ע.א. 525/81 - גזית ושחם בע"מ נגד צבי רוזן עו"ד ואח'
*חובת תשלום שכ"ט לעו"ד.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 606/80 - הערעור נדחה).
התנהל משא ומתן בין המערער, כחברה קבלנית, שהיתה מעוניינת לקנות אדמה ברמת השרון כדי להקים עליה בית משותף, ובין בעלי המקרקעין המשיב טיפל בענין מטעם המערערת ואף הכין כבר טיוטת חוזה: אך לבסוף לא יצאה העיסקה לפועל מסיבות שאינן תלויות בשני הצדדים, המשיב תבע מאת המערערת שכר ראוי עבור הפעולות שפעל בענין הנדון. אין חולקין כי הוסכם בין המשיב לבין המערערת כי אם העיסקה תצא לפועל הוא לא יקבל שכר מאת המערערת, אלא שכרו ישולם ע"י רוכשי הדירות שייבנו, אחוז וחצי ממחירי הדירות. לא הוסכם דבר אם יקבל המשיב שכר במקרה והעיסקה לא תצא לפועל, והוכח כי הצדדים לא העלו על הדעת כי העיסקה לא תצא לפועל. משהגיש המשיב את תביעתו לשכר ראוי היתה הגנת המערערת כי התובע פעל כמתווך, ומתווך אינו מקבל שכר אם העיסקה אינה יוצאת לפועל. בימ"ש השלום לא קיבל טענה זו וקבע כי המערער פעל במקצועו כעו"ד ולכן מגיע לו שכר ראוי, קבע את השכר בסכום של 1500 ל"י כשסכום זה צמוד החל מ-1972. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת ומכאן הערעור לביהמ"ש העליון.
א. באשר לשאלה אם פעל המשיב כעו"ד או כמתווך - קביעתו של שופט השלום מבוססת בחומר הראיות ואין להתערב בקביעה זו. היו ראיות לכך כי היתה מתווכת בעיסקה הנ"ל, כי זו פעלה כמתווכת יחידה, והיא שפנתה אל המשיב והציגה אותו בפני אנשי המערערת כעו"ד, וברור שלא היה לה ענין לצרף מתווך נוסף לעיסקה. עובדה נוספת היא שהמשיב ערך טיוטות להסכם בידיעת המערערת והרי זו פעולה של עו"ד ולא של מתווך. יתירה מזו, בטיוטות צויין במפורש כי המשיב טפל כעו"ד בביצוע ההסכם.
ב. לא דובר ולא סוכם מאומה למקרה שהמו"מ יכשל והעיסקה לא תצא לפועל והשאלה היא מה דין תביעתו של המשיב לשכר ראוי באם לא הוסכם מאומה. אין זה מקרה שבו סוכם על תשלום שכר ורק שיעורו לא נקבע, אלא מקרה שבו לא נעשה הסכם על תשלום שכר והתביעה אינה תביעה חוזית, אלא תביעה מעין חוזית או תביעה בעילה של התעשרות שלא כדין. טוענת המערערת שהמשיב ערך את טיוטות ההסכם והשקיע את העבודה בענין משום שהוא היה להוט שהעיסקה תיגמר בחיוב אך לא נתבקש כלל לעשות דבר בענין. אכן, הכלל הוא שמי שביצע עבודה מבלי שנתבקש לכך אינו זכאי לשכר, אך טענה זו אין לה זכר בכתב ההגנה. המערערת רק הכחישה כי העבודה שהמשיב ביצע נעשתה על ידו כעו"ד, להבדיל ממתווך, וטענה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש מכל מקום, לגופו של ענין קבע בימ"ש השלום כי הנתבעים הזמינו את שרותו של התובע, היינו ביקשו שיטפל בענין ויכין הסכם מכר.
ג. כיון שכך נתקיימו לכאורה כל התנאים הדרושים לעילת תביעה של שכר ראוי והמשיב זכאי לשכרו אלא אם יש בעובדות המקרה כדי להצדיק מסקנה אחרת. מעצם העובדה שהוסכם שהמשיב יפוצה ע"י העבודה שתיפול בחלקו עם מכירת הדירות עולה כוונה ברורה שהוא לא יעבוד חינם. לעובדה שהמערער היה מעוניין בקשירת העיסקה יש משמעות מסויימת אך אין להגזים במשקלה. מדובר בשרות מקצועי שלא זו בלבד שאין זה נהוג לתיתו חינם, אלא שעו"ד, להבדיל
ממתווך, זכאי לשכר עבור שירותיו ועבודתו ללא כל קשר לתוצאה. עפ"י עובדות המקרה נראה שהמשיב נתן את שירותיו לא רק מתוך תקווה שהעיסקה תצא לפועל והוא יקבל שכר טירחה בחוזי מכירת הדירות, אלא מתוך אמונה כנה של הצדדים שהעיסקה תצא לפועל והמשיב יבוא על שכרו בסופו של דבר. בנסיבות כאלה אין זה משתמע שהתכוון לקחת את ההימור שאם הענין לא יצא לפועל כי אז טרח לשוא.
ד. טוענת המערערת כי המשיב השהה את תביעתו עד שנת 1977 ולכן לא היה זה נכון לחייב אותה בהפרשי הצמדה וריבית של 3 אחוז על סכום החיוב מן המועד בו קמה העילה בשנת 1972. לטענה זו התשובה היא שחוק פסיקת ריבית והצמדה נותן בידי ביהמ"ש שיקול דעת רחב לגבי מועד התחלת ההצמדה והריבית. רק במקרים יוצאים מן הכלל, בנסיבות מיוחדות שיצדיקו זאת, יימנע ביהמ"ש מלעשות שימוש מלא בשיקול דעתו, שהרי מטרת החוק היא למנוע קיפוחו של הנושה עקב האינפלציה המואצת. פסיקת תוספת ההצמדה אינה באה להעניש את החייב ולפגוע בו שכן מדובר בכסף שהיה בידי החייב ואשר ישולם עתה. לפיכך אין להתערב גם בהחלטה זו.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. צ'רטוק למערערת, עו"ד י. ויסבלט למשיב. 22.3.82)
ע.פ. 185/81 - מנשה גולן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
ביולי 1980 לפנות בקר נכנס גבר רעול פנים כשאקדח שלוף בידיו לדירת המנוח דוד חמו בחולון. עדת ראיה אחת היתה להתרחשויות בדירה, וזו עדת התביעה רות יצחק, חברתו של המנוח באותם הימים וידידתו לשעבר של המערער. במשטרה ובביהמ"ש סיפרה העדה כי שכבה עם המנוח במיטתו כאשר הבחינה בגבר רעול פנים שנכנס וירה לעברה והיא נפגעה בידה השמאלית, ולאחר מכן התכתשו המנוח והתוקף, נורו יריות שגרמו למותו של המנוח והתוקף נמלט מן המקום. בהודעותיה הראשונות למשטרה אמרה העדה כי אינה יכולה לזהות את התוקף אך לאחר כשבוע, אחרי שהיתה מספר ימים עם הורי המנוח, התקשרה למשטרה ומסרה הודעה נוספת כי תוך כדי ההתכתשות נפל הכיסוי מפניו של התוקף והיא זיהתה את המערער. את המפנה באשר לזיהוי התוקף הסבירה בכך שבתחילה היתה נרגשת ומפוחדת וניסתה לא להיזכר בפרטים, אך לאחר שנרגעה היא זוכרת פרטים מדוייקים על המקרה. על סמך עדותה המרכזית של העדה וראיות נוספות המחזקות עדות זו, הורשע המערער ברצח והערעור על כך נדחה.
הסניגוריה העלתה תיאוריה כי משראתה העדה כי המשטרה מרחיבה את החקירה ועשויה להגיע לרוצח האמיתי, שהיה חבר שלה, החליטה להעליל על המערער. זו גירסה קיצונית ומרחיקת לכת ביותר ובמקרה כזה על הסניגוריה להצביע על ראיות בעלות איכות התומכות בסברה כה יוצאת דופן. כשסוקרים את הראיות מתברר כי כל אותה גירסה תלויה על בלימה ואין מאחוריה ולא כלום. בהיותה בארה"ב נתנה העדה תצהיר שבו חזרה בה מעדותה נגד המערער, אך תצהיר זה חסר כל משמעות מבחינה ראייתית. אשר לסתירות שעליהן הצביעה הסניגורית - מדובר בעובדות שוליות ולא מכריעות לענין התקרית עצמה.
עדותה של עדת התביעה, בהיותה בעיקרה עדות יחידה ובגלל התהפוכות שחלו בה, חייבה שביהמ"ש יבדוק אם יש חיזוק לגירסתה בדבר זהות הרוצח, וראיות חיזוק כאלה היו בפני ביהמ"ש. היתה הקלטה שקיימה המשטרה משיחה שבין המערער כשהיה במעצר ובין העדה, והתמליל של אותה שיחה מסגיר את המערער וחושף את מעורבותו במעשה. כמו כן היה מניע למעשה ואם כי מניע איננו אחד מן המרכיבים החייבים להתקיים להוכחת אשמה פלילית הרי כאשר מוכח מניע אפשרי, וכאשר הוא נובע מסכסוך בין עבריינים העוסקים בסחר בסמים, יכול המניע להגביר את סבירות גירסת התביעה העולה בלאו הכי גם מראיות אחרות. חיזוק נוסף לגירסת התביעה היה במשקפיים שנמצאו בזירת העבירה ושזוהו ע"י אשת המערער כמשקפיו. זיהוי זה לכשעצמו אפשר שאין בו חיזוק כל שהוא, שכן לא היה כל ייחוד בסימנים המבדילים משקפיים אלה מאחרות, אך מעוררת תמיהה העובדה שהמערער טען כי משקפיו היו ביום ההתרחשות אצל אחד מחבריו, אך הוא נמנע מלהביא אותו להעיד על כך והימנעות זו אומרת דרשני. אם מצוייה בידי בעל דין ראיה היכולה לתמוך בגירסתו והוא נמנע מלהביאה אפשר לזקוף הימנעות זו לחובתו. ביהמ"ש העליון סירב בשלב הערעור לאפשרות השמעת העדות הנדונה. אין לתת יד לנוהל בלתי תקין לפיו נאשם נמנע להביא עדות בדרגה הראשונה מטעמים טקטיים ורק לאמר הכרעת הדין נגדו הוא בא לביהמ"ש שלערעור ומבקש להביא את הראיה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד.לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין עו"ד גב' ע. קפלןלמערער, עו"ד גב' ברלינר למשיבה. 8.3.82).
ע.פ. 556/81 - חיים בן אריה צוק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת גניבה (הערעור נדחה).
המערער עבד כ-30 שנה במכון השייך לרשות לפיתוח אמצעי לחימה ולאחרונה עמד בראש מדור תחזוקת הרכב. בשנים האחרונות היה מסוכסך עם הממונה עליו עד שנאלץ לפרוש תוך קבלת פיצויים מוגדלים. לאחר שפרש גילה מי שהיה ממונה עליו במוסך תיבת קרטון ובה פריטי נשק. לפי עדויות שבאו בפני ביהמ"ש הוחזקו אלה ע"י המערער. לטענת המערער היתה זו עלילה של מי שהיה ממונה עליו ועובדים אחרים לייחס לו את החזקת הנשק. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענת העלילה והרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו, אך ראה אותה כעבירה קלה בהתחשב בנסיבות, היינו שהמערער החזיק שם נשק ברשיון, ועוד כאלה נסיבות, ודן אותו לתשלום קנס סמלי של 250 שקל. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון הבהיר כי אין הוא יכול להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי אשר קיבל את עדותם של עדי התביעה ולא קיבל את הגירסה שהיתה כאן עלילה, אך יחד עם זאת הביע ביהמ"ש העליון דעתו כי לא היה זה מקרה מתאים להגשת כתב אישום. המערער הביע חשש שמא ההרשעה תמנע ממנו קבלת תעודת יושר אם יזדקק לכך וביהמ"ש העליון הביע תקווה כי אם אכן יזדקק המערער לתעודת יושר לא תיזקף הפרשה הנדונה לחובתו.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ד.לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 28.3.82).
ע.פ. 831/80 - אבינועם צובא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה על תקנות שמורות טבע (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ש.לוין וד.לוין, בפסק דין מפי השופט ש.לוין כנגד דעתו החולקת של השופט יהודה כהן).
המערער התגורר באי
האלמוגים בסיני. בשטח שהיווה "אזור" כהגדרתו בתקנות שעת חרום (השטחים המוחזקים) והואשם בביצוע עבירות שונות ב"אזור" בתחום שמורת טבע מוכרזת, לפי תקנות שונות מתקנות שמורות הטבע. בימ"ש השלום קיבל טענה טרומית של המערער כי העובדות הנ"ל אינן מגלות עבירה לפי הדין בישראל וזיכה את המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והחזיר את התיקים לדיון בביהמ"ש השלום והערעור על כך נתקבל ברוב דעות.
האזורים שמדובר בהם הוכרזו כ"שמורת טבע" לפי צו המושל הצבאי ואין חולקין שניתן היה להעמיד את המערער לדין בפני בימ"ש צבאי ב"אזור". כן אין חולקין שחוק גנים לאומיים ושמורות טבע חל בתחומי מדינת ישראל, ומכוחו אין אתר משמש כשמורת טבע אלא אם הוכרז ככזה ע"י שר הפנים, מכאן כי ניתן להעמיד עבריין לדין בפני בימ"ש בישראל בשל ביצוע מעשה אסור שבוצע בשמורת טבע מוגדרת בישראל, והשאלה היא אם ניתן לשפוט את המערער בישראל על מעשים שבוצעו על ידיו באזור. המדינה תומכת יתדותיה בתקנה האומרת כי "בימ"ש בישראל מוסמך לדון לפי הדין הישראלי אדם הנמצא בישראל... על מעשיו... באזור ושהיו מהווים עבירה אילו נעשו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל". בימ"ש השלום סבר כי לפי הדין הישראלי שמורת טבע היא רק כזו שהוכרז עליה ע"י שר הפנים ואילו המקום הנדון לא הוכרז כשמורת טבע ע"י שר הפנים, ביהמ"ש המחוזי חלק על גישה זו משום שפגיעה בשמורת טבע היא עבירה לפי הדין הישראלי והמקום שבו נעברו העבירות הן בשמורת טבע אם כי לא כזו שהוכרזה ע"י שר הפנים. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בוטל לפי דעת הרוב בפסק דין מפי השופט ש. לוין ואילו השופט יהודה כהן סבר כי יש לדחות את הערעור ולקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, י. כהן. עו"ד י. אמיתי למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה.16.3.82).
ע.פ. 390/80 - נחשון סינואני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים ונסיון לגרום חבלה חמורה (הערעור נתקבל בחלקו).
בפני ביהמ"ש המחוזי הועמדו לדין ארבעה נאשמים באשמות של החזקת סם, נסיון לגרום לחבלה חמורה בכוונה למנוע מעצר כדין, ואחד הנאשמים, שהיה נהג מונית, הואשם גם בעבירה לפי פקודת התעבורה. עובדות המקרה היו שתצפית משטרה הבחינה במערער ואחד צוברי, כאשר צוברי נטל דבר ממקום כלשהו ושם בכיסו, ולאחר מכן המערער, צוברי ועוד אחד נכנסו למונית והחלו לנסוע. השוטרים הדביקו את המונית ושניים מאנשי המשטרה ניגשו ודפקו על שמשות החלונות תוך קריאת "משטרה - עצור" ואף פתחו את הדלת של המונית. אז הפעיל נהג המונית את המנוע וניסה להימלט, השוטרים ניתלו על המונית ובו זמנית נזרקה חבילה שלאחר מכן נתברר שהיו בה 14 כדורי מטדון. לבסוף הצליחה מכונית המשטרה לחסום את דרכה של המונית ונוסעיה הועמדו לדין. באשר למערער, טען נהג המונית, כי הוא קרא אליו באיומים "סע, סע", המערער וחבריו התכחשו להימצאות סמים בחזקתם והמערער כפר בכך שהוא שאמר לנהג שיסע. בסופו של דבר הורשעו המערער וצוברי בעבירת הסמים והמערער הורשע גם בעבירה של נסיון לגרום חבלה חמורה וערעורו נתקבל בחלקו.
לענין ההרשעה בעבירת הסמים - לכאורה ההרשעה בדין היה יסודה עפ"י חומר הראיות שהיה בפני השופט עד למתן גזר הדין. ברם בין הכרעת הדין ובין
גזר הדין התערער השכנוע העצמי של השופט בדבר חלקו של המערער בעבירת הסם, ונתן לכך ביטוי בניסוח גזר הדין כאשר קבע כי לאחר ששמע את דברי צוברי, לאחר הכרעת הדין, כי כדורי המטדון היו שלו, התעורר בלבו ספק באשר להרשעת המערער בעבירת הסמים. ביהמ"ש העליון סבר כי אם קינן הספק בלבו של השופט ששמע את העדים, הרי שביהמ"ש העליון צריך בשלב הערעור להפיג את הספק הזה ולזכות את המערער מעבירת הסמים.
אשר לעבירה של הנסיון לגרום לחבלה חמורה - אין לסתור את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי אכן המערער קרא לעבר הנהג שיסע, ולעדות הנהג, שלענין זה היה שותף לדבר עבירה, היה סיוע בחומר הראיות. ברם, טען הסניגור והסכימה לכך בא כח התביעה, כי גם אם הוכחו העובדות הנ"ל עדיין לא הוכחו המרכיבים הדרושים לנסיון לגרום חבלה חמורה, ומאחר ששני הפרקליטים הסכימו לכך החליט ביהמ"ש העליון שאין צורך לבחון אם אמנם התקיימו כל מרכיבי העבירה. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון לקבל את בקשת התביעה ולהמיר את ההרשעה מעבירה בנסיון לגרום חבלה חמורה לעבירה שענינה תקיפת אדם כדי להתנגד למעצר או ללכידה כדין בנסיבות מחמירות. אשר לעונש - כיום מרצה המערער מאסר ארוך טווח אחר ולפיכך העונש שהוטל עליו היה מתון, היינו 10 חדשים מאסר בלבד שמתוכם 5 חדשים חופפים את המאסר האחר. כן הפעיל ביהמ"ש 18 חדשי מאסר על תנאי - 9 מהם חופפים ו-9 מצטברים באופן שלמאסר הממושך הצטברו עוד 14 חדשי מאסר. ביהמ"ש העליון החליט כי מכיון שזיכה את המערער מעבירת הסמים והמיר את העבירה האחרת בעבירה קלה יותר דין הוא להקל עוד מעט בעונש כך שמכל עונש המאסר בפועל הנוסף יהיו 9 חדשים בלבד מצטברים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, ד.לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ישראל למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 24.1.82).
ע.פ. 845/81 - יצחק מזרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה (הערעור נדחה).
בצהרי יום נפרצה דירתה של המתלוננת בראשון לציון ונגנבו כל תכשיטיה. המתלוננת התלוננה במשטרה וציינה כי היא חושדת במערער שעבד מספר חדשים קודם לכן בדירתה בעבודות נגרות. כעבור יומיים נעצר המערער באוטובוס ובחיפוש אצלו נמצאו שתי טבעות ועגיל. המערער סירב למסור כל הודעה במשטרה ובאותו ערב זיהתה המתלוננת את התכשיטים כאלה שהם שלה בציינה כי נגנבו ממנה עוד 3 טבעות, שרשרות ומדליונים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות התפרצות וגניבת תכשיטים וגזר לו 18 חדשים מאסר בפועל ו- 30 חדשים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המערער טען כי מצא את שתי הטבעות והעגיל בגינה ליד התחנה המרכזית ברחובות אם כי לפי גירסה קודמת במשטרה היה זה בראשון לציון ולדבריו המתלוננת איננה בעלת התכשיטים. ביהמ"ש האמין לדברי המתלוננת שזיהתה את הטבעות והעגיל וכן לא נתן אמון בגירסת המערער. מאחר שגם לפי גירסת המערער הטבעות והעגיל אינם שלו, ולאור כל נסיבות המקרה - משך הזמן שעבר מההתפרצות ועד לתפיסת המערער וקיומן של ראיות שבאותו יום, לפני מעשה ההתפרצות, בירר המערער כי המתלוננת ובעלה נעדרים מהדירה, וחוסר הגיון וסבירות בהסברו של המערער, הסבר שלא ניתן לבדיקה, הרשיע ביהמ"ש את המערער במעשה ההתפרצות על יסוד עיקרון "החזקה התכופה".
הטענה העיקרית של המערער הינה שהזיהוי של התכשיטים לא היה תקין שכן הוא נעשה ע"י המתלוננת כשהמשטרה הציגה אותם בפניה ומן הנכון היה להציג בפני המתלוננת את הטבעות והעגיל יחד עם טבעות ועגילים דומים אחרים ועליה היה לזהות אותם. מלכתחילה אמנם היה טוב אילו זיהתה המתלוננת את התכשיטים כשהם יחד עם תכשיטים נוספים, ואולם בשום אופן אין האימון שרוכש ביהמ"ש לעדות המתלוננת מתערער משום שלא נערך זיהוי כזה. טיבו וערכו של כל זיהוי, הן כשמדובר בזיהוי נאשם והן בזיהוי חפצים, הוא בחינה אובייקטיבית של מידת התרשמותו וכח זכרונו החזותי של האדם המזהה משום כך יתכן ובנסיבות מסויימות לא יהא הכרח בעריכת מסדר זיהוי רגיל ויהיה מספיק בזיהוי הנאשם בביהמ"ש, כגון כשהעד המזהה הכיר את הנאשם לפני ביצוע העבירה או שתפס אותו בעת ביצוע העבירה והספיק להתרשם היטב משרטוטי פניו ומבנה גופו. במקרה שלפנינו מדובר בתכשיטים אישיים של המתלוננת שענדה אותם והיו מוכרים לה היטב מתוך שימוש אישי, ואין לראות כל פגם בטיבו של זיהוי זה, גם אם לא עורבבו התכשיטים בין תכשיטים אחרים. אשר לעונש - המערער הוא כבן 50 ומאחוריו הרשעות קודמות של שליחת יד ברכושם של אחרים. כבר בהיותו בגיל 15 הורשע בגין גניבות והתפרצויות. בכל הנסיבות, ולמרות נסיבותיו האישיות של המערער, אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד.וכסלר למשיבה. 25.2.82).
ב.ש. 285/82 - פנחס גולן נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
זו בקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת בה נדחתה בקשת העוררים לשחררם ממאסר עד לשמיעת הערעור בענינם. מאז הבקשה הקודמת אספו הסניגורים ראיות חדשות שאותן הם מבקשים להגיש בערעור ושמטרתן לערער את מהימנות העדה העיקרית שעל עדותה התבססה ההרשעה. דין הבקשה להידחות. משהורשעו המערערים עליהם לרצות את עונשם. אין זה מקרה שיש בו צידוק לדחות ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור. השאלה העיקרית בערעור היא שאלת המהימנות וכך גם לגבי הראיות החדשות. בכגון דא אין צידוק, בדרך כלל, לעיכוב ביצועו של גזר דין ואין השופט הדן בעיכוב הביצוע יכול להיכנס לפרטי הראיות שבתיק.
(בפני: השופט ברק. 18.3.82).
ב.ש. 282/82 - רחמים בן חמו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא בעל חנות מכולת ונעצר יחד עם שניים אחרים כחשוד בשורה של פריצות לבנין, גניבה וקבלת רכוש גנוב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של שלושת הנאשמים עד תום ההליכים ועררו של העורר נדחה. השניים האחרים הם בעלי הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואילו לעורר אין הרשעות קודמות. לפי טענתה של התביעה היה העורר מעורב בחלק מן ההתפרצויות ובחלקן אף היה היוזם והמניע. הוא בעל חנות מכולת והוא שהזמין אצל השניים האחרים את הסחורה שנגנבה בחלק מן הפריצות, ואף הינחה אותם איפה לבצע את הפריצות וכן השיג רכב לצורכי הובלת הסחורה ממקום הפריצה לחנותו, שם נמצאה כמות גדולה של סחורה שנגנבה. מקבל נכסים גנובים עומד באותו מישור מבחינת החומרה כמו העבריין הפורץ, כי
אילמלא הסיוע של קונה הרכוש הגנוב מלאכת הפריצה היתה משתלמת פחות. הסניגור העלה את העובדה שהעורר הוא בעל משפחה, אשה ו- 4 ילדים, הוא תומך בזוג הורים ובהיותו עצור החנות סגורה. אולם לא מדובר על עבירה חד פעמית או על רכישה מזדמנת של רכוש גנוב, אלא על רכישת כמות גדולה מאד של סחורה שנגנבה מחנויות וקיוסקים ביזמת העורר. עבירות רבות ומתוכננות מסוג זה מצדיקות מעצר המעורבים בעבירות ובייחוד של מי שיזם אותן.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י.סגל לעורר, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 28.3.82).
ע.פ. 386/81 - חליל קיסואני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהדחה בעדות וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
בינואר 1981 התקיים בביהמ"ש המחוזי בירושלים משפט המייחס למספר נאשמים אשמת שוד ורצח. בין הנוכחים באולם היה גם המערער ומחוץ לאולם המתינה המתלוננת אשת אחד הנאשמים, שעמדה להעיד במשפט וכן נמצאו בחוץ מספר אנשי משטרה. כאשר יצא המערער מאולם המשפטים הבחין במתלוננת התפתחו ביניהם חילופי דברים, המערער ניגש אליה מספר פעמים וזו נראתה עצבנית ובסופו של דבר התלוננה כי הוא מאיים עליה כי יהרגו אותה אם היא תעיד. בגין כך הואשם המערער במעשה הדחה בעדות ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
באשר להרשעה קבע ביהמ"ש העליון כי למעשה מדובר בקביעות עובדתיות המבוססות על אימון שרכש ביהמ"ש לעדים שהופיעו בפניו ובדרך כלל אין ביהמ"ש מתערב בכך. ברם בעניננו היו נפתולים שונים בדרך מסירת העדות ע"י המתלוננת ולפיכך בדק ביהמ"ש העליון מצידו את כל נסיבות מתן העדות. בין היתר התכחשה המתלוננת בעדותה בביהמ"ש, הודעתה במשטרה ולתלונתה כי המערער איים עליה, היא הוכרזה כעדה עויינת וביהמ"ש יזם מעצרה בגין מתן עדויות סותרות, לאחר מכן נמשך המשפט בדלתיים סגורות ואז חזרה העדה ואישרה את תלונתה במשטרה קבע ביהמ"ש המחוזי כי אילו היתה עדות זו עדות יחידה לא היה מבסס עליה את ההרשעה אך בנוסף לכך עמדה העובדה שהמערער טען כי דיבר עם המתלוננת מספר מילים בלבד בעוד שהיו עדויות השוטרים שניגש אליה מספר פעמים והיו ביניהם ויכוחים וקריאות רמות עד שהמתלוננת ביקשה מהשוטרים שהם ירחיקו אותו והתלוננה נגדו. בכל הנסיבות יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנת ההרשעה. אשר לעונש - ראוי אמנם כי על עבריין המבקש בדרכי איום והפחדה לשבש הליכי משפט יוטל עונש כבד ומה גם שמדובר בעבריין מועד ואלים אולם בגלל מעשה עבירה חמור שבוצע במערער הוא התעוור בעינו האחת וגם עינו האחרת נפגעה וגורם זה המצדיק התחשבות בו לא נלקח כלל בחשבון בגזירת הדין. לפיכך יהיה המאסר בפועל שנתיים והמאסר על תנאי 4 שנים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, ד.לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. בלום למערער, עו"ד גב' ויצמן למשיבה. 4.2.82).
ע.פ. 420/81 - עמרם כהן ואילן ליאונוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
באחד הערבים, בשעה 4 לפנות בקר, נפרץ מחסן לדברי חשמל בראשון לציון. שוטר בשם ברק הבחין מחלון דירתו במכונית מרצדס החונה ליד המחסן ובחורים הנושאים עמם מכשירי טלויזיה. הוא יצא למקום ואז הבחין ב- 4 אנשים, שניים
שישבו במרצדס ושניים שהובילו דברים מהמחסן, ניסה לעצור אותם והתאבק איתם ותוך כדי מאבק הבחין כי שניים מהם מוכרים לו אך לא זכר את שמם. הארבעה הצליחו להימלט מן המקום ובהגיעו למשטרה הוצגו בפני ברק מספר תמונות שביניהן זיהה את המערער הראשון ולאחר מכן הראו לו עוד תמונה, זו של המערער השני ושוב זיהה אותו כמי שהיה בין הפורצים. בעקבות זאת עצרה המשטרה את המערער הראשון ואילו המערער השני נעלם מביתו ונעצר רק כעבור כחדשיים וחצי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע פה אחד את המערער השני וברוב דעות את המערער הראשון וגזר למערער הראשון 4 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל שני עונשים של מאסר על תנאי ל- 18 חדשים כל אחד כשכל העונשים חופפים ועל המערער השני הטיל 3 שנים מאסר בפועל והפעיל מאסר על תנאי ל- 6 חדשים חופף. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - עיקרו של הערעור מתייחס לנושא הזיהוי. הסניגורים תוקפים את דרך הזיהוי של הצגת תמונות בפני השוטר ומה גם שהוצגה בפניו תמונה בודדת של המערער השני. כן הם רואים פסול בזיהוי בכך שלא נרשם דו"ח בקשר לזיהוי. אשר לדו"ח הזיהוי הרי השוטר שערך את המסדר נספה בתאונה כשבועיים לאחר המקרה ואין לבסס עילה מספקת לפסילת הזיהוי על פגם זה. לענין הזיהוי בכללו - מסדר הזיהוי הוא אמצעי חשוב לקביעת זהותו של אדם שנטל חלק בביצוע מעשה העבירה ובשל הסיכון הרב שמא יגרר העד לטעות בזיהוי פותחו כללים מנחים בדבר תקינות עריכתם של מסדרי זיהוי. כללים אלה יפים גם למסדר זיהוי חי וגם למסדר זיהוי תמונות ועיקרם שיש להציג בפני העד לא פחות מ- 8 דמויות ורצוי אף יותר, כשהדמויות דומות לדמותו של החשוד עצמו במה דברים אמורים - כאשר העד המזהה אינו מכיר ולא הכיר מהזדמנות קודמת את דמותו של האדם שראה משתתף בביצוע מעשה העבירה ואילו אם הוא הכיר אותו קודם אין טעם בעריכת מסדר זיהוי. כמו כן גם כאשר עד איננו מכיר את האדם שהבחין בו ולחוקרי המשטרה אין עדיין נקודת אחיזה באשר לזהות העבריין, כי אז יוכלו החוקרים לנקוט בדרכים שונות כגון חקירת העד והעמדת סימני היכר בפניו וכד'. כל מקרה ומקרה יש לבחון ולבדוק עפ"י נסיבותיו המיוחדות. תמיד רצוי לבחון את הראיות לענין זיהוי העבריין בזהירות ומה גם כשמדובר בעד ראיה יחיד.
רצוי על כן כי ביהמ"ש יבדוק אם יש במכלול הראיות כדי לחזק את הזיהוי שנעשה ע"י העד ואולם אין הדבר בגדר תנאי כלל ועיקר וגם כשמדובר בעד מזהה יחיד אין הכרח בראיות מחזקות. במקרה דנן לא היה צורך וטעם בעריכת מסדר זיהוי העונה על הכללים שנקבעו שכן השוטר הכיר את שני המערערים הכרות ברורה בהזדמנויות קודמות אלא שלא זכר את שמותיהם והצגת התמונות היתה אמצעי לאיתור שמם של הנאשמים. היו גם ראיות מחזקות והן: היתה עדות כי המערער ביקש להזמין אליו רב פקד כדי לעשות איתו עיסקה בדבר שני מקרי שוד ובכללם המקרה הנדון אך לבסוף סירב המערער לדבר עם אותו רב פקד; בתא מכונית המרצדס נמצאו סימני דם, אלה במקום אחד היו מסוג הדם של המערער הראשון ובמקום אחר מסוג הדם של המערער השני ואם כי מדובר בסוג דם שאינו נדיר הרי יש בכך כדי להוות ראיה מחזקת; המערער השני נעלם לאחר שנודע לו שמחפשים אחריו ובמשך כחדשיים וחצי אי אפשר היה לעוצרו. החלטה זו מעוררת חשד ואומרת דרשני ויש בכך במקרה הנדון כדי לחזק את ראיות התביעה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עוה"ד שרעבי וקנת למערערים, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 15.3.82).
ע.פ. 686/80 - שלמה סימן טוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער ניהל פרשת אהבים עם המנוחה שהיתה גרושה ואם לילדים וחי עימה במשך 5 שנים בדירתה כבעל ואשה כאשר האהבה ביניהם עזה. באחד הימים הגיע לבית בזמן לא מקובל ומצא את המנוחה ואת מעבידה במערומיהם בחדר האמבטיה. הוא הגיב באלימות והשתוללות והמנוחה ניתקה עימו את הקשרים. לאחר מכן ביקש להשלים עימה אך היא סרבה. ביום המקרה, בפברואר 1980, כמחצית השנה לאחר האירוע בחדר האמבטיה חלף המערער במכוניתו ברחוב מקווה ישראל בתל אביב כאשר הבחין במנוחה. הוא עצר והזמינה למכוניתו אך היא סירבה והמשיכה ללכת ואז החנה את המכונית והלך אחריה כמה מאות מטר. היא סירבה לדבר איתו והוא חזר למכונית, נטל אקדח, חזר אליה, ירה בה שישה כדורים וגרם למותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור על כך נדחה.
הוגשו בפני ביהמ"ש חוות דעת פסיכיאטריות באשר למצבו הנפשי של המערער ונקבע כי המערער הוא נוירוט אך אין לו פסיכוזה ובסיכומו של דבר הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי המערער ידע בעת המעשה את אשר הוא עושה, כי לא היה לו דחף הנובע ממחלת נפש וכי על כן אין לקבל את הגנת חוסר שפיות. בכך אין להתערב. הסניגור ביקש כי ביהמ"ש יבחן אם אין דרך להעלות טענת הגנה של "אחריות מופחתת" במצב המשפטי הקיים, אך הגנה כזו אינה נוהגת בארץ ואי אפשר להכניס אותה בדרך של פרשנות משפטית גרידא. לא הוכחה מחלת נפש ולא הוכח דחף שמקורו במחלת נפש שהשתלט על כח הרצון של המערער. עליו הראיה לקיומו של דחף לאו בר כיבוש ולא הוכיח דחף כזה.
אשר להוכחת הכוונה תחילה על יסודותיה: לענין ההחלטה להמית - ההחלטה האמורה היא יסוד פנימי ומשמעותו החזות מראש של אפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית והרצון שהיא תתגשם. מי שגורם למותו של אחר ע"י המעשה המיועד לפי אופיו ומהותו לגרום תוצאה קטלנית, חזקה שנשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו. ההחלטה להמית את המנוחה נלמדת כאן מן העובדה שהמערער ירה בה מטווח קרוב ביותר ששה כדורים שכוונו לראשה ושפגעו בראש, בעורף ובגב. יסוד ההכנה בעבירת הרצח הוא יסוד פיזי טהור. דבריו המפורשים של המערער שסיפר כי חזר למכונית, נטל את האקדח הטעון והלך מרחק הליכה ניכר מרחוב מקווה ישראל ועד לרחוב ארלינגר שם ירה במנוחה, מצביעים על ההכנה. מכאן ליסוד השלישי של היעדר קינטור שעל התביעה להוכיח. יסוד הקינטור טומן בחובו גם מבחן סובייקטיבי וגם מבחן אובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי בא להשיב על שאלה אם ההתנהגות המקנטרת או המתגרה של הקורבן אכן השפיעה בפועל על הנאשם עד כדי שגרמה לאיבוד שליטתו העצמית וביצע את המעשה בלי לחשוב על תוצאות מעשהו והבינו והמבחן האובייקטיבי בא להשיב על השאלה אם ניתן לצפות לכך כי "אדם מן הישוב" לו היה נתון במצבו של הנאשם הקונקרטי, עלול היה לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית שבא הגיב הנאשם. שני המבחנים אינם חילופיים אלא מצטברים, כי רק אם התשובה לשניהם חיובית המסקנה היא שלא נתקיימה הכוונה תחילה.
ביהמ"ש העליון ניתח בהרחבה והבהיר את המדיניות המשפטית הנוגעת לעיצוב אמת המידה שעל פיה נמדד היסוד האובייקטיבי שעלול להגיב האדם הסביר והגיע למסקנה שבעניננו לא התקיים יסוד זה. המחוקק קבע זיקה של זמן
בין ההתגרות לבין המעשה הקטלני שבא בעקבותיו, כי בחוק מדובר מפורשות על התגרות "בתכוף" למעשה. בעניננו עבר זמן של חדשים מאז המקרה בחדר האמבטיה ועד לאירוע הנדון, ואין צורך להתייחס לשאלה מה היו עשויות להיות ההשלכות אילו היה מדובר על מעשה קטלני שבוצע כאשר המערער הפתיע את המנוחה עם מאהבה בחדר האמבטיה. כמו כן השימוש בנשק לא היה בגדר תגובה על אתר כלפי תופעה מתגרה פתאומית בפגישה ברחוב. המערער לא נשא את האקדח על גופו אלא אחרי שהמנוחה הלכה לדרכה שב למכוניתו, נטל את האקדח הטעון והלך למקום בו ידע שימצא את המנוחה ושם גרם למותה. זהו מרחק הליכה של מאות מטרים וגם בכך יש כדי לשלול את יסוד הקינטור.
(בפני השופטים: שמגר, יהודה כהן, שילה. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד מ. רום וא. גנס למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 18.3.82).
ע.פ. 272/80 - חיים ציאדה נגד מדינת ישראל ואח'
*פיצויי נזיקין (הערעור נדחה בעיקרו).
בספטמבר 1958, כאשר המערער היה ילד כבן 6, שיחק על מתקן משחקים שבחצר בית ספרו, נפל ונחבל בזרועו. תביעה לפצותו בגין נזקים הקשורים לנפילה הגיש רק ביולי 1977, ארבעה ימים לפני תום תקופת ההתיישנות שמרוצה מתחיל עם הגיעו של התובע לגיל 18. התוצאה היתה שמיום המקרה ועד בירור התביעה עברו כ- 21 שנים. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער נפל על בטון שתמך בעמוד של מתקן משחקים, שהמתקן היה חדש וטרם הספיקו להכין ריפוד תחתיו, והטיל את האחריות לתאונה על המשיבה שיצרה סכנה בהניחה את המתקן ללא ריפוד מתאים וללא השגחת מבוגר. כן קבע ביהמ"ש להורי המערער 30 אחוז תרומת רשלנות, בכך שלא הקפידו שהמערער ישוב הביתה מיד לאמר סיום הלימודים ולא יתעכב במשחקים שיש בהם משום סכנה, וכן בכך שלא דאגו לטיפול רפואי מתאים למערער לאחר הפגיעה. את התביעה דחה ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי לא הוכח שנזקי התובע שעליהם הצביעו הרופאים הם תוצאה של התאונה הנדונה. הערעור נתקבל בחלקו.
לענין אחריות ההורים - התאונה אירעה לאחר שהמערער כבר סיים את לימודיו באותו יום, כאשר יש משמרת אוכל שניה ואז מסתיימים הלימודים של אותו יום הנסיבות הנ"ל אינן מצדיקות את המסקנה כי ההורים התרשלו בכך שלא דאגו שהמערער יבוא הביתה מיד לאחר סיום הלימודים. לא היתה גם ראיה כי השימוש במתקן היה כרוך בסכנה אילו רופדה תחתיתו כראוי, ועל כן לא היה מקום לייחס להורים את הידיעה או הצפייה כי השימוש במתקן משחקים הנמצא בחצר בי"ס הוא מסוכן, גם כשאין מורה משגיח על הילדים. אשר לרשלנות ההורים באי הגשת טיפול רפואי - ההורים לא לקחו את הילד מיד לרופא אלא לאשה במושב שטיפלה בו בהנחת קמח וסולת על המקום הפגוע, ורק לאחר שהמערער התאונן במשך 5 ימים על כאבים לקחו אותו לבית חולים ושם אושפז. אין ספק שבכך נהגו ההורים ברשלנות, כשזו מתייחסת לא לעצם האירוע אלא לנזק שבא בעקבותיו. השאלה היא אם הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין נזקי המערער.
אשר לשאלה אם הוכח שנזקי התובע הם תוצאה של התאונה הנדונה - מומחה רפואי קבע כי התובע סובל משבר בעצם הזרוע שלא חובר וביהמ"ש קיבל את טענת המשיבים שלא הוכח שממצאים אלה הם תוצאת התאונה. הועלתה בחקירת העדים שאלה אם נכון שהמערער נפגע גם מבעיטת סוס והתשובה לא היתה חד
משמעית ולא היתה שלילית באופן החלטי. המשיבים לא הביאו ראיה שאכן אירעה למערער תאונה נוספת, ואולי לא היה מקום לחשוב שהספק די בו כדי להטות את מאזן ההסתברות לחובת המערער, אשר ברור שאירעה לו תאונה בה נפגע בזרועו בבית הספר, אלמלא עורר גם המומחה הרפואי את האפשרות שהיו שתי תאונות. זאת עקב אי התאמה בין הרישומים הרפואיים עפ"י סיכומי המחלה שהוגשו, שלפיהם נראה שהממצאים שלאחר התאונה הנדונה אינם זהים עם ממצאים שבשלב הגשת התובענה. טיב הראיה הדרושה ומידת הספק המספקת כדי להטות את מאזן ההסתברות לצד זה או אחר תלויים בנסיבותיו של כל מקרה. כאשר העובדות כולן בידיעתו של המערער בעוד המשיבים המבקשים להפריכו נמצאים במצב כה קשה בשל עבור הזמן שלמעלה מעשרים שנה מקרות המקרה, די אף בספק סביר כדי להטות את הכף והספק האמור מספיק לשם כך. ברם, צודק המערער כי הוא זכאי בכל מקרה לפיצוי בגין כאב וסבל באותה תאונה, ובפרט זה נפסקו לו פיצויים בערעור.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. גורן למערער, עוה"ד גב' רובינשטיין גוטמן גב' מרקוביץ למשיבים. 24.2.82).
ע.א. 318/80 - דואני פנחס נגד הנהלת המאגר (הפול) בע"מ
*פיצוי נזיקין (הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות).
המערער נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעה לפיצויי נזיקין נגד המשיבה. המחלוקת היתה לגבי גובה הפיצויים וביהמ"ש קבע פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד 400 אלף ל"י ובגין עזרת צד שלישי 200 אלף ל"י. ברוב דעות מ"מ הנשיא י. כהן והשופט אלון, בפסק דין מפי מ"מ הנשיא, הוחלט להגדיל את סכום הפסד ההשתכרות בעתיד ב- 200 אלף ל"י ולהעמידו על 600 אלף ל"י. מאידך סבר השופט ד. לוין כי יש לדחות את הערעור מכל וכל. המערער הוא יליד 1951 ובילדותו לקה בשיתוק ילדים בשתי רגליו ובגבו, ויכול היה ללכת בעזרת קביים. על אף רצונו העז למצוא עבודה לא הצליח בכך במשך כמה שנים לאחר סיום לימודיו, ובסופו של דבר נרכש עבורו טנדר ונעשו סידורים מיוחדים שאיפשרו לו לנהוג ע"י שימוש בידיים בלבד. בעת התאונה עבד המערער כנהג במשרד התקשורת, באמצעות חברה המספקת למשרד מכוניות עם נהגים על בסיס קבלני, והשתכר כ- 15 אלף ל"י לחודש. בביהמ"ש המחוזי הוגשו שתי חוות דעת רפואיות, אשר על פי שתיהן נפגעה בתאונה ברך ימנית של המערער ועקב פגיעה זו נגרמה לו נכות נוספת ובעלי הדין הסכימו להחמרה של 20 אחוז.
אין ממש בטענת המערער כי ביהמ"ש שגה כאשר חישב את הפסדי ההשתכרות באופן גלובלי ולא על בסיס אחוזי הנכות שהתווספו. היה קושי מיוחד בהערכת שיעור נזקו של המערער עקב נכותו הקודמת, ולכן יכול היה השופט ללכת בדרך של קביעת סכום כולל ולא לעשות חישובים מדוייקים לפי אחוזי נכות. לגופו של ענין, קבע פסק דינו של הרוב, שקפץ השופט את ידו יתר על המידה בקביעת הסכום הכולל של הפסד ההשתכרות בעתיד. לפני התאונה היה המערער מסוגל ליישר את הברך הימנית ולהעביר את רגלו הימנית קדימה ודבר זה איפשר לו הליכה סבירה והישענות על הרגל. מצב זה השתנה עתה ואין המערער מסוגל להרים הרמה אקטיבית את רגל ימין ולעשות בה כיפוף. עתה, יותר מאשר קודם, יתקשה המערער להשיג עבודה, העסקתו תלויה ברצון טוב מצד מעבידו וכשיזקק לשוק העבודה הרי נכותו הנוספת תגדיל את הקושי למצוא מעביד שיהיה מוכן
להעסיקו. בנסיבות אלה צריך היה לפסוק עבור הפסד השתכרות סכום גדול יותר ויש להעמידו על 600 אלף ל"י. מאידך אין להתערב בסכום של 200 אלף ל"י שנפסק עבור עזרה של צד שלישי למערער.
השופט לוין בדעת מיעוט סבר שיש לדחות את הערעור שכן בשאלה המרכזית השנויה במחלוקת, הפסדו של המערער בגין הפחתת כושר השתכרות בעתיד, שקל ביהמ"ש את העובדות ואת מלוא הנסיבות בקפידה והגיע למסקנה צודקת שאין להתערב בה. ערכאת הערעור לא תתערב ולא תחליט לשנות שיעורו של פיצוי בשל הפסד השתכרות בעתיד שנפסק לפי הפסיקה הגלובלית, אלא אם כן קיימים נימוקים כבדי משקל המצדיקים התערבות כזו ונימוקים כאלה אין בעניננו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, אלון, ד.לוין. עו"ד גבאי למערער, עו"ד סימיס למשיבה. 4.3.82).
בג"צ 547/80 - פרץ יחזקאל וזמירה נגד שר הפנים ואח'
*תיקון תכנית מתאר (העתירה נדחתה).
בעתירתם ביקשו העותרים לבטל את אישור שר הפנים לתכנית בנין ערים ברמת גן המהווה תיקון לתכנית המיתאר המקומית. עיקר התיקון היה בהכללת שטח מרפסות של בתי מגורים בשטח הכולל כמותר לבניה, תיקון שהוא למעשה לטובת בוני הבתים אך העותרים התנגדו לתיקון זה. עתירת העותרים נדחתה.
העותרים הם בעלי חלקת אדמה שיש לה צורה גאומטרית צרה המקשה על ניצולה לצורכי בניה. ברם, בזה לא חידשה תוכנית התיקון דבר, ורשויות התכנון הודיעו כי בכל הנוגע לזכויות הבניה של העותרים תינתן להם האפשרות לבנות לפי התוכנית הקודמת אם הם רוצים בכך. הועדה המקומית וכן הועדה המחוזית דנו בנושא והועדה המחוזית החליטה ביום 27.3.80, אחרי דיון שאליו לא הוזמנו העותרים עוד, לדחות את ההתנגדות באשר אין בתוכנית כדי לפגוע בערך המקרקעין. את ההודעה על החלטה זו קיבלו העותרים רק ביום 2.6.80, אך בינתיים אושרה התוכנית, ביום 24.4.80, ע"י מנכ"ל משרד הפנים. לטענת העותרים יש בשיבוש זה פגם היורד לשורש האישור של התוכנית ויש לראות את האישור כבטל ומבוטל. כן הם טוענים כי דיוניה של הועדה המחוזית לקו בפגם מפני שבישיבה שבה הופיע העותר לא ניתן לו להשלים את טיעונו, ובישיבות אחרות צריך היה להזמינו ולא הזמינו אותו, ובמיוחד ישיבה שאליה הוזמנו נציגי הועדה המקומית. טענת העותר שהופסק לפני שהספיק להשלים את טיעונו הוכחשה, ואילו הדיונים של הועדה המחוזית שהעותרים לא הוזמנו להשתתף בהם היו דיונים פנימיים והישיבה היחידה שבה השתתפו נציגי הועדה המקומית היתה מוקדשת לענינים של ניסוח התוכנית כך שלא היתה פגיעה באינטרסים של העותרים.
אשר לשיבוש שחל באיחור מתן ההודעה על דחיית ההתנגדות של העותרים - היתה זו תקלה מינהלית ללא כוונת זדון למנוע מן העותרים את השימוש בזכות דיונית כלשהי שהיתה להם, שכן מעיקרו של דבר לא היתה להם זכות כזו המעוגנת בחוק. זאת באשר לזכות הפורמלית, ומבחינה מעשית לא היו העותרים מנועים מלפנות גם לאחר אישור התוכנית ע"י מנכ"ל משרד הפנים אל המנכ"ל או שר הפנים בקובלנה על שהתוכנית אושרה לפני שהעותרים קיבלו הודעה על דחיית התנגדותם. אך לשם כך היה עליהם להראות שלגוף הענין היה להם מה
לטעון ולמעשה לא היה להם מה לטעון. אפילו היה באי מתן ההודעה על דחיית ההתנגדות בעוד מועד פגם היורד לשורש התוכנית עד כדי בטלותה, לא יתערב בג"צ בדבר משלא נתגלה שיש בתוכנית דבר הפוגע באינטרס העותרים מעבר לפגיעה שכבר היתה קודם לכן לפי התוכנית המקורית. העיקרון בדבר בטלות החלטה שנתקבלה בניגוד לכללי הצדק אינו עיקרון נוקשה, ולא יופעל כשמתברר לביהמ"ש שאין למעשה לעותר להצביע על טענה טובה שיש לו נגד ההחלטה לגופה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, גב' בן פורת, שילה. החלטה - הנשיא לנדוי. עו"ד ח. כהן לעותרים, עוה"ד א. בן טובים וגב' ז. בוסתן למשיבים 4.3.82).
בג"צ 497/81 - שמעון רבינוביץ נגד הועדה המחוזית לתכנון מחוז המרכז ואח'
*שינוי תכנית מתאר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
הועדה המקומית הכינה תוכנית שנקראה "שינוי תוכנית מפורטת" ועיקרי השינוי מתבטאים בהרחבת דרכים קיימות, קביעת שטח ציבורי פתוח, זכויות בניה, שטח מבנה ציבור וכו'. המעוניינים הוזמנו להשתמש בזכותם לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה והעותר וכן אחרים הגישו התנגדויות. הועדה המקומית החליטה להמליץ בפני הועדה המחוזית לקבל את ההתנגדות של העותר ושל שניים אחרים אך הועדה המחוזית לא קיבלה את ההתנגדות. העותר ועוד אחד הוזמנו לדיון בפני הועדה המחוזית והועלתה טענה כי התוכנית היא במהותה שינוי לתוכנית מתאר ולא שינוי לתוכנית מפורטת כפי שפורסמה. בסופו של דיון החליטה הועדה המחוזית לדחות את ההתנגדויות ולתת תוקף לתוכנית כשינוי "תוכנית מתאר". עתירת העותר נדחתה.
לפי תוכנית המתאר החלה על השטח הנדון, מותר לשנות תוואי ולהרחיב דרך גם במסגרת תוכנית מפורטת, אך אין סמכות דומה בכל הנוגע לשינוי ייעודה של קרקע. מטרה זו, כאשר קיימת תכנית מתאר, ניתן להשיג רק בדרך של שינוי תוכנית המתאר. פירסומה של התוכנית כשינוי תוכנית מפורטת אינו פוסל אותה מדעיקרא כשמתברר שמדובר בשינוי תוכנית מיתאר, והפרסום המוטעה לא היה בו כדי לפגוע בזכויותיו של העותר בכל צורה שהיא. הדיונים התנהלו למעשה בדרך העונה על צורת הדיונים שבתוכנית מיתאר והטעות בשם שנקרא על התוכנית הופכת על כן לענין טכני גרידא. אכן, אילו מדובר היה בשינוי תוכנית מפורטת היתה עומדת לעותר אפשרות של ערר ברשות למועצה הארצית וכשמדובר בתוכנית מיתאר לא ניתנה לו אפשרות לערר כזה, אך גם בזה אין משום קיפוח, שכן מדובר הלכה למעשה בשינוי תוכנית מתאר ואילו היתה הכותרת מבטאת נכונה את מהות התוכנית היה מצבו של העותר בדיוק כמו שהוא ולא רשאי היה לערור למועצה הארצית. הועדה המקומית דנה בהתנגדות העותר מבלי לשמוע אותו, אך מכיון שהועדה המקומית החליטה להמליץ על קבלת התנגדותו של העותר הרי בנסיבות אלה אין חשיבות מעשית לאי הזמנתו.
אשר לטרוניית העורר על שום מה סירבה הועדה להמציא לו את חוות הדעת המשפטית שהוגשה לה לענין היות המדובר בשינוי תוכנית מיתאר - אמנם אין חובה לגלות לאזרח את חוות דעתו של היועץ המשפטי, אך שונה המצב כשמודיעים לאזרח שעל סמך חוות דעת זו הגיעו למסקנה בענין שלו. במקרה כזה אפשר לפרט את הנימוקים עצמם הכלולים באותה חוות דעת ללא ציון שהם מהווים חלק מיעוץ משפטי, תוך מתן נימוק על שום מה נדחית התנגדותו של
האזרח. יש חשיבות לצורך בהנמקה ויש לחזור ולהדגיש כי על הרשויות להקפיד היטב על קיום דברו של המחוקק שנועד לשמור על זכויות האזרח לבל יפגעו. ברם, במקרה הנדון לא היה בנימוקי הועדה המחוזית כפי שהתבררו במהלך הטיעון כדי לסייע לעותר. זכות ערר ממילא לא עמדה לו והאפשרות היחידה היתה לפנות לשר הפנים כדי שישקול החזרת הדיון בהתנגדויות לועדה המחוזית, אך בעתירה שהוגשה לפני ששר הפנים אישר את התוכנית אין זכר לכוונה כזו וגם לא נתבקש צו ביניים כדי להשתמש בדרך האמורה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד רבינוביץ לעותר, עוה"ד צור ובר למשיבים. 1.3.82)
בג"צ 533/81 - חגי מויאל נגד ראש המועצה המקומית שדרות ואח'
*פסילה מלכהן כחבר מועצה מקומית
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר כיהן כחבר מועצת שדרות, והמשיב שלח לו הודעה שבה פסל אותו מלכהן כחבר המועצה, מן הטעם שהעותר עובד במשכורת במועצה הדתית ודבר זה פוסל אותו מלהיות חבר המועצה המקומית. עתירת העותר נדחתה מבלי לדון לגופו של ענין.
העותר כיהן כראש המועצה הדתית במשך מספר שנים, עד שפנה לשר הדתות והודיעו כי הוא מפסיק לקבל משכורת במועצה הדתית. לאחר מכן פנה למנהל המחלקה למועצות דתיות במשרד הדתות בבקשה "לפנסיה מוקדמת". ועדה בין משרדית אישרה לו פנסיה של 60 אחוז ממשכורתו האחרונה וכן המשיך לקבל החזר הוצאות רכב והוצאות אשל. בקבלת תשלומים אלה ראה המשיב קבלת משכורת ע"י העותר מטעם המועצה הדתית דבר הפוסל אותו מלכהן כחבר העיריה. כמו כן המשיך העותר לכהן כיו"ר המועצה הדתית למרות שעבר לקבלת פנסיה. העותר טען שהפעולות שעשה מאז שעבר לפנסיה אינן מצדיקות את פסילתו, אך בג"צ החליט שלא להתערב בענין באשר העותר לא פנה לבג"צ בנקיון כפיים. קבלת פנסיה, שלפי עצם מהותה משתלמת לעובד אחרי פרישתו מעבודתו, בעוד שהעותר לא הניח ידו ממילוי פעיל של אותו תפקיד עצמו במשך קרוב לשנתיים, היה מעשה פסול על פניו, והחלטת הועדה הבין משרדית שאישרה לו את הפנסיה אינה יכולה להכשיר מצב בלתי נסבל זה. כאשר המשיך העותר במילוי תפקידו כיו"ר המועצה הדתית הפך ענין הגימלה לפיקציה. לפיכך יש לדחות את העתירה מבלי להיכנס לדיון בשאלות שהועלו ע"י העותר באשר למצב העובדתי שנוצר אחרי התקופה שבה נהג בדרך הפסולה הנדונה.
למרות דחיית העתירה לא זכו המשיבים בהוצאות כי המשיב הראשון ידע על התנהגותו הפסולה הנ"ל של העותר במשך תקופה ארוכה ולא עשה דבר נגד התנהגות זו, ורק כשהעותר עבר לסיעה אחרת במועצה המקומית התעורר לפעול ולשלוח את מכתב הפסילה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא לנדוי. עוה"ד י.ביטון וא. רשף לעותר, עו"ד ש. קדם למשיבים. 24.2.82).