בג"צ 799/80 - פנחס שללם נגד פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה ואח'
*ביטול רשיון להחזקת כלי יריה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות השופטים ברק ולוין נגד דעתו החולקת של השופט שילה)
העותר הוא קבלן לעבודות פיגומים ומרבה לנסוע ברחבי הארץ במסגרת עבודתו. מאז 1973 הוא מחזיק, לצורך הגנתו בדרכים, באקדח ומחדש את רשיונו מידי שנה כחוק. תקופת החידוש האחרונה פגה בסוף 1977 ומאז החזיק באקדח ללא רשיון. באותה תקופה לא היה העותר עבריין יחיד בעבירה כזו, ובחודש אפריל 1980 פנה האחראי במשרד הפנים לבעלי כלי היריה שרשיונותיהם פגו ואיפשר להם לחדש רשיונותיהם תוך תקופה מוגבלת מבלי שיועמדו לדין. העותר פנה בבקשה לחידוש רשיונו, הרשיון חודש לתקופה עד 31.12.81, ולאחר חידוש הרשיון, ביום 22.8.80, הודיע פקיד הרישוי לעותר על ביטולהרשיון. פקיד הרישוי הסתפק בנימוק כי "הוברר שאין לתת לו (לעותר) רשיון לנשיאת בלי יריה ולפיכך בוטל הרשיון שבידו". העותר פנה לבג"צ ומתוך תצהיר התשובה התברר כי לאחר חידוש הרשיון העביר המשיב את בקשת העותר לקבלת חוות דעת המשטרה ואז הודיעה המשטרה שאין היא ממליצה על מתן הרשיון בגלל 3 עבירות שעבר העותר בעבר. הרשעת אחת היתה בשנת 1965 בגין אי הצבת ציוד לצבא ונקנס ב-30 ל"י, בינואר 1975 הורשע באיום בנזק גופני ונדון לקנס של 400 ל"י ובפברואר 1976 הורשע בגרימת נזק לרכוש בזדון ונדון למתן ערבות. לא הובהר מדוע לא שקלו השלטונות את ההרשעות האלה כשביקש העותר וקיבל את הרשיון החל משנת 1975 ואילך. אחרי ביטול הרשיון בספטמבר 1980 לא מיהר העותר להפקיד את כלי היריה במשטרה כפי שנדרש, אך אין להתייחס בחומרה לעבירה זו כי כאשר סוף סוף הפקיד את האקדח במשטרה, הוחזר לו האקדח בנימוק כי אין המשטרה מוכנה לקבלו להפקדה. רק בסופו של דבר הופקד האקדח שנית בתחנת המשטרה ונתקבל שם.
השופט שילה:
א. המשיב טען טענה מקדמית כי העותר בא לבג"צ שלא בידיים נקיות. לטענה זו כמה פנים. אי נקיון הכפיים יכול להתבטא בהעלמת עובדה חשובה, או באי פריסת מלוא יריעת המחלוקת בפני ביהמ"ש, או בעבירה על החוק הקשור בנשוא העתירה. כאן טוענים המשיבים כי אי נקיון הכפיים של העותר מתבטא בכך שלא גילה לביהמ"ש שהחזיק אקדח בלא רשיון החל מיום 1.1.78, כי לא גילה שחידוש הרשיון נעשה במסגרת מבצע חנינה כללי למחזיקי נשק שלא חידשו את הרשיונות, כי לא הפקיד את האקדח במשטרה כאשר נדרש לעשות כן. בכל אלה אין לראות אי נקיון כפיים. לעובדה שלא גילה לבג"צ שהחזיק אקדח בלא רשיון אין משמעות. המשיב פנה לכל בעלי כלי יריה שרשיונותיהם פגו ולא היסס לחדש את רשיונותיהם. אם המשיב לא ראה מניעה לאפשר לעותר החזקת אקדח למרות שהחזיק בו תקופה מסויימת בלא רשיון, הרי לא יראה בג"צ פסול במעשה זה במסגרת הדיון בפניו, ולפיכך אין אי הזכרת העובדה יוצרת אי נקיון כפיים. אשר לאי הפקדת האקדח במשטרה - אין ספק כי הדבר מהווה עבירה היכולה להצביע על אי נקיון כפיים, אך בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, כאשר גם כשביקש להפקיד את האקדח לא היה מי שיקבל אותו, אין בעובדה הנ"ל כדי להצדיק דחיית העתירה על הסף בגינה.
ב. כאשר באה הרשות להעניק רשיון בפעם הראשונה מקובל שתבדוק בין היתר כשירותו של המועמד לקבלת הרשיון מכל הבחינות הנראות חשובות. השאלה אם
המבקש הוא בעל הרשעות קודמות היא שאלה שיכולה לקבוע את גורל הרשיון. מאידך, כשבאה הרשות לחדש את הרשיון חזקה עליה שהיא בדקה את כל הצריך בדיקה לפני שהוציאה את הרשיון המקורי. יכול לקרות שבינתיים אירעו דברים שבכוחם למנוע חידוש הרשיון אך דבר כזה לא קרה בעניננו. כאשר פלוני החזיק בכלי יריה במשך מספר שנים ברשיון והתנהגותו היתה ללא דופי, אך זמן רב לפני שקיבל את הרשיון לראשונה הורשע בעבירות שיש בהן כדי למנוע ממנו גישה לכלי יריה - הרי משעבר זמן כה רב יש צורך בשיקולים נוספים. כיצד קרה שהרשות לא ידעה מלכתחילה על ההרשעות, האם העלים המועמד את הדבר וכיוצא באלה שיקולים. אז יש לבחון גם אם ההרשעה שעבר עליה זמן רב מבלי שהאיש יחזור לסורו אמנם צריכה לעכב החזקת הרשיון. אם נאמרו הדברים הנ"ל לגבי חידוש רשיון שפג תוקפו, הרי חלים הכללים ביתר שאת לגבי ביטול רשיון בזמן תוקפו. עם עבור הזמן נסוגות ההרשעות אט אט לעברו הרחוק של האדם וקרובה הסברה שאדם שעבר עבירות ולאחר מכן הלך בדרך הישר במשך זמן רב לא יחזור לעבור עבירה.
ג. העיקרון הוא שאין בג"צ מתערב בשיקול דעת הרשות, אבל ישנם מקרים שבהם הוא מתערב ובודק את שיקול הדעת, והמקרה דנא הוא אחד מהם. הרשות פעלה כאן על יסוד המלצת המשטרה. אילו היתה המלצת המשטרה מפורטת, כך שניתן היה לעמוד מתוכה על השינוי שחל בעמדתה לגבי העותר, ניתן היה לבדוק את הנימוקים שמאחורי ההחלטה. אך ההמלצה היא סתמית ביותר ואינה מפרשת שינוי נסיבות כלשהן. לפיכך היה מקום להתעלם מהמלצת המשטרה ולצוות על חידוש הרשיון.
ד. (דעת מיעוט): כל הנ"ל נכון אילו היה מדובר ברשיון לעסק מסויים, ואז לא היה מקום להסס כי יש לצוות על חידוש הרשיון. ברם, כאן עוסקים אנו במתן רשיון להחזקת כלי משחית היכול להוות סכנה בידי כל אדם המחזיק בו, ובשאלה מסוג זה יש חשש מהתערבות בהחלטת הרשות המוסמכת הממונה על ביטחון המדינה הפועלת בתחום אחריותה הבלעדית, אפילו התנהגותה בשטח היחסים בין הרשות והאזרח אינה נראית לביהמ"ש.
השופט ברק:
א. לא הרי אי מתן רשיון כהרי אי חידושו של רשיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רשיון. ההבחנה האמורה חשובה היא במיוחד לענין קשת השיקולים שחייבים להדריך את הרשות המינהלית כשהיא באה לסרב ליתן רשיון או לחדשו, או כשהיא מבקשת לבטלו. בכל המצבים נתונה סמכות פורמלית בידי הרשות המינהלית לסרב או לבטל את הרשיון, אך השאלה היא מה הם השיקולים הענייניים המצדיקים ביטול זה. כשבאים לתת רשיון הרי חשד מבוסס יכול כשלעצמו להוות סיבה מספקת לסירוב רשיון, אך באשר לביטול רשיון שכבר ניתן לא די בחשד גרידא ללא חקירה. צריכה להיות הוכחה משכנעת שאינה מותירה מקום לספיקות סבירים.
ב. ההלכה בדבר הדרישות היותר מבוססות הנדרשות במקרה של ביטול רשיון חלה בכל מקרה ותהא הפעילות נשוא הרשיון אשר תהא. אין הבדל בין רשיון לעסק לבין רשיון להחזקת כלי בשק. גם כשמדובר בכלי נשק אין די בחשש של שימוש שלא כדין בנשק, אלא יש להצביע על סיכון ניכר ואותו יש להוכיח באופן משכנע ללא ספיקות סבירים. בעניננו לא נוצר כל סיכון מיוחד ע"י העותר במשך הזמן
שהחזיק בנשק כך שיש חשש בלבד שמא הוא עשוי להשתמש בנשק שלא כדין וחשש כזה אינו מבסס כל סיכון ואין די בו כדי לבטל את הרשיון שניתן. הדין הוא שגם אם ניתן רשיון מתוך טעות אין הרשות יכולה לחזור בה אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת ובעניננו אין טעמים כאלה.
השופט ד. לוין: הסכים בפסק דין קצר לפסק דינו של השופט ברק.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, שילה עו"ד י. לוי לעותר, עו"ד ש. צור למשיבים. 30.12.81).
ע.פ. 600/81 - וליד עירקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק ותקיפת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ונאשמים אחרים הועמדו לדין על פי כתב אישום המייחס להם ביצוע מספר עבירות, המערער ונאשם נוסף נדונו ל-3 שנים מאסר בפועל, וזאת למרות שהנאשם האחר הורשע בעבירות מרובות יותר מאשר המערער. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אמנם גם העבירות שביצע המערער, החזקת נשק, שימוש ברכב ללא רשות ותקיפת שוטר הן חמורות לכל הדעות ומחייבות ענישה של ממש, אולם ישנו הבדל מסויים שאין להתעלם ממנו בין היקף העבירות שביצעו השניים ולהפרש זה יש לתת ביטוי בגזר הדין. בנוסף לשוני במספר העבירות, הרי לנאשם השני יש יותר הרשעות קודמות לעומת המערער שיש לו הרשעה קודמת אחת, וכן ממליץ שרות המבחן על העמדת המערער במבחן עקב נתונים חיוביים שנתגלו בו, המלצה שאינה קיימת לגבי הנאשם האחר. בנסיבות אלה יש לקבל את הערעור ולקבוע כי עונשו של המערער יהיה שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד ע. בכר למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 28.12.81).
עש"מ 6/81 - אברהם אוזיאשוילי ואח' נגד נציבות שרות המדינה
*חומרת העונש (גניבות בנמל התעופה בן גוריון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שלושת המערערים היו מעורבים בגניבת שתי חבילות מנמל התעופה בן גוריון תוך כדי עבודתם כצוות סבלים. שתי החבילות הכילו רק אבני חן שבתמורתן קיבל כל אחד מהמערערים סכום של 200 דולר. ביה"ד המשמעתי גזר על המערערים עונש של פיטורין משירות המדינה וכן תשלום פיצויים חלקיים בלבד. הערעור על חומרת העונש נדחה. גם אם נכונה טענת הסניגורית שכיום נמל התעופה בן גוריון נקי ממכת הגניבות שפקדה אותו בעבר, הרי יש להבטיח גם ע"י עונשים מתאימים בפלילים או בדיון משמעתי, שיקויים יסוד ההרתעה ההכרחי כדי שתופעה מבישה זו לא תחזור בעתיד. משום כך אין מקום להמתיק את הדין לא בענין הפיטורין ואף לא לענין שלילת חלק מפיצויי הפיטורין.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד גב' לידסקי למערערים, עו"ד ד. שפי למשיבה. 26.1.82).
ער"מ 3/81 - פני כרמון נגד עירית תל אביב
*אי ציות להוראות הממונים בעבודה (הערעור נדחה).
המערערת עבדה כמנהלת חשבונות במחלקה וטרינרית של עירית תל אביב והמשרה בוטלה. נמסרה לה הוראה לעבור לעבודה באגף האפסנאות, אך היא לא עברה למשרה זו, אלא פנתה לארגון העובדים שפתח במשא ומתן עם העיריה בקשר לנושא האמור. היא נצטוותה גם להעביר את ניירות העבודה שהיו קשורים במשרה שנתבטלה לידי עובד אחר אך היא סירבה. בעקבות המגעים שבין ועד העובדים לבין הרשויות המוסמכות שוגר למערערת מכתב בו הוצע לה לעבור לאחד מתוך שלושה תפקידים, וצויין בסוף המכתב כי עליה להשיב בתוך מספר ימים באיזה תפקיד היא מעוניינת, וכי אם היא לא תעשה כן ולא תסכים לעבור לאחד התפקידים המוצעים יינקטו נגדה הליכים משפטיים. ארגון העובדים הודיע אף הוא למערערת כי עליה לבחור בין התפקידים שהוצעו לה ואם לא תעשה כן תיפול עליה האחריות לאי מילוי ההוראה. משסירבה המערערת לבחור באחד התפקידיםשהוצעו, הוגשה נגדה תובענה ובית הדין המשמעתי גזר למערערת פיטורין על תנאי בתשלום פיצויים בשל העבירה של אי בחירת תפקיד מתוך אחד משלושת התפקידים שהוצעו לה, ואילו בשל אי מסירת ניירות העבודה נגזר לה עונש של נזיפה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה לא נענה בית הדין לבקשת המשיבה להרשיע את המערערת בגין הסירוב לעבור לאגף האפסנאות וקבע ברוב דעות כי עובד עיריה המקבל הוראה לעבור ליחידה אחרת ופונה לארגון העובדים ונאמר לו שיטפלו בעניינו וכי בינתיים לא יעבור - פטור מהחובה לציית להוראות מעבידו. אשר לבחירה באחת מ-3 המשרות שהוצעו, קבע בית הדין כי האשמה היא לא בכך שלא עברה לעבוד באחד התפקידים שהוצעו לה, אלא בכך שלא צייתה להוראות מחלקת המנגנון לבחור באחת מ-3 האפשרויות ולהודיע על כך למחלקת המנגנון.
בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי אינו רואה צורך להיכנס בהקשר זה לשאלות שבהן נחלקו הדעות בין הרוב למיעוט בביה"ד המשמעתי אם כי אינו מנוע מכר. מאחר ומדובר בערעור על הליך משמעתי יש להבהיר כי היתה זו חובתה של המערערת לקיים את ההוראה שניתנה לה מעיקרא, ואין כל יסוד בדין לסברה כאילו יש בטיפולו של ועד העובדים כדי לפטור את העובד מן החובה לקיים הוראה שעדיין שרירה וקיימת. יכולות להיווצר נסיבות שבהן מביא הטפול של הועד להשעיית הוראה בדרך זו או אחרת, אך כל עוד לא בוטלה ההוראה על העובד לקיימה. אין לקבל את טענת הסניגור שהמכתב שנכתב למערערת בענין הצעות העבודה לא היה בו חיוב כלשהו אלא נתן לה אפשרות לבחור והיא לא היתה צריכה לענות על הדרישה לבחירה. אין ספק שהיה עליה להודיע על בחירה של אחת מן החלופות ואינה יכולה לדבוק בדעתה שאינה רוצה באף אחת מהן. אשר למידת העונש - אין להתערב בה.
(בפני השופט שמגר. עו"ד ענבר למערערת, עו"ד גב' ב. סמו למשיבה. 11.1.82).
ער"מ 4/81 - עירית תל אביב נגד יצחק פלד
*הטלת אמצעי משמעת (גזר הדין שונה לקולא).
המשיב עובד עירית תל אביב, במרכז למיכון, הורשע בביה"ד למשמעת במספר עובדות שנכללו בכתב האישום. כאשר ביה"ד דן באמצעי המשמעת שיש לנקוט, ציין כי קיימים יחסי עבודה מתוחים בין המשיב לבין הממונה עליו והוא רואה בכך גורם עיקרי לעבירות שבוצעו בידי המשיב. מסקנת ביה"ד היתה כי יש לגזור עונש לפי סעיף 17 (6) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) של העברת העובד מתפקיד לתפקיד "בתיאום עם ראש הרשות המקומית", וגזר למשיב, לפי
הצעת התובעת, העברה למשרה אחרת שתהיה מקבילה בדרגתה למשרה הנוכחית. בערעור טען ב"כ העיריה כי התיאום עם ראש הרשות צריך להיעשות מראש, לפני גזירת אמצעי המשמעת של העברה לתפקיד אחר, פן יווצר מצב שההעברה אינה בת ביצוע וגזה"ד יהפוך פלסתר. ואכן במקרה שלפנינו, טוענת העיריה, המשיב הוא איש מקצוע המיכון וכל העברה כרוכה בהסבה למקצוע אחר. ביהמ"ש העליון קבע כי ההעברה לתפקיד אחר צריכה להיות בתיאום עם ראש הרשות, אך לא תיאום עם בית הדין לפני גזירת העונש. ביה"ד אינו מתאם מראש את העונש או את מידתו; שהרי ההחלטה מה העונש המתאים בנסיבות כל מקרה נתון להחלטת בית הדין ולא לגורם אחר. התיאום שעליו מדובר הוא חלק מביצועה של ההחלטה ולא חלק מתהליך הבחירה בין אמצעי המשמעת או הטלתם. אין פירושו של דבר שבית הדין אינו צריך לתת דעתו מראש לשאלה אם אמצעי המשמעת שאותו יטיל יהיה בר ביצוע, אך ענין זה אינו מתייחס דוקא לאמצעי המשמעת של ההעברה למשרה אחרת בלבד אלא גם לאמצעים אחרים. סדרי הדין הקיימים מאפשרים לבית הדין קבלת מידע מראש על עמדת הצדדים לגבי אמצעי המשמעת והתובע יכול להביא לתשומת לב בית הדין עמדתו בקשר לעונש ההולם לדעתו את נסיבות הענין. דא עקא שבעניננו היתה זו דוקא התביעה שביקשה להטיל את העונש הנזכר.
לגופו של ענין החליט ביהמ"ש העליון שלא להשאיר את המצב ללא שינוי בהתחשב בתקלה שנוצרה, שכן אין האינטרס הציבורי צריך להינזק עקב טעותו של נציג התביעה. המעוות ניתן לתיקון מבלי לגרום פגיעה בלתי מוצדקת בעובד העיריה המעורב בענין. אין גם צורך להחזיר את התיק לבית הדין שמא יוארך ללא צורך עינוי הדין. יש לבטל את אמצעי המשמעת של העברה לתפקיד אחר ובמקום זה יוטל על המשיב עונש קל יותר מבין עונשי המשמעת המנויים בחוק הנ"ל, היינו הורדה בדרגה אחת לתקופה של שנה אחת.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גב' ב. שמו למערערת, עו"ד גורודיסקי למשיב. 82. 1. 11).
ער"מ 5/81 - אמנון הלוי נגד עירית תל אביב
*סדרי דין בביה"ד המשמעתי (הערעור נתקבל בעיקרו).
המערער שהוא עובד עיריה הועמד לדין משמעתי בשל שתי עבירות: כי קילל וגידף את הממונה עליו באגף הפיקוח העירוני; כי איחר לעבודה בשני מועדים ורשם רישומים כוזבים לגבי התייצבותו לעבודה. בגין העבירה של גידוף. הממונה נדון לעונש של נזיפה, ובגין העבירות הקשורות באיחור לעבודה והרישום הכוזב נדון לפיטורין על תנאי. הערעור נתקבל בכל הנוגע להרשעה ברישום כוזב לגבי ההתייצבות לעבודה.
בתחילת הדיון ביקש המערער להפריד את הדיון בשני האישומים ובקשתו נדחתה לפי תקנות שירות המדינה (משמעת). לאחר שנדחתה הבקשה הודה המערער שקילל את הממונה עליו, ולפי בקשת התביעה הרשיע ביה"ד את המערער באישום זה, בציינו כי בניגוד להחלטתו הקודמת הוא מחליט עתה להפריד את האישומים ללא צורך בהגשת כתב תובענה נפרד באישומים. לאחר הכרעת הדין הובאו ע"י התביעה והסניגוריה ראיות לענין מידת העונש, ובין היתר הוגש תיקו האישי של המערער בעיריה שכלולות בו תלונות לרוב על איחורים ועל אי התייצבות של המערער בעבר לעבודתו. בסוף שמיעת העדויות נגזר עונש הנזיפה כאמור. לאחר מכן החליט בית הדין להמשיך את הדיון באישום השני והובאו ראיות באשר לרישומים הכוזבים בכרטיס הנוכחות והגשת הכרטיס לאגף המשכורת תוך חתימה על נכונות הכתוב בו. לאחר שמיעת הראיות לענין זה החליט בית הדין להרשיע את
המערער גם בכך. בענין זה נתקבל הערעור. ביהמ"ש העליון קבע בכל הנוגע לדיונים שנתקיימו כדלהלן:
אין פגם בהחלטת בית הדין שלא להפריד את האישומים. עפ"י התקנות מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים, בין אם הם מבוססים על אותן עובדות ובין אם הם מבוססים על עובדות שונות ובלבד שכל אישום יצויין בנפרד ויפורטו בו מהותו והוראת החוק החלה עליו;
משהודה המערער בעובדות המתייחסות לענין הקללות יכול היה בית הדין לשנות את החלטתו ולהפריד את הדיון, אם כי עצם העובדה שהמערער הודה בפרטים הנוגעים לאישום זה לא היה בו.כדי להצדיק את ההפרדה של הדיון; משהודה המערער בעובדות של אישום פלוני, צריך היה בית הדין להמשיך בדיון ולשמוע ראיות לגבי האישום השני שטרם הוכח, ובתום הדיון כולו היה על בית הדין להכריע את הדין כאשר הכרעת הדין בענין האישום שבו הודה המערער תתבסס על ההודיה וההכרעה באישום השני תתבסס על הראיות שהובאו בפני בית הדין;
אין פגם בכך כי בהפרידו את הדיון לא הורה בית הדין על הגשתה של תובענה חדשה. בידי בית הדין שיקול הדעת אם הפרדת הדיון גם מחייבת הגשת תובענה אחרת ואם הדיון המופרד יתקיים עפ"י התובענה המקורית;
טעה בית הדין המשמעתי כאשר לאחר שהוכרע הדין עבר לשמיעת ראיות בקשר לעונש ובשלב זה עיין גם בתיק האישי של המערער בעיריה ובו אוסף התלונות והנזיפות שהצטברו נגד המערער תוך שנות עבודתו בעיריה, ואח"כ חידש באותו הרכב את הדיון בהוכחת האישום שהמערער לא הודה בו, ובכך חזר מחדש אחורה אל שלב שמיעת הראיות. בכך היה פגם מהותי. בית הדין מצווה לקיים את הדיון לפי הכללים שהותוו ופורטו בתקנות ואלו מאמצים את המתכונת הכללית בכל הנוגע להפרדה בין הוכחת האישומים ובין הדיון בעונש לפיה נוהג בימ"ש בנושאים פליליים. בבירור אישומים חלים על בית הדין כללים הזהים מבחינת מגמתם ומטרתם לאלו החלים בהליכים פליליים המתנהלים בפני בתי המשפט הכלליים במדינה במידה ולא נקבעו בחיקוק כללים מיוחדים. ההפרדה בין שלב הדיון באישומים לבין השלב שבו דנים בגזירת הדין טמונה בה, בין היתר, הכוונה כי בשלב הדיון באישומים לא יושפע בית הדין מראיות שאינן קשורות לאישומים אלא מעידות על אופיו הרע של הנאשם.
(בפני: השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד סמו למשיבה. 31.1.82).
בר"ע 7/81 - האפוטרופוס הכללי נגד עירית חולון
*תחולת צו ניהול שניתן לאפוטרופוס הכללי לגבי נכסי עזבון (הערעור נתקבל).
האפוטרופוס הכללי מנהל את עזבונו של המנוח אברהם פרייס על פי צו ניהול של ביהמ"ש שבו הוא מורה לאפוטרופוס לקבל לידיו את כל העזבון של המנוח אברהם פרייס וכן להחזיקו ולממשו וכו'. בצו לא הובא כל פירוט ולא נאמר בו אלו הם הנכסים הכלולים בעזבון. לאחר מתן צו הניהול חקר האפוטרופוס ואיתר חלקות שונות שנרכשו ע"י המנוח ורשם הערה בדבר מינויו בספרי המקרקעין על כל אחת מן החלקות. אחת החלקות נמצאת בחולון ובשנת 1977 הפקיעה העיריה את החלקה וזו נרשמה על שמה. התנהל מו"מ בדבר תשלום פיצויים, המערער דרש סכום של כ-160 אלף ל"י בתור שוויה של החלקה ביום ההפקעה, ואילו המשיבה טענה שערך החלקה הוא כ-120 אלף ל"י בלבד, אך סירבה לשלם למערער גם סכום זה. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה על פי סעיף 9 לפקודת
הקרקעות לפסוק את סכום הפיצויים המגיע לעזבון, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה והחליט שהדין עם המשיבה "כי יש להוכיח כדבעי את העובדה שהמנוח אברהם פרייס... הוא אותו איש אשר על שמו רשומה החלקה נשוא הבקשה. לאחר שיגיש המבקש (האפוטרופוס) צו מתאים מביהמ"ש, אשר על פיו אפשר יהיה להוסיף מספר זהות לרישום בספרי המקרקעין... ישמע ביהמ"ש... את ההוכחות לגבי גובה הפיצוי...". הערעור נתקבל.
בביהמ"ש העליון העלו הצדדים את השאלה אם משנתן ביהמ"ש לאפוטרופוס צו ניהול לנכסי עזבונו של פלוני, כלולים בצו זה כל נכסי העזבון, בין אלה שידועים היו בשעת מתן הצו ומפורטים בו ובין אלה שנתגלו לאחר מכן, או שצו הניהול חל רק לגבי אותם נכסים שידועים היו בשעת מתן הצו ושביהמ"ש כללם בצו, ואילו משנתגלה נכס נוסף על האפוטרופוס לבקש צו ניהול נוסף לגבי אותו נכס. המערער סבר כי צו הניהול מל גם על נכס שהתגלה לאמר הצו ואילו המשיבה סברה כי לגבי חלקה זו שנתגלתה לאחר מתן צו הניהול יש צורך בצו ניהול מיוחד. ביהמ"ש העליון קיבל את עמדתו של המערער והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדון בדבר גובה . הפיצוי. משניתן צו ניהול יש לאפוטרופוס סמכות להזמין כל אדם להעיד, להציג מסמכים וכיוצא באלה בכל הנוגע לעזבון שלגביו קיבל צו ניהול. שייכותם של נכסיםלעזבון נקבעת על פי ממצאי החקירה הנערכת ע"י האפוטרופוס הן לפני מתן צו הניהול והן לאחריו והמחוקק סמך ידיו על תוצאות חקירתו, ונאמן הוא על המחוקק כי יגיע להחלטה בזהירות ועיון קפדניים הן באשר להכללת נכס מסויים בעזבונו של פלוני והן באשר להוצאת נכס מסויים מעזבונו של פלוני. מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי על האפוטרופוס להוכיח באמצעות החלטה של ביהמ"ש שהחלקה הנדונה היא חלק מעזבונו של המנוח נוגדת לתפיסתו המרכזית של חוק האפוטרופוס הקובעת כי צו הניהול ניתן הן לגבי נכסים שהיו ידועים בשעת מתן הצו והן לגבי נכסים שיתגלו בעתיד. שייכותם של הנכסים כחלק מהעזבון נקבעת ע"י האפוטרופוס הכללי מתוך הנחה שהניח המחוקק כי חקירתו אכן יעילה ותקינה.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד ז. בונה למערער, עו"ד א. טויסטר למשיבה. 27.1.82).
בר"ע 19/82 - יצחק דרעי נגד רון נור בע"מ ואח'
*מתן צו זמני כשמדובר בחוזה אישי לעבודה (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תובענה נגד המשיבים בה טען כי נמסרה לו, החל בשנת 1969, הזכות הבלעדית לתת שירותים ולבצע תיקונים בתנורים המיוצרים ע"י המשיבה, וזו הודיעה לו שהיא מבטלת את ההסכם בסוף יוני 1981. לטענתו הביטול נעשה ללא הודעה מוקדמת ובהתחשב בסוג ההסכם ובמהות היחסים שבינו לבין המשיבה לא היתה המשיבה רשאית לבטל את ההסכם. לחילופין הוא טוען שצריך היה לתת לו זמן של 12 חדשים לפחות עד לביטול ההסכם. הוא ביקש צו מניעה זמני נגד המשיבים שלא להפסיק את שירותיו, אך ביהמ"ש המחוזי סירב לתת צו כזה בסברו שמדובר בחוזה לעבודה אישית או שירות אישי שאיננו ניתן לאכיפה, ועל כן סיכויי המבקש לזכות בתביעתו לאכוף את החוזה מוטלים בספק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ענין מתן צו מניעה זמני הוא בדרך כלל בשיקול דעתו של בימ"ש קמא. ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בהחלטה שלא לתת צו מניעה זמני אם סיכויי התובע לזכות בתביעתו מוטלים בספק. זהו המצב במקרה דנא. אין כל הסכם בכתב בדבר תקופת ההתקשרות בין בעלי הדין ולא נקבעה כל תקופה מסויימת שבה יהיה ההסכם בתוקף. אפילו צודק המבקש שמקובל לתת הודעה מראש של 12 חודש לביטול
התקשרות מעין זו, הרי כבר עברו למעלה מ-6 חדשים מאז מתן הודעת הביטול, וספק אם ניתן יהיה להגיע לידי הכרעה בערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לתת צו מניעה זמני תוך תקופה של חדשים מספר באם תינתן רשות לערער. בנסיבות אלה הסיכוי של המבקש לזכות בצו אכיפה או בצו האוסר על המשיבה למסור את ביצוע השרות לאדם אחר מוטל בספק. לפיכך אין לתת רשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 17.1.82).
בר"ע 276/81 - נתיבי הנגד בע"מ נגד דרורי זאב
*בקשה לביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לביטול פסק בורר ואישר את הפסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. היא טוענת כי תשלום מסויים ששולם לא נלקח בחשבון ע"י הבורר, ברם, אין לדעת אם אכן טעה הבורר, שכן הוא לא גילה את מישוביו שלפיהם הגיע לסכום שפסק ואין אפשרות לקבוע אם הביא או לא הביא בחשבון את התשלום שמדובר בו. ב"כ המבקשת קובל על כך שביהמ"ש לא נעתר לבקשתו לקרוא לבורר כעד כדי שיסביר איך הגיע לסכום הפסק, אך טענה זו איננה מבוססת. מכיון שהבורר היה פטור ממתן נימוקים בפסקו, אין מקום לחקור אותו לגבי הדרך שבה הגיע לסכום שאותו פסק. חקירה כזו יש בה כדי לשלול מניה וביה את עצם הפטור מחובת הנמקה. הטעמים לביטול פסק בורר פורטו בסעיף 24 של חוק הבוררות והמבקשת לא הראתה שהטענות שהיא מעלה נמצאות בתחום הסעיף הנ"ל.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 15.1.82).
בר"ע 168/81 - מרדכי רוט נגד בלהה רוט
*הטלת עיקול זמני על דירה (הבקשה נדחתה).
עפ"י בקשת המשיבה הוטל עיקול זמני על דירה הרשומה על שם המבקש, וזאת כדי להבטיח תביעת מזונות של המשיבה נגד המבקש. לגבי הדירה הנ"ל נעשה הסכם בין המערער לבין בתו בדבר העברת חלקו בדירה לבת, ולפי הסכם זה נרשמה הערת אזהרה על הדירה. המבקש טוען כי קיום הערת האזהרה שולל הטלת העיקול הזמני מכיון שהזכויות עפ"י החוזה קודמות לזכויות המשיבה להיפרע מהנכס בתביעת המזונות שלה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן, רישום הערת אזהרה מונע מבעל חוב לפגוע בזכויות הזכאי הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה כל עוד לא נמחקה ההערה, ואולם אין כל מניעה להטיל עיקול זמני על נכס שלגביו נרשמה הערת האזהרה. בשלב הדיון שבו מדובר בהטלת עיקול זמני, עדיין אין ביהמ"ש מכריע איזו זכות קודמת, אם הזכות עפ"י החוזה או הזכות של הנושה לגבות את החוב מהנכס. על כן אין להסיר את העיקול הזמני.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 17.1.82).
בר"ע 286/81 - באילן דוד נגד מדינת ישראל
*הפעלת סנקציה ענשית על בזיון ביהמ"ש לפי סעיף 187 לדיני העונשין (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשה לביהמ"ש להעניש את המשיבה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש עבור אי ציות לצו ביהמ"ש. השופט דחה את הבקשה, מכיון שהצו אשר על אי ציות לו התלונן המבקש פג בינתיים תוקפו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הבקשה הינה שביהמ"ש ישתמש בסמכותו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש, אך הסמכות לפי סעיף זה היא "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו" שניתן ע"י בתי המשפט. לפיכך כל צו לפי סעיף 6 צופה פני העתיד ואיננו מכוון
להעניש את המפר עבור המעשים שהוא עשה בעבר. מי שמפר צו של ביהמ"ש ובינתיים הצו בוטל, או כבר קויים, או לא ניתן לקיימו, יש נגדו סנקציה לפי סעיף 187 של חוק העונשין. אולם, אין ספק שביהמ"ש צדק בדחותו את הבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש ועל כן אין למבקש סיכוי לזכות בערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 13.1.82).
המ' 762/81 - משה מלכה ואח' נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע עונש מאסר (בקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
לאחר פיצוץ שאירע בסניף דאר בגבעתיים, כאשר סברו שזהו מעשה חבלני, בחרו המערערים יחד עם עוד שניים בערבי, אדם חף מפשע, הוציאוהו בעורמה ממקום עבודתו, התנפלו עליו וחבלו בפניו. הם נדונו ל-9 חדשים מאסר בפועל ו-9 חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום פיצוי למתלונן. ביהמ"ש המחוזי דחה לחדשיים את תחילת ריצוי המאסר ולאמר מכן סירב להאריך נוספות את עיכוב הביצוע. הבקשה לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא. מדובר במעשה חמור וברוטלי של פעולה בריונית, ואם כי אין למערערים עבר פלילי ויש נסיבות מקילות שונות המפורטות בתסקירי שירות המבחן, הרי נסיבות אלה יישקלו בעת שמיעת הערעור. בשלב זה, לאחר ההרשעה ולפני הערעור, אין מקום לעיכוב ביצוע העונש שעל פניו אינו חמור כל עיקר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד אמיר למבקשים, עו"ד ארד למשיבה. 12.1.82).
המ' 740/81 - הרב אורי בלוי נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור בעבירה של התקהלות אסורה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בספטמבר 1981 התקהלו בכיכר השבת, שהוא צומת רחובות בירושלים, כ-40 אנשים לבושי שק וחסמו מעבר כלי רכב, בהפגנה נגד החפירות הארכיאולוגיות בירושלים: המבקש עמד בראש המתקהלים. מכוניות נעצרו ברחובות המובילים לצומת. כח משטרה שמנה כ-10 אנשים ובראשם רב פקד איתן כץ הגיע למקום במטרה לפזר את ההפגנה, ולאחר שמר כץ קרא במגבר קול למתקהלים להתפזר החלו אלה להתפזר זולת המבקש שנותר במקומו כשהוא ממשיך לבד את ההפגנה שעמד בראשה. מר כץ דרש מן המבקש לעזוב את המקום אך הוא התעלם מהדרישה ואז נעצר כחשוד בהתקהלות בלתי חוקית. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירה של התקהלות אסורה לפי סעיף 151 לחוק העונשין ודן אותו ל-90 ימי מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסניגור טען כי סעיף 151 הנ"ל עשוי לעורר בעיות מענינות שמן הדין כי ביהמ"ש העליון ידון בהן. ברם לא המקרה הזה הוא המתאים לדיון ממצה במשמעות הסעיף הנ"ל שכן עפ"י העובדות שהוכחו לא כרוך כל קושי מיוחד של החלת הדין על העובדות. נטען ע"י הסניגוריה כי היו סתירות בעדויות עדי המשטרה ואולם כשמדובר באירועים סוערים מעין אלה אין תימה שעדי ראיה שונים הרואים את הנעשה "זוית ראייה שונה, ולאו דוקא בעת ובעונה אחת, אינם מעידים תמיד עדות זהה לכל פרטיה. תפקידו של ביהמ"ש לברור בין העדויות את תיאור הדברים הנראה לו תיאור נכון, ואם היה יסוד לממצאיו בעדות שהיתה מהימנה עליו לא יתערב בזה ביהמ"ש שלערעור.
לפי סעיף 151 צריך שהמתקהלים יתקהלו למטרה משותפת וכאן התקהלו למטרה משותפת של הפגנה נגד החפירות בעיר דוד, וצריך שיהיה קיים חשש של אנשים שבסביבה להפרת השלום או ע"י המתקהלים עצמם שיעשו מעשה שיפר את השלום, או שבהתקהלותם יעוררו אנשים אחרים שאלה יפרו את השלום. כאן נתמלאו תנאי
שתי החלופות. החשש להפרת השלום ע"י המתקהלים הוכח בהתנהגותם הפרובוקטיבית בקוראם "נאצים" כלפי השוטרים, ולא זו בלבד, אלא השלום כבר הופר על ידם בפועל ע"י ביצוע עבירות פליליות של הטחת דברי עלבון כלפי השוטרים וחסימת תנועת כלי רכב. מכל מקום די בחשש, שהוכח ללא ספק, כי בעלי רכב שעוכבו בדרכם והיו מגיבים בכח כדי למנוע את ההפרעה אילמלא התערבות השוטרים בעוד מועד.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ר. בר און למבקש, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 3.1.82).
המ' 631/81 - ג'ברין ג'מילה ואח' נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור - בעבירות של בניה ללא היתר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים הורשעו בעבירות של בניה ללא היתר ובערעור לביהמ"ש המחוזי טען הסניגור שלא הוכח מי הרשות המוסמכת להוציא היתרי בניה ולפיכך הכרעת הדין בטלה. ערעורם נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין צורך שיהא כתוב בכתב האישום מאיזו ועדה לא קיבלו הנאשמים את ההיתר הדרוש, ודי היה לתביעה לטעון שהבניה נעשתה ללא היתר ועל הנאשמים לסתור את הטענה הזאת אילו היה בידם לעשות כן. הוא הדין בסעיף של חוק התכנון שלפיו הוסמך שר הפנים להוציא שטח מסויים מתחולת דיני התכנון והבניה. אין על התביעה לטעון לפי כתב האישום עובדה שלילית ששר הפנים לא השתמש בסמכותו זו, אלא זו טענת הגנה שעל הנאשם לטעון אותה ולהוכיחה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד ס. אבו חוסיין למבקשים, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 3.1.82).
המ' 580/81 - יצחק אפלבוים נגד חיים זאדה ואת'
*הצורך בהגשת תביעה ייצוגית כשמבקשים פינוי מתפללי בית כנסת (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש רכש בנין שבו מצוי בית כנסת שהוקם לפני כ-70 או 80 שנה ע"י נדבנים שהיו בעלי הבנין. בינתיים עבר הבנין לבעלים אחרים ולבסוף הגיע לבעלותו של המבקש. המוכרת האחרונה. של הבית העידה כי בעת המכירה הסכים המבקש לפי דרישתה שלא לגעת בבית הכנסת אך תנאי על כך לא נכלל בחוזה. המשיב הראשון הוא שמש של בית הכנסת והשני אחד מגבאי בית הכנסת. בימ"ש השלום קבע שהוכח שלמתפללים זיקת הנאה לשימוש בבית הכנסת והמשיבים אינם זכאים לפנות אדם או חפץ כלשהו מבית הכנסת, ועל כן אין ביהמ"ש יכול לתת צו אפקטיבי נגדם. ביהמ"ש המחוזי הביע ספק אם נכונה גירסת בימ"ש השלום בדבר יצירת זיקת הנאה במקום, אך לדעתו המשיבים הם בעלי רשות להחזיק בבית הכנסת לאור השימוש הממושך בו. יתכן שהתובע רשאי לבטל רשות זו אך הביטול צריך שייעשה בתנאים סבירים עם מתן אורכה מתקבלת על הדעת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מבלי להיזקק לטענות נגד מסקנות שתי הערכאות דלמטה, יש לתמוך במסקנה הסופית מן הטעם שתביעת המבקשים היתה צריכה להיות מוגשת בתור תביעה ייצוגית נגד קהל המתפללים שאינו מאורגן בתור גוף מאוגד והרכבו האישי משתנה מידי פעם. פסק דין של סילוק יד נגד שני המשיבים לא היה כולל ממילא גם את ציבור המתפללים הערטילאי כאילו ציבור זה מיוצג ע"י המשיבים. אחד המשיבים הוא גבאי בית הכנסת אבל אין זאת אומרת שבזכות תפקידו הוא זכאי לייצג את קהל המתפללים, כי קהל ערטילאי בתור שכזה אינו יכול ליפות את כוחו של משיב זה או של משיב אחר ליצגו בדין. תביעה נגד ציבור ערטילאי כזה היא תביעה ייצוגית טיפוסית במובן תקנה 29 לתקנות סדר הדין, אך היא לא הוגשה בתור שכזאת ואפילו היתה מוגשת כך אי אפשר היה לנהלה אלא ברשות ביהמ"ש או הרשם, ורשות כזאת לא ניתנה ואף לא נתבקשה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד א. ישי למבקש, עו"ד מ. ולירו למשיבים. 10.1.82).
ב"ש 76/82 - יצחק בן דוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בענין דנא ישנן בידי התביעה שתי עדויות של שוטרים המכירים את העורר, הם עקבו אחרי מכוניתו ובשעת פריצה לחנות תכשיטים ראו את העורר ממתין במכוניתו מחוץ לחנות שנפרצה. העורר טוען כי טענת אליבי שנטענה ע"י העורר ובה הזכיר מספר אנשים שיכולים להעיד שהיה במקום אחר לא נחקרו כולם ע"י המשטרה ואחת, קרובת משפחתו לא נחקרה. הסניגור מסתמך על ב"ש 309/79 (סביר י"ד 228) שם הורה הנשיא זוסמן לשחרר בערובה חשוד בשל מחדל בחקירת האליבי. אין להקיש מאותו מקרה למקרה דנן. נכון שעל המשטרה לחקור טענת אליבי שנטענה ע"י חשוד כדי להגיע לחקר האמת, אבל אין זאת אומרת שאם חשוד מזכיר מספר אנשים היכולים לאשר את טענת האליבי שלו והמשטרה אינה חוקרת את כולם, שיש בזה טעם מספיק לשחרור החשוד בערובה. הכל תלוי בנסיבות הענין, במהות העדויות שבידי התביעה וברצינות המחדל בחקירת האליבי. בעניננו היו ראיות של ממש נגד העורר והמשטרה חקרה אחד מעדי האליבי, אחיו של העורר, וזה לא יכול היה לאשר את טענת האליבי. בנסיבות אלה אין לבוא בטענה אל המשטרה שלא המשיכה וחקרה גם את קרובתו האחרת של העורר. גם יש הבדל בין עדות של קרובת משפחה לבין עדות של אדם נייטרלי שהחשוד מזכירו כמי שיכול לאשר את טענת האליבי שלו.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. זיו לעורר, עו"ד ד. שפי למשיבה. 26.1.82).
ב"ש 42/82 - גולדנברג בנימין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערעור על החלטה לעצור עד גמר ההליכים - הערר נדחה).
בינואר 1981 בוצע שוד בדירה ברעננה, בו נשדדו תכשיטים בשווי של כ-120 אלף דולר. במעשה השוד השתתפו השודד שנכנס לדירה ואדם נוסף שהמתין במכונית בקירבת מקום ובה נמלטו השודדים. המדינה מייחסת לעורר השתתפות במעשה השוד, כמי שהמתין ברכב בחוץ ונהנה משלל השוד. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד גמר ההליכים באשר מדובר בשוד חמור באופיו. אין המדינה טוענת שהמערער הוא בעל עבר פלילי כשם שאין היא טוענת ששיקולים נוספים, כגון חשש לאי התייצבות במשפט או הדחת עדים מתקיימים במקרה זה. אין בידי התביעה ראיה ישירה וחד משמעית שהמערער נהג ברכב, אך יש בידיה ראיות נסיבתיות. ביהמ"ש המחוזי ציווה על המעצר באשר השתכנע שהראיות הנסיבתיות יש בהן לכאורה כדי להצדיק את הגשת כתב האישום והערר נדחה. עיקרן של הראיות הנסיבתיות הן: עד שראה את המכונית ציין כי מדובר במכונית סוסיתא לבנה ומסר את מספרה כפי שנחרת בזכרונו. מסתבר שהעורר הוא אכן בעל סוסיתא לבנה שמספרה דומה במידה רבה למספר שציין העד והשוני הוא בשתי ספרות שיש ביניהן דמיון. בקשר למכונית זו השמיע העורר סיפור תמוה ומעלה חשד של נסיון לבנות טענת אליבי. בבוקר שבו בוצע השוד התלונן במשטרה כי מכוניתו נגנבה, ולאחר מכן נמצאה המכונית עפ"י הודעה עלומה; בתוך המכונית של העורר נתגלו חוטי חשמל מן הסוג שבהם השתמש השודד לכבילת ידי הנשדדת. אמנם אין בחוטים אלה משום ייחוד שכן העורר עיסוקו כחשמלאי אך המקריות הזו אומרת דרשני; חדשיים לאחר השוד נתגלו אצל העורר תכשיטים שזוהו כתואמים את התכשיטים שנגנבו בשוד ופנינים שנמצאו אצל העורר זוהו בוודאות עפ"י סימני קוד שהיו בהם כפנינים שנשדדו. ההסבר שהשמיע העורר שרכש את התכשיטים מידי גרוזיני אלמוני מעורר ספקות באשר לאמינותו. הימצאות התכשיטים בידי העורר מהווה ראיה כבדת משקל בידי התביעה ויאמר, אגב אורחה, כי ראיה זו
כשלעצמה היא ראיה עצמאית וכבדת משקל לביסוס אשמה של החזקת רכוש שלא כדין שהושג על דרך של פשע. שעה שמדובר בעבירה חמורה במהותה ובמשמעויותיה, די בחומרה לכשעצמה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, ואכן כאן מדובר במעשה שוד הנגוע בחומרה יתירה, ויש ראיות לכאורה. גם אם לענין עבירת השוד אפשר שיש עוד פנים לכאן או לכאן, הרי לענין החזקת רכוש כה רב שהושג בדרך של פשע מוכחת אשמתו של העורר כמעט לבטח.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ע. קפלן למבקש, עו"ד ביילין למשיבה. 25.1.82).
ב"ש 440/81 - עמוס פרוספר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (התמשכות יתירה של המשפט) (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נתקבלה).
העורר נתון במעצרן מיולי 1981 וגמר משפטו איננו קרוב. קבועות כיום מספר ישיבות להמשך שמיעת עדי התביעה כל אחת מן השעה 11. כתב האישום מכיל אישומים חמורים למדי של התפרצות, מעשי זיוף וקבלת כספים במרמה בסכומים גדולים, ואף עברו של העורר אינו נקי. ענינו של העורר כבר העסיק את ביהמ"ש העליון בשני עררים קודמים שבהם נדחו בקשותיו לשחרור בערובה, אך הזמן עובר ועצם העובדה הזאת מחייבת להקל כיום עם העורר, שמא יהפך לו המשך מעצרו לענישה מוקדמת באורח בולט מדי. אשר לסכנת השפעה על עדים שעוד יעידו במשפט, ניתן לנצל את הישיבות שכבר נקבעו כדי להקדים את השמעת אותם עדים שלפי שיקולי התביעה קיימת לגביהם סכנה כזאת. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה לאחר תום הישיבות שנקבעו כאמור לחדש זה, וכן יהיה שחרור העורר מותנה בכך שלא יעזוב כלל את מקום מגוריו בקרית יובל בירושלים, אלא לשם הופעה במשפטו, עד החלטה חדשה בענין זה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. פרייברג לעורר, עו"ד ח. לירן למשיבה. 12.1.82).
ב"ש 15/82 - זוהיר עמאר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם במכירת סוליית חשיש תמורת 2000 שקל. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל. לכאורה, עפ"י המדיניות הנקוטה בביהמ"ש העליון, די בחומרה של עבירת הסמים כדי להצדיק את המעצר. חומרה רבה קיימת בשחרורם ממעצר של סוחרי סמים כאשר קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר. ברם, בעניננו קיימים ספיקות באשר לצדקת המעצר. התביעה אינה יכולה להגדיר במדוייק מתי התרחשה עיסקת המכירה ובכתב האישום צויין כי זה היה בסוף 1980, התלונה הושמעה ע"י אנשים שהם עצמם נחקרו בקשר לעבירות שיוחסו להם ועל דבר המעשים המיוחסים לעורר סיפרו לראשונה בדצמבר 1981, כשנה לאחר המעשה. התלונה "כבושה" היא, ואין לדעת אם אין בהשמעת התלונה משום נסיון להטות אפיקי חקירה מהם לאחרים. עפ"י תיאור הדברים מפי המתלוננים נעשתה העיסקה במעמד אחרים ולא נערכו מסדרי זיהוי ראויים כדי לוודא אם אמנם עבר העורר את העבירה. לא נטען כי מאז אותה עיסקה ביצע העורר עבירה כלשהי ובגליון הרשעותיו הקודמות אין עבירות סמים. בנסיבות הענין יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מ. זיו לעורר, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 82. 12.1).
ב"ש 2/82 - שמעון ברגיג והרצל ברנס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ותקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של ברגיג נדחה ועררו של ברנס נתקבל).
שני העוררים הואשמו בעבירות סחיטה והטיית חשמל ולעורר הראשון
מיוחסת גם עבירה של הדחה בחקירה. המדובר בשימוש בכח כדי להכריח את המתלוננים לחבר את העוררים לשעון החשמל שברשות המתלוננים. לפי כתב האישום איים ברגיג על המתלוננים שאם לא יאפשרו את חיבור החשמל לא יאפשר למתלונן לעסוק בעבודתו, ובהזדמנות אחרת היכהו מכות נמרצות וגרם לו לחבלות חמורות. לעורר השני מיוחס כי כאשר נודע לו שהמתלונן ניתק את חיבור החשמל היכה את המתלונן וכתוצאה מכך חזר וחיבר את החשמל. לברגיג מיוחס גם כי הדיח את המתלוננת לשנות את דבריה אשר מסרה במשטרה. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העוררים עד תום ההליכים. עררו של ברגיג נדחה ועררו של ברנס נתקבל. מצויות ראיות לכאורה על מעשים של סחיטה בכח במשך תקופה של מספר שנים כדי להביא לידי הטיית חשמל וחיבורו לשעון המתלוננים. עבירה כגון זו חמורה באלימותה. נוסף על כך הדיח ברגיג את המתלוננת לחזור בה מהודעתה במשטרה. למערער זה הרשעות מלפני שנים רבות שאין להביאן בחשבון, אך גם הרשעה משנת 1976 של התנהגות פרועה וגרימת נזק. לפיכך אין לשחררו בערובה. שונה המצב באשר לברנס. הוא מואשם במקרה אחד בלבד של שימוש בכח נגד המתלונן וגם לענין זה מצויות הודעות סותרות ובאחת מהן, זו של המתלונן, נאמר שמערער זה לא השתמש נגדו בכח. בהתחשב בכך הוחלט, בהסכמת התביעה, שברנס ישוחרר בערובה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד בטיטו לברגיג, עו"ד גב' לב ארי לברנס, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה.11.1.82).
ב"ש. 452/81 - נסים אסקפור נגד מדינת ישראל .
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
על שמשת חלון שנפרץ במרפאתקופת חולים, לשם גניבת מזגנים נמצאו טביעות אצבע של העורר גם בצד הפנימי של השמשה. בימ"ש השלום קבע מצד אחד שהסברו של העורר להימצאות טביעות האצבע נראה לו מופרך ומצד שני קבע שאין ביטחון שגם ביהמ"ש שישמע את המשפט יראה אותו כמופרך, ולפיכך הורה על שחרור העורר בערובה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וערר על כך נדחה. אין ספק שהמצאות טביעות האצבע מהווה ראיה חזקה לכאורה לאשמת העורר, והסברו של העורר נראה מופרך על פניו. לגופו של ענין, כשם שבעבירות סמים נקבע כלל שיש לעצור נאשמים מטעמים של טובת הציבור בשל התפשטות מכת הסמים, כך ניתן לומר על גל הפריצות המציף את המדינה, תופעה המחייבת, כאשר קיימות ראיות ממשיות לכאורה, ובאין נסיבות מיוחדות אחרות, להחזיק את הנאשם במעצר עד לבירור משפטו כדי שלא יחזור ויזיק.
(בפני: הנשיא לנדוי: עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 19.1.82).
ב"ש 23+7/82 - סמיח חוג'ה ועלי קמיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
באחד הימים נכנס המתלונן לבית קפה בחיפה שם פגשו בו שני העוררים. הראשון ניגש אל המתלונן והסיר ממנו את מעיל העור שלבש ונטלו לעצמו וכסף מזומן שהיה בכיסים מסר לעורר השני. העוררים הואשמו במעשה סחיטה באיומים וגניבה וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה. נטילת המעיל היתה מלווה באיומים וקללות. העורר הראשון שלף סכין ונופף בו מול פני המתלונן כשהוא מאיים עליו שאם יתלונן במשטרה יחתוך אותו וירצח אותו, השניים מנעו בכח מהמתלונן לצאת מבית הקפה. התמונה המצטיירת היא חמורה ומצביעה על התנהגות בריונית המסכנת את שלום הזולת. חומרה יתירה נובעת מכך ששני העוררים הם עבריינים שלחובתם נרשמו עבירות
רבות גם בעבירות רכוש וגם בעבירות אלימות. ביהמ"ש המחוזי הדגיש את חומרת המעשה ואת עברם הפלילי של העוררים ובאלה נימק את החלטת המעצר ואין להתערב בכך.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד קרפ וכאמל למבקשים. עו"ד מ. מזוז למשיבה. 12.1.82).
ב"ש 438/81 - שלום יוסף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אונס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
שניים הואשמו באונס המתלוננת, האחד כפר באישום ושוחרר בערובה, ואילו העורר הודה שבעל את המתלוננת אך לטענתו עשה כן בהסכמתה ובפיתויה. העדות היחידה לחובת העורר היא של המתלוננת ואין חולקין שהיא חולת נפש. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. לאחר שניתנה החלטת המעצר הגישה אחות המתלוננת תצהיר שלדבריה שמעה מן המתלוננת כי אין ממש בתלונתה נגד העורר. על יסוד תצהיר זה התבקש ביהמ"ש המחוזי לדון מחדש בענין המעצר ובבקשה זו קבע כי בשלב המעצר אין זה מתפקידו של השופט להעריך את מהימנות הראיות ולפיכך חידש את החלטת המעצר. מבלי לומר דבר העלול ליצור משפט קדום לכאן או לכאן במשפטו של העורר, יש לתת את הדעת על מהות החומר הנמצא בידי התביעה וכנגדו על תצהיר האחות. המשפט טרם נקבע לשמיעה ואין לדעת מתי ייקבע ובכל הנסיבות אין להכביד עוד על העורר בהמשך מעצרו. אין סכנה שלא יתייצב לדינו או שישפיע על העדה היחידה. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד א. פרי לעורר, עו"ד ח. לירן למשיבה. 12.1.82).
ב"ש 81+66/82/240 - יוסי מלכה ושלום דהאן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (התמשכות המשפט)
(בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נתקבלה). העוררים הואשמו בביצוע התפרצות וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הם הגישו ערר על החלטת המעצר והערר נדחה באוגוסט 1981 מתוך הנחה שהמשפט יתברר ויסתיים תוך זמן קצר. ביהמ"ש החליט לשמוע את המשפט ביום 30.10.81, וקבע עוד ישיבות ל-3 תאריכים מ-30.11.81 ועד ל-24.12.81. התביעה טרם סיימה את הגשת ראיותיה והמשך המשפט נקבע לפברואר ולמרץ 1982. העוררים ביקשו שביהמ"ש יעיין מחדש בהחלטת המעצר ויורה על שחרורם בערובה אך בקשתם נדחתה. הערר על כך נתקבל. גם אם נכונה ההנחה שהחלטת המעצר היתה מוצדקת מבחינת חומר הראיות, הרי העלו העוררים טענה רצינית והיא שהשופט לא מילא אחרי מצוות סעיף 15 1 לחוק סדר הדין הפלילי ולא שמע את המשפט מיום ליום כנדרש. טענה זו בדין יסודה. מצוות המחוקק היא שמשפט פלילי יישמע כחטיבה אחת אלא אם קיימים טעמים שיירשמו המצדיקים סטייה מן, הכלל האמור. במקרה דנן התוצאה של אי שמירה על הכלל האמור היא ששני אנשים צעירים בני כ-20 נמצאים במעצר כבר כ-8 חדשים ואין לדעת כמה זמן עוד יצטרכו לשבת, ובסופו של דבר גם אם יורשעו מה תקופת המאסר שתוטל עליהם, אם תוטל, והאם קיימת אפשרות מסתברת שתקופת המאסר תהיה ארוכה מתקופת המעצר. בנסיבות אלה אין טעם להמשיך ולקיים את החלטת המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. 26.1.82).