ע.פ. 163/80 - מוחמד אבו סביח ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בחטיפה וברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.פ. 52/79 - הערעור נתקבל)
המערער הראשון (להלן המערער) הכיר בחורה בשם עבודה בעת שהייתו ברצועת עזה. היא היתה רווקה והוא היה נשוי ולו שתי נשים. לאחר שהתפתחו ביניהם יחסי ידידות ואהבה הציע המערער לנערה לשאתה לאשה. הוא נתקל בסירוב משפחתה ולאחר זמן נודע לו כי הורי הבחורה השיאו אותה לאחד מבני שבטם. מספר ימים לאחר מכן ארגן המערער יחד עם ידידו, המערער השני, קצין צה"ל, מבצע לחטיפת הנערה מבית בעלה ולשניים הצטרפו עוד שני אנשי משמר הגבול. במשך יום שלם ארגנו הארבעה את החטיפה ולעת ערב יצאו למחנה פליטים שם התגוררו הנערה ובני משפחתה. לשלושת אנשי הצבא היה נשק. הארבעה הגיעו ב-3 מכוניות לבית עבודה ובעלה, כאשר שם היו עוד אחדים מבני משפחתה. התפתחה קטטה ותוך כדי כך הצליח אחד מבני משפחת עבודה לחטוף כלי נשק מאחד התוקפים. אז ירה המערער השלישי לעבר רגלו של מי שחטף את הנשק, הכדור קרע את הוריד והעורק והלה מת כתוצאה מהלם שנגרם לו על רקע של איבוד דם. לאחר מכן נטלו המערערים את עבודה והובילו אותה למקומות שונים שבהם הוחזקה תחת פיקוח של נשים עד שנמסרה כעבור יומיים למשטרה. בבית המשפט המחוזי טענו המערערים השני, השלישי והרביעי (להלן המערערים) כי לא ידעו כלל על הנסיבות כהווייתן, וסברו שבאים למחנה כדי ללוות את כלתו של המערער שאותה הוא עומד לשאת לאשה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסה זו וקבע כי השלושה ידעו היטב את מטרת נסיעתם למקום מגורי עבודה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את כל הארבעה ברצח וכן בחטיפה לשם כליאה בניגוד לסעיף 372 לחוק העונשין וכן בחטיפה לשם ביצוע עבירת מין בניגוד לסעיף 374 לחוק וגזר עליהםמאסר עולם בגין עבירת הרצח. מכאן הערעור.
א. שתי שאלות מרכזיות ניצבות בערעור דנן: הראשונה - מה היתה הכוונה שנתלוותהלנסיעתם של כל אחד מן המערערים למחנה הפליטים ובהקשר זה סבה המחלוקתהן לגבי כוונותיו של המערער והן לגבי מידת הידיעה מראש של המערערים בדבר כוונותיו של המערער, וכן שאלת קיומו של קשר מתואם בין הארבעה; והשאלה השניה - מה היתה המחשבה הפלילית שנתלוותה למעשהו של המערער השלישי כאשר ירה את היריה שגרמה למותו של המנוח, וכפועל יוצא מכך, מה היא האחריות שאותה ניתן לייחס למערערים האחרים.
ב. ניתן להסיק מסקנות בדבר היווצרותו של קשר גם כאשר אין בידי ביהמ"ש ראיה ישירה מכלי ראשון על התכנסותם יחד של הקושרים, ורשאי ביהמ"ש להסיק על היווצרותו של קשר גם מן הראיות בדבר פעולות המאוחרות יותר מבחינת הזמן ממועד קשירת הקשר, וזאת כאשר ראיות אלה מצביעות על פעולות אשר הן בגדר הגשמת המטרה הבלתי חוקית שאותה הציבו לעצמם הקושרים. בו בזמן שיסודותיה של עבירת הקשר זיקתם לשלב של קשירת הקשר בלבד, הרי הראיות המוכיחות את הקשר יכול שהתייחסו לעובדות מאוחרות יותר שענינן ביצוע מטרתו של הקשר.
ג. באשר להרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות ומידת הוודאות הנדרשת כדי שניתן יהיה לסמוך עליהן - מכלול הראיות הנסיבתיות נבחן ע"י ביהמ"ש לאור ההגיון וניסיון החיים וביהמ"ש קובע, לאור מהותן של הראיות האמורות ומשקלן המצטבר, אם יש מקום להסקת מסקנה חד משמעית, שהיא ההגיונית והיחידה בנסיבות הענין, שלא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. מבחינת הראיות הנסיבתיות על
ביהמ"ש לתת דעתו בין היתר גם להסבריו של הנאשם, וכן לכל היפוטיזה סבירה אחרת אשר יש בכוחה לשלול את המסקנה השוקלת לחובתו של הנאשם.
ד. בעניננו לא נותר ספק סביר בקשר לכך שארבעת המערערים פעלו ביחד וקשרו יחד עם אנשים נוספים שהתלוו אליהם במשימתם כדי להוציא את עבודה מבית בעלה ולהעבירה למקום כלשהו בו תוכל לחיות יחד עם המערער. אמנם אין ראייה קבילה נגד המערערים על שלב עריכת ההסכמה והתוכנית שהיוו את קשירת הקשר, כי ההודעה שמסר המערער הראשון באשר לכוונותיו שימשה כראיה רק נגדו, אך כל שעשו המערערים בעת המעשה, לקראתו ואחריו, מצביע באופן חד משמעי על מעורבותםוהקשר שנקשר כדי להוציא את עבודה מהבית וזוהי המסקנה ההגיונית והיחידהבנסיבות הענין.
ה. לא היה מקום להרשיע את המערערים בחטיפה לפי הסעיפים 372 ו-374 לחוק העונשין. סעיפים 372 ו-374 אינם דנים בחטיפה סתם אלא בחטיפה תוך כוונה מוגדרת. סעיף 372 מתייחס לחטיפה בכוונה שהנחטף יכלא בחשאי ובאיסור וסעיף 374 דן בחטיפה כדי שהנחטף יהיה נתון להגבלה חמורה, למגע מיני אסור וכו', כשההגדרה של חטיפה היא כפיית אדם בכח או פיתוי באמצעי תרמית ללכת מן המקום שהוא נמצא בו. לאור הראיות שהובאו אין ספק שהסעתה של עבודה מבית בעלה אל המקומות שבהם הוסתרה נעשתה נגד רצונה, אך בכך עדיין לא הוכחה כוונה מן הכוונות הספציפיות של סעיפים 372 ו-374. יתירה מזאת אין ספק כי המערער ואלה שסייעו בידיו התכוונו לכך שעבודה תנהג כלפי המערער באותה רוח בה נהגה במשך חודשי הידידות שביניהם ועל כן לא היה מקום לייחס להם את הכוונה לכלוא את עבודה בחשאי ובאיסור או לגרום לה לחבלה חמורה או כי המערער התכוון למגע מיני אסור. לפיכך אין להרשיע את המערערים אלא בעבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין.
ו. אשר להרשעה בעבירת רצח - הירייה הקטלנית נורתה ע"י המערער השלישי. מעשיהם של המערערים לא הגיעו כדי גרימת מוות בכוונה תחילה לפי סעיף 301 לחוק העונשין ולפיכך יש לבחון אם נתקיימו יסודות הסעיפים 300(א)(3) או 300 (א)(4) לחוק העונשין. אין צורך להתייחס בפרוטרוט לטענת ההגנה העצמית שטענו המערערים לאחר שהמנוח חטף את הנשק מידי אחד מן התוקפים, שכן המדובר על חבורה שבאה מיוזמתה ובכוונה תוקפנית אל עבודה ובני משפחתה כדי להשיג את גבולם, כאשר הם נושאים כלי נשק, ולפיכך ניתן להשאיר את העיון בסוגייה זו לעת מצוא מבלי לדון כאן בבעייתיות המיוחדת הכרוכה בה.
ז. לצורך ההרשעה ברצח יש לבדוק את כוונתו של המערער השלישי ובנסיבות המקרה ורקעו, אין להגיע בהכרח למסקנה שהמערער היה ער לתוצאה הקטלנית בה עלול להסתיים מעשהו וכי היה אדיש לתוצאה הקטלנית האמורה, ומכל מקום אין לומר כי הוכח יסוד סובייקטיבי זה מעל לכל ספק סביר. אין לשלול את גירסת המערער בדבר מתן אזהרה ובדבר שימוש בנשקו תוך מגמה לצמצם ככל האפשר את תוצאותיה של הפגיעה יש לתת משקל ראוי לכך שמדובר על ירייה בודדת, בנסיבותשבהן לא היתה כל מניעה לכך שהמערער ישתמש במלוא העוצמה בנשק שבידיו ויירה יריות נוספות, אילו רצה להשיג את התוצאה החמורה שאכן אירעה. אין גם
לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שנתקיימו היסודות הקבועים בסעיף 300(א)(4), שכן הנסיבות אינן מצביעות על כך שהיה קשר בין הנסיגה מן המקום לבין הפגיעה במנוח. סיכומו של דבר, בנסיבות מקרה זה לא היה מקום להרשיע את המערערים בעבירה של רצח אלא בעבירה של הריגה.
ח. אשר לעונש - בהתחשב בנסיבות המקרה ובחלקו של כל אחד מהנאשמים יהיה העונש של המערער הראשון 8 שנות מאסר, המערער השלישי שירה את היריות 6 שנות מאסר, המערער השני 5 שנות מאסר והמערער הרביעי, שמעמדו בענין זה היה יחסית נמוך ומוגבל יותר, 4 וחצי שנות מאסר.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, טירקל. החלטה - השופט שמגר עוה"ד ישראל, קאזיס שביט וי. תוסיה כהן למערערים, עו"ד ח. לירן למשיב. 17.9.81).
ע.פ. 567+616/80 - הרצל אביטן ויהושע אשר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד המבוססת בעיקר על עדות עד מדינה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.פ. 500/79 - הערעור נדחה)
באחד הערבים, סמוך לשעת סגירת הבנק, בוצע שוד מזויין בסניף בנק לאומי ברמת אביב, כאשר 4 שודדים רעולי פנים הגיעו במכונית סובארו גנובה אל הבנק, שלושה מהם פרצו פנימה ואחד נשאר בחוץ לחפות עליהם. השודדים הצליחו לשדוד סכום של כמליון ל"י ומטבע זר והמחאות. התנהגות השודדים היתה אלימה וברוטלית. הם היכו פקיד בנק, ירו יריות הפחדה ודרך נסיגתם זרקו שני רימוני יד. הם ברחו מן המקום לאחר שאחד מהם נפצע בידי שוטר. לאחר מכן נעצרו שני המערערים, עוד אחד בשם קשאני (המכונה דובצ'יק) וכן אחד וולף שהפך לעד מדינה, מסר עדות ועזב את הארץ. דובצ'יק הודה באשמה ואילו שני המערערים כפרו באשמה. ביהמ"ש המחוזי הרשיעם ומכאן הערעור.
א. העדות העיקרית שעליה סמך ביהמ"ש את פסק דינו היתה עדותו של וולף שהינו עבריין מועד וכבר בעבר ביצע בצוותא עם הרצל עבירות של תקיפה ושל ביצוע שוד והשניים נדונו למאסר ממושך. אין חולקין על כך שבמשפט ההוא מסר וולף עדות שקר כדי לחלץ נאשם אחר מהאשמה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכל העובדות הנ"ל ונתן אמון בעדותו של וולף ובכך אין להתערב. ביהמ"ש המחוזי ציין כי בנסיבות המקרה טעונה עדותו של וולף סיוע, לא רק כדרישה טכנית של הדין אלא גם כצורך מהותי שיש בו כדי לחזק את שכנועם העצמי במהימנותה המלאה של גירסת וולף, וביהמ"ש יכול היה למצוא את הסיוע בראיות שבאו לפניו.
ב. נכונה טענת הסניגוריה כי על ביהמ"ש לבדוק מהימנותו של עד המדינה ורק אם הוא אמין יכולות לעזור ראיות הסיוע וכן שאין ביהמ"ש רשאי לקבוע שעדות אליבי הופרכה על יסוד אי אמון בעדותו של עד פלוני שתמך באליבי. אך אין בין שתי קביעות משפטיות אלה לבין המשפט שלפנינו ולא כלום. קביעת ממצאי מהימנות
ע"י ביהמ"ש היא לעיתים קרובות תהליך מורכב ואין בו סדר דברים כרונולוגי. קביעת ממצאי מהימנות מחייבת לא רק שקילת הערך הסגולי של עדות פלונית כשהיא עומדת בפני עצמה, אלא גם את עימותה עם עדויות וראיות אחרות. את מסקנתו כי עדותו של עד פלוני היא מהימנה או לא מהימנה רשאי ביהמ"ש לשאוב גם מעדויות אחרות, לרבות עדויות הסיוע התומכות במסקנה זו.
ג. ביהמ"ש העליון סקר באריכות את העדויות השונות שבאו בפני ביהמ"ש המחוזי, הן עדויות התביעה והן עדויות ההגנה, והגיע למסקנה כי ביהמ"ש המחוזי יכול היה להאמין לעדים שקבע שהוא מאמין בהם ולא להאמין לעדי ההגנה ולנאשמים כפי שקבע שאינו מאמין להם.
ד. אחת מטענות הסניגוריה היתה כי כמה מן העדים שעמדו למסור הודעות תמיכה בטענת האליבי של הנאשמים או להזים את גירסת התביעה, באו לתחנת המשטרה ושם התייחסו אליהם מלכתחילה כדוברי שקר, ועוד לפני שגבו מהם הודעה הם כבר הואשמו במסירת הודעה כוזבת. התוצאה היתה שלאחר חילופי דברים חזרו בהם חלק מהם מדבריהם הקודמים ומסרו הודעה פורמלית המפריכה את האליבי. חלק מעדים אלה שבאו להעיד בביהמ"ש חזרו בהם שוב והעידו לטובת הנאשמים או נקטו עמדת ביניים. בדין מתח ביהמ"ש המחוזי ביקורת חריפה על נוהג זה שיש בו גם כדי להרתיע עדי אמת מלבוא ולספר במשטרה את הידוע להם. המחוקק לא הסמיך את אנשי המשטרה למלא תפקידי שיפוט ולקבוע מראש מי משקר ומי אומר את האמת. לא כל שכן, שאין מקום להאשים איש כזה בעבירה של מסירת הודעה כוזבת כל עוד לא נמסרה על ידו הודעה כזו. ברם, ניתוח מפורט של עדויות האליבי מגלה שביהמ"ש לא טעה טעות כלשהי באשר לעדויות האליבי שבאו לפניו.
ה. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי נאשם הטוען טענת אליבי חייב רק לפרט את "המקום האחר" שבו היה, ואין הוא חייב למסור פרטים על העדים העשויים להעיד על דבר הימצאו באותו מקום. סירובו של הנאשם למסור את שמותיהם וכתובותיהם של עדי האליבי אינו יכול למנוע בעדו מלהביא ראיות בענין זה, אם כי יכול ושתיקתו בענין זה בלא הסבר סביר, תשמש שיקול בהערכת מהימנותם של העדים שיעידו על כך. מקום שבו הנאשם אינו מיוצג ע"י פרקליט רצוי שביהמ"ש יסביר לו עובדה זו.
ו. אחותו של הרצל וגיסו מסרו הודעות במשטרה, אך משהחל המשפט נעלמה האחות ואילו הגיס נאלם ומבחינה נפשית לא היה מסוגל לדבר ולמסור עדות. כיון שכך החליט ביהמ"ש המחוזי לקבל את ההודעות שמסרו השניים במשטרה וזאת לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש רשאי לקבל הודעות כאלה אם שוכנע כי אמצעי פסול שימש כדי למנוע את נותן האמרה מלתת העדות. הראיות במשפט הצביעו באופן חד משמעי על קיומו של האמצעי הפסול שמנע את הבאת הראיות הנ"ל, אך טענת הסניגורים היתה כי האמצעי הפסול שבו מדובר בסעיף 10א' צריך שיהא אמצעי המופעל באותו משפט וע"י אותו נאשם שכנגדו רוצים לעשות שימוש באמרה כראיה, ואילו במקרה דנן הופעל האמצעי הפסול כבר במשפט קודם של אלה שסייעו לנאשמים הראשיים, ולטענתם אין ראיה כי המערערים הם שנטלו חלק בהפעלת האמצעי הפסול. אין לקבל טענה זו. אין בנוסחו של הסעיף כל הגבלה לגבי
מקור האמצעי הפסול או מטרת הפעלתו, ודי בכך שביהמ"ש שוכנע שאמצעי פסול מנע את נותן האמרה מלתת עדות בביהמ"ש.
ז. שלושה עדים היו אמורים למסור עדות כדי להוכיח את גירסת האליבי של הרצל אך אלה לא הוזמנו לביהמ"ש. במשך המשפט היו הכל סבורים כי אחת מעדות האליבי נעלמה, אך לבסוף התברר שאותה עדה וכן עדי אליבי אחרים סרבו להעיד והסניגור סבר שאין טעם לכוף עליהם את העדות. ההחלטה אם לקרוא עד כדי להעיד במשפט פלילי היא לעיתים קרובות החלטה קשה ביותר ולא תמיד ניתנות תוצאותיה לחיזוי מראש. בעניננו כתב ביהמ"ש המחוזי כי אם אמנם גירסת ההגנה נכונה, יתכן שעדי האליבי יכלו להטות את הכף לטובת ההגנה אילו עדותם היתה כנה. אין ספק כי הסניגור שקל את כל שיקולי הבעד והנגד כאשר קיבל את ההחלטה שלא להעיד את שלושת העדים האמורים, אך בדיעבד התברר שהיעדרם מחליש במידה ניכרת את גירסת ההגנה ומחזק את גירסת התביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. יפתח למערער הראשון, עו"ד א. בן שחר למערער השני, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.9.81).
ע.א. 620+621/78+619 - יעקב חונוביץ ואח' נגד אאידה כהן ואח'
*תשלומי נזקים לאלמנות חברי קיבוץ שנהרגו בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 283/76 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וש. לוין נגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת)
שלושה חברי קיבוץ נהרגו בתאונת דרכים והמערערים חבים בפיצוי על הנזקים. בעטייה של התאונה הגישו שלושת האלמנות תביעה לפיצויים נגד המערערים ואלה טענו כי בהיות האלמנות חברות קיבוץ, הרי הן מקבלות מן הקיבוץ את כל מחסורן וממילא לא נגרמו להן נזקים ואין הן זכאיות לפיצויים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המזיקים לשלם לאלמנות פיצויי נזיקין כאילו לא היו חברי קיבוץ והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וש. לוין נגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת.
שלושת השופטים סקרו בשלושה פסקי דין את כל מכלול הנושאים הקשורים בהטבת הנזק של הניזוק ע"י המזיק כאשר צד שלישי מטיב את נזקיו במידה רבה או מועטת. השופטיםבייסקי וש. לוין, בשני פסקי דין נפרדים, הגיעו למסקנה שאכן על המזיקים לשלם לאלמנות את כל מלוא נזקיהן כאילו לא היו חברות קיבוץ ואילו השופטת בן פורת סברה כי באשר לתקופת היותן של האלמנות חברות קיבוץ אין על המזיקים לשלם להן נזק שכן למעשה לא ניזוקו והן מקבלות את מחסורן מידי הקיבוץ. אולם, מכיון שלפי הממצאים היו אמורים המנוחים עם נשותיהם לעזוב את הקיבוץ, אם כי הסיכוי של עזיבת הקיבוץ לא היה ברור אימתי היה יוצא לפועל, לפיכך יש לקבוע כי ישולמו להן נזקים כפי שנקבעו בשיעור של 60 אחוזים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ש. לוין עו"ד י. אלמוג למערערים, עו"ד י. גילאור למשיבים. 1.9.81).
ע.פ. 522/81 - יצחק דהאן נגד מדינת ישראל
*החזקת נשק וסמים וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי הורשע המערער לפי הודאתו בהחזקת חשיש וכלים לשימושו, וכן הורשע לאחר דיון בהחזקה בלתי חוקית של 10 כדורי אקדח. הוא נדון ל-9 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר עונש של 6 חודשים מאסר על תנאי כך שבסך הכל על המערער לרצות תקופה של 15 חדשים מאסר בפועל. בגזרו את העונש התלבט ביהמ"ש המחוזי, כאשר מצד אחד עבר המערער את עבירותיו כשהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי וביהמ"ש לא ראה דרך להימנע מלהפעילו, ומאידך העבירות לא נראו לשופט כחמורות. הוא גזר את עונשו לפי מה שנראה היה לו כמידת הדין, אך הורה לדחות את הביצוע במחצית השנה כדי לאפשר למערער לפנות אל הנשיא לבקשת חנינה. הערעור על ההרשעה בהחזקת הכדורים נדחה ואילו הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אשר להחזקת הכדורים - נעשתה עיסקת טיעון בין התביעה למערער שלפיה הודה המערער בעובדות בכתב האישום לענין החזקת הנשק בכפוף לכך שיהא עליו לתת הסבר כיצד הגיעו הכדורים לרשותו. המערער נתן גירסה בה טען כי הכדורים הם של בנו המשרת בצה"ל ושהוא החביא אותם מאחורי השעון שבבית, ואולם בית- המשפט המחוזי לא האמין לגירסה זו כך שלא נסתרה החזקה של סעיף 144(א) לחוק העונשין. בכך אין להתערב.
אשר לעונש - כאמור סבר השופט שהעבירות אינן חמורות וביקש להקל עם המערער אך גזר את העונש כפי שנראה לו כמידת הדין. אפשר לכבד את רצונו של השופט להקל עם המערער יותר מכפי שעשה בפועל, ולנוכח טיב העבירות והנסיבות האישיות אפשר להפחית במידה משמעותית מעונש המאסר שהוטל עליו. לפיכך יהיה העונש בגין העבירות החדשות 6 חודשים מאסר בפועל ואלה יחפפו את המאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 25.8.81).
ע.פ. 296/81 - ויקטור אבו עזיז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בגין שתי עבירות של התפרצות וגניבה הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערער מאסר לתקופה של שנה אחת בפועל המצטבר למאסר אחר לתקופה של 15 חודש שהמערער מרצה ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער נדון לתקופה של 15 חודשים בהליך קודם בגין עבירות שנעברו לאחר העבירה נשוא ערעור זה. באותו הליך לא ביקש המערער לצרף את תיק ההתפרצות הנוכחי ונראה שבהטילו על המערער תקופת מאסר מצטברת של שנה לא הביא ביהמ"ש בחשבון במידה מספקת את האפשרות שאילו דן ביהמ"ש בהליך הקודם בעבירותיו של המערער בצוותא חדא היה מטיל עליו עונש קל יותר. נוסף לכך, הוגש תסקיר חיובי ביותר על קורותיו של המערער מאז מאסרו ולדעת שירות המבחן תקופת המאסר שהמערער ריצה עד כה גרמה להתפקחותו והוא עושה עתה מאמצים כנים לשוב לדרך הישר, וכן הוא עומד להינשא ויש לו תוכניות של ממש לשיקומו. בנסיבות אלה יש לקבל את הערעור ולהעמיד את המאסר בפועל על תקופה של 3 חודשים והמאסר על תנאי לתקופה של 21 חודשים וכן יועמד המערער תחת פיקוח שירות המבחן לתקופה של שנתיים מיום שחרורו.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה.2.9.81).
ע.פ. 656/81 - יחזקאל קפלן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד בבית המכס בחיפה כמעריך. הוא הוזמן ע"י תחבולה לחצריו של פלוני שנזקק לשירותי המכס וזה טמן בכיסו שלא מרצונו סכום של אלפיים ל"י. כיון שנכח במקום אדם אחר לא החזיר המערער את הכסף מיד, אלא הלך לביתו ולאחר מכן השלים עם המעשה ולא דיווח לממונים עליו ואת הכסף שילשל לכיסו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקבלת שוחד ודן אותו למאסר של שנתיים שמתוכן 9 חודשים בפועל והיתרה על תנאי וכן לתשלום קנס של 1000 שקל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, אפילו אם תחילה לא הגיב המערער על השוחד שניתן לו צריך היה לדווח לאחר מעשה לממונים עליו ולהחזיר את הכסף, שכן כפקיד ציבור קיימת חומרה אפילו במעשה כפי שבוצע. מאידך, אין המעשה חמור כמו מקרים אחרים של קבלת שוחד. המערער הוא בן 58, ניצול שואה ונכה בשיעור של 37 אחוז. הוא עבד כפקיד מכס תקופה של 28 שנה ללא דופי ולאחר שנתפס לחולשה חד פעמית קיפח את עולמו ופרנסתו. כמו כן, כבר מלכתחילה לא התכחש המערער לקבלת הכסף אלא טען שמבחינה משפטית אין בכך נטילת שוחד. בכל הנסיבות ניתן להקל בעונשו ולהעמיד את המאסר בפועל על 4 חודשים והמאסר על תנאי על 14 חודשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, ד. לוין. עו"ד תלמי למערער, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 25.8.81).
ע.פ. 205/81 - סעיד מסר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין החזקת 3 גרם הרואין גזר ביהמ"ש המחוזי על המערער 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. בהיות המערער מרצה עונש מאסר של שנתיים וחצי בגין עבירות סמים אחרות הורה בית- המשפט כי תקופת המאסר בתיק הנוכחי תהיה חופפת כך שלמעשה ירצה בגין העבירה בתיק זה שנה וחצי מאסר בפועל בלבד. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי שותפו בעבירה נדון למאסר שנה אחת בפועל בלבד, וכן כי המאסר חמור מדי שכן מדובר בעבירה של החזקה בלבד. ברם, כבר נאמר פעמים רבות כי מי ששולח יד במסחר או בהחזקת סמים בכמויות מסחריות, ובייחוד של הרואין, שסכנת מוות טמונה בו, לא יוכל לזכות בהתחשבות ביהמ"ש. כמות הסם שנתפסה היא גדולה ולמערער כמה הרשעות קודמות ובכללן עבירות סמים. כאשר קבע ביהמ"ש כי תקופת המאסר תחפוף את תקופת המאסר הקודמת כבר עשה חסד רב עם המערער. בפועל הוטל על המערער מאסר לתקופה של שנה וחצי בלבד בגין עבירה זו והפרש העונשים בין שני הנאשמים איננו משמעותי דיו כדי להניע את ביהמ"ש להתערב בחומרת עונשו של המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה.2.9.81).
ע.פ. 661/81 - מדינת ישראל נגד זכריה כהן ומשה בראשי
*קולת העונש (סמים)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
שני המשיבים, תושבי ירושלים, קנו ברצועת עזה כמות של כ-4 ק"ג חשיש במחיר של 350 אלף ל"י ובדרכם חזרה נעצרו כשהחשיש ברשותם. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיבים לשנה אחת מאסר שמתוכה חודשיים והצי בפועל, וקנס של 5 אלפים שקל לכל אחד מן המשיבים. הערעור על קולת העונש נתקבל. התובע דרש מאסר לתקופה ארוכה, ולכאורה דרישה זו במקומה, שכן מדובר בעבירה חמורה שעונשה מאסר לתקופה ארוכה, ובכמות
גדולה השוללת את סבירות הטענה כי המשיבים קנו את הסם לצריכה עצמית. מאידך, היו כאן נסיבות מקילות במידה רבה. למשיבים עבר נקי מעבירות, שניהם אנשים עובדים שמילאו את חובתם לצה"ל במלואה, שניהם אנשים אחראים המוכנים לעזור לזולת, ושניהם בנים למשפחות שכולות. הורי המשיב הראשון שיכלו 3 בנים במלח- מות ישראל והוריו של השני בן אחד. שניהם הביעו חרטה וביהמ"ש התרשם מכנות דבריהם. ראויים היו המשיבים שיקלו בדינם על אף חומרת העבירה, ועל אף שביהמ"ש העליון קבע מדיניות של החמרה בעבירות סמים הנובעת מכך שסכנה עצומה, שאין הציבור ער לה די צורכו, טמונה בשימוש בסמים שהפך למכת מדינה. עם כל זאת המסקנה היא שביהמ"ש הגזים לקולא עד כדי כך שיש להתערב במידת העונש. לפיכך הוחלט שעל כל אחד משני הנאשמים יוטל עונש של שנתיים מאסר שמתוכן 6 חודשים יהיו לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, שילה. עו"ד גב' רבין למערערת, עוה"ד ברדוגו וכהנוב למשיבים. 2.9.81).
ע.פ. 190/81 - שאול אינגי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר ליצוא וסחר בחשיש, בהחזקת למעלה מ-7 ק"ג חשיש ובנסיון לייצא למעלה מק"ג חשיש כשהסם מוסתר בתוך פסלון שהכין בביתו לצורך זה. כן הכין לוחות שחמט בעלי תחתית כפולה לצורך הברחת כמויות נוספות של חשיש לחו"ל. המערער נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי שקל את חומרת העבירות כנגד הנתונים האישיים של המערער, עברו הנקי מעבירות קודמות והסתבכותו בפרשת הסמים בהיותו בחו"ל, וכן שיתף המערער פעולה עם המשטרה לאחר שנעצר, אם כי לא גילה את זהות האנשים שהיו מעורבים בפרשה, ועל פי תסקיר שירות המבחן יכול המערער להתמודד עם המצב שאליו נקלע. למרות כל הנסיבות המקילות כאמור אין מקום לקצר את תקופת המאסר.זאת משום שמדובר בעבירות חמורות במה שנוגע לכמות הסם והתכנון לייצואו לחו"ל.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד מרכוס למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 20.9.81).
ע.פ. 272/81 - דוד אלבז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד וגרימת חבלה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות וביניהן שוד וגרימת חבלה חמורה וכן מספר עבירות של התפרצות וגניבה. מאחוריו שורה ארוכה מאד של הרשעות קודמות, רובן ככולן בעבירות נגד הרכוש, וכבר נדון ל-18 חודשי מאסר. את העבירות הנדונות ביצע זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסרו הקודם. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי המערער עשה תפנית בחייו וחזר בתשובה ונמצא בטיפולו של רב בית הכלא ויש תקוה שלא יחזור לסורו. אולם, גם אם נניח שיש ניצנים של תקווה לעתיד, הרי נוכח ריבוי העבירות וחומרתן וכן עברו של המערער לא היה מנוס מלהטיל עליו עונש מאסר לתקופה משמעותית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. עו"ד קרס למערער, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 1.9.81).
ע.פ. 145/80 - יוסף אבדל לטיף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח(הערעור נדחה).
אחותו של המערער היתה כלתה של המנוחה סלמאן זקוש. בנה של המנוחה סלמאן נשוי לאחותו של המערער ובעלה של המנוחה פאהד, נחשד ע"י המנוחה שהוא מקיים יחסי מין עם כלתו. היא סיפרה על כך לבנה סלמאן והלה גירש את אשתו מביתה בשפרעם לבית משפחתה בכפר יסיף. כאשר בני משפחת המנוחה היו מסובים בבית המנוחה בשעת לילה, כשבוע לאחר האירועים הנ"ל, הגיע למקום המערער כשהוא לבוש גלימה שחורה ופניו רעולים בכפייה ובידו תת מקלע. הוא איים על בני המשפחה שאף אחד מהם לא יצא חי, התחיל לירות בהם ופגע תחילה ברגליה של המנוחה, של סלימאן בנה ואחת מבנותיה, וחזר והמשיך לירות במנוחה והרגה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח ונסיון לרצח והערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על עדויות בני משפחת המנוחה שזיהו את המערער בזמן הרצח, על עדות נהג מונית שהוביל את המערער לשפרעם סמוך לזמן הרצח, על עדויות עדים שמדבריהם עולה שהמערער ניסה להעלים את עקבותיו,על תוצאות בדיקת אוקסין שגילתה עקבות החזקת מתכת בכף ידו של המערער, חלקיקים שמקורם בשרידי ירי שנמצאו על ידיו של המערער, ועל טענה "במקום אחר הייתי" שהופרכה. המערער טען בביהמ"ש המחוזי שהיה תחת השפעה קשה של אלכוהול כשהגיע לבית משפחת המנוחה אך טענה זו נמצאה כוזבת. אין לקבל את טענות המערער כנגד הממצאים הנ"ל.
אשר לזיהוי - עדויות הזהוי היו נאמנות על ביהמ"ש המחוזי שציין כי שקל אותן בזהירות מירבית בשל היות העדים בני משפחה אחת ובכך אין להתערב. אכן, כאשר כל העדים הם בני משפחה אחת יש לחשוש שמא עדותם נובעת מקשר, שקשרו ביניהם כדי לעזור זה לזה, אך בחשש בלבד לא מספיק. מי שיש לו חשש כזה צריך להראות שיש דברים בגו. צריכות להיות נקודות אחיזה עובדתיות משכנעות שמהן ניתן להסיק באופן הגיוני שנרקם קשר כזה. ביהמ"ש העליון ציין שאפילו לא היה זיהויו של המערער בטוח כל צורכו, הרי יש ביתר הראיות, שעליהן מבוססת ההרשעה, סיוע מספיק להרשעה.
אשר לטענה שלא היתה למערער בשעת מעשה כוונה להמית את המנוחה ולא נתקיים היסוד של ה"החלטה" להרוג - עובדות המקרה מראות בעליל שהנאשם לא פעל באופן ספונטני אלא מתוך שיקול דעת ויישוב הדעת למימושה של החלטה שנתגבשה אצלו קודם לכן. יתירה מזו, המערער ירה במנוחה תחילה ברגליה ובכך לא אמר די אלא יצא בעקבותיה למרפסת ושם ירה בראשה, בחזה ובבטנה צרור כדורים ממרחק קטן שגרמו למותה. אכן, החזקה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו ניתנת להזמה בנסיבות מיוחדות, אך ודאי שלא בנסיבות אשר כאלה. על רקע זה יש לייחס לדברי המערער בכניסתו לבית שאיש לא יצא ממנו חי את מלוא חומרתם. אין לראות בדברים אלה אמירה של סתם אלא ביטוי לכוונת המערער שרצה ושם לעצמו למטרה לגרום למותם של בני משפחת המנוחה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד כמאל למערער, עו"ד בורשינסקי למשיבה. 16.9.81).
ע.פ. 524/78 - יוסף שפירא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבות וחומרת העונש(ערעור על חלק מן ההרשעה - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בפרט אישום אחד של גניבת רדיו ובשלושה פרטי אישום המתייחסים לשלושה אירועים נפרדים שענינם גניבות בבתי מלון שונים בתל אביב. ההרשעות התבססו על הודאותיו של
המערער כאשר ביחס לגניבת הרדיו היו ראיות לחיזוק הודאתו. המערער נתפס וכאשר נערך חיפוש נמצאו בכיסיו סכומי כסף שונים המצטברים לסך 6 אלפים ל"י ולשאלה מנין מקור הכסף סיפר כי גנב כסף ב-3 הזדמנויות נפרדות בבתי מלון שונים והוביל את החוקרים לאותם בתי מלון. במהלך הדיון טען המערער כי ההודאה הוצאה ממנו בלחץ, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההודאה ניתנה מרצונו הטוב של המערער. המערער הגיש ערעור נגד ההרשעה אך הוא חזר בו מהערעור בענין גניבת הטרנזיסטור וערעורו הצטמצם לענין שלושת פרטי האישום האחרים. הערעור נתקבל.
אין להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי שהחליט לקבל את הודאת המערער, ואולם מקובל שאין להרשיע אדם על יסוד הודאתו אלא אם כן הובא בפני ביהמ"ש "דבר מה נוסף" אשר מתוכן יוכל ללמוד שהנאשם אכן ביצע את המעשים וכי ההודאה לא באה על ידי אדם הרוצה להמלט על עצמו שואה ולסבך את עצמו בדבר שלא עשה. בעניננו, לא הביאה התביעה שום "דבר מה נוסף" שביכולתה להפריך את האפשרות שההודאה אינה משקפת את המציאות. ביהמ"ש המחוזי ראה "דבר מה נוסף" בעובדה שלמערער היתה הזדמנות להיכנס לחדרים האמורים במלונות וכן שהיה בידו סכום כסף גדול. בכך אין "דבר מה נוסף" הנדרש. כשם שהיתה למערער הזדמנות להיכנס למלונות כן ישנה אותה הזדמנות לאלפים או לרבבות אחרים להיכנס למלונות הפתוחיםלציבור כולו. כמו כן היה הסבר לסכומי הכסף שהיו בידי המערער בדבריו שאת הכנסותיו היה מחזיק בידיו בדרך כלל. הוברר בעדויות כי המערער סובל מפגם כלשהו בהתפתחותו השכלית, ואולם גם אילו היה במעמד של אדם בריא בנפשו צריך היה ליהנות מהיעדר ה"דבר מה הנוסף" ולצאת זכאי בדינו.
העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי על העורר בגין 4 הרשעות היה קל במיוחד, באשר התביעה לא ביקשה מאסר בפועל והמערער נדון למאסר על תנאי בלבד ולקנס של 3 אלפים ל"י. למרות הזיכוי בחלק מן העבירות לא שונתה מידת העונש. פסק הדין ניתן מפי השופט שילה, והשופטת בן פורת הוסיפה כי לא ניתן היה לסמוך את ההרשעה על הודאת המערער, ראשית משום שבבתי המלון לא ידעו על הגניבות הללו ודבר זה מחייב זהירות יתר כשמבססים הרשעה על הודאה בלבד, ושנית השופט האמין למערער שהוא נוהג להחזיק בכיסיו את הכנסותיו ובשאלה של אמון אין להתערב.
השופט ברק העיר כי לאור אישיותו יוצאת הדופן של המערער אין זה בטוח להרשיעו על פי הודאתו בלבד, ולשם הרשעה מן הראוי היה לעמוד על "דבר מה" משמעותי יותר.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, שילה. עו"ד לוינגר למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 3.9.81).
ע.פ. 957/80 - מדינת ישראל נגד יהודה שוקרון
*קולת העונש (סמים)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בסחר בסמים ונדון ל-18 חודשים מאסר על תנאי ולקנס של 500 שקל. הערעור על קולת העונש נתקבל. העונש חורג ממדיניות הענישה הרווחת אצלנו, שכן סחר בסמים מסוכנים היא עבירה חמורה וסכנה רבה טמונה בה לציבור ועל כן אין פוחתים בעונש של סוחר סמים ממאסר של ממש. ביהמ"ש המחוזי היה ער למדיניות זו אך סבר כי בנסיבות הענין אין להטיל עונש מאסר. המשיב הוא נרקומן הנמצא בטיפול רפואי ובמסגרת טיפול זה הוא מקבל כדורי אדולן לשימושו לצורכי גמילה. ביהמ"ש סבר כי לא יהא זה מן הרצוי לקטוע את הטיפול הגמילתי של המשיב ע"י שליחתו לבית הסוהר.
המשיב מכור לסמים מזה למעלה מ- 11 שנה וניסה בעבר להיגמל ללא הצלחה ומשלא סיפקו אותו כדורי אדולן שהוא מקבל למטרת גמילה מכר את הכדורים כדי להשיג בתמורה סמים קשים יותר. המשיב נמצא במצוקה בגלל מצבו המשפחתי והתמכרותו לסמים, אך אין לו כוחות נפשיים להתגבר על המצב. עם כל זאת ראוי היה המשיב לעונש חמור בהרבה מזה שגזר עליו ביהמ"ש המחוזי. ראשית, עצם ההרשעה בעבירה של סחר בסמים מחייבת עונש מאסר משמעותי, שנית, היה כאן ניצול לרעה של הגישה הנדיבה של המדינה המספקת חינם אמצעי גמילה. למשיב הרשעות רבות ומדי פעם הטילו עליו עונשי קנס ונמנעו מלהטיל עליו מאסר מתוך תקווה שיחזור למוטב אך כל אלה לא הועילו. אילמלא התקופה הארוכה שעברה מאז גזר הדין, קרוב לשנה, היה מקום לשלוח את המשיב למאסר לתקופה משמעותית, אך בנסיבות הענין ניתן להסתפק בעונש סמלי של 3 חודשי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט שילה. עו"ד ד. בייביש למערערת,עו"ד ה. מרמור למשיב. 16.9.81).
ע.פ. 913/80 - עטור אלטורי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(ערעור על הרשעה ברצח - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא י. כהן ומ. כהן נגד דעתו החולקת של השופט בייסקי).
באוקטובר 1979 נתגלתה גופתה של המנוחה ורד וינר ליד קיבוץ משמר הנגב כשהגופה חבולה. לפי הבדיקה שלאחר המוות הוברר שהיא נאנסה. לאחר שהמקרה נודע ברבים, פנה עד התביעה, מורה לנהיגה, למשטרה וסיפר כי למחרת יום הרצח פנה אליו המערער שיכין אותו לבחינות רישוי בנהיגה והעד הבחין בשריטות במצחו. משנודע לו דבר הרצח שאל את המערער למקור השריטות והלה השיב שהיתה לו תאונה באופניים. התנהגות המערער שהחל להביא לעד, לאחר השיחה, מתנות שונות עוררה את חשדו של העד ואז היא התקשר עם המשטרה. לאחר מעקב אחרי המערער עצרה אותו המשטרה ובבדיקות מעבדתיות של הדם, והזרע והשערות של המערער, נמצא שדמו הוא מסוג הדם שהיה תחת ציפורני המנוחה וזרעו מסוג הזרע שנמצא במנוחה. המערער כפר במשטרה באשמת הרצח ואז הפעילה המשטרה עציר מאותו שבט של המערער והלה שיתף פעולה עם המשטרה וקיבל עליו לדובב את המערער ולהשיג הודאה ממנו שתונצח ע"י הקלטה בלי ידיעת המערער. השיחה המוקלטת התנהלה במשך שעה ארוכה וביהמ"ש המחוזי השתית עליה את הרשעת המערער כשהוא מוצא בחומר הראיות את ה"דבר מה" הנוסף הדרוש להרשעה. הערעור נדחה ברוב דעות מ"מ הנשיא י. כהן והשופט מ. כהן נגד דעתו החולקת של השופט בייסקי. נכונים דברי הסניגוריה שבמקרה זה ההודאה באשמה איננה בצורה פשוטה ורגילה, אלא ישנה שיחה ארוכה וממושכת שהתנהלה עם המערער ע"י אדם המנסה לדובבו ומשדלו לדבר ע"י כל מיני פיתויים. השאלה היא אם באותה שיחה ניתן לראות הודאה מצד המערער באשמה של רצח המנוחה. לדעת שופטי הרוב ניתן לראות הן בפרטים שונים של התמליל והן ברוח הכללית של השיחה הודאה במעשה הרצח. שופטי הרוב סברו שאין פירוש סביר אחר לדברי המערער אלא זה שנתן לו בית- המשפט המחוזי. אשר ל"דבר מה" הנוסף הרי יש לראותו בשקרים של המערער שטען שאינו מכיר את משמר הנגב למרות שהוא גר לא רחוק משם, שסיפר כי נפגע ברכבו על אופניים דבר שלא היה נכון, בחשש שגילה המערער בשיחות שונות בענין טביעת אצבעות וסימני דם וזרע כאשר שאל אם ניתן על יסוד אלה לבסס הרשעה, העובדה שדם מסוג דמו וזרע מסוג זרעו נמצאו על המנוחה, בעובדה שהיו לו שריטות על המצח למחרת המקרה. שופטי הרוב סברו כי בראיות החיצוניות יש אף יותר מ"דבר
מה" נוסף ויש בה אפילו סיוע במידה והיה צורך בסיוע.
השופט בייסקי, בדעת מיעוט, סבר כי מתוכן התמליל של המערער עם העציר אין ללמוד הודאה מוחלטת ברצח, וניתן לפרש את הדברים שנאמרו לאו דוקא כהודאה ברצח. אותם הקטעים בשיחה אשר לכאורה נראים מצביעים בכוון ההרשעה ניתנים גם לפירוש נוסף, בייחוד לאור ההכחשה הבו זמנית תוך כדי השיחה. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, מ. כהן. עוה"ד מ. ישראל וי. הגלר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 25.8.81).
ע.פ. 87/81 - יצחק שלום זבולון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פציעה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בפציעה בנסיבות מחמירות, בכך שדקר את מעבידו בסכין עקב סכסוכים שפרצו בין השניים. למרבה המזל לא היו תוצאות הדקירה חמורות והשריטה היתה שטחית. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-6 שנים מאסר שמתוכן 3 שנים לריצוי בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. לפי תעודה רפואית המערער מוכר כאישיות א-סוציאלית, עם שימוש יתר באלכוהול, ותלות בסמים, וכל נסיונות הגמילה לא עלו יפה. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות אך האחרונה שבהן היתה כ-5 שנים לפני בידוע העבירה הנדונה. בהתחשב בעובדה זו ובגילו של המערער, שהוא כיום כבן 56, וכן בכך שתוצאותהדקירה לא היו חמורות, ניתן להקל עם המערער ולהעמיד את העונש על שנתייםמאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד גולדמן למשיבה. 8.9.81).
ע.פ. 313/81 - חליל סאנע נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדויות סותרות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מסר הודעה במשטרה כי ביצע עבודות שונות בביתו של קצין במשטרת באר שבע ללא קבלת תמורה. משבא להעיד במשפטו של אותו קצין, שהואשם בקבלת שוחד, סתר המערער את הודעתו באומרו כי תמורת העבודה קיבל תשלום. לשינוי עדות זו היתה משמעות על תוצאות משפטו של הקצין. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי יש להתחשב בנסיבות האישיות של המערער, שזו עבירתו הראשונה, שהתנהגותו היא פרמיטיבית בהיותו בן שבט בדואי שלא היה מודע וער למעשהו, וכן שמאז נגזר הדין פוטר מעבודתו ונולד לו ילד. כמו כן מציע שירות המבחן כי יוטל על המערער עונש של מאסר על תנאי בלבד, בהתחשב באורח החיים התקין שהוא מנהל ותפקודו החיו- בי. אין להתערב במידת העונש. רבות כבר נאמר ע"י ביהמ"ש העליון שאין להקל ראש בעבירות כגון אלה אשר פגיעתן רעה באשיות המשפט, כאשר המערכת כולה מופעלת נגד עבריין על פי אימרות הנמסרות למשטרה, ולבסוף, עקב שינוי עדויות, יוצא עבריין לחופשי. גם המחוקק ייחס חומרה מיוחדת לעבירה זו והגדיל את העונש המוטל בגין העבירה הנדונה. בתי המשפט מצווים לתת תוקף למגמתו זו של המחוקק.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין שילה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. סלע למערער, עו"ד מושכל למשיבה. 21.9.81).
ע.פ. 72/81 - יצחק כנפו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדויות סותרות)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעת חקירת המשטרה נגד ח"כ
לשעבר פלטו שרון בענין מתן שוחד בחירות, סיפר המערער כי בזמן הבחירות לכנסת קיבל 150 ל"י ולא הוטל עליו כל תפקיד אלא לשכנע את בני משפחתו להצביע עבור פלטו שרון, ואילו בביהמ"ש העיד כי ביום הבחירות עבד כסדרן באחת הקלפיות מטעם רשימת פלטו שרון ותמורת זאת קיבל את הסכום של 150 ל"י. המערער הועמד לדין בגין מתן עדויות סותרות ונדון ל-6 חדשים מאסר שמתוכם 3 חודשים בפועל ו-3 חודשים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בסתירה מהותית היורדת לשורשה של אחת מן האשמות שהועלו נגד פלטו שרון. לא נאמר במפורש בפסק הדין בענין פלטו שרון כי הוא זוכה מהאשמה הנוגעת לתשלומים מן הסוג שניתן למערער בגלל העובדה שהמערער חזר בו מהדברים שאמר במשטרה, אך יש להניח שעובדה זו פגעה בהוכחות התביעה באותו משפט. אולם, שאלה זו אינה בעלת משקל כאשר באים לגזור את העונש בגין העבירה של עדויות סותרות. החומרה שבעבירה היא בעיקר בעובדה שתופעות כאלה משבשות את תהליכי השיפוט וגורמות נזק לתהליך עשיית הצדק. בהכנת כתב האישום סומכת התביעה על כך שהעדים שמסרו הודעות למשטרה ימסרו אותה גירסה בביהמ"ש, ואם העדים מכחישים בביהמ"ש את הדברים שאמרו במשטרה הם שמים לאל את כל הטירחה והמאמצים שהשקיעו המשטרה והתביעה בהכנת המשפט ופוגעים בעבודת ביהמ"ש ובתהליך של הבאת עבריינים לדין. משפשתה תופעה זו בהווי הציבורי יש הצדקה בהחמרת העונשים כדי לבער את הנגע הזה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד פפרברג, למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 14.9.81).
ע.פ. 115/81 - מוטי יפרח נגד מדינת ישראל
*מידת העונש(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע 3 עבירות של מכירת חשיש לשוטר מוסווה ונדון לתשלום קנס כספי וכן ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-21 חודשים מאסר על תנאי ולשרות לתועלת הציבור למשך 50 שבועות, 5 שעות בכל שבוע. כן הועמד לפיקוח שרות מבחן. מסתבר שהשופט הניח כי המערער ירצה את עונש המאסר בעבודות חוץ ולפיכך העמידו על תקופה של 3 חודשים בלבד. ניכר מגזר הדין שהשופט ביקש להקל עם המערער למרות שמדובר בעבירות חמורות, זאת בהתחשב בנכותו החמורה ובנסיבות אישיות והמלצת שירות המבחן. אין ספק שהעונש מופלג בקולתו וחורג ממדיניות הענישה בקשר לעבירות סחר בסמים כפי שקבע ביהמ"ש העליון. נכותו הקשה של המערער אינה מצדיקה סטיה מהכלל שעל עבירות של סחר בסמים אין לפטור נאשם מעונש מאסר בפועל. ברם, ערעור זה מעורר סוגייה שונה לגמרי. השופט הטיל על המערער שני עונשים שאינם יכולים להיגזר בכפיפה אחת. מצד אחד דן את המערער למאסר בפועל ומאידך גזר עליו שירות לתועלת הצבור. לפי החוק ניתן להטיל על נאשם שרות לתועלת הציבור במקום כל עונש אחר או בנוסף אליו ובלבד שלא הוטל מאסר בפועל. כך שיש לבטל את אחד משני העונשים הללו. השאלה היא איזה משני העונשים יש לבטל. את עונש המאסר טרם התחיל המערער לרצות בעוד שאת השירות לתועלת הציבור הוא ממלא בסדר. בנסיבות אלה ראוי להתמיד באותו חיוב של שרות שמתוכו עשויה לצמוח תועלת לחברה ואולי גם לנאשם עצמו יותר מאשר ביצוע עבודות חוץ במסגרת המאסר ל-3 חודשים. לפיכך יש לבטל את עונש המאסר בפועל.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין שילה. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד טננבאום למערער, עו"ד מושכל למשיבה. 1.9.81).
ע.פ. 303/81 - יוסף אלעוברה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של תקיפה וגרימת חבלה חמורה ונדון ל-5 חודשים מאסר בפועל ו-3 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. רקע המעשה - שיחה במכשיר קשר בין המערער לבין המתלונן, שלא היה מוכר למערער, ואשר לגירסת המערער העליב המתלונן אותו ואת משפחתו תוך כדי השיחה. המערער נסע יחד עם בנו למקום עבודתו של המתלונן ושם היכוהו מכות נמרצות ופצעוהו. המתלונן נזקק לטיפול בבית חולים בגין חתך בעור המצח וחבלות בחלקי הגוף השונים. אין להכביר מילים על חומרת המעשה גם אם לוקחים בחשבון שהעלבון במכשיר הקשר פגע במערער והבעיר את חמתו. לטענת הסניגור הרי עפ"י מנהגי השבט אשר אליו משתייך המערערמקובל להגן על כבוד המשפחה בפני עלבונות - אם אמנם קיים עדיין מנהג כזה יש לעקרו מן השורש, ולא יתכן להשלים עם עשיית דין לעצמו כפי שעשה המערער כלפי המתלונן. טוען המערער כי בטרם הנחית את המכות במתלונן ירה הלה באקדח שברשותו באויר והמערער ובנו התגברו על המתלונן ונטלו את האקדח. גם בעובדה זו אין כדי להפחית מחומרת המעשה, שהרי המכות הונחתו לאחר שהאקדח ניטל מידי המתלונן, וכנראה שהיריות באויר היו מכוונות לגרום לנסיגת השניים שבאו במטרה ברורה לעשות שפטים במתלונן. גם בעובדה שנערכה סולחה בין שבטו של המערער לבין זה של המתלונן אין כדי להקל בעונש. כנראה שביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בעובדה זו ולא החמיר עם המערער, אשר לנוכח 13 הרשעות קודמות שלו, בעיקר על רקע אלימות ותקיפות, היה ראוי לעונש חמור יותר.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ליפקין למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 14.9.81).
ע.פ. 384/81 - מרדכי פרץ ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הראשון הורשע במכירת 83 גרם חשיש לשוטר מוסווה, המערער השני הורשע במכירת 92 גרם חשיש לשוטר מוסווה, ובנוסף לכך הורשעו השניים באשר באחת הפעמים ביקש שוטר מוסווה לקנות מהמערער השני חשיש והלה הפנה אותו למערער הראשון שמכר לו 89 גרם חשיש. בגין העבירות הנ"ל נגזר עונש של שנתיים מאסר למערערים ושנה אחת מאסר על תנאי וכן הופעלו נגד המערער הראשון שתי תקופות מאסר על תנאי של 6 חודשים כאשר אחת מהן מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את נסיבותיהם האישיות של המערערים, אך אלה כבר הובאו בהשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. אכן, גם בעבירות המורות כאלה יש לתת את הדעת לנסיבות האישיות של הנאשם ולסיכויי שיקומו, אך בהתחשב בעובדה שמדובר בכמות גדולה של חשיש וכן שכל אחד מהמערערים עבר את העבירה ושנה אותה, אין להתערב במידת העונש. מאסר בפועל של שנתיים ימים הוא עונש המתחייב בנסיבות כדי להרתיע את המערעריםובמיוחד עבריינים בכח מלהתפס לנגע ממאיר זה, הפוגע חמורות בשלומו ובטחונו של הציבור. זוהי מדיניות הענישה שנקבעה בביהמ"ש העליון וכל עוד נגע זה פושה בחברה יש לנהוג לפיה. לולא הנסיבות האישיות מן הראוי היה להחמיר עוד בעונש המאסר.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, שילה. החלטה - השופט אלון. עוה"ד א. קדרי וט. נדאשי למערערים, עו"ד י. בן אור למשיבה. 18.8.81).