ע.פ. 344+359/81 - מדינת ישראל נגד שחר סגל ואברהם עבדיאל
*שיקולי ענישה.
(ערעור על מידת העונש שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים - הערעור נגד אברהם עבדיאל נתקבל פה אחד ונגד שחר סגל נתקבל ברוב דעות השופטים שמגר ולויןנגד דעתו החולקת של השופט אלון)
המשיב סגל שהה בחודש מאי 1980 באמסטרדם ושם פנה אליו אחד בשם שכטר, שאתו היה סגל עוד לפני כן בקשרים עסקיים, וביקש מסגל כי יפנה אותו אל אדם שממנו יוכל לקנות חשיש בארץ ולהבריחו להולנד. סגל הפנה אותו למשיב עבדיאל. שכטר חזר לישראל ופנה לעבדיאל והלה השיג עבורו כ-10 ק"ג חשיש, השניים סידרו את החשיש בתוך תחתית כפולה של מזוודה וכך הבריח שכטר את החשיש להולנד ושם מכר סגל את הסמים. לפי ההסכם אמור היה עבדיאל לקבל משכטר סכום של 11 אלף ל"י עבור חלקו בעיסקה אך לבסוף לא שולם לו הסכום הנ"ל. סגל הורשע בתיווך בסם מסוכן וביהמ"ש המחוזי ציין כי התלבט רבות בשאלת הענישה, שכן מדובר על עבירה חמורה ומאידך, הועלו מספר נימוקים המטים את הכף לצד הקולא וביניהם עברו הנקי של סגל, העובדה שהודה באשמה, ,8ישירת בעבר בנח"ל והובאה עדות אופי של מפקדו על שרותו הצבאי המסור. הנימוק העיקרי לקולא היה תסקיר שרות המבחן שבו הומלץ כי סגל יועמד במבחן וכי ביהמ"ש יסתפק בהטלת שרות לתועלת הציבור. כמו כן ציין ביהמ"ש המחוזי את העובדה ששכטר שהחטיא את סגל הפך לעד מדינה ויצא פטור ללא עונש ואילו סגל נותן את הדין. לנוכח כל השיקוליםהאלה גזר ביהמ"ש המחוזי לשכטר מאסר שנה בפועל ושנתיים על תנאי וכן לתשלום קנס של 10 אלפים שקלים. באשר לתשלום הקנס ציין ביהמ"ש המחוזי כי מתוך שהקל בענין המאסר החמיר בענין הקנס, שכן תשלום הקנס הוא עונש משמעותי שיש בו כדי להרתיע.
אשר למשיב עבדיאל - מותב אחר של ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בגין העיסקה הנ"ל בתיווך בסם מסוכן ובסיוע להברחת סם, וכן הורשע בשני אישומים נוספים, האחד במכירת 10 גרם חשיש והשני בהחזקת כלי עישון בביתו וכמות של כ-3 גרם חשיש. ביהמ"ש המחוזי הזכיר את העונש שנגזר לסגל ואת העובדה ששכטר הפך לעד מדינה וכן תסקיר שרות המבחן שגילה תמונה חיובית ביותר באשר למשיב ובהתחשב בכל אלה גזר על עבדיאל שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. המדינה מערערת על קולת העונש.
השופט שמגר (דעת הרוב):
א. העונשים שנגזרו למשיבים חורגים באופן משמעותי מן המידה המשמשת את ביהמ"ש בעת האחרונה באשר לאמצעים העונשיים ההולמים עסקות סמים כגון זו שבפנינו. אין ספק כי הגישה המקילה ננקטה בעיקרה כתוצאה מהרושם שיצרו התסקירים של שרות המבחן ובאשר לכך יש מקום לשתי הערות: האחת נוגעת לשיטת הפעולה של שרות המבחן והשניה ענינה הזיקה המתחייבת בין התסקיר לבין מסקנת הערכאה השיפוטית.
ב. תסקירים מעוגנים בחלקם המכריע בדברים שמשמיע הנאשם בפני המראיין מטעם שירות המבחן. ברם, על השירות לבחון את הנתונים האובייקטיביים ואת הפרטים העובדתיים.
שיקוליו של שירות המבחן אינם חופפים בהכרח את שיקולי ביהמ"ש וזאת בין היתר משום ששירות המבחן איננו מופקד על הראייה הכוללת הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה. השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של ההיבט המוגדר של הנתונים הנוגעים לנאשם העומד בפניו. אכן, הנסיבות האישיות של הנאשם הן לעולם שיקול רלוונטי בקביעת מידתו של העונש,
אולם הנסיבות אינן ממצות את כל מה שטעון שיקול לפני גזירת העונש ויש בהן רק נדבך אחד מתוך מספר מרכיבים. המשקל היחסי של הנסיבות האישיות משתנה ממקרה למקרה וכל עוד לא מדובר בנסיבות יוצאות דופן מקובל כי ככל שחומרת העבירה עולה, יורד ההיבט של הנסיבות האישיות המקילות לענין קביעת מידת העונש. נכון שכל נאשם נענש בשל מעשיו הוא ועל רקע הנתונים האישיים שלו, אך על ביהמ"ש לקיים יסוד של דמיון בין עבירותיהם של עבריינים שונים ובין מכלול נסיבותיהם וראוי שביהמ"ש יימנע ככל האפשר מפסיקת עונשים העלולה להיראות מקרית ומנותקת מן המציאות הקיימת.
ג. חלקם של המשיבים בעיסקה לא היה שולי אלא מרכזי, וגם לא היה הבדל מהותי בין השניים ככל שהדבר נגע לעיסקה העיקרית. ללא הפעולות של שני המשיבים לא היתה העיסקה יוצאת אל הפועל, ומעשיהם היוו תנאי שאין בלעדיו לעיסקה כולה. על כן ככל שתהיה המסקנה באשר להפיכתו של שכטר לעד מדינה אין מקום לראות את המשיבים כקורבנותיו של שכטר כפי שעשו בתי המשפט דלמטה.
ד. העונשים שנגזרו קלים כאמור במידה ניכרת מן העונשים שנגזרו במקרים אחרים. אכן, כאשר ביהמ"ש בה לגזור עונש בערעור איננו ממצה את הדין ואיננו גוזר את העונש שצריך היה להטיל, אך גם כך אין להשאיר את העונשים כפי שנגזרו ע"י ביהמ"ש דלמטה. אין לדעת מה שילם עבדיאל עבור הסם ומה המחיר שגבה וכן אין יודעים כמה גבה סגל וכמה שילם לשכטר, כך שאין גם לדעת אם סגל לא הרוויח מן העיסקה הנדונה. בכל הנתונים יש לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את עונשו של סגל על שנתיים וחצי מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי ואת עונשו של עבדיאל, שעבר עוד עבירות מחוץ לעבירת הסחר האמורה, יש להעמיד על 3 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
השופט אלון (דעת מיעוט):
א. כאשר בא ביהמ"ש לשקול אם להרשיע או לזכות את הנאשם מצויים בידו עקרונות וכללים, פרטי דינים וטילי טילים של הלכות שאותם הוא מייחד ומיישם לענין שבפניו כדי לקבוע אם אשם הנאשם ואם לאו. מאידך, כאשר עליו לקבוע את העונש קשה מדידת העונש כקריעת ים סוף. במסורת הפסיקה נקבעו כללים בדבר אופיה של העבירה, טיבו של העבריין ושלומו של הציבור וכל אלה יפים הם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר לישמם הלכה למעשה באשר מעצם טיבם ומהותם אין בהם כדי לכוון את דעתו והכרעתו של השופט אלא בצורה כללית ביותר. כל מקרה ומקרה צריך להיות נדון לפי גופה של העבירה וגופו של העבריין והכללים שבדרכי ענישה אינם אלא בבחינת נקודת מוצא בלבד. למרות שיש להחמיר בעונשם של סוחרי סמים כפי שנקבע ע"י הפסיקה, הרי גם בראייה חמורה זו עדיין מצווה השופט לבדוק בפרטי העבירה והעבריין שבפניו ואין הוא רשאי לפטור עצמו בהצבעה על חומרתה וקשיותה של העבירה בלבד. מוצדקת הקלה כאשר קיים עדיין סיכוי של ממש להציל את העבריין ולהוציאו ממעגל הפשיעה כי זה ענין לא רק לעבריין אלא גם לציבור כולו.
ב. תפקידו של שרות המבחן לסייע לביהמ"ש בקביעת טיב העונש ומידתו על ידי מסירת מירב המידע על נסיבות חייו ומצבו המשפחתי של הנאשם, התחקות אחר הנסיבות שהביאו את הנאשם לעבירה שעבר, והמלצה באיזו דרך ענישה יש בה
סיכוי להחזיר את הנאשם למוטב. מסירת פרטים אלה הכרחי וחיוני לשופט בבואו להטיל עונש מתאים והולם ובדרך כלל לא עומד לרשותו מקור כלשהו שממנו יוכל לשאוב ולדעת על כל אלה אלא משרות המבחן.
ג. ביהמ"ש השוקל את מידת העונש מתייחס לא רק לענינו של העבריין עצמו אלא לנסיבות רבות ומגוונות ונוספות, ענינים שאינם בתחום שיקוליו של שירות המבחן, אם, כי סביר להניח שגם הוא מושפע מהם, ואין הוא מוסמך אף להמליץ לגביהם. המשימה היחידה המוטלת על שירות המבחן היא להמליץ על העונש בהתחשב בנתונים במסגרת המשימות שהוטלו עליו על ידי המחוקק, ואין לבוא אליו בטרונייה על שום מה הוא מתעלם בהמלצתו מחומרת העבירה ומנתונים אחרים שעל ביהמ"ש לשקול ולא על שירות המבחן.
ד. כשבאים לשקול את מידת העונש ועומדים אלה מול אלה השיקולים של מהות העבירה וחומרתה לעומת שיקול אישיותו של הנאשם ותקנתו, ישנה חשיבות רבה גם לשאלה מה היתה מידת המעורבות של הנאשם בביצוע העבירה. בעניננו, מעורבותו של עבדיאל בעבירת הסחר בסמים היא רבה ומרכזית, הוא אשר ידע היכן ניתן להשיג כמות כה גדולה של סמים ורכש את הכמות הזו, ידיעה ורכישה כאלה אינם בהישג ידו של אדם שאינו מצוי בסחר בסמים. כמו כן עבדיאל צריך היה לקבל תמורה עבור השגת הסמים והוא גם שיעץ כיצד להבריח את הסם לחו"ל והוא שהכין את המזוודה בעלת התחתית הכפולה. אם נוסיף על כך גם את שני אישומיו הנוספים מצטיירת תמונה של אדם המצוי אצל סמים ולפיכך יש לקבל לגביו את הערעור על קולת העונש.
ה. שונה המצב באשר לסגל ולגביו יש לדחות את הערעור. לנאשם זה עבר נקי ומפקדיו בצה"ל העידו על מידת מסירותו בשרות. מעולם לא עסק ואינו עוסק בסמים והסתבכותו היתה כשלון חד פעמי. לטענת סגל מסר לשכטר את כתובתו של עבדיאל מתוך עשיית טובה ולא הוכח שהפיק טובת הנאה אישית מהיענותו להצעת שכטר. גם אין הוכחה לאיזו כמות התכוון סגל בהסכימו להצעת שכטר ובהפנייתו לעבדיאל. סגל הכיר את עבדיאל משום ששהה עמו בקיבוץ אחד ומשם ידע, כפי שידעו חברים אחרים, על קשריו של עבדיאל בעניני סמים. ברור שהעבירה היא חמורה ואולם כשבאים להשוות בין מעשיו של סגל לבין מעשיו של עבדיאל קיימת הבחנה ברורה מבחינת מידת המעורבות והתפקיד שמילא כל אחד מהם. במצב זה יש לראות עונש של מאסר לשנה אחת בפועל כעונש מתאים שאין להתערב בו.
ו. בא כוחו של סגל ערער נגד הטלת הקנס בטענה שמשנדון למאסר אין להטיל עליו בנוסף לכך גם קנס. אין לקבל טענה זו. נכון נימוקו של השופט שבהקילו בענין המאסר היה עליו להחמיר בענין הקנס. עבירות כאלה נעברות בשל בצע כסף ואם גם אין הוכחה שסגל הפיק רווח ממעשיו הנה גם על האחרים לדעת שלא זו הדרך להתעשר. הקנס הכספי הינו חלק מהשגת מטרת ההרתעה שלא הושגה במלואה ע"י עונש המאסר שהוטל. לרגל המצב הבלתי נסבל השורר בחלק מבתי הסוהר מבחינת קיום תנאים אנושיים מינימליים של תרבות מגורים ואכילה, מן הראוי להרבות בהטלת קנסות כספיים כבדים ורציניים במקום ישיבה במאסר, כל עוד אין בכך משום ניגוד חריף לנסיבות העבירה והעבריין והצורך להגן על שלום הציבור ובטחונו.
ו. שיקול נוסף של ביהמ"ש המחוזי היה שהעבריין העיקרי, שכטר, יצא פטור בלא כלום ע"י שהפך לעד מדינה. גם שיקול זה אין לזלזל בו כל עיקר. אמנם עצם הצורך בעד מדינה הוא הכרח שלא יגונה, אך מן הנכון ומן הצדק שהעובדה שהעבריין העיקרי יצא נקי מכל עונש תמצא ביטוי להקלת מה במידת העונש הנמדדת לעבריין השולי שביניהם. עונש שמוטל על עבריין צריך שייראה ויתקבל כצודק בעיני הציבור וגם בעיני העבריין הנאשם עצמו.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, ש. לוין עו"ד י. בלטמן לעוררת, עו"ד שרעבי לסגל, עו"ד ח. קאזיס לעבדיאל. 8.9.81).
ע.פ. 339/81 - נאג'י אטין אבו עקר נגד מדינת ישראל
*בקשה לחזור מהודאה באשמה (הערעור נדחה).
המערער הואשם בהתפרצות לאתר בניה, יחד עם נאשם נוסף, שם גנבו אריחים בשווי של כ-110 אלף שקל. למערער יוחסה גם עבירה של גניבת רגליות ברזל בשווי של כ-80 אלף שקל מאתר בניה אחר. עם פתיחת המשפט הכחיש המערער את האשמות, אך משהוגשו הודעות במשטרה של נאשמים אחרים שהיו מעורבים בפרשה, הודיע הסניגור כי המערער והנאשם השני מבקשים להודות באשמה. הסניגור היה דובר ערבית והיה יסוד להניח כי תיאם את הודעתו עם מרשיו. בביהמ"ש היתה גם מתורגמנית וביהמ"ש נהג בזהירות ופנה למערער ושאלו אם הוא מאשר את דברי הסניגור והמערער השיב בחיוב. בעקבות דברים אלה הרשיע ביהמ"ש את המערער ושותפו על יסוד הודאתם. בשלב יותר מאוחר מינה המערער לעצמו סניגור חדש והלה ביקש כי יורשה למערער לחזור בו מהודאתו בעובדות מאחר שלא הבין, לטענתו, כי הסניגור מודה בשמו באישומים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וציין ששני הנאשמים הבינו היטב את כל מהלך הדיונים וכולל את ההודאה. המערער נדון ל-3 שנות מאסר שמתוכן שנה וחצי לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בתחילת הערעור ביקש הסניגור החדש לשוב ולהעלות את הטענה כי יש לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו ורק בהמשך הדיון חזר בו מטיעון זה. כדי שלא להותיר ספק יש לציין מפורשות שלא היה יסוד כלשהו לטענה שהמערער לא הבין את מהלך הדיון וכי יש לתת לו לחזור בו מהודאתו. נותר הערעור על חומרת העונש. לטענת הסניגור יש להשוות את עונשו של המערער דנא ועונשו של הנאשם השני שנדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. ברם, למערער דנא יוחסה גם העבירה של גניבת רגליות ברזל בשווי של 80 אלף שקל לעומת הנאשם השני שהורשע רק בגניבת אריחי החרסינה. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. סווירי למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 6.8.81).
בג"צ 26/81 - חיים אלוני ובניו בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*תקפותו של תנאי בפריט מסויים בצו מס קניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עתירה זו ענינה בקשה לפסול תנאי המופיע באחד הפריטים בתוספת לצו מס קניה על טובין והנוגע לחיוב במס החל על מרצפות ופנלים מיבוא. תנאי הפטור מתייחס לטובין הנ"ל מייצור מקומי כשהמטרה היא להגן על הייצור המקומי בפני יבוא מתחרה של סחורה זולה דומה. שוני כזה במיסוי
של סחורות יבוא לעומת תוצרת הארץ אינו מיוחד למרצפות ופנלים אלא מופיע גם בפריטים אחרים. מסמכותו של שר האוצר לענין צו מס קניה על טובין היא רחבה מאד והוא הקובע על פי סמכותו את הטובין טעוני המס ואת שיעורי המס. אין מניעה לכך ששר האוצר ישתמש בהטלת מס קניה או בפטור ממנו כמכשיר להשגת מטרה שבמדיניות כלכלית, כמו הגנה על תוצרת הארץ. אין לומר שמטרת החוק היא רק לגבות כספים מן הציבור לשם מילוי קופת האוצר ושכל מטרה מעבר לזה אינה מתיישבת עם כוונת המחוקק. הגשמת מדיניות כלכלית כללית היא בתחום המטרות שמותר לשר האוצר להביאם בחשבון בקובעו את מס הקניה ואת שיעורו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, יהודה כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד י. פוטשבוצקי לעותרת, עו"ד י. צור למשיבים. 18.8.81).
בג"צ 418/81 - יצחק דגני נגד שר התקשורת ואח'
*קובלנה על ניתוק טלפון עקב אי תשלום חשבון (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
עתירה זו ענינה ניתוק הטלפון של העותר בגין אי תשלום חשבון טלפון. כמסתבר חלה תקלה בהדפסת חשבון הטלפון והמצאתו לעותר כך שלא קיבל את החשבון והדאר ניתק לו את הטלפון, לטענתו, שלא כדין. הדאר היה מוכן לחבר את הטלפון בתנאי שהעותר ישלם קודם את החשבון, ואילו העותר סירב לשלם וטען שאסור היה לנתק את הטלפון. עתירתו נדחתה. עפ"י תקנות הדאר (שרות טלפון) רשאים לנתק את הטלפון אף ללא הודעה מוקדמת אם לא שילם המנוי את דמי השימוש בתוך תקופה שנועדה לכך, ואין צורך לשלוח את חשבון הטלפון בדאר רשום. כמו כן התאריך הקבוע לסילוק החשבון, הוא תוך 14 יום מתאריך החשבון, ואין זה חשוב מתי מתקבל החשבון אצל המנוי.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, שילה. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו, עו"ד גב' בייניש למשיבים. 18.8.81).
בג"צ 219/80 - אברהם סופיול ואח' נגד ראש עירית אשדוד ואח'
*בקשה לרשיון לניהול מפעל הפוגע באיכות הסביבה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים ביקשו צו נגד המשיבים שיעניקו להם רשיון לניהול עסק של עיבוד נוצות לקמח נוצות. העותרים טוענים כי מלכתחילה הבטיחו המשיבים שיתנו רשיון כזה ולאחר מכן התחרטו. עתירת העותרים נדחתה. השאלה המכריעה היא אם היתה הצדקה לעמדה השלילית הסופית של היחידה לאיכות הסביבה לדחיית בקשת העותרים לרשיון כאשר מלכתחילה הסכימה היחידה לאיכות הסביבה להענקת הרשיון. התשובה היא כי יכלו המשיבים לחזור בהם מן ההסכמה העקרונית אם כי מוצדקת הטרונייה של העותרים כלפי המשיבים על שבשלב מסויים הסכימו עקרונית להקמת המפעל ולאמר מכן שינו עמדתם. אין חולקין כי מפעל לייצור קמח נוצות עלול להפיץ ריחות מטרידים ביותר, באם לא ינוהל כהלכה או תחול תקלה בהפעלת מתקניו. מפעל כגון זה גרם בעבר מטרדים באותו מקום עד שנסגר. גם אם נוכח נסיונות העבר ומתוך רצון שלא לגרום לסגירת המפעל יעשו העותרים את כל הנדרש מהם עפ"י תוכניות של מומחים, עדיין יתכנו מטרדים במקרה של תקלות בלתי צפויות, שאותן קשה מאד למנוע. המשיבים רשאים היו שלא לסכן את איכות החיים של תושבי הסביבה ע"י הקמת מפעל, שמטבעו שייך לסוג תעשיות שמן הראוי להרחיק ממקום מגורים. העובדה שהעותרים השקיעו כספים מתוך תקוה שבסופו של דבר ינתן להם הרשיון אינה יכולה להכריע את הכף לטובתם ורשאים היו המשיבים לשים בראש מעייניהם את השיקול שאין להעמיד את ציבור תושבי העיר בפני הסכנות הנובעות מזיהום הסביבה ע"י ריחות רעים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, טירקל. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן. הוסיף השופט טירקל. עו"ד מ. שכטר לעותרים, עו"ד גב' ויסנשטרן למשיבים. 6.8.81).
בג"צ 131/81 - משה דובר ואח' נגד אוניברסיטת בר אילן ואח'
*תנאים מגבילים בקבלת תלמידים לפקולטה למשפטים בבר אילן (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הוא בוגר חטיבה תיכונית ובעל תעודת בגרות ונרשם לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר אילן. כיון שבשנה קודמת כבר נדחה העותר הוא פנה עתה לבג"צ שיורה לאוניברסיטה לבטל מתן עדיפות בפקולטה למשפטים למועמדים בוגרי ישיבות גבוהות וכן שלא לקבל תלמידים לפקולטה למשפטים שאינם מחזיקים בתעודת בגרות ישראלית מלאה. העתירה נדחתה. בכללי המועצה להשכלה גבוהה נמצאים סייגים באשר למוסדות להשכלה גבוהה מוכרים ובכללם כי מוסד כזה לא יקבל תלמידים אלא על יסוד תעודת בגרות ישראלית או שוות ערך וכן לא יפלה בין מועמדים שונים "אך בשל גזעם, מינם, דתם, לאומיותם או מעמדם החברתי". השאלה הראשונה הנשאלת היא אם צודק העותר שהעדפת בוגרי ישיבה גבוהה מהווה הפליה. בדרך כלל כאשר בוחרים חלק של תלמידים מתוך יותר מועמדים, יש כאן הפליה של אלה שנפסלים לעומת אלה שמתקבלים. יש פגם בהפליה כזאת רק אם הבחירה נעשית מטעמים פסולים ואילו באשר היא נעשית מתוך שיקולים חוקיים וענייניים אין פגם בהפליה כזאת. במונח "בוגר ישיבה גבוהה" יש להבין שמדובר באדם שרכש ידיעות נוספות על אלה שממילא צריך הוא להביא עמו בבואו להתקבל לפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. אין שוני בין העדפה שמוכנה הפקולטה להעניק לבוגרי ישיבה גבוהה ובין העדפה שמוכנה היא להעניק לבעל תעודת בגרות מושלמת יותר שהגיע להישג ציונים מעל למינימום הנדרש, ואיש לא יבוא בטענות לפקולטה אם בין שני מועמדים נבחר אותו מועמד שיש לו ציונים יותר גבוהים. העדפת אותו מועמד שטרח וקנה תורה ודעת מעבר לנדרש בבחינת הבגרות היא העדפה אקדמית טהורה, היא ענינית ואף רצויה, מתוך כך שמשרתת היא את המטרה הכללית והמוצהרת של הפקולטה למשפטים שהיא "החייאת המשפט העברי ע"י הכנת משפטנים בקיאים בהלכה ובמשפט הכללי...".
העתירה האחרת מתייחסת לכך שתלמיד מסויים נתקבל כתלמיד שלא מן המניין והותנה עמו שישלים את בחינות הבגרות תוך פרק זמן שנקבע. לטענת העותר עומדת קבלת תלמיד כזה בניגוד לכלל האחר של המועצה להשכלה גבוהה. ברם, התלמיד הנ"ל התקבל על תנאי, אך לא על חשבון מכסת התלמידים שקבעה לעצמה הפקולטה. בעוד שקבלת תלמיד שאינו עונה על כל הדרישות ובכללן תעודת בגרות מלאה תהא נוגדת את החוק ופסולה, הרי קבלת מועמד שלא השלים כל בחינות הבגרות כתלמיד על תנאי שישלים את הבחינות החסרות לו איננה פסולה. צודק ב"כ האוניברסיטה כי לעתים נתוניו של מועמד הם כה מרשימים עד כדי שיהא זה לטובת הענין שירשו לו להתחיל לימודיו מתוך תקוה שישלים את החסר בתוך תקופה קצרה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שילה, י. כהן. החלטה - השופט שילה. עו"ד ב. סלע לעותרים,עוה"ד גב' בייניש ופריבס למשיבים. 13.8.81).
על"ע 2/81 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד מ. גושן
*קולת העונש (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב טיפל בעיסקות שונות שהופנו אליו ע"י אשר ידלין בהיותו מזכיר חברת העובדים ולאחר מכן יו"ר קופת חולים, וזאת במשך תקופה ארוכה משנת 1971 ועד שנת 1976. תמורת הפניית העבודה היה המשיב מפריש לידלין סכומי כסף בשיעור של 15 עד 20 אחוז משכר הטירחה. ביה"ד המחוזי של לשכת עורכי הדין דן את המשיב לעונש השעיה למשך שנה אחת ופרסום פסק הדין ללא ציון שמו של המשיב, ביה"ד הארצי דחה את עיקר ערעור הועד המחוזי אך הורה כי פסק הדין יפורסם בציון שמו של המשיב. הערעור על קולת
העונש נדחה.
על פניו נראה העונש קל ביותר לנוכח התנהגות המשיב אשר במשך שנים נתן שוחד לידלין. אין בעונש כדי לבטא חומרת הפגיעה ברמת המקצוע או כדי להרתיע אחרים. אעפ"כ אין לשנות את גזה"ד שכן יש לשים על כף המאזניים נסיבות מיוחדות לזכות המשיב הנובעות ממהלך ההליכים המשפטיים. ההליכים נגד ידלין נסתיימו באוקטובר 1977 ורק בפברואר 1979 מונה תובע לצורך ההליכים נגד המשיב, רק בשנת 1980 הוגשה קובלנה לביה"ד המשמעתי ורק עתה הגיע הענין לידי סיומו. מאז שנודעה פרשת ידלין בשנת 1976 פסק המשיב למעשה מעבודתו כעו"ד, כי גופים הקשורים עם הסתדרות העובדים הכללית שהיו עיקר לקוחותיו חדלו מלפנות אליו, והוא היה כמנודה מבחינה מקצועית. מאז ועד עתה לא חזר לעיסוק במקצועו. בשלב האחרון התעכב ביצוע ההשעיה בשל הוראת סעיף 72 לחוק לשכת עורכי הדין, שפורשה ככל הנראה כמעכבת את תחילת תקופת ההשעיה אחרי הגשת הערעור של הלשכה על קולת העונש, למרות שהמשיב לא ערער על העונש שהוטל עליו. רק בפסה"ד של ביה"ד הארצי החליט בית הדין, לפי בקשת המשיב, שההשעיה תכנס לתוקפה אף כי פסק הדין ניתן היה לערעור נוסף. כן התחשבו בתי הדין המשמעתיים במצב בריאותו של המשיב שלקה בהתקף לב עוד בפברואר 1977. בכל הנתונים האלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד א. הררי למערער, עו"ד מ. נחשון למשיב. 13.9.81).
ד"נ 18/81 - אלסינט בע"מ נגד מדינת ישראל
*הסכמת פרקליט מחוזי למסור סכסוך לבוררות בלי שנתקבלה הסכמת היועץ המשפטי (בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
בע.א. 569/80 החליט ביהמ"ש העליון כי הסכם למסור סכסוך בין המבקשת ובין המדינה לבוררות, שהושג במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר שהגישה המבקשת נגד המדינה, אינו מחייב את המדינה מפני שהפרקליט שהופיע בשם היועץ המשפטי והסכים לבוררות פעל בניגוד להוראות הפנימיות של היועץ המשפטי שהסכם בשם המדינה למסירת ענין לבוררות יכול להיעשות רק באישור היועץ המשפטי עצמו; הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ביהמ"ש העליון ביסס את דחיית ערעורה של המבקשת על הוראות סעיף 5(א) לחוק השליחות שלפיו אין השליחות חלה, באין הרשאה מפורשת לכך, על הליכים בפני בימ"ש ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה. עתה טוען פרקליט המבקשת כי תקנה 31 לתקנות סדר הדין האזרחי חייבת להביא לידי מסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע ביהמ"ש העליון בערעור. טענה זו נטענה ע"י המבקשת בטענותיה בערעור אך ביהמ"ש העליון לא התייחס כלל לטענה זו ולא אמר דבר על היחס שבין תקנה 31 לבין סעיף 5(א) לחוק השליחות. ברם, דיון נוסף יכול להיערך רק בהלכה שנפסקה, ואי הזכרת הטענה בקשר לתקנה 31 ע"י ביהמ"ש העליון יכלה לנבוע מאחת משתי סיבות: או שהטענה נעלמה מעיני ביהמ"ש או שנראתה לו מופרכת על פניה. מכל מקום, אין לראות בפסק הדין הלכה פסוקה בשאלה שפרקליט המבקשת מציע להעמיד על הפרק בדיון הנוסף. פסק הדין לא ימנע איפוא העלאת אותה טענה בענין אחר לפני ביהמ"ש, כי עדיין יוכל הטוען לנסות ולהבחין על יסוד תקנה 31 בין ענינו ובין מה שהוחלט בע.א. 569/80. לפיכך אין מקום לדיון נוסף.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד הרווי בורטון למבקשת, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 22.9.81).
בר"ע 178/81 - רג'ואן שמחוני יבואני מזון וקפה נגד י.ה. ויינר...
*סרוב לבטל עיקול (בקשה לרשות ערעור על החלטה המסרבת לבטל עיקול - הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה שיבוטל צו עיקול על חשבונות שלה בבנק שניתן לטובת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מפני שהוגשה באיחור, היינו, אחרי שעבר המועד של 30 יום מיום מסירת ההחלטה על העיקול למבקשת. לפי קביעת השופט בוצעה המסירה בספטמבר 1980 והבקשה לביטול העיקול הוגשה רק ביוני 1981. טענת המבקשת היא שלא הוכח כי צו העיקול נמסר לה כדין. אין יסוד למתן רשות ערעור. לביהמ"ש המחוזי הוגש טופס של הודעה, בו הצהיר הדוור, שהוא בא ביום המצויין שם "למען של הנ"ל ומסר את ההזמנה לידיו". על הטופס מופיעה חתימת המקבל הנראית כחתימה של השם רג'ואן וצויין עליו שהמכתב שנשלח הוא עיקול. בבקשה לביטול העיקול הסתפקה המבקשת בהכחשה כוללת שהיא קיבלה את החלטת העיקול, אך לא גילתה מי הוא אותו רג'ואן שחתימתו הופיעה על הטופס, עובדה שהיא לידיעתה המיוחדת, ומה היו המסמכים שנמסרו אם לא היו אלה מסמכי העיקול. בנסיבות אלה צדק השופט כשקבע שהוכחה מסירת צו העיקול כדין למבקשת.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 5.8.81).
בר"ע 162/81 - חגית פרידברג נגד אשר פרידברג ואח'
*התנגדות לרשות לתקן כתב הגנה (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות נגד המשיבים, ואלה טענו בכתב ההגנה כי יש לדחות את התביעה על הסף "וזאת מנימוקים שיפורטו בבקשה בדרך המרצה לדחיית התביעה... שתוגש ע"י הנתבעים במועד קרוב". בקשה כזו לדחייה הוגשה ע"י המשיבים. בישיבה שנקבעה לשמיעת הבקשה העלה ב"כ המבקש טענה טרומית, כי יש לדחות את בקשת המשיבים כיון שלא טענה בכתב ההגנה את העובדות והנימוקים לתמיכה לבקשתם. טענה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהחליט כי מכיון שבקשת המשיבים מבוססת על טענת חוסר סמכות, עקב כריכת ענין המזונות בתביעת גירושין, ומכיון שבהרצאת הפרטים, שצורפה לכתב ההגנה, נאמר שהוגשה תביעה לבית הדין הרבני, יש להרשות למשיבים לתקן את כתב ההגנה ע"י הוספת טענת חוסר סמכות. כן החליט השופט שלא להרשות את חקירת המצהירים ושהטיעון בבקשה לדחייה על הסף ייעשה בכתב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ענין תיקון כתב הגנה הוא בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא, ואין בימ"ש שלערעור מתערב בשימוש שנעשה בשיקול דעת זה אלא במקרים מיוחדים. יותר ממשית היא הטענה נגד הסירוב לחקור את המצהירים, אך השופט טרם נתן החלטה לענין הבקשה לדחייה על הסף, ויתכן שבהחלטה יתברר מה היו הנימוקים לשלילת חקירת המצהירים. על כל פנים, אם תתקבל הבקשה לדחייה על הסף תוכל המבקשת לערער בזכות לביהמ"ש העליון, ואם תידחה לא יהיה למבקשת על מה לקבול.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 7.8.81).
בר"ע 171/81 - יוסף כהן נגד אחמד סלים אבקריה
*אישור פסק בורר (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי אישר פסק בורר שניתן בין המבקש לבין המשיב ודחה את בקשת המבקש לבטל את פסק הבורר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. עפ"י הוראת תקנה 377(א) של תקנות סדר הדין האזרחי בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בענין פסק בורר "תפרט בצורה תמציתית את הנימוקים שעליהם סומך המבקש את בקשתו ותציין את האסמכתאות הנוגעות לענין". כאן
לא הועלו כל נימוקים בבקשה לרשות ערעור. בדרך כלל הדיון בביהמ"ש המחוזי צריך לסיים את ההליכים בקשר לאישור פסק בורר או ביטולו. כדי לזכות ברשות ערעור, על המבקש להראות שמתעוררת שאלה בעלת חשיבות שמן הראוי שתובא לדיון בפני ביהמ"ש העליון. בהיעדר כל הנמקה של ממש לבקשתו של המבקש אין מנוס מדחיית הבקשה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 7.8.81).
בר"ע 164/81 - ישראל בלך נגד ארגון נכי צה"ל ואח'
*בקשה להצטרף כצד למשפט (הבקשה נדחתה).
המשיבה השלישית (חברת תכנון) הגישה תביעה נגד המשיבים, ארגון נכי צה"ל ועירית חיפה, בה ביקשה צו מניעה שלא להמשיך ולבנות את "בית הלוחם" בטרם תוסדר הגנה מפני אש על שלד הפלדה של הבנין. כן ביקשה צו מניעה זמני. לטענת חברת התכנון היא היתה המתכננת המקורית של בנין "בית הלוחם" ומאחר שהוא נבנה ללא הגנה מפני אש כנדרש עפ"י החוק, היא צפויה לתביעות אם יקרה אסון עקב דליקה. המבקש הוא חבר בארגון נכי צה"ל ובטרם התבררה הבקשה לצו מניעה זמני ביקש להצטרף כתובע נוסף בהתאם לתקנת 24 לתקנות סדר הדין האזרחי. טענת המבקש הינה כי מכיון שהוא עלול לבקר בבית הלוחם כשזה יוקם ולהיות צפוי לסכנה במקרה שתפרוץ בו אש יש לו ענין של ממש בתביעה. ביהמ"ש המחוזי סבר שצירופו של המבקש כתובע אינו דרוש כדי לפתור את השאלות הכרוכות בתובענה, אלא יסרבל את הדיון ולפיכך דחה את בקשתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לפי תקנה 24 לתקנות סדר הדין ניתן לצרף צד, כאשר הדבר דרוש "כדי לאפשר לביהמ"ש לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". במקרה דנא ניתן לפסוק בכל השאלות מבלי לצרף את המבקש לבירור התובענה. אין גם להגיד שזכותו של המבקש עלולה להיפגע באופן ישיר אם לא ינתן לו להשמיע את דבריו בבירור התובענה, בשים לב לענין הרחוק מאד והקלוש שיש למבקש בנושא שבמחלוקת. המבקש קובל גם על כך שביהמ"ש המחוזי חייב אותו בתשלום 5000 שקל הוצאות, ואם כי נראה שסכום זה גבוה למדי, אין להגיד שהוא מופרז עד כדי כך שבגלל ענין ההוצאות יש להתיר הליכים בדרך של ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 2.8.81).
בר"ע 189/81 - עירית חולון נגד רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ
*תשלום מס עסקים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
במחלוקת שבין הצדדים נתעוררה השאלה אם קבלן שאין לו מקום עסק קבוע בתחום רשות מקומית והוא מקים בעת ובעונה אחת כמה בנינים באתרים שונים בתחום הרשות העירונית יש לו כמה מקומות עסק שלגביהם ניתן לחייבו במס עסקים או ניתן לראותו כבעל עסק אחד בלבד אשר לגביו ניתן לחייבו במס עסקים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש העליון כבר עסק בעבר בשאלות דומות וקבע שקבלן המבצע עבודות אחדות ושנדרש עפ"י טבעו וטיבו של עיסקו לספק שרותים בהרבה מקומות אינו חייב בתשלום מס עסקים עבור כל אחד מן המקומות כל עוד אינו קובע לו במקום כזה ישיבה יציבה יותר מאשר העבודה עצמה מצריכה. כיון שכך אין למבקשת סיכוי לזכות בערעורה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 16.9.81).
בר"ע 199/81 - אחים חכמוב... בע"מ נגד סיהוס תעשיות בע"מ ואח'
*צו זמני (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת התחייבה בהסכם לבצע עבור המשיבה סיכוך גגות בלוחות אזבסט, עבודתה הופסקה באמצע ע"י המשיבה ונמסרה לקבלן אחר. המבקשת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי לאכיפת החוזה ולתשלום פיצויים וכן ביקשה צו מניעה זמני נגד המשיבה שלא תמסור את העבודה לקבלן אחר. ביהמ"ש סירב לתת צו זמני והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המחלוקת בין בעלי הדין היא בשאלה מה היתה סיבת הפסקת העבודה ובמי האשמה. השופט סבר כי החוזה בין בעלי הדין הוא בעיקרו חוזה שירותים וספק אם החוזה ניתן לאכיפה, וכן כי בנסיבות הענין מתן צו מניעה זמני כמוהו למעשה כאכיפת החוזה עצמו, לדעת השופט ניתן לפצות את המבקשת בכסף על נזקיה אם יתברר שהיא צודקת בטענתה שהאשמה היא במשיבה ואין מדובר כאן בנזק שאינו ניתן לתיקון. אין להרשות ערעור על החלטה זו. מתן צו זמני האוסר למסור את העבודה לקבלן אחר משמעותו שעבודת הסיכוך תופסק לתקופה שלא ניתן מראש לדעת את אורכה. מאידך, אם העבודה תבוצע ע"י קבלן אחר ויתברר שהמבקשת צדקה בטענתה שהאשמה היא במשיבה לא יהא קושי לפצות את המבקשת ע"י תשלום דמי נזק. בנסיבות אלה, אפילו אין מדובר בחוזה שירותים אלא בחוזה הניתן לאכיפה, עדיין אין הצדקה לתת צו מניעה זמני. מתן צו זמני הוא ענין שבשיקול דעת ביהמ"ש קמא ואין למבקשת סיכוי שביהמ"ש שבערעור יתערב במקרה כזה בשימוש שעשה השופט בשיקול דעתו.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 16.9.81).
בר"ע 197/81 - בטי דיוויס ואח' נגד מרי צ'וצנוב
*התנגדות לדחיית משפט (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה, תושבת קנדה, הגישה בשנת 1977 בקשה לביטול צו קיום צוואה שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי ביולי 1977. בירור הבקשה נדחה פעמים מספר עפ"י בקשת ב"כ המשיבה. המשיבה הגישה תצהיר לתמיכה בבקשתה והיתה צריכה להתייצב בביהמ"ש כדי להיחקר על תצהיר זה. היא לא התייצבה למספר ישיבות שנקבעו וביום 10.5.81 החליט השופט לתת למשיבה הזדמנות אחרונה להופיע ביום 2.7.81 ואם לא תופיע לא תהיה דחיה נוספת. ביום המדובר היה ביהמ"ש עסוק בענין אחר והדיון נדחה ליום 15.7.81. המשיבה לא התייצבה באף אחד משני המועדים ופרקליטה ביקש דחייה אחרונה עד 1.12.81 ואם לא תופיע אז תתבטל מעצמה בקשתה לביטול צו קיום הצוואה. על אף התנגדות המבקשים ניתנה הדחייה וביהמ"ש החליט שאם המשיבה לא תופיע ביום 1.12.81 תידחה בקשתה לביטול צו קיום צוואה ללא שמיעת בקשות נוספות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. על פני הדברים נראה שהשופט נהג לפנים משורת הדין כשנתן למשיבה דחייה נוספת, אך בסופו של דבר ענין זה הוא בשיקול דעתו של בימ"ש קמא ואין זה ענין שמן הראוי להביאו בדרך של ערעור לביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 3.9.81).
בר"ע 158/81 - אסף יבוא ושווק בע"מ נגד יעקב זקס
*אישור פסק בורר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
לביהמ"ש המחוזי הוגשו בקשה של המבקשת לביטול פסק בוררות ובקשה של המשיב לאישור פסק בוררות. ביהמ"ש דחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות ואישר את הפסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. כאשר קבע המחוקק בסעיף 38 לחוק הבוררות כי לשם ערעור על החלטת
ביהמ"ש לפי חוק הבוררות יש צורך בקבלת רשות לערער, כוונתו היתה שבדרך כלל הבירור בערכאה ראשונה יסיים את הדיון ורק במקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות תהיה הצדקה למתן רשות ערעור. במקרה דנן נדונו באופן יסודי כל השאלות שהועלו ע"י המבקשת. לא מתעוררת במקרה זה כל שאלה בעלת חשיבות שתצדיק מתן רשות ערעור ואין למבקשת סיכוי להצליח בערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 3.9.81).
בר"ע 181/81 - דגני רונית ואח' נגד נעמי הרפז ואח'
*דחיית בקשה למתן צו זמני (בקשה למתן רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המחלוקת בין בעלי הדין היא לגבי מקום חניה מקורה למכונית בבנין שבו רכשו שני הצדדים דירות. במשך שנתיים השתמשו המבקשים במקום חניה מקורה ולטענתם הוא שלהם עפ"י הסכם שבינם לבין הקבלן, ואילו לטענת המשיבים מקום חניה זה הוא שלהם לפי הסכם עם הקבלן שקדם להסכם של המבקשים. בקשה לצו מניעה זמני נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי אמר שמאזני השכנוע נוטים באופן ברור לצד הגירסה של המשיבים, ולמסקנה לכאורית זו היה יסוד מספיק בחומר בפני ביהמ"ש המחוזי. השופט קיבל את הסברם של המשיבים מדוע נמנעו במשך זמן ניכר מלעמוד על זכותם לחניה במקום שבמחלוקת. בבית יש מקומות חניה מספיקים, אם כי לא מקורים, ואין לומר כי למבקשים יגרם נזק ניכר שלא ניתן יהיה לפצות עליו בתשלום כסף אם עד גמר המשפט מכוניתם לא תחנה במקום החניה המקורה אלא במקום חניה אחר. לפיכך אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.
המבקשים קבלו על כך שהשופט הטיל הוצאות בסכום של 3 אלפים שקלים לטובת המשיבים, אך אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור. ענין ההוצאות הוא בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא ורק במקרים יוצאי דופן תהיה הצדקה להרשות ערעור בגין פסיקת הוצאות.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 11.9.81).
המ' 453/81 - מאיר סרגוני ואח' נגד עמיחי סרגוני
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המערערים איחרו ביומיים את המועד להפקדת ערבון לשם הבטחת תוצאות המשיב בערעור אזרחי שהגישו. ב"כ המשיב ביקש על כן לרשום את הערעור לדחייה, והמערערים (המבקשים) הורשו להגיב בכתב לבקשה ולצרף תצהיר שיאמת את העובדות ותצהיר זה הפך לבקשה להארכת מועד. הבקשה נתקבלה. המערערים הסבירו את סיבת האיחור בכך שהיום האחרון להפקדה חל ביום ששי בשבוע והמערערת איחרה להגיע לגיזברות ביהמ"ש והערבון הופקד ביום ראשון שלאחר מכן. המדובר במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש ולא בחיקוק, ובמקרה דנא חלה הרישא של תקנה 488 שאיננה מחייבת להראות "טעם מיוחד" כדי לזכות בהארכת מועד. המערערים המציאו הסבר מתקבל על הדעת והם זכאים להארכת המועד המבוקשת.
(בפני: הרשם ברטוב. 9.8.81).
המ' 369/81 - יצחק שובינסקי נגד קונטרנס גנלשפט...
*עיכוב הליכים בפשיטת רגל (בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 190 לפקודת פשיטת הרגל - הבקשה נדחתה).
ביום 25.5.81 נתן ביהמ"ש המחוזי צו כינוס לנכסי המבקש לפי סעיף 6 לפקודת פשיטת הרגל. המבקש ערער לביהמ"ש העליון על הצו ובינתיים הוא מבקש לעכב
ההליכים לפי סעיף 190 לפקודת פשיטת הרגל עד למתן פסק הדין בערעור. הבקשה נדחתה. תחילה פנה המבקש בבקשה זו לביהמ"ש המחוזי ובדין עשה כך. בסעיף 190 לפקודת פשיטת הרגל נאמר כי ביהמ"ש רשאי בכל עת לצוות על עיכוב ביצוע ולא נאמר באיזה בימ"ש המדובר. מאחר שכך חלות בנדון הוראות תקנות סדר הדין האזרחי ולפי תקנות אלה רשאי ביהמ"ש שלערעור להורות על עיכוב ביצוע רק לאחר שביהמ"ש המקורי או הרשם סירבו להיענות לבקשה זו. ביהמ"ש המקורי מודע לענין שבו פסק את הדין ומן הראוי שבקשת עיכוב תובא תחילה לפניו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה "כי סיכוייו של המבקש בערעור אינם גדולים". עתה טוען המבקש שיש לו סיכויים לזכות בערעור וב"כ המשיבה טוען שאין לו סיכויים, ואולם אין צורך להתייחס לשאלת הסיכויים בערעור שכן ההכרעה תיפול על פי התשובה לשאלה העיקרית מה הוא הנזק הצפוי למבקש. כלל גדול הוא שאין לעכב ביצוע פסק דין אלא אם המבקש מראה כי אם יזכה בערעור לאחר שפסק הדין כבר בוצע יהא זה מן הנמנע או קשה מאד להשיב את המצב לקדמותו. לפיכך על המבקש לפרט בתצהיר מה הוא הנזק שיגרם לו ובענין שלפנינו לא הוגשה כל הצהרה אלא נטען כי המשך ביצוע ההליכים יגרום למבקש נזק שלא ניתן לתיקון. הצהרה סתמית כזו אינה מספיקה. יתירה מזו, תחילת הפרשה בפסק דין שניתן בתביעה בסדר דין מקוצר שלפיו חוייב המבקש לשלם למשיבה 16 אלף דולר, פסק דין זה ניתן עוד בנובמבר 1978 ולא הוגש עליו ערעור, ומשלא שולם החוב במשך כשנה שלחה המשיבה למבקש התראה לפשיטת רגל ומאז משתדל המבקש בדרכים שונות ובתביעות משפטיות לבטל את תשלום החוב ואת הליכי פשיטת הרגל. עתה טוען המבקש כי אם ישלם את הסכום הנתבע ממנו יהיה קשה להשיג אותו חזרה אם יזכה בערעור משום שמדובר בחברה זרה. טענה זו אין לקבל. מעולם לא שמענו כי חברה זרה לא תהא זכאית לביצוע פסק דין שניתן לטובתה, במקרה שהוגש עליו ערעור, רק משום שזו חברה זרה. מה גם שהמשיבה הלא בעלת רכוש רב בארץ.
(בפני: השופט אלון. 18.8.81).
המ' 116/81 - מדינת ישראל נגד רודולף שור בע"מ ואח'
*קולת העונש (אי הגשת דוחו"ת למע"מ) (בקשה לרשות ערעור על קולת העונש שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבים הורשעו בבימ"ש השלום בעבירה של אי הגשה במועד של 16 דוחו"ת תקופתיים לפי חוק מס ערך מוסף ובימ"ש השלום הטיל על המשיבה קנס של 20 אלף שקל ועל המשיב השני, שהוא מנהל המשיבה, קנס של 10 אלפים שקל. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי על חומרת העונשים וזה קיבל את הערעור והטיל על כל אחד מן המשיבים קנס של 200 שקל. הבקשה לרשות ערעור על קולת העונש נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב-16 מקרים איחרו המשיבים בהגשת דוחו"ת תקופתיים למס ערך מוסף ובתשלום המס והאיחורים נמשכו במשך קרוב ל-3 שנים. האיחורים היו של כחודשיים עד 3 חודשים. הסכום הכולל של המס שלגביו נעברו העבירות היה כ-63 אלף שקלים. עקב איחורים אלה הוטלו על המשיבים מפעם לפעם תשלומי ריבית וקנסות פיגורים, אך אלה לא שולמו במשך תקופת 3 השנים עד שהמשיב השני הוזמן לחקירה ואז שילם את הריבית ואת הקנסות בסכום כולל של 6 אלפים שקלים. טענת המדינה היא כי לא היה יסוד לפטור את המשיבים מכל עונש ממשי כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי וכי העונש שהוטל יש בו כדי לעודד עבירות מסוג זה. ביהמ"ש המחוזי נימק את התערבותו הקיצונית בגזר הדין בכך שמן הראוי היה לסיים את הפרשה כששולמו
הריבית והקנסות. נימוקים אלה אין לקבל. האיחורים לא היו בודדים אלא שיטתיים במשך תקופה ארוכה ותשלום הריבית והקנסות לא היה צריך להביא בעקבותיו ביטול ההליכים נגד המשיבים. יש לציין שסכומי הריבית והקנסות לא הגיעו אפילו לכדי הפרשי הצמדה למדד עבור הסכומים שבתשלומם איחרו המשיבים. יתכן שניתן היה במקרה דנא לסיים את הענין ע"י תשלום כופר, אך אחרי ששלטונות המס בחרו להגיש אישום פלילי חייב היה ביהמ"ש להטיל עונש מתאים בשים לב לכל נסיבות הענין.
הסניגור טען כי האיחור בהגשת הדוחו"ת נגרם ע"י מצב קשה שבו היתה שרויה החברה, בין היתר בשל כך שמשרד השיכון, שעבורו עבדה המשיבה, היה משלם באיחור של כחודש את סכומי מס ערך מוסף לפי חשבוניות שהחברה היתה מוציאה. טענות אלה לא הועלו בבימ"ש השלום ואפשר להניח שיש ממש בטענות, אך קבלת טענות אלה היתה מצדיקה הקלה בעונש במידה מסויימת כאשר הועלו בביהמ"ש המחוזי, אך לא הפחתה כה מופרזת שמשמעותה היא שהמשיבים פטורים מכל עונש עבור מספר רב של עבירות. לפיכך יש לקבל את הערעור, אך בהתחשב בנסיבות לקולא כאמור לעיל, אין להחזיר את העונש שהוטל ע"י בימ"ש השלום על כנו, אלא הקנסות יהיו בסכומים של 6500 שקלים על החברה ו-3500 שקלים על המנהל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, יהודה כהן. עו"ד גב' ר. סוכר למבקשת, עו"ד ח. מויאל למשיבים. 13.9.81).
המ' 427/81 - מדינת ישראל נגד אלי נפרח
*קולת העונש (עבירת תנועה) (בקשה לרשות ערעור על קולת העונש - הבקשה נדחתה).
המשיב הינו שוטר, הוא חזר ממרדף ומיהר למחסום שאותו השאיר בלתי מאוייש, ותוך כדי כך נכנס לכביש החוף ליד גבעת אולגה כאשר ברמזור דלק אור אדום והתנגש במונית, ו-6 אנשים נפצעו. בימ"ש השלום הטיל על המשיב עונש של 3 חודשים שלילה על תנאי וקנס של 500 שקלים. הערעור על קולת העונש נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן, אילו היה העונש הנ"ל העונש היחידי שהוטל בפועל על המשיב היה מקום להתערבות ביהמ"ש שלערעור. ברם, בנוסף לעונשים הנ"ל נפסל המשיב לנהיגה בדרך מנהלית ורשיונו הוחזר לו כעבור 3 חודשים ועל כן מבחינה מעשית היתה כאן פסילה בפועל למשך 3 חודשים. כמו כן נלקח מן המשיב רשיון נהיגה משטרתי שהיה בידו ודבר זה מונע ממנו כבר למעלה משנה לנהוג רכב משטרתי. כמו כן יש להתחשב בכך שמדובר בנהג שאין לו הרשעות קודמות במשך 5 שנות נהיגה, וכן שהיה בחזרה ממרדף כאמור לעיל. בנסיבות אלה יש כדי להצדיק במידה מסויימת את העונשים שביהמ"ש מצא לראוי להטיל על המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד גודלמן למבקשת, עו"ד פיין למשיב. 8.9.81).
המ' 523/81 - רחלה כסיף ואח' נגד רם כסיף
*עיכוב ביצוע צו לביטול צו מניעה זמני (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).
בין הצדדים מתנהל משפט בביהמ"ש המחוזי ובזמנו ניתן צו מניעה זמני שאסר על המשיב את הכניסה לבית המשפחה. בפסק הדין שניתן החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את צו המניעה הזמני, בציינו כי האלימות מצד הבעל כלפי האשה שנמשכה תקופה די ארוכה לא היתה רצינית עד כדי שיתעורר חשש רציני עם החזרת הבעל הביתה. כן אמר ביהמ"ש המחוזי כי מאחר וכוונת הבעל להביא לשלום בית אין למנוע ממנו את שובו הביתה. האשה הגישה ערעור על חלק זה של פסק הדין והיא ביקשה שביטול צו המניעה הזמני יעוכב.
בקשה זו נדחתה. למקרא כתב הערעור אין לומר שהערעור נעדר סיכוי סביר, אך השאלה היא אם די בכך כדי להצדיק השארתו בתוקף של צו המניעה הזמני שאסר על הבעל לגור בדירת המשפחה. האמת היא שקשה ליישב בין קבלת גירסת האשה באשר לתלונותיה נגד הבעל על מעשי אלימות כפי שמתואר בפסק הדין, עם תקוות בית-המשפט שההזדמנות לשוב הביתה תועיל לפייס את האשה. עם זאת, לא נטען כי הבעל נוהג בשלב זה באלימות כלפי האשה ועולה מן העדות של המומחה כי קירבת ההורים היא בסופו של מאזן לטובת הילדים. בהיות השיקולים בשלב זה שונים מהשיקולים המדריכים את ביהמ"ש בעת שמיעת הערעור לגופו, ומאחר שהבעל כבר נמצא בבית כחודש וחצי והרחקתו הזמנית אם הערעור ידחה עשויה להעמיד את הילדים בפני שינויים תכופים של תנאי חייהם, יש להשאיר את הביטול של הצו הזמני על כנו.
(בפני: השופטת בן פורת. 23.9.81).
המ' 506/81 - שבתאי קוסטה נגד אהובה לוי
*עיכוב ביצוע צו אכיפה
(בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הוא קבלן בנין והמשיבה הגישה נגדו תביעה לסיים עבורה הקמת קוטג' בהתאם להסכם שביניהם. במסגרת התובענה התפשרו הצדדים והסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין. בהסכם צויין כי מתן תוקף של פסק דין להסכם ייחשב כמתן צו אכיפה נגד הקבלן להשלמת הקוטג'. כן נקבע בהסכם הפשרה כי אם יפסיק הקבלן את בניית הקוטג' יהיה חייב לשלם למשיבה פיצוי של 100 אלף שקלים. הקבלן הגיש ערעור על פסק הדין וביקש לעכב את ביצוע החלטת ביהמ"ש. הבקשה נדחתה. לטענת המבקש יש למשיבה סעד חילופי של פיצוי נאות שניתן לגבותו על דרך של הוצאה לפועל, ובנסיבות אלה על ביהמ"ש להעדיף את דרך הפיצויים במקום לאכוף על הקבלן את השלמת העבודה, וזאת משום שיחסי קבלן ומזמין הם יחסים של שירות אישי שאין כופים על אדם לבצעו. טענה זו אין לקבל. באנגליה נקבע, וכך נהגנו גם בעבר, שניתן להוציא צו אכיפה לגבי חוזה בניה רק אם נתקיימו שלושה תנאים מצטברים, ואולם במצב החדש שנוצר אצלנו, לאחר החקיקה המקומית, מסתפקים בתנאי אחד בלבד, והוא שפרטי העבודה צויינו בצורה ברורה ואין קושי לקבוע מה שנדרש מן הנתבע. אין כאן כל טענה כי הקבלן אינו יודע בצורה ברורה כיצד להשלים את הבניה. אכן, יתכנו חריגים, כגון כאשר היחסים האישיים בין המזמין לקבלן נתערערו במידה משמעותית, אך לא כזה הוא המקרה שבפנינו. ראיה לכך, דרישתו של הקבלן לתשלום מוגדל שכנגדו מוכן היה להשלים את המלאכה. משמע שהשיקול בהסכם הפשרה היה ממוני גרידא. התנאי האחר הנדרש באנגליה שלפיו תשלום דמי נזק לא יפצה את התובע אם לא יבוצע ההסכם אינו מקובל בישראל. יתר על כן, המקרה שבפנינו הוא יוצא דופן שכן מדובר בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ונאמר בו במפורש שיראו את ההסכם כצו אכיפה נגד הקבלן.
(בפני: השופטת בן פורת. 21.9.81).