בר"ע 335/78 - יוסף ונעמי שאלתיאל נגד אריה ונירה שני
*טענה נגד אי אכיפת הסכם בשל היותו נגוע באי חוקיות.
* בקשה למחיקת תביעה על הסף.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בתיק המרצה 1344/78 - הערעור נדחה)
בספטמבר 1977 נחתם הסכם למכירת מקרקעין בין המערערים (המוכרים) לבין המשיבים (הקונים). לפי ההסכם התחייבו המוכרים להעביר את הבעלות ואת החזקה לקונים בתמורה של 700 אלף ל"י בשיעורים כפי שנקבעו בהסכם. ההסכם כולל את כל התנאים הנוגעים לעיסקת המקרקעין. במקביל עשו הקונים שטרי חוב לפקודת המוכרים לתאריכי פרעון חודשיים בסכום של 550 אלף ל"י, ובכל אחד מהשטרות נרשם ש"התמורה נתקבלה בהסכם". השטרות נחתמו כהשלמה לתמורה בגין הנכס הנמכר כך שהתמורה לא היתה 700 אלף ל"י כאמור בהסכם אלא 1,250 מליון ל"י. הקונים הספיקו לשלם הן עפ"י ההסכם והן בפרעון חלק מהשטרות סכום של 800 אלף ל"י ואז המוכרים סרבו לבצע את חלקם בעיסקה וחזרו בהם מהתחייבויותיהם. הקונים פנו לערכאות וביקשו לאכוף על המוכרים את ביצוע ההסכם. המוכרים ביקשו למחוק או לדחות את תביעת הקונים על הסף בנימוקים שונים שניים מהם: ההתקשרות למכירת הנכס כפי שנערכה והמתבססת על ההסכם והשטרות נגועה באי חוקיות שכן פיצול מסמכי ההתקשרות לשניים נעשה במגמה להערים על שלטונות המס ולהתחמק מתשלום המסים האמיתיים הכרוכים באותה עיסקה; דין הוא על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין שעיסקה במקרקעין מחייבת קיומו של כתב הכולל ומגבש בתוכו את כל המרכיבים החשובים והנחוצים לביצוע העיסקה ובעניננו ההסכם אינו ממלא אחר הדרישה שהרי התמורה שצויינה בו איננה מלוא התמורה ומכאן הפגם שבמסמך, ובאין מסמך הממלא אחרי דרישות החוק אין לאכוף את ביצוע העיסקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את שני הנימוקים הנ"ל והחליט כי על פי כתבי הטענות אין לומר שהעיסקה נגועה באי חוקיות או שאינה ממלאת אחרי דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין. מכאן הערעור.
א. הסעד של מחיקת או דחיית תביעה על הסף מרחיק לכת מאד ומטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע המבקש לעבור את הסף ולהשמיע את טענותיו בפני ביהמ"ש. על כן, על ביהמ"ש לנהוג זהירות יתירה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים שבהם ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו. דחיית תביעה על הסף תיעשה רק כאשר ביהמ"ש משוכנע שגם אם יישמע הדיון לגופו אחת דינה להידחות. כאשר למצב העובדתי והמשפטי כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות יש פנים לכאן ולכאן וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה כזו על הסף. כמו כן לא ידחה ביהמ"ש תביעה על הסף אם ניתן לרפא את כתב הטענות על ידי הוספת פרטים בדרך של תיקון. דחיית תביעה על הסף מסורה בדרך כלל לשיקול דעתו של השופט הדן במשפט.
ב. הטענה כי עיסקה המהווה נשוא בהליך משפטי נגועה באי חוקיות עוררה מאז ומתמיד דחייה והסתייגות מצד ביהמ"ש. מחד גיסא מבקש השופט לנער חוצנו מהמעשה הבלתי חוקי, שכן היענות לעתירה הנגועה באי חוקיות נותנת בפועל הכשר לבעל דין שחטא ליהנות מפרי מעלליו, ומאידך ברור שאותו בעל דין המשמיע את טענת אי החוקיות כשהוא עצמו צד למעשה הפסול, מבקש להיבנות ממעשהו זה ולהתנער מהתחייבויותיו ליריבו בדין. היענות לבקשתו של בעל דין כזה מביאה לאותה תוצאה, דהיינו שאדם שחטא נעזר בעקיפין בביהמ"ש בהתכחשותו להתחייבויותיו. בדרך כלל נוטים בתי המשפט לראות את המסמך שמדובר בו כמבצע עיסקה חוקית, אלא אם כן הטוען אי חוקיות מוכיח שאמנם כאלה הם פני הדברים למעשה.
לא אחת מועלית טענה כי עצם הרישום המטעה מלמד על כוונה בלתי חוקית להשתמט מתשלומי מס, וברוב רובם של פסקי הדין נקבע שעצם רישום התמורה הלא נכונה אין בו כשלעצמו משום אי חוקיות. אין די בחשד, ולו גם כבד, כדי לקבוע קיומה של מטרה לא חוקית ואין הנחה משפטית שחוזה כזה נגוע מיניה וביה באי חוקיות. בעל דין המעלה טענת אי חוקיות חייב להוכיחה ע"י ראיות שאמנם התכוונו הצדדים לרמות את שלטונות המס.
ג. לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) חוזה שמטרתו בלתי חוקית בטל, משמע שאין להתייחס אליו ויש לראותו כמעשה או מסמך שעברו ובטלו מן העולם. בכל זאת בא סעיף 31 של החוק וקובע כי בבטלות לפי סעיף 30 "רשאי ביהמ"ש, אם ראה שמן הצדק לעשות כן... ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב הצד השני בקיום החיוב שכנגד כולו או מקצתו". משמע, שאפילו החוזה נמצא בטל בשל אי חוקיות, ניתן עדיין להחיותו ולצוות על אכיפתו. לא בכל מקרה ולא על נקלה יעשה ביהמ"ש שימוש בהוראת סעיף 31 לחוק החוזים. בטלותו של חוזה בלתי חוקי הוא הכלל וקיומו הוא החריג. אך יתכנו גם מקרים שראוי, מוצדק ומתחייב לנהוג בדרך זו. עדיין לא גובשו כללים מתי ביהמ"ש יחייה חוזה בטל כזה, ולא ניתן להשיב תשובה מלאה וממצה לשאלה זו, אך ניתן להפנות תשומת לב לכמה מן השיקולים הראויים להדריך את ביהמ"ש במקרים אלה. בראש ובראשונה, כאמור בסעיף 31, אם ביצע צד אחד את חיובו לפי החוזה. וודאי שבמקרה כזה כאשר מי שטוען אי חוקיות מחזיק את מלוא טרפו בידיו אין לשחררו מלבצע את החיוב המוטל עליו. זאת גם אם ביצע חלק ממשי של החוזה ע"י הצד שכנגדו נטענת אי חוקיות. כמו כן ראוי לתת את הדעת למידת אי חוקיותו של החוזה. יכול שהחוזה כל כולו טבול באי חוקיות ואז לא יושיט ביהמ"ש את ידו לפונה אליו, אך יש ואי החוקיות היא רק אינצידינטלית לעיסקה עיקרית ומידתה זעומה ואף ניתנת לריפוי, ובמקרים אלה אין סיבה מדוע לא יושיט ביהמ"ש סעד מכח סעיף 31. כן יתייחס ביהמ"ש לאשמה היחסית של בעלי הדין במעשה או בכוונה הבלתי חוקית. ככל שחלקו של התובע במעשה רב יותר יהיה ביהמ"ש מסוייג בהענקת הסעד לפי סעיף 31. כן יתן ביהמ"ש את הדעת לשאלה אם בעל הדין המבקש לאכוף את החוזה מממש את הכוונה הבלתי חוקית או שמא גילה רגשי חרטה ועשה לריפוי אי החוקיות.
ד. מכאן לעניננו. כאן ביצעו הקונים את עיקר החיוב שהיה מוטל עליהם ושילמו שני שליש מן התמורה למוכרים, כמו כן בטרם נפתחו הליכי המשפט הגישו הקונים הודעה למס שבח כמחוייב על פי החוק ובה ציינו כי התמורה היא 700 אלף ל"י על פי ההסכם ועוד 550 אלף ל"י. כך שאין להסיק מכתבי הטענות שביסוד הרישום של החוזה היתה כוונה להערים על שלטונות המס. אפשר שמצויות ראיות היכולות לאשר חשד זה, אך לפי שעה לא הוצגו בפני ביהמ"ש, ואין לדחות את התביעה על הסף.
ה. אשר לדרישה שפרטי העיסקה יצויינו במסמך שבכתב לפי סעיף 10 - העיקר והקובע בנושא זה הוא שלבעלי הדין בעת ההתקשרות, ולביהמ"ש כשהוא מתייחס למסמך, יכול להיות ברור מה היו התנאים העיקריים בעיסקה. אם כולם משתקפים במסמך אחד - מה טוב, ואם המסקנה נלמדת משני מסמכים המתקשרים זה אל זה באופן טבעי ושני המסמכים הם לנגד עיני בעלי הדין או ביהמ"ש עדיין טוב ומועיל המסמך. לכן אין זה חשוב שבמסמך אחד מצויין סכום אחד ובמסמך נוסף מצויין
הסכום המשלים כאשר שני המסמכים כאחד מוגשים לביהמ"ש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ד. לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד ד. אחיעזר למערערים, עו"ד מ. פלדמן למשיבים. 25.8.81).
המ' 256/81 - יעקב פיינברג נגד מדינת ישראל
*תקפותה של תקנה לפי חוק מס ערך מוסף (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בבקשה זו למתן רשות ערעור חזר המבקש על טענתו שנדחתה בשתי ערכאות הראשונות, שתקנה 23 (ב) לתקנות מס ערך מוסף חורגת מסמכות שר האוצר שהתקין אותה על יסוד חוק מס ערך מוסף. זאת מכיון שעורבבו בה, החובה להגיש דו"ח תקופתי על המס המגיע לפי סעיף 67 של החוק עם מועד תשלום הסכום המגיע לפי סעיף 88 לחוק. לטענתו, מן החובה להגיש את הדו"ח אל אחד הבנקים ביחד עם תשלום הסכום המגיע יוצא שאדם אינו יכול לקיים את החובה להגיש את הדו"ח מבלי שישלם בעת ובעונה אחת המגיע לו ממנו, בעוד שעל פי החוק שתי החובות היו נפרדות זו מזו ואי מילוי החובה להגיש את הדו"ח במועד מעוררת סנקציה פלילית מה שאין כן אי תשלום במועד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הקשר בין שתי החובות הנ"ל כבר נוצר ממילא בסעיף 88 המחייב את החייב במס לשלם את המגיע לתקופת הדו"ח ביחד עם הגשת הדו"ח.
(בפני הנשיא לנדוי. עו"ד י.ז. רוט למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 25.9.81).
המ' 509/81 - טאהא קשקוש נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע מאסר (בקשה לדחיית ביצוע מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש עבד כסוכן דאר ובנובמבר 1979 עברה דרכו קיצבה למתלוננת בסך של כ-17 אלף ל"י. המבקש שינה את הספרה 7 המציינת את האלפים לסיפרה שתיים ונטל לעצמו את ההפרש של 5 אלפים ל"י. בביהמ"ש הודיה המבקש באשמה והחזיר למתלוננת את כספה. הוא נדון ל-8 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי והגיש ערעור על חומרת העונש, עתה הוא מבקש לדחות את ריצוי המאסר עד תום הבירור בערעור. הבקשה נתקבלה. מאחר ומדובר בעבירה שבוצעה בנובמבר 1979 ומאז לא הסתבך המבקש בפלילים ולנוכח התסקיר החיובי של שירות המבחן והסיכוי שהעונש יופחת בצורה משמעותית, יש מקום לקבל את בקשת המבקש. הנסיבות במקרה זה הן יוצאות דופן במידה המצדיקה סטיה מין הכלל שאין נוהגים לדחות את ריצוי העונש לאחר הרשעה בדין אלא במקרים חריגים ביותר. יצויין שב"כ המשיבה השאירה את השאלה לשיקול דעת ביהמ"ש.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד ע. ראפע למבקש. עו"ד טפיירו למשיבה. 20.9.81).
המ' 554/81 - מ. בן יקר נגד א. בן יקר ואח'
*מתן ארכה (בקשה למתן אורכה - הבקשה נתקבלה).
המערער המציא לראשונה ערבות בנקאית להבטחת הוצאות המשיבים בערעור תוך המועד שנקבע לכך, אלא שהערבות לא קובלה בשל פגם בניסוחה. הערבות הוחזרה לתיקון ונקבע לכך מועד של
10 ימים. הערבות המתוקנת הגיעה לאחר תום המועד האמור והערעור נרשם לדחייה. סמוך ליום הדיון הוגשה בקשה להארכת המועד ובה הסביר ב"כ המערער כי סיבת הערעור נעוץ בקשייו לאתר את המערער ונאלץ להיעזר באחיו של המערער כדי לתקן את הערבות. הבקשה נתקבלה. המדובר במועד שנקבע ע"י מזכירות ביהמ"ש ולא בחיקוק ואין המבקש חייב להראות "טעם מיוחד" אלא הסבר מתקבל על הדעת. אכן ניתן לקבל את הסברו של המבקש ולהיעתר לבקשתו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד י. כהן למבקש, עו"ד ב.ד. באייר למשיבים. 16.9.81).
המ' 529/81 - ציון מיארה נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע מאסר(בקשה לדחיית ביצוע מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע ביום 12.8.80 בקשר לבצע פשע, נסיון התפרצות וגרימת נזק לרכוש ומחמת נסיבות שונות הוחלט לפתוח את הדיון מחדש ולהשלימו, ולצורך כך שוחרר המבקש בערבות לאחר שישב במאסר 6 חודשים. בתום הדיון שוב הורשע המבקש ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר. מתקופה זו יש לנכות את 6 חודשי המאסר שכבר הספיק לרצות בשלב הראשון. המבקש הגיש ערעור על חומרת העונש והוא מבקש כי ריצוי יתרת העונש יידחה עד לאחר שמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה. ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה לנוכח חומרת העבירות והעובדה שביהמ"ש המחוזי כבר היה ער לנסיבות המקילות, ואולם במקרה מסויים זה יש לנהוג עם המבקש במידת הרחמים כדי לעודדו לחזור למוטב. המבקש עזב את החברה העבריינית במקום מגוריו והתקבל לעבודה במפעלי ים המלח ולפי תסקיר שירות המבחן הוא מתמיד בעבודה. מדובר אמנם באדם בעל עבר פלילי אך צעיר לימים. יליד 1961. העבירות הן רציניות אך לא עד כדי כך שידחו מפניהן את הסיכוי הטוב לשיקום המבקש. הוצאתו ממקום עבודתו וכליאתו בשלב זה, כאשר יתכן שהערעור על חומרת העונש יתקבל, עשויה לגרום להתדרדרותו, תוצאה שחשוב למונעה. לפיכך יש לקבל את הבקשה.
(בפני: השופטת בן פורת, עו"ד לנצ'ונר למבקש, עו"ד גב' ש. מושכל למשיבה. 9.9.81). המ' 545/81 - יוסף לוי נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע מאסר(בקשה לדחיית ביצוע מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הוא נכה צה"ל וסובל מליקויים שונים, כולל צליעה והזדקקות לקביים. הוא הורשע ב-36 עבירות, חלקן זיוף וגניבה בידי עובד ציבור וחלקן קבלת דבר במרמה. העבירות השתרעו על פני שנים, תוך ניצול האמון שניתן בו במסגרת שירותו כממונה על רכישות ציוד עבור אגף העתיקות ועבור האגודה לסקר ארכיאולוגי בישראל. ביהמ"ש המחוזי דן את המבקש למאסר של שנה וחצי, הוא הגיש ערעור על חומרת העונש ויחד עם זאת ביקש לדחות את תחילת ריצוי העונש עד לאחר שמיעת הערעור. הבקשה נדחתה. טענתו העיקרית של הסניגור שמצב בריאותו הרעוע וליקוייו הגופניים של המבקש מצדיקים הפחתה ניכרת ואולי אף ביטול עונש המאסר ואם תידחה הבקשה עלול המבקש לרצות את המאסר כולו או מרביתו עד שערעורו יוכרע. ברם, העובדה שהמבקש הוא נכה צה"ל וסובל מליקויים כבר הובאה בחשבון בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. כנגד הליקויים הגופניים יש לשקול את העובדה שמדובר ב-36 עבירות ובתקופת מאסר של 18 חודשים ועל כן אין כאן מקרה שבו עלול המערער לרצות עד להכרעה בערעורו תקופת מאסר מעבר למגיע לו עפ"י ההחלטה של הערכאה שלערעור.יחד עם זאת יש לקבוע את הערעור לשמיעה בקרוב.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד ש. מרקוס למבקש, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 27.9.81). *פירוש פסק דין (בקשה לפירוש פסק דין).
במרץ 1971 נתן ביהמ"ש העליון פסק דין בד.נ. 15/79 ופסק ברוב דעות שהרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים היא "רשות אחרת" המוסמכת, לפי סעיף 1 של חוק פסיקת ריבית והצמדה, לקבוע לנכה הזכאי לתגמולים גם ריבית והצמדה לפי החוק. באותו ענין הורה בג"צ כי על הרשות המוסמכת לשלם הפרשי הצמדה וריבית לעותרת לתקופה שמיום 18.7.69 ועד ליום 19.3.78. באותה עתירה הבקשה לתשלום ריבית והפרשי הצמדה התייחסה ל-20 אחוז נכות עקב אובדן שיניים בגין תביעה שהוגשה ביולי 1969 ועד לתשלום בפועל במרץ 1978. עתה באה העותרת ומבקשת כי הפרשי הצמדה וריבית ישולמו לה לא רק בגין אותם 20 אחוז נכות שהוכרו באיחור, אלא גם עבור 30 אחוז ליקוי בעצבים שבהם זכתה המבקשתלמפרע מיום 1.4.54, כאשר את התשלומים עבור אותם אחוזי ליקוי קיבלה בשנת 1975. מאידך טענה המדינה כי את תשלומי ההצמדה יש לשלם רק על אותם 20 אחוז שעבורם נדרשו ורק מיולי 1969. גירסת המדינה התקבלה על דעת ביהמ"ש העליון. ראשית, בפסק הדין שבו חוייבה המדינה לשלם את הפרשי ההצמדה והריבית מדובר במפורש על התקופה מיולי 1969 ולפיכך אין לשלם עבור התקופה מאפריל 1954. שנית, בתובענה דובר במפורש על תשלום ריבית חוקית והפרשי הצמדה על תוספת התגמולים שנמנעו מהעותרת בגין 20 אחוז נכות עקב אובדן שיניים. הא ותו לא. זאת ועוד, התמורה של הקרן עבור ליקוי העצבים משנת 1954 שולמה ונתקבלה ע"י המבקשת בשנת 1975 ללא כל הסתייגות או דרישה להפרשי הצמדה. הרי זה סוף פסוק ואין לפתוח את החשבון הזה מחדש, ע"י דרישת תשלומי הצמדה, שלא נדרשו כל עוד היתה התביעה לתשלומים אלה תלויה ועומדת בערכאה כלשהי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר, ברק, מ. כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד זיינפלד למבקשות, עו"ד אלבק למשיבים. 17.9.81). ב.ש. 279/81 - מדינת ישראל נגד אחמד ג'אבר ואח'
*שחרור בערובה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
שני המשיבים הואשמו בנסיון לרצח וביהמ"ש המחוזי הורה לשחררם בערבות בסברו שאין בידי התביעה ראיות אמינות לכאורה לביסוס האשמה נגד המשיבים. הערר נתקבל. בביהמ"ש העליון הוצגה חוות דעת משטרתית שלפיה בבדיקה של דגימת יד של המשיב הראשון נתגלו שרידי ירי טריים התואמים את שרידי הירי שבתרמילים שנאספו בזירת העבירה ומכאן שאין מנוס מלצוות על מעצר עד לגמר ההליכים. העבירה המיוחסת למשיבים, נסיון לרצח, היא עבירה חמורה המצדיקה כשלעצמה צו מעצר כנ"ל. ביהמ"ש המחוזי אמנם סבר שאין ראיות לכאורה כאמור, אך עיון בחומר הראיות שבידי התביעה, ובמיוחד ביסוס הדברים בחוות הדעת המשטרתית בענין סימני הירי, מצביעים על כך כי חומר ראיות אשר על פיו אפשר להגיע לכלל הרשעה מצוי בידי התביעה. השאלה שתחייב התייחסות רצינית של ביהמ"ש תהיה עד כמה ניתן לסמוך על דברי המתלונן שעליהם בעיקר מתבסס האישום, אך לא עתה הוא השלב שבו יש לבחון סוגיה זו וליתן לה תשובה מתאימה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד וקסלר לעוררת, עו"ד שרעבי למשיבים. 8.9.81). ב.ש. 286/81 - אסרק בן אלנאעבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום בגין התפרצות לחנות ספרים וגניבת קופה רושמת חשמלית ששוויה 30 אלף שקל
ושהכילה מזומנים בסכום של כ-20 אלף שקל. הפריצה בוצעה ע"י שבירתה של דלת צדדית ואין בכתב האישום רמז על קיום שותפים למעשים אלה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים והערר על כך נדחה. בהודעתו במשטרה סיפר העורר שהשתתף בהתפרצות יחד עם אחרים וכי חלקו במעשה היה קטן יחסית. ביהמ"ש המחוזי היה ער לטענת העורר כי הודעתו במשטרה אינה משקפת את האמת וכי אינו יודע מה כתוב שם, אך בצדק העיר השופט כי שאלה זו תידון בבוא העת במשפט גופו ואינה ענין לבירור והכרעה בשלב הדיון במעצר. השיקולים למעצר היו בעיקר שניים: למשיב הרשעות קודמות מרובות בעבירות נגד הרכוש וכן הוא לכאורה מסוכן לציבור. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. בשלב המעצר כל אדם הוא בחזקת חף מפשע אך השיקולים של חופש הפרט נדחים מפני הצורך להגן על הציבור. המעשים המתוארים בכתב האישום הם חמורים מבחינת דרך הביצוע וערך הגנובים. עבירות ההתפרצות הפכו למכת מדינה שיש לבלום את התפשטותה, כדי שרכושם של אזרחים שלווים לא ילקח מהם כהרף עין ועמל של שנים ירד לטמיון. חרף גילו הצעיר צבר העורר הרשעות קודמות לא מעטות נגד הרכוש והמעשה שבו הודה לכאורה בוצע זמן קצר בלבד לאחר שגמר לרצות עונש מאסר בפועל, נסיבה מחמירה לכל הדעות.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד מ. אסולין למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 13.9.81). =ב.ש. 234+221/81+233 - יוסף בוז ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(עררים על החלטה לעצור עד תום ההליכים - רוב העררים נדחו).
בשלוש בקשות עוררים 8 נאשמים שנגדם הוגשו כתבי אישום בקשר למאורעות בכפר יסיף על הוראת ביהמ"ש לעצור 7 מהם עד תום ההליכים ומעצרו של אחד מהם ל-30 יום. עררו של אחד שנעצר עד תום ההליכים ושל האחר שנעצר ל-30 יום נתקבל ועררים אחרים נדחו. באשר לחומרת העבירות - אין צורך להרבות מילים שכן מדובר בקשירת קשר לביצוע התפרעות, הצתה, היזק בחומר נפץ, חבלה וכן הריגה עקב אותו אירוע. לענין הראיות לכאורה - לגבי 6 מן העוררים היו ראיות לכאורה בחומר שהוגש ובשלב זה אין מקום להיכנס לטיעונים נגד מהימנות הראיות. ביחס לעורר יוסף בוז - אמנם מצויות שתי עדויות של שני אחים נגדו ואולם שמו של עורר זה הוזכר לראשונה ע"י האחים בהודעה השביעית שמסרו במשטרה בקשר למאורעות הדמים ביום המקרה, הודעה שנמסרה כחודשיים לאחר המקרה. ב-6 הודעות קודמות מסרו פרטים מלאים על האירועים והמשתתפים בהם ולא הזכירו את שמו של בוז. העובדה כי במשך כחודשייםלא הזכירו עדים אלה את שמו של בוז כמשתתף במעשים הגם שהיו להם הזדמנויותלכך יש בה כדי להפחית מן הראיה לכאורה, והיה מקום לשחרר עורר זה בערבות. לגבי עורר אחר מצא ביהמ"ש כי על אף הראיה לכאורה הקושרת אותו לאירועים הרי יש רגליים לטענת האליבי שהעלה בציינו כי במועד הרלוונטי היה במחנה צבאי שבו הוא משרת. התאריך המדוייק ביחס לאליבי לא הובהר די צרכו וביהמ"ש קבע כי אמנם יש רגליים לטענת האליבי ולפיכך אין לעצור את העורר עד סיום ההליכים המשפטיים אך הוא מצווה לעוצרו ל-30 יום. החלטה זו אין לקבלה. אם החליט השופט שלא לעצור את הנאשם עד לסיום ההליכים, לנוכח האליבי שלו, מן הדין היה לצוות לשחררו בערובה מיד באותם התנאים כפי שנקבעו ולא היה מקום לעצור אותו ל-30 ימים. לפעמים עוצרים חשוד למספר ימים מעבר ליום שבו מתקיים הדיון כאשר נזקקת המשטרה להשלמת חקירה לפרק זמן מוגבל, אך כאן אין התביעה חולקת על
על כך שהחקירה נסתיימה כבר ביחס לעורר זה
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד חוטר ישי לעוררים, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 4.8.81). ב.ש. 241/81 - חיים משה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, חייל, פגש במתלוננת שהיא מפגרת, לפחות במידת מה, הוא פיתה אותה ובשלב מסויים הלכה עמו ללא התנגדות, ואילו בשלב אחר גילתה התנגדות אך העורר לא שעה לה ולפי טענת התביעה קיים עמה, או כמעט קיים עמה, יחסי מין בניגוד לרצונה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד גמר ההליכים והערר נדחה. די בחומרת העבירה, בייחוד שהיא מתייחסת למפגרת, ובשאר הנסיבות כדי לקיים את צו המעצר למרות שלעורר אין הרשעות קודמות.
(בפני: השופט ש. לוין, עו"ד בכר למבקש, עו"ד צור למשיבה. 17.8.81). ב.ש. 254/81 - שמעון בן שושן וגבריאל יוקטן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
לעוררים מיוחסת עבירה שנעברה ביום 14.7.81. ביום 15.7.81 הורה ביהמ"ש השלום לעצור את העוררים ל-9 ימים ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררם והורה על שחרורם בערובה ביום 20.7.81. לא ננקטה עמדה אם יש מקום למעצר לאחר שיוגש כתב האישום. אח"כ הוגש כתב אישום והתביעה ביקשה מעצר העוררים עד תום ההליכים. הבקשה נשמעה ביום 6.8.81 כך שבמשך יותר משבועיים היו העוררים משוחררים בערבות. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים, וזאת למרות שאין להם עבר פלילי והערר נתקבל. בפני ביהמ"ש המחוזי הוגש חומר ראיות לכאורה נגד העוררים ולפיכך נתן ביהמ"ש את צו המעצר, ואולם קיום ראיות לכאורה יכול ויהווה תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק למתן צו מעצר. במקרה דנא, לנוכח השתלשלות הענינים כאמור והעובדה שאין לעוררים עבר פלילי מן הדין לקבל את עררם. אין גם לדעת אם בסופו של דבר יורשעו העוררים ואם לאו ואף אם יורשעו אין לחזות מראש אם ישלחו למאסר אם לאו. העובדה שהעוררים היו כבר משוחררים בערבות לאחר מעצרם הראשון פועלת כשיקול כנגד מעצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מרוז למבקשים, עו"ד צור למשיבה. 17.8.81). ב.ש. 265/81 - אלי בן יצחק מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
המבקש נתגלה ע"י המתלונניםכשהוא בדירתם ונעצר כחשוד בהתפרצות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. כבר השתרשה ההלכה כי חומרת העבירה, אפילו כשהיא השיקול היחיד שביהמ"ש צריך לשקול, מספיקה כדי להצדיק מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. התפרצות לתוך בית מגורים בודאי שהיא עבירה חמורה כשלעצמה, בלא שתישקלנה נסיבות המקרה אולם, במקרה דנא אין הצדקה, על סמך השיקול של חומרת העבירה בלבד, לעצור את העורר עד תום ההליכים. למזלו של העורר, אם נתכוון לבצע עבירה נוספת לאחר ההתפרצות, הרי שכוונה זו הושמה לאל ע"י גילוי נוכחותו ע"י המתלוננים. יתר השיקולים המתייחסים להרשעות קודמות ואפשרות הפעלת מאסר על תנאי, אם כי הם בעלי משקל, אין בכוחם להשפיע במידה ניכרת על הכרעה בקשר לשלילת חרותו של העורר בשלב הנוכחי. מחומר
הראיות עולה שהמתלונן ובני משפחתו לא התלוננו במשטרה על המקרה ויש יסוד להנחה שהדבר נבע מתוך פחד, ואולם העורר הודיע שיהיה מוכן לקבל על עצמו כל תנאי לשחרורו בערבות, לרבות הימנעות מלגור בשכונה או להיכנס לקירבת בית המתלונן. לפיכך יש לקבל את הערר ולשחרר את העורר בערבות, ותנאי לשחרור שידיר את רגליו מן השכונה שבה הוא מתגורר ושבה נעשה נסיון הפריצה, וכן ימנע מכל מגע עם עדי התביעה עד לסיום פרשת התביעה במשפטו.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד בראון למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 19.8.81). ב.ש. 264/81 - זאב בן זאב נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע מאסר(בקשה לדחיית ביצוע מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש נדון בבימ"ש השלום לחודשיים מאסר בפועל וביהמ"ש דחה את ביצוע העונש עד ליום 16.8.81, כדי שהמבקש לא ילך למאסר בטרם הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. יש להניח שהכוונה היתה שהמבקש לא יימצא במצב שבו הגיש ערעור וזכה בו ובינתיים ריצה את העונש שנפטר ממנו לפי פסק הדין בערעור. ברם, לאחר שהגיש את הערעור ביקש המבקש שביהמ"ש המחוזי ידחה את ביצוע עונש המאסר עד לשמיעת הערעור וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר על כך נתקבל. העבירה אינה מן החמורות ולא יגרם כל נזק לציבור אם המבקש ירצה את עונשו עם תום ההליכים בערעור במידה שערעורוידחה. טוענת ב"כ המשיבה כי הסיכוי לשמיעת הערעור בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, במקרה שיידחה ביצוע עונש המאסר, הוא למועד שיחול קרוב לשנה לאחר הגשת הערעור, וכאשר התיק מגיע לשמיעה נרתע ביהמ"ש במקרים רבים מלאשר עונשי מאסר קצרים בגלל מעבר הזמן ואי הרצון להכניס אדם לבית הסוהר אחרי שעברה תקופה ארוכה עד גזר הדין. מאידך, אם תידחה הבקשה יש סיכוי שהערעור יקבע בהקדם. אין לקבל טיעון זה. ידועים פסקי דין שבהם אמנם נמנע ביהמ"ש לערעורים מלאשר עונש מאסר בגלל שיקולים של מעבר הזמן, אולם רובם ככולם של אותם מקרים הם כאלה שהמערער היה כבר במאסר או במעצר תקופה ניכרת וזוכה ובימ"ש שלערעור התבקש להטיל עונש מאסר. במקרים אלה מצא לנכון ביהמ"ש שלא להחזיר נאשם לבית הסוהר לאחר שטעם את טעם החופש ונהנה זמנית מן הזיכוי. אולם המקרה הנוכחי אינו דומה לאותם המקרים שכן המבקש עדיין לא הוכנס למאסר ואין כל סיבה מדוע לא ישא עונשו לאחר שיישמע הערעור וינתן פסק דין בענינו אף אם ישתהה הדיון בגלל המעמסה המוטלת על בתי המשפט. לפיכך יש לעכב ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד א. ברוכין למבקש, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 20.8.81). ב.ש. 244/81 - אלתנפה אחמד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
הוגש כתב אישום נגד אחד טהה ונגד העורר המיחס להם עבירות של סחיטה באיומים וקשירת קשר לפשע. ביהמ"ש הורה על מעצר השניים עד גמר ההליכים והמבקש ערר על צו המעצר. עררו נתקבל. העורר אינו חולק על כך כי שלח את טהה לגבות חוב שהגיע לו מן המתלונן והתביעה מייחסת לטהה מעשי איום בכך שבהזדמנות אחת איים ליטול את הטלויזיה של המתלונן אם החוב לא ישולם ובהזדמנות אחרת איזכר על דרך איום בפני אשת המתלונן ש"יש לך ילדים". אין כרגע בידי התביעה ראיות ישירות על הסכם בין שני הנאשמים לגבות את החוב באיומים, אך ביהמ"ש המחוזי סבר שיש ראיות נגד שני הנאשמים על נסיון לגבות את החוב בדרך בלתי חוקית. ברם, להבדיל מענינו של טהה
שלא הגיש ערר, הרי בענינו של העורר אין די בחומר הראיות כדי להצדיק את מעצרו. העורר לא נכח בשתי ההזדמנויות שבהן מייחסים לטהה את מעשי האיום, ואין להוציא מכלל אפשרות שהאיום, אם היה איום, היה בבחינת יוזמה פרטית של טהה. (בפני: השופט ש. לוין. 10.8.81).
ב.ש. 236/81 - ראובן דוד וראובן בלקר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(הערר נדחה).
שני העוררים נעצרו עד תום ההליכים לאחר שהוגש נגדם אישום בנסיון לרצח ובשעתו נדחה עררם על צו המעצר. המבקשים העלו טענת אליבי ובערר הקודם הורה ביהמ"ש העליון לבדוק בהקדם את טענת האליבי. אחרי מתן ההחלטה הנ"ל נבדקה טענת האליבי ואז הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר. ביהמ"ש המחוזי החליט שאין לשנות את החלטתו בציינו שאם כי אי אפשר לומר בשלב זה שטענת האליבי מחוסרת יסוד הרי היא נראית לו מפוקפקת ביותר. הערר נדחה. מדובר כאן בעבירה בעלת חומרה רבה ובידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס העובדות שבכתב האישום. העובדה שקיימת עדות אליבי, שיכולה אולי לסתור את ראיות התביעה, אינה מחייבת את שחרור העוררים בערובה.
(בפני מ"מ הנשיא י. כהן. עו"ד ח. קאזיס למבקשים, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 11.8.81). ב.ש. 207/81 - מדינת ישראל נגד דוד קורן
*שחרור בערובה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בכתב אישום שהוגש נגד המשיב וחברו מיוחסות להם 5 עבירות של פריצה וגניבה ע"י שבירת הצילינדר שבמנעולי הדלת. ברשות המשיב וחברו נמצא פלייר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של הנאשם האחר עד תום ההליכים ובאשר למשיב הורה על שחרורו בערובה. הערר נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב ישוחרר בערובה באשר אין לו הרשעות קודמות ואין הראיות נגדו חזקות דיין ובשני אלה שונה מצבו ממצב הנאשם האחר. אין לקבל נימוקים אלה. מסתבר שישנה עדות כי המשיב הודה שתיק שבו נמצא חומר הקשור עם הפריצה שייך לו, וכמו כן יש עדות שהמשיב זוהה ע"י שכנה של אחת המתלוננות, וכן יש עדות המפריכה אליבי שלו לגבי חלק מן המקרים הנדונים. בכל הנ"ל יש ראיות לכאורה נגד המשיב, לפחות לגבי חלק מחמשת האישומים, ובשים לב למצב בימים אלה בענין פריצות וגניבות שהפכו למכת מדינה יש לעצור את המשיב עד לסיום משפטו.
(בפני: השופט מ. כהן. 19.7.81 ).
ב.ש. 283/81 - עמוס גוארון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם כי באוגוסט 1981 ניסה לסחוט מתיירת כספים ותכשיטים באיומים שאם לא תיענה לו יספר לבעלה שעמד להגיע ארצה כי קיימה עמו יחסי מין ואף יפיץ סיפור זה ברבים. כן הוא מואשם כי לאחר שנדרש ע"י שני שוטרים להתלוות אליהם לתחנת המשטרה לחקירה הוא העמיד פנים כאילו הוא מסכים לכך אך חמק וברח. אישום נוסף מתייחס לכך שאיים על המתלוננת שתחזור בה מתלונתה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הנימוקים העיקריים להוצאת צו המעצר היו חומרת העבירות, קיומה של תשתית עובדתית מפלילה המספיקה לכאורה להרשעה בדין ועברו הפלילי של העורר. נימוקים אלה יש להם יסוד בחומר התביעה. מובן שחזקת החפות של העורר ממשיכה לעמוד לו ואפשר שבתום המשפט יצא זכאי בדינו, ברם
סיכוי זה אינו נראה חזק במידה העשויה להצדיק העדפת התחשבות בחרותו על פני הגנת הציבור בפניו.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד פלד לעורר. 13.9.81).
ב.ש. 282/81 - דניאל גרנות נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי ניצל בחורות צעירות ולהיטותן להיכנס לעולם "הזוהר" של פרסומת כדי לספק את יצריו המיניים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. בידי התביעה ראיות לכאורה לביצוע עבירות פליליות ועל פני הדברים נראה שלשם סיפוק יצריו המיניים השתמש העורר באמצעי מרמה. לכאורה מהווה העורר סכנה חמורה לציבור של בחורות המוכנות להתפתות לו. קיים חשש שאדם כזה, אשר לפי ראיות התביעה לא נרתע מלאיים ולסחוט דברים מהבחורות אשר נפלו ברשתו, עלול להפעיל אמצעי סחיטה דומים כדי לשבש את מהלך העדויות של התביעה. נכון שהמשפט מסועף והוא עלול להימשך זמן רב אבל אין בכך די כדי להצדיק, לפחות בשלב זה, את שחרורו של אדם כזה ממעצרו.
(בפני: הנשיא לנדוי. עוה"ד צ. לידסקי וגב' א. דורון לעורר, עו"ד א. לנדשטיין למשיבה. 8.9.81).
ב"ש 309/81 - מדינת ישראל נגד שלמה וקנין ואח'
*שחרור בערובה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
מכתב אישום שהוגש נגד שלושת המשיבים עולה כי אחיהם של שניים מהמשיבים נדקר בקרית שמונה והשלושה סברו כי המתלוננים הם שדקרו את האח. השלושה הגיעו לבית המתלוננים וקראו להם לצאת איתם. המתלוננים יצאו ונסעו במכונית עם המשיבים, ובדרך איימו האחים וקנין על המתלוננים ואמרו להם כי אם ימות האח ימותו גם הם ואם ישאר האח בחיים ישארו גם הם בחיים אך כל אחד מהם יירה ברגלו. לאחר מכן העבירו את המתלוננים לדירת ההורים ושם שוב חזרו על האיום הקודם. בינתיים הופיעו שוטרים המתלוננים ניצלו את הרגעים שהשלושה לא שמרו עליהם וברחו מן המקום. על יסוד מערכת עובדות זו הגישה המדינה כתב אישום בו האשימה את שלושת המשיבים בחטיפה לשם רצח או סחיטה, וכליאת שוא וביהמ"ש נתבקש לעצור את השלושה עד תום ההליכים. הבקשה נדחתה והערר על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בידי התביעה ראיות על כוונת רצח או סחיטה וכי יש להניח שכל מטרת המשיבים היתה תגובה נגדית למעשי המתלוננים כלפי אחיהם, ובנסיבות אלה, סבר ביהמ"ש, אין צידוק למעצר, מה גם שאין כל חשש להשפעה על עדים שכן העדים העיקריים הם המתלוננים ואף הם במעצר. נימוק זה אין לקבל. גירסת התביעה מבוססת על הודעות שמסרו המתלוננים והנתמכות ע"י עובדות מסויימות בשטח, וכנגד גירסה זו עומדת גירסת המשיבים כי לא היו דברים מעולם, כי לא חטפו איש וכי כל התלונה מבויימת. אין צורך להכריע עתה בין שתי גירסאות אלה. על פני הדברים קיימת תשתית עובדתיתהתומכת בגירסת התביעה, משקלה של תשתית זו תיקבע ע"י ביהמ"ש במשפט עצמו, וגירסת המשיבים אינה שופכת אור אחר על גירסת התביעה, אלא מכחישה אותה מכל וכל. בנסיבות אלה אין בסיס לקביעת ביהמ"ש המחוזי כי יש לראות את המעשה באספקט הנסיבות ואין להציגו בחומרה כה רבה כפי שהתביעה מעלה זאת. נהפוך הוא, אם גירסת המתלוננים תתקבל הרי לפנינו מעשה חמור ביותר ואם גירסתם תידחה וגירסת המשיבים תתקבל הרי זו עלילת שוא. אך אין יסוד לומר כי
המעשה נעשה אך לא בכוונת רצח או סחיטה אלא כתגובה נגד המתלוננים. זהו מקרה ראוי למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. ראיה לכאורה קיימת, העבירה חמורה בנסיבותיה, לנאשמים עבר פלילי עשיר הכולל עבירות של אלימות וקיים חשד של השפעה על עדים. לפיכך יש לקבל את הערר.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' מ. ארד למבקשת, עו"ד זנטי למשיבים. 24.9.81). ב.ש. 296/81 - צמח אופיר ואמדון סעדון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
כנגד העוררים הוגש לביהמ"ש כתב אישום שלפיו ניסו לשדוד ישישה בירושלים התנפלו עליה והיכו אותה בצורה ברוטאלית, הפילוה ומשכו שרשרת שענדה לצוארה אך לא הצליחו לקרוע את השר- שרת ולקול צעקותיה נמלטו. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. יש בתיק ראיות לכאורה נגד הנאשמים, העבירה היא חמורה בנסיבותיה ובנסיבות אלה אין מנוס מלצוות על מעצר העוררים חרף עברם הנקי. (בפני: השופט ברק. עו"ד בר חיים למבקשים, עו"ד יאראק למשיבה. 24.9.81).
ב.ש. 275/81 - מדינת ישראל נגד חיים גורש
*שחרור בערובה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
באחד הערבים נחבלה המתלוננת בהיותה ישנה בחדרה כאשר פלוני הגיע ושפך על גופה שמן רותח. לדברי המתלוננת הבחינה במבצע של המעשה והוא בעלה לשעבר - המשיב. כנגד המשיב הוגש כתב אישום בגין חבלה בכוונה מחמירה ובקשת המדינה לעצור אותו עד תום ההליכים נדחתה. הערר נתקבל. אכן, כתב האישום מבוסס בעיקרו על עדות המתלוננת, אך עדות זו היא חד משמעית, ואם תהיה אמינה די בה להרשעת המשיב. מהעדות למדים שהמתלוננת הבחינה בבירור כי בעלה לשעבר עושה לה את המעשה, ולפני כן טילפן אליה מספר פעמים ואיים עליה, בין היתר, שישחית את דמותה. כשנחקר המשיב לראשונה לא השמיע טענת אליבי ברורה, בסופו של דבר העמיד גירסת אליבי שהיה בבית אביו כל אותו לילה, האב אישר שראה אותו בלכתו לישון ובהשכימו בבקר, אך אינו יודע אם לא יצא את הבית וחזר. גירסות המשיב אינן מתיישבות כל כך עם דברי האב, ומכל מקום המשיב נקרא להיחקר במשטרה והתחמק מכך ימים רבים ללא הסבר מניח את הדעת. כמו כן למשיב הרשעות קודמות ובכללן מעשה תקיפה ואיום בתקיפה, איום בנזק גופני, נסיון להשחתת גוף ופציעה שלא כדין. כן תלוי נגדו מאסר על תנאי. בכל נסיבות המקרה יש לעצרו עד גמר ההליכים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ש. מושכל למבקשת, עו"ד ש. רוזנבוים למשיב. 27.8.81). ב.ש. 249/81 - דוש חנניה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בגרימת חבלה חמורה ותקיפת שוטר מתוך כוונה להכשילו בתפקידו, אך לאחר עיסקת טיעון הודה בביצוע העבירות של פציעה ותקיפת שוטר. כאשר היו בפני ביהמ"ש סעיפי האישום החמורים יותר הוצאה פקודת מעצר עד תום ההליכים נגד העורר, ולאחר שהודה באשמה ודחיית מתן גזר הדין עד לקבלת תסקיר שרות המבחן, ביקש העורר לשחררו בערובה. בקשתו נדחתה והערר על כך נתקבל. העורר טען כי העבירות שבהן הודה הן פחות חמורות מאשר אלה שיוחסו לו בכתב האישום ולפיכך יתכן שמלכתחילה לא היה ניתן צו מעצר נגדו אילו היה מדובר באשמות הקלות יותר. כן אין לו הרשעות קודמות של אלימות פרט לעבירה אחת נגד הרכוש, יש סיכויים לאור הצפוי מתסקיר
קצין המבחן שלא יוטל עליו עונש מאסר, וכי העובדה של תקיפת שוטר אינה מעוררת חשש שישתמט מלהופיע להמשך המשפט. מאידך טוענת התביעה כי גם לאחר השינוי בסעיפי האישום עדיין מדובר בעבירות חמורות. זהו אחד מאותם המקרים שהעורר עצור בגלל חומרת העבירה בלבד ושיקול זה בלבד אינו מצדיק את המשך מעצרו של העורר. יש להביא בחשבון את העובדה שהוא מסודר במקום עבודה קבוע והמשך מעצרו עלול לגרום לו נזק גם בכוון זה.
(בפני: השופט "הודה כהן. עו"ד מלצר למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 19.8.81). ב.ש. 253/81 - אברהם צ'אלח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נתפס בעת ביצוע פריצה לבית מגורים וגניבת תכשיטים ששויים כ-4 אלפים שקלים. העורר הודה במשטרה בביצוע המעשה והוגש נגדו כתב אישום. התביעה ביקשה לצוות על מעצר העורר עד גמר ההליכים בגלל חומרת המעשה, ומטעם זה בלבד, שכן עברו של העורר נקי. לדעת התובע רצוי להרחיב את סוג העבירות הנחשבות בעיני ביהמ"ש כחמורות עד כדי כך שדי בחומרת העבירה כשלעצמה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי השתכנע מנימוק זה ואף קבע כי הגיע הזמן שידע הציבור כי מי שנתפס בעבירה חמורה של התפרצות לדירה מקומו בבית הסוהר ואפילו זו עבירתו הראשונה. לדעת השופט, אם יש דרך להילחם ביעילות בתופעה היום יומית של עשרות פריצות לבתי מגורים, הרי אחת הדרכים היעילות היא שמי שנתפס יעצר מיד ולא ישוחרר עד תום מעשהו. הערר נתקבל. גישתו של ביהמ"ש המחוזי היא מסוכנת ופוגעת בעיקר העיקרים של עשיית דין בדרך צודקת תוך שמירה על העיקרון בדבר חפותו של אדם טרם הורשע ובדבר הימנעות מענישה בטרם ניתנה לנאשם הזדמנות להשמיע את דבריו ולהביא ראיותיו. המעצר עד גמר ההליכים איננו מקדמה על חשבון העונש ואין לראותו ככזה, אפילו אם בסופו של דבר מתחשב ביהמ"ש בתקופת המעצר לענין ריצוי עונש מאסר בגזר דין. אכן, מעשי התפרצות הם תופעה שיש לעשות הכל לצמצמה, אך זאת ע"י ענישה הולמת בתום המשפט ולא ע"י מעצר מונע בטרם משפט. לענין זה אין לקבוע כלל נוקשה וכל מקרה ראוי שייבחן עפ"י נסיבותיו. יש ומעשה הפריצה הוא כה חמור עד שלמדים מתוכו שהאדם מסוכן לציבור ויש לעצרו, ויש והחשוד המואשם בבקשה הוא בעל עבר בעבירות דומות דבר המלמד על היותו מסוכן לציבור בהיותו חופשי. אולם כשמדובר באדם שריקעו נקי מכל רבב ובמעשה פריצה שאיננו חמור באופן מופלג,ישמר הכלל כי במקרה כזה לא די בחומרת העבירה מהבחינה המהותית לכשעצמה וצריכות להתקיים נסיבות נוספות שתתמוכנה בבקשת המעצר. כאלה אין בעניננו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מוסק לעורר, עו"ד בן אור למשיבה. 26.8.81).
ב.ש. 274/81 - מדינת ישראל נגד משה חזקיהו
*שחרור בערובה(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין עבירה של אינוס קטינה וביצוע מעשה סדום בה. התלונה הוגשה שבוע לאחר אירוע המקרה. התביעה ביקשה מעצר המשיב עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש המחוזי דוחה את הבקשה והערר על כך נדחה. כתב האישום מתבסס כולו על עדותה של המתלוננת וזו אמרה במשטרה דברים אחרים מאלה שנאמרו לרופאים שבדקו אותה, וקיימת אי התאמה בין הדברים האמורים לבין גירסאות נוספות שהשמיעה המתלוננת לאנשים אחרים. יש גם להתייחס לעובדה שהמתלוננת סירבה להיבדק ע"י רופאים
כאשר הדבר ניתן היה להיעשות ובכך לאמת או לשלול את גירסתה. המשיב נבדק ע"י מכונת אמת וחוות הדעת של הבודקים היא שבכל השאלות שענינם תיאור מעשה האונס הכחשותיו של המשיב הן אמינות, וכן לא הובאה כל ראיה שתצביע על כך שקיים חשש שהמשיב יתערב כדי למנוע עדויות ולסכל את ההליך המשפטי.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מושכל למבקשת, עו"ד בר דיין למשיב. 23.8.81).
ב.ש. 270/81 - מיכאל קוסיאשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, תקיפה, שוד וסחיטה באיומים. המדובר בחטיפתו של בעל מאפיה והובלתו ליער שם סחטו ממנו באיומים תכשיטים. בשלב זה לא השתתף העורר, אך הפרשה נמשכה לאחר מכן בדירתו של העורר אם כי לא מייחסים לו נקיטת אלימות פיסית נגד המתלונן כמו המעורבים האחרים בפרשה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים והערר נדחה. העבירה המיוחסת לעורר חמורה ביותר ושחרורו עשוי להביא לתיאום גירסאות בינו לבין אנשים אחרים ולשיבוש הליכי משפט.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מ. זיו למבקש, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 31.8.81). ב.ש. 273/81 - אברהם ממן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בעקבות גל התפרצויות במבשרתירושלים הוגש כתב אישום נגד 6 נאשמים המייחס לכל אחד מהם השתתפות בחלק מן ההתפרצויות. בשניים מפרטי האישום מואשם העורר בהתפרצות וגניבת טובין בסכום של 13 אלף שקל וכן בקשירת קשר לבצע התפרצות לדירה אחרת. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר חלק מן הנאשמים ובכללם העורר ועררו נדחה. הסניגור טען שמדובר בהסתבכות מקרית של המערער אשר הודה מיד עם מעצרו בעבירות שיוחסו לו ונסיבותיו האישיות מחייבות התחשבות. עוד נטען שהעורר שימש מקור גאווה ומשיכה לרבים מבני הנוער בבית שמש בהיותו כדורגלן פעיל הנושא בעיקר הנטל של החזקת קבוצת הכדורגל של הפועל בית שמש. אולם, העבירותהמיוחסות לעורר הן חמורות ובוצעו במתוכנן ובצוותא עם אחרים. לעורר גם הרשעה קודמת על שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא רשיון. לכאורה צודקת התובעת בטענתה כי העובדה שהעורר הינו דוגמא וסמל לבני גילו ככדורגלן משמשת דוקא גורם מחמיר. בהתחשב במכת הפריצות שפשתה בארץ בכלל ובאיזור מבשרת ירושלים בפרט, והרשעתו הקודמת של העורר ושאר הנסיבות יש לקיים את החלטת המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד סילברמן למבקש, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 1.9.81).
ב.ש. 258/81 - ראפע מנסור עביט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בגרימת חבלה חמורה בזדון כאשר ביקש מהמתלונן להילוות אליו לחוף הים ובנוכחות נאשם אחר ירה במתלונן 4 יריות ופגע בקרסול רגלו ובמותנו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד גמר ההליכים ועררו נדחה. בידי התביעה הודעתו של המתלונן המאמתת את העובדות שבכתב האישום, העורר מצדו כופר בעצם האירוע אך אין חולקין כי כמה מן העובדות המצויות בגירסתו נסתרו ע"י עדויות של אנשים אחרים. אכן, בשלב הנוכחי לא ניתן לקבוע מסמרות לגבי אשמתו או חפותו של העורר, אך די
בכך שיש בידי התביעה חומר ראיות לכאורה נגדו, העבירה היא חמורה ביותר ויש לעורר רשימה נכבדה של הרשעות קודמות.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד כמאל למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 2.9.81). ב.ש. 269/81 - מדינת ישראל נגד איברהים אבו גוש ויוסף אבו גוש
*שחרור בערובה(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
שני המשיבים הואשמו בעבירות של החזקת נשק שלא כדין. נטען כי המשיב הראשון החזיק שלא כדין אקדח וכדורים וכי המשיב השני נכח כשנעשתה עיסקה בין המשיב הראשון לבין אדם אחר בשם עודד שבעקבותיה היה המשיב הראשון אמור לרכוש מעודד רימונים. התביעה גם אומרת שיש בידה ראיות שהאקדח היה גנוב וכן שרכישת הרימונים נועדה לחיסול חשבונות. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיבים בערובה והערר נדחה. המשיבים,הם בעלי הרשעות קודמות ובנסיבות רגילות היה מקום לדעה כי החומר שבידי התביעה מצדיק את המעצר עד גמר ההליכים, אך במקרה זה קיימות לפחות שתי נסיבות המצדיקות את השחרור. עודד הנ"ל שוחרר ע"י שופט אחר בערובה ועל החלטה זו לא הוגש ערר. כמו כן, הערר הוגש 4 ימים לאחר שניתנה ההחלטה לשחרר את המשיבים בערובה ובינתיים הם כבר שוחררו. כמו כן אומרים המשיבים כי עשו עיסקת טיעון עם התביעה שעל פיה יודו בשינויי נוסח בעובדות המיוחסות להם וביהמ"ש יתבקש להורות על הגשת תסקירי שירות המבחן. בנסיבות אלה אין להורות על מעצר המשיבים.
(בפני: השופט לוין. עו"ד גב' מושכל למבקש, עוה"ד רבינוביץ ומנדל למשיבים. 1.9.81).
בר"ע 40/81 - (ע"א 366/81) - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה [פ"ד לה (4) 144]* בקשה לביטול צו אימוץ
(בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נדחה).
המערערת היא ילידת 1940 ובגיל צעיר התעוורה. היא נישאה לאדם שהיה מבוגר ממנה בכ-35 שנים ונישואים אלה היו מעורערים מתחילתם. נולדו לה 4 ילדים שניתנו למשפחות אומנות ואילו הילד החמישי נמסר לאימוץ. המערערת עצמה היתה מאושפזת מחמת ליקויים נפשיים ונתמנה לה אפוטרופוס שהיה צד להליכי האימוץ. המבקשת לא הוזמנה לדיונים ולאחר מכן ביקשה לבטל את צו האימוץ מנימוקים שונים. בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה.
אשר לטענה שיש לבטל את צו האימוץ מכח תקנה 227 לתקנות סדר הדין האזרחי - יש לדחות את הבקשה מכיון שבקשת הביטול הוגשה באיחור זמן. אשר לטענה בדבר פגמים בהליכי האימוץ - אין חולקים שהליכי האימוץ לקו בפגמים דיוניים והפרשה הנדונה מדגימה את החשיבות הרבה שיש לייחס לקיום כל הדרישות הפורמליות המנויות בחוק והתקנות הכרוכות בהליכי האימוץ. בנסיבות רגילות צריך ביהמ"ש לשמוע גם הורה פסול דין לענין אימוץ ילדיו, שהרי אפשר והוא יגיע לכלל מסקנה שקיימות חלופות פחות קיצוניות מאשר מתן צו אימוץ, כגון מסירת הילד לידי משפחה אומנת. ברם, צדק השופט שהיה חומר המצדיק מתן צו אימוץ. גם כך אילו הוגשה הבקשה נשוא הערעור זמן קצר לאחר מתן הצו לא מן הנמנע שהיה מקום לבטל את צו האימוץ ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. ואולם כבר עברו יותר מ-6 שנים מיום מתן צו האימוץ ולפי החומר שבתיק עשוי ניתוקו של הילד מחיק משפחתו החדשה לגרום לו לזעזוע נפשי שספק אם יוכל לעמוד בו. על כן טובת המאומץ שלא לבטל את צו האימוץ.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. לירז למבקשת, עו"ד י. בן אור למשיב. 29.7.81).