ע.א. 772/80 - האחים וינר בע"מ ואח' נגד שמואל סומך ואח'
*הפרת הסכם למכירת מקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2018/73 - הערעור נתקבל).
בינואר 1973 נחתם זכרון דברים בין האחים וינר כמוכרים (להלן המוכרים) לבין שמואל סומך ואח' כקונים (להלן הקונים), שלפיו התחייבו המוכרים למכור לקרנים מגרש בבני ברק בשטח של למעלה מ-3 דונם בתמורה של 830 אלף ל"י שישולמו בתשלומים שונים. בין היתר נקבע כי 10 אלפים ל"י ישולמו ביום חתימת זכרון הדברים, 140 אלף ל"י "ביום 8.2.73 יום חתימת החוזה" והכוונה לחוזה מפורט יותר שאמור היה להיערך ע"י עו"ד באותו יום, ועוד 200 אלף ל"י ביום 20.3.73. בסיפא לזכרון הדברים קיימת פיסקה האומרתכי "ההוצאות ותנאים אחרים לפי המקובל יקבעו בזמן חתימת החוזה אצל עו"ד". הנכס לא נמסר לקונים ואלה מצדם לא שילמו על חשבון התמורה אלא 10 אלפים ל"י דמי קדימה ביום חתימת זכרון הדברים. הקונים הגישו תביעה לאכיפת זכרון הדברים ולחיוב המוכרים בתשלום פיצוי של 250 אלף ל"י על הנזקים שנגרמו לקונים עקב השהיית ביצוע העיסקה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכרון הדברים הופר ע"י המוכרים שביטלו אותו חד צדדית כבר ביום 8.2.73 ולפיכך הורה על אכיפתו ועל הקונים לשלם את יתרת התמורה המקורית מבלי שהסכום אף יוצמד. בערעור טוענים המוכרים כי ביהמ"ש שגה שגיאות שורשיות בקביעת העובדות וכי יש להתערב בממצאים העובדתיים ולקבוע כי הקונים הם שהפרו את זכרון הדברים ואין לאכוף אותו ולחילופין ביקשו כי האכיפה תותנה בתשלום התמורה על פי שוויו של הנכס ביום התשלום.
א. היסוד שעליו נשען פסק הדין הינו הקביעה העובדתית שביום 8.2.73 הציעו הקונים והיו מוכנים ויכולים לשלם את הסך 140 אלף ל"י ואילו המוכרים סירבו לקבל את התשלום. אמנם למעשה ובפועל הציעו הקונים לפקיד של המוכרים, העד מרקוביץ, סכום של 75 אלף ל"י בלבד, אך כאשר זה סירב לקבל את התשלום לא ראו טעם להוסיף ולהציע את היתרה הגם שזו עמדה לרשותם. לדעת ביהמ"ש המחוזי סירוב זה לא היה לו צידוק והוא אשר מבטא את מעשה ההפרה מצד המוכרים. בממצאיםעובדתיים אלה יש להתערב. אכן, אין זה דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים של ביהמ"ש השומע את העדים ומתרשם מהם, אך אין זה כלל החלטי וניתן לסטות ממנו במקרים מסויימים. ביהמ"ש שלערעור יתערב בהערכת העדויות כאשר זו יסודה בשיקולים המתעלמים מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, או אם הוכחה טעות בולטת בשיקולים, או פגם אחר היורד לשורשו של ענין, או כאשר הממצאים העובדתיים אינם מתיישבים עם חומר הראיות שהיה בפני השופט כפי שעולה מתוך הפרוטוקול. בעניננו מסקנת ביהמ"ש המחוזי מושתת על הנחות והשערות שאין להן יסוד ואחיזה בחומר הראיות.
ב. אמנם השופט קבע שאין הוא נותן אמון בעדויות מטעם המוכרים והוא סומך על עדויות הקונים, אך למרות זאת המסקנה העובדתית של ביהמ"ש המחוזי לא תוכל לעמוד. על פי החוזה צריכים היו הקונים לשלם למוכרים ביום 8.2.73 סכום של 140 אלף ל"י ואין בכל חומר הראיות הוכחה שסכום זה הוצע לתשלום. נהפוך הוא. כל שניתן להסיק מעדותם של אלה שהיו מהימנים על השופט הוא שבאותו יום הציעו תשלום של 75 אלף ל"י בלבד. בשום מקום בחוזה או בחומר הראיות, ובכלל בדין או בהלכה, אין הוראה שלפיה צד לחוזה, הזכאי לקבל תשלום פלוני ביום מסויים ומציעים לו חלק מאותו סכום, שומה עליו לקבל סכום זה לידיו ולא לדחות את
ההצעה. תשלום חלקי שכזה כמוהו כאי תשלום ואפילו הוצע למוכרים רשאים היו לדחות את קבלתו על הסף.
ג. במקרה דנן המצב מרחיק לכת עוד יותר. לא היתה כלל ראיה שהקונים הציעו באותו יום תשלום לבעלי דינם. כל שמעידים הם כי הציעו את הסכום לפקיד של המוכרים העד מאירוביץ. אמנם היה זה הוא שהעלה על הכתב את זכרון הדברים, אך העיסקה נקשרה בין הקונים לבין המוכרים ולא עם הפקיד מאירוביץ. אין כל ראיה שהמוכרים הסמיכו את מאירוביץ לטפל בשמם בעיסקה זו, לקבל תשלום עבורם, או לייצגם בכל דרך שהיא. לכן הצעת התשלום למאירוביץ אינה כלל הצעה למוכרים. ניתן היה אולי למצוא בידי מאירוביץ אבק של סמכות נחזית לטפל בענין אילו המוכריםעצמם לא היו בנמצא, אך לפי מצב הדברים הקונים והמוכרים מנהלים את עסקיהם בסמיכות מקום ולא היתה כל מניעה כי הקונים יציעו את התשלום לבעלי הדין הנמצאים בהישג ידם בכל עת ומיד.
ד. אם נכונה סברת השופט שהיה בידי הקונים מלוא הסכום של 140 אלף ל"י לתשלום, מדוע הציעו למאירוביץ רק מחציתו. מכאן אחת מהשתיים: או שסברה זו אין לה יסוד והכסף לא עמד לרשותם, או שהכסף אכן עמד לרשותם ואז הם חטאו בהפרה בוטה של התחייבותם עפ"י החוזה בכך שהחזיקו כספים אלה בידיהם והציעו לתשלום רק חלק ממנה. למעשה מעדות התובעים עולה שהסכום לא עמד לרשותם.
ה. למעשה יש לפקפק בקביעה העובדתית שהקונים הציעו למאירוביץ את הסכום של 75 אלף ל"י. מניתוח הראיות השונות והסתירות בדברי עדי הקונים עולה כי אף לא הציעו סכום של 75 אלף ל"י באותו יום אלא סכום של 25 אלף ל"י בלבד. בנושא אם הוצע סכום של 25 אלף ל"י בלבד או סכום נוסף ונפרד של 50 אלף ל"י ע"י אחד הקונים לאחד המוכרים, הגיעו בעלי הדין להסכם כי הקונה הטוען כי מסר את הכסף והמוכר אשר כפי הנטען השיק נמסר לו, ייבדקו במכונת הפוליגרף ותוצאות הבדיקה תחייבנה את הצדדים לגבי השאלה שבמחלוקת. משמע שבענין זה של תשלום 50 אלף ל"י באותו יום הסכימו הצדדים לסמוך על מכונת הפוליגרף ולאחר שנעשתה הבדיקה הוגשה חוות הדעת בה יש קביעה אחת החלטית שהקונה אמר דברי שקר וכי תשובת המוכר בשאלה הנדונה היא אמינה. מבלי להיכנס לדיון מה מידת קבילותהשל בדיקה במכונת פוליגרף בהליך אזרחי, הרי כאן היתה הסכמת בעלי הדין שהבדיקה תחייב אותם וצריך היה לכבד את רצון בעלי הדין. אעפ"כ אין בפסק הדין כל התייחסות לבדיקה ותוצאותיה, למרות שבשאלה מאד חשובה וקובעת זו נמצא שדוקא המוכר הוא דובר אמת ואילו דברי הקונה בשקר יסודם.
ו. הקונים פנו לעו"ד וביקשו ממנו לטפל מטעמם בענין מימוש העיסקה ולערוך את החוזה המלא בעקבות זכרון הדברים, ומשהתחילו הענינים להסתבך פנה עוה"ד למוכרים ודרש את מימוש החוזה. הוא כתב להם שני מכתבים ובשניהם לא מוזכר אף ברמז כאילו הקונים הציעו את התשלום ביום 8.2.73 ונתקלו בסירוב לקבלו. מתוך -המכתבים ניתן להבין שלא ביום הנ"ל ולא בכל מועד מאוחר יותר היו הקונים מוכנים לשלם את הסך 140 אלף ל"י, אלא הקונים היתנו את התשלום בחתימת החוזה הנוסף שנערך ע"י עוה"ד של הקונים. מכאן שכלל לא היו מוכנים לשלם בתאריך הנ"ל את הסכום האמור, ושהפרו בכך את ההסכם.
ז. עוה"ד של הקונים ניסח והכין לחתימה חוזה מלא ומפורט המשתרע על 4 עמו- דים. החוזה לא נערך ביום 8.2.73 אלא בחודש מרץ 1973. על פי זכרון הדברים צריך היה להיערך חוזה משלים שיכלול את קביעותיו היסודיות של זכרון הדברים ויוסיף תנאים בקשר להוצאות ולפי המקובל. ואולם בחוזה שנערך ע"י עוה"ד יש סטיות מזכרון הדברים ותנאים נוספים מהותיים מאד שאינם בבחינת תנאים שיגרתיים על פי המקובל. בין היתר נכתב כי על המוכרים לתת יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לטובת הקונים, וכן מדובר על הפקדת סכום בידי עוה"ד לתשלום מס שבח מקרקעין, דברים שלא הותנו כלל בזכרון הדברים. אלה הם תנאים משמעותיים שהקונים לא היו רשאים להכתיבם למוכרים ולהתנות בחתימת הסכם זה את התשלום המגיע.
ח. קובע ביהמ"ש המחוזי כי אפילו קמה למוכרים עילה לביטול החוזה עקב אי תשלום הסכום המלא ביום 8.2.73, הרי אין כאן הפרה יסודית של ההסכם ולכן היה על המוכרים לתת אורכת זמן לביצוע התשלום במלואו ואורכה כזו לא ניתנה, ולפיכך הודעת הביטול מיום 6.4.73 אינה מבטלת את העיסקה. בשאלה אם אי תשלום סכום כסף במועדו מהווה הפרה יסודית או לאו נחלקו דעותיהם של שופטי ביהמ"ש העליון ונשמעו דעות לכאן ולכאן, וכל מקרה חייב להיבחן על פי נסיבותיו המיוחדות. ברם, כל הדיון הזה אינו דרוש למקרה דנן, כי לא מדובר כאן כלל ועיקר באיחור בתשלום, שהרי לגירסת הקונים הכסף היה בידם, אך הם לא הציעו לשלם את הסכום לא ביום הקובע ולא בכל מועד אחר. הם גילו נכונות לשלם את הסכום במלואו בכפוף לתנאים שהמוכרים לא היו חייבים להיכנע להם. מכאן שאין מדובר באיחור בתשלום, אלא בהתנכרות לחובת התשלום על פי תנאי זכרון הדברים כלשונו, ובמקרה כזה הכל יסכימו שההפרה ע"י הקונים היא יסודית.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד פלדמן למערערים, עו"ד הוק למשיבים. 17.9.81).
ע.א. 423/79 - רחל צברי נגד חגי צברי
*כריכת עניני ממון בתביעת גירושין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בהמ' 1179/78 - הערעור נתקבל)
המערערת והמשיב היו נשואים במשך שנים, התגוררו יחדיו בדירה משותפת בחולון שהיתה רשומה על שם שניהם. במשך הזמן החליטו לעבור לערד ושם שכרו לעצמם דירת מגורים של עמידר. את הדירה בחולון מכרו ובחלק מן התמורה פרעו חובות ואילו סכום של 185 אלף ל"י הופקד על ידם במאי 1977 בחשבון בנקאי משותף. על שם הבעל היה רשום מגרש בחולון שקיבל אותו במתנה מאמו לאחר נישואיו. לאחר שעברו לערד התערערוהיחסים בין בני הזוג והבעל הגיש לביה"ד הרבני תביעה לגירושין בה כתב בין היתר "לשם הכרעה בכל השאלות השנויות במחלוקת שבין הצדדים, כורך בזה התובע בתביעתו את כל הענינים הקשורים והכרוכים בגירושין... וכן שאלת רכוש בני הזוג והמטלטלין בדירתם". לאחר מכן הגישה האשה בביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות עבורה ועבור הילדים
ותביעה נוספת הגישה לביהמ"ש המחוזי שיורה לבעל להחזיר לה את חלקה בפקדון של 185 אלף ל"י שמשך מהבנק לפני שהגיש את תביעת הגירושין, וכן ביקשה שביהמ"ש יחליט כי המגרש בחולון הרשום על שם הבעל שייך למעשה גם לאשה. תובענה זו ביקש המשיב לדחות על הסף משני טעמים: כי הוא כרך את נושא הרכוש המשותף בתביעת הגירושין והוקנתה לבית הדין הסמכות הייחודית לדון גם בשאלת הרכוש; בית הדין כבר מקיים את הדיון בכל הסוגיות הכרוכות בתביעת הגירושין וכדי למנוע פיצול ההתדיינות ראוי שהדיון יתנהל בבית הדין הרבני. ביהמ"ש המחוזי קבע שהוקנתה סמכות ייחודית לבית הדין הרבני ומחק את התביעה מחוסר סמכות. לאחר שהוגש הערעור על החלטה זו נמשכו תהליכים בבית הדין הרבני ואלה נסתיימו באפריל 1980 בהחלטה של בית הדין שנתן תוקף להסכם שבין בעלי הדין. על פי החלטה זו התגרשו בעלי הדין וכל יתר הנושאים שעמדו לדיון והכרעה באו על פתרונם כמפורט בהסכם הגירושין, ובכלל זאת ענין החזקת הילדים, חלוקת כספים שונים שהיו מופקדים אצל עו"ד והסדר לגבי הדירה בערד באשר לזכויות בחברת עמידר. עוד נקבע בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין כי "עניני הרכוש של הצדדים ידונו בהתאם לפסק הדין של ביהמ"ש העליון" בערעור נשוא תיק זה, וזאת באשר לענין כספי הפקדון והמגרש.
השופט לוין :
א. לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, אך כדי שהענין יראה כרוך נקבעו כללים ע"י בתי המשפט במשך השנים. בגדר המונח של "כרוך בתביעת הגירושין" ניתן להכניס ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין, וכל ענין אחר, לאו דוקא ענין של המעמד האישי, אשר בפועל ממש נכרך ע"י בן הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית ואשר ההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. אין די בכך שיאמר ע"י אחד מבעלי הדין כי הוא כורך את הנושא בענין הגירושין, אלא נחוץ שבפועל ממש יכרוך אותו ענין ע"י בקשה שבית הדין יכריע בו. זאת ועוד, אין די בהזכרת הענין גרידא, אם אין מונחת ביסוד אמירת הדברים הכוונה הברורה שבית הדין יכריע באותו ענין. וגם בכך לא די. עדיין צריך להראות שכריכה זו הינה אמיתית וכנה ונעשית בתום לב ולא רק כדי לשלול מבעל הדין האחר את דרכו לביהמ"ש המחוזי.
ב. בעניננו גם ענין המגרש וגם ענין הפקדון בבנק אינם בגדר נושא שמעצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין. ברור שהמגרש שקיבל המשיב מאמו ושבני הזוג לא עשו בו שימחם לקידום חייהם המשותפים אינו בגדר נכס הכרוך בתביעת הגירושין. הוא הדין בסכום הפיקדון. אילו היה מדובר בדירת המגורים בחולון בטרם נמכרה, כי אז אפשר היה בהחלט להתייחס אליה כאל נכס הקשור לתביעת הגירושין. אולם הנכס פשט צורה ולבש צורה. הוא הומר בסכום כסף, והנכס החדש אינו יותר צמוד מטיבו וטבעו לנושא הגירושין. מעבר לכך, גם כסף זה אינו יותר בנמצא כיון שהבעל משך אותו וכיום לובשת התביעה אופי אזרחי מובהק. הא ראיה כי הדירה בערד שביחס אליה אפשר להתייחס כענין הכרוך בתביעת הגירושין, אמנם הוסכם לגביה כדבר מובן מאליו במסגרת תביעת הגירושין.
ג. לא זו בלבד, אלא ששני מרכיבי הרכוש גם לא נכרכו כראוי בתביעת הגירושין. כל שנאמר בתביעה הוא שהתובע מבקש כי במסגרת תביעתו ידונו כל הדברים הקשוריםבגירושין וכן שאלת רכוש בני הזוג. סתם המשיב ולא פירש לאיזה רכוש הוא מתכוון. הניסוח הוא מאד סתמי ואפשר שלא לראות בו כריכה נאותה, מה גם כשמדוברבשני מרכיבי רכוש שיש בכל אחד מהם משהו לא שיגרתי המחייב התייחסות מיוחדת.
ד. גם אם המשיב כרך רכוש זה בתביעת הגירושין, הרי לא בכנות ולא בתום לב עשה כך. ערב הגשת תביעת הגירושין משך המשיב את כל סכום הפקדון והעניק אותו לאחותו, וברור כי עשה זאת כדי שבדיון על ענין הרכוש המשותף לא יהיה סכום זה שנוי במחלוקת, כך שבודאי לא כרך את הסכום הזה בתביעה שהגיש לבית הדין. ובאשר למגרש - לכאורה זה נכס שלו ואין לאשתו חלק בו, אלא אם כן ייקבע לאחר בירור משפטי שחלים על הנכס כללי איזון המשאבים או חזקת שיתוף בנכסים. מה ההגיון איפוא שהוא מיוזמתו יעורר את הנושא ויכרכנו בתביעת הגירושין.
ה. הלכה היא כי הטוען כריכת נושא ממוני או רכושי בתביעת גירושין עליו נטל הראיה להוכיח שהנושא השנוי במחלוקת אכן נכרך בתביעת הגירושין ובכנות. לאור כל הנאמר, ובמיוחד בנסיבות דהיום, כשהדיון בבית הדין הרבני הסתיים למעשה, וניתן בידי ביהמ"ש העליון לקבוע איזו ערכאה שיפוטית תדון במרכיבי הרכוש הנ"ל, מן הראוי שיהא זה ביהמ"ש המחוזי אשר לו הסמכות החוקית והטבעית לדון ולפסוק בעניני בעלות במקרקעין ובתביעות כספיות רגילות.
השופט בייסקי - מסכים ומוסיף:
אין צורך להכריע אם שני הענינים הנ"ל מעצם טיבם שייכים לתביעת הגירושין. על פי הפסיקה לא די לכרוך באורח סתמי ופורמלי בתביעת גירושין ענינים הניתנים לכריכה. כדי שהכריכה תהא כדין חייבת היא להיות כנה. המשיב אינו חולק על כך כי משך את הכסף מהחשבון המשותף וברור שמעשה זה נעשה כדי שבית הדין לא יהא לו במה לדון בהקשר זה, ומכאן מתגלית הכוונה החד משמעית שלא להותיר לבית הדין הרבני כל נושא כספי לדיון. המשיב במו ידיו ובמודע שלל את הסמכות מבית הדין הרבני לדון בענין זה. גם בענין המגרש נותר הספק אם הכריכה היתה כדין לפי נוסח כתב התביעה. בינתיים התגרשו בעלי הדין ונשארו להסדר רק ענין הפקדון והמגרש. לענין כספי הפקדון כאמור הרי הוא מעולם לא נכרך בתביעת הגירושין וענין המגרש ספק אם נכרך כדין. כך שענין הפקדון יהיה צריך להיות נדון בביהמ"ש ומכיון שכך הרי גם את ענין המגרש אין להביא בפני בית הדין. אין מקום להריץ את בעלי הדין כיום אל שתי ערכאות, אל ביהמ"ש המחוזי שמכח סמכותו חייב לדון בשאלת הפקדון הכספי, ולבית הדין שיפתח מחדש את התיק להכרעה בשאלת המגרש על יסוד סמכות של "כריכה מפוקפקת". שני הענינים תלויים זה שנים בפני ביהמ"ש המחוזי וזה בלבד חייב להכריע בהם.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. עו"ד אברהם קלר למערערת, עו"ד אלחנן לי למשיב. 31.8.81).
בג"צ 66/81 - המפקח הכללי של המשטרה נגד שופט בימ"ש השלום ברמלה ואח'
*ניתוח שלאחר המוות בחשש שבוצע מעשה פלילי.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות השופטים ברק וטירקל כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא י. כהן)
באחד הימים נמצאה המנוחה חממה ימיני כשהיא מוטלת על הרצפה ערומה וללא הכרה ולאחר מכן נפטרה. בבדיקה שנערכה בגופה נתגלו חבלות בראש ולא היה ברור אם אלה נגרמו מנפילה או כתוצאה ממעשה פלילי. שופט בימ"ש השלום שנתבקש להורות על נתיחת הגופה לשם חקירת סיבות המוות, קבע שעל יסוד החומר שבפניו אין לאמר שקיים יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם כתוצאה מעבירה ועל כן אין הוא מורה על ניתוח הגוויה. המשטרה פנתה לבג"צ וברוב דעות שופטים ברק וטירקל, בפסק דין מפי השופט ברק, נקבע שיש מקום להורות על נתיחת הגופה, ואילו מ"מ הנשיא י. כהן קבע שלא היה מקום לנתיחת הגופה.
בטרם הגיע הענין לבג"צ פנתה המשטרה שנית לשופט השלום עם חומר נוסף וביקשה שידון מחדש בענין, אך השופט סבר כי כיון שהחלטתו הראשונה היתה החלטה שיפוטית ולא מינהלית הרי החלטתו היא סוף פסוק ואין הוא רשאי לחזור ולדון בענין. בשאלה זו קבע השופט ברק כי בין אם פעולתו של השופט החוקר היא פעולה משפטית ובין אם היא פעולה מינהלית הרי לא זהו המבחן לשאלה אם רשאי הוא לחזור ולדון בנושא, אלא המבחן הוא מה היא מטרת הסופיות בהחלטה הראשונה. בעניננו, קבע השופט ברק, מותר היה לשופט לשוב ולדון בשאלת הנתיחה אם הובאו עובדות חדשות בפניו.
אשר לעצם הענין נחלקו הדעות בין שופטי הרוב ושופט המיעוט בשאלה באלו נסיבות יורה שופט על נתיחת גופה. המחלוקת בין שופטי הרוב לשופט המיעוט הלא באשר לפירוש הסעיף בחוק הקובע אימתי יורה שופט על נתיחת גופה לבירור סיבת המוות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ברק, טירקל. עו"ד א. בן טובים לעותר, עו"ד צ. לידסקי למשיבים. 11.9.81).
בג"צ 246+260/81 - אגודת דרך ארץ ואח' נגד רשות השידור ואח'
*הצורך ב"רוב מיוחד" של חברי הכנסת לשינוי זמני שידור לרשימות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
ענינה של עתירה זו, תיקון שנתקבל בכנסת לחוק הבחירות ואשר הפחית מזמני השידור של המפלגות החדשות לקראת הבחירות לכנסת, והוסיף זמני שידור למפלגות הגדולות והוותיקות. העותרים טענו כי בעוד שהזמנים המועדפים שנקבעו קודם לכן לרשימות הוותיקות והגדולות תתקבלו ברוב מכריע של חברי הכנסת בהתאם לחוק יסוד הכנסת, הרי שהתיקון החדש התקבל ברוב רגיל ולפיכך אין לנהוג על פיו. טענה זו נתקבלה. ביהמ"ש העליון בהרכב של 5 שופטים, קבע ב-5 פסקי דין, כי עפ"י סעיף 4 לחוק יסוד הכנסת צריך רוב מיוחד, של רוב חברי הכנסת, לשינוי האמור, שכן יש בשינוי משום פגיעה בעיקרון השוויון שבסעיף 4 לחוק יסוד הכנסת. סעיף זה קובע שהבחירות לכנסת תהיינה "שוות" ופגיעה בעקרון השוויון צריך רוב של חברי הכנסת. בפסקי הדין נדונה שאלת השוויון והאם השוויון צריך להיות מוחלט או יחסי וההשלכות השונות שיש לחלוקת הזמן השונה לרשימות השונות על עיקרון השוויון ומתן ההזדמנות השווה לכל אחת מן הרשימות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן פורת, ברק, בייסקי. עוה"ד א. רמות ומ. קורינלדי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 28.7.81).
בג"צ 463/81 - עמרם רחמים נגד ביה"ד הצבאי לערעורים ואח'
*התערבות בהחלטת בי"ד צבאי (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר זוכה ע"י בית הדין הצבאי המחוזי מעבירה של החזקת סם מסוכן, אך ביה"ד הצבאי לערעורים מצא אותו אשם באותה עבירה. לטענת הסניגור שגה בית הדין מבחינה משפטית בפסק דינו שבערעור ועל כן יש לתת צו על תנאי להחזרת פסק דינו של בית הדין המחוזי על כנו. העתירה נדחתה. אין בג"צ יושב כבית דין לערעורים על פסקי דין של בתי דין צבאיים, והוא יתערב בפסיקת בתי הדין הצבאיים רק במקרים של שגיאה חשובה ובולטת. במקרה דנן אפשר לומר לכל היותר שבענין יש פנים לכאן ולכאן, ועל כן אין הצדקה למתן צו על תנאי, אף אם נניח שבג"צ אילו היה יושב בערעור היה מגיע למסקנה אחרת מאשר בית הדין הצבאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד י. רובין לעותר. 7.9.82).
בג"צ 485/81 - סביו תיאו לוי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בהחלטת בי"ד לעבודה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר עבד כדייל בחברת אל על ובמסגרת עבודתו עסק גם במכירת מצרכים לנוסעים ותמורת שירות זה שילמה לו חברת אל על עמלה חודשית של 12 אחוז מהסכום הכולל של המכירות. בהגיעו לגיל 60 שולמו לעותר פיצויי פיטורין לפי משכורתו הרגילה, אך לא שולמו לו פיצויים בגין העבודה הנוספת הנ"ל. ביה"ד לעבודה דחה את תביעת העותר ועתירתו לבג"צ נדחתה. ביה"ד לעבודה קבע כי המרכיבים של השכר הנוסף הנ"ל אינם נמנים על אלה המפורטים בתקנות פיצויי פיטורין ולפיכך לא חל עליהם תשלום פיצויי פיטורין. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של העותר והגיע אף הוא למסקנה שמדובר בתוספת פרמיה או מאמץ שאינם נכללים במסגרת המחייבת לענין פיצויי פיטורין. טענת העותר היא שמסקנת בית הדין הארצי מגלה טעות על פניה וכן כי מדובר בסוגייה בעלת משמעות עקרונית שיש לה השלכות נרחבות ועל כן מוצדקת התערבות בג"צ. טענה זו אין לקבל. אמנם לבג"צ סמכות ביקורת לגבי בתי הדין לעבודה באשר לטעות משפטית גלויה לעין העולה מן החומר, ואולם ההלכה שהתגבשה היא שסמכות זו עדיין אינה פותחת לרווחה את שערי בג"צ להיות בית משפט לערעורים על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, גם במקרים שהעתירה מוגשת בלבוש של טעות משפטית. הסוגייה שהועלתה ע"י העותר יש לה פנים לכאן ולכאן ובית הדין לעבודה שמומחיותו בכך הוא המוסמך להכריע במחלוקת. המסקנה שנתקבלה בסופו של דיון מעמיק ודאי שאינה מצביעה על טעות גלויה לעין ולכל היותר ניתן לומר שבתי הדין לעבודה העדיפו פן אחד על משנהו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, שילה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד הולין לעותר. 22.9.81).
בג"צ 362/81 - א.אי.אל ישראל בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בהחלטת בי"ד לעבודה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
במרץ 1978 נעשה הסכם מסגרת, שהוא הסכם קיבוצי כללי, בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרותבדבר תשלום תוספת שכר בגובה "גידול הפריון". לאחר מכן נקבע שיעור גידול הפריון לפי 6.2 אחוז, ולפיכך התווסף לשכרם של העובדים במפעלי לשכת התיאום תוספת שכר של 6.2 אחוז. בנוסף להסכם הקיבוצי הנ"ל שהוא כללי, ניתנו לעובדי העותרת לפי הסכמים קיבוציים מיוחדים למפעל, 19 אחוז תוספת שכר. העובדים טענו כי בנוסף ל-19 אחוז לפי ההסכם המיוחד מגיע להם התוספת של 6.2 אחוז על
יסוד ההסכמים הקיבוציים הכלליים, ואילו העותרת התנגדה לכך. ההסתדרות הגישה תביעה לבית הדין לעבודה. הוא דחה את תביעת ההסתדרות אך בערעור לבית הדין הארצי הוחלט להיעתר לבקשה ולהצהיר שהעובדים זכאים לתוספת פריון בנוסף לתוספות השכר המיוחדות. עתירת העותרת נדחתה. העותרת טוענת כי החלטת ביה"ד הארצי לוקה בטעויות משפטיות מהותיות על פני הפסק אך אין הדבר כך. המחלוקת היא על פרשנותם של הסכמים קיבוציים מסובכים למדי ולכל היותר ניתן לומר שהם יכולים להתפרש לכאן או לכאן. ביה"ד הארצי פירש אותם, על יסוד מומחיותובכגון אלה, עפ"י כוונתם המשוערת של הצדדים להסכמים אלה. אין לומר שבית הדין טעה טעות הגלויה על פני הפסק.
(בפני השופטים : הנשיא לנדוי, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מ. גולדברגלעותרת. 24.9.81).
בג"צ 403/81 - עדנאן ג'אבר ואח' נגד המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון
*סמכות בי"ד צבאי לקבוע אם העומדים לדין הם שבויי מלחמה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
ארבעת העותרים הועמדו לדין בפני בית משפט צבאי בשכם באשמה של חברות בהתאחדות בלתי מותרת ובגרימת מותם של 6 אנשים ופציעת 16 אנשים ליד בית הדסה בחברון וכן אישומים נוספים. הם טענו טענה טרומית שביהמ"ש הצבאי אינו מוסמך לדון אותם מפני שיש להם מעמד של שבויי מלחמה אך ביהמ"ש דחה את טענתם. בעתירתם לבג"צ הם טוענים כי לפי אמנת ז'נבה שמדינת ישראל הצטרפה אליה הרי משמתעוררת שאלה אם העומדים לדין הם שבויי מלחמה ואם לאו יכול לפסוק בכך "בית דין מוסמך" ולטענת העותרים אין בימ"ש צבאי בית דין מוסמך לפי האמנה. העתירה נדחתה. בג"צ עמד על לשונה של האמנה ומשמעות הביטוי בית דין מוסמך, והגיע לכלל מסקנה כי גם ביהמ"ש הצבאי הדן את הנאשמים מוסמך לקבוע לפי אמנת ג'נבה אם יש להם מעמד של שבויי מלחמה ואם לאו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ד. נאסר לעותרים, עו"ד גב' ביניש למשיבים. 23.9.81).
בג"צ 404/81 - עלי יאסין מחארזה נגד מפקד אזור יהודה ושומרון
*הפסקת חברותו של העותר במועצה כפרית של כפר בהר חברון (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר הוא תושב הכפר אל דהרייה שבאזור הר חברון. הוא נבחר ע"י תושבי הכפר ב-1975 להימנות עם חברי המועצה הכפרית של הכפר. כחודש לאחר מכן נתמנה ע"י קצין המטה לעניני פנים לכהן כיו"ר המועצה הנ"ל. ביולי 1981 החליט המשיב, עפ"י הסמכות המוקנית לו בחוק, להביא לכלל סיום את חברותו של העותר במועצה ולהעבירו מכהונתו כראש המועצה. עתירת העותר כנגד החלטת המשיב נדחתה. העותר הורשע בעבירה פלילית ונדון למאסר על תנאי ולקנס כספי. טענת העותר הינה כי העבירה במהותה אינה על רקע בטחוני ולפי העונש אין היא עבירה חמורה, ואולם לפי חוק ניהול כפרים נתונה הסמכות לקצין המטה לעניני פנים לסיים חברותו של אדם במועצה הכפרית אם הורשע בפסק דין פלילי והמדובר כאן בעבירה פלילית שאין להקל בה ראש. למעשה מדובר בחוק על הרשעה במעשה פלילי ואין מדובר על עבירות חמורות במיוחד או עבירות שיש עימן קלון דוקא. מידת החומרה של העבירות שבגינן הורשע המערער די בה כדי להצדיק את שיקול דעתו של המשיב בהעברת העותר מתפקידו. כמו כן העתירה אינה ממלאת את מידת תום הלב הנדרשת ממי שמבקש סעד של צדק מאת בג"צ, שכן העותר ידע כי הגיעו נגדו תלונות של תושבים והעותר אינו מגלה עובדה
חשובה זו בפני בג"צ. אדם שכך מביא ענינו בפני בג"צ לא ייענה. כמו כן מונה בינתייםאדם אחר לאותו תפקיד ועושה את מלאכתו לטובת צורכי הכפר ולא יהא זה מן הראוי עתה להחזיר את הגלגל אחורה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד אבו עטר לעורר, עו"ד ד. בייניש למשיב. 16.9.81).
בג"צ 344/81 - משה נגבי ואח' נגד ועדת הבחירות לכנסת ותנועת כך
*התערבות בג"צ בהחלטות ועדת הבחירות המרכזית לכנסת (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
רשימת כך הוגשה לועדת הבחירות המרכזית לאישור השתתפותה בבחירות לכנסת העשירית, ובמסגרת דיוני הועדה סבר יו"ר הועדה כי מן הראוי לפסול את הרשימה משום שמטרותיה פוגעות בעקרונות הדמוקרטיה כפי שמצאו ביטויין בין היתר בהכרזת העצמאות. ועדת הבחירות לא קיבלה את דעתו של היו"ר והחליטה לאשר את הרשימה. העותרים פנו לבג"צ וביקשו שיורה לועדה לפסול את הרשימה. העתירה נדחתה. בג"צ לא נכנס לשאלת מהותה של הרשימה ודחה את העתירה מן הטעם שאין הוא מוסמך לדון בה, בהתחשב בהוראותסעיף 137 לחוק הבחירות לכנסת. סעיף זה קובע כי כל קובלנה בקשר למעשה או למחדל לפי חוק הבחירות מסורה לסמכותה היחידה של ועדת הבחירות המרכזית, ושום בימ"ש לא יזקק לבקשת סעד בקשר למעשה או למחדל של הועדה אלא במקרים שלגביהם ישנה בחוק הוראה אחרת.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. נגבי לעותרים, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבה. 17.9.81).
בג"צ 427/81 - יעקב אהרוני נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה
*החלטת הועדה המחוזית להפסיק בניה לפי היתר ועדה מקומית כאשר הבניה נוגדת את תכנית המתאר (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר הוא קבלן בנין שהקים בנין של 3 עד 4 קומות ובו 12 דירות. הבניה נעשתה מכח היתר בניה שקיבל ב-1976 מהועדה המקומית. בשלב מוקדם של הבניה הוגשה השגה לועדה המחוזית לתכנון ולבניה ע"י תושבים המתגוררים ליד הבית, וטענתם היתה כי ההיתר הוא בלתי חוקי באשר הוא חורג במידה מרחיקת לכת מתוכנית המיתאר החלה על הקרקע הנדונה. בעוד שלפי תוכנית המתאר ניתן לבנות על החלקה 318 מטר הרי ההיתר שניתן מרשה בניה בשטח כולל של כ-2600 מטר. כמו כן לפי תוכנית המתאר מותר לבנות במקום בתי מגורים חד קומתיים או דו קומתיים והיתר הבניה הירשה בניה של 3 קומות ובחלק מהבנין גם 4 קומות. הועדה המחוזית החליטה כי היתר הבניה חורג מתוכנית המתאר והוא בטל מעיקרו וכמוהו כאפס. בינתיים הגישו השכנים תביעות אזרחיות נגד העותר למניעת הבניה והועדה המחוזית הגישה כתב אישום נגד העותר על בניה ללא היתר וכן ביקשה וקיבלה צו הפסקת בניה. עתה מבקש העותר כי בג"צ יתן צו נגד המשיבה שיחייב אותה לבטל את החלטתה שלפיה היתר הבניה בטל וכן שתבטל את ההליכים הפליליים. העתירה נדחתה.
היתר הבניה שניתן ע"י הועדה המקומית בטל וחסר ערך אם הוא נוגד את תוכנית המתאר החלה על האזור שלגביו ניתן ההיתר. זוהי הלכה שמצאה ביטוייה בפסקי דין לרוב. מאחר ועל פני הדברים היתר הבניה נוגד את תוכנית המתאר אין מקום שבג"צ יתן צו נגד המשיבה. אשר לטענה כי רשות ציבורית שהחליטה החלטה בגדר סמכותה אל לה לחזור בה, ובמיוחד כאשר צד שלישי שפעל בתום לב עקב ההחלטה יוצא נפגע מכך - הכלל הנ"ל יחול כשרשות ציבורית פועלת על פי סמכויותיהומקבלת החלטות כשרות ותקפות, לא כן כאשר ההחלטה חורגת מהסמכות או
נוגדת את הסמכות המסורה לאותה רשות.
זאת ועוד, כל הפרשה הנ"ל נתונה בהליכי דיון משפטי בערכאות המשפטיות המוסמכות לכך ובפניהם יכול העותר להשמיע את כל הטענות שהעלה בבג"צ, דהיינו שהיתר הבניה כשר, או שאין לבטלו בשלב מאוחר זה, או שהועדה המחוזית לא היתה מוסמכת לנקוט בהליכים נגדו. גם מטעם זה לא יזקק בג"צ לעתירה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. אופיר לעותר, עו"ד ד. גורני למשיבה. 6.9.81).
בג"צ 187/81 - חיים שלגי ו-32 אח' נגד שר התחבורה ואח'
*סבירות תקנה שבאה להסדיר מתן שירותי מוניות בנמל התעופה בן גוריון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של עתירה זו הסדר שירותי מוניות מנמל התעופה בן גוריון (להלן נתב"ג) ואליו, הן מוניות שירות והן מוניות מיוחדות. בשל הצורך להכניס סדר במתן שירותי מוניות לנזקקים בנתב"ג תוקנו בשעתו תקנות אך אלה לא היה די בהן. כיום מוסדרים עניני השירות בהסכם שבין רשות שדות התעופה לבין המשיבה הרביעית (מוניות הדר לוד בע"מ) שהחל בדרך של מכרז והוארך מידי פעם בפעם. כאשר התקנות הקודמות לא היו מספיקות ובעלי מוניות שונים היו מגיעים לנתב"ג וגורמים שם אי סדר, צעקות, קריאות, דחיפות ומריבות ותיגרות בין נהגים וכן הפקעת מחירים הותקנה תקנה חדשה אשר מסמיכה את הרשות להתנות תנאים באשר למתן שירות של מוניות בנתב"ג והרשות קבעה, בין היתר, כי יכולים להשתתף במכרזים רק תאגידים ורק כאלה שיש להם 80 מוניות לפחות. עתירת העותרים כנגד התקנה בטענת חוסר סבירות נדחתה.
המתחם של סבירות המעשה המינהלי נקבע ונמדד על פי אמות מידה של עובד ציבור סביר. מתחם זה גמיש ואפשר שיתרחב או יתכווץ בהתאם להתפתחות החיים ומערכת היחסים המורכבת בין המינהל הציבורי לבין האזרח. בתחום זה לא יתערב בג"צ ולא יחליף את שיקול הדעת המינהלי בשיקול הדעת שלו. כדי לקבוע שהרשות המינהלית חרגה מגבולות מתחם הסבירות צריך שהסטייה תהיה מהותית, מרחיקת לכת ויורדת לשורשו של ענין. כדי לקבוע אם קיימת סטיה כזו על ביהמ"ש ללבן מה היא המטרה הלגיטימית שהציב המחוקק באותו ענין ומה היו יעדיו כאשר העניק את שיקול הדעת לרשות המינהלית. באשר לפסילת תקנה שהותקנה או החלטה שנתקבלה ע"י רשות מינהלית בגין אי סבירות המצדיקה התערבות של בג"צ - צריך שאותה אי סבירות תהיה קיצונית ומרחיקת לכת, או נוגדת את מגמת המחוקק או תקנת הציבור. ביהמ"ש ינהג בדרך כלל בריסון עצמי רב בבואו לשקול תוקפה של חקיקת משנה, ולא יפסול חקיקת משנה אלא אם כן ברור לחלוטין שהיא בלתי צודקת בצורה משוועת ואין לה כל בסיס עובדתי, ציבורי או חברתי. סברתו של ביהמ"ש כי ראוי היה לנקוט במדיניות גמישה יותר מזו שננקטה בתקנה, אין בה כשלעצמה, כדי להביא למסקנה של תקנה בלתי סבירה. כאשר קיימת בעיה שבעטייה משתמש מחוקק המשנה בסמכותולהתקין תקנה, וניתן לשקול גם פתרונות חילופיים לאותה בעיה ע"י התקנת תקנות שונות - לא די בכך שביהמ"ש היה מעדיף דרך אחרת.
בעניננו, הרשות נזעקה לנקוט יוזמה להתקנת התקנה ולקביעת תנאי ההיתר בגלל המצב הבלתי נסבל שנתהווה בנתב"ג בנושא שירות המוניות לנוסעים. המסקנה שהתחייבה היא שיש ליתן בידי הרשות אמצעי פיקוח ובקרה ממשיים על עושי המלאכה ונותני השירות תוך כדי קביעת כללים מחייבים. יש מידה רבה של סבירות בתנאי שההיתר ינתן לתאגיד המאגד בתוכו מספר ניכר של בעלי מוניות שכן כשמדובר בתאגיד יש סיכוי שהפיקוח והביקורת יהיו יעילים ויניבו תוצאות חיוביות.
אין מניעה לכך שעשרות הנהגים העותרים יתאגדו במסגרת של תאגיד ויתקשרו עם תאגידים אחרים, באופן שיהיה להם מספר מספיק של מוניות.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט לוין. עו"ד אורן לעותרים, עוה"ד צור ומשעלי למשיבים. 22.9.81).
בג"צ 203/81 - בתיה לבנת נגד משרד התחבורה
*הפעלת אמבולנסים פרטיים עם מתקני היבהוב וצופרי אזעקה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בעלה של העותרת הפעיל אמבולנס פרטי והוא נפל במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן המשיכה העותרת בהפעלת אמבולנסים פרטיים. ניתנו לה רשיונות להפעלת האמבולנסים כרכב ביטחון, אך לאחרונה היא נדרשה להסיר מעל גגות האמבולנסים את מתקני ההיבהוב וצופרי האזהרה. עתירתה נגד הוראה זו נדחתה. בג"צ עמד על התקנות המסדירות הפעלת רכב ביטחון, וכן הרשות להתקין צופרי אזהרה ופנסים מהבהבים, והגיע למסקנה כי רשות הרישוי היתה מוסמכת להורות את ההוראות הנ"ל. רשות הרישוי הפעילה קריטריונים פנימיים באשר להכרה ברכב ביטחון ואין לאמר שקריטריונים אלה הם בלתי סבירים. כלל הוא כי בג"צ אינו מעביר תחת שבת ביקורתו את דרך הפעלת שיקול הדעת של רשות מרשויות המדינה שהוענקה לה סמכות להחליט לפי שיקול דעתה ובלבד והרשות שקלה את הצריך שיקול. אין ספק כי בבוא הרשות לשקול הכרת אמבולנס כרכב ביטחון עליה לעמוד גם על תקלות העלולות להיגרם כתוצאה מריבוי כלי רכב הפטורים מציות לרמזורים ולתמרורי דרך ומשמירת החוק בענין מהירות הנסיעה, כיוון הדרכים, חניה וכדו', ולשקול נזק אפשרי נגד התועלת העשויה לצמוח מהצלת חיי אדם כתוצאה מהעברתו במהירות למקום בו יקבל את הטיפול הרפואי הנכון.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד ז. גרינברג לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיב. 17.9.81).
ע.פ. 291/81 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה בכספי צבור) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד בשירות החוץ של המדינה במשך מספר שנים ובמסגרת עבודתו היו לו קשרים הדוקים עם גורמים שונים במדינה שבה שירת וכן עם מוסדות הקהילה היהודית באותה מדינה. במשך השנים 1976 ו-1979 הגיש המערער חשבונות הוצאות ובכללם מספר רב של חשבונות כוזבים, שבחלקם זוייפו על ידו, בסכום כולל של כ-80 אלף דולר. המשפט התנהל בדלתיים סגורות ושמו של הנאשם נאסר לפרסום. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-3 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את עברו וקורות חייו של המערער, את פעילותו הציבורית העניפה והמסורה וכן את המניעים שהביאו להיתדרדרותו בדרכו והן מחלה ממארת שפקדה את אשתו ומחלת לב שפקדה את המערער. לטענת הסניגור עשה המערער כל שעשה מתוך שרצה להבטיח את העתיד הכלכלי של משפחתו אם לא יוכל להמשיך בעבודתו מאחר שכתוצאה משירותו למען המדינה לא למד מקצוע שיוכל לפרנסו. עיקר טיעונו של הסניגור מופנה כלפי מדיניותהענישה של הטלת מאסר בפועל בנסיבות המקרה כאשר הנאשם אינו עבריין באופיו, עברו נקי לחלוטין והמעילה באה כתוצאה ממשבר נפשי שעבר עליו. לדעתו הטלת מאסר בפועל לנוכח המצב הקשה של אשת המערער אינה עונה על מטרות הענישה המקובלות ולא יהא בו אלא לסכל אפשרות שיקומו של המערער. הוא ביקש להפעיל את הוראות חוק העונשין בדבר חיוב בשרות לתועלת הצבור במקום מאסר בפועל. לעומת זאת טענה התביעה כי המעילה בכספי הציבור הגיעה לכלל סכומים
עצומים והכספים הוצאו לצורכי טיולים וקניית ציוד ביתי, ולא מדובר בכישלון חד פעמי אלא בסדרת מעשים במשך תקופה ארוכה, ובמיוחד החומרה של המעשים שבוצעו ע"י עובד ציבור המייצג את מדינת ישראל וכך פגע קשות בתדמית המדינה ובאמון שרחשו לו. לדעת באת כח המדינה רק עונש מאסר בפועל הולם את חומרת העבירה. עמדת התביעה נתקבלה על דעת ביהמ"ש העליון.
אכן, מקובל לשקול בעת קביעת מידת העונש את הנסיבות האישיות של העבריין והנסיבות המיוחדות של מעשה העבירה ולשם כך חוקר ביהמ"ש את עברו של הנאשם והמניעים לעבריינותו. הענישה היא אינדבידואלית לגבי כל עבריין, אך עם זאת המידה והמשקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין נמדדים ונשקלים לאור מהותה ואופיה של העבירה. על פי רוב משקלן המקל של הנסיבות המיוחדות פוחת והולך ככל שנסיבות ביצוע העבירה ואופיה החמור גוברות והולכות. על סוג העבירות החמורות החותרות תחת אושיות חיי חברה מתוקנים נמנות אותן עבירות שבהן מנצל העבריין את הסמכות שהוענקה לו והאמון שרחשו לו כדי להונות ולרמות. בעבריינים כאלה יש להחמיר ולהטיל עונש מאסר בפועל כדי להרתיע עבריינים בכח מליפול ברשת הפיתוי של הסמכות והאמון שבידם. אדם המועל בכספי הציבור המסורים בידיו עהטה את כספי הציבור הפקר, בועט בכוונותיהם הטובות של תורמים ונדבנים שביקשו לסייע לציבור ואף אינו יודע כיצד לתקן את המעוות ולפייס כל אותם מאות ואלפים אלמונים שאת כספם לקח. בכל הנסיבות, מבחינת טיב העונש ומבחינת אורך תקופתו, אין לומר שהוטל על המערער עונש חמור מדי. באופיה החמור של העבירה ונסיבות בצועה אין להתעלם גם מן השיקול של תגמול הבא לבטא יחס הולם בין חומרת העבירה וחומרת העונש, לא כמעשה נקמה אלא כהבעת סלידה משדידת סכום כה רב וגדול של כספי ציבור שנאספו מיד ליד והופקדו בידי המערער מתוך אמון מוחלט ביושרו והגינותו. מטרות ענישה אלה אינן עולות בקנה אחד עם המטרה שביסוד החיוב במתן שירות לציבור לפי חוק העונשין, שעיקרה חיוב העבריין להיטיב עם הציבור שבו ביקש לפגוע במעשה העבירה ושיקומו של העבריין אך אין בו בחיוב שירות כזה כדי להרתיע עבריינים בכח ובודאי שאין בו משום הבעת סלידה ממעשה העבירה.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט אלון. עוה"ד מ. כספי ומ. פז למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 28.9.81).
ע.פ. 512/81 - מדינת ישראל נגד שלום בן יחיא בושרי
*קולת העונש (ריבוי נישואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של ריבוי נישואין ונדון ל-3 חודשים מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 500 שקלים. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון כבר חיווה דעתו בהזדמנויותקודמות וקבע כהנחיה כי במעשים של ריבוי נשואין יש להטיל עונשי מאסר משמעותיים שיהיה בכוחם לשרש את המנהג של ריבוי נשים האסור על פי החוק. העונש של 3 חודשים אין בו כל משמעות מרתיעה. יסוד ההרתעה אינו צריך להיות מכוון כבגד הנאשם הנותן את הדין דוקא, אלא כנגד עבריינים בכח אחרים, העלולים להתפתות למעשה כגון זה אם יהיו בדעה שאפילו יעמדו בדין עונשם לא יהיה כבד. לא היו כל נסיבות מיוחדות לקולא בענין דנן וטענתו של המשיב שהועלתה לראשונה בביהמ"ש העליון כי אשתו הראשונה הסכימה לנישואין השניים אינה נכונה כשלעצמה, וגם אילו היתה הסכמה מצד האשה ספק אם היה בכך כדי להשפיע השפעה ממשית על שיעורו של העונש, שכן מדיניות המחוקק היא למנוע ריבוי נישואין בין
אם מסכימה לכך האשה הראשונה ובין אם לאו. מכיון שאין דרכו של ביהמ"ש העליון למצות את הדין כאשר הוא מקבל את ערעור המדינה על קולת העונש, יסתפק בכך כי יעמיד את עונש המאסר בפועל על 6 חודשים במקום 3 חודשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, י. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד גב' וכסלר למערערת,עו"ד אהרוני למשיב. 25.8.81).
ע.פ. 571/81 - דב מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעקבות סכסוך בנוגע לבד ברזנט של טנדר תקפו המערער ועוד אחד, את המתלוננים, שהם אב ובנו, והורשעו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. המערער נדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על הנסיבות האישיות של המערער והגיש חוות דעת חיובית על עבודתו, התנהגותו ושרותו הצבאי, וכן טען כי זה מאסרו הראשון ולפיכך יש להקל בו. ואולם, יתכן שהיה מקום להקל בעונש אילמלא הרשעותיו הקודמות המרובות של המערער. הרשעות אלה כוללות מספר רב ביותר של עבירות אלימות, התנהגות פרועה ותקיפה לרבות תקיפת שוטרים. העונשים שהוטלו על המערער בכל פעם היו קלים והמערער לא למד את לקחו. הוא כיום כבן 35 והוא ממשיך ליטול חלק כעבירות של אלימות. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, שילה. עו"ד מ. מוסק למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 17.8.81).
ע.פ. 471/81 - דיאב בן סאלח חייב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (העלמת מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד במשך שנים רבות בהובלות ולמטרה זו שימשו אותו שתי משאיות שאחת היתה בבעלותו והשניה עם שותף. במשך השנים 1976 עד 1979 ניהל ספרי חשבונות כוזבים ומסר דוחו"ת כוזבים על הכנסותיו כשהוא מעלים מחזור של מליוני לירות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער קנסות כספיים בשיעור של כ-270 אלף שקלים ודן אותו למאסר בפועל של 9 חודשים ומאסר על תנאי לשנה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור השתית את ערעורו על שני נימוקים אלה: התעלמותו של ביהמ"ש המחוזי מהנסיבות האישיות של המערער; ההחמרה הרבה בה החמיר ביהמ"ש עם המערער בהשוואה לעונשים שנקבעים לנאשמי מס הכנסה ובמיוחד בהשוואה לעונש הקל בהרבה שנגזר לשותפו במשאית שגם הוא העלים הכנסות ונדון לקנס של 8 אלפים שקל ומאסר על תנאי בלבד. טענות אלה יש לדחות. אשר לעונש שהוטל על הנאשם השני - לפי החומר היה המערער מי שחלש באופן החלטי על העסק ואילו השני הלה שותף למשאית אחת בלבד. היה שוני מהותי בין הסכומים שהועלמו, כי בעוד שהמערער השמיט מחזור של מליונים והעלים הכנסות ניכרות במשך שנים, הרי השותף העלים בסך הכל כ-200 אלף ל"י בלבד. השאלה העיקרית היא מה הוא העונש ההולם שורת עבירות כה ארוכה והתחמקות מתשלום מס במזיד ובשיעור רב. בענין זה לא יכולה להיות השפעה מהותית לעונש שנגזר למאן דהוא אחר המעורב באותו ענין כשותף זוטר. בעבירות מס כגון אלה השאלה היא אם אמת המידה העונשיתששימשה את הערכאה הראשונה ויישומה של אמת המידה הלכה למעשה, אכן מוטעים באופן כה מהותי שיש להתערב בכך. לא די בהצבעה על כך שהעונש איננו קל או נוטה לחומרה, אלא על ביהמ"ש שלערעור להשתכנע שהעונש אינו הולם
את מכלול הנתונים. בהקשר זה על ביהמ"ש לבדוק מה הוא העונש שיהא בו כדי להרתיע את העבריין המסויים ואחרים הדומים לו כדי שתדירותה של העבירה תלך ותפחת. הפיתוי לעבור עבירות מס רב, והשליטה בנתונים ובאמצעים שבעזרתם ניתן להעלים את המס היא בעיקרה בידי החייב ויש קושי בגילוי העבריינים. מתחייב מכאן שבתי המשפט יפעילו כלפי עברייני מס אמצעים עונשיים שיהא בהם כדי להציב משקל שכנגד, בצורת עונש מרתיע, שבכוחו ליצור את האפקט המרסן הנדרש. אם העונשים המקלים יותר לא השיגו תוצאה זו, ואם יש יסוד להניח שהענישה ההולמת יכולה להיות בעלת השפעה מרתיעה, מוצדקת גישה חדשה ומחמירה יותר. יש לדחות את הערעור נגד מידת העונש הן מאחר והוא הולם את חומרת העבירות והן כדי שישמש אמת מידה לערכאות השיפוט שידונו בעתיד במקרים דומים.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 11.8.81).
ע.פ. 579/81 - פופר פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעקבות סכסוך שכנים נכנס המערערלדירת שכנתו, אשה מבוגרת, כאשר היא נחה על מיטתה לשינת צהריים, צעק עליה על שום מה לכלכה את הכביסה שלו, ותוך כדי איומיו לפגוע בה היכה במכת אגרוף באפה וגרם לה לשבר בעצם ולשטף דם. ביהמ"ש הטיל על המערער 3 חודשים מאסר בפועל ו-5 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר 3 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער מספר הרשעות קודמות מסוג העבירותשבהן הורשע. מדובר במעשה בריונות, במיוחד כאשר מדובר בגבר בן 24 שהתנכל בצורה כה ברוטלית לאשה מבוגרת. נוסף לכך עשה את המעשה כשהיה תלוי נגדו עונש מאסר על תנאי. המערער העלה לקולא את העובדה שעזב בינתיים את השכונה בירושלים בה אירע המעשה ועבר לאופקים שם הוא עובד כשרברב ומשתכר, וכן התחתן ונולד לו תינוק, ואולם למרות הנסיבות האישיות אין מקום להקל בעונש. ביהמ"ש המחוזי כבר הטיל על המערער עונש קל מאד. מותר לביהמ"ש להשתמש במידת החסד במידה מסויימת וסבירה, אך אין הוא רשאי להתעלם ממידת הדין בצורה כה מפליגה ולהוסיף קולא נוספת על העונש שהוא קל בלאו הכי.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, יהודה כהן. החלטת - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 24.8.81).
ע.פ. 616/81 - מדינת ישראל נגד אליהו פרג'ון
*קולת העונש (סמים)
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). בשל שתי עבירות של מכירת כמויות קטנות של הרואין גזר ביהמ"ש המחוזי על המערער 10 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים על תנאי וכן הפעיל בחופף מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי עמד על המהות החמורה והמסוכנת הקשורהבעבירה של מכירת סם הרואין, אך התחשב בנסיבות האישיות של המשיב והן עברו הקרבי בצבא והיותו נתון במעצר עקב מעשה אמר שטפלו עליו. ברם העונש קל מדי אפילו בהתחשב בנסיבות האישיות האמורות. ביהמ"ש לא נתן בגזר דינו כל נימוק להפעלה חופפת של המאסר על תנאי עם עונש המאסר החדש, וזאת למרות שהמאסר על תנאי כבר הוארך בהזדמנות קודמת ובכל זאת שב המערער לסורו. רק בהתחשב בכד שאין ביהמ"ש שלערעור נוטה להחמיר בעונש עד למידה שהיה צריך לנקוט ביהמ"ש המחוזי ולא ימצה ביהמ"ש העליון את הדין עם המערער. לפיכך הוחלט שהמאסר על תנאי של 6 חודשים שהופעל יהיה מצטבר ולא חופף.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, ד. לוין. עו"ד גב' ד. וכסלר למערערת, עו"ד מ. רובינ- שטיין למשיב. 25.8.81).