בג"צ 511/80 - דב גליא נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה ואח'
*זכות עמידה בבג"צ.
* דינה של "תכנית בינוי" לצורך פרסום לעומת "תכנית מפורטת".
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
עתירה זו ענינה הקמתו של בנין "יד לבנים" ו"בית הלוחם" בחיפה. העותר שהוא אדריכלנטל חלק בהכנת התוכנית שעל יסודה מוקם הבנין. פורסמה תוכנית מתאר אחת ולאחר מכן תיקון לתכנית המתאר. הן התוכנית המקורית והן התוכנית המתוקנת כללו התייחסות אל מה שכונה בתקנון בשם "תוכנית בינוי". בסעיף 12 בתקנת שכותרתו "תוכנית בינוי" נאמר כי "הבניה בשטח תוכנית זו כפופה לתוכנית בינוי אשר תאושר ע"י הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה...".טענת העותר היא כי תכנית הבינוי שהוגשה לאישור הועדה המחוזיתלוקה בפגמים. לטענת העותר חייבת תוכנית הבינוי להיות מוגשת ומטופלת כמו כל תוכנית שעליה חל חוק התכנון והבניה. מאחר והיא לפי אופיה וייעודה תוכנית מפורטת. וכך צריךהיה להפקידה ולאפשר הגשת התנגדויות כאמור בסעיף 100 לחוק התכנון. לטענתו אילו נעשה כך הדבר, יכול היה להגיש התנגדויות, כי הוא רואה עצמו בעל ענין בבנין המוקם ורואה עצמו נפגע ע"י תוכנית הבינוי. לטענתו סותרת תוכנית הבינוי בפרטים מהותיים ויסודיים את תוכנית המתאר.
השופט שמגר:
א. תחילה יש לבדוק אם לעותר מעמד בפני בג"צ. ניתן לפרש את הוראות סעיף 100 לחוק התכנון באופן שיש בו כדי לפתוח שער גם בפני מי שנטל חלק בהכנת התוכנית העומדת לדיון, למשל כמתכנן, כמהנדס או כאדריכל. הטענות החמורות בדבר אי חוקיותה המפליגה של הפעולה, המתייחסת כאן לנושא ציבורי מובהק, מצדיקות אי נעילתו של השער לפני העותר ובחינה לגופן של טענותיו היורדות מבחינות רבות לשורשו של ענין.
ב. העותר העלה, בין היתר, טענות כי תסריטים בתוכנית המתאר זוייפו כדי לאפשר אישור תוכנית הבינוי האמורה. ברם, משהעלה העותר את טענת הזיוף מינה משרד הפנים ועדה של שלושה לבדיקת הנושא וזו מצאה שאין יסוד לטענות בדבר זיופים. בג"צ לא ישים עצמו חוקר ובודק בנושא כגון זה, ולא יראה להתערב כל עוד לא הסתבר שהרשויות המופקדות על כך נמנעות שלא כדין מפעולה. אם לא נחה דעתו של העותר מדרך החקירה כפי שבוצעה ע"י הועדה שמונתה ע"י משרד הפנים, הזכות בידיו לפנות למשטרת ישראל ולהביא בפניה תלונתו בענין הזיוף, כדי שהמשטרהתחקור בה על פי דין.
ג. אשר לטענה כי תוכנית הבינוי צריכה היתה להתפרסם כדין תוכנית מפורטת ולעבור את כל הליכי ההפקדה והאישור המפורטים בחוק התכנון - תוכנית הבינוי איננה תוכנית מפורטת ואיננה תוכנית אחרת מסוג אלה שבהן דן חוק התכנון והבניה ואשר לגביהן נקבעו הכללים של פרסום והתנגדויות. תוכנית הבינוי היא תיאור תכנוני והנדסי מפורט של תוכנית שאושרה כבר ושנועדה לפרוס בפני הרשות התכנוניתתמונה מלאה יותר ומעמיקה יותר של דרכי הביצוע המתוכננות. בתוכניות המתאר שצויינו לעיל היה סעיף מיוחד בדבר תוכנית בינוי כאמור ויכול היה העותר להלין על הכללתה של הוראה כגון זו בתוכנית המפורטת, ואין הוא יכול לבוא לאחר מעשה ולאחר שתוכניות המתאר אושרו כבר כדין, ולהעלות טענה שצריך היה להשמיעהבשעתו. אין לקבל את טענת העותר כי תוכנית בינוי ותוכנית מפורטת הן
היינו הך.
השופט אלון :
יש לדחות את העתירה לגופו של ענין, וספק גדול אם לעותר בכלל מקום עמידה בעתירתו בבג"צ. בסוגייה זו של מעמד העותר יש דורשים לצמצם ויש דורשים להרחיב ומאחר וההכרעה בענין זה אינה דרושה לעניננו ניתן להשאיר את הענין לדיון כשיהא צורך בכך.
השופט בייסקי:
נראה שלעותר אין מעמד בבג"צ בענין הנדון, לפי סעיף 100 לחוק התכנון, אך אין צורך להבהיר ולנמק כאן מדוע נטול העותר מעמד שכן העתירה נדחתה לגופה. אין לראות בעותר "נפגע" ע"י תוכנית שהופקדה רק משום שעל פי הזמנת לקוח הוא השתתף בעריכתה ובהכנתה של התוכנית.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי עוה"ד י. רענן לעותר, עוה"ד מ. שקד, ח. ברנזון וי. יחיאל למשיבים. 18.3.81).
ע.א. 738/79 - יחיאל מאיר רוזנברג נגד קרן קיימת לישראל ואח'
*פירוש הסכם חכירה עם קק"ל (הערעור נדחה).
ענינו של ערעור זה פירוש הסכם חכירה שנחתם בין המערער לבין המשיבה לפני 49 שנה לגבי נכס מקרקעין בתל אביב. לפי ההסכם זכאי המערער לחדש את זכות החכירה בתום 49 השנים הראשונות ל-49 שנים נוספות והמועד חל עתה. המחלוקת הינה בשאלה מה דמי החכירה שעל המערער לשלם למשיבים, האם האחוז הקבוע בחוזה מערך הקרקע הינו לפי ערך הקרקע בעת החכירה הראשונה,או לפי ערך הקרקע עם חידוש החכירה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים שלפי פירוש החוזה שבין הצדדים דמי החכירה צריכים להיות לפי ערך הקרקע כיום והערעור על קביעה זו נדחה.
(בפני השופטים: שמגר, מ. כהן, שילה. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. עציון למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבים. 10.9.81).
ע.א. 513/79 - מלון פלזה בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*תחולת הפטור ממס מימון רכש לגבי נכסים שיש להם פטור ממס רכוש (הערעור נדחה).
המערערת היא "מפעל מאושר" לפי חוק עידוד השקעות הון, ועל כן היא נהנית מכח הוראות סעיף 41(א) לחוק מס רכוש לפטור משני שלישים של מס רכוש. כשהוטל מס מימון רכש, לפי הוראות חוק מס מימון רכש, טענה המערערתכי היא חייבת בתשלום שליש מן המס הנ"ל, והסתמכה על סעיף 10 לחוק מס מימון רכש הקובע כי "הוראות חוק מס רכוש... יחולו על המס כאילו היה חלק ממס רכוש, והוא אם אין בחוק זה הוראה אחרת לאותו ענין". כנגד זאת טען המשיב כי סעיף 8 לחוק מס מימון רכש קובע רשימת הפטורים ממס מימון רכש והם "מי שפטור ממס לפי סעיף 39, 40(ב) או (ד), 41 או 45(א)(1) לחוק מס רכוש... פטור ממס לפי חוק זה". גירסת המשיב היתה כי מכיון שסעיף 8 אינו כולל את אלה הפטוריםממס רכוש לפי סעיף 41(א) לחוק מס רכוש, כמו המערערת דנא, אין הפטור הבא מכח מס רכוש מסייע למערערת לענין פטור ממס מימון רכש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה.
סעיף 8 לחוק מס מימון רכש קובע רשימה סגורה של מקרים שבהם יוענק פטור מלא או חלקי ממס מימון רכש והמקרה של המערערת אינו נמנה על הפטורים לפי סעיף 8 ועל כן אין היא זכאית לפטור ממס מימון רכש. נכון כי מכח הוראת סעיף 10 לחוק מס מימון רכש חלות הוראות מס רכוש גם על מס מימון רכש, אך הוראה כללית זו אינה תופסת כשיש הוראה מיוחדת בחוק מס מימון רכש. בשאלת הפטור מיקד המחוקק את תשומת לבו המיוחדת וקבע הוראת פטור ספציפיות בסעיף 8 לחוק מס מימון רכש ובכך ביקש לשלול בתחום זה את תחולתו הכללית של חוק מס רכוש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופט ברק. עוה"ד מ. דרוק וי. גולדמן למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 3.9.81).
בג"צ 204/81 - חיים בן נעים נגד המפקח הכללי של המשטרה
*פיטורין מהמשטרה של שוטר חשוד בעבירה פלילית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שירת במשרד מציאות ואבידות במשטרה בדרגת רס"ל. במרץ 1981 קיבל הודעה שהוא משוחרר מחיל המשטרה לפי סעיף 10(2) לפקודת המשטרה באשר אינו מתאים לשירות. בעתירתו טען העותר כי ניסה בו במקום לברר את הסיבה אך לא נמסרו לו פרטים, אלא "שיתכן והסיבה היא חקירה פלילית שהתנהלה נגדו בתחילת חודש ינואר 1981 בשל חשד של נסיון לקבלת דבר במרמה". העותר אומר בעתירתו שהוא מכחיש את החשדות ושאין להן יסוד. על יסוד הדברים שנאמרו בעתירה הוצא צו על תנאי נגד המשיב על שום מה אינו מחזיר את העותר לעבודתו. לבסוף בוטל הצו על תנאי והעתירה נדחתה.
בג"צ ציין כי העותר לא גילה בעתירתו את כל העובדות ואילו גילה אותן לא היה מוצא כלל צו על תנאי מדוע הוא לא יוחזר לעבודתו, ולכל היותר יתכן וניתן היה צו על תנאי שבמקום לפטרו די בהשעייתו של העותר מעבודתו. כמסתבר הגיש העותר בחנות המשביר כרטיס אשראי ישראכרט שלא היה שלו, וכאשר הקופאית גילתה את הדבר החל העותר להימלט בריצה ולאחר שדלקו אחריו תפשו אותו. העותר טען במשטרה כי מצא את כרטיס האשראי על הרצפה ליד הקופה ובטעות הגיש אותו לקופאית, אך חקירת המשטרה העלתה כי הכרטיס הלך לאיבוד כשבוע ימים לפני המקרה ונמסרה הודעה על כך למחלקת אבידות ומציאות, שם עבד העותר, אך משחיפשו את התלונה היא לא נמצאה במחלקה. מפקדי המשטרה שחקרו בענין המליצו על הפיטורין ומשום כך פוטר העותר.
בעתירתו טען העותר טענת הפלייה לעומת שוטרים אחרים שהיו חשודים בעבי- רות פליליות ולא הושעו ולא פוטרו, אך הוא לא מסר כל פרטים אלא באופן סתמי וטענת הפלייה כזו לא תישמע ע"י בג"צ.
השאלה היחידה היא אם מן הנכון היה לפטר את העותר לפני שהורשע בדינו. החוק מוסר בידי המפכ"ל שורה של אמצעים שהוא יכול לנקוט ובכללם השעייה וכדו', ואם כי אין הוא חייב לפטר במקרה כגון זה, הרי הוא מוסמך לפטר שוטר גם אם טרם חוייב בדינו, ואין בג"צ מתערב בשאלה מה הדרך הנאותה מתוך האמצעים השונים שאותה מעדיף המפכ"ל לנקוט. גם אילו שיקול הדעת של בג"צ היה מביא אותו למסקנה אחרת, אין בג"צ מפעיל שיקול דעתו הוא במקום שיקול הדעת של הרשות שהוסמכה לכך עפ"י דין. על אחת כמה וכמה שכך הוא מצב הדברים במקרה דנן. מדובר בעבירה שיש עימה קלון ויש ראיות בלתי תלויות וחד משמעיות כנגד העותר. רשות מינהלית שמשתמשת בשיקול דעת על פי דין, אינה כבולה לדיני הראיות החלים על הדיון בבתי המשפט, ורשאית היא לבסס את החלטתה על הראיות המקובלות עליה ונראות בעיניה.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. החלטה - השופט אלון. עו"ד מרקוס לעותר, עו"ד ש. צור למשיב. 28.10.81).
בג"צ 112+128/81 - ר. זילבר ובניו... בע"מ נגד עירית באר שבע ומקורות בע"מ
*העדפת הצעה במכרז של קבלן מיומן בעבודות המבוקשות באשר הצעתו יקרה בסכום מזערי מהצעה אחרת (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העיריה פירסמה מכרז לבניית בריכת אגירה בבאר שבע בנפח של 5000 מ"ק מים, ובמכרז השתתפו ארבעה מציעים ובכללם העותרת והמשיבה השניה חברת מקורות. שתי הצעות נדחו על הסף ונותרו לדיון הצעת העותרת והצעת מקורות. הצעת העותרת הסתכמה בסכום של 3 מליון 649 אלף שקלים והצעת מקורות בסכום של 3 מליון 654 אלף שקלים, היינו הפרש של 5000 שקלים. ועדת המכרזים של המשיבה החליטה לקבל את הצעת חברת מקורות ועתירת העותרת נדחתה.
על פני הדברים הצעת העותרת היא אמנם זולה יותר, אולם ההפרש הוא מזערי ביותר, גם מבחינה יחסית וגם מבחינה אבסולוטית, אם נותנים את הדעת על היקף העבודה הנדונה. מבחינה אבסולוטית מדובר בסכום של 5000 שקלים ומבחינה יחסית מדובר בהפרש של 0.13 אחוז. נוכח מצב דברים זה סברה בצדק ועדת המכרזים שההפרש במחירי ההצעות אינו צריך להיות, בהכרח, השיקול המכריע אלא ראוי לשקול במקביל גם את מיומנותם של שני המציעים ויכולתם לבצע את העבודה באיכות וברמה הטובים ביותר. לעיריה נסיון חיובי קודם עם חברת מקורות בעבודות מסוג דומה, בעוד שהעותרת לא ביצעה בעבר עבודות מסוג דומה עבור העיריה. במקרה דנן נדרשים ציוד מיוחד, בעלי מקצוע מיומנים ובעלי נסיון בעבודות כאלה, ויכולת ארגונית המאפשרת ביצוע רצוף ומדוייק של העבודה. מקורות ידועה כחברה קבלנית עתירת נסיון ובעלת יכולת רבה בביצוע עבודות הקמה של בריכות מים וכבר נבנו ע"י מקורות במרוצת השנים עשרות רבות של בריכות בנפחים שונים. אין חולקין שגם העותרת היא חברה רצינית המבצעת עבודות בניה בהיקף רחב, אך לא בריכות אגירה.
שניים הם היסודות העיקריים בנושא המכרזים - היסוד האחד הוא שיש להקפיד על טוהר המידות של הרשות הציבורית כשהיא מוסרת עבודה לביצוע, למען לא יועדף אחד על משנהו, והיסוד האחר הוא מחוייבותה של הרשות הציבורית לבחור את התנאים הטובים ביותר המבטיחים תשלום מחיר נמוך ככל האפשר וביצוע מושלם של העבודה באיכות גבוהה וביעילות. ועדת המכרזים אינה מוגבלת מבחינת יסודות השוויון בענין המחיר בלבד, אלא יש לה שיקול דעת רחב יותר לבחון היבטים נוספים ובלבד שיהיו שייכים לענין. ככל שיגדל ההפרש במחיר המוצע בין המתמודדים, כן תגבר כוחה ומשקלה של ההצעה הזולה, וככל שיקטן ההפרש בין ההצעות יגבר משקלם של ההיבטים האחרים, ולעניננו רמת הביצוע ומיומנות המציעים.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד אליעז לעותרים, עוה"ד א. אליאב והירשמן למשיבים. 15.10.81).
בג"צ 350/81 - אליהו אברג'ל נגד שירות בתי הסוהר
*הפעלת מאסר עקב ביטול שחרור ברשיון במצטבר למאסר על תנאי שהופעל (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר הורשע בביצוע עבירות גניבה ונהיגת רכב ללא ביטוח וללא רשיון. כאשר ביצע את העבירות היה אסיר ברשיון כאשר מריצוי עונש מאסר ממושך ניכתה ועדת השחרורים 8 חודשים. כן היו תלויים נגדו שני עונשי מאסר על תנאי, האחד לתקופה של שנה והאחר לתקופה של שנתיים. שופט בימ"ש השלום התלבט בעת גזר הדין מה העונש הראוי לעותר ובתום ההתלבטות הגלויה על פני גזר הדין החליט להטיל על העותר קנס של 10 אלפים ל"י, לחלט ערבות שניתנה בעבר ולהטיל ערבות חדשה, וכן להפעיל את עונש המאסר על תנאי לשנה ולהאריך לתקופה נוספת את המאסר על תנאי של שנתיים. השופט היה מודע לכך שהעותר הוא אסיר ברשיון ולפיכך קבע שהמאסר על
תנאי שהופעל יחפוף את יתרת תקופת המאסר בעטיו של הרשיון שיופקע. השופט הבהיר כי הוא מודע להוראות סעיף 34 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש) שכל מאסר המופעל עקב הפקעת רשיון אינו יכול לחפוף מאסר חדש, אך לדעת השופט אין דין זה חל כאשר לא מוטל מאסר חדש אלא מופעל מאסר על תנאי קודם, ואז ניתן לחפוף את המאסר על תנאי שהופעל עם המאסר בגין הרשיון שהופקע. שלטונות בתי הסוהר סברו, בניגוד לדעת שופט השלום, כי שנת המאסר מצטברת לעונש שעל העותר להשלימו, וזאת לפי סעיף 34 לפקודת בתי הסוהר, ועתירת העותר נדחתה.
התוכן הרעיוני של סעיף 34 לפקודת בתי הסוהר הינו שאם סרח האסיר שזכה למעשה חסד עליו לרצות את יתרת עונשו במצטבר, שאם לא כן יצא נשכר בגין חפיפת העונשים. כיון שכך, אין נפקא מינה אם המדובר במאסר שהוטל בגין העבירה החדשה או במאסר על תנאי שהופעל. בכל מקרה צריך האסיר לדעת שאם הוא עובר עבירה חדשה ורשיונו נשלל הוא ירצה את יתרת העונש ללא כל קשר עם עונש מאסר אחר. זאת ועוד, גם עונש מאסר על תנאי שהוטל במשפט קודם, בגין עבירה אחרת, כאשר שופט מפעילו, הוא עושה כן על פי החלטה שיפוטית משלו, ומבחינה מהותית יש לראות בעונש שהוא מפעיל גזירת דין על ידו, שאינה שונה מגזירת דין רגילה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, ד. לוין. החלטה -השופט לוין. העותר לעצמו, עו"ד גב' נ. בן אור למשיב. 1.10.81).
בג"צ 401/81 - מלכה חג'ג' נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*עתירה נגד פסיקת בי"ד רבני (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותרת והמשיב השלישי הם בני זוג שביחס לדירה השייכת להם הוציא בית הדין הרבני, במסגרת סמכותו, פסק דין כיצד תחולק בין הצדדים. הענין הגיע לביה"ד הרבני הגדול והעותרת אינה משלימה עם פסק הדין שניתן, היא עתרה לבג"צ ועתירתה נדחתה. אין בג"צ יושב לערעור על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים. מעמדם של בתי הדין הדתיים הוא כמעמדם של בתי משפט רגילים במדינה, וכשם שבג"צ אינו בודק את חוקיות פעולת בתי המשפט כך אין הוא בודק את חוקיות פעולת בתי הדין הדתיים. הוא אינו מבקר את פסקי הדין שלהם לגופם, מבחינת הדין שלפיו הם דנים, וגם סדרי הדין הם ענינם הם. בג"צ יוכל להתערב רק אם חרג בית הדין הדתי ממסגרת סמכותו או אם פגע בעיקרי הצדק הטבעי ולא כזה הוא המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, שילה. עו"ד סלומון לעותרת. 15.10.81).
בג"צ 252/81 - מנהל אגף המכס והבלו נגד השופט נחמני ואח'
*חילוט טובין ע"י המכס ללא קשר להגשת תביעת פלילית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיב השני נעצר באולם המכס כשברשותו טובין חבי מכס שלא הוצהר עליהם. הטובין נתפשו ע"י מפקידי המכס וכחודשיים לאחר מכן פנה המשיב השני לגובה המכס, הודה במעשיו, וביקש כי יוטל עליו כופר סמלי ובכך לסיים את הפרשה. בתשובה לכך הודיע לו המפקח המחוזי לתפישות כי הוא רואה בפניותיו, בין היתר, תביעה להחזרת התפוש כאמור בסעיף 190 לפקודת המכס, וכי הוא מזמינו להגיש תובענה בביהמ"ש המוסמך להחזרת התפוש בהתאם לסעיף 192 לפקודת המכס. המשיב השני לא הגיש תביעה בהתאם לסעיף 192 ולאחר שחלף הזמן הקבוע בסעיף זה פנה המשיב השני לבימ"ש השלום בבקשה להחזרת הטובין מכח הוראת סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפו- שים). המשיב דן בבקשה האמורה, והחליט כי אם לא יוגש כתב אישום בתוך 30 יום יש להחזיר את הטובין למשיב השני. העותר פנה לבג"צ בטענה כי בימ"ש השלום לא רשאי היה להורות על שחרור הטובין שכן אלה חולטו לפי פקודת מכס. העתירה נתקבלה.
הדין מבחין היטב בין תפישת חפצים במסגרת פקודת מעצר וחיפושים לבין חילוט טובין על פי פקודת המכס. שני אלה הם מסלולים נפרדים שאין לערבב ביניהם. כאשר התפישה היא במהלך חקירה פלילית, ביהמ"ש קובע מה ייעשה בטובין ואם לא הוגש כתב אישום תוך זמן קבוע מוחזרים הטובין. שונה החילוט על פי פקודת המכס המהווה תוצאת לוואי לעבירת מכס. עם החילוט נוצר סכסוך בין המכס לבין האדם שטוביו חולטו ופקודת המכס קובעת הליך שיפוטי מיוחד להכרעה בסכסוך זה, כאמור בסעיף 192 לפקודת המכס. אם התובע את הטובין אינו מגיש תובענה להחזרת התפוש בתוך חודשיים מיום מתן ההודעה ע"י רשויות המכס, רואים את הטובין התפושים כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים, כך שלפי הוראות פקודת המכס עוברת הבעלות בטובין לידי המדינה ומשעברה כך שוב אין מקום להליך שנועד להחזיר את הטובין לבעליהם לפי סעיף 34 הנ"ל.
(בפני השופטים: אלון, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. צור לעותר, עו"ד דינרי למשיב השני. 24.9.81).
בג"צ 34/81 - מועצת פועלי אשדוד נגד ביה"ד הארצי לעבודה ומעבדות טרבינול בע"מ
*חישוב ימי ששי בשבוע בחשבון ימי החופשה במפעלים שבהם עובדים 5 ימים בשבוע (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדים אצל המשיבה השניה מועסקים 5 ימים בשבוע, 9 שעות בכל יום, והתעוררה שאלה אם במנין ימי החופשה שהם מקבלים יש להביא בחשבון גם את היום השישי שבו אין העובד מועסק. בין הדין הארצי החליט שגם ימי שישי באים במנין ימי החופשה ועתירת העותרת נדחתה. בג"צ קבע כי טעמיו של בית הדין הארצי נראים לו וראיה חותכת למסקנה זו נמצאת בסעיף 5 לחוק חופשה שנתית המהווה רשימה סגורה של הימים שלא יובאו במנין ימי החופשה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, שילה. עו"ד רובין לעותרת, עו"ד וולפסון למשיבים.15.10.81).
עש"מ 4/81 - שלמה אוחיון נגד מדינת ישראל
*הגדרת "שוחד" כעבירה שיש עמה קלון וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עבד כמוכס בגשר אלנבי ובתוקף תפקידו טיפל בבדיקתסחורות ומסמכים הנוגעים ביצוא לירדן. במסגרת עבודתו הכיר אחד בשם בירם מוחמד שניהל משרד ביריחו וטיפל בהכנת טפסים ורשיונות עבור משאיות וסחורות העוברות את הירדן. המערער טיפל בתוקף תפקידו גם בענייניו של בירם הנ"ל. הוכח כי היו מקרים שבהם עובדי המכס שעבדו בגשר היו זקוקים למזומנים ואז היו נותנים שיקים לבירם הנ"ל והוא היה נותן להם מזומנים. לפי ממצאי בית המשפט המחוזי, פנה המערער מיוזמתו ב-4 הזדמנויות אל בירם הנ"ל וביקש ממנו מזומנים בסך 100 ל"י מבלי לתת לו שיק תמורתם ולא החזיר לו את הכסף למרות שחלפה תקופה ארוכה של כשנתיים. העד בירם הסביר בביהמ"ש שלא היה נעים לו שלא לתת את הכסף למערער כי "אולי יהיה בזה אחר כך כאב ראש... אולי הוא יתחיל להחזיר לי המכוניות...". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקבלת שוחד ודן אותו למאסר על תנאי ולקנס של 10 אלפים ל"י. בעקבות ההרשעה בעבירת השוחד הוגשה נגד המערער תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בעבירה על סעיף 17 לחוק שירות המדינה, היינו בביצוע עבירה שיש בה משום קלון. ביה"ד קבע כי אכן יש בעבירה שעבר המערער משום קלון והחליט על פיטוריו המיידיים של המערער תוך תשלום 50 אחוז פיצויי פיטורין. הערעור נסב על ההרשעה ועל גזר הדין והוא נדחה.
באשר להרשעה - טוען הסניגור כי אין העבירה שבה הורשע המערער בגדר
עבירה שיש עמה קלון. טיעון זה אין לקבלו. הקלון יכול שינבע מנסיבותיו העובדתיותשל הענין ויכול שינבע מאופיה ומהותה של העבירה. יש עבירות עמן כרוך בדרך כלל קלון, ולגביהן קשה להעלות על הדעת נסיבות עובדתיות שאינן כרוכות בקלון. למשל, מעשה מרמה ממיט בדרך כלל קלון על עושהו ורק במקרים נדירים ויוצאי דופן לא יראו במעשה מרמה עבירה שיש עמה קלון. הוא הדין בעבירה של נטילת שוחד. על פניה כרוכה בעבירה זו המטת קלון על עובד המדינה שהתחייב בה, וקשה להעלות על הדעת נסיבות שבהן נטילת שוחד על ידי עובד מדינה איננה עבירה שיש עמה קלון. ביה"ד המשמעתי בחן במקרה שלפנינו את העובדות ואת משמעותן המשפטית והגיע למסקנה הנכונה שמדובר בעבירה שיש עמה קלון. הסכומיםשאותם ביקש וקיבל המערער אמנם היו קטנים, אך במערכת הנסיבות שבהן בוצעה העבירה נתקיימה הכוונה לצורך הרשעה בעבירת שוחד ומכאן המסקנה של עבירה שיש עמה קלון. לפיכך, יש לדחות את הערעור על ההרשעה בעבירה שיש עמה קלון.
אשר למידת העונש - לטענת הסניגור נקט בית הדין עמדה מחמירה בהרבה מזו שננקטה ע"י ביהמ"ש המחוזי שלא מיצה את הדין עם המערער. אכן, בית המשפט המחוזי לא מיצה עם המערער את הדין, אך הוא נימק את החלטתו בכך כי "את גורם ההרתעה ניתן להשיג בעצם ההרשעה והשלכותיה על המשך הישארותו בשרות הציבורי של הנאשם". מכאן שביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה כי להרשעה תהיינה השלכות על המשך השירות, וכי המערער יפוטר ובשל כך בלבד נהג עמו חסד ולא הטיל עליו מאסר. זאת ועוד, עונש הפיטורין מתחייב מנסיבות ההרשעה. עובד הציבור הנתפס בקבלת שוחד מאבד ביודעין או שלא ביודעין את היכולת ליישם אמות מידה עניניות ולהתייחס לנושא שבפניו עפ"י שיקולים לגופם בלבד. שירות הציבור אינו יכול לרכוש אימון לעובד הדורש שוחד וגם לא יכול להתקיים אימון כלשהו בין האזרח לבין עובד ציבור הנוטל שוחד. אשר לטענה שבעבר לא ניתנו פסקי דין כה חמורים - מבלי להיכנס לניתוח פסקי הדין שניתנו בעבר, הרי נוכח המציאות שמולה ניצב ביהמ"ש מידי פעם, יתכן ויש יסוד לסברה שהפסיקה המקילה לא שירתה באופן יעיל את המטרה שלמענה נוצרה מערכת הדין המשמעתי.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד מ. תורוביץ למערער, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 14.10.81).
בה"נ 6/81 - דורית ואנטון בלוך נגד היועץ המשפטי לממשלה
*קביעת שיפוט להתרת נשואין (בקשה לקביעת שיפוט להתרת נישואין - הבקשה נדחתה).
בקשת המבקשים היא כי נשיא ביהמ"ש העליון יקבע, מכח סמכותו לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין, שלביהמ"ש המחוזי בתל אביב יהא שיפוט לדון בהתרת הנישואין שנערכו ביניהם. הם מבקשים כי הענין לא יועבר תחילה לבית דין דתי כלשהו לשם קבלת חוות דעת לפי סעיף 2(א) של החוק, מפני שלטענתם שניהם הינם חסרי דת כלשהי. בקשתם נדחתה. המבקשת נולדה בצרפת להורים נוצרים בני העדה הרומית קתולית ונטבלה לנצרות בכנסייה, הגיעה ארצה והצטרפה לקיבוץ להב ושם היא מתגוררת עד היום. בשנת 1969 הכירה את המבקש שבא לקיבוץ כמתנדב משוויצריה, גם הוא בן להורים רומיים קתוליים וגם הוא נטבל לנצרות לפי מנהגי העדה. הם החלו לחיות חיי משפחה, אך כאשר המבקשת הרתה נתעוררה שאלת מעמדם החוקי ובני הזוג חששו לצאת לחו"ל שמא לא יורשה המבקש, שהיה תייר, לחזור לישראל, וכך התקשרו עם הכנסייה הרומית קתולית ביפו ובכנסייה נערך טקס נישואין קתולי. לאחר מכן נולדו להם שתי בנות. אחרי הנישואין קיבל גם המבקש אישור לישיבת קבע בישראל כמו המבקשת. לאחרונה חל קרע בחיי הנישואין והם החליטו להתגרש.
הם אינם יכולים לפנות לכנסייה הקתולית שכן כנסייה זו אינה מכירה בגירושין. בינואר 1981 הם פנו במכתבים לאפטרארכיה הלטינית ובהם הם מודיעים כי אינם משתייכים לעדה דתית או לדת כלשהי, וכי השקפת עולמם ואמונתם אין לה כל קשר לדת הקתולית הרומית או לדת אחרת כלשהי. בא כוחם טוען כי יש לראות את שני המבקשים לפי השקפתם הסובייקטיבית כחסרי דת שאינם משתייכים לשום עדה דתית מן העדות הדתיות המוכרות בישראל, ולפיכך נתונה הסמכות לנשיא ביהמ"ש העליון להקנות שיפוט להתרת נשואיהם לביהמ"ש המחוזי. כמו כן, הוא טוען, לפי דיני הכנסייה הרומית קתולית עצמה אין המבקשים נחשבים עוד כבני העדה אחרי שהכריזו בפרהסיה על כפירתם בעיקרי הדת של הכנסייה הזאת. שני הנימוקים הנ"ל נדחו. אין ספק ששני המבקשים היו בני העדה הקתולית מיום הוולדם.הטבילה היא העושה את הנטבל בן הכנסייה הנוצרית בעל זכויות וחובות בתור שכזה ונישואין קתוליים יכולים להיערך רק בין מי שנטבלו לכנסייה. הדין הישראלי החילוני מכיר באפשרות של אובדן רצוני של ההשתייכות לעדה דתית, בגדר פקודת העדה הדתית (שינוי), רק אם שני הצדדים לנישואין נעשים חברים בעדה דתית אחרת. אין לראות את שאלת השתייכותו של אדם לעדה דתית על פי רצונו הסובייקטיבישל האדם בלבד. מבחן הרצון הסובייקטיבי מתקבל בביהמ"ש העליון לעניני הרישום במרשם האוכלוסין, אך לא לעניני שיפוט בנישואין וגירושין. דין העדה הדתית הוא החייב לקבוע אם ובאלה נסיבות אפשר לתת תוקף משפטי לרצון המבקשיםשלא להימנות על חברי העדה שלתוכה נולדו. לענין זה אין לקבל את הטיעון שהכופרים באמונה הנוצרית חדלים להיות חברים בעדה זו על פי הדין של העדה הנוצרית קתולית. הכופר מנודה ומנוע מלבוא בקהל המאמינים לצורך השתתפותו בתפילה ובקבלת הנאות רוחניות שהכנסייה מעניקה למאמיניה, אבל אין הוא חדל להיות חבר הכנסייה או העדה במובנים אחרים והוא עדיין כפוף לשיפוט בית דין הכנסייה בכל הנוגע לנישואין. לפיכך אין לומר שהמבקשים חדלו להיות חברי העדה הלטינית קתולית ואין לקבל את בקשתם.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד י. בן מנשה למבקשים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 0.81 5.1).
המ' 345/81 - יעקב משען נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור בהרשעה על עבירות מע"מ ומס קניה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש ביקש רשות ערעור על הרשע- תו במספר עבירות מס ערך מוסף ומס קנייה. הוא העלה טענה משפטית כי מס ערך מוסף ומס קנייה משתלמים על פי המחירים שברשימון הפדייה והדברים עדיין לא הגיעו עד להגשת רשימון פדייה, שכן המחירים הלא נכונים הוגשו ע"י המערער ברשימון האחסנה בלבד. הבקשה לרשות ערעור בענין זה נדחתה. ביחס לעבירות אלה הורשע המערער בעשיית מעשה מתוך כוונה להתחמק מתשלום המס ובהגשת רשימון האחסנה יש לראות מעשה כזה, כי חזקה על המבקש שהמחירים שהיה מציין ברשימון הפדייה לא היו עשויים להיות שונים מן המחירים שעליהם הצהיר ברשימון האחסנה, כך שבהגשת המחירים הכוזבים ברשימון האחסנה היה משום נסיון להתחמק מתשלום שני המסים הנ"ל.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד אביגדורי למבקש, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 21.10.81).
המ' 465/81 - משה קירשטיין נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על הרשעה ברוכלות ללא רשיון (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בדימונה בעיסוק ברוכלות ללא רשיון על פי חוק רישוי עסקים, ובערעור לביהמ"ש המחוזי טען שלא היה זקוק כלל לרשיון מאחר שלא עסק ברוכלות וכי הוא לא היה הבעלים של הסחורה שאותה הציע למכירה,כאשר הציג על מכוניתו ספרים המיועדים
למכירה אשר היו שייכים למישהו אחר. טענתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והיא הועלתה מחדש ובבקשה לרשות ערעור נדונה השאלה אם ניתן להעמיד לדין את פלוני העובד כשכירו של בעל העסק שהוא נטול רשיון.הבקשה לרשות ערעור נדחתה. על פי הראיות בא המבקש לדימונה והציג שם את מרכולתו, היינו, ספרים, ברחוב שבו החנה את מכוניתו והניח את הספרים על גבי המכונית לתצוגה. תהיה הבעלות על הספרים אשר תהיה, הרי המקום שבו הוצגו הספרים לא היה קשור כלל למקום עסקו של בעל הספרים, אלא היה מקום עסק חדש ונפרד שלבש צורה של רוכלות. המבקש לא עסק בפעולותיו במקום עסקו של מאן דהוא אחר, אלא במקום ששימש רק אותו. קיומו של רשיון או היעדרו של רשיון של בעל הסחורה לא היה לכן רלוונטי בכלל. כן אין זה רלוונטי אם הסחורה נרכשה ע"י הרוכל מראש או נמסרה לו עפ"י הסדר עסקי אחר כלשהו. כאשר הוא נמצא בגפו תוך כדי ניהול רוכלות עצמאית אין חשיבות לכך שהרוכל עובד בשכר מטעמו של אחר. עיקרו של דבר, אין צורך שתידון במקרה שלפנינו השאלה מה דינו של שכיר העובד יחד עם בעל העסק או במקום המנוהל בדרך כלל ע"י בעל העסק, שכן במערכת הנסיבות שלפנינו ברור בעליל כי את עסק הרוכלות בדימונה על גבי מכוניתו של המבקש, ניהל המבקש בפועל בעצמו, כי בעל הספרים לא היה במקום ולא ידע עליו כלל והמבקש פעל כרוכל עצמאי.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. רשף למבקש, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 29.10.81).
המ' 218/81 - שלום שמוע נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הפעלת מאסר על תנאי בעבירות מס הכנסה) (בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בגין אי קיום דרישה להגשת דו"ח על הון ונכסים למס הכנסה וכן אי הגשת דו"ח על הכנסות לשנות המס 1974 עד 1976 ואי ניהול ספרי חשבונות. באשר להרשעה זו הוטל על המערער עונש של 4 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס כספי. סמוך לאחר פסק הדין הנ"ל נדרש המערער שוב להגיש דו"ח על הכנסותיו בשנת המס 1977 והוא לא הגיש את הדו"ח, וכן לא הגיש דו"ח על הון ונכסים במרץ 1979, ובימ"ש השלום שדן במשפט הנוסף הרשיעו וציין כי הוא אמנם רשאי להאריך את תקופת התנאי, אך הוא בוחר להפעיל את המאסר על התנאי כדי שהמערער ודומיו ידעו שגזרי דין מותנים אינם פיסות נייר חסרות ערך ויש לכבד את מה שנקבע בהם. מי שאינו מעריך נכונה את הגישה הסלחנית של בית המשפט המטיל מאסר מותנה חייב לשאת בתוצאות. הערעור נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם ביהמ"ש העליון דחה את הערעור. בינתיים הגיש המערער את הדוחו"תשנדרשו ממנו ואין טענה של העלמת הכנסה. טענת המערער היא שעונשו חמור במיוחד בהשוואה לעונשים שהוטלו בעבר על עברייני מס. אולם, יתכן ובתי המשפט נהגו בעבר בקולא יתירה בעבירות מס, אך השאלה המרכזית היא אם שגה בימ"ש השלום כאשר ראה חומרה מיוחדת בכך שהמערער התעלם מחובותיו על פי פקודת מס הכנסה ולא קיים דרישה מפורשת שהופנתה אליו, חודשים מעטים אחרי שהוטל עליו מאסר על תנאי בשל מעשים דומים ממש. אי הפעלתו של מאסר על תנאי בנסיבות כגון אלה עלול להיות בו כדי לרוקן עונש זה מכל משמעות וכדי לשלול ממנו כוחו המרתיע. על כן אין לומר כלל כי שתי הערכאות שגו או הפעילו שיקולים בלתי רלוונטיים כאשר החליטו להפעיל את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד דגני למבקש, עו"ד ש. שפי למשיבה. 21.10.81).
המ' 163/81 - מוחמד סופרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מתן עדות סותרת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של מתן עדות סותרת בניגוד לסעיף 240 לחוק העונשין ובימ"ש השלום גזר לו 10 חודשי מאסר שמתוכם 4 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי וכן הערעור הנוסף לאחר מתן רשות ע"י ביהמ"ש העליון.
הסניגור ציין שחלף זמן רב מעת ביצוע העבירה ועד לתום ההליכים. לטענתו היה עינוי דין המצדיק הקלה בעונש. העבירה בוצעה בדצמבר 1977 וכתב האישום הוגש באפריל 1979. פסק הדין ניתן בינואר 1981. אכן, יש להצטער על הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירה עד להגשת כתב האישום, אך לגוף הענין אין לומר שה- עונש חמור יתר על המידה. להיפך, לאור גישתו של המחוקק לעבירות של מתן עדות סותרת, כפי שבאה לידי ביטוי רק לאחרונה, ולנוכח ההרשעות הקודמות של המערער, אין אלא להסיק שביהמ"ש כבר הביא בחשבון שיקוליו שיש להקל עם המערער בשל הנסיבות המתוארות לעיל. העבירה של מתן עדויות סותרות חותרת במישרין תחת יכולתו של ביהמ"ש לקיים את תפקידו ולהכריע בענין על יסוד העובדות כהווייתן. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ. לידאווי למבקש, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 4.10.81).
המ' 424/81 - (ע"א 445/81) - אליזבט טיברוק נגד סלביה צוקר
*ע"א 445/81) - סעד זמני עד לשמיעת הערעור (הבקשה נתקבלה).
המבקשת ביקשה מביהמ"ש המחוזי להכריז על אמה כפסולת דין ולמנות לה אפוטרופוס. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לו סמכות לדון בבקשה להכריז עליה כפסולת דין משום שמקום מגוריה באנגליה, ומאידך מינה לה אפוטרופוס.לאחר כשנה החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את מינוי האפוטרופוס מאחר שלאם יש מיופה כח בארץ, אחיה של האם, וכן משום שמתוך החומר הרפואי מתברר שלמרות מצבה של האם הרי היא בעלת כושר אינטלקטואלי מספיק כדי להבין בעניניה ואין צורך למנות לה אפוטרופוס. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון והיא ביקשה צו זמני שהאפוטרופוס לנכסי האם שנתמנה בשעתו ימשיך בתפקידו עד לבירור הערעור. הבקשה נתקבלה.
יש ממש בטענות המבקשת כי אם לא ינתן סעד זמני עשוי להיווצר מצב שבו רכושה של האם בישראל ימכר ולא יהא עוד כל ממש בשמיעת הערעור. נכון שגם מינוי אפוטרופוס זמני לא ימנע מאת מיופה כוחה של האם לעשות ברכושה כרצונו אם יש לאם כושר - ואולם מתן הסעד הזמני יאפשר לאפוטרופוס שנתמנה לבצע מספר פעולות, באופן שצד שלישי העשוי לרכוש נכסי האם בישראל יחשב כיודע על דבר מגבלותיה האפשריות של האם.
ב"כ המבקשת טען כי לעוה"ד המופיע מטעם המשיבה אין יפוי כח כדין. אמנם מצוי בידיו יפוי כח שנעשה ע"י האם באנגליה, אך לדעתו אינו תקף משום שאינו נושא אישור בכתב של עוה"ד שהחתימה היא חתימת הלקוח כאמור בסעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין. טענה זו יש לדחות משני טעמים. ראשית, צריך היה להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה ומשלא הועלתה אין להתייחס אליה בשלב הערעור. שנית, לגוף הענין אין בטענה ממש שכן סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין בא להקל על דרכי האישור של יפוי כח שניתן לעוה"ד ואין הוא בא להוסיף דרישות נוספות על פני אלו הנדרשות לפי כל דין.
ב"כ המשיב העלה טענה כי דין הבקשה להדחות משום שלא היתה פניה לערכאה הראשונה למתן צו עיכוב הביצוע ובאין פניה כזו אין ביהמ"ש העליון רשאי לדון בענין. גם בטענה זו אין ממש. הדיון אינו נערך כאן במסגרת התקנות 428 ו-429
לתקנות סדר הדין האזרחי, שענינן עיכוב ביצוע, אלא נערך הוא במסגרת התקנה 432, שענינה סעד זמני לתקופת הערעור, ואז אין זה תנאי מוקדם להחלטת ערכאת הערעור כי תבוא החלטה קודמת של הערכאה שעליה מערערים.
(בפני: השופט ברק. 15.10.81).
המ' 221/81 - ק.ב.ן. חברה לבנין ואח' נגד זאב רום ואח'
*הארכת מועד לרשות ערעור על פס"ד בענין אכיפת פסק בוררים (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
ביום 19.10.80 ניתן בביהמ"ש המחוזי פס"ד שבו נדחתה בקשת המבקשים לאכיפת פסק בורר. פסק דין זה הוא החלטה לפי חוק הבוררות הניתנת לערעור ברשות. פרקליט המבקשים לא ביקש רשות לערער אלא הגיש ערעור בזכות תוך המועד שנקבע לכך. טעותו נתגלתה לו בעת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ואף אז לא ביקש להאריך את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור, אלא משעבר עוד חודש ימים הגיש את בקשתו. הבקשה נדחתה. טענת פרקליט המבקשים היא שלא הוזמן כדין להקראת פסק הדין ומכאן כאילו טרם ניתן פסק הדין. הטענה היא כי נתקבלה הודעה במשרדו על מועד הקראת פסק הדין, אך הודעה זו לא היתה כדין לפי תקנה 372 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי היא לא נשלחה כחוק ולא עפ"י הטופס החוקי, אם כי ביום הקראת פסק הדין התייצב הפרקליט בביהמ"ש ושמע את פסק הדין. טענה זו אין לקבל. כאשר דוחה ביהמ"ש את המשך הדיון למועד אחר די בכך שיודיע בע"פ לבעלי הדין על מועד להמשך הדיון ועל הודעה זו אינן חלות הוראות ההמצאה בהתאם לפרק כ"ז לתקנות סדר הדין האזרחי. אם לגבי המשך הדיון תקפה הזמנה במסירתה שלא ע"י מסמך, קל וחומר מועד הקראת פסק הדין שהוא בדרך כלל נקבע בדחיפות מיד עם תום כתיבתו. גם מטעם אחר אין ממש בטענה הנ"ל, שכן אפילו אם היה פגם בהזמנה הרי הופעתו של עורך הדין במעמד הקראת פסק הדין היא כשלעצמה יש בה משום השלמה עם הפגם אם היה פגם בהמצאה. זאת ועוד, עצם הגשת הערעור גם היא מצביעה על השלמה עם הפגם שכן אם טובה ההמצאה לצורך הגשת ערעור אין לפסול אותה לצורך הגשת בקשה לרשות ערער. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: הרשם ברטוב. 21.10.81).
בר"ע 204/81 - דירות חן גינדי בע"מ ואח' נגד אשיב חברה להשקעות בע"מ
*דחיית טענה שתובענה אינה ראויה לידון בדרך המרצה (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה המרצת פתיחה לפסק דין הצהרתי וצווי מניעה שונים והמבקשים טענו שאין הבקשה ראויה להתברר בדרך המרצת פתיחה. טענת המבקשים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובקשתם לרשות ערעור נדחתה. בקשת המשיבה היא לקבל הצהרה שזכרון דברים שנחתם בינה לבין המבקשים, בענין זכויות בניה במקרקעין, מהווה את ההסכם היחיד שבין הצדדים וכי המבקשים הפרו את התחייבויותיהם עפ"י הסכם זה. ביהמ"ש המחוזי סבר שהבקשה מתאימה לדיון בדרך המרצה והמשיבה הצהירה בתשובתה לבקשת רשות ערעור שאין היא מעונינת בתביעת פיצויים ובתביעה כספית, אלא בשלב זה מטרתה לקבל הדרכה מוסמכת על מצבה עפ"י הסכם המכר. נוכח עובדות אלה אין להגיד שבירור הבקשה אינו יכול להיעשות בדרך יעילה וממצה ע"י המרצת פתיחה. על כן אין לתת רשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 4.10.81).
בר"ע 214/81 - יחיאל גוטרמן נגד תמר גוטרמן
*החלטת בימ"ש לשמוע ראיות בענין החזקת ילדים כאשר הפסיכיאטר שמונה ע"י ביהמ"ש קבע שיש למסור הילד למבקש (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה להחזקת בנו שנולד לו מנישואיו עם המשיבה. בני הזוג התגרשו והבן שהוא כעת בן 8 שנים נמצא אצל המשיבה. בביהמ"ש המחוזי הוגשו תסקירים שונים ולפי בקשת ב"כ המשיבה הורה
ביהמ"ש כי פסיכיאטר מסויים יגיש חוות דעת בקשר לקטין. מינוי הפסיכיאטר נעשה בניגוד לעמדת המבקש ובסופו של דבר הוגשה חוות הדעת הממליצה על העברת הבן לאב. על יסוד חוות הדעת ביקש האב כי ביהמ"ש יורה להעביר את הילד אליו, וביהמ"ש החליט כי מכיון שהצדדים חלוקים לגבי השאלות העובדתיות יש לשמוע הוכחות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הפסיכיאטר לא נתמנה כפוסק מטעם ביהמ"ש, אלא ביהמ"ש הורה שיגיש חוות דעת משלימה. בשאלה אצל מי מההורים צריך הילד להיות, צריך להכריע ביהמ"ש אחרי שיבחן מה דרוש לטובת הילד, ולפיכך, ספק רב הוא אם בכלל ניתן למנות "פוסק" בענין כזה.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 9.10.81).
בר"ע 211/81 - שמואל יוחננוף נגד משה יוחננוף
*סעד זמני בבוררות (הבקשה נדחתה).
בבוררות המתנהלת בין המבקש לבין המשיב ניתנה ע"י הבורר החלטה שתוכנה הוא כי "ההחלטות שנתקבלו באסיפת בעלי המניות של חברת... (להלן החברה) תיחשבנה כאילו לא נעשו ולא יפעלו על פיהן... לא יפעלו לשם מתן תוקף להחלטות הנ"ל... ולא יזמו כל הליך המכוון לתת נפקות להחלטות הנ"ל". המשיב חשש שהמבקש לא יקיים את החלטת הבורר, ופנה בהמרצה לביהמ"ש המחוזי כי יתן צו שתכנו יהיה זהה לתוכן ההחלטה של הבורר. השופט שמע את הבקשה במעמד צד אחד ונתן את הצו המבוקש, והורה שהצו יעמוד בתוקפו "עד גמירת הדין בבוררות ובהליכים הנלווים בבית המשפט, בין של אישור ובין של ביטול". המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על ההחלטה הנ"ל ובקשתו נדחתה.
הטענה העיקרית של המבקש היא כי ביהמ"ש המחוזי שגה כשדן סופית בבקשת המשיב במעמד צד אחד, מבלי שיוזמן לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו. בכך רואה המבקש פגם יסודי בהליכים המצדיק מתן רשות ערעור. תשובת המשיב הינה כי אילמלא ניתן הצו במעמד צד אחד היה עלול להיגרם לו נזק כבד וכי ביהמ"ש המחוזי לא היה חייב לקבוע ישיבה שאליה יוזמן המבקש אלא רשאי היה לתת צו ולהשאיר בידי המבקש את הברירה לפנות לביהמ"ש בבקשה לביטולו עפ"י הוראות תקנה 227.
הצו שעליו מדובר ניתן ע"י השופט עפ"י הסמכות הנתונה לו בסעיף 16 של חוק הבוררות, אך תקנות סדר הדין האזרחי חלות על סדרי הדין בעניני בוררות, ולפי תקנות אלה רשאי השופט לתת החלטה במעמד צד אחד. אולם גם אם הוא סבור שיש לתת סעד עפ"י צד אחד, מן הראוי להגביל את תוקפו של צו כזה עד בירור הבקשה במעמד שני הצדדים. לא היה זה מקרה שבו צריך היה לסיים את הדיון ע"י מתן צו עפ"י צד אחד ללא קביעת כל מועד לשמיעת הבקשה אחרי שיוזמנו הצדדים לישיבה כדין. על כן צודק המבקש שהיה פגם בהליכים בביהמ"ש המחוזי. ברם, גם אם הפגם היה ממשי ורציני לא תמיד מן הראוי לתת רשות ערעור. במקרה דנא הגשת ערעור לא תהיה הדרך הטובה והיעילה בבירור המחלוקת שבין בעלי הדין, אלא רק תאריך את משך הדיונים ותכביד על ביהמ"ש ללא כל תועלת ממשית עבור המבקש. בבקשה לרשות ערעור העלה המבקש טענות רבות נגד החלטת הבורר שאותה אימץ ביהמ"ש המחוזי, אך טענות אלה ברובן לא תוכלנה להתברר בביהמ"ש העליון כי צריך להביא ראיות ואותן יש לשמוע בביהמ"ש המחוזי. לפיכך גם אם יתקבל הערעור יוחזר הענין לביהמ"ש המחוזי לשמיעה מחדש, ומטרה זו יכול המבקשלהשיג בדרך מקוצרת ע"י פניה לביהמ"ש המחוזי עפ"י תקנה 227 הנ"ל.
המבקש הביע חשש שלא יזכה בשמיעה הוגנת בביהמ"ש המחוזי מכיון שהשופט כבר הביע דעתו בנושא שבמחלוקת ומכיון שהטענות לביטול ההחלטה מבוססות על
פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. חשש זה אין לו יסוד. בקשות לביטול צווים שניתנו עפ"י צד אחד מוגשות לעתים קרובות ובדרך של שיגרה לביהמ"ש ונדונות ע"י אותו שופט שנתן את הצו, מתוך הנחה מבוססת כראוי שהשופט ידון בכל הטענות המובאות לפניו ללא משוא פנים ולא יראה בכך כל פגיעה בכבודו אם יבטל החלטה שנתן עפ"י צד אחד.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 2.10.81).
בר"ע 222/81 - פנחס מאירוב נגד הבנק הבינלאומי הראשון
*שומת נכס שהוצא למכירה בהוצל"פ (הבקשה נדחתה).
בתיק הוצל"פ מתנהלת מכירה פומבית של נכס הרשום על שם המבקש ונכס זה הוערך עפ"י החלטה של ראש ההוצאה לפועל בסכום של 3 מליון ל"י בחודש אוגוסט 1980. בדצמבר 1980 הגיש המבקש חוות דעת כי שווי הנכס בנובמבר 1980 הגיע לסכום של 575 אלף שקל, ובקשתו היתה שערך הנכס יעודכן מידי פעם בהתחשב בפיחות המטבע. ראש ההוצאה לפועל קבע בהחלטה מיום 13.7.81 כי ערך הנכס יוצמד למדד תשומת הבניה, כשהביסוס לחישוב הוא ערך של 3 מליון ל"י כפי שנקבע באוגוסט 1980, ולפי חישוב זה ערך הנכס בעת מתן ההחלטה היה כ-6 מליון ו-700 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לרשות ערעור על החלטה זו ובקשה לרשות ערעור בביהמ"ש העליון נדחתה. הדרך שבה הלך ראש ההוצאה לפועל אינה פסולה, אם כי יתכן שניתן ללכת בדרך אחרת של הערכת שווי הנכס מזמן לזמן. הסכום שלפיו מוערך הנכס בהליכי ההוצאה לפועל איננו מכריע לגבי המחיר שניתן להשיג במכירה פומבית, ובסופו של דבר ראש ההוצאה לפועל יצטרך לאשר את מכירת הנכס למציעים אשר יתחרו ביניהם לקנייתו. למבקש תהיה הזדמנות בהמשך ביצוע פעולות המכירה להביא את טענותיו בדבר הערך הנכון של הנכס אם יהיה סבור שהמחיר המוצע איננו מתאים בהתחשב בשווי הנכס.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 23.10.81).
בר"ע 225/81 - יהונתן לב נגד ליאת לב ואח'
*מזונות (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקש במזונות שני ילדיו הנמצאים אצל גרושתו. את דמי המזונות הוא צריך לשלם לה עבורם. טענתו היא כי הילדים נמצאים אצל האם בניגוד לצו בית הדין הרבני שאסר עליה להחזיק בילדים ולפיכך אין לחייבו לשלם מזונות. על כן הוא מבקש רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לשלם מזונות לילדים. הבקשה נדחתה. ביהמ"ש המחוזי נתן את הצו "מבלי להיכנס לסבך הבעיות שבהן מסובכים שני ההורים", כדברי ביהמ"ש המחוזי, וזאת מכיון שהסובלים העיקריים הם שני הילדים. הטענות שיש למבקש בענין הפטור מחובת תשלום מזונות צריכות להתברר בעת ברור התביעה עצמה ולא בעת מתן הצו הזמני לתשלום מזונות. לפיכך אין לתת למבקש רשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 7.10.81).
בר"ע 235/81 - יהודית אבוגנים ואח' נגד אלן אבוגנים
*שינוי תנאי הבאת ילדים ע"י האם לביקור אצל האב (הבקשה נדחתה).
המבקשת הראשונה והמשיב הם הוריהם של שני המבקשים האחרים, ילדיהם הקטינים, ובהסכם שבין ההורים שאושר ע"י ביהמ"ש יש לאב זכות לקבל את הילדים לידיו פעמיים בשבוע. פעם אחת עליו לבוא אל האם ולקבל אותם מידיה ופעם אחת עליה להביא אותם אליו. האם ביקשה לשנות את ההסדר הנ"ל ולחייב את האב לבוא גם בפעם השניה אל ביתה כדי לקבל את הילדים.לטענתה,
בעת עשיית ההסכם, היתה גרה אצל הוריה והשתמשה במכונית של ההורים כדי להביא את הילדים אל המשיב, ואילו עתה היא גרה מרוחק מהעיר ועליה לנסוע בשני אוטובוסים כדי להביא את הילדים לאב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הענין הוא בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי ואין למבקשים סיכוי לזכות בערעור גם אם כל העובדות הן כפי שטוענת האם.
(בפני: מ"מ הנשיא י. כהן. 23.10.81).
ב.ש. 335/81 - עמיחי מלון ירושלים ואח' נגד דוד שייק ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר תיק ביהמ"ש המחוזי מכיל חומר רב מאד (בקשה למתן אורכה - הבקשה נדחתה).
לאחר דיון ממושך ומסובך במשך של כ-5 וחצי שנים בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ניתן באפריל 1981 פסק דין ע"י בית המשפט. במשך התקופה הארוכה נתמלאו אלפי עמודי פרוטוקול, הוגשו מאות עמודי סיכומים, ופסק הדין משתרע על כ-80 עמודי דפוס. לאחר מתן פסק הדין הצטרפו עורכי דין חדשים אל אלה שייצגו את המבקשים בביהמ"ש המחוזי. עורכי הדין החדשים פנו בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור ונימקו את הבקשה במספר נימוקים: היקף החומר הרב והמסובך שיש ללמוד לקראת הכנת הערעור; שינויים בייצוג; תקופת החגים; הבקשה הוגשה לפני תום המועד הקבוע להגשת הערעור. הבקשה נדחתה. ב"כ המבקשים טען כי ארבעת הנימוקים הנ"ל כשמצטרפים יחד מהווים טעם מיוחד להארכת המועד. אכן, נקבע כי כשמדובר בטענה של "חשיבות הענין" ניתן לצרף טענה זו אל מכלול הגורמים הקובעים אם זכאי המבקש להארכת המועד ואם לאו, ואולם לא כל צירוף טענות מתעלה לטעם מיוחד. אשר לעובדה שמדובר בחומר רב - היקפו של ההליך שעליו מערערים אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק. מתקין התקנות הרחיב את המועד להגשת הערעור ל-45 ימים והרחבה זו באה כדי לאפשר לבעלי דין להתגבר על קשיים המתגלים תוך כדי הכנת הערעור לרבות קריאת חומר רב ומסובך. תקופה זו היא סבירה ומספקת ורק טעם מיוחד עשוי להרחיבה. גם העובדה שבעל דין מחליף את פרקליטו אינה משמשת טעם מיוחד להארכת מועדים, ומה גם שבעניננו לא הוחלפו עורכי הדין אלא צורפו עורכי דין נוספים.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ר. בכר למבקש, א. שפאר למשיבים. 21.10.81).
ב.ש. 340/81 - מדינת ישראל נגד אברהם דטבול
*שחרור בערובה (הדחה בחקירה)
(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה). נגד העורר ובנו (להלן הבן הגדול) הוגש כתב אישום על עבירה של הדחה בחקירה, בכך שניסו להדיח עדים מלהעיד במשפט של בן אחר של המשיב. בגין האישום בהדחה הורה ביהמ"ש על מעצר הבן הגדול עד תום ההליכים, ואילו האב שוחרר בערובה. הערר של המדינה נדחה. אכן, קיימות ראיות לכאורה נגד האב, וכמו כן העבירה היא חמורה באשר חותרת היא תחת ניהול משפט תקין וזו עבריינות שפשתה לאחרונה ובתי המשפט צריכים לעמוד בפרץ כבר בשלב זה של מעצר בטרם הרשעה. ברם, כל נאשם ראוי לעיון מיוחד שיעשה בזהירות מרובה בהתחשב במהות העבירה ובאם מצויות נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להקל במידת מה בשלב של מעצר בטרם משפט. בעניננו מדובר באב שמיוחסת לו עבירה חמורה כדי להציל - לפי דעתו המוטעית - את בנו ממידת הדין, וכמו כן המשיב חולה ויש לו ילדה חולת לב הזקוקה להשגחתו. ניתן להתחשב בנסיבותאלה מבלי שתהיה בכך פגיעה במידה הנכונה של תגובה הולמת על חומרת העבירה, אם יותנה שחרורו בהוראה כי ישהה בין כותלי ביתו עד לבירור המשפט. לפיכך הוחלט לדחות את הערר כפוף לכך שהמשיב לא יעזוב את ביתו אלא ברשות המשטרה ובתנאים שיקבעו ע"י המשטרה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' ביילי לעורר, עו"ד אורן למשיב. 27.10.81).