ע.א. 172/80 - סמרדה ומשה כרמלי נגד מנחם וכרמלה אשכנזי
*קיום חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' פתיחה 550/79 - הערעור נדחה).
המערערים (להלן המוכרים) חתמו על חוזה למכירת דירה למשיבים (להלן הקונים). לפי החוזה צריכים היו הקונים לשלם את התמורה בסך 300 אלף ל"י בשיעורים של 50 אלף ל"י עד לחתימת החוזה, 100 אלף ל"י "לא יאוחר מיום 6.12.78". 100 אלף ל"י "לא יאוחר מיום 30.12.78 ע"י הלוואה במשכנתא", 50 אלף ל"י עם קבלת החזקה בדירה. מועדי התשלום היו מעיקרי החוזה על פי הנאמר בחוזה, אך איחור של 7 ימים בביצוע התחייבויות הצדדים לגבי התשלומים לא יהווה הפרת ההסכם. הקונים לא עמדו בתשלומים כאמור לעיל. מתוך הסכום של 100 אלף ל"י שנועד לפירעון ביום 6.12.78 הם שילמו רק 74 אלף ל"י, ואילו התשלום של 100 אלף ל"י שבועד ליום 30.12.78 לא שילמו בזמנו בכלל, וכך נוצר פיגור כולל של 126 אלף ל"י. המוכרים טוענים כי שיגרו לקונים מכתב ובו הודעת ביטול אם החוב שבפיגור לא יסולק תוך 7 ימים. ברם, בין אם נתקבל מכתב זה ע"י הקונים ובין אם לא נתקבל כטענתם, הרי היתה התפתחות יותר מאוחרת אשר על יסודה נדחתה תובענת המערערים להכריז על החוזה כבטל. ההתפתחות היתה לקראת סוף מרץ 1973 כאשר המערערת חתמה על "סיכום דברים" שלפיו שילמו הקונים באותו מעמד סכום של 70 אלף ל"י והוסכם כי מתוך היתרה הכללית של 106 אלף ל"י ייפרע סכום של 70 אלף ל"י תוך שבועיים לאחר סילוק המשכנתא הרובצת על הנכס בגין הלוואה למוכרים, סכום של 36 אלף ל"י ביום קבלת החזקה בדירה, ביום 30.6.79. כן צויין בסיכום הדברים כי "יתרסעיפי ההסכם העיקרי עומדים בתוקפם". על יסוד סיכום דברים זה וההתפתחויות שבאו לאחר מכן דחה ביהמ"ש המחוזי את תובענת המוכרים. מכאן הערעור.
א. לטענת המוכרים הושגה החתימה על סיכום הדברים ברמאות כאשר הקונה בא לביתם ובבית היתה רק המערערת ואמר לה "הנה עוד 70 אלף ל"י, תחתמי כאן ותקבלי כסף", והיא חתמה בהאמינה שזו קבלה ורק לאחר לכתו ראתה כי שונו תנאי התשלום. טענה נוספת של המוכרים היתה שהבעל של המערערת מעולם לא חתם על המסמך ולא הסכים לו. אולם, המסמכים שהוגשו לתיק אינם מותירים שום ספק כי שני המוכרים ראו עצמם קשורים בסיכום הדברים ופעלו על פיו. מתוך חילופי מכתבים שבאו לאחר מכן, ושבהם נדרשו הקונים לשלם סכומים מסויימים למוכרים, עולה במפורש שהן הבעל והן האשה מאמצים את סיכום הדברים הנ"ל הסכם מחייב. יש לציין כי סיכום הדברים מיטיב לא רק עם הקונים אלא גם עם המוכרים, בשנותו את שיעורי התשלומים גם לטובת המוכרים, וכן בהסדירו את פדיון המשכנתא של המוכרים שלכאורה צריך היה להתבצע בתוך זמן סביר לאחר חתימת החוזה המקורי, כך שהיה פה ענין של "קח ותן".
ב. אשר לטענת המוכרים כי הקונים איחרו, גם לפי סיכום הדברים, בתשלום הסך של 70 אלף ל"י ב-4 ימים, וכי בכך הפרו את חוזה המכר הפרה יסודית - יש להחיל על סיכום הדברים את הסעיף בחוזה המכר העיקרי שלפיו איחור של 7 ימים בביצוע ההתחייבויות לגבי התשלומים לא יהווה הפרת ההסכם. בסיכום הדברים צויין כי "יתר סעיפי ההסכם העיקרי עומדים בתוקפם" ודברים אלה חלים גם על הסעיף הקובע כי איחור של 7 ימים אינו מהווה הפרת ההסכם.
ג. אשר לטענת המערערים שביהמ"ש צריך היה לקבוע את התובענה עצמה לדיון, במקום להוציא פסק דין בקדם משפט, וכן שצריך היה לאפשר תיקון התצהיר לצורך
טענה מסויימת - בשלב זה מונחות בפני ביהמ"ש העליון כל הטענות של המוכרים ובכך זכו בינתיים ליומם בביהמ"ש. נקבע לא אחת שביהמ"ש לא יקבל ערעור על סמך טענה נכונה כשלעצמה אם ברור מראש שהתוצאה ממילא לא תשתנה.
ד. בענין אחד שבו פסק ביהמ"ש המחוזי, החליט ביהמ"ש העליון שיש להשאירו בצריך עיון. ביהמ"ש המחוזי אמר כי אפילו הפרו הקונים הפרה יסודית את ההסכם, צריכים היו המוכרים לשלוח הודעת ביטול לפני שהקונים שילמו להם את הסכום שצריכים היו לשלם, ומשלא עשו כן עד שהמשיבים הציעו את התשלום פגה זכותם לבטל את החוזה. ביהמ"ש העליון ציין כי אם הכוונה היא לקבוע כלל שהצעת תשלום ע"י הצד המפר לפני מעשה הביטול שמה קץ לזכות הביטול של הצד המקיים, הרי נוטה הוא להסתייג מכלל זה. לכאורה, כל עוד הזמן הסביר למשלוח הודעת הביטול לא חלף ובהיעדר נסיבות חריגות אין בכחה של הצעת התשלום - רק משום שהקדימה את משלוח ההודעה - כדי ליטול מן הצד המקיים את הזכות לעשות שימוש בעילת הביטול.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ח. אזולאי למערערים, עו"ד א. רפאל למשיבים. 27.10.81).
ע.א. 403/80 - חי סאסי ואח' נגד נעימה גיקאון
*ביטול חוזה עקב קיום נתונים של "עושק".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 812/79 - הערעור נדחה).
בפברואר 76' נכרת חוזה בין המשיבה לבין המערערים שבו הסכימו להחליף זכויותיהם בדירות, בנות חדר אחד כל אחת, שבהן התגוררו באותו זמן, זר כנגד זו. דירת המשיבה היתה בבית דו משפחתי בשיכון הוותיקים בנתניה עם מגרש צמוד של כ-600 מ"ר ובשולי העיר ואילו דירת המערערים היתה בבנין בן 4 קומות שבו יחידות רבות למסחר, מלאכה ומגורים, במרכז העיר נתניה. בנוסף לחילופין שילמו המערערים למשיבה אלפיים ל"י. החילופין של החזקה בדירות בוצעו ואילו זכויות החכירה לא הוחלפו. המשיבה תבעה בביהמ"ש המחוזי הצהרה כי החוזה בוטל כדין וכי הצדדים חייבים להחזיר, כל אחד לשני, את מה שקיבלו על פי החוזה. המשיבה היא ילידת 1949, רווקה ובודדה, שאת דירתה רכשה מכספים שצברה מעבודות נקיון. לחילופי הדירות, טענה, הסכימה בעקבות שידוליו של מתווך דירות ושידולי המערערים ששיכנעו אותה שמוטב לרווקה כמותה לגור במרכז העיר. כבר בלילה הראשון למגוריה בדירת המערערים נוכחה לדעת שרומתה וכי הדירה אינה ראויה למגורים בהיותה ממוקמת מעל לקונדיטוריה, מוכת רעש וגזים מרעילים, בלי אוורור ובלי אור שמש. היא התחננה לפני המערערים שיבטלו את העיסקה, ולבסוף שלח עו"ד מטעמה הודעה למערערים על ביטול החוזה. לביהמ"ש הגיש פרקליט המשיבה חוות דעת של שמאי מקרקעין כי דירת המערערים שווה 52 אלף ל"י בעוד ששוויה של דירת המשיבה היא 140 אלף ל"י וכן הגיש תעודה רפואית כי המשיבה היא "בלתי בשלה, ילדותית, סובלת ממצבי דיכאון, חרדה וחוסר ביטחון, ניתנת בקלות להשפעה ולשכנוע הסביבה". ביהמ"ש המחוזי סמך ידו על כל טענות המשיבה, לרבות חוות הדעת הנזכרת, וקבע כי נתקיימו התנאים המצויינים בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), כי מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה. לפיכך הצהיר כי החוזה בטל ומכאן הערעור.
השופט טירקל:
א. לטענת המערערים כי המשיבה לא הודיעה להם על ביטול החוזה תוך זמן סביר כמצוות סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) - טענה זו לא הועלתה בהודעת הערעור, אלא, בלי נטילת רשות, בעיקרי הטיעון, ודי בכך כדי לדחות טענה זו. גם לגופה אין ממש בטענה. מעדות המשיבה ומתצהירה עולה כי היא פנתה מיד למתווך ולעוה"ד שערך את החוזה והודיעה כי רומתה וכי היא מבקשת לבטל את החוזה, אלא שלאחר מכן ניסתה להתגורר בדירת המערערים תקופה נוספת של 4 עד 6 חודשים, אך לא יכלה לעמוד בכך. במצב דברים זה אין לומר שהודעת הביטול לא היתה תוך זמן סביר.
ב. אשר לטענה על שום מה העדיף ביהמ"ש המחוזי את חוות הדעת של השמאי מטעם המשיבה על פני חוות הדעת של השמאי מטעם המערערים - אלה כלל לא הגישו חוות דעת מטעמם. חוות דעת כזו גם לא הוזכרה בתצהירים שהוגשו מטעם המערערים. פרקליטם דאז של המערערים לא הגיש חוות דעת וגם לא חקר את השמאי מטעם המשיבה. כיון שכך, בדין סמך ביהמ"ש המחוזי את ידו על חוות דעתו של השמאי מטעם המשיבה.
ג. אשר לטענה כי לא הוכח שהמערערים ניצלו את חולשתה השכלית של המשיבה ועל כל פנים לא הוכח כי ידעו על דבר מצבה של המשיבה, ידיעה שהיא חיונית להוכחת יסוד הניצול - עילת הביטול מחמת עושק שבסעיף 8ר לחוק, על יסודותיה ורכיביה השונים, לא זכתה לפרשנות ביהמ"ש העליון. את עילת העושק השתית המחוקק על 3 יסודות השלובים זה בזה - מצוקה של העשוק (או חולשה שכלית, או גופנית, או חוסר נסיון); התנהגותו של העושק - הניצול שניצל; והיסוד השלישי הוא היעדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים כאשר תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
ד. אשר למצבו הנפשי של העשוק - אין מדובר על אדם אשר מחמת מחלת נפש או ליקוי נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו וניתן להכריזו כפסול דין לפי חוק הכשרות המשפטית, אלא באדם שאין לומר שדעתו היתה מיושבת וכי גמירת הדעת שלו היתה כגמירת דעתו של כל מתקשר. המצוקה, החולשה השכלית או הגופניתאו חוסר הנסיון צריכים להיות כבדי משקל ועל ביהמ"ש להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו מידיעה של ממש. גורמים קלי ערך לא די בהם. מדובר במצב חמור ומתמשך ולא בקושי ארעי וחולף.
ה. אשר לשאלה אם היתה אצל המשיבה חולשה שכלית או חוסר נסיון כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי - התשובה היא חיובית. מטבע הדברים יש להתרשמותו של ביהמ"ש הדן בענינים אלה משקל מכריע, וכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי מי שראה את המבקשת בביהמ"ש בעת עדותה יכול היה להשתכנע כי מדובר באדם הנמצא במצוקה מתמדת עקב חולשה שכלית. יתר על כן, העובדה שהובאו בתצהירה של המשיבה ובתצהירים אחרים די בהן והותר כדי להראות שמסקנת ביהמ"ש לא היתה רק תוצאה של התרשמות,אלא יש לה אחיזה גם בראיות חיצוניות אובייקטיביות ובכך אין להתערב.
ו. אשר לטענה כי המערערים לא ידעו על מצבה של המשיבה - צודקים המערערים שיש צורך בידיעה מצדו של העושק המנצל. מן המילה "ניצול" משתמעת ידיעה
כזאת וכן משתמעת ממנה מידה של אי מוסריות. ברם, ניתן לראות את אי המוסריות לא רק במקום שיש לעושק הכרה ברורה של מצבו של העשוק, אלא גם כאשר ברשלנותגסה עוצם הוא את עיניו מראות. כאן בא המתווך מיוזמתו לדירת המשיבה והפגיש אותה עם המערערים ולאחר מכן אף הלך עם כל החבורה לעו"ד שהיה פנוי בשעות אחה"צ של אותו יום כדי לערוך חוזה וכל זאת מבלי שנתבקש לכך על-ידי המשיבה ובלי שיקבל ממנה שכר. כן קבע ביהמ"ש שהמערערת היא שקרנית וערמומיתשאין כמותה, ובמצב דברים זה, כאשר מי שראה את המבקשת יכול היה להשתכנע שמדובר באדם הנמצא במצוקה נפשית, ברור שהמערערים ידעו אודות מצבה של המשיבה וניצלו אותו לטובתם.
ז. נתקיים גם היסוד שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, כאשר מופר האיזון בין הערכים המוחלפים כמו בעניננו, כאשר הוחלפו נכסים שהאחד מהם, דירת המערערים, שווה 52 אלף ל"י בעוד ששוויה של דירת המשיבה הוא 140 אלף ל"י. נעלה מכל ספק שנתקיים כאן יסוד זה של עילת העושק.
הנשיא לנדוי הסכים והוסיף:
אין לקבוע מסמרות מראש בפירוש יסודות העושק, ואין הוא מחייב עצמו לקביעהעקרונית שסעיף 18 יוכל לחול רק על "מצב חמור ומתמשך ולא בקושי ארעי וחולף". יתוארו מצבים של קושי ארעי וחולף שאליו יכול "העשוק" להיקלע לפתע שגם בו יתקיימו כל היסודות הדרושים להפעלת סעיף 8. אלן להקיף מראש בפרשנות כוללת את כל המגוון של התופעות שמציאות החיים מעלה אותן והן מתגלות מידי פעם במעשים שהיו, המובאים להכרעת ביהמ"ש. בעניננו אכן הוכחו כל היסודות של העושק.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, טירקל. עו"ד בלום למערערים, עו"ד פרי למשיבה. 3.9.81).
ע.א. 825/80+ב.ר.ע. 291/80 - דוד שוילי ואח' נגד שמואל שוילי ואח'
*ב.ר.ע. 291/80 - * החלטה לשלם תשלומי איזון בחלוקת מקרקעין במקום לתת יחידת מקרקעין נוספת.
(ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעור נדחה).
המערער והמשיב הינם אחים אשר רכשו בשעתו חברה (להלן החברה) שרכושה כלל מגרש ועליו בית בן 4 קומות. בחצר הבית מצוייה סככה וזו יחד עם יחידה מוגדרת בבית משמשת כמוסך. בעלי המניות בחברה הם שני האחים ורעיותיהם. הם עבדו שנים מרובות בשותפות עד שהחלו ביניהם מריבות ששיתקו את עניני החברה, ובשנת 1977 ניתן צו פירוק. המפרק הגיש לביהמ"ש המחוזי הצעה לחלוקת נכס המקרקעין בין שני האחים בעלי המניות. השטח שעלה בחלקו של המשיב כלל את המוסך ולכך התנגדו המערערים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התנגדותם והערעור על אותה החלטה נדחה בשעתו ע"י ביהמ"ש העליון. כיון שחלקו של המשיב, כפי שהוצע ע"י המפרק, היה גדול יותר מחלקו של המערער, קיימו בעלי הדין בירורים נוספים עם המפרק בדבר תשלומי איזון והתברר שתשלומי האיזון המגיעיםלמערערים גדולים יותר מאשר קבע המפרק בהצעתו הראשונה. השינוי נבע מכך
שתחילה המפרק סבר שהסככה נבנתה ע"י המשיב ועל חשבונו, ואח"כ הוברר כי שני האחים בנו את הסככה מכספם. תשלומי האיזון החדשים הסתכמו ב-300 אלף ל"י. המפרק הציע לתת את כספי האיזון למערערים, אך אלה טענו כי מאחר שבין היחידות השונות של הבית קיימות דירות, באגף שהוקצה למשיבים, שהוערכו בסכום של כ-300 אלף ל"י, זכאים הם לקבל את המגיע להם בצורה של מקרקעין, היינו, אחת מן הדירות האמורות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הדרישה ונתן לכך שלושה נימוקים: א. מחצית תשלומי האיזון נובעים מכך ששני האחים השקיעו כספים בסככה ולא בגלל שוני בערכה של יחידת מקרקעין אחת לעומת רעותה ומאחר שכך אין הצדקה לתת למערערים יחידת מקרקעין במקום הכסף שהשקיעו. ב. מפת החלוקה של יחידות המקרקעין כבר נקבעה בהחלטה קודמת של ביהמ"ש המחוזי ואושרה ע"י ביהמ"ש העליון כאמור לעיל, ואין מקום יותר לשנות מפה זו. ג. לפי מפת החלוקה מיועדת המחצית הדרומית של הבית למערערים, והצפונית, שם נמצא גם המוסך, למשיבים. עם מסירת יחידת הדיור במחצית הצפונית למערערים ימשיכו ויתקיימו נקודות חיכוך בין האחים היריבים. מכאן הערעור.
א. נימוקו הראשון של ביהמ"ש המחוזי אינו יכול לעמוד. החלוקה צריך שתיעשה עפ"י האמור בחוק המקרקעין, ואין לומר כי העובדה שמקור תשלומי האיזון הוא בכך שהאחים השקיעו כספים בבניית סככה יש בה כדי להשפיע שלא תימסר יחידת הדיור. גם הבית כולו מקורו בהשקעה של כספים בבנייתו ואותו מחלקים בעין ומדוע יהיה שונה דין בניית סככה.
ב. גם הנימוק בדבר סופיות מפת החלוקה כפי שאושרה וקויימה בביהמ"ש העליון אין בו כדי למנוע מביהמ"ש מלהיענות לבקשה לשנות את המפה כאשר התברר כי גובה תשלומי האיזון מקבילים לסכום של ערך יחידת דיור. כל עוד לא באו הליכי הפירוק לקיצם לא נסתיים תפקידו של ביהמ"ש ורשאי הוא להיענות לבקשתם של בעלי הדין לשנוי החלטות קודמות שניתנו על ידו, אם ימצא שמן הראוי ומן הצודק לעשות כך.
ג. לעומת זאת צדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקו האחרון. יש למעט ככל האפשר באפשרויות של חיכוך ומריבה בין בעלי הדין. אמנם גם עתה קיימות נקודות מפגש משותפות, כגון חדר המדרגות המשותף, וכטענת ב"כ המערערים אם ירצו האחים לריב יוכלו לעשות זאת בחדר המדרגות, ואולם היחסים המתוחים שבין האחים הגיעו למצב קשה מנשוא ויש להפריד בין הדבקים באופן שהמרחק אולי יחזיר אותם לגישה יותר שקולה. נימוק זה והערכת מצב הדברים מסורים לשיקול דעתו של השופט היודע והמכיר את פרטי המקרה והיחסים לפני ולפנים, ואין הצדקה להתערב בשיקול דעת זה.
ד. המערערים העלו לראשונה בביהמ"ש העליון טענה כי לפי החלוקה שנקבעה בביהמ"ש המחוזי יצטרכו לשלם מס שבח מקרקעין, משום שאין זו חלוקה סתם לפי חוק מס שבח מקרקעין, אלא יש בכך גם משום מכירת חלק מנכס למשיבים. טענה זו לא נטענה בביהמ"ש המחוזי, ועל כל פנים אם אכן יצטרכו לשלם מס שבח, פתוחה לפניהם הדרך לחזור ולפנות לביהמ"ש המחוזי שיורה להחזיר להם סכום המס לפי החלק המגיע להם ע"י הכללתו בערך הסכום הכולל העומד לחלוקה בין בעלי הדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, מ. כהן. החלטה - השופט אלון עו"ד נ. אמיתי למערערים, עו"ד א. פינצ'וק למשיבים. 1.10.81).
ע.פ. 231/81 - יצחק אטדגני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשתי עבירות של מכירת שתי מנות חשיש לשוטר מוסווה, ובתקיפת שוטר שניסה לעצרו ובריחה. ביהמ"ש הטיל עליו 3 שנים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי, וכן הפעיל במצטבר שנה אחת של מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל וביהמ"ש העליון הורה כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף את המאסר החדש. מדובר באדם צעיר, יליד 1959, שעברו הפלילי איננו חמור, ולפי תסקיר שרות המבחן יש סיכוי כי לאחר שחרורו יתמיד המערער בעבודה במקצועו ויימנע מביצוע עבירות נוספות. בהתחשב בתסקיר שרות המבחן החליט ביהמ"ש העליון לשנות את גזר הדין כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 8.9.81).
ע.פ. 852/80 - פידו בן שושן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת סמים וערעורו על ההרשעה נתקבל. ההרשעה התבססה על עדותו של איש משטרה שנשלח לתצפית ליד ביתו של המערער. לפי עדותו של השוטר הבחין בשלב מסויים במערער כשהוא הוציא שקית ניילון מחומת האבנים שמסביב לבית והכניס את השקית למרזב של הבית. השוטר ניגש למרזב והוציא משם שקית ומצא בה חשיש. המערער הכחיש את האשמה והסניגור הגיש חוות דעת של מהנדס ותרשים ולפי חוות הדעת לא יכול היה השוטר לראות ממקום עמדו, כפי שהוא תיאר אותו בעדותו, את המרזב ואת הנעשה בסמוך לו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי המהנדס הותיר בו רושם טוב כשלעצמו אך גם השוטר הותיר עליו רושם נאמן, ולפיכך הגיע למסקנה שהשוטר עמד במקום שונה מזה ששימש את המהנדס לצורך עריכת הבדיקה. בעת החקירה הנגדית של השוטר הוא נשאל מספר פעמים היכן עמד ותשובתו היתה שהוא עמד בחצר על הקרקע. כשהגיע הענין לערעור בביהמ"ש העליון הוא החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לגביית ראיות נוספות ע"י ביקור במקום, וכאשר ביהמ"ש ביקר במקום התברר שמהקרקע במקום שבו עמד השוטר לפי התרשים שהוא עצמו הגיש לא יכול היה לראות את המרזב. בביקור במקום סיפר העד שעמד על גג של מבנה ומשם ראה את המרזב, ולטענתו נעלם מזכרונו בעת העדות הראשונה הענין של הגג שעליו עמד בעת השחזור. בהחליטו לזכות את המערער לאחר גביית הראיות הנוספות ציין ביהמ"ש העליון כי כאשר באה בפני ביהמ"ש עדות יחידה ומתגלים בה בקיעים וסתירות מהותיים בנקודה המרכזית, היינו, בשאלה אם העד יכול היה לראות את אשר אירע, לא ניתן לתמוך את ההרשעה בדין על עדות יחידה כאמור. אין צורך לקבוע אם השוטר שכח בעת העדות הראשונה פרטים מסויימים או לא - כי עצם אי הוודאות העולה מקיומה של הגירסה הראשונה שהוכחה כבלתי מדוייקת כאשר ביהמ"ש יצא לשטח, יש בה כדי לערער את האפשרות לבסס על עדות כזו בלבד את ההרשעה.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 6.8.81).
ע.פ. 708/80 - רפאל לב הר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הוא בעל מסעדה בחולון ובחיפוש שנערך בחדר השירותים של המסעדה נתגלו 7 מנות הרואין. המערער הכחיש שהוא הבעלים של
הסם או שידע על הימצאותו, בטענו כי מדובר בחדר נעול שמפתחו תלוי על מסמר במסעדה ויש לכל אחד גישה למקום. ברם, ביהמ"ש המחוזי קבע עפ"י התיאור של מהלך האירועים כפי שנחזו ע"י אנשי המשטרה שהיו בתצפית בקירבת מקום, כי למערער היתה חזקה ב-7 מנות הסם. ביהמ"ש לא התעלם מכך כי אדם אחר שהעיד, ואשר היה בין האנשים שהמשטרה ראתה אותם בתנועה ליד המסעדה ובתוכה, טען בעדותו שהסם היה שלו והונח על ידו במקום בו נתגלה, אך לא האמין לטענתו של עד זה. הערעור נדחה. לאור מכלול הראיות אין עילה שתצדיק התערבות במסקנת ביהמ"ש המחוזי. ההרשעה אמנם היתה מעוגנת בראיות נסיבתיות, אך די באלה בהצטברותן כדי לשמש בסיס להרשעה.
ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 4 שנות מאסר שמתוכן אחת לריצוי בפועל וכן קבע כי תקופת המאסר תצטבר לכל מאסר אחר שהמערער מרצה. לנוכח ההרשעותהקודמות של המערער הכוללות עבירות סמים לא מעטות, אין לומר כי העונש חמור מדי. ביהמ"ש המחוזי לא קבע כי המעצר של המערער לפני גזר הדין תנוכה מתקופת המאסר, ובהעדר הנמקה אחרת לכך יש להביא בחשבון את תקופת המעצר שלפני המשפט.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון. החלטה - השופט שמגר. עו"ד דוויק למערער. עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 27.7.81).
ע.פ. 918/80 - ישראל חיים קישיניובסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה של גרושתו והשאלה היחידה הניצבת בערעור היא אם הוכח כדיבעי יסוד היעדר קינטור עובר למעשה. הסניגורית טענה כי היה קינטור והתבטא בכך שהמנוחה נהגה לבוא מידי פעם לדירה בה התגורר המערער, למרות צו של בימ"ש שאסר עליה להיכנס לדירה. לטענתה, עשתה זאת המנוחה כדי להרגיז את המערער ותוך ביצוע עבירה של השגת גבול פלילית. גם בליל המקרה באה בשעה 10 לדירה כדי ללון שם והתפתח ריב מילולי בין השניים כשהאשה מטיחה דברי עלבון וזלזול במערער. לטענת הסניגורית הלך המערער לישון בחדרו, אך תוך כדי שכיבה הטרידוהו מחשבותיו ולא נתנו לו מנוח. כשעתיים לאחר ששכב לישון נטל לוח ברזל ממרפסת הבית ונכנס לחדר שבו ישנה המנוחה, הלם בראשה פעמיים שלוש ובכך גרם למותה. הסניגורית טוענת כי המעשה נעשה מחמת העצבנות הרבה של המערער שטרם פגה והיא מבקשת לראות בכך לפחות קינטור סובייקטיבי, הטענה נדחתה. גם אם תתקבל הגירסה כפי שהעלה אותה המערער אין לראוה בכך קינטור קודם למעשה הרצח. חלפו שעתיים בין הריב המילולי, אם בכלל היה כזה, ובין המעשה, ואם בנסיבות כאלה יראה ביהמ"ש קינטור יאבד יסוד זה את מלוא משמעותו אפילו נהיה נוטים להסתפק בקינטור סובייקטיבי. קל וחומר כשההלכה הפסוקה היא שיש להעמיד שאלת הקינטורגם במבחן האובייקטיבי.
(בפני השופטים. גב' בן פורת, ברק, שילון. עו"ד גב' א. דורון למערער, עו"ד גב' ר. רובין למשיבה. 21.9.81).
ע.פ. 939+926/80 - זכריה אבו זייד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שוד שביצע יחד עם שניים אחרים, ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. עפ"י העובדות שבהן הודה המערער
הוא קשר עם שניים אחרים לשדוד בעל מסעדה בתל אביב, ותוך ביצוע השוד תקפו את בעל המסעדה, דקרוהו בסכינים בראשו, בידיו ובבטנו, והוא נזקק לאישפוז תקופה ממושכת. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות של המערער שהוא צעיר ובעת ביצוע המעשה היה בן 19 שנה, וכן כי התחרט באמצע ועזב את המקום, ואולם על אף כל הנ"ל אין להתערב במידת העונש. עבירות השוד הפכו לתופעה שכיחה ובתי המשפט לא ימלאו את חובתם אם לא יטילו על העבריינים, גם מסוגו של המערער,עונשים חמורים ומרתיעים. בעבירות מן הסוג הנדון חייב בדרך כלל משקל נסיבותיו האישיות של העבריין להידחות מול הצורך להרתיע אנשים אחרים מלבצע עבירות דומות. בהטילו על המערער מאסר לתקופה של 4 שנים בפועל בלבד, כבר הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון את גילו של המערער ואת שאר הנסיבות.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד א. קרני למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 2.9.81).
ע.פ. 47/81 - דורון אלברט נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשי סדום וכליאת שוא (הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בגין עבירות שונות וביהמ"ש זיכה אותו בחלק מן העבירות והרשיעו בעשיית מעשה סדום. כן הרשיעו בכליאת שוא על יסוד עובדות שהוכחו באחד מפרטי האישום שממנו זוכה למרות שעבירה של כליאת שוא לא יוחסה לו בכתב האישום. הערעור נדחה.
אשר להרשעה בכליאת שוא - זו מבוססת על עובדות שהוכחו במהלך המשפט, למערער היתה הזדמנות מלאה להתגונן והסניגור לא יכול היה להצביע על כל טענה לגופו של ענין שניתן להעלות נגד ההרשעה בעבירה זו.
אשר להרשעה במעשה סדום - זו מבוססת על עדותו של המתלונן כי המעשה בוצע בו בניגוד לרצונו כאשר נפגש עם המערער בפרדס, בניגוד לגירסת המערער כי הפגישה היתה בקשר לענין אחר וכי לא עשה דבר למתלונן. עדות המתלונן הסתייעהבעדותו של עובר אורח שעבר במקום ושמע צעקות של המתלונן כי המערער יעזוב אותו. גירסתו של המערער על מה שהתרחש בינו לבין המתלונן איננה מתיישבתעם עדותו של העד שעבר במקום, ולעומת זאת מוכיחים דבריו של עד זה שבוצע מעשה אלימות ע"י המערער כלפי המתלונן בעת הפגישה בפרדס, ובכך יש סיוע מספיק לעדותו של המתלונן כדי לבסס עליה את ההרשעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד חדד למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 9.9.81).
ע.פ. 632/81 - מדינת ישראל נגד גבריאל פרץ
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בהחזקת גרם ברוטו הירואין, וכן בהחזקת נכס חשוד, וגזר עליו עונש של 3 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש באשר למאסר בפועל נדחה ואילו המאסר על תנאי הועמד על שנה וחצי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב שהחזיק את הסם לצריכה עצמית, וקבע שבמקרה דנן נסתרה החזקה שלפיה כמות הסם מראה שהוחזק שלא לצריכה עצמית. למשיב הרשעות קודמות ובכללן עבירות סמים ובנסיבות אלה נראה העונש כקל ביותר. אעפ"כ אין זה מן הראוי להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי לענין תקופת המאסר. השופט האמין למשיב כי הוא עשה נסיונות בעבר לשקם את עצמו וכי יש תקווה שלא יחזור לסורו. כידוע אין בימ"ש שלערעור מתערב בגזר דין לשם החמרת
העונש אלא כאשר ההפרזה לקולא היא בולטת במיוחד. המשיב עמד להשתחרר מבית הכלא למחרת מתן פסק הדין בערעור ולנוכח כל האמור לעיל אין מקום להאריך את תקופת המאסר בפועל. עם זאת יש להאריך את תקופת המאסר על תנאי כאמור לעיל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד שפי למערער, עו"ד ס. נדשי למשיב. 9.81. 1).
ע.א. 132/79 - מהלי מתתיהו ואח' נגד רונן אברהם ואח'
*ביטול הסכם עקב אי ביצוע התשלומים במועד (הערעור נדחה).
בעלי הדין חתמו על הסכם שלפיו מכרו המשיבים את דירתם למערערים במחיר של 250 אלף ל"י וסכום זה צריך היה להשתלם בשיעורים שנקבעו בהסכם. התשלום הראשון שולם במעמד חתימת החוזה והתשלום השני בסך 20 אלף ל"י שולם בשיק שלא כובד ולבסוף שולם ע"י המערערים בפרקי זמן שונים. המשיבים שחששו שגם התשלומים הבאים לא ייפרעו במועד שלחו ביום 6.1.78 מכתב למערערים ובו ביקשו כי יקפידו שהתשלומים ישולמו במועד, בציינם שרכשו מגרש לבניית בית וכל איחור בתשלום יגרום להם הפסדים והדבר יביא לביטול ההסכם. על אף זאת, גם התשלום הבא בסך 150 אלף ל"י שצריך היה להשתלם ביום 20.1.78 לא שולם במועדו, המערערים ביקשו אורכה של 6 ימים והמשיבים נעתרו לבקשה, אך השיק שנמסר למשיבים ביום 26.1.78 חולל אף הוא. המשיבים הגיבו במכתב מיום 5.2.78 שבו דרשו מילוי ההתחייבות עפ"י החוזה תוך 48 שעות. תגובת המערערים היתה שאין בידיהם כסף, ורק ביום 21.2.78 שלחו למשיבים מכתב בצירוף שיק על סך 130 אלף ל"י בלבד. המשיבים סירבו לקבל שיק זה, וביום 6.3.78 הודיעו למערערים על ביטול ההסכם ביניהם. המערערים הגישו תביעה לאכוף את החוזה והפקידו ביום 19.3.78 את הסכום של 20 אלף ל"י בקופת ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההפרות של המערערים היו יסודיות וכי אופן ביטול החוזה במכתב מיום 6.3.78 נעשה כמצוות הסעיפים 6(א) ו-8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ולחילופין שגם אם מדובר בהפרות לא יסודיות, נהגו המשיבים עפ"י הוראות סעיף 7(ב) לחוק בנותנם למערערים אורכה לקיום החוזה ובבטלם את החוזה תוך זמן סביר לאחר שחלפה האורכה. כן קבע שהמערערים לא יכלו לקיים את החוזה ע"י תשלום סכום של 130 אלף ל"י שכן התשלום צריך היה להיות של 150 אלף ל"י. הערעור נדחה.
המקרה מהווה דוגמא לחוזה שכיח ומקובל, כאשר אחד הצדדים נוהג בתום לב ועושה כל שביכולתו כדי לקיימו, ואילו הצד השני מזלזל בהתחייבויות שנטל על עצמו ורואה חרות לעצמו לנהוג על פי נוחיותו, תוך התנכרות לחיוביו עפ"י החוזה. כבר מן ההתחלה הפרו הקונים את החוזה. כאשר התשלום הראשון של 20 אלף ל"י נפרע לשיעורים ולא במועד שנקבע. למרות התראת המוכרים וציון הקשר שבין עיסקה זו לבין קניית המגרש ע"י המשיבים, לא עמדו המערערים בתשלום הסכום הנוסף במועדו, ולמרות שקיבלו את האורכה שביקשו לא עמדו בתשלום. הם הועמדו על חומרת המצב, וחלפו עוד 16 יום ורק אז שלחו סכום של 130 אלף ל"י שלא היווה את מלוא הסכום שצריכים היו לשלם. לטענת המערערים שהם היו צריכים לשלם סכום זה רק לאחר שהמשיבים יפדו משכנתא שרבצה על הדירה - לא הוכח שהותנה בין הצדדים כי יעוכבו סכומים עד לפרעון המשכנתא. אין גם לקבל את הטענה כי יש לראות בתשלום של 130 אלף ל"י משום קיום החוזה, שכן התשלום היה חלקי בלבד והוצע לשלמו כחודש לאחר המועד שנקבע בחוזה. בנסיבות אלה לא היו חייבים
המשיבים לקבלו. בין אם ההפרה היתה יסודית ובין אם לאו, ניתנה אורכה לקיום החוזה כבקשת המערערים, ולאחר תום האורכה ניתנה אורכה נוספת של 48 שעות. ביטול החוזה צריך היה להיות זמן סביר לאחר שחלפו הארכות ומאחר שהארכה האחרונה ניתנה ב- 5.2.78 ורק ב- 21.2.78 נעשה נסיון לקיים את החוזה באופן חלקי הרי ביטול החוזה שנעשה ביום 6.3.78 היה בתחום הזמן הסביר לאחר שחלפו הארכות.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. בר און למערערים, עוה"ד סרנגה וקריספין למשיבים. 31.8.81).
ע.א. 373/80 - רוחנה מאיר ואח' נגד אוגש דן ואח'
*ביטול הסכם עקב הטעייה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
באפריל 1979 פירסמו המשיבים (להלן המוכרים) מודעה בעתון למכירת דירה בת 3 וחצי חדרים וחצי דונם אדמה בהרצליה, במקום שקט, תמורת מליון ושבע מאות אלף ל"י. למחרת היום, ביום השבת, באו המערערים (להלן הקונים) לבית המוכרים והתנהל מו"מ קצר ולאחר מכן הוזעק עו"ד ובצהרי יום השבת נחתם חוזה בין הצדדים. נקבעו בחוזה פיצויים מוסכמים של 200 אלף ל"י למי שיסרב לקיים את ההסכם. לפי לשון המודעה הדירה היא במקום שקט ומן העדויות עולה שעובדה זו גם הודגשה בשיחה שבין הצדדים לפני חתימת החוזה, והקונים ביטאו את חשיבות העובדה כי הסביבה היא שקטה. אח"כ התברר שהבית מצוי במרחק של פחות מ-200 מטר מאזור תעשיה של קיבוץ שבו 12 מפעלים אשר חלק מהם עובד ב-3 משמרות. ביהמ"ש המחוזי ציין שהמוכרים הזמינו את הקונים דוקא בשבת, ועמדו על חתימת החוזה בשבת, משום שבשבת שובתים המפעלים ואין אפשרות לעמוד על המטרד שהם גורמים. הקונים למדו על המצב לאשורו מתוך שיחות ובירורים שניהלו במשך אותה שבת עם שכנים ולמחרת היום אף שמעו באזניהם את הרעש שנגרם מעבודת המפעלים. למחרת חתימת החוזה הודיעו הקונים למוכרים שהם מבטלים את החוזה. המוכרים הגישו תביעה לפיצויים של 200 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי קבע שביטול החוזה היה כדין, ואין זה ברור מלשון פסה"ד אם הביטול נעשה לדעת ביהמ"ש מכח האמור בחוק החוזים (חלק כללי) בסעיף 14(א), היינו, מחמת טעות, או לפי סעיף 15, בגין הטעייה, שכן ביהמ"ש נקט לשון טעות והטעייה במעורב. מכל מקום ברור מפסק הדין כי אילו ידעו הקונים את המצב לאשורו לא היו מתקשרים בחוזה. כיון שביטול החוזה נעשה כדין השתמש ביהמ"ש בסמכותו להפחית את שיעור הפיצויים והעמידם על 10 אלפים ל"י בלבד. הערעור של הקונים נתקבל ואילו ערעור שכנגד של המוכריםנדחה.
הקונים טוענים שלא היה מקום לחייבם בפיצויים שכן נקבע שביטול החוזה היה כדין. הפיצויים נקבעו למקרה של הפרת חוזה ואילו כאן החוזה בוטל בשם פגם בכריתתו. מאידך, טוענים המוכרים בערעור שכנגד כי ביהמ"ש טעה כשקבע שביטול החוזה נעשה כדין. לטענתם לא נתקיימו התנאים להחלת הסעיף הדן בטעות שהצד השני ידע וצריך היה לדעת עליה ולא כל שכן שלא נתקיימו תנאי הסעיף של הטעיה, וכן לא הוכח שהמציאות שונה ממה שהוצהר במודעה או במהלך המשא ומתן. אין לקבל את טענת המוכרים. מתוך חומר הראיות המצוי בפרוטוקול הדיונים מצטיירת העובדה כי המוכרים יצרו מצג שהמקום הוא שקט, והם הגרים במקום ידעו שהמקום
איננו שקט. אשר לחיוב הקונים בפיצויים בסך 10 אלפים ל"י - מסכימים המוכרים שאם הביטול נעשה כדין אין ממילא מקום לחייב את הקונים בפיצויים. חיוב בפיצויים יכול להתלוות לפעולת ביטול עקב פגם בכריתה כאשר מדובר בטעות שהצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת עליה. אז רשאי ביהמ"ש לבטל את החוזה ואם ראה לנכון גם לחייב את הצד שטעה בתשלום פיצויים עבור הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה, להבדיל מנזק שנגרם עקב הפרת החוזה. לא כן מקום שמדובר בביטול חד צדדי על ידי הצד שטעה או הוטעה.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ח. קליין למערערים, עו"ד ג. אליאב למשיבים. 24.9.81).
ע.א. 501/81 - היועץ המשפטי נגד פלונית
*היתר נשואין לנערה פחות מגיל 17 (הערעור נתקבל).
למשיבה (להלן המבקשת) טרם מלאו 17 שנים. היא ילידת 24.4.65, ומזה כשנתיים שמכירה את חברה (להלן המבקש). תחילה נפגשו בסתר, שכן עפ"י מנהגי העדה הגרוזינית שאליה הם משתייכים אין מרשים לנערה להיפגש עם חברה לפני האירוסין. כשנודע הדבר למשפחות הוחלט, למען כבוד המשפחה, כי השניים יתארסו ויוכלו להיפגש בחופשיות. דא עקא, כי החופשיות הזו גורמת להורי המבקשת חשש שהנערה תיכנס להריון. במקרה כזה, הצהיר אבי המבקשת, מנהגי העדה חמורים ביותר והוא ואשתו יהיו חייבים להוקיע את בתם ולגרשה מן הבית. מכאן רצון ההורים שהמבקשת תינשא. המבקשת הגישה תצהיר ובו אמרה שאם "חס וחלילה אכנס להריון תוקיע אותי העדה ומצבי וכן מצב הורי יהיה לבלי נשוא". המבקשת לומדת בבית ספר תיכון ועולה לכיתה י"א ובכוונתה להמשיך בלימודיה. לדעתה הנישואין לא ישפיעו לרעה על לימודיה. בנוסף לכך מצטרף שיקול שהורי המבקשת ושתי אחיותיה גרים בדירה קטנה וצפופה ונישואי המבקשת יביאו להקלה בצפיפות הדיור. גם חוות דעת של העובדת הסוציאלית ממליצה לתת לנערה היתר נישואין. המבקשת מפותחת ונראית מבוגרת מכפי גילה אם כי היא חסרת נסיון. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לנוכח הנסיבות הנ"ל יש לתת את ההיתר המבוקש, בהדגישו כי בני הזוג הגיעו לפרקם, הם מאורסים וחברותם נמשכה מזה שנתיים, וכן התחשב במנהגי העדה ובצפיפות מגורי המשפחה. הערעור נתקבל.
נקודת המוצא העקרונית היא כי נישואי נערה שלא מלאו לה 17 שנים אסורים, ורק במקרים מיוחדים, כאשר לדעת ביהמ"ש קיימות נסיבות מיוחדות, אפשר לתת היתר נישואין. המחוקק לא קבע מבחנים מדוייקים להגדרת המצבים שבהם יש מקוים ליתן היתר לנישואי הנערה, וכן אין זה מן הרצוי שביהמ"ש ינסה לגבש בדרך של פרשנות שיפוטית מבחנים מדוייקים שכאלה. התבונה ונסיון החיים מחייבים השארת ענין זה גמיש להחלטתו של השופט הדן בבקשה. עם זאת ניתן לקבוע מספר ענינים אשר כשלעצמם אינם מהווים נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר נשואין: הסכמת הנערה לנישואיה - הסכמה זו היא תנאי הכרחי לעריכת הנישואין אך אין היא תנאי מספיק לנותן היתר. אהבת הנערה לבחיר לבה אינה כשלעצמה נסיבה מיוחדת המציקההיתר נישואין: הסכמת הורי הנערה - אינה תנאי מספיק למתן היתר שכן החוק בא לעתים להגן על הנערה מפני הוריה שלה, ומכאן שגם מצבם הכלכלי הדחוק של ההורים, העשוי להשתנות לטובה עם נישואי הבת, אין כשלעצמו טעם ראוי למתן היתר נישואין, שכן ההיתר בא לפתור את בעיית הנערה ולא את בעיית ההורים; מנהגי העדה שאליה משתייכים בני הזוג, שעל פיהם מקובל לערוך נישואין לנערה בטרם מלאו לה 17 שנים, אינם כשלעצמם נימוק מספיק למתן היתר, שכן דוקא
מנהגים אלה בא החוק לשרש; הכנות לנישואין - עצם העובדה שנעשו הכנות רבות לטקס הנישואין, שעלו ממון רב, אינה כשלעצמה טעם המצדיק מתן היתר, וכן אין זה טעם מיוחד כשבני הזוג התארסו.
על רקע גישה זו המסקנה המתבקשת היא שאין לתת היתר נישואין. אפילו יוכח שהמבקשת מקיימת יחסי מין בטרם נישואיה אין בכך טעם מספיק למתן היתר נישואין. שאם לא תאמר כן יעודד הדבר קיומם של יחסי מין שכאלה. אם יחסי מין כשלעצמם בטרם נישואין אינם מהווים נסיבות מיוחדות, אין לראות כנסיבות מיוחדותאת מנהגי העדה שעשויים לגרור תגובות קשות כלפי הנערה המקיימת יחסי מין מחוץ לנישואין. נותר הנימוק הכלכלי, שענינו פתרון למצוקת הדיור של ההורים, אך אין לראות בכך נסיבות מיוחדות למתן היתר נישואין. ההיתר בא לפתור את בעיית הנערה ולא את בעיית ההורים.
פסק הדין ניתן מפי השופט ברק והוסיף השופט שילה כי המבקשת מנסה לאחוז כאן במקל בשני קצותיו. מצד אחד היא מסתמכת על אורח החיים המסורתי של העדה הגרוזינית ומנהגיה ומצד שני היא מבקשת לנהוג בניגוד למסורת זו ע"י קיום יחסי מין. אם אמנם בני העדה יסתכלו בעין רעה על קיום יחסי מין, יכולה המבקשת להתאפק ולהמתין עד שתגיע לגיל הנישואין ואז אין לה לחשוש מהריון.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, שילה. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד גב' רז למשיבים. 6.10.81).
ע.א. 640/79 - משווך עבדאללה אבו הוויג' נגד פרחה מוחמד אבו הוויג' ואח'
*ביטול יפוי כח בלתי חוזר (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הצהיר שיפוי כח בלתי חוזר שחתמה המשיבה, דודתו של המערער, להעברת חלקת אדמה ובית למערער בטל ומבוטל מפני שהמשיבה,שהיא בת 84, לא הבינה כראוי את תוכנו של יפוי הכח, ושלא קיבלה מן המערער, בניגוד לכתוב ביפוי הכח, תמורה של 75 אלף ל"י עבור העברת הנכס. הערעור נדחה. המערער טוען שלפי הראיות המשיבה היתה במצב שכלי שיכלה להעריך את משמעות האמור ביפוי הכח, ואולם אפילו צודק המערער ביחס ליכולת ההבנה של המשיבה, עדין קיים ממצאו הנוסף של ביהמ"ש, על סמך הערכת עדותה של המשיבה מזה ועדותו של המערער מזה, שהמערער לא שילם למשיבה שום תמורה עבור הרכוש נשוא יפוי הכח. לממצא זה יסוד מספיק בראיות.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד חביב אללה למערער, עו"ד גרייב למשיבים. 1.10.81).
ע.א. 562/81 - יוסף רוזנפלד נגד ישועה בראטלי
*מחיקת תביעה עקב אי הופעת שני הצדדים למשפט (הערעור נתקבל).
אין ספק שהיה זלזול בביהמ"ש בזה שפרקליטי הצדדים הסכימו ביניהם כי ישיבה שנקבעה בביהמ"ש תידחה, מבלי שאף אחד הופיע לפני השופט אלא הודיעו על כך טלפונית למזכירות ביהמ"ש. אולם היו לפרקליט של המערער "נסיבות מקילות" שמצדו לא באה היוזמה לדחיית הישיבה, אלא הוא נענה לבקשת חברו שהודיע לו כי מרשו לקה בהתקף לב ולכן לא יוכל להופיע לישיבה.לאחר שהשופט מחק את התביעה בשל אי הופעת הפרקליטים, הוגשה בקשה לביטול ההחלטה תוך התנצלות פרקליטי הצדדים, אך השופט סירב לבטל את המחיקה והערעור על כך נתקבל. בהתחשב בנסיבות האמורות ניתן לנהוג עם המערער לפנים משורת הדין ולא לקיים את מחיקת התביעה שרק תגרום להגשת תביעה חדשה באותו נושא. לפיכך בוטלה המחיקה והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, אלון, ברק. עו"ד י. קשלס למערער. 28.9.81).
ע.א. 279/79 - אפרים צדקה נגד עו"ד יורם מושקט ואח'
*אי נטילת רשות ערעור (הערעור נדחה בשל אי נטילת רשות לערער).
המנוח מרדכי גודארד, היה בעל מניות בחברה פרטית שעל שמה היתה רשומה דירה. הוא נפטר וביהמ"ש המחוזי דן בבקשות שונות שהוגשו בקשר לעזבונו. באחד הדיונים הסכימו באי כח יורשי המנוח להסמיך את מנהלי עזבונו, המשיבים, למכור את הדירה, כשהיא פנויה, למרבה במחיר ובלבד שהמכר טעון הסכמת ביהמ"ש כחוק. בתחרות בין מספר מציעים זכה המערער שאף חתם על הסכם לרכישת הדירה. על ההסכם חתם המשיב ולא חתמו הבעלים האחרים של הדירה, שהיו בעלי המניות בחברה הפרטית כאמור. כוונת מנהלי העזבון היתה לפרק את החברה ולמכור את הדירה ע"י מפרקי החברה. בינתיים נפטרה גם אלמנתו של גודארד, שהיתה בעלים של חלק מן הדירה, ואז סירבו יורשיה לחתום על ההסכם הנ"ל. המערער ביקש שביהמ"ש המחוזי יאשר את עיסקת המכירה ויורה על המשיבים לערוך חוזה מכר. ביהמ"ש דחה את הבקשה והמערער הגיש ערעור על החלטה זו, אך לא ביקש רשות ערעור. המשיבים העלו טענה מקדמית כי המערער צריך היה לבקש רשות ערעור. ביהמ"ש העליון דחה את התביעה מחמת אי בקשת רשות ערעור.
אין לאדם זכות ערעור אלא במידה שהוענקה לו בחוק, ומקום שהחוק לא נתן לבעלים זכות ערעור אין ביהמ"ש מוסמך להיזקק לערעור ואף אינו מוסמך ליתן רשות לערער אם לא הוגשה בשעתו הבקשה לרשות ערעור. סעיף 19 לחוק בתי המשפט מעניק זכות ערעור במקרים מוגדרים. החלטות אחרות של ביהמ"ש המחוזי או פסק דין של בימ"ש מחוזי בערעור ניתנים לערעור רק על פי רשות מיוחדת. אשר לעניני ירושה הגדיר המחוקק בפירוש, בסעיף 152 לחוק הירושה, אילו החלטות של בימ"ש מחוזי הן בבחינת פסק דין הניתן לערעור ללא נטילת רשות, ואלו הן בגדר "החלטה אחרת" המצריכה נתינת רשות ערעור. בעניננו קדמה להחלטה שבערעור ההחלטה המוסכמת שלפיה הוסמכו מנהלי העזבון למכור את הדירה למרבה במחיר. החלטה זו היתה במסגרת הוראות כלליות שנתן ביהמ"ש לגבי ניהול העזבון. בכך עשה ביהמ"ש שימוש בכוחו לתת למנהל עזבון הוראות בכל דבר הנוגע למילוי תפקידו ודרך הביקורת הערעורית על החלטות במסגרת זו הינה רק ע"י קבלת רשות. הדברים אמורים גם לגבי ההחלטה האחרונה שעליה מערערים, שבין אם היא המשך להחלטה הקודמת ובין אם היא הליך מקורי ועצמאי לפי סעיף 97 לחוק הירושה, אין היא באה בגדר ההחלטות המנויות בסעיף 152 רישא לחוק הירושה שעליהן ניתן לערער בזכות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד שגב למערער, עוה"ד גודארד וקליבץ למשיבים. 14.9.81).
ע.א. 689/79 - רבקה בנעט נגד ציון אברמוב
*הפרטים הדרושים בהסכם מקרקעין לפי סעיף 8 (הערעור נדחה).
המערערת רכשה מן המשיב דירה ובחוזה לא נכלל מקום חניה. לאחר כ-5 חודשים סר מיופה הכח של המערערת למשרדו של המשיב כדי לרכוש חניה עבורה, שילם למזכירה וזו נתנה לו קבלה בה נאמר "עבור חניה 2500 ל"י..." בקבלה לא צויין איזו חניה תוצמד לדירת המערערת. כשנה וחצי לאחר מכן, כאשר צריך היה לרשום את הבית המשותף, צויינו בתסריט 11 מקומות חניה והחניה המסומנת באות ז' הוצמדה לדירת המערערת והיא נתבקשה לחתום על התסריט. בשלב יותר מאוחר אשרו רשויות התכנון רק 9 מקומות חניה ולנוכח החלטה זו תוכננו החניות אחרת, ובתסריט החדש הוצעה למערערת חניה שסימנה אות ג'. חניה
זו צרה מקודמתה ב-25 ס"מ ולטענת המערערת אינה מתאימה לצרכיה. המערערת ביקשה שביהמ"ש יקבע כי החניה המסומנת באות ז' תירשם על שמה ותוצמד לדירתה.ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה.
המערערת טענה כי בעת ששולם לפקידה עבור מקום החניה סוכם כי היא תקבל את החניה המסומנת באות ז' ואילו לגירסת המשיב רכשה המערערת חניה לא ספציפיתוהזכות לקבוע איזו חניה תקבל נשארה בידי הקבלן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב. יש לדחות את הערעור ולו מן הטעם שנושא הסכסוך הוא עסקה במקרקעין הטעונה התחייבות בכתב כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין. הכתב הנדרש אינו ראייתי אלא מהותי ותכליתו להרתיע אדם מלהתחייב בחפזון ובקלות דעת משום משיבות העיסקה. בעניננו נרכש מקום החניה בטרם תוכננו מקומות החניה ובטרם אושרו והתחייבות להצמיד לדירה פלונית חניה מוגדרת בשלב מוקדם זה הוא צעד רציני שאין לנקוט בו בחיפזון ובדיבור פה. כן יש לתת את מלוא המשקל לעובדה שבקבלה צויינה "חניה" סתם ולא חניה מסויימת, ותיאורו של הממכר נחשב לאחד מעיקרי התחייבותו של המוכר שצריך להופיע בגוף הכתב. השלמת הכתוב ע"י הוכחה בע"פ עומדת בסתירה להלכה שהכתב הוא מהותי. התסריט שבו מופיעה חניה ז' כצמודה לדירת המערערת הוצג בפניה לראשונה כשנה וחצי לאחר התשלום עבור חניה, ואין לראות בו התחייבות המוכר בכתב למכור למערערת חניה זו דווקא. תסריט זה מתיישב היטב גם עם גירסת המשיב שזכות ההחלטה איזו חניה תוצמד לאיזו דירה היתה שמורה לקבלן.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד אורי נעמן למערערת, עו"ד זלצמן למשיבה. 3.9.81).
ע.א. 849/80 - מכון היצוא הישראלי נגד עזרא משיח
*משרד ששימושו עסקי יצוא לצורך אי הגבלת תקרת שכר דירה
(הערעור נדחה).
השאלה שבמחלוקת היא אם נופל המושכר המוחזק על-ידי המערער למטרת משרדים, מחסנים וספריה, בגדרה של התקנה בתקנות הגנת הדייר הקובעת כי הגבלת המקסימום של דמי השכירות לא תחול על "בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא או יצוא". שתי הערכאות דלמטה קבעו כי המערער עוסק במושכר בעסקי יצוא ולפיכך אינו יכול ליהנות מן ההוראות בדבר תקרת דמי השכירות. הערעור נדחה. המערער הוקם כאגודה עותומנית אשר הפקת רווחים אסורה עליה ומטרותיה על פי התקנון הן, בין היתר, לארגן, ולעודד את היצוא מישראל. בין השאר ממלא המערער את הפונקציות של מתן הדרכה ליצואנים, קיום קשרים בין יצואנים לנספחים המסחריים של מדינת ישראל בחו"ל, ארגון כנסים, ירידים וכו'. המערער טען כי פעולות אלה אינן באות בגדר עיסקי יצוא כמובנם בתקנה הנ"ל. טענה זו אין לקבל. המערער, על אף היותו מבחינה משפטית אגודה עותומנית שלא למטרת רווחים, מקיים בית עסק כמשמעותו של מונח זה בחוק הגנת הדייר. העובדה שהמערעראינו עוסק ביצוא כשלעצמו אינה משנה את המסקנה שהוא נכנס לגדר התקנה הנ"ל. הביטוי עסקי יצוא משמעותו דומה בהקשר שבפנינו לביטוי "עניני יצוא" וקידום עיסקות יצוא הוא על כן בכלל המונח "עסקי יצוא".
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ס. פלד למערער,עו"ד י. בויאר למשיב. 24.9.81).