ע.א. 688/79 נימר אסעד טבק נגד מונעים קובסי
*אחריות בתאונת עבודה
ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א.653/77 -
הערעור נתקבל)
.
המערער נפגע בתאונת עבודה כאשר עבד כשכיר אצל המשיב. תפקידו היה להרכיב ברזים לתוך צינורות שהיו מותקנים בקירות ובבואו להרכיב את אחד הברזים נתקל בקושילהבריגו, השתמש במברג כדי לסלק את המכשול שנמצא בסלילי ההברגה, ותוך כדי עיסוקו נתקל המברג בחתיכה קשה בתוך הצינור ופגע בה. ידו של המערער האוחזת במברג נזרקה לתוך העין וגרמה לעוורון בעינו השמאלית של המערער. הנכות נקבעה ל- 35 אחוז לצמיתות. בתביעתו טען המערער כי המשיב התרשל בכך שסיפק לו כלי עבודה בלתי מתאימים, לא סיפק לו אמצעי בטיחות וכלי עבודה מתאימים, לא הדריכו כיצד לבצע את עבודתו ללא סיכון והנהיג שיטת עבודה לקויה תוך שימוש בכלים מסוכנים. הכלי הנכון שבו צריך היה להשתמש כדי להתגבר על התקלה היה "מברז", שהוא כלי מיוחד לכך, אך מברז כזה לא ניתן ע"י המשיב למערער ולפיכך השתמש המערער במברג, והשימוש במברג כרוך בסיכון. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער בשל שלושה נימוקים: לא הובאה ראיה כיצד נוהגים במקרה כזה ולכן נבצר מביהמ"ש לקבוע במה התרשל הנתבע; לא ניתנה למערער הוראה להשתמש במברג וכבעל מקצוע מנוסה צריך היה להפסיק את עבודתו כשנתקל בתופעה חריגה, אך הוא אילתר את השימוש במברג משום שנחפז לסיים את העבודה מבלי שמעבידו לחץ עליו לעשות כן; במעשיו עבר המערער על האיסור שבסעיף 202 של פקודת הבטיחות בעבודה והרי הוא "כעושה דבר במזיד וללא סיבה סבירה" ואם כרוך בכך סיכון חל סיכון זה עליו במלואו ומנתק כליל את הקשר בין התאונה ובין רשלנות המעביד. מכאן הערעור.
א. השופט נתפס לטעות בכל אחת משלושת הנימוקים הן הנ"ל מבחינת העובדות והן מבחינת המסקנה המשפטית. אכן, אין זו דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים הנקבעים ע"י ביהמ"ש בדרגה הראשונה, אך במקרה דנן קבע ביהמ"ש עובדות מסויימות ללא בסיס בחומר הראיות ועובדות אחרות בניגוד לחומר הראיות. כתוצאה מכך אין מנוס מלברר ולנתח את העובדות והנקודות הרלוונטיות.
ב. הקביעה שלא הוכח כיצד יש לנהוג במקרה כזה נעשתה ע"י ביהמ"ש תוך התייחסות לעדותו של מומחה שהעיד כי יש להשתמש במברז לניקוי חלודה בהברגה הפנימית, אבל זו לא היתה העדות היחידה והיו עדויות נוספות, שלא נסתרו, כי המברז הוא הכלי הנכון לשימוש לא רק לצורך ניקוי חלודה אלא גם לסילוק סתימות כדי להתגבר על הברגה מקולקלת או עקומה. מכאן שצריך היה להשתמש במברז והמשיב לא העמיד לרשות המערער כלי עבודה זה. היתה עדות לא רק לכך שהמשיב לא העמיד לרשות המערער את הכלי הדרוש לביצוע עבודה בצורה בטוחה, אלא גם על כך שהנהיג שיטת עבודה בלתי בטוחה בכך שנתן להשתמש במברג בתקלות הנ"ל.
ג. לא הוכח אמנם שניתנה למערער הוראה מפורשת להשתמש במברג, אך כך נהגו אצל המשיב. בידי המערער לא היה הכלי הנכון להתגבר על התקלה ולפי הוראת המשיב צריך היה לפנות אליו במקרה שתתעורר בעיה, אך על פי העדויות השאיר המשיב את המערער במקום העבודה והלך. התברר גם שהעבודה היתה
דחופה מבחינתו של המשיב שצריך היה לסיימה באותו יום. המשיב סמך על המערער שיגמור את העבודה בזמן והמערער ידע שעליו לסיימה בזמן הקצוב. לא היה על כן יסוד למסקנת ביהמ"ש המחוזי כי לא היה לחץ על המערער לסיים את העבודה.
ד. המערער אמנם התרשל בכך שהשתמש במברג אבל טעה ביהמ"ש בקביעתו שלמעשה המערער ניתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות המעביד לבין הנזק. המעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד אפילו כשהוא בא בניגוד להוראות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה במעשהו. ובאשר להוראות סעיף 202 של פקודת הבטיחות בעבודה, סעיף זה מורה שעובד לא יעשה במזיד ובלי סיבה סבירה דבר העלול לסכן את עצמו והשופט סבר שרשלנות המערער נעשתה במזיד וללא סיבה מספקת במובן סעיף זה. הפירוש שנתן ביהמ"ש המחוזי למילה "בזדון", שהכוונה לפעולה רצונית גרידא שלגביה ניתן שיקול דעת מלא לעובד אם לנקוט בפעולה או לא, אין לו על מה לסמוך. מכל מקום, החובה לפי סעיף 202 היא אמנם אבסולוטית, עבירה עליה יכולה להיות בנסיבות מתאימות רשלנות מצד העובד שתימדד כנגד רשלנות המעביד לצורך קביעת שיעור הרשלנות התורמת, ברם, אין זו תוצאה מחוייבת שפעולה בניגוד לסעיף זה מנתקת את הקשר הסיבתי עם רשלנות המעביד. לא הוראת סעיף זה תקבע, אלא השאלה אם חייב היה המעביד לצפות מעשה מסוג זה של העובד. ואכן, תקלה מסוג זה צריכה היתה להיות צפויה כאשר המערער היה נתון ללחץ לסיים את העבודה בזמן ולא יכול היה לפנות למשיב שנעדר מן המקום. המשיב חייב היה לצפות שבמצב דברים זה ישתמש המערער בכלי אחר שיהיה תחת ידו. בכל הנסיבות יש לקבוע כי התרשלות המערער עמדה על 25 אחוז בלבד ואילו אחריות המשיב היא 75 אחוז.
ה. אשר לגובה הנזק - ביהמ"ש המחוזי קבע עבור כאב וסבל 75 אלף ל"י ועבור נזק מיוחד מיום התאונה ועד מתן פסק הדין והפסדי השתכרות 350 אלף ל"י. צודק המערער כי ביהמ"ש התעלם מעדויות בדבר הכנסותיו מעבודות צדדיות. באשר לנזק לעתיד יש להגדילו כי ביהמ"ש לא הביא בשיקוליו את ההכנסה הצדדית של המערער ולפיכך יש לקבוע סכום זה ב- 50 אלף שקל במקום 350 אלף ל"י. הסכום שנקבע עבור כאב וסבל בשיעור של 75 אלף ל"י אינו חורג מהסביר אך לא היה מקום להוסיף עליו ריבית מיום התאונה כי המועד להערכת נזק זה הוא יום פסק הדין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה- השופטת נתניהו עו"ד עמאד רקואר למערער, עו"ד בן בסט למשיב. 10.3.82).
ע.פ. 292/81 - עמישוב לפר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד משנת 1973 ועד 1980 בבנק איגוד והגיע לדרגת מורשה חתימה. החל בשנת 1978 פתח המערער במעשי גניבה וזיוף והוציא מהבנק ע"י רישומים כוזבים ומטעים סכום כולל של 9 מליון ל"י. ביהמ"ש. המחוז הרשיע את המערער וגזר לו עונש של 6 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור נשען על שתי חוות דעת
פסיכיאטריות כי המערער התמכר למשחקי מזל ובהיותו בעל אישיות תלותית וכפייתית לא יכול היה להשתחרר מן היצר להימורים, ואת הכסף שגנב הפסיד כולו במשחקי מזל. ברם, אין להפחית מחומרת מעשה גניבה וזיוף בשל כך שהכספים נועדו לשמש למשחקי קלפים שלהם התמכר הנאשם. המערער היה אחראי למעשיו וכבעל יכולת שכלית טובה שידע איך לבצע עבירות מתוחכמות מסוגל היה להעריך את מהות מעשיו. הוא היה מצוייד בנתונים שהיו יכולים לאפשר לו להתגבר על יצרו, יותר מאשר מי ששולח ידו ברכושו של אחר באשר אין לו משאבים אחרים לכיסוי צרכיו החיוניים. מי שאינו יודע לשלוט ביצריו ומוכן לעבור עבירות כדי לספק את אשר דרוש לו, מהווה סיכון לחברה, ובמקרה של המערער העונש לא בא רק להרתיע אחרים אלא גם להגן על החברה מפני המערער.
(בפני השופטים: שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א.סלונים למערער, עו"ד גב' מ.ברנשטיין למשיבה. 3.2.82). ע.פ. 97/82 - מדינת ישראל נגד כלמי מאיר *קולת העונש (עבירת תעבורה) (הערעור נתקבל). המשיב הורשע בבימ"ש השלום בנסיעה במהירות העולה ב- 15 קמ"ש על זו המותרת, וזאת בסמוך למחנה פליטים שבכביש ירושלים חברון. בימ"ש השלום גזר למשיב קנס של 500 שקל וכן פסילה על תנאי ל- 4 חדשים בגין כל עבירת תעבורה שיעבור. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורו של המשיב וביטל את הפסילה על תנאי, בעוד ששופט המיעוט סבר כי יש להשאיר על כנה את הפסילה על תנאי, אך זו תופעל רק אם יעבור המשיב אותה עבירה בה הורשע ולא כל עבירת תעבורה שהיא. נימוקו של הרוב בביהמ"ש המחוזי היה כי למעשה אין העונש יוצא דופן בחומרתו, אך יש לבטל את הפסילה משום שמליאת הכנסת סירבה להסיר חסינותם של ששה מחבריה כדי שיוכלו לעמוד לדין בעבירות תעבורה, ומכאן כי דעת המחוקקים היא שמדובר בעבירות קלות ערך ולכן גם יש להקל בעונשם של עבריינים אחרים. הערעור נתקבל.
בהלך מחשבתם נתפסו שופטי הרוב לטעות וקשה שלא להתרשם שהיה זה ביטוי הפגנתי של מחאה נגד החלטת הכנסת שאינה מקובלת עליהם. מובן ששופט יוצר לעצמו דעה על תופעות הנוגעות לציבור, ובמידת הצורך הוא נותן גם ביטוי לכך, אך אין זה נימוק להחמרת העונש או להקלתו. הקובע הוא מה נאמר בחוק ומתוך הכתוב בו יש לדלות את התייחסותו הקלה או החמורה של המחוקק אל העבירה נשוא הדיון. השיקולים הנוספים החייבים להדריך את בתי המשפט נעוצים בטובת הציבור מזה ובנסיבות האישיות של הנאשם מזה. אין על ביהמ"ש להביא בחשבון את מה שהחליטה הכנסת אלא מחובת ביהמ"ש להטות שכם במלחמה בתאונות דרכים ע"י הטלת עונשים הולמים. נסיעה במהירות החורגת מן המותר כדי 15 קמ"ש אינה ענין של מה בכך, קל וחומר כשמדובר במקום הסמוך למחנה פליטים המחויב נהיגה זהירה. לפיכך יש לקבל את הערעור, להחזיר על כנה את הפסילה על תנאי כפי שסוייג ע"י שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד.לוין. החלטת - השופטת בן פורת. עו"ד ח.לירן למערערת, עו"ד חשין למשיב. 10.3.82).
ע.פ. 305/81 - עאוני מנסור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על מומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יחד עם אחר, ביצעו שוד בדירתו של ישיש בן 80, כפתו את הישיש, היכוהו וסתמו את פיו ולבסוף שדדו אותו. שותפו לפשע של המערער שהוא מבוגר ממנו ובעל הרשעות נדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. באשר למערער ציין ביהמ"ש המחוזי כי הוא רואה לאבחן בין השנים בשל כך שהמערער צעיר יותר ואין לו הרשעות קודמות. לפיכך גזר לו 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. לטענת הסניגור לא נתן ביהמ"ש המחוזי את המשקל הראוי לעובדה שיוזם העבירה היה שותף לפשע. אולם מדובר בפשע חמור בנסיבותיו ובאופיו וביהמ"ש כבר התחשב בהבחנה שבין שני הנאשמים, ואין מקום להקלה נוספת.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ש.לוין. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מ.יאיר למערער, עו"ד נ.בן אור למשיבה 23.2.82).
ע.פ. 525/81 - מאיר דניאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
קרוב לחצות לילה תקף המערער אשה בת 70 בלכתה ברחוב, הפילה ותלש מצוארה תכשיטי זהב. הוא נדון ל- 6 שנים מאסר בפועל, והערעור על חומרת העונש נתקבל. הסניגור ביקש להתחשב עם נסיבותיו האישיות של המערער ובעיקר עברו המשפחתי והאסונות שפקדו את המשפחה. כן טען שהעונש חמור במידה ניכרת מהעונשים שנגזרו במקרים דומים למרות שהמערער איננו בעל עבר פלילי. טיעון זה נתקבל על דעת ביהמ"ש העליון. אכן מדובר במעשה חמור שיש בו כדי להדגיש את השתוללותו של הפשע ברחובותינו, ההופך את ההליכה ברחוב למסוכנת. אין ספק כי מתחייבת ענישה מרתיעה, אשר פניה לא רק אל הנאשם העומד לדין, אלא מכוונת לעבריינים בכח שניתן עדיין להרתיעם. על כן העונשים הקלים שהוטלו עד כה אינם יכולים להמשיך ולהיות ישימים בנסיבות ההולכות ומחמירות. עם זאת יש לתת את הדעת לעובדה שמדובר בצעיר שאינו עבריין וכן מן הנכון להתחיל כל מדיניות של החמרה בדרך הדרגתית. לפיכך הועמד המאסר בפועל על 4 שנים ומאסר על תנאי לשנתיים.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ש.לוין החלטה - השופט שמגר. עו"ד הגלר למערער, עו"ד נ.בןאור למשיבה. 23.2.82). ע.פ. 119/81 - דוד אללוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות, הפרעה לשוטר, מרמה וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של התפרצות לדירה וגניבה, מסירת ידיעות כוזבות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כליאת שוא ובריחה, החזקת סם מסוכן ועבירות מרמה ומשיכת שיק ללא כיסוי, ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן הופעלו שתי תקופות מאסר על תנאי של 15 חדשים ושל 5 חדשים כש- 15 חדשים מצטברים ו- 5 חדשים חופפים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. הסיבה המרכזית להסתבכותו של המערער נבעה מהיותו מכור לסמים. בינתיים, בזמן שבתו בבית הסוהר, נגמל מן השימוש בסמים. יש יסוד להניח שהמערער עשה מאמץ כדי להינתק מן התלות בסמים. כדי לעודד את המערער שיתמיד במאמציו הוחלט כי כל תקופת המאסר על תנאי שהופעלה תחפוף את המאסר שהוטל בתיק זה.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, ש.לוין החלטה - השופט שמגר. עו"ד קרביס למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 3.3.82).
ע.פ. 431/81 - איריס אבל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת הורשעה ביבוא ק"ג הרואין שהיו מוחבאים בתיקים בעלי תחתית כפולה שהביאה מטורקיה ונדונה ל- 8 שנות מאסר ולתשלום קנס של 5 אלפים שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לביטול הקנס. הסניגור טען שהעונש מופרז לחומרה מאחר שלא לקחו בחשבון את הנסיבות המקילות, כגון הרקע האישי של המערערת, העובדה כי לא הסתבכה עד כה בעבירה כלשהי וכן כי שימשה במקרה דנן כבלדרית בלבד. ברם, מדובר ביבוא סם מסוכן וקטלני בכמות ניכרת ביותר שממנו ניתן להכין מאות רבות של מנות. העובדה שהמערערת שימשה בלדרית בלבד אין בה כדי להפוך את תפקידה לנטול משמעות מהותית, שהרי בלעדי נכונותם של אנשים לבצע תמורת בצע כסף את יבוא הסם, לא היה מגיע הסם ארצה. לנוכח הסכנה המפליגה לבריאותם ושלומם של המשתמשים בסם יש לקבוע עונשים מוחשיים ומרתיעים שיהוו משקל שכנגד לפיתוי של הפקת רווחים. מאידך, אין להשאיר על כנו את עונש הקנס, כי במקרה שבו נגזר מאסר ממושך אין בקנס כדי לשרת את המטרה העונשית שצויינה לעיל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, שמגר, שיינבוים. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד מ.רובינשטיין למערערת, עו"ד גב' מ.ברנשטיין למשיבה. 16.3.82). ע.פ. 440/81 - מנחם יעיש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בין המערער לבין המנוח היתה קטטה שבמהלכה דקר המנוח את המערער. שבוע לאחר מכן הגיע המנוח לבית המערער, השניים יצאו החוצה ושם התפתחה תיגרה שהיוזמים לה היו המנוח ובנו. בשלב מסויים הצליח המערער לנתק עצמו מן התיגרה, נכנס לביתו ונטל אקדח שהחזיק ברשיון, חזר למקום הקטטה וירה במנוח יריה שהביאה להריגתו. המערער הואשם בעבירה של רצה ובמהלך המשפט שונה האישום להריגה ובעבירה זו הודה המערער והורשע. הוא נדון ל- 5 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. שופטי הרוב הגיעו למסקנה כי כאשר יצא המערער עם האקדח בידו הוא התכוון לירות יריית הפחדה אך הוא לחץ ללא כוונה על ההדק ונפלט כדור. עם זאת קבע כי הצורה שבה החזיק המערער את האקדח ודרך אותו מראה על פזיזות. על בסיס קביעה זו אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה. ביהמ"ש התחשב בהתגרות מצד המנוח, בעברו הנקי של המערער ובאישיותו החיובית. מאידך לקח בחשבון את העובדה שהמערער נכנס לביתו, הוציא נשק קטלני ועשה בו שימוש פזיז שהביא לקטילת חיי אדם. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד.לוין עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 15.3.82).
ע.פ. 793/81 - ג'מאל דבס נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה אסיר וחתך בסכין גילוח את פניו של אסיר אחר וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש הטיל על המערער שנה מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנה שיחפוף את המאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה. גירסת המערער היתה שעשה את המעשה בגלל לחץ שהופעל עליו ע"י אסירים אחרים שרצו לפגוע במתלונן שראו בו מלשין. גם
אם גירסה זו היא נכונה אין העונש חמור וחסד עשה השופט עם המערער שהורה שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף את המאסר החדש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, שמגר, שיינבוים עו"ד תירוש למערער, עו"ד גב' מ.ברנשטיין למשיב 16.3.82).
ע.פ. 925/81 - שלום עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבעילת קטינה ונדון ל- 5 חדשים מאסר בפועל ו- 19 חדשים מאסר על תנאי וכן לקנס של 15 אלף שקל והערעור על חומרת העונש נתקבל. נסיבות המקרה מיוחדות במינן. בעת ביצוע הבעילות היתה המתלוננת בת 15 וחצי ואמה עבדה בעסקו של המערער. בין המערער, אדם נשוי, ובין האם היו קיימים יחסים אינטימיים והאם עודדה את היחסים בין המערער לבין בתה הקטינה, כדי שתוכל לסחוט מן המערער, ולבסוף הלה התלונן על כך במשטרה. התביעה ציינה כי היתה פרובוקציה מצד האם ועל כן לא ביקשה לגזור למערער מאסר בפועל מעבר לתקופה הקצרה שבה היה עצור. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא התחשב בהצעת התביעה וגזר את העונש הנ"ל. הערעור על חומרת העונש נתקבל, לאחר שגם בביהמ"ש העליון השאירה נציגת התביעה את ההכרעה לשיקול דעתו של ביהמ"ש. העבירה של בעילת קטינה שמתחת לגיל 16 יכולה להתבצע בקשת רחבה של נסיבות, כאשר לעתים יש חומרה רבה במעשה ולעתים נסיבות העבירה קלות יחסית והמקרה דנן קרוב לקצה הקל של מגוון הנסיבות. לפיכך יש להקל במידת מה עם המערער ולהעמיד את עונשו על 3 חדשי מאסר כדי שיוכל לבקש עבודות חוץ.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש.לוין, ד.לוין. עו"ד מזור למערער, עו"ד גב' מ.ארד למשיבה.8.3.82).
ע.פ. 701/81 - מרדכי אלון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד (הערעור נדחה).
המערער ועוד אחד בשם לוי הורשעו בעבירה של שוד. על לוי הושתו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, והמערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ההרשעה של לוי בעבירת שוד נתקבלה פה אחד והרשעת המערער היתה ברוב דעות. הערעור נדחה. לטענת הסניגור צריך היה לזכות את המערער שזוהה רק ע"י עד אחד ואילו עד אחר אמר שאינו יכול לזהותו. אין ממש בטענה זו, שכן ביהמ"ש נתן אמון מלא בזיהויו הוודאי של העד שזיהה את המערער וביהמ"ש הסביר היטב את הנימוקים שהניעוהו שלא לתת משקל לחוסר הזיהוי ע"י העד השני. אשר לטענה כי יש לאמץ את דעת שופט המיעוט כי אין להרשיע את המערער בשוד אלא בסיוע לאחר מעשה - גם טענה זו אין לקבלה. המערער עמד במרחק של כ- 100 עד 150 מטר ממקום השוד עם מכונית סובארו גנובה. לאחר שלוי סיים את מעשה השוד רץ לעבר המערער ושניהם נכנסו למכונית אך הם לא הצליחו להתניעה, עזבו אותה וקפצו יחד לתוך מכונית נוסעת וכאשר זו החלה להאט בנסיעתה קפצו ממנה וברחו. המערער לא נתן כל הסבר לאירועים האמורים אלא הכחיש את נוכחותו במקום. מערכת נסיבות כזו יוצרת את ההנחה הסבירה במידה הדרושה להרשעה פלילית שהמערער היה שותף למעשה השוד. אשר למידת העונש - אין להתערב בה. מדובר בשוד מלווה מעשה אלימות של לוי נגד אזר שהגן על עצמו
כל עוד כוחו עמו. אמנם חלקו של המערער במעשה השוד היה יותר פסיבי אך לכן נגזר עליו עונש יותר קטן מאשר על לוי.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ד.לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד בטיטו למערער, עו"ד בייליןלמשיבה. 4.2.82).
ע.פ. 116/81 - גנריק גרוסמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (משיכת שיקים ללא כיסוי, גניבות וזיופים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות גניבה וזיופים בנסיבות מחמירות, שימוש במסמכים מזוייפים, התחזות כאחר ומשיכת שיקים ללא כיסוי. במשך התקופה שבין מרץ 1979 ליולי 1980 ביצע למעלה מ- 100 עבירות והוציא במרמה סכומים העולים על מליון וחצי לירות כשווים בעת ביצוע העבירות. ביהמ"ש דן את המערער ל- 7 שנות מאסר והפעיל במצטבר 3 חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער גולל את תולדות חייו, הוא מכור לסמים וביצע את המעשים כדי לממן את רכישת הסמים, עלה מרוסיה ב- 1972, נשא אישה ונולדה לו בת והתגרש מחמת התמכרות לסמים, אושפז בעבר בבי"ח למטרת גמילה אך חזר להתמכרותו. אולם העונש שנגזר איננו חמור לנוכח הנזק העצום שנגרם לא רק לאלה שמהם נגזל הרכוש, אלא גם לאלה שהמחאותיהם זוייפו, שכן המשטרה חשדה בהם כמבצעי העבירות ואף עמדה להגיש נגדם אישומים. במשך תקופה ממושכת היווה המערער סיכון לרבים וכל עוד אין שינוי משמעותי באישיותו של המערער הרי הסיכון לא פחת.
(בפני השופטים: בייסקי, ש.לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 17.1.82).
ע.פ. 682/81 - יוסף עיסא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער יחד עם שניים אחרים הורשעו בבעילת קטינה, האחרים נדונו למאסר על תנאי ולתשלום קנס בלבד ואילו המערער נדון ל- 3 חדשים מאסר בפועל ו- 9 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענת הסניגור הינה כי לא היתה סיבה להפלות בין המערער לנאשמים האחרים אך אין הוא צודק בכך. מבין שלושת הנאשמים היה המערער המבוגר בחבורה. בהטילו את העונשים התחשב ביהמ"ש במידה מפליגה בכל הנסיבות המקילות. בהתחשב בהפרש בגיל רשאי היה ביהמ"ש להטיל על המערער עונש חמור במקצת מזה שהוטל על האחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד עבו עטא למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 7.3.82).
ע.פ. 889/81 - משה מלכה ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בבית הדאר בגבעתיים אירע פיצוץ על רקע פלילי, אך שלושת המערערים חשבו כי מדובר במעשה חבלני והחליטו לתפוס ערבי ולהכותו כמעשה נקמה. בעזרת שני קטינים, מתנדבים במשמר האזרחי, מצאו באתר מסויים עובד ערבי ללא רשיון לינה, והיכו אותו מכות קשות. ביהמ"ש המחוזי דן את המערערים ל- 9 חדשים מאסר בפועל ו- 9 חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. פרקליט המערערים הצביע על נסיבותיהם האישיות של המערערים אשר אין להם הרשעות קודמות,
המערער הראשון הוא נכה על רקע פסיכוטי, שני המערערים האחרים מפרנסים את עצמם ואין להם רקע עברייני. ברם יש לראות את המקרה בחומרה רבה. אין זה מקרה יחיד שבו נוטלים אנשים היתר לעצמם להיפרע מבני מיעוטים על לא עוול בכפם כנקמה קולקטיבית על מעשי חבלה ממשיים או מדומים. כבני עם שסבל מרדיפות והתנכלויות חייבים אנו להיות רגישים לתופעות כאלה ולבער את הרע בעודו באיבו ע"י הטלת עונשים כבדים ומרתיעים. בעבירה מן הסוג הנדון צריך בדרך כלל משקל נסיבותיו האישיות של העבריין להדחות מפני חומרת העבירה.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש.לוין, ד.לוין. החלטה - השופט ש.לוין עו"ד א.ציון למערערים, עו"ד גב' מ.ארד למשיבה. 8.3.82).
ע.פ. 891/81 - יהושע וייס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כק"ג וחצי חשיש והפצת חשיש ללא תמורה למבקרים בביתו ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 10 אלפים שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ציין את נסיבותיו האישיות של המערער ובכללן שירותו המצטיין בצה"ל כאשר חירף נפשו וגם נפצע בפעולה; הפגיעה הקשה במערער מבחינה חומרית שכן היה שותף לשני בתי קפה ועתה הורחק מעסקים אלה; עברו כאזרח שומר חוק שהתדרדר לצריכת סמים בעקבות משבר שפקד אותו עם גירושיו מאשתו; בתקופת שבתו במאסר גילה אזרחות ראוייה לשבח כאשר סייע לאסירים אחרים בקידום השכלתם, וכן הוגש מידע חסוי אשר בו עומדים על תכונות חיוביות של המערער. אכן, כל אלה שיקולים שראוי להתחשב בהם כשגוזרים את הדין וביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות ונתן להן משקל ראוי. אם בכל זאת סבר השופט שיש להטיל על המערער מאסר בפועל לתקופה ממשית הרי זאת משום החומרה היתירה של מעשה העבירה. זו מתבטאת בשניים: החזקת כמות של ק"ג וחצי סם מסוכן ונכונות המערער להשקיע כ- 20 אלף שקל מכספו כדי לרכוש את הסם; וכן הפצת הסם, ולו גם ללא תמורה בין ידידים מבאי ביתו הנזקקים לסם זה. המערער נמנה עם ציבור של אנשי תרבות המקיימים אורח חיים סדיר, אולם נגע הסמים פשט גם בחוגים אלה והוא מכרסם ומערער יסודות החברה. יש לייחס חומרה ניכרת לכך שהמערער הזין את חבריו, באי ביתו, דרך קבע, בכמויות ניכרות של סם מסוכן, ונמצא לא רק חוטא אלא גם מחטיא אחרים.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד ש. זיו למערער,עו"ד גב' מ. ארד למשיבה. 8.3.82).
ע.פ. 765/81 - מדינת ישראל נגד יצחק דזאנשוילי ואח'
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
שני המשיבים נתפסו בנמל התעופה בן גוריון כשפניהם מועדות לוינה וברשותם כ- 22 ק"ג חשיש. הם נדונו לשנתיים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ביקש להבחין בין חומרת העבירה של שיווק סם בארץ לבין ייצואו מן הארץ, כי לדעתו ייצוא סם לחו"ל אינו נפוץ במידה רבה כל כך, ומספרם של עבריינים אלה מועט יחסית. ביהמ"ש העליון ציין כי אין בהבחנה זו כל גורם לקולא. כאשר מדובר בכמות גדולה של סם, שקולה עבירה יחידה של נסיון לייצוא בחומרתה כנגד עשרות רבות של מכירות סם מסוכן בארץ. יש להחמיר בעונש בגין כל נסיון לייצא סם, כדי לסתום את צנורות המעבר של מסחר
בינלאומי בו. קיימות נסיבות אישיות לגבי כל אחד משני המשיבים ואולם יש צורך במלחמה ללא פשרות בנגע הסמים ויש לתת ביטוי לצורך זה בהטלת עונשי מאסר כבדים. גזר הדין דנא אינו ממלא אחרי הדרישה החיונית הזאת. לפיכך יש לקבל את הערעור ובהתחשב בכך שמדובר בערעור על קולת העונש, יועמד עונש המאסר בפועל על 3 שנים ומחצה ובנוסף לכך שנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, ש.לוין. עו"ד גב' רובין למערערת, עוה"ד גב' קפלן וגב' דורוןלמשיבים. 28.2.82).
ע.פ. 396/81 - שמעון לויתן פרגון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת כדורי אדולן תמורת סכום של כ- 1250 ל"י ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער טען כי לא היה מקום להאמין לקונה הסם שהוא נרקומן ואדם בלתי מהימן וכי צריך היה לקבל את גירסתו כי מצא את העד במצב של משבר עקב מחסור בסמים ונתן לו 50 כדורי אדולן בהשאלה כדי שיחזיר לו כמות דומה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתו של העד כי שילם עבור הכדורים. עדות זו של המערער נסתייעה בעדותו של איש משטרה שהשקיף ממרחק על מעשיו של המערער, כאשר מסר את הכדורים וקיבל דבר מה שנראה לו מרחוק כשטרי כסף. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי לנוכח ממצאים עובדתיים אלה של ביהמ"ש המחוזי אין צורך להיכנס לבדיקתה של השאלה התיאורטית אם המעשה של המערער, כפי שהוא תיאר אותו, הוא גם כן בגדר עבירה. די לענין זה להפנות למילותיו של סעיף 13 לפקודת הסמים אשר מביא בין יסודותיו מספר חלופות, ובין היתר גם כל עיסקה וכל מעשה של הספקה בין בתמורה ובין שלא בתמורה. אשר למידת העונש - לנוכח הרשעותיו הקודמות של המערער וביניהן הרשעה בעבירת סמים אין להתערב במידת העונש. הספקת סם לנרקומן או הספקת סם ע"י נרקומן אינן הופכות את המעשה המסוכן יקל יותר מבחינת האינטרס הציבורי.
(בפני השופטים: שמגר, ברק, נתניהו. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א.ברוכי למערער, עו"ד מ.מזוז למשיבה. 1.3.82).
ע.פ. 334/81 - דוד הגינזר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים * ראיה חסרה * חומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בשתי עבירות של סחר בסמים, הקשורות לשני ארועים. האחד, ביום 12.8.80 והשני מכירת סמים ביום 14.10.80. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער באשר לעיסקות מיום 14.10.80 וזיכה אותו באשר לעיסקות הקשורות ליום 12.8.80 אלה לא הוכחו במידה מספקת. ביהמ"ש מצא סתירות מהותיות בתיאור הדברים ע"י שני אנשי משטרה, שהעידו בענין זה, סתירות המעמידות בספק את גירסת התביעה. מאידך, באשר לעיסקות ביום 14.10.80 הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי הוכחה אשמת המערער. בעקבות ההרשעה נדון המערער ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חדשים. הערעור בגין ההרשעה וחומרת העונש נדחה.
שוטרים שערכו תצפיות ממושכות לעבר דירות של הורי המערער ואחיו ראו אותו כשהוא ניגש למקומות מסויימים מוציא משם דברים ומוסרם לאנשים, ואלה נעצרו כשעזבו את המקום ונתגלו בידם סמים, וכן נתגלו סמים לאחר מכן באותם
מקומות. טענתו של המערער הינה שנפל פגם בדיון בכך שביהמ"ש החליט לאשר חיסוי מפני גילוי המקום שממנו נערכה התצפית, לאחר שהתביעה הביאה תעודת חיסוי של שר הפנים באשר למקום זה. ביהמ"ש העליון דחה את הטענה כי בגין כך יש לבטל את ההרשעה. הכלל הוא אמנם שאין לשלול מנאשם בדיקת כל הראיות המובאות נגדו, אך יש גם יוצאים מן הכלל, כשם שלפעמים נשללת מן הנאשם זכות החקירה הנגדית כאשר מוגשת ראיה עפ"י סעיף 10 א' לחוק הראיות, וכן כאשר מתנהל דיון בדלתיים סגורות ולא בפומבי. בכל הנושאים הנ"ל קיים לפעמים כורח, בנסיבות מיוחדות, לחרוג מן העיקרון הבסיסי של דיון פומבי, של חקירה נגדית, ושל גילוי ראיות. בכל המקרים הנ"ל יפה גם הכלל כי על ביהמ"ש לשקול בקפידה רבה ובזהירות מיוחדת את כלל הראיות על מנת שישתכנע כי לא תצא תקלה בעטיין של המגבלות שנגזרו על הסניגוריה ושהפחיתו מיכולתה למצות עד תום את הכלים שניתנו לה עפ"י העקרונות הבסיסיים להצגת גירסתם וביקורת גירסת התביעה.
אשר לקובלנתו של הסניגור כי לא נמסרו לעיונו סרטי הקלטה של שיחות שהתנהלו בין אנשי התצפית לבין צוותים שהיו בחסימה - הסבר המשטרה הוא שסרטים מסוג זה נמחקים זמן מה לאחר סיום החקירה כדי לאפשר שימוש חוזר בהם. אכן, במקרה הנדון אפילו היו הסרטים בנמצא לא היתה התוצאה משתנה, נוכח החיזוק הברור שנמצא לעדויות התביעה בדברי המערער עצמו. אך לעצם הבעיה יש להעיר כי הקלטות כגון אלה, כמוהן כדוחות השוטרים שבתצפית, צריכות להישמר ולהימסר לעיון הסניגוריה כחלק מחומר הראיות עד כמה שלא ניתן להן היסוי. בעיות של תקציב, היינו שהמשטרה רוצה להשתמש באותם סרטים שימוש חוזר, אינן צריכות ואינן יכולות להצדיק השמדת חומר ראיה אפשרי. אשר למידת העונש - אין הוא חמור מדי. מדובר בהחזקת ומכירת סם מסוג הרואין שפגיעתו קשה במשתמשים בו, ואין עבריין העוסק במסחר זה למען בצע כסף ראוי לרחמי ביהמ"ש ומן הדין שיישלח לכלא לתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, ברק, ד.לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מועלם למערער, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 4.3.82).
ע.פ.626/80 - דניאל ענבר נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
ביוני 1977, בשעה 6 בערב באור יום, נהג המערער במכוניתו ברחוב בר אילן בירושלים בדרך דו מסלולית המופרדת ע"י אי תנועה לאורכה. הוא פגע בקצה השמאלי של מכוניתו בילדה כבת 5 וחצי שקפצה לכביש, גרם למותה והועמד לדין בעבירה של גרימת מוות. פרטי הרשלנות שיוחסו לו בכתב האישום היו נהיגה במהירות גדולה יתר על המידה ואי תשומת לב לנעשה בכביש. בימ"ש השלום זיכה את המערער, ערעורה של המדינה נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי שהרשיע את המערער בגרימת מוות והערעור על כך נתקבל. המערער נסע בכביש הדו מסלולי, במסלול הימני, כ- 60 ס"מ מימין לאי התנועה ומעדותה של אחת השכנות עולה כי המנוחה ועוד אחת כבת 8 שנים הגיעו למסלול השמאלי חצו אותו והגיעו לאי התנועה. הן המשיכו לעבר המסלול הימני אך חזרו לאי התנועה ושם עמדו. כאשר התקרבו מכוניות ניסתה המנוחה לקפוץ לכביש והילדה הגדולה תפסה אותה ביד, עברו מספר מכוניות והיתה הפסקה לכמה שניות ואז המנוחה קפצה לכביש ונפגעה. מעדותו של המערער עולה כי נסע במהירות של 60 קמ"ש, שהיא המהירות המקסימלית המותרת באותו
מקום. המערער לא הבחין בילדות עד לרגע התאונה משום שדעתו היתה נתונה לאירועים אחרים שהיו בדרך. בימ"ש השלום קבע שהמערער יכול היה להבחין בילדות ממרחק רב והתרשל בכך שלא ראה אותן אלא שלדעתו לא היה קשר סיבתי בין הרשלנות ובין גרם המוות. לדעתו, שהיתה מבוססת על ביקור במקום, היה המערער חייב, אילו ראה את הילדות, להאיט את המהירות עד כדי 30 קמ"ש לכל היותר, אך אפילו האיט כך לא היתה התאונה נמנעת, שהרי קפיצתה של המנוחה לכביש היתה פתאומית. מאידך סבר ביהמ"ש המחוזי כי אילו הבחין המערער בילדות צריך היה להאיט מהירותו כדי שיוכל לבלום במועד, להתרחק מאי התנועה ולצפור כדי לקדם פני סכנה אפשרית, ואז היה בידו למנוע את התאונה. הערעור נתקבל.
עפ"י עדות עדת הראיה לא ניתן היה לקבוע אם בדעתן של הילדות להמשיך ולחצות את הכביש או לחזור כלעומת שבאה לכן יש להניח לטובת המערער שיתכן ובאותו שלב שיכול היה לראותן יכול היה להתרשם כאילו הן מבקשות לחזור על עקבותיהן. כן יכול היה להניח כי המנוחה היא בפיקוחה של ילדה גדולה ממנה. אשר לסברת ביהמ"ש המחוזי כי המערער יכול היה לסטות ימינה אילו ראה את הילדות בימין המערער היתה תנועה שוטפת ולא נראה שהמערער יכול היה למנוע את התאונה ע"י התרחקות מאי התנועה. כמו כן, ספק אם מוטלת היתה על המערער בנסיבות המקרה ובתנאי הדרך החובה להאט את יכבו עד כדי אפשרות של עצירה במקרה שהילדות בכל זאת יחליטו לחצות את מסלולו. הובאו בפני ביהמ"ש תקדימים שונים באשר לחובת התנהגות של נהג בראותו ילד בצדי הכביש, אך כל מקרה ונסיבותיו ואין לומר שהנסיבות כפי שהוכחו כאן במשקלן המצטבר חייבו התערבות של ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו של בימ"ש השלום בענין פרטי האישום שיוחסו למערער. כאמור אין חולקין שהמערער התרשל בכך שלא הבחין בילדות בעומדן על אי התנועה והנסיבות שהוכחו מצדיקות שימוש בסמכות לפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי להמרת ההרשעה של גרימת מוות בהרשעה של נהיגה ללא תשומת לב מספקת לכביש. לפיכך הורשע המערער בעבירה זו ונדון לפסילה של חודשיים, עונש שכבר ריצה, וכן קנס של 500 שקלים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, ש.לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין עו"ד ש.תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' נ.ליבנה למשיבה. 7.3.82). =ע.פ.426/81 - טומס מוסקוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירת מס הכנסה בשנת 1977 בכך שהשמיט מדו"ח על הונו חשבון בנק שהיה מנוהל על שם חותנתו ושהיה שייך לו, ובעבירה לפי חוק מס שבח מקרקעין בכך שבשנת 1973 ביצע עיסקות במקרקעין, לא הצהיר עליהן למס שבח מקרקעין, ולא שולם מס שבח בסכום של למעלה מ- 61 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי גזר בגין עבירת מס הכנסה מאסר לתקופה של 6 חדשים בפועל, שנה על תנאי וקנס של 8 אלפים שקל, ואילו בגין עבירת מס שבח הוטל על המערער קנס של אלפיים שקל. הערעור על חומרת עונש המאסר נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי מדובר בעבירה שיש בה תומרה רבה ולמעשה אין העונש מופרז במידה המצדיקה התערבות. ברם, על פי הנסיבות האישיות של המערער ובהתחשב בזמן הרב שעבר מאז נעברו העבירות, יבוטל עונש המאסר בפועל. באשר לעבירת מס ההכנסה ישאר על כנו
עונש המאסר על תנאי וכן הקנס. אשר לעבירה לפי חוק מס שבה מקרקעין הרי הקנס שהוטל על המערער היה נמוך מדי, וניתן היה להטיל קנס שהוא פי שניים מסכום המס שלא שולם, היינו 12 אלף שקלים. יחד עם ההחלטה לבטל את עונש המאסר בפועל יש לתת ביטוי לחומרה שביהמ"ש מייחס לעבירותיו של המערער ואת הביטוי הזה אפשר לתת בהגדלת הקנס הכולל שהוטל בגין שתי העבירות גם יחד. לפיכך יתווסף לקנס של 8 אלפים שקלים עוד קנס של 10 אלפים שקלים בגין עבירות מס שבח מקרקעין.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד.לוין עו"ד יבלונסקי למערער, עו"ד גב' ש.מושכל למשיבה. 10.3.82).
ע.פ. 526/81 - שמעון יפרח ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בעבירות פריצה, גניבה ותקיפת שוטר ונדונו ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי. נגד המערער הראשון היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של 6 חדשים והופעל במצטבר ונגד המערער השני הופעל מאסר על תנאי של 12 חדשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. השניים פרצו לדירה וגנבו מערכת סטריאופונית, טלויזיה צבעונית, טלויזיה קטנה וארנק ומטבע זר וכל אלה נתפסו בידיהם. למערער הראשון הרשעות קודמות מועטות אך הוא היה היוזם של המעשה, ואילו למערער השני הרשעות קודמות מרובות אך לא יזם את המעשה וכן הוא על סף פיגור. בנסיבות אלה לא היה מקום להבחין בעונש ביניהם. מדובר בעבירה שהיא חמורה ונפוצה לאחרונה ואין העונש בולט בחומרתו. העובדה שלא נגרם נזק, שכן הרכוש הוחזר לבעליו, אינה יכולה להועיל למערערים שכן לא מיוזמתם הוחזר הרכוש אלא משום שהיה ברשותם כאשר נתפסו.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד טורסטון למערערים, עו"ד גב' נ.בן אור למשיבה. 22.3.82).
ע.פ. 815/81 - עמוס ברדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות וגניבות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה אחד מחבורה שעסקה בפריצות לבתי עסק בראשון לציון והורשע ב- 3 עבירות פריצה ובשתי עבירות שעניינן הספקת אמצעים לביצוע העבירות הנ"ל ונדון ל- 30 חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כשמאסר זה מצטבר למאסר אחר שהוא מרצה בגין חיים על רווחי זונה ובעילת קטינה. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות מרובות מכל הסוגים וביהמ"ש כבר התחשב בכל נסיבותיו האישיות בקובעו את מידת העונש. הסניגור טוען כי המערער החל עתה בשיקומו ואולם גם אם כוונותיו טובות הרי לגבי בעל הרשעות רבות וחמורות כל כך לא די בכוונה כשלעצמה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בעונש. שנגזר.
(בפני השופטים: שמגר, י.כהן, שיינבוים. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ש.רום ורוזנבוים למערער, עו"ד גב' ד.וכסלר למשיבה. 22.3.82).
ע.פ. 771/80 - סליימאן איברהים נמאש נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח אחותו וערעורו נדחה. לפי הודעת המערער במשטרה עזבה המנוחה שלושה ימים לפני המקרה את בית בעלה ובאה
אל בית אביה. בליל המקרה העיר בעלה של המנוחה את המערער וסיפר לו בנוכחות אנשים כי המנוחה נתפסה כשהיא בוגדת בו. כששמע זאת המערער לקח קרש מביתו, נכנס לחדר שבו ישנה המנוחה, שאל אותה אם היא שכבה עם בחור.כאשר היא ענתה לו בחיוב, היכה אותה בקרש בראשה, היא נפלה והוא המשיך להכותה ולבסוף נטל סכין מהמטבח ודקר אותה עד שהבחין שהיא מתה. הוא הסגיר את עצמו למשטרה וסיפר שרצח את אחותו ואף שיחזר את המעשה. בביהמ"ש המחוזי שינה המערער את סיפורו ואמר כי היכה את המנוחה מכה אחת בקרש ולגבי המשך המעשה אינו זוכר דבר באשר איבד את הכרתו. גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי המקרה אירע כפי שתואר ע"י המערער במשטרה והיו ראיות נוספות לביסוס ממצא זה. טענת המערער בערעור שלא הוכח היעדר קינטור אינה יכולה להתקבל. המערער ביצע את המעשה מתוך מניע של הגנה על כבוד המשפחה, והריגת אדם על רקע של כבוד המשפחה אינה יכולה לבסס טענה של קינטור מבחינה אובייקטיבית, מכיון שאין בכך דבר אשר יכול להשפיע על "אדם מן הישוב" לבצע מעשה של קטילת אדם. העובדה שהמערערהוא בן עדה שבה רווחת עדיין, בשכבות מסויימות הדעה שמוצדק להרוג אשה שבגדה בבעלה וכי החובה מוטלת על בן משפחתה של האשה, אינה יכולה להתקבל כנימוק שבעטיו ניתן לפטור את מבצעי המעשה מהרשעה בעבירה של רצח.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, ש.לוין, גב' נתניהו. עו"ד נוימן למערער, עו"ד י.טפיירו למשיבה. 7.3.82).
ע.פ. 620/81 - עמוס שמואלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה ואיומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בסחיטה בכח ובאיומים בכך שכפה את עצמו על המתלוננת, נכנס לגור עמה בדירתה בניגוד לרצונה, ואף תקף אותה ואיים עליה. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל מיום מעצרו ב- 30.10.80. הערעור על חומרת העונש נתקבל וביהמ"ש קבע כי מאסרו יסתיים ביום מתן פסק הדין 7.3.82. מערכת היחסים שנוצרה בין הנאשם למתלוננת איננה חד משמעית. מצד אחד המערער כפה עצמו על המתלוננת והשתלט עליה ועל ביתה וזו פחדה להתלונן במשך תקופה של כחדשיים, אך מצד שני, במשך תקופה זו, קיבלה המתלוננת מתנת אירוסין מהוריו, התענינה באולם לעריכת נישואיה למערער, והשתתפה במסיבה משפחתית אצל קרוביו. היא הסבירה שעשתה זאת רק למראית עין בגלל פחדיה ממנו, אך התנהגותה נטעה במערער את האמונה שלמרות מעשיו והתנהגותו אליה הוא רצוי לה והיא אף מסכימה להינשא לו. בנסיבות אלה יש להתערב במידת העונש כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא י.כהן, ש.לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד אלוני למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 7.3.82).
ע.פ. 498/81 - נסים מסעוד חזן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה בעבר חברם של אחד יעקב לוי ואחד ג'רבי. הם הפעילו איומים כלפי המערער בטענה שהלה העיד נגד לוי במשטרה, ותבעו ממנו שיפצה את לוי בתשלום 30 אלף ל"י. האיומים נמשכו ובליל המקרה סמוך לחצות ניגש המערער לבית שבו התגורר לוי וברשותו אקדח טעון, ירה מספר יריות שאחת מהן פגעה בלוי וגרמה למותו. המערער
הורשע בהריגה ונדון ל- 7 שנים מאסר בפועל וערעורו על חומרת העונש נדחה. טענת המערער היתה שרצה רק להפחיד את לוי ולא לפגוע בו. המערער היה בעבר חברם של לוי וג'רבי וענין מסירת העדות למשטרה לא היה בגדר מעשהו של קורבן עבירה או של עד תמים, אלא של מישהו המעורב בעצמו במעשה העבירה. למערער למעלה מ- 30 הרשעות קודמות וכאשר בוחנים את עברו של המערער המסקנה היא כי הן מסירת העדות למשטרה, הן האיומים והסחיטה, והן היריה הקטלנית, אינם אלא תולדה של מעורבותו של המערער בעולם הפשע. ההנחה שהסיכון היחיד שעימו מתמודד העבריין הינו הסיכון שיתפס ויובא לדין היא הנחה מוטעית. לא ניתן לראות במקרה שלפנינו אלא אחד מן הגוונים הטרגיים של "חיסול חשבונות" בין עבריינים, ומשקופחו חיי אדם צדק ביהמ"ש כשקבע עונש הולם בחומרתו, כדי לנסות ולהגן על חיי אדם במקרים אחרים. גם כשמדובר בעבריין מועד, אין חייו הופכים בשל כך להפקר, ומבחינתו של ביהמ"ש ראויה הריגתו של עבריין לעונש במידה לא פחותה מהריגתו של כל אדם אחר.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן פורת, אלון החלטה - השופט שמגר. עו"ד ר. גולן למערער, עו"ד י.טפיירו למשיבה. 21.2.82).
ע.פ. 514/81 - עופר בן דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב, עבירות תעבורה וזיופים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער נטל ללא רשות רכב של קיבוץ ונסע בו ללא ביטוח, קנה דלק תמורת תלושים של הקיבוץ שזוייפו על ידו, נסע לאילת ובדרכו חזרה אסף טרמפיסטית, הסיע אותה למקום שומם בקירבת עמודי שלמה ואנס אותה. לאחר המעשה נטל מן הבחורה סכום של 300 ל"י תוך איומים. המערער נדון ל- 7 שנים מאסר, שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל, והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על נסיבותיו האישיות של המערער, הוא שירת בצה"ל ללא דופי, אין לו עבר פלילי פרט להרשעה אחת של נטילת רכב שלא ברשות, אין למערער רקע עברייני והמערער מייחס את ביצוע המעשה לסדרה של אירועים שגרמו לו משבר נפשי. הוגש דו"ח שירות המבחן שבו הומלץ לדחות את ההחלטה בערעור לתקופה של 3 חדשים. אולם ביהמ"ש העליון החליט כי בנסיבות המקרה לא יכולה ההתייחסות הטיפולית הנזכרת בתסקיר לשמש חלק משיקולי הענישה, וביהמ"ש המחוזי כבר נתן את המשקל היחסי המתאים לשיקולים השונים הקיימים בענינו של המערער בהטילו עליו את העונש האמור. העבירות הנדונות, וביחוד עבירות האינוס והשוד הן חמורות במהותן ובנסיבותיהן, ומתברר שעקבותיו הנפשיות של מעשה האינוס על קורבן העבירה טרם נמחו. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, ברק, ש.לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד צוק למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 28.2.82).