשמת צו האכיפה. בגין נזקים אלה זכאית הקונה לפיצויים שיבואו כתרופה מצטברת לאכיפה.
ו. שיעורי הפיצויים נקבעו ע"י הצדדים להסכם בשיעור של 2000 ל"י לחודש הפיגור הראשון וסכום של 4 אלפים ל"י לכל חודש נוסף. לפיצויים אלה כשהם צמודים ונושאים ריבית זכאי הקונה. אין ממש בטענת המוכרת שביהמ"ש חייב לבחון אם הפיצוי שנקבע בחוזה הוא פיצוי מתאים וכי הנטל בענין זה מוטל על התובע. נקודת המוצא היא כי משהסכימו הצדדים על שיעור הפיצויים יהיו אלה כמוסכם ללא צורך בהוכחת הנזק. ביהמ"ש רשאי להפחית את הפיצויים אם מצא שנקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו, אך הנטל בענין זה מוטל על זה המבקש להשתחרר מסעיף הפיצויים המוסכמים. בנטל זה לא עמדה המוכרת. אשר לטענת המוכרת שהקונה לא עשתה דבר להקטנת הנזק - הנטל המוטל על צד להקטין את נזקו אינו חל במקום שהפיצוי ניתן ללא הוכחת נזק, על יסוד התנאה בדבר פיצויים מוסכמים בלבד.
ז. ביהמ"ש המחוזי סבר שיש לחייב את המוכרת בפיצויים, אך הגביל את החיוב בתנאים שונים כאמור לעיל. כנגד סייגים אלה ערער הקונה והדין עמו. הנפגע זכאי לפיצויים במצטבר לאכיפה, ואין ביהמ"ש רשאי להתנות את התשלום בסידורי האכיפה. הזכות לפיצויים אינה מותנית בכל תנאי ועל ביהמ"ש לפסוק הפיצויים כאמור בחוזה או בחוק התרופות. סכום הפיצויים חייב להיפסק עפ"י זכותו של הנפגע ואילו התנאים שביהמ"ש מוצא לנכון להטיל הוא יעשה במסגרת צו האכיפה.
ח. ביהמ"ש רשאי לקבוע כתנאי לאכיפה שיערוך מסויים של הסכום שעל הקונה לשלם. התחשבות בפגעי האינפלציה בתחום דיני החוזים מחייבת למצוא בסיס משפטי פורמאלי המאפשר התחשבות זו, ומאידך גיסא, התחשבות זו צריכה להיעשות באופן שתעלה בקנה אחד עם עקרונות יסוד שבתחום דיני החוזים. במסגרת עקרונות אלה יש לציין את זכותם של הצדדים לקבוע תנאים לעיסקה שהם עושים ואת המשמעות הנובעת מכך שבהסכם אין כל התייחסות לתשלום במקרים של אינפלציה. חוק התרופות קובע שביהמ"ש רשאי לשלול את האכיפה אם היא בלתי צודקת בנסיבות הענין, ואם הוא רשאי לשלול את האכיפה לחלוטין מטעמים של צדק, ודאי שהוא רשאי ליתן אכיפה תוך הבטחה שלא יגרם אי צדק. כמו כן קובע חוק התרופות במפורש שביהמ"ש רשאי להתנות את אכיפת החוזה בתנאים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין וכבר נפסק שתנאים שכאלה יכול שיבטיחו התחשבות באינפלציה.
ט. כדי להתאים את הצורך בשיערוך עם עקרונות היסוד של דיני החוזים שהצדדים קובעים לעצמם את תנאי ההסכם יש לתת את הדעת ל-3 אלה: אם עפ"י נסיבות הענין ניתן להסיק שהצדדים לקחו בחשבון אפשרות של אינפלציה ולא קבעו כל הסדר ספציפי בגינה יש לכבד את רצון הצדדים; התנאת האכיפה בשיערוך המחיר צריכה להתייחס לתקופה שלאחר מועד הביצוע החוזי כך שפעולת השיערוך לא תשנה את המחיר שעליו הסכימו הצדדים בתוך מועד הביצוע החוזי; התנאת האכיפה בשיערוך אינה צריכה לתת לצד המפר תמורה ריאלית מלאה, אלא תמורה פחותה, כדי שלא יהא המפר נשכר. בכך ינתן ביטוי לעיקרון כי את החוזים יש לקיים ואין המפר יכול לצפות לכך שהשיערוך יעמיד אותו במצב שבו היה נתון לולא הפר את החוזה וקיימו במלואו.
י. אשר לשיעורו של השיערוך - בענין זה אין לקבוע מסמרות קבועים והשיקול המכריע הוא עשיית צדק לשני הצדדים. לפיכך המבחן צריך להיות גמיש ומשתנה מענין לענין. הגורמים שניתן לקחת בחשבון בהקשר זה הם: התנהגותם של הצדדים לחוזה בקשר לקיומו או להפרתו, גודל הסכום שטרם שולם וחלקו היחסי בסכום הכולל של העיסקה, שיעור ירידת ערך הכסף וכיוצא באלה. עשויה להיות חשיבות לשאלה מה השימוש שעשה הקונה בכספים שנועדו לתשלום המחיר ושלא שולמו ואם כספים אלה עמדו לרשותו תוך שעשה בהם שימוש כרצונו לרבות הצמדתם. בענין זה אין לחייב אם המוכר להוכיח שאכן השקיע הקונה אם הכספים וביהמ"ש יכול להתייחס לענין זה עפ"י התרשמותו ממכלול העובדות כאשר שאלת יכולת ההצמדה של הקונה היא רק אחד ממכלול השיקולים שיש לקחתם בחשבון ושעל יסוד כולם יחד יש להשיב על השאלה אם אכיפה בתנאים שנקבעו מונעת חוסר צדק מצד המפר. בעניננו השיערוך לא יעמוד בניגוד לעקרונות היסוד של דיני החוזים שכן ברור מתוך הנסיבות שהצדדים לא לקחו בחשבון את האפשרות שהמחיר לא ישולם במועדו, לכן גם אם החוזה נעשה בתקופת האינפלציה החריפה לא היו צריכים להתייחס לענין האינפלציה. השיערוך לא צריך לתת למוכרת תמורה ריאלית מלאה, ומאידך יהא זה עוול קשה אם ביהמ"ש יורה על אכיפה ללא שיערוך וזאת למרות שהמוכרת היא שהפרה את החוזה. בכל הנסיבות יש לחייב את הקונה בתשלום סכום 450 אלף ל"י צמוד מיום מתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי (דצמבר 1980) המשקף כמחצית ערכה של הדירה לאותו תאריך.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק עו"ד ב. אדלר למערערת, עו"ד הומינר למשיבה. 9.2.82).
ע.פ. 213/81 - מוריס מנסור ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה במכירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו במכירת סמים לשוטר מוסווה ונדונו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. לפי הראיות פעל שוטר מוסווה בשם דרעי באזור הבארים בעיר התחתית בחיפה וחיפש אחר אדם שענה לתיאור חזותו של המערער הראשון כפי שנמסר לו ע"י מפקדו במשטרה. אותה עת ניצב רס"ר שוקרון בנקודת תצפית על גג בית בקירבת מקום כשהוא מצוייד במשקפת. שוקרון הכיר את שני המערערים לפני האירוע, הוא ראה אותם מסתובבים במקום מספר שעות. השוטר דרעי פגש לבסוף בשניים שהתהלכו בצוותא. שוקרון הבחין בדרעי כשהוא נפגש עם שני הנאשמים,
לאחר שיחה עזבו השניים את דרעי וחזרו אליו כעבור כמה דקות, הנאשם השני מסר משהו לדרעי והלה מסר לאותו נאשם שטרי כסף. לאחר מכן הלכו הנאשמים ושוקרון הבחין כי נאשם אחד נותן כסף לנאשם השני. העיסקה התבצעה במרחק של כ-200 מטר ממקום התצפית. המערערים הכחישו כל קשר לענין. המערער הראשון טען כי היה מחוץ לחיפה, בחגיגת בר מצוה במושב שם היה יחד עם אשה נשואה שאיתה הוא חי אותה עת, אך לא הזמין אשה זו כדי לתמוך בגירסתו. זאת ועוד, טענת האליבי לא הועלתה ע"י המערער בהודעתו למשטרה מיד לאחר מעצרו. דברי הנאשם לא היו אמינים וביהמ"ש ציין כי גם אם המערער לא רצה להביא את האשה הנשואה שתעיד, הרי בטקס הבר מצוה בודאי נפגש עם אנשים אחרים שראו אותו ואת אלה יכול היה להזמין כעדים כדי לתמוך בגירסתו. גם השיהוי בהעלאת טענת האליבי תרם לערעור גירסתו של המערער. המערער השני טען כי המשטרה העלילה עליו באשר הוא מסרב להיות מודיע משטרתי אך ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו. לאור התנהגות שני המערערים סבר ביהמ"ש המחוזי כי על אף שהמכר בוצע ע"י נאשם אחד שקיבל גם את התמורה הרי לפי המסתבר מן הנסיבות עשה את מעשהו בנוכחותו, בידיעתו ובהסכמתו של המערער השני ובעצה אחת עימו. היו בפני בית המשפט ראיות מספיקות כדי לבסס את הממצאים הנ"ל. השוטר דרעי לא זיהה את המערערים במסדר זיהוי, אך לא על זיהויו של דרעי סמך ביהמ"ש אלא על עדותו של שוקרון, ובאשר אליו לא היה טעם לערוך מסדר זיהוי שכן הוא הכיר את שני הנאשמים כבר לפני כן. כמו כן יכול היה ביהמ"ש להאמין לשוקרון כי לפי הנתונים במקום לא היה דבר שהסתיר את המעשה מנגד עיניו. אשר לעונש - בהתחשב בעברם הפלילי העשיר של המערערים אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: שמגר, יהודה כהן, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. סרגובילמערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 27.12.81).
ע.פ. 947/80 - אברהם אליקשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בהחזקת 70 טבליות מטדון, שהוא סם מסוכן, ובהתאם לחזקה שבחוק הורשע בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 12 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל, כך שמתוך 12 חודשי מאסר על תנאי שהופעלו יהיו 6 מצטברים ו-6 חופפים. הסניגור טען כי המערער התמכר לסמים והכדורים היו בחזקתו לצריכה עצמית, אם כי הכמות עוררה את החזקה הקבועה בחוק שהכדורים לא היו לצריכה עצמית. כן טען כי את ההתמכרות לסמים ואת העבירות הקודמות שעבר יש לייחס ליחסים העכורים שהיו קיימים בינו לבין אשתו לשעבר, וכי בתקופת שהותו בבית הסוהר נגמל משימוש בסמים והשפעת המאסר משמשת לו לקח שלא יחזור לסורו. שירות המבחן אישר כי אכן המערער אינו משתמש עוד בסמים וכי יש סיכויים שיוציא עצמו ממעגל העבריינות בו היה נתון. למרות השיפור שחל בהתנהגות המערער אין לשכוח שהעבירה הנדונה היא חמורה וכי למערער הרשעות קודמות וביניהן אחת שבגינה הופעל המאסר על תנאי. לנוכח כל השיקולים לקולא ולחומרה ניתן לשנות את מידת העונש כאמור לעיל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, יהודה כהן. עו"ד תירוש למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 7.12.81).
ע.פ. 504/81 - שמואל קרמינצר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות עקב תאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער, נהג אוטובוס, הגיע לתחנתו הסופית ליד בית העיריה בתל אביב, ולאחר שהנוסעים ירדו ממנו החל לתמרן את האוטובוס כדי להתישר במקביל למדרכה. תוך כדי בסיעה אחורנית דרס אשה וגרם למותה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות ובית המשפט המחוזי אישר את ההרשעה אך הקל בעונשו של המערער והעמידו על תשלום קנס של 3 אלפים ל"י ופסילה למשך חצי שנה בפועל וחצי שנה על תנאי. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו ומידת העונש שונתה בהתאם. בימ"ש השלום לא קבע ממצא ברור לגבי הסיבה שבעטייה נפלה האשה על הכביש, אעפ"כ סבר כי המערער התרשל בנסיעתו אחורה מבלי לוודא תחילה שהדרך פנויה, וקבע שקיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין גרם מותה של האשה. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה בהנחה עובדתית שהאשה הופלה תחילה ע"י החלק האחורי של האוטובוס. ממצאו העובדתי של ביהמ"ש המחוזי לא היה מבוסס בוודאות מספקת על יסוד חומר הראיות שבתיק. אין כל ראיות באשר לנסיבות שבהן נמצאה האשה מאחורי האוטובוס. אכן, המערער התרשל בנוסעו אחורה מבלי לוודא אם אין סכנה של פגיעה עקב נסיעה כזאת ובכך עבר על תקנות התעבורה, אך לא הוכח במידה מספקת הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות האמורה לבין גרם מותה של המנוחה. אין ודאות שאילו היה המערער נוקט בצעדי הזהירות הדרושים לפני שנסע לאחור היתה התאונה נמנעת. על כן יש לשנות את ההרשעה מגרימת מוות להתרשלות של נסיעה אחורה כאמור, ומשנתקבל הערעור על ההרשעה יש להעמיד את העונש על תשלום הקנס בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד צ. רפפורט למערער, עו"ד לירןלמשיבה. 1.12.81).
ע.פ. 274/81 - תואפיק בן חוסני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-3 עבירות של מכירת סמים לשוטר מוסווה ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ציין שאין למערער עבר פלילי רציני ושמדובר בחשיש שאיננו סם קשה, וכן כי המערער לא יזם את ביצוע העבירות אלא התפתה להצעות של השוטר המוסווה. ברם, מדובר ב-3 עבירות של סחר בסם בכמויות רציניות של חשיש כשערך המכירות הגיע ל-27 אלף ל"י. נוסף לכך הודה המערער שהיה מוכן למכור לשוטר עוד כמות של 1200 גרם חשיש תמורת 50 אלף ל"י, אלא שעיסקה זו לא יצאה לפועל. בהתחשב בנסיבות אלה ובצורך להרתיע עברייני סמים העונש איננו חמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, ש. לוין. עו"ד סומך למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 28.12.81).
ע.פ. 813/80 - שמעון אביטן נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן עדות שקר (הערעור נדחה).
בחקירה שניהלה המשטרה בקשר עם עבירות על חוק הבחירות לכנסת שיוחסו ל-3 אנשים, ובכללם לאחד כלפון, נגבתה ע"י קצינת משטרה גב' קדם הודעה מהמערער. לשאלה אם כלפון אמר לפעילים שעליהם להצביע יחד עם בני משפחתם עבור פלטו שרון השיב המערער לגב' קדם בחיוב. לפי עדות גב' קדם קראה את ההודעה בפני המערער לפני שחתם עליה, וגם בעת רישום ההודעה קראה בקול רם את הדברים הנ"ל. כאשר העיד המערער מטעם התביעה במשפט השוחד של כלפון אמר המערער שהוא לא אמר לגב' קדם כי כלפון אמר שעל הפעילים
ועל משפחותיהם להצביע בעד פלטו שרון. המערער הועמד לדין בגין עדות שקר באשר לשאלה אם אמר לגב' קדם שכלפון דרש כי פעילי יום הבחירות ישכנעו את קרובי משפחותיהם להצביע בעד פלטו שרון, וביהמ"ש הרשיעו והטיל עליו עונש של 3 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער אמר את הדברים לגב' קדם כפי שנרשמו על ידה, וכי הכחשת המערער במשפט השוחד היתה כוזבת. אין לקבל את הטענה שלא ניתן לקבוע בבטחון שהמערער שיקר ביודעין כשהעיד שלא אמר את הדברים המתייחסים להצבעת המשפחות וכי לא הונח היסוד של זדון הנדרש בעבירה שבה הורשע. למקרא עדותו של המערער במשפט השוחד ברור שהבין היטב את כל השאלות שנשאל וחזר כמה פעמים בעדותו שהוא לא אמר את המלים שנרשמו בהודעה, ועל כן בצדק קבע ביהמ"ש המחוזי שנתמלא היסוד "ביודעין" הדרוש להרשעה כפי שהורשע המערער.
אשר לטענה כי עדות השקר לא היתה ב"דבר מהותי לגבי השאלה הנדונה באותו הליך" שבו ניתנה העדות, כדרוש לשם הרשעה בעבירה של עדות שקר - אין לקבל טענה זו. הסניגור הדגיש שעדות השקר שיוחסה למערער לא היתה לגבי השאלה אם הוא שמע מפי כלפון את הדברים שנרשמו בהודעה אלא אם הוא אמר לגב' קדם שהוא שמע את הדברים מכלפון ולטענתו אין לראות בשאלה זו "דבר מהותי" לגבי אשמתו או חפותו של כלפון בענין אשמת שוחד הבחירות. אולם, אחד הדברים שאותם ניסתה התביעה להוכיח במשפט כלפון היה כי נאמר לפעילי יום הבחירות שעליהם לשכנע את בני משפחותיהם להצביע עבור פלטו שרון. אם המערער לא אמר לגב' קדם את הדברים שרשמה בהודעה, הרי ההודעה לא יכלה לשמש בידי התביעה כראיה קבילה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, ואילו אם אמר את הדברים לגב' קדם הרי הודעתו יכלה לשמש כראיה לפי סעיף 10א', גם אם בעדותו בבימ"ש השלום אמר שלא שמע מפי כלפון את הדברים הנ"ל. על כן, עקב התיקון בפקודת הראיות והוספת סעיף 10א', הפכה השאלה מה אמר המערער לגב' קדם, ל"דבר מהותי" במשפט שהתנהל נגד כלפון.
אשר לטענה שהמערער חזר בו מהודעתו כאשר לפני העדות אמר לנציגי התביעה כי כלפון לא אמר לפעילים שעל המשפחות להצביע עבור פלטו שרון ומשום כך "חזר בתשובה" ודבר זה מזכה אותו שלא יוגש נגדו אישום פלילי המסתמך על ההודעה הקודמת - אם תתקבל טענה זו כי אז יוכל כל מי שמסר הודעה במשטרה להודיע לתביעה לפני שהוא עולה לעדות כי מה שהוא אמר במשטרה אינו נכון ואז יצטרכו לראותו כמי ש"חזר בתשובה" שאין להגיש נגדו תביעה. גישה כזו אין לקבל.
אשר לעונש - כל הנסיבות המקילות כבר הובאו לידיעת ביהמ"ש המחוזי והוא התחשב בהן בקביעת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 22.12.81).
ע.פ. 461/81 - יורי מיכאלוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע יחד עם אחד שמעון ויינר בפריצה לדירה בבית רב קומות בנתניה שאליה חדרו בטיפוס על חבל מגג הבנין מרחק של כמה קומות ופריצת דלת הזזה ממרפסת הדירה. בפריצה נגנב רכוש רב בשווי של כ-600 אלף ל"י והמערער נדון ל-30 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי
של שנתיים וחצי כששנה אחת חופפת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היה יסוד מספיק להרשעה, בעיקר בשיחה שהוקלטה בין המערער לשותפו לעבירה. מדברי המערער בשיחה זו משתמעת הודאה ברורה בביצוע העבירה. כמו כן היו ראיות מסייעות, ולא רק "דבר מה", בעדותו של שכן שראה את שני הפורצים, ואם כי לא היה מסוגל לזהות את המערער זיהוי מלא, תאם התיאור שהוא נתן את דמותו של המערער. כן נמצאו במכונית שרכש המערער יחד עם ויינר גלגלת, חבל וווים ששימשו לירידה מהגג אל קומת הדירה שנפרצה, וכן נמצא צעיף לבן בדירת המערער שגם הוא הוזכר בעדותו של העד המזהה ובד מצבע הבד ששימש לכיסוי מכשיר טלויזיה שנגנב מן הבנין. די בכל אלה כדי לבסס את ההרשעה. אשר לעונש - אין הוא מוגזם כשמדובר בפריצה נועזת כזאת שבוצעה לאור היום והרכוש הרב שנגנב לא נמצא עד היום.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ברק. עו"ד קדרי למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 30.12.81).
ע.פ. 374/81 - עמרם כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה ומעשי זיוף ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
קורות המערער - עבירת ההריגה שעבר בשנת 1970 כשהרג את אשתו, אישפוזיו החוזרים בבית חולים לחולי נפש ושחרורו החוזר ע"י הועדה הפסיכיאטרית - כל זה תואר בגזר הדין של ביהמ"ש המחוזי, שעשה מעין חשבון כולל של תקופות האשפוזים והמעצרים והטיל על המערער 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כעונש כולל על ההריגה ועל שורה של 63 מעשי זיוף ומרמה. אין להתערב במידת העונש. הדרך שנקט ביהמ"ש המחוזי גרמה לסניגור לתקוף את החשבון שנעשה במגמה להראות שיש לקצר עוד יותר את תקופת המאסר, אך אין לומר שהחשבון לא היה נכון. מכל מקום השאלה היא אם העונש הולם את ריבוי עבירות הזיוף והמרמה, ונוסף על כך את הצורך שלא לתת למערער לצאת פטור בלא כלום בגין עבירת ההריגה שעבר לפני שנים רבות. גם כאשר מביאים בחשבון את כל מה שעבר על המערער ואת רצונו לחזור לאשה שנשא כשהוא מאושפז ו-3 בנותיו, אין לומר שהיה מקום לעונש קל יותר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ברק. עו"ד א. רון למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 30.12.81).
ע.פ. 493+755/81 - עמרם יהוקם ויהונתן יחיא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזויין וגרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים באו לשדוד סוחר תותים שפועליו עבדו בשדה בקירבת מקום. הם הגיעו למקום הפשע כשכל אחד מצוייד באקדח טעון ופניהם רעולים. בהגיעם אל מול הפועלים הודיעו שמדובר בשוד כסף מן הנוכחים, וכדי להדגים רצינות כוונתם ירו ירייה באויר. חלק מן הפועלים גילו התנגדות ואחד מהם נאבק עם עמרם אחרי שהלה שלף את אקדחו ולבסוף גבר הפועל על עמרם והוציא ממנו את האקדח. תוך כדי המאבק ירה יחיא 3 יריות פצע קשה את אחד הפועלים וגרם למותה של אחת הפועלות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בקשירת קשר לביצוע שוד מזויין ובהריגת אדם, וגזר להם 8 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
סניגורו של עמרם טען כי נאשם זה לא יכול היה לצפות להתפתחות הטרגית וכי הוא לא הפעיל את נשקו ולא היה היוזם של מעשה העבירה, ואילו סניגורו של יחיא טען כי בעת ביצוע העבירה היה נאשם זה למטה מגיל 20 וכי כל הענין
אינו אלא בגדר השתלשלות אירועים טרגיים שהמערער לא נתכוון אליה וכי עתה הוא מכיר בשגיאתו והודה בעובדות במשטרה ובביהמ"ש. ברם, העבירה היא חמורה ביותר הן בשל כך שמדובר בשוד מזויין והן בשל כך שחיי אדם קופחו עקב היריות שנורו. כאשר שניים מגיעים בצוותא לבצע שוד ובידיהם כלי ירייה טעון לא יכולה להיות משמעות רבה לענין העונש, מי מבין השניים הגה את הרעיון של השוד. השניים פעלו בעצה אמת, ואם האחד ירה במהלך ביצוע השוד הרי לפי סעיף 28 לחוק העונשים רואים את כל אחד מן השניים כאילו עבר את העבירה, ומכאן שגם המערער עמרם נושא באחריות מלאה לירייה שנורתה ע"י יחיא. אין לומר שבנסיבות מקרה זה יש מקום להבחנות בין שני המערערים. כל שאירע הוא פרי פעולתם המשותפת של השניים שביצעו בצוותא את הפשע. השאלה באיזה שלב הודה כל אחד מהשניים בעובדות אינה אלא פן אחד, משני בחשיבותו במקרה זה, במכלול הנתונים שאותם היה על ביהמ"ש לשקול. אין לגלות משגה בגישתו של ביהמ"ש המחוזי כשציין תוך כדי התייחסות לענין החסכון בזמנו של ביהמ"ש כי המערער עמרם, להבדיל מן המערער יחיא, לא הודה בעובדות אלא לאחר ניהול חלק נכבד מן המשפט שנמשך זמן לא מועט. אין ספק כי היתה זו זכותו של המערער, ואין להכביד עליו בשל כך שבחר שלא להודות בעובדות, אולם אין הוא יכול לבוא עתה ולבקש כי יראו נסיבה מקילה בנתון שאינו מצדיק זאת.
(בפני השופטים; שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד רחמים כהן ובן שחר למערערים, עו"ד גלי ברנשטיין למשיבה. 18.12.81).
ע.פ. 707/81 - אברהם שלום זגורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער החזיק ביחד עם אחר, ברצועת עזה, 200 גרם חשיש ובכתב האישום הואשם בעבירה של סחר והחזקה בסמים. ביהמ"ש המחוזי העיר שלא נראה לו שכמות כזו נועדה לשימוש עצמי, והרשיע את השניים בסחר ובהחזקה ודן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. להלכה לא צריך היה ביהמ"ש להסיק מסקנות בדבר הכמות שנועדה לסחר על סמך הגיונם של דברים בלבד, שהרי בפקודת הסמים כלולה הנחה המתייחסת להחזקת סם מסוג חשיש וסמים אחרים מעל לכמות נתונה ומוגדרת. לגבי כמות של 200 גרם חשיש ברור שהחזקה בה אינה לצריכה עצמית כל עוד לא הוכח אחרת. הסניגור ביקש להקל בעונש באשר יש הבדל מהותי בין העונש שנגזר למערער לבין העונש שנגזר לשותפו שנדון לחצי שנה מאסר בפועל בלבד. לשותף הרשעות קודמות רבות יותר אם כי המערער בעל עבר פלילי בעבירות איומים ואלימות. אולם המערער היה הפעיל מבין השניים שהחזיק בסם, והוא גם שביצע את העיסקה מעיקרא. השותף אמנם נוכח במקום וידע על פעולות המערער, אך לא נטל חלק פעיל בענין. ביהמ"ש המחוזי אמנם לא ראה בכך סיבה לפטור את השני מכל עונש משמעותי, אך יש בשוני בפעולתם של השניים כדי להסביר את הפער בעונשים. כשמדובר בעיסקה בעלת היקף כגון זו שבפנינו, הכרוכה גם לפי עצם טיבה בהשקעת כספים לא מועטה ובתכנון נסיעה למקום כדי לבצע שם את העיסקה, אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ליאון למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 29.12.81).