ע.א. 322+323/81 - אביגיל ושלמה ינאי נגד נורית וחיים יחיא
*סופיות פסק דין.
* טענת חוסר סמכות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמרצות 2687/81 + 2627/81 - ערעורה של אביגיל נתקבל ושל שלמה נדחה).
במרץ 1978 נחתם הסכם בין שלמה ואביגיל ינאי כמוכרים ויחיא חיים ונורית כקונים. בחוזה התחייבו למכור ולהעביר את הדירה ואת החזקה בה לקונים תמורת סכום של 375 אלף ל"י. לפי תנאי החוזה שולם סכום של 35 אלף ל"י במעמד החתימה וסכום נוסף צריכים היו הקונים לשלם בתאריך 3.4.78, שהוא המועד שנקבע להעברת זכות החכירה בפנקסי המקרקעין, ועוד שני תשלומים במועדים מאוחרים יותר כשהמועד האחרון הוא 15.8.78 במעמד מסירת החזקה. שני בני הזוג משני הצדדים חתמו על החוזה. פרט לסכום של 35 אלף ל"י לא נעשה כל תשלום נוסף על חשבון המחיר. הקונים טענו שהמוכרים הפרו את התחייבויותיהם עפ"י החוזה והגישו המרצת פתיחה לבימ"ש השלום לאכיפת ההסכם. בבקשתם רק שלמה ינאי (המערער) היה המשיב, ובחוזה שהגישו לביסוס התביעה מחקו את השם של אביגיל ינאי (המערערת) וליד המחיקות לא היו כל חתימות. שופט בימ"ש השלום החליט שהתובענה היא בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי והעביר את הענין לביהמ"ש המחוזי, וכן קבע שהתובענה צריכה להתברר כתביעה רגילה ולא בהמרצת פתיחה. כשהגיע העניןלביהמ"ש המחוזי הגישו הקונים כתב תביעה וגם הפעם נגד המערער בלבד, אך התביעה נמחקה מכיון שהם לא שילמו את האגרה. לאחר מכן הוגשה ע"י הקונים המרצת פתיחה חדשה לביהמ"ש המחוזי נגד המערער ובה ביקשו הקונים את אכיפת החוזה, פיצויים כפי שנקבעו בחוזה וכן למנות כונס נכסים ולהורות לו שיבצע את העברת הזכויות בדירה לקוניםוכן לקבל את החזקה בדירה משלמה ינאי ולמסור אותה לקונים. ביום שנקבע לשמיעת הבקשה לא התייצב המערער לדיון וביהמ"ש המחוזי נתן פסק דין שהקונים זכאים לביצוע בעין של החוזה, כי החוזה הופר ע"י המערער ופרקליטם של הקונים נתמנה לכונס נכסים. לפי פסק הדין על כונס הנכסים לעסוק בתשלומים הנובעים מהחוזה, במסירת החזקה ובהעברת הבעלות. המערער הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לביטול פסק הדין, בקשתו נדחתה וכן נדחתה בקשתו לביהמ"ש העליון לקבלת רשות ערעור. הקונים החלו בפעולות הוצאה לפועל של פסק הדין וטענות התנגדות שונות שעורר המערער נדחו ע"י יו"ר ההוצאה לפועל. כונס הנכסים שמונה כאמור ביצע את העברת זכות החכירה על שם הקונים, שכן החכירה היתה רשומה בשמו של המערער בלבד. ראש ההוצאה לפועל הורה למסור את החזקה בדירה לקונים ונסיונות שונים שנעשו ע"י שלמה ינאי ואשתו אביגיל לבטל את ההליכים ואת ההמלטות של פינוי הדירה נדחו ע"י ראש ההוצאה לפועל. טענה חדשה שהעלה המערער בהוצל"פ היתה שפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי הוא כאין וכאפס מכיון שניתן בחוסר סמכות ענינית וטענה זו נדחתה. בינתיים החלה גם המערערת בהליכים המכוונים לביטול פסק הדין. המערערים ביקשו עיכוב ביצוע הפינוי עד לשמיעת הערעור והבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. השניים הגישו בקשות לרשות ערעור לביהמ"ש העליון על החלטות שונות של ביהמ"ש המחוזי והבקשות נשמעו כערעור לגופו כשביהמ"ש העליון הורה בינתיים על עיכוב הפינוי עד לשמיעת הערעור.
מ"מ הנשיא י. כהן:
א. אין לקבל את טענת המערער כי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי נוגד את עיקרי הצדק הטבעי מכיון שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן בפני התובענה. פסה"ד ניתן לאמר שמערער זה הוזמן עפ"י הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. בקשתו לביטול הפסק נדחתה ובקשתו לרשות ערעור נדחתה אף היא ועל כן לגביו פסק הדין שניתן הוא סופי ואין לשמוע את הטענות שהוא מעלה לגבי אי הזמנתו כדין ולגבי השאלה אם מן הראוי היה בנסיבות הענין לבטל את פסק הדין שניתן שלא בפניו.
ב. טענה ממשית בפי המערער שביהמ"ש המחוזי היה מחוסר סמכות לדון בתובענהולתת פסק דין לפיה, מכיון שבחוזה הוסכם על העברת זכות חכירה ולפי ההלכה ביצוע בעין או אכיפת חוזה כזה היא בסמכותו של בימ"ש השלום ולא בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. לטענתו, מכיון שפסק הדין ניתן ע"י בימ"ש שהיה מחוסר סמכות, הרי הוא בטל מעיקרו, ולא היה כל צורך לערער עליו ולבטלו ע"י התקפה ישירה, אלא המערער זכאי היה להעלות טענת בטלות פסק הדין בהליכי ההוצאה לפועל וראש ההוצל"פ חייב היה לקבל טענה זו.
ג. צודק המערער בטענתו שמלכתחילה הסמכות היתה לבימ"ש השלום ולא לביהמ"ש המחוזי. תביעה לביצוע בעין של חוזה שכירות היא בסמכות בימ"ש השלום, גם אם חוזה השכירות חייב ברישום בפנקסי המקרקעין. המערער לא היה בעל הדירה אלא חוכר רשום שלה ושגה שופט השלום כאשר החליט שהסמכות לדון בתובענה היא לביהמ"ש המחוזי. בעקבות החלטת בימ"ש השלום הועבר הענין לבימ"ש מחוזי ושם נמחקה התביעה כאמור עקב אי תשלום אגרה. לולא מחיקת התביעה, הרי על אף שלביהמ"ש המחוזי לא היתה מלכתחילה סמכות לדון בתביעה, הוקנתה לו בדיעבד סמכות זו, בהוראת סעיף 37(ב) לחוק בתיהמ"ש אשר לפיה אם בימ"ש העביר ענין לבימ"ש אחר, הרי אותו בימ"ש "שאליו הועבר הענין כאמור לא יעבירנו עוד". השאלה היא אם הוראה זו חלה גם במקרה שלפנינו, כשהתביעה הראשונה נמחקה והוגשה תובענה חדשה באותו ענין לביהמ"ש שאליו הועברה התובענה הראשונה.
ד. לשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד יש ממש בטענה שבתובענה צריך לדון ביהמ"ש שהוסמך לכך ע"י החוק וההחלטה המוטעית בדבר העברת הענין אבד עליה הקלח עקב מחיקת התובענה שבה ניתנה ההחלטה המוטעית על הסמכות. מאידך, יש ממש בטענה שמן הראוי לא לטלטל בעל דין בין בתי משפט שונים, ואם קבע בימ"ש אחד שהוא אינו מוסמך לדון בתובענה שהוגשה ע"י התובע והעביר את הענין לבימ"ש אחר ואף אחד מבעלי הדין לא ערער על ההחלטה, הרי ההחלטה בדבר ההעברה מהווה מעשה בית דין בין בעלי הדין לענין הסמכות ובתוקף אותה החלטה ועל פי הוראת סעיף 37 (ב) לחוק בתי המשפט נשארת הסמכות בידי אותו בימ"ש שאליו הענין הועבר.
ה. אין הכרח בערעור זה להכריע בשאלה הנ"ל, כי גם אם יש להעדיף את הדעה שעקב מחיקת התובענה הראשונה ניטל כוחו של צו ההעברה של שופט השלום, עדיין אין פירושו של דבר שפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי הוא כאין וכאפס והוא בטל על אף שלא ערערו עליו. אכן, לא פעם נקבע שפסק דין שניתן ע"י בימ"ש ללא סמכות הוא כאין וכאפס וכדי לבטל החלטה אפסית כזו אין הכרח לערער עליה, אלא כל מוסד שיפוטי שבפניו מובא הענין חייב להתעלם ממנה, ואולם ההלכה הנ"ל אינה חלה במקרה שפסק הדין ניתן ע"י בימ"ש בעל סמכות רחבה כמו ביהמ"ש המחוזי וכאשר מוסר הסמכות של ביהמ"ש אינו ברור וגלוי על פני הדברים. אמנם יש חשיבות לכך שכל בימ"ש יפעל רק בתחום הסמכות שניתנה לו עפ"י הדין, אך מאידך יש גם חשיבות לכך שהכרעות שיפוטיות שניתנו ע"י בתי המשפט יעמדו בתוקפן כל עוד לא בוטלו ע"י התקפה ישירה, היינו ע"י ערעור או הגשת תובענה לביטול פסק הדין. התקפה עקיפה ע"י העלאת טענה בדבר בטלות פסק הדין בהליך שלא נועד לביטולו של פסק הדין, איננה בדרך כלל הדרך הרצויה להביא לביטולו
של פסק הדין, ואין להרחיב יתר על המידה את האפשרות להשתמש בדרך כזו. לו היתה תובענה של הקונים מוגשת מלכתחילה לביהמ"ש המחוזי וזה היה נותן את פסק הדין ניתן היה לומר שהוא ניתן בחוסר סמכות ושמשרד ההוצאה לפועל צריך לסרב לבצעו, ברם כאן המצב שונה שכן היתה קיימת החלטת ביהמ"ש, שעליה לא ערערו, שהקנתה סמכות לביהמ"ש המחוזי ועל כן ניתן לראות בהיזקקותו של ביהמ"ש לתובענה בפעם השניה טעות או משגה שאינו הופך את פסק הדין למחוסר כל תוקף. פסק דין כזה ניתן אמנם לביטול אך לא ע"י התקפה עקיפה אלא בהתקפה ישירה.
ו. שונה המצב באשר למערערת. למערערת זו טענות הנראות ממשיות: שהיא היתה צד לחוזה למכירת הדירה אם כי זכות החכירה רשומה רק על שם בעלה כי יש לה זכויות שונות לגבי הדירה; שמחיקת שמה מן החוזה מהווה מעשה זיוף; שאי צירופה לתביעה שהוגשה ע"י המוכרים גורם לבטלות פסק הדין ועל כל פנים לא ניתן לבצע את פסק הדין נגדה ולפנות אותה מן הדירה. אין אפשרות לקבוע במסגרת הערעור מה הנסיבות שבהן נעשתה המחיקה ומה התוצאות הנובעות מכך. שאלות אלה צריכות להתברר בתביעה שהגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי. היא הראתה אי לכאורה שיש לה תביעה רצינית וממשית ועל כן יש יסוד מספיק לעיכוב ביצוע פינוי הדירה עד גמר בירור התביעה.
הנשיא לנדוי:
את דחיית טענותיו של המערער בדבר בטלות פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בשל חוסר סמכות, יש להעמיד על כך שמערער זה כבר תקף את פסק הדין שניתן נגדו בהתקפה ישירה בסיבוב קודם, בבקשה לביטול פסק הדין שהגיש לביהמ"ש המחוזי ושנדחתה. מכיון שכך מנוע המערער מלטעון את הטענה הזאת בסיבוב נוסף. ממה נפשך אם כבר טען את טענת הבטלות של פסק הדין בשל חוסר סמכות הרי שאין לעורר אותה טענה שנית, ואם לא טען אותה יש לראותו כמי שהחזיק אותה באמתחתו כאשר צריך היה לטעון אותה ושוב לא יורשה לפתוח בהתדיינות חדשה לשם העלאת טענה "כבושה" כזאת.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, מ"מ הנשיא י. כהן, שילה. עו"ד משה ח. כהן למערערים, עו"ד הולנדר למשיבים. 82. 14.1).
ב"ש 35/82 - עומר שאול נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של נסיון לשוד ונדון לשנתיים מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר דין ומכאן הבקשה לשחרור המבקש עד לבירור הערעור שהוגש על ידו. הסניגור טוען כי קיים סיכוי לזכות בערעור מאחר שזיהוי העורר כמי שביצע את העבירה מוטל בספק, אך מתוך עיון בחומר נראה כי סיכוי בולט אין כאן וסיכוי כזה נדרש לצורכי הבקשה דנא. טענה נוספת בפי הסניגור שהמבקש כבר ריצה למעלה מ-8 חדשים ממאסרו ואם יזכה לניכוי שליש נותרו לו פחות מ-8 חדשים לריצוי כל
עונשו ובעומס המוטל על ביהמ"ש העליון יתכן מאד שהערעור לא ישמע אלא כעבור חדשים ארוכים ובינתיים ירצה העורר כמעט את כל התקופה שנגזרה. גם בטענה זו אין כדי להביא לשחרורו של העורר. עיכוב ביצוע גזר דין לאחר ההרשעה ניתן כשמדובר בתקופות מאסר קצרות יחסית ואין זה המקרה דנא. העבירה היא חמורה במהותה ובנסיבותיה וכלל הוא שגזר דין צריך שיבוצע מיד אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות לדחייה, ולא כל שכן שכך הדבר כאשר העורר כבר מרצה את עונשו והבקשה היא לשחררו ולהפסיק את המאסר שבו הוא נתון עוד מלפני גזר הדין.
(בפני: השופט אלון. עו"ד א. וגמן למבקש, עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 25.1.82).
ב.ש. 97/82 - עודד שולמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר וחבריו היכו קשות את המתלונן באשר הלה נתן עדות שהיה בה כדי להרשיע את חברם של התוקפים. התקרית היתה חמורה למדי והושמע גם איום שהמתלונן לא יעיז ללכת למשטרה כדי להתלונן על התקיפה הנוכחית. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל. הענין הוא חמור, אך לעת עתה עברו של העורר נקי מהרשעות קודמות, הוא כבר שירת שירות צבאי ללא תשלום ואילמלא הפרשה הזאת היה עליו להתגייס בחודש זה. יתכן שבנסיבות הענין יחליט ביהמ"ש שידון בענינו של המבקש להפעיל את שירות המבחן. המשך מעצרו של העורר על נתוניו האישיים עלול לדרדר אותו לדרך הפשיעה ועוד לא מאוחר לנסות להצילו ולנהוג עמו בקולא במה שנוגע להמשך מעצרו.
(בפני: הנשיא לנדוי. עו"ד מ. כץ לעורר, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 2.2.82).
ב.ש. 336/81 - פרסמן עמוס ואח' נגד דן גרוס ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור בטענה שהיו קשיים בפענוח הפרוטוקול (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
נשוא הבקשה הארכת מועד לצורך הגשת בקשה לרשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי בנצרת בהמרצה, כאשר ההחלטה הומצאה לבעלי הדין בסוף חדש אוגוסט 1981. המועד האחרון להגשת הבקשה לרשות ערעור נסתיים ביום 30.9.81. הנימוק שהעלו המבקשים הינו כי היו קשיים בפיענוח הפרוטוקול ובהשגת פרוטוקול מודפס. הבקשה נדחתה. בידי ב"כ המבקשים היה צילום מהפרוטוקול אלא שלדבריהם לא היו מסוגלים לפענח את תוכנו, וכאשר פנו לביהמ"ש וביקשו להדפיסו לא נענו מיד והפרוטוקול הגיע לידיהם רק ביום 11.10.81, לאחר תום המועד. אין לומר כי בנימוק הנ"ל יצאו באי כח המבקשיםידי חובתם להראות "טעם מיוחד" שיצדיק הארכת המועד. גם אם היה קושי בפיענוח הפרוטוקול המודפס, לא נעשה מספיק להשיג עותק מודפס או לפחות סיוע ביהמ"ש לפיענוחו. הפניה לביהמ"ש להספקת שירותי כתבנות אינה מספקת כשגורל ההליך הוא על כף המאזניים. מן הנכון במקרים כאלה להזעיק את המזכיר הראשי או לפנות לשופט עצמו וזאת לא נעשה. יתירה מזו, מתוך עיון בפרוטוקול עולה כי עורך הדין ששהה בעת הדיון בביהמ"ש כשנרשם הפרוטוקול יכול במאמץ מסויים לפענח את תוכנו. זאת ועוד, על המבקשים היה להגיש את בקשתם להארכת המועד בתוך הזמן ולא להמתין עד שיקבלו את הפרוטוקול.
(בפני: הרשם ברטוב. עוה"ד י. ברמן וד. רז למבקשים, עו"ד ג. פנר למשיב. 30.12.81).
ב.ש. 19/82 - פנחס פוגל נגד שרה פוגל ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב בתשלום מזונותלילדיו ואשתו כשעיקר החיוב הוא למזונות הילדים על רמה די צנועה. בקשתו
לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה. עד למה שמדובר במזונות הילדים ברור שאין מקום לעכב את ביצוע התשלום שהרי על המערער לדאוג לצרכים ההכרחיים והחיוניים של ילדיו. שאלה נכבדה יותר היא אם בנסיבות המקרה היה צודק לחייב את המבקש בתשלום מזונות לאשתו. הוא טען שהאשה אינה זכאית למזונות כלל באשר זנתה תחתיו וכן האשה עובדת ומשתכרת ועליה לקיים את עצמה. הסכום שמדובר בו מגיע לכדי 1500 שקל לחדש. השאלה אם אמנם הוכח כדבעי שהאשה זנתה תחת בעלה עומדת בפני הכרעה קרובה בהליך בבית הדין הרבני שפסיקתו עשויה להשפיע על גורל החיוב בענין דנא. אשר לטענה שהאשה עובדת ומשתכרת - אכן נכונים הדברים, אך מה שביהמ"ש קבע כתשלום עבור האשה אינו מלוא סכום המזונות אלא השלמה צנועה למה שהיא משתכרת. בנסיבות אלה, ונוכח ההלכה המגובשת שכאשר מדובר בחיוב כספי גרידא לא יהיה נוטה בימ"ש לעכב ביצוע פסק דין, יש לדחות את הבקשה. אין חשש שבמקרה והערעור יתקבל לא יוכל המבקש לגבות בחזרה את התשלומים ששילם לרבות הצמדה וריבית.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד סורקיס למבקש, עו"ד קופין למשיבים. 14.1.82).
בג"צ 245/81 - אברהם שדה נגד הועדה להענקת זכויות לפי חוק המשטרה (נכים ונספים) ואח'
*סדרי דין בערעור על החלטה בזכויות נכה משטרה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר גוייס למשטרה בשנת 1952 כשהוא בריא ושלם ובשנת 1976 התדרדר מצבו הבריאותי עד כדי כך שהועדה הרפואית המשטרתית החליטה לשחררו מן השרות. הליקויים בבריאות היו של לחץ דם גבוה ותעוקת הלב וכיוצא באלה פגמים. השאלה היתה אם הנכות באה עקב השירות והמשיבההחליטה עוד בשנת 1977 כי אין קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של העותר לבין שירותו במשטרה. לטענת העותר לא הודיעה לו הועדה על החלטתה במשך כל הזמן, ורק לאחרונה הודיעו לו כי עוד בשנת 1977 ניתנה החלטה כאמור. עתירתו נדחתה. עם ביטול חוק המשטרה הנ"ל בשנת תשמ"א בטלה ועברה מן העולם הועדה להענקת זכויות לפי חוק המשטרה. בזמנו מיצה העותר את זכויותיו בתביעה שהגיש לועדה ושעליה לא היתה לו זכות ערעור בכלל. זכות הערעור היא מהותית, וחוק חדש המקנה זכות ערעור על החלטה פלונית אינו חל, באין הוראה אחרת, על החלטה שיצאה.לפני כניסתו לתוקף של החוק. הטעם לכך הוא, שהזוכה לפי ההחלטה האמורה שעליה לא היתה זכות ערעור, רוכש זכות קנויה. כיון שאין בחוק החדש הוראה שהיא בעלת תוקף למפרע הרי שלא היתה לעותר זכות ערעור. שאלה אחרת היא באיזו מידה יכול היה העותר לתקוף את ההחלטה הנדונה לפני בג"צ. לאור ישיבתו בחיבוק ידיים מאז 1977, בין שקיבל את ההודעה כטענת המשיבים ובין שלא קיבל אותה, שוב אין ענינו ראוי לידון בבג"צ. לגופו של ענין, אם המסקנה שהנכות נגרמה או הוחמרה עקב השרות מתבקשת באותה מידה מחוות הדעת הרפואית כמו המסקנה של היעדר קשר כזה, יוצא בכך התובע ידי חובת הראיה, כטענת התובע. אולם לא כזהו המקרה שבפנינו. מחוות הדעת הרפואית אין עולה מסקנה שוות ערך כזאת אלא המסקנה היא שאין קשר סיבתי בין המחלה לשרות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, יהודה כהן. החלטה - השופטת בן פורת.עו"ד י. מור לעותר, עו"ד מ. צור למשיבים. 13.1.82).
בג"צ 685/81 - לולה גדאייב נגד שר התקשורת ואח'
*בקשה ליצירת קשר עם אניה המשדרת שידורים פירטיים (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
החבר של העותרת הוא מהנדס מכונות באוניה אודליה, הוא נמצא על האוניה מחוץ לנמלי החופים של ישראל
והעותרת ביקשה לשוחח עמו בקשר רדיו טלפוני אך לטענתה מונעים זאת המשיבים ממנה. כמו כן ביקשה לשלוח חפצים אליו לאניה והמשיבים מסרבים להעביר חפצים ליעדם. לטענתה נשאר צוות האניה ללא מים, מזון ותרופות ונתון בסכנה תחת מצור צבאי משטרתי. ב"כ המדינה שנתבקש להופיע בעת הדיון במתן צו על תנאי, הבהיר כי הרשות בידי האניה לפנות לכל נמל זר שתרצה להצטייד במזון ובתרופות. באשר לטענות העותרת מסבירים המשיבים כי אודליה עוסקת בשידורים פירטיים, דבר המהווה הפרה של הוראות חוק הטלגרף האלחוטי והצעדים שנקטו המשיבים מעוגניםבהוראותיו של אותו חוק. אכן, העותרת לא הצביעה על כל זכות משלה אשר המשיבים אחראים להפרתה ולא הראתה כל חובה המוטלת על המשיבים ליתן היתרים לפעולות אשר לדעתם יש בהן כדי להוות עבירה על הוראות החוק לתיקון פקודת הטלגרף האלחוטי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, ברק. העותרת לעצמה, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 24.12.81).
בג"צ 324/81 - יואש עצמון ואח' נגד משרד המסחר והתעשיה ואח'
*חריגה מתנאי נוהל בקשר למכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
נשוא העתירה מגרש שבבעלות המינהל בבאר שבע שנועד לתעשיה ומלאכה. המשיבה השלישית (להלן המשיבה) ביקשה ביולי 1980 לרכוש את המגרש ללא מכרז לשם הקמת מוסך למכונאות רכב. המינהל לא היה מוכן למכור את המגרש אלא אם תובא המלצה של משרד המסחר והתעשיה, משרד זה לא היה מוכן לתת המלצה ללא הסכמת עירית באר שבע, ואילו העיריה סירבה לתת את ההמלצה הדרושה בנימוקים משלה. גורל דומה היה לבקשה של העותרים לחכירת אותו מגרש שהוגשה למינהל בדצמבר 1980. גם להם סירבה העיריה לתת המלצה, כיון שכך סירב משרד המסחר והתעשיה לתת את המלצתו והמינהל סירב להחכיר את המגרש. ביום 16.3.81 פרסם המינהל מכרז להחכרת המגרש והותנה כי כל משתתף חייב להשיג את המלצת משרד המסחר והתעשיה. העותרים ידעו כי לפי נוהלי המשיב אין הוא מוציא המלצה אלא אם מביאים הסכמה של עירית באר שבע ומכיון שאינם יכולים לקבל את ההסכמה לא השתתפו במכרז. לעומת זאת השתתפה המשיבה במכרז למרות שלא היתה בידיה הסכמה מהעיריה, והמשיב נתן למשיבה את ההמלצה הנדרשת. כך שהיא נגשה למכרז וזכתה בו בהיותה מציעה יחידה. עתירת העותרים נתקבלה. לפי נוהל מתן המלצות להקצאת קרקע לצורכי תעשיה אצל המשיב דרושה הסכמת העיריה. אין זה ברור כלל משום מה נתן המשיב למשיבה את ההמלצה למרות שלא היתה בידי המשיבה הסכמת העיריה. לטענת העותרים, משהחליט המשיב לתת המלצה גם בלי שהוגשה לו הסכמת העיריה, צריך היה להודיע להם שגם הם יוכלו לקבל את ההמלצה על מנת שיוכלו לגשת למכרז. טענת העותרים היא כי הם הוטעו לחשוב שגם הפעם יש צורך בהסכמת העיריה, אך גם אילמלא ההטעיה אין לקיים את תוצאות המכרז. על פני הדברים התנהלו הליכי המכרז באורח בלתי תקין בשל מתן המלצת המשיב למשיבה בניגוד לכללי הנוהל הנוהגים אצלו וזאת ללא כל טעם של ממש לחריגה זו מתנאי הנוהל. כיון שכך יש להחזיר את המצב לקדמותו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - הנשיא לנדוי, הוסיף השופט לוין. עוה"ד גרטנר וא. כהן לעותרים, עו"ד גב' נ. בן אור למדינה. עו"ד יניר למשיבה. 24.1.82).
בג"צ 51/82 - דוד כרמלי נגד המועצה המקומית מבשרת ציון ואח'
*אי קבלת הצעה במכרז (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
המשיבה הוציאה מכרז להנחת קווי מים והעותר היה אחד המשתתפים במכרז. הצעתו היתה הזולה ביותר והמשיבה החליטה למסור לו את העבודה. אולם אחרי שהגיש את הצעתו התברר לעותר כי נעלם ממנו הצורך לכלול בהצעה גם את מחיר הצינורות, ועל כן פנה למשיבה והודיע לה על הטעות וכי המחיר שהציע אינו כולל את מחיר הצינורות. הוא הוזמן לישיבה של ועדת המכרזים ונשאל מה תוספת המחיר שהוא דורש והשיב כי התוספת תהיה כ-150 אלף שקל. אז הודיעה לו הועדה כי מחירו עתה גבוה יותר מהצעתו של מתחרהו ולפיכך הוא לא יזכה בעבודה. לטענת העותר עדיין הצעתו זולה יותר ב-5 אלפים שקלים מזו של המציע הבא אחריו. עתירתו לבג"צ נדחתה. יש פגם מהותי בכך שועדת המכרזים כלל הזמינה את העותר אחרי פתיחת המעטפות כדי לאפשר לו שינוי בעל משמעות במחיר הצעתו. הצעת העותר עמדה מעיקרה על כ-350 אלף שקלים ותוספת המחיר בגין הצינורות משמעותה העלאה ב-50 אחוז בערך. הרי זה שינוי מהותי של ההצעה כפי שהובאה מעיקרא בפני המשיבה. הטעות של העותר אין לייחסה לגורם אחר, ואין לו על כן אלא להלין על עצמו אם עקב אי הבנה מספקת ואי בדיקה מראש כנאות, לא נתן דעתו לשאלה מי יכסה את מחיר צינורות המים, במכרז שנסב כל - כולו על הנחת קווי מים. לא מדובר על נושא צדדי ושולי אלא על הנושא המרכזי של העבודה. הזמנתו של העותר אחרי פתיחת המעטפות היה בה כדי לפגוע ביסוד השוויון שבמכרז. בג"צ לא יתן מעין גושפנקא להליך פגום כזה ע"י שידון בשאלה הנגזרת מדוע אין הצעת העותר מתקבלת כפי שתוקנה בישיבה עימו, כאשר עצם קיומה הוא בגדר הליך פגום מבחינת דיני המכרזים.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ש. סרקיס לעותר. 28.1.82).
בג"צ 14/82 - שלום שלמה נגד מדינת ישראל ואח'
*פיטורים מעבודה בבי"ח ממשלתי (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר הועבר מעבודה בבי"ח הילל יפה, לאחר תקופת השעייה מסויימת, עקב הליכים משמעתיים שהתנהלו נגדו, לבית החולים שערי מנשה. העותר לא הופיע לעבודה בביה"ח השני ובעקבות זאת הופנתה תשומת לבו בכתב להוראת התקשי"ר שעובד הנעדר ללא רשות תקופה ארוכה מ-14 יום מתפטר על ידי כך מהשרות. גם הודע לו במכתב נפרד כי חדלו לרשמו ברשימת עובדי המוסד. בינתיים ניתן פסק דין בדיון המשמעתי ובו נגזר לעותר עונש של נזיפה. ברם, המשיבים סירבו להחזירו לעבודה וטענו כי ראוהו כמתפטר בשל כך שלא התייצב לעבודה. ביה"ד האזורי לעבודה קיבל את טענת המדינה שניתן היה לראות בעותר את מי שהתפטר מן העבודה, ולפיכך סירב לתת לעותר הצהרה כי עדיין מתקיימים יחסי עובד ומעביד בינו לבין המדינה. ביה"ד הארצי לעבודה סבר כי לא היה מקום להסתמך על ההוראה בתקשי"ר שיש לראות את העותר כמתפטר, אך סירב לתת לו את ההצהרה המבוקשת באשר אי התייצבותו של העותר לעבודה יצרה עילה לפיטוריו, היינו ניתן היה בשעתו לפעול עפ"י הוראות חוק שרות המדינה (משמעת) ולפטרו, דבר שאין כבר אפשרות לעשותו היום מחמת חלוף הזמן. לנוכח נתונים אלה סבר בית הדין הארצי כי העותר אינו ראוי לסעד ההצהרתי שאותו ביקש. עתירת העותר נגד בית הדין הארצי שסירב לתת לו את ההצהרה האמורה נדחתה. ספק אם צדק בית הדין הארצי שלפי הוראת התקשי"ר האמורה לא ניתן היה לראות את העובד כמתפטר, אך אין צורך לדון כאן בשאלה זו. כאשר בג"צ שוקל אם להעניק לפלוני סעד, רשאי הוא לתת דעתו לתום הלב של העותר. כשמדובר על עותר שלא התייצב
במשך חדשים ארוכים לעבודתו ולא הגיב על פניות הממונים עליו, ויצר על ידי מעשיו נסיבות שאיפשרו את פיטוריו, ויתכן אף מאפשרים פיטוריו כיום, אין הצדקה לכך שבג"צ יושיט לו סעד מן הצדק, ויתחיל עתה בדיון בשאלה התיאורטית אם צריך היה במאי 1979 לראות את העותר כמתפטר או כמי שניתן לפטרו. בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו ככל שהדבר נוגע למתן פסק דין הצהרתי, ומבחינתו של בג"צ ואמות המידה המקובלות עליו, אין הצדקה להתערב במסקנת בית הדין הארצי.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ד. ישראלי לעותר. 28.1.82).
בג"צ 123/81 - אלקטרה בע"מ נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*קביעת ביה"ד לעבודה בענין יחסי עובד ומעביד (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיב השני (להלן המשיב) עסק בהפצת תוצרתה של העותרת במשך קרוב ל-3 שנים, הוא פוטר והתעוררה שאלה אם היו יחסי עובד ומעביד בין המשיב לבין העותרת, וזאת במסגרת תביעת המשיב לפיצויי פיטורין, פדיון חופשה וכו'. ביה"ד האזורי לעבודה דחה את תביעות המשיב וקבע כי היה עוסק עצמאי ולא עובד של העותרת, ביה"ד הארצי קבע שבין הצדדים נוצרו יחסי עובד ומעביד והעתירה לבג"צ נדחתה. ביה"ד הארצי הפעיל את "מבחן ההשתלבות" לצורך הדיון בשאלה אם נוצרו יחסי עובד ומעביד. בית הדין הסביר כי למבחן ההשתלבותשני פנים - הפן השלילי שאדם אינו בעל עסק משלו, והפן החיובי, שהוא חלק מן המערך הארגוני של מפעל אשר לו הוא חב חובת שרות אישי ולפיקוחו המוחלט הוא נתון בכל מהלכיו ובו הוא תלוי "תלות כלכלית" מלאה. בית הדין האזורי הסתמך על בג"צ 319/78 פד"י ל"ד (2) 75, (להלן פסק דין "שמן"), כדי לקבוע כי המשיב נחשב כעוסק עצמאי, ואילו בית הדין הארצי הסתמך על פסק דין קודם שלו לצורך קביעתו שמדובר ביחסי עובד ומעביד. בהחלטתו קבע בג"צ כי הלכה למעשה פסק דינו של בית הדין הארצי בעניננו יכול "להשתלב" היטב גם בפסק הדין של בג"צ בענין שמן, כי יש הבדלים של ממש בעובדות של שני המקרים אשר הצדיקו את התוצאה שאליה הגיע ביה"ד הארצי בעניננו. אכן, נקודת המוצא חייבת להיות כי מי שמבקש להכניס את ענינו אל גדר סמכותו של בית הדין לעבודה, עליו "חובת השכנוע" וספק של ממש במקרה גבול יש להתיר לטובת הטוען נגד סמכותו של בית הדין לעבודה. אחד ההבדלים בין פרשת שמן לעניננו, שם חתם המשיב על הצהרה חוזית שאין בינו לבין העותרת יחסי עובד ומעביד ובג"צ ייחס חשיבות לעובדה זו ואילו כאן לא הוחתם המשיב על הצהרה דומה בכתב. טוען ב"כ העותרת כי גם ללא הצהרה בכתב יש חשיבות לשאלה כיצד ראו הצדדים להתקשרות את היחסים ביניהם. טענה זו נכונה היא אבל במה דברים אמורים - כאשר ראיית היחסים היתה ראייה הדדית, חופשית, של שני הצדדים שלא נבעה מדרישה של אחד מהם שהצד השני רק השלים עימה. במקרה דנן קבעה העותרת סדר שלפיו היה המשיב מגיש לה חשבונות מבויילים על העמלות שהגיעו לו מהמכירות מידי חודש, העותרת לא ניכתה מס הכנסה מן העמלות והיא גם הטילה על המשיב להירשם כעוסק מורשה לפי חוק מס ערך מוסף אך את המס החזירה למשיב, המשיב לא נהנה מתגמול לפי הסכם קיבוצי הנוהג אצל העותרת לגבי שכיריה עבור הימים ששירת כחייל במילואים, אבל על כל אלה לא היה הסכם מפורש בין הצדדים אלא הסדרים אלה נקבעו בפעולה חד צדדית של העותרת שהמשיב אך השלים עימה. אין ליחס משקל רב להשלמה כזאת עם הסדריםפורמליים שהמעביד היה מעוניין בהם והוא הנהנה מהם בעוד שהעובד אינו חסר בשל כך. בין נקודות ההבחנה של עניננו לפרשת שמן יש לציין כי שם היה המשיב
מקיים את פעילותו למען החברה בדירתו הפרטית והיה נעזר ע"י אשתו, שם היה אחראי לחובות אבודים של לקוחות וגם נתן ערבות בנקאית לחובות אלה ובהוצאות ערבות נשא הוא בעצמו, ואילו כאן תפקידו של המשיב היה לבצע את המכירה ולקבל שיקים בין מיידיים ובין דחויים ולמסור אותם לידי המעבידה כשהוא אינו אחראי לחובות אבודים וגם לא נתן ערבות בנקאית באשר לחובות אלה. כמו כן את מוצרי העותרת היה המשיב מוכר בתור שלוח שלה, תנאי המכירה נקבעו ע"י העותרת בלבד, שיקים לתשלום מחיר המוצרים ניתנו לפקודת העותרת במישרין, כמו כן העותרת היתה מחזירה למשיב את הוצאותיו העיסקיות, הוצאות משרד וטלפון היו על חשבון העותרת והמשיב עשה עבודתו ממשרדה של העותרת ולא מביתו. כל אלה הם סימני היכר מובהקים של מפיץ סחורות שלא פעל כעוסק עצמאי אלא כחלק מן המנגנון הארגוני של העותרת.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד מ. גולדברג ור. בורקובסקי לעותרת, עו"ד ש. פאר למשיב. 82. 17.1).
בג"צ 544/81 - בית הספר למסחר פיטמן בע"מ ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*קיצוץ בתקציב לפעילות טעוני טיפוח בבית ספר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת מנהלת בית ספר פרטי למסחר בתל-אביב, תחת פיקוח משרד החינוך, והוכר גם כבית ספר להכשרה לבחינות בגרות כשתוכנית הלימודים שלו מאושרת ע"י משרד החינוך. חלק נכבד מתלמידיו הם טעוני טיפוח. העותרת היתה מעוניינת להנהיג בבית ספרה, לטובת התלמידים, פעילות מלאה של של"ח (שדה, לאום, חברה) המאורגנת ע"י אגף הנוער של משרד החינוך והתרבות. לאחר פניות רבות נעתר משרד החינוך והנהיג בבית הספר בשנים תש"מ ותשמ"א פעילות של של"ח בכיתות ט ו-י. לקראת סיום שנת הלימודים תשמ"א, ביוני 1981, הודיעו לעותרת על הפסקת פעילות זו בשל קיצוצים בתקציב. העותרת סברה כי אין כאן ענין של קיצוצים בתקציב אלא "פעולת עונשין" כלפי העותרת באשר התלוננה על שני מדריכי של"ח ודרשה את פיטוריהם. העותרת פנתה בבקשות חוזרות ונשנות אל משרד החינוך, ובהדרגה נעתרו לחלק מבקשותיה והסכימו להפעיל את תוכנית של"ח בכיתות ט ו-י בצורה מוגבלת. העותרת פנתה לבג"צ ובינתיים היא מקיימת את פעילות של"ח באופן מלא ונושאת מכיסה בהוצאה כספית הנוספת הכרוכה בכך. עתירת העותרת נדחתה.
אין לקבל את טענת המשיבים כי העותרת השתהתה יתר על המידה בפנייתה לבג"צ. מאז נודע לה על החלטת המשיבים ביום 16.6.81 היא פעלה ללא הרף ובכל הזריזות כדי להעביר את רוע הגזירה ואף הצליחה בכך חלקית. כשהיא הודיעה למשיבים שהיא שוקלת נקיטת אמצעים משפטיים נתבקשה להמתין לתשובה וזו באה רק ביום 9.9.81. בקשה כזו להמתין לתשובה אף שמשתמעת ממנה הבטחה שלא לעורר טענת שיהוי, אינה קושרת אמנם את ביהמ"ש, כשם שגם הסכם מפורש לוותר על טענת שיהוי אין בכוחו לעשות כך, אך יכולה היא לשמש שיקול משיקולי ביהמ"ש כחלק ממכלול הנסיבות. בהתחשב בהתפתחות הדברים ובכל הנסיבות אין לומר כי השתהתה יתר על המידה.
השאלה היא אם המשיבים הפלו את המערערת לעומת בתי ספר אחרים ואם הפעילו את שיקול הדעת שלהם במידת קיצוץ התקציב בצורה פסולה או בלתי סבירה באופן המצדיק התערבות בג"צ. התשובה לכך היא שלילית. מתוך הנתונים שהובאו עולה כי אין מבחנים אחידים וקריטריונים ברורים לקביעת איוש התקנים והשתתפות בפעולות, כך שיכול להיווצר הרושם של שימוש בשיקול דעת ללא הבחנה, ויכולה להתעורר הרגשה של איש הישר בעיניו יעשה. אם אמנם נעשתה הקצאת הכספים
כאמור ללא אמות מידה קבועות, הרי העותרת ותלמידיה אינם הנפגעים היחידים וישנם בתי ספר רבים שתלמידיהם נפגעו בצורה חמורה אף יותר. השאלה היא האם ההפליה שהופלו העותרים לעומת בתי הספר שפעולות של"ח אצלם קוצצה במידה פחותה יותר היא פסולה, שהרי לא כל הבדלה בין אובייקטים שונים קרויה הפליה. במושג ההפליה הרעיון הוא של אי הגינות בהנהגת אי שוויון בין שווים. העוקץ אינו בהפליה עצמה, אלא בשיקולים שביסודה ורק אם שיקולים אלה פסולים יהיה מקום להתערבות בג"צ. כאן הסבירו המשיבים את השיקולים שהנחו אותם בהחלטותיהם, ביניהם מגבלות תקציביות, מגבלות כח אדם ואפשרות לפצל את עבודת המדריכים בין בתי ספר שונים וכו'. אין לומר ששיקולים אלה בלתי סבירים או פגומים עד כדי להצדיק התערבות בג"צ. בינתיים, אף כי ללא שיהוי מצד העותרים,כבר נמצאים אנו בעיצומה של שנת הלימודים והתערבות בג"צ היתה גורמת להפיכתן על פניהן של החלטות תקציביות שכבר בוצעו. גם מטעם זה אין על בג"צ להתערב.
(בפני השופטים: שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ש. איינהורן לעותרים, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 2.2.82).
בג"צ 644/81 - עומר אינטרנשיונל ניו יורק ואח' נגד שר הפנים ואח'
*סגירת עתון במזרח ירושלים (העתירה נדחתה).
העותרת מוציאה לאור בירושלים את העתון אל פאג'ר בשפה הערבית. ביום 10.11.81 נתן הצנזור צו האוסר על הופעת העתון למשך 10 ימים, נגד אותו צו הוגשה עתירה לבג"צ, וביום 16.11.81 הגיעו הצדדים להסכם שלפיו יגישו העותרים לצנזור לשם בדיקה חומר אשר באופן סביר יש בו חשש של פגיעה בבטחון המדינה או בשלום הציבור או בסדר הציבורי וזאת לפני פרסום החומר. העיתון הוסיף לפרסם חומר שלדעת שר הפנים היווה סכנה לבטחון המדינה וביום 16.11.81 הורה השר, לפי סעיף 19 לפקודת העיתונות, על הפסקת פירסום העיתון לחודש ימים, לאחר ששוכנע כי יש בפירסומים שהופיעו בעיתון "משום שבח למעשי רצח וטירור ועידוד להמשכתם ודברים העלולים לסכן את שלום הציבור". העותרים פנו לבג"צ ועתירתם נדחתה.
בעתירה החדשה נתעוררה מחלוקת אם קיימו או לא קיימו העותרים את ההסכם שהושג בעתירה הראשונה, אך מחלוקת זו אינה כשלעצמה בעלת חשיבות מכריעה לתוצאות העתירה דנא, אם כי שאלה זו מהווה חלק מהנסיבות שבסופו של דבר השפיעו על החלטת המשיב בדבר הפסקת פירסום העיתון לחודש ימים. אכן, לפי העובדות הפרו העותרים ביודעין את ההתחייבות שניתנה על ידם בעתירה הראשונה ולא מסרו לצנזור חומר שחובה היתה להגישו. החומר שהודפס לאחר חידוש פרסום העיתון ואשר הוגש לבג"צ מצויים בו ביטויי שינאה ושיטנה, ודברי בלע כלפי שלטונותישראל החורגים בהרבה מביקורת חריפה המקובלת בעיתונות, גם זו שהיא עויינת במיוחד לממשל. יש בפרסומים אלה דברי שילהוב למלחמה ללא רתיעה נגד "הכובש הישראלי" והבלטה חיובית של פעילות ארגוני מחבלים. טוענים העותרים שלא נמסרה כל התראה לעיתון לפי סעיף 19 הנ"ל לפני שהשר השתמש בסמכותו, ואולם אם כי בדרך כלל רצוי שלפעולה של הפסקת עיתון תקדם התראה לפי אותו סעיף, הרי מתן התראה איננו תנאי בל יעבור להפעלת הסמכות להפסקת העיתון. במקרה דנא קדמה להפסקת העיתון פעולה אחרת של הפסקתו לתקופה יותר קצרה, ומבחינה מעשית היו העותרים מודעים לכך שהשלטונות המוסמכים רואים בפרסומי העיתון סכנה לשלום הציבור והתראה נוספת לפי אותו סעיף היתה בנסיבות אלה מחוסרת משמעות.
טענה אחרת של העותרים שבצו שר הפנים לא ניתנה הנמקה מספיקה לסגירת
העיתון, מכיון שהשר לא פירט את הפירסומים שבהם ראה משום שבח למעשי רצח וכו'. אכן רצוי היה לתת פירוט מלא יותר, אך היעדר פירוט מספיק אין בו כדי לפגוע בתוקפו של הצו, זכות העותרים להתגונן בפני פעולות השר לא נפגעה עקב היעדר הפירוט שכן מדובר על פרסומים שנעשו במשך תקופה קצרה והחומר שבו מדובר מצומצם ולעותרים לא היה קושי להבחין לאלה חלקים בפרסומים מתייחס השר.
הן העותרים והן המשיבים תמכו יתדותיהם בפסק הדין של בג"צ בענין קול העם (בג"צ 73/53 פד"י ז' 871). לפי העקרונות שנקבעו באותו פסק דין באשר לשקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העיתונות מזה המסקנה היא שצדק שר הפנים בענין דנא, בהתחשב בכך שהיה בפרסומים משום שבח למעשי רצח וטירור ועידוד להמשכתם.
(בפני השופטים : מ"מ הנשיא י. כהן, שמגר , ד. לוין. החלטה -מ"מ הנשיא י. כהן,עו"ד שפאר לעותרים, עו"ד גב' בייניש למשיב. 24.12.81).
בג"צ 420/81 + 285 - פדיל מוחמד אל נאזר ואח' נגד מפקד יהודה ושומרון
*צוים בדבר הסדר רכוש ממשלתי ביהודה ושומרון (העתירה נדחתה).
העתירה הופנתה נגד מפקד אזור יהודה ושומרון, הממונה על הרכוש הממשלתי, וועדת העררים וענינה מחלוקת שפרצה בין העותרים לבין המשיבים בענין מעמדם של מקרקעין באזור מסויים בשטחים המוחזקים אשר העותרים טוענים לבעלות עליהם וכן טענו נגד תקפותם של שני צווים שהוצאו ע"י מפקד יהודה ושומרון שענינם הסדר בדבר רכוש ממשלתי (אזור יהודה ושומרון) היוצרים משרת הממונה על הרכוש הממשלתי שרשאי ליטול את החזקה ברכוש ממשלתי ולנקוט כל צעד הנראה לו כדרוש לכך. עתירת העותרים נדחתה. בג"צ ציין כי הוא מתכוון כאן לדון בחוקיות פעולות המשיבים לגופה ולפיכך לא התייחס לטענת שיהוי שהועלה ע"י המשיבים וכן לכך שהטענות של חלק מן העותרים נטולות יסוד עובדתי. לגופו של ענין קבע בג"צ כי פעולות המשיבים תואמות את כללי המשפט הבינלאומי המינהגי וכי עפ"י משפט זה והאמנות הנוגעות לכינון שלטון צבאי מוטל על השלטון הצבאי לשמור על נכסי הממשלה בשטח המוחזק ולמנוע מן הפרט כי יתפוס רכוש זה. כמו כן אין פגם בהקמת ועדת ערר שבפניו יכול הפרט להביא את טענותיו כי הרכוש שנתפס הינו רכושו הפרטי ואינו רכוש ציבורי. אילמלא הוקמה ועדת עררים לא היתה לפרט כל אינסטנציה שבפניה יכול היה להביא את הטיעון בדבר בעלותו על הקרקע.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד.לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' פ. לנגר לעותר, עו"ד גב' פ. אלבק למשיבים. 7.2.82).
בג"צ 720+802/80 - חנום משה ואח' נגד מנהל המכס והבלו
*נקיטת אמצעי ענישה בעבירות מכס (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עפ"י צו יבוא חופשי - תשל"ח ניתן ליבא סחורות מסויימות ללא צורך ברשיון, בתיקונים לצו הנ"ל נקבעו תנאים מסויימים ליבוא החופשי, ובכללם נקבע באשר ליבוא טקסטיל כי הסחורה צריכה להיות מסוג א' וצריכה לשאת סימון של היצרן באשר לטיב המוצר ומהותו; בין פרסום הצו לבין כניסתו לתוקף עברו 3 חדשים ובתוך תקופת הביניים הזמינו העותרים סחורות הנוגדות את התנאים אך אלה הגיעו לאחר שהצווים נכנסו לתוקפם. המשיב הטיל על העותרים תשלום כופר של 25 אחוז מערך המשלוחים וכן הפקדת ערבות בגובה של 100 אחוז משווי הטובין כדי להבטיח סימונם כדין. עתירת העותרים נגד תקפות
הצווים ונגד שיקול דעת המשיב בהטילו את הכופר והערבות הנדרשת נדחו. העותרים העלו גם טענות הפלייה לעומת יבואנים אחרים אשר לא נדרש מהם כופר כה גבוה וערבות בנקאית- אך לא מסרו פרטים מספיקים באשר למקרים שאליהם התכוונו. ניתן לטעון טענת הפליה אם מניחים תשתית מתאימה לעשיית השוואה במקרים שונים, אם מביאים את העובדות של המקרים שאיתם מבקשים לערוך השוואה כשהן מאומתות כדין ורק אז ניתן לבדוק אם היתה הפליה. מערכת השיקולים שצריכה להנחות את המשיב בבואו לקבוע את שיעור כופר הכסף אינה שונה במידה מהותית משיקולי בימ"ש בבואו להטיל עונשים על עבריינים. כופר הכסף בא כתחליף לעונש שניתן להטיל והכופר נועד למתן את התוצאה הדרקונית שהיא נחלת מי שהופעל לגביו סעיף העונשין של הפקודה הנ"ל. כיון שהטלת הכופר היא בבחינת עונש במהותה רשאי המשיב להביא בחשבון את השיקולים לחומרה ולקולא שבימ"ש שוקל כשהוא בא להטיל עונש על עבירה פלילית. קשה להגיע למסקנה שהיתה הפליה כשבסיס ההשוואה אינו שווה או דומה.
אין גם לקבל טענת העותרים בדבר חוסר סמכותו של שר התעשיה והמסחר לתת את הצווים שקבעו את ההגבלות על יבוא טובין שאינם מסוג א' או שאינם מסומנים שכן סמכותו מעוגנת בפקודת היבוא והיצוא, וכן אין לומר שהצווים לוקים בחוסר סבירות.
(בפני השופטים: ברק, לוין, יהודה כהן, החלטה- השופט יהודה כהן. עו"ד א. עין דור לעותר, עו"ד ש.צור למשיב. 82. 20.1).
בג"צ 278/81- קרן גמלאות של חברי אגד בע"מ נגד שר האוצר
*הכרה בקופת גמל כזכאית להטבות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בנק ישראל מנפיק איגרות חוב בתנאים מיוחדים שיועדו אך ורק לקופות הגמל לקיצבה, והובטחה לקופות אלה ריבית שנתית בשיעור גבוה יותר לעומת איגרות חוב אחרות שבנק ישראל הנפיק לציבור הרחב עד יוני 1976 -היתה הריבית המיוחדת 6 וחצי אחוז לשנה ומאותה שנה הופחתה הריבית ל-5 וחצי אחוז. גם ריבית זו היא מועדפת על פני איגרות החוב האחרות. עקב הפחתת הריבית נוצר חשש של הפרת האיזון האקטוארי בקופות הגמל וועדת השרים החליטה כי ישולם לקופות הגמל פיצוי של חצי אחוז לשנה על אגרות חוב כאמור. נקבע כי הפיצוי ישולם לקופות גמל שיאושרו לענין זה ע"י שר האוצר.
העותרת שהיא קופת גמל לחברי אגד המוכרת ע"י נציב מס הכנסה לא קיבלה את אישור שר האוצר לפיצוי הנ"ל ועתירתה לבג"צ נדחתה. נקבעו קריטריונים מסויימים שלפיהם ניתן האישור של שר האוצר: בקופת הגמל חברים העובדים במפעלים רבים ולא עובדים של מפעל אחד בלבד; בקופת גמל שאין גרעונותיה מתכסים ע"י המעבידים אלא שמימון הפעולות הוא ע"י הפרשות החברים והמעבידים לפי אחוז מהמשכורת; אין האישור ניתן לקופות גמל אשר בהן קיימים תנאי פרישה חריגים לטובת החברים. לטענת המשיב אין העותרת עומדת באף אחד מהמבחנים הנ"ל, אך די בעובדה שהעותרת נותנת לחבריה תנאי פרישה חריגים כדי לבסס את סירובו של המשיב לאשר את תשלום הפיצוי לעותרת. תשלום הפיצויים מהווה סובסידיה מקופת המדינה שמטרתה לעזור לקופות הגמל לאיזון המצב האקטוארי שעורער כאמור. אין לאדם זכות קנויה לגבי סובסידיה, אם כי מחובת הרשות כשהיא שוללת סובסידיה לפעול בסבירות ועל פי שיקולים שיש להם ביסוס וצידוק בנסיבות הענין ושלא מתוך שרירות. לפי מבחן זה צודק המשיב בעניננו. מטרת הפיצוי היא לשמור על מצב
אקטוארי תקין של קופות הגמל שיוכלו לעמוד בהתחייבויותיהן כלפי החברים, וטבעי הדבר שפיצוי כזה ינתן רק לקופות הנותנות לחברים תנאי פרישה רגילים בישראל, ולא ינתן לקופות המעניקות לחבריהם תנאי פרישה חורגים לטובה. העותרת מעניקה לחבריה שורה של תנאי פרישה חורגים ותשלומים אלה מטילים על קופת הגמל מעמסה כספית כבדה. בגין תשלומים אלה צברה העותרת גירעון אקטוארי גדול ואין למצוא פגם שהמשיב מסרב להכיר בעותרת כזכאית לתשלום הפיצוי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא י. כהן, עו"ד מ. גולדברג לעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיב. 31.1.82).
בג"צ 461/81 - יצחק דוד עו"ד נגד ביה"ד הארצי של לשכת עורכי הדין
*מסירת מסמכים בדיון משמעתי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בי"ד משמעתי מחוזי של לשכת עורכי הדין הרשיע את העותר בהיעדרו וגזר לו עונש של השעייה ל-3 חדשים . העותר טען כי החלטת ביה"ד לא נמסרה לו ונודע לו לראשונה על ההחלטה מפקיד ביהמ"ש שקיבל הודעה בדבר ההשעיה. בעקבות זאת ביקש העותר להגיש ערעור אך החלטת יו"ר ביה"ד הארצי היתה כי חלף המועד ואין לקבל את הערעור. עתירתו של העותר היתה כי ייקבע שפסק הדין לא נמסר לו וממילא לא החל מרוץ הזמן להגשת הערעור. עתירתו נדחתה. ההוראות בדבר המצאת מסמכים, ככל שהדבר נוגע להליכים משמעתיים לפי חוק לשכת עורכי הדין, קובעות כי המצאת מסמכים תהיה: במסירה לידיו, או במשלוח מכתב בדאר רשום לפי מקום מגוריו או מקום עסקיו העיקרי של המקבל עם אישור מסירה. כן נקבע תחליף מסירה במקרים מסויימים, אין ממש בטענת העותר כי המסירה לידיו צריכה להיות ע"י עו"ד או פקידו. בעניננו עולה מתצהירו של מר נפתלי חסר, שנשלח ע"י הלשכה למסור לעותר מסמכים, כי הגיע לביתו של העותר בשעות הערב ומצא את העותר במרפסת המטבח. הוא הודיע לו כי יש עבורו מכתבים ושעליו למסור לו אותם אישית. העותר שאל את השליח מהיכן המכתבים והוא השיב כי הם מבאר שבע. השליח הלך לכוון הדירה צלצל בדלת ודפק וקריאותיו לא נענו. הוא הכריז בקול רם כי הוא מכניס את המכתבים לדלת הדירה ולאחר מכן הכניס את המכתבים לתוך החריץ שבין המשקוף לדלת הדירה באופן שלא היו יכולים ליפול משם.
השאלה שהתעוררה היתה אם יש לראות במסירה זו "מסירה לידיו" של העותר. בשאלה זו ציין השופט שמגר כי אין צורך להיכנס לניתוח פרשני של מושג זה כי העותר אישר בתצהירו שהמכתבים היו בידיו ממש. הוא אומר בתצהירו כי לאחר השיחה הנ"ל עם נפתלי חסר מצא את המכתבים ליד הדלת והוא שלח אותם חזרה מבלי לפתוח אותם. מכאן שהעותר טיפל בעצמו במכתבים, משמע הם היו "בידיו", ואין הוא יכול לטעון, ובודאי לא בבג"צ, כי לא היתה מסירה "לידיו" של המסמכים, שאותם בחר להחזיר במו ידיו לשולחם. אם בחר שלא לקרוא את תוכן המכתבים אין הוא יכול אלא להלין על עצמו. החיקוק אינו מחייב לוודא כי המקבל קרא את תוכן המסמך, אלא כי קיבל את המסמך לידיו. לכך הסכימה השופטת נתניהו.
השופט אלון ציין כי יש לומר שהמסמכים הגיעו לידיו של פלוני גם ללא ההוכחה שהחזיק אותם בידיו ממש. כשמדובר על מסירה לידיו של פלוני אין הכוונה למסור ליד דווקא, אלא די שהמסמך נמסר לרשותו של האיש, למקום הנמצא בפיקוחו ושליטתו, שבעל הרשות יודע כי המסמך נמסר והגיע אליו. בעניננו בא השליח מהלשכה, קרא לעבר העותר שיש בידו מסמכים עבורו ומשלא פתח את הדלת הכניס
את המסמכים לתוך החריץ שבין המשקוף לדלת. זוהי מסירה כדת וכדין לרשותו של העותר ובכך נתמלאו תנאי המסירה הקבועים בחוק לשכת עורכי הדין. (בפני השופטים: שמגר, אלון, נתניהו. העותר לעצמו, עו"ד א. פלכטר למשיב. 11.1.82).
בג"צ 1/82 - ועדת השחרורים נגד חנניה בן חיים אדרי
*הפחתת שליש ע"י ועדת השחרורים (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתיק 153/81 - הערעור נתקבל).
הערעור הוגש על פי סעיף 62 ב' לפקודת בתי הסוהר, שלפיו ניתן לערער בפני ביהמ"ש העליון, ברשות, על החלטת בימ"ש המחוזי בעתירת אסיר כאשר ועדת השחרורים מסרבת לשחרר אותו בתום שני שליש מתקופת מאסרו. בעניננו ביקש המשיב להשתחררבתום שני שלישים מתקופת מאסרו, וועדת השחרורים שמעה את המשיב ודחתה את הדיון כדי לשמוע את שרות המבחן ולאחר מכן החליטה לדחות את בקשת המשיב לקצר את תקופת מאסרו. הועדה קבעה כי לאור עברו של המשיב, הפשע שבגינו הורשע, אישיותו והיעדר תוכנית שיקומית אין יסוד לקצר את תקופת מאסרו. המשיב עתר נגד החלטת הועדה לביהמ"ש המחוזי, עפ"י הוראת סעיף 62 א' של פקודת בתי הסוהר, וביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירתו באופן חלקי והורה כי המשיב ישוחרר ממאסרו 3 חדשים לפני תום תקופת המאסר. ערעורה של הועדה נתקבל. צודקת ועדת השחרורים כי בעתירה מסוג זה הבאה בפני ביהמ"ש המחוזי עליו לנהוג עפ"י ההלכותשנקבעו בעבר בפסקי דין של בג"צ בעתירות דומות כאשר הענין היה מובא בפני בג"צ. לפי הלכות אלה רק במקרים נדירים ביותר מתערב ביהמ"ש בהחלטת ועדת השחרורים והוא לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הועדה. כשם שבג"צ אינו יושב כבימ"ש של ערעור על פעולות והחלטות רשויות המדינה ואין הוא שם שיקול דעתו במקום שיקול דעתן, כך חייב ביהמ"ש המחוזי לנהוג כשהוא דן בעתירות לפי סעיף 62א' של הפקודה. לפי החומר שבתיק אין לומר שועדת השחרורים טעתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. עו"ד גב' רובינשטיין לעותרת, המשיב לעצמו. 11.1.82).
בג"צ 428/81 - מאירה גולן נגד ביה"ד הרבני ואח'.
*סמכות דיון בעניני אישות
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת והמשיב השלישי ( להלן המשיב) נשואים ולהם שלושה ילדים. מאז 1978 הם חיים בנפרד ומנהלים הליכים משפטיים בביהמ"ש ובבית הדין הרבני. בין היתר מתקיים דיון בבית הדין הרבני בתביעת גירושין שהוגשה ע"י המשיב ונכרכה בה שאלת בעלות על הדירה של בני הזוג. בשנת 1978 הוצא צו מניעה ע"י בימ"ש מחוזי האוסר על המשיב להיכנס לדירה שבה גרה העותרת עם הילדים, ומאז מתגורר המשיב יחד עם אשה אחרת בדירה בפתח תקוה. לפי טענת המשיב גרה האשה בדירתה עם גבר אחר והאשה לא הכחישה זאת. הבעל פנה לביה"ד וקיבל צו מניעה האוסר על האשה להכניס לביתה את הגבר אשר לדברי הבעל היא חיה איתו חיי מין. העותרת עתרה לבג"צ שצו המניעה יבוטל ועתירתה נתקבלה. לטענתה חרג בית הדין מסמכותו, מכיון שהצו אינו מתייחס לעניני נישואין וגירושין שבהם מוסמך לדון בית הדין, אלא קובע את אורח החיים שלה ובכך אין בית הדין מוסמך לדון. בקבלו את עתירתה ציין ביהמ"ש העליון כי בבקשה לצו המניעה לא נאמר דבר על כך שמגורי הגבר הזר עם העותרת בדירת בני הזוג פוגעים בתביעת הבעלות של המשיב על הדירה. מתן צו מניעה נגד העותרת שלא תקיים בדירה יחסי מין עם גבר אחר אינו ענין הכרוך בתביעת הגירושין. לצורך תביעת הגירושין אין כל חשיבות לכך באיזה מקום ובאילו נסיבות מקיימת העותרת חיי אישות עם גבר שאיננה נשואה לו, ועל כן אין לראות בצו המניעה ענין שהוא טפל לתביעת הגירושין, ולא היה כל צורך לתת צו מניעה כזה לשם בירור תביעת הגירושין. לפיכך מתן הצו הוא חריגה מסמכות.